החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הזדמנות שנייה

מאת:
הוצאה: | 2014-02 | 82 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

28.00

רכשו ספר זה:

סיפור אהבה לא רגיל, נוגע ומרגש בין שתי נשים צעירות, הנפגשות בנסיבות הגורל המפתיע.

רומן מלא רוך, עדינות ונשיות.

על חלומות משותפים ועל החברות שבאהבה.

סיפור חיים המתאר את כוחות הנפש המתעצמים בתוכנו כאשר אנחנו נקלעים לאסונות ומכשולים בחיינו, וכל מה שנותר לנו, עם כל הכאב, הקושי והריקנות, הוא להביט קדימה ולהמשיך ללכת. להמשיך ללכת עד שנגיע לפיסת אושר חדשה, שתיתן לנו תקווה לחיים.

פיסת האושר הזו יכולה להיות כל דבר, והיא קיימת עבור כל אחד מאתנו. מה שנותר לנו – הוא רק למצוא אותה.

כמה מילים ממני ..

זהו רומן קצר יחסית, שהתחלתי לכתוב בתחילת שנת 2009. כמה שנים של כתיבת הספר, הפסקות ארוכות, פה ושם מחסום כתיבה, ושוב חוזרת לה ההשראה. במהלך השנים של כתיבת הספר, התבגרתי וגדלתי, חוויתי, התנסיתי, כאבתי, שמחתי, אהבתי ושנאתי. אלו השנים המשמעותיות ביותר בחיי. כיום, בגיל 21 וחצי – החלום הקטן שלי מתגשם. הספר הראשון שלי רואה אור. אני שמחה ומתרגשת לשתף אתכם בחלק העצום הזה של חיי.

אני מודה לכל זוג עיניים ולב רחב שבחר לקרוא את הספר הזה ולהכניס אותי במעט לחיו דרכו. מקווה שתאהבו ותתרגשו יחד איתי.

באהבה גדולה,

לירון מלול. מחברת הספר "הזדמנות שנייה".

מקט: 9-63102-737-6
מסת"ב: 978-1-63102-737-6
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


חלק א'

ענת

הכרתי את אהובתי ביום אביבי ונעים לפני כשש שנים, לגמרי במקרה, בספריה העירונית במרכז העיר.

מי היה מאמין שדווקא שם אפגוש את הסיבה לחיי.

הסתובבתי בין מדפי הספרים בחיפוש אחר ספר מסוים שרציתי לקנות אך בחנות הספרים אמרו לי שאזל ואולי אוכל לנסות את מזלי ולמצוא אותו בספריה. כמובן שלא בזבזתי רגע ורצתי לחפש את הספר שכל כך רציתי. עברתי עשרים פעם על כל המדפים.

ניגשתי לספרנית בכניסה וביקשתי עזרה בחיפוש הספר. כשאמרתי לה את השם היא מיד ידעה למה התכוונתי ואמרה לי שבחודש האחרון הרבה שאלו אותו וכרגע נשאר בספריה רק עותק אחד, שנמצא ממש שם, בידיה של האישה הממושקפת שיושבת בשולחן בפינה בסוף המסדרון, איפה שהכי שקט.

הספרנית הציעה לי לגשת אליה ולשאול אותה לגבי הספר, והחלה לספר לי כמה הספר מעניין וכמה הוא מצליח וכיוצא בזה.

מאותו רגע שהצביעה לי על האישה ההיא שם בפינה, עיניי וראשי היו תקועים רק בה ולא שמעתי יותר מילה ממה שהספרנית אמרה. אחרי כמה דקות הספרנית שמה לב שאני לא באמת איתה והציעה לי שוב לגשת לשאול את האישה לגבי הספר, וכך עשיתי .

הלכתי לאט לאט ובזהירות לכיוון האישה הזרה. נראה כאילו היא מחכה דווקא לי, למרות שעיניה היו תקועות לגמרי בספר. התקדמתי צעד צעד לכיוונה כשאני מסתכלת עליה, על היעד שלי. הגעתי לשולחן שבו ישבה, עמדתי והסתכלתי עליה, חיפשתי את עיניה. משום מה הייתה כל כך מרוכזת בספר שלא שמה לב בכלל שאני עומדת לידה. הבנתי שאצטרך לומר משהו במקום להמשיך לעמוד ולחכות שהיא תשים לב אלי. אזרתי טיפה אומץ ופניתי אליה. "סליחה?"

היא הרימה את עיניה מתוך הספר בפעם הראשונה מזה דקות ארוכות. "כן? אני יכולה לעזור לך במשהו?" החזירה לי בשאלה וחיוך מתוק.

"אני חושבת שכן," עניתי. "הספר הזה, שאת קוראת עכשיו…"

היא עצרה אותי. "למען האמת הוא של אישה אחרת. היא הייתה צריכה לצאת בדחיפות לכמה רגעים. נדמה לי שהתקשרו מהגן של בנה שתבוא במהירות. היא ראתה שאני יושבת כאן כבר די הרבה זמן, אז שאלה אם אכפת לי לשמור לה על הספר עד שתחזור, כדי שתוכל לשאול אותו. אז רפרפתי בו בינתיים, עד שתבוא. רציתי קצת להיזכר. קראתי את הספר הזה כבר פעמיים, יש לי אותו בבית, קניתי אותו איך שיצא."

הייתי מעט מופתעת. "וואו, באמת? היה נראה שאת נורא שקועה בו, לא הייתי יכולה לשער שזו לא הפעם הראשונה שנתקלת בו."

פתאום היא הסירה את המשקפיים, סימנה בקיפול קטנטן את הדף שבו הייתה, סגרה את הספר והניחה אותו בצד השולחן.

"את יכולה לשבת, את עומדת כבר די הרבה זמן," אמרה לי בקול רך ומתוק.

לקחתי כיסא והתיישבתי מולה.

"תראי…" היא נעצה בעיניי מבט רציני, זו הייתה הפעם הראשונה שהבטתי עמוק אל תוך עיניה, שכבר מאותו הרגע כבשו את ליבי.

היא המשיכה. "כמו שאמרתי, קניתי את הספר כבר בימים הראשונים שיצא לאור. עכשיו הוא יושב אצלי בדירה במדף הספרים, אני רואה שאת ממש מעוניינת בו. ומכיוון שהאישה ההיא לוקחת עכשיו את העותק האחרון, כמו שאמרת, אז אשמח להשאיל לך את שלי, במידה ותרצי."

לא ידעתי איך להגיב. מילותיה הפתיעו אותי.

"אם תרצי, את יכולה לחכות איתי מספר דקות עד שהאישה תחזור, ואז תוכלי לבוא אלי ואני אתן לך את הספר."

הפעם הייתי לגמרי משותקת! כמעט בלי קול עניתי בלי היסוס: "כמובן! אחכה איתך ונלך!"

"מעולה, אז את יכולה לספר לי קצת על עצמך בינתיים," אמרה. "נכיר קצת, גם ככה אין כל כך מה לעשות וצריך לחכות שהיא תחזור.

"כן… צודקת," עניתי במבוכה.

"אני בת 29, אחרי תואר ראשון בפסיכולוגיה, לומדת כרגע לתואר שני, ובזמני הפנוי עובדת בתור עוזרת גננת בבית תינוקות וגן ילדים. אני נורא אוהבת לעבוד עם ילדים, זה הדבר שהכי מרגיע אותי. חוץ מזה אני גם מאוד אוהבת לכתוב. ומה אתך? מה את עושה בחייך?"

"כמה אירוני," ענתה. "אני במקצועי פסיכולוגית, עוסקת בכל העניין של הפרעות חרדה וכדומה בקרב ילדים ונוער וגם מבוגרים. יוצא לי לטפל יותר בנערים מאשר מבוגרים. בכל אופן, נחמד לדעת שכבר יש לנו משהו במשותף. דרך אגב , אני בת 35. ואני אוהבת לאפות. טוב, לפחות לנסות לאפות."

פסיכולוגית! היא פסיכולוגית! אני לא מאמינה, זה החלום שלי… כמה אירוני באמת.

היא חיכתה לתגובה שלי ואני רק חשבתי עד כמה זה הזוי ומצחיק שמחיפוש ספר הגעתי למצב שאני יושבת בספריה עירונית ומפתחת שיחה עם אישה שגדולה ממני בכמה שנים. ולא רק זה, במקצועה היא פסיכולוגית, חלומי מגיל 16, החלום שבקרוב אגשים. קצת נסחפתי במחשבות עם עצמי וחזרתי אליה.

"זה ממש נחמד באמת שכבר מצאנו משהו משותף. ורק עכשיו הכרנו, מעניין… בטח יש עוד המון דברים שאנחנו דומות בהם."

"אני בטוחה. אני רואה שהאישה כבר נכנסה אז אתן לה את הספר ונלך, תיקחי את שלי כמו שאמרנו "

"אוקי, זה ממש נחמד מצידך, תודה לך."

האישה ההיא לקחה את הספר ואנחנו יצאנו לכיוון החניה, שם השארתי את הרכב שלי. חשבתי שהיא תגיד לי לנסוע אחריה, אבל היא עצרה אותי ואמרה שהיא גרה ממש כאן, בסוף הרחוב, ואין צורך לבזבז סתם דלק.

הליכה של פחות משלוש דקות וכבר היינו אצלה בדירה.

היה לה בית די קטן עם שני חדרים קטנים, חדר שינה ומה שנראה כמו חדר עבודה, מלא בספרים וניירת. היה לה גם סלון נחמד עם מחשב. היא ערכה לי סיור בדירה, נתנה לי את הספר והציעה לי לשבת איתה בסלון על כוס קפה וחתיכת עוגת גבינה שהכינה. הסכמתי.

ישבנו ודיברנו על הא ודא, ופתאום נזכרתי שהיא לא הזכירה את שמה, וגם אני לא.

"דרך אגב, קוראים לי ג'ני," קראתי לעברה.

"אני ענת. מצטערת שלא הצגתי את עצמי קודם." ענתה.

הסתכלתי בשעון וראיתי שנהיה כבר מאוחר. לקחתי את הספר והחלטתי לחזור לרכב ולנסוע הביתה. אני עוד צריכה להתקלח, לסדר את הבית, לסיים את העבודה שעלי להגיש וללכת לישון. אני צריכה לקום מוקדם מחר ללימודים.

"ענת, היה לי ממש כיף, אני שמחה שפגשתי אותך, תודה שהסכמת להשאיל לי את הספר, מבטיחה להחזיר אותו כמה שיותר מהר. דרך אגב, אשמח אם תתני לי את מספר הנייד שלך, שנוכל לקבוע מועד להחזיר לך את הספר כשאסיים." עמדתי כבר מחוץ לדלת.

וענת רצה לשולחן הקטן במטבח ולקחה משם חתיכת דף ועט, כתבה לי את המספר שלה על הדף, ואז חתכה עוד חתיכה מהדף ונתנה לי אותו ריק ואת העט וביקשה שאכתוב לה את שלי. כתבתי לה את המספר והחלפנו בינינו את הפתקים.

נפרדנו בלחיצת יד ידידותית והבטחנו שעוד נפגש.

לאחר כמה שבועות סיימתי את הספר. עכשיו אני מבינה על מה כולם תמיד מדברים בקשר אליו, הוא בהחלט ספר שמשנה חיים.

אוי, אני צריכה להחזיר לענת את הספר. זה לקח לי קצת זמן. קיוויתי שהיא לא חושבת ששכחתי.

נזכרתי שהיא נתנה לי את המספר שלה, אך לא זכרתי לי אם נתתי לה גם את המספר שלי. ומה אם היא רצתה לשאול על הספר? בכל זאת, הבטחתי שזה יהיה משהו כמו שבוע-שבועיים, הרי אני תולעת ספרים, זה לא עניין גדול בשבילי. אך מרוב כל הלחץ בעבודות וההפסקות שעשיתי בקריאה, זה לקח לי כמעט חודש.

לא נורא, אני בטוחה שהיא לא תכעס.

הוצאתי מהתיק של הלימודים את הדף המקופל שעליו ענת רשמה בשבילי את המספר שלה וחייגתי. שיר נחמד של pink Floyd הנעים את זמני ולפתע נפסק. במקומו שמעתי את קולה הענוג של ענת קצת מופתע, בטח בגלל שזה מספר שהיא לא מכירה.

"היי ענת, זו ג'ני. מהספריה, השאלת לי את הספר שלך, זוכרת?"

" ג'ני! בטח… בטח שאני זוכרת. מה נשמע?"

"בסדר גמור, רציתי להודיע לך שסיימתי אותו והוא היה נפלא. אני נורא מודה לך שהסכמת ככה להשאיל לי אותו ומצטערת שזה לקח מעבר לזמן המתוכנן, תגידי לי מתי נוח לך ואבוא להחזיר לך אותו."

"אויש, זה שטויות, באמת. אני שמחה שיכולתי לעזור. בכל מקרה הוא היה נשאר על המדף בלי לזוז, ככה שזה לא בדיוק הפריע. והאמת היא שניסיתי עכשיו מתכון חדש של עוגת שמרים. כמו שסיפרתי לך אם את זוכרת, יש לי תחביב לנסות להכין כל מיני עוגות שונות. אז את מוזמנת ואשמח אם תגיעי אפילו עוד מעט, אם זה נוח לך. ככה גם תטעמי מהעוגה. אבל תזכרי, אני לא אחראית אם ייגרם לך איזשהו נזק, זו הפעם הראשונה שאני מכינה את העוגה הזאת."

שתינו צחקנו. ואני הסכמתי.

גם ככה מה כבר היה לי לעשות? לשבת על עוד עבודה? צריך לקחת מנוחה בין עבודה לעבודה מדי פעם.

זרקתי עליי ז'קט פשוט שהיה על הספה, לקחתי את התיק ומפתחות המכונית ויצאתי.

זכרתי שענת גרה באזור של הספרייה, וכשהגעתי לשם כבר ידעתי את הדרך לביתה. הגעתי לפתח דלתה של ענת, צלצלתי בפעמון וחיכיתי לתשובה.

שמעתי את קולה העדין קורא לעברי, "רק רגע, אני מגיעה."

תוך מספר שניות נפתחה הדלת כשענת עומדת בפתחה.

הסתכלנו אחת על השנייה וזה היה רגע מוזר, פשוט הסתכלנו אחת בעיניה של השנייה בלי לומר מילה. היה כל כך שקט בינינו שהשכנים יכלו לשמוע את דפיקות ליבנו.

אחרי כמה שניות של שקט ומבטים לא מוסברים, היא חייכה אליי, קראה בשמי, חיבקה אותי ואמרה, "טוב לראות אותך שוב."

השבתי לה חיוך והתרגשתי מהחיבוק שנתנה לי. "טוב לראות גם אותך!" אמרתי.

ענת ביקשה שאכנס. התיישבתי בסלון בזמן שהיא הלכה למטבח. היא חזרה עם שתי כוסות, שתי צלוחיות עם עוגת שמרים וקנקן תה, הניחה הכול על השולחן והתיישבה לידי.

"נו, אז איך הספר?" שאלה כשחיוך גדול מרוח על פניה.

"וואו, באמת שאין מילים… מקסים, מרגש, סוחף, נורא נהניתי," עניתי, גם עם חיוך גדול.

"טוב לשמוע שנהנית, זו הייתה המטרה." היא קרצה והעבירה נושא. "אז ספרי לי, מה חוץ מזה, מה שלומך? מה עם הלימודים? עם כל העבודות שהיו לך אז?"

נחמד לדעת שהיא מתעניינת, חשבתי לעצמי.

"אצלי הכול בסדר. זו הייתה תקופה נורא לחוצה מבחינת עבודות ולימודים אבל כרגע טיפונת רגוע יותר, אין עוד הרבה עבודות להגיש, אני כמעט בסוף והכול מתקדם כמו שצריך. מבחינת הלימודים הכול בסדר."

"ומבחינות אחרות?" שאלה.

השפלתי את מבטי לרצפה ושתקתי.

"היי, מה לא בסדר, בחייך?" ענת התעקשה להבין למה בדיוק התכוונתי.

" סתם. סתם דברים. אהבה…" עניתי.

"אהבה … אוי,זה באמת נושא נורא מורכב. אבל מה בדיוק קרה? תספרי לי."

משום מה הרגשתי צורך לא מוסבר פשוט לומר לה את המשפט הזה. קצת הפתעתי את עצמי ולא הבנתי מאיפה הוא יצא.

ענת ביקשה שאספר לה, שאספר את הסיפור הכל כך כואב הזה שעברתי, שהשאיר צלקות שיישארו חרוטות בי לעולם.

אבל היא כבר הבינה שמשהו לא בסדר, אני לא צריכה לחפש תירוצים, פשוט אספר לה, אולי אפילו ארגיש טוב יותר לאחר מכן.

"תשמעי, זה סיפור די ארוך ולא פשוט, את בטוחה שאת רוצה שניכנס לזה?" שאלתי ליתר בטחון, לפני שנכנסנו לזה לגמרי.

"בטוחה," ענתה.

התחלתי לגולל בפניה את הסיפור הכואב שלי, את כל מה שעברתי. סיפרתי לה את הכול, מההתחלה – מי זו רוני, איך הכרתי אותה, שרוני הייתה האהבה הראשונה שלי, הייתה הפעם הראשונה שלי… וכן, גם את הפרט הקטן והחשוב הזה – שרוני הייתה אישה, ממין נקבה. ענת נראתה לי קצת מופתעת אבל לא יותר מדי משום מה. המשכתי לספר את הסיפור שלי, את כל מה שעברתי עם רוני, את כל השנה הזו שעברתי יחד איתה, את הדברים הטובים, את הדברים הרעים, אך בעיקר סיפרתי כמה אהבתי וכמה נתתי, כמה סמכתי ואיך שבסופו של דבר נפגעתי.

סיפרתי לה על הבגידה של רוני בי ועל כל הדברים המגעילים שעשתה לי. סיפרתי לה כמה היא לא ידעה להעריך אותי וכמה זלזלה באהבתי אליה. ועד הסוף הכואב – שהיא החליטה פשוט לוותר עלי.

ועל כל מה שעוד גיליתי בתקופה של אחרי הפרידה.

במשך שעה שלמה נפתחתי וסיפרתי לענת את כל סיפור חיי בעצם, מבלי לשים לב כמה מהר עובר הזמן. ברגעים מסוימים הדמעות פשוט זלגו מעיניי בלי שליטה. היא החזיקה לי את היד, חיבקה וליטפה מדי פעם ועודדה אותי להמשיך. לא ידעתי איך בזמן כל כך קצר שאני מכירה מישהי יכולתי פשוט להיפתח כך בפניה ולספר לה את הסיפור הזה שלא יצא ממני לאף אחד אף פעם.

איך הרשתי לעצמי להישבר כך למולה. ויותר מזה, איך לא הרגשתי בכלל מבוכה, הרגשתי בטוחה, מוגנת, הרגשתי כאילו אני וענת מכירות שנים.

זה הפתיע אותה, ובעיקר אותי.

ענת בכתה יחד איתי, חיבקה אותי חזק ואמרה שהיא מבינה ללבי.

לא הבנתי איך זה קרה, ומבלי שביקשתי, היא החלה פתאום לדבר…

"גם אני עברתי בערך את אותו הדבר, אולי אפילו בדיוק את אותו הדבר," אמרה. "אני שומעת אותך ומרגישה שאת מספרת את הסיפור שלי. זה הדהים אותי, הסיפור שלך. את יודעת, גם לי הייתה חברה, גם כן אישה. כן, ממין נקבה."

בראש שלי צצו חיוך ומחשבה על כך שאני אוהבת את הפתיחות שלה.

"אהבתי אותה כמו שמעולם לא אהבתי אף אדם שהייתי איתו," המשיכה. אהבתי אותה אהבה ללא גבולות. הייתי עושה הכול בשביל לראות אותה מחייכת בכל רגע נתון. רק לדעת שהיא מאושרת. עשיתי בשבילה מעבר למה שיכולתי, את כל האהבה שהייתה בתוכי נתתי רק לה. ואני, אני חשבתי שגם היא אהבה אותי. לפחות כמו שאני אהבתי אותה. אבל רק אחרי שנתיים וחצי של קשר כושל שהייתה בו אהבה חד צדדית מהצד שלי בלבד, הבנתי שהייתי עיוורת. שלא ראיתי את האמת. לא ראיתי שהיא מנצלת אותי, מנצלת את כל אהבתי אליה. לא ראיתי שהיא לא מעריכה דבר ממה שעשיתי בשבילה, לא מראה הערכה חזרה, אפילו אהבה היא לא מראה. בסופו של דבר הבנתי את כל זה. רק שזה היה קצת מאוחר מדי. והכאב… הכאב היה בלתי נמנע, כאב שלא אוכל לתאר לך במילים…"

עצבות ושתיקה מלאו את החלל בינינו.

לאחר שענת סיפרה לי את הסיפור שלה הבנתי עד כמה הסיפור שלנו דומה וכמה אירוני זה שהכרנו ככה פתאום.

הסתכלתי לתוך עיניה וראיתי שהן מתמלאות בדמעות. חיבקתי אותה וחיזקתי אותה גם כן, כמו שהיא חיזקה ועודדה אותי.

"טוב, זה מספיק. בואי ננגב את הדמעות, נחייך ונעלים את הכאב שצץ מהזיכרונות הישנים שלנו," אמרתי.

"כן, באמת כדאי," אמרה ענת וחייכה חיוך קטן שגרם לעיניה להתכווץ ולהראות את דמעותיה העומדות בעיניה.

"מוזר איך שהגורל הפגיש דווקא בין שתינו, לא?" המשיכה. "אולי יש כאן מעבר מטרה מסוימת, יש לנו סיפור חיים דומה. זיכרונות כואבים דומים, וחלומות דומים שאנו רוצות להגשים…"

"אני מסכימה. אכן מוזר המצב שנוצר. הגורל מפתיע. לכי תנסי להבין אותו." אמרתי.

"בהחלט מפתיע…" הסכימה איתי ענת.

זרקתי מבט חטוף לעבר השעון שהיה תלוי על קיר הסלון וראיתי שכבר די מאוחר בשבילי ואני חייבת לחזור לדירה להמשיך בענייני הלימודים.

"ענת, יקירה. היה לי מקסים לשבת איתך במשך כל השעות האלה ולפתח איתך שיחה מופלאה שכזו," אמרתי. "נוכחתי לדעת שאת בן אדם קסום, רגיש ומרגש. אני באמת מקווה שנשמור על הקשר הנפלא שנרקם בינינו בזמן הכל כך קצר הזה, ושעוד נפגש ונכיר יותר לעומק. תודה לך שגרמת לי לפרוק את מכאוביי מזיכרונותיי הישנים ששמרתי בליבי זמן כה רב. תודה לך ששיתפת אותי בחייך וגרמת לי להתרגש ממילותייך. ושוב, תודה גדולה על השאלת הספר, הרי שבלעדיו לא היינו מכירות. אני חייבת לרוץ לדירה כבר נורא מאוחר בשבילי והלימודים מחכים לי."

"אין בעיה, תודה לך… את מקסימה," ענתה ענת. בואי, אלווה אותך לדלת."

הגענו לדלת, הבטנו אחת בעיני השנייה, חייכנו חיוך קטן ומלא ברק ונפרדנו לשלום.

"אהיה איתך בקשר! אשמח אם תהיי גם את," אמרתי. "עד אז שיהיה המשך יום קסום ומלא חיוכים."

"אני אהיה, תהיי בטוחה. יום נפלא יקירתי!" השיבה וסגרה באיטיות את הדלת.

הלכתי במהירות לרכב ונסעתי חזרה לדירתי. תוך מספר שניות מרגע שהגעתי הביתה כבר הייתי בחדר העבודה והספרים החלו להיפתח והדפים החלו להתמלא בכתב ידי.

עשיתי הפסקה קצרה של מספר דקות. הלכתי למטבחון הקטן והאהוב שלי, הכנתי לי כוס תה חם, לקחתי צלוחית עוגיות קטנה וחזרתי יחד איתם לחדר העבודה.

שלוש וחצי שעות של עבודה מהירה ביותר וסיימתי את הפרויקט.

השעה הייתה כבר כמעט שתיים בלילה.

זהו. עכשיו סוף סוף אני יכולה לנשום. לסיים את היום הארוך בהחלט שלי ולשים את ראשי על הכר. לצלול לעולם החלומות ולראות לאיזה חלום יוביל אותי הלילה הזה.

כי עם החלומות ההזויים שלי, אי אפשר לדעת למה כבר לצפות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הזדמנות שנייה”