החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל

מאת:
הוצאה: | 2004 | 224 עמ'
זמינות:

20.80

רכשו ספר זה:

רבע התנקשויות פוליטיות ידועות, אמיתיות או לכאורה, התרחשו בארץ ישראל: רצח יעקב ישראל דה-האן (1924), רצח חיים ארלוזורוב (1933), ההתנקשות בדוד צבי פנקס (1952) ורצח יצחק רבין (1995). הספר משרטט את הרקע לכל אירוע ואת האווירה הפוליטית באותה תקופה, ומתאר את השתלשלות האירועים בהסתמך על ספרי מחקר וזיכרונות שנכתבו על אודות פרשיות אלו. הפרק העוסק בהתנקשות בשר פנקס הוא המחקר המפורט ביותר שנכתב עד כה על הפרשה, ואילו הפרק על ההתנקשות ברבין מסתמך על רשמים מן ההתרחשות עצמה, כפי שנסקרה בזמן אמת ובשנים שלאחר מכן בתקשורת.
בפרק 'ככל הגויים' נדון מקומם של היהודים וישראל בין האומות האחרות מבחינת ההתנקשויות הפוליטיות. בפרק זה נסקרת, באופן תמציתי, ההתנקשות הפוליטית בה”א הידיעה של המאה העשרים: רצח סרגיי קירוב בשנת 1934 בלנינגרד.
המסר של ספר זה לציבור היהודי בימינו נושא הד לדברים שהושמעו בשנות השלושים של המאה העשרים בתנועה הציונית, בעקבות האיבה הקשה שפילגה את היישוב היהודי-ציוני בארץ ובגולה לאחר פרשת רצח ארלוזורוב: עלינו להתרכז בבעיות החשובות באמת של הציונות – הצלת המדינה והעם – בתקופה שבה הן דחופות יותר מאי פעם. האקטואליות העכשווית של ספר זה, נובעת מכך שהמניעים למעשי הרצח הנסקרים בספר, עדיין מבעבעים ומאיימים.

אשר אילני נולד בארץ וגדל במושב כפר פינס של תנועת 'הפועל המזרחי'. לאחר שירות בצה”ל למד רפואה וביולוגיה באוניברסיטה העברית, וכיום הוא פרופסור חבר בסגל המחלקה לפיזיולוגיה של בית-הספר לרפואה בירושלים.

מקט: 4-249-1888
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

על מה ולמה הספר?

ספר זה עוסק בארבע התנקשויות פוליטיות של יהודים ביהודים, הקשורות לתנועה הציונית במאה העשרים: רצח יעקב דה-האן (1924), רצח חיים ארלוזורוב (1933), ההתנקשות בדוד צבי פנקס (1952) ורצח יצחק רבין (1995). זהו ניסיון להביא את תמצית הרקע, האירועים והתגובות עליהם, וזאת בעיקר על סמך ספרות עיונית ופרסומים בעיתונות. יש להדגיש עם זאת כבר בתחילת הדברים כי מְבצעי ההתנקשויות בדה-האן, ארלוזורוב ופנקס לא הורשעו בבית משפט.

במונח “התנקשות פוליטית” הכוונה לרצח או לניסיון לרצח (או להפחדה רצחנית) של אישיות פוליטית עקב צעדיה ובכוונה לסלקה, או ל”הענישה”, על מעשיה. הספר אינו מתייחס לפרשת “אלטלנה” משום שלא מצאתי עדות לטענה כי אחת ממטרות הירי על הספינה הייתה פגיעה מכוונת במנחם בגין, מפקד האצ”ל באותה עת שעלה על האנייה לפרק זמן קצר.

כאמור, ספר זה בחלקו הגדול אינו ספר מחקר, למעט ההתייחסות לפרשת הניסיון לפגוע בפנקס, המבוססת על סקירת העיתונות באותה עת אך מורחבת לכדי דיון מפורט, אולי המפורט ביותר עד היום בנושא זה. בפרשת רצח דה-האן ובפרשת רצח ארלוזורוב הדיון מבוסס ברובו על ספרים, ובהם ספרי מחקר, וניתן אפוא להתייחס אליו כאל ספר לימוד של פרקים חשובים בתולדות הציונות. הדיון בפרשת רצח רבין נכתב על סמך ידע והתרשמות מן ההתרחשות עצמה, כפי שנסקרה בזמן אמת ובשנים שלאחר מכן – בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות הכתובה. בדיון בנושא זה לא התייחסתי לחומר שפורסם בספרים (עד עתה פורסמו יותר מעשרים ספרים העוסקים ברצח רבין). אין בהתעלמות זו משום שיפוט הספרים הללו והערכתם, אלא הצטמצמות מודעת לתחום המעסיק אותי.

הספר כולל, בין השאר, פרק שכותרתו “ככל הגויים” ובו ניסיון לבחון את מקומה של ישראל בין האומות האחרות מבחינת ההתנקשויות הפוליטיות. בפרק זה נסקרת באופן תמציתי ההתנקשות הפוליטית בה”א הידיעה במאה העשרים, להערכתי: רצח סרגיי מירנוביץ’ קירוֹב בשנת 1934 בלנינגרד.

והמסר של כל אלה? את תמציתו אפשר למצוא בפרקיו האחרונים של הספר – “בימים ההם ובזמן הזה”, “בקש שלום (אחים) ורודפהו” ו”התנקשות פוליטית כתרחיש אפוקליפטי”. אם יסתפק הקורא היהודי-ציוני בקריאה (מדוקדקת) של פרקים אלה בלבד, דייני.

על המחבר

נולדתי בשנת 1932 לזוג חלוצים אנשי תנועת “תורה ועבודה”, שעלו ארצה מפולין ב-1926. הם התוודעו זה לזה בעת שעסקו בייבוש ביצות כבארה, כיום אזור מעגן-מיכאל, ובשנת 1933 היו ממייסדי המושב כפר-פינס של “הפועל המזרחי”. בשנת 1950 התגייסתי לצה”ל. לאחר מכן למדתי פיזיולוגיה ורפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומאז שנת 1965 אני מכהן כאיש סגל המחלקה לפיזיולוגיה בבית הספר לרפואה בירושלים.

מבחינה פוליטית ניתן לומר כי אני יציר “הברית ההיסטורית הציונית”, קרי, הזרם המרכזי של הציונות היהודית, ובתוכו הציונות הדתית, כפי שהתגבש מימי העלייה השנייה ועד לעליית מנחם בגין לשלטון בשנת 1977. על פי תפישׂתי, גם התנועה הרוויזיוניסטית ויורשתה, תנועת החרות, הן במהותן חלק מן הזרם המרכזי של התנועה הציונית, גם אם הוצאו אל מחוץ למחנה על ידי דוד בן-גוריון, אולי בעקבות פרשת רצח ארלוזורוב.[1] במערכות הבחירות, מאז גיוסי לצה”ל ועד שנת 1992, הצבעתי לרשימת הציונות הדתית או לתנועת העבודה. לראשונה נתתי את קולי לתנועת העבודה בהשפעתו של ארגון א.ת.א. (אזרחים תומכי אשכול[2]), בעקבות מה שנודע כפרשת לבון.[3]

בספטמבר 1993, בעת החתימה על הסכם אוסלו, הצטרפתי בבהילות לחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, שהוא הארגון האקדמי של מה שמכונה “המחנה הלאומי בישראל”. מאז ועד היום אני ממשיך לחלוק על עמיתיי במחנה זה, הטוענים כי טעיתי בהצבעתי למען “העבודה בראשות רבין” בבחירות 1992 (עד כמה שזכור לי, הייתה זו הפעם הראשונה ששם רשימה כלל בכותרתו את שם מנהיגהּ). אני ממשיך וטוען: “לא טעיתי – הוטעיתי”.

את “הברית החדשה” שהצליחה להטעות אותי בבחירות 1992 מגלמת אמירתו של יוסי שריד[4] בדבר ה”המרצה” של רבין ושל מפלגת העבודה – “המרצה” שבוחרים כמוני, ואולי גם רבין עצמו, לא הבחינו בה לפני בחירות 1992. “המרצה” זו, כפי שהיא נראית לי בדיעבד, קשורה בברית שכרתו שלושת הגורמים היהודיים האנטי-ציוניים המרכזיים בתולדות הציונות, שהיו מעורבים, כפוגעים או כנפגעים, בשלוש ההתנקשויות הראשונות הנדונות בספר זה: חוגים חרדיים (המתקשרים לפרשת רצח דה-האן), חוגים קומוניסטים יבסקציים (המתקשרים, אולי, לפרשת רצח ארלוזורוב) וחוגים כנעניים (המתקשרים, כנראה, לפרשת ההתנקשות בפנקס). לברית זו צורפו, בשוגג או בזדון, גם יורשיהם של אויביה האותנטיים והטבעיים של הציונות מחוגי חאג’ אמין אל-חוסייני ועז-א-דין אל-קאסם.

על הספר והמניע לכתיבתו

התשובה לשאלה מדוע זה מוצא לנכון איש ההוראה והמחקר במדעי הטבע להקדיש את מיטב שעותיו לעיסוק במה שראוי להיות נחלתם של היסטוריונים, אנשי מדע המדינה או עיתונאים, נרמזה לעיל. הדחף למלאכה הזאת נבע מתחושה בדבר בריחתם של יורשי תנועת העבודה (וגם של חלק מיורשי תנועת החרות) מליבת הציונות, תוך סיכון עצם קיומה של מדינת ישראל. ואילו הדחיפה הישירה לכתיבתו של הספר, נבעה משני אירועים שחוויתי בעקבות רצח רבין.

האחד התרחש יומיים לאחר הרצח, בקמפוס שאני עובד בו. נכנסתי למעלית בדרכי למזנון אנשי הסגל ובתוכה היה עמית לעבודה, שהכרתיו כאיש חייכן ובעל חוש הומור, אשר תמיד קידם אותי בברכה בעת פגישות אקראי מסוג זה. אלא שהפעם התכרכמו פניו. אותו אדם, כפי הנראה, לא ידע כלל על ה”מהפך” הטרי שהתחולל אז בעמדותיי (ולפי דעתי, אם לדייק – המהפך שהתרחש אצל רבין). על כן, התחלתי לחשוד כי הבעיה העיקרית באותה מעלית היא הכיפה שעל ראשי. הגענו לקומת המסד מבלי להחליף בינינו מילה, כשעל פניו מבט של תיעוב ועל פניי, אני משער, מבט של תימהון. כשנכנסתי לחדר המזנון שמעתי כבר טענות ברורות שהשתמע מהן כי אני “מואשם” באחריות לרצח רבין. אמרתי להם: חבר’ה, יצאתם מדעתכם? ההסתברות שלחברי “השומר הצעיר” לשעבר מביניכם, יש קשר לאנסים משומרת[5] גבוהה פי עשרה מההסתברות שלחבר “בני עקיבא” לשעבר כמוני יש קשר לרוצח ראש הממשלה. האם ייחסתי לכם אי פעם תמיכה באנסים?

ההסתברות כי מי שהסתובב באותה תקופה בארץ עם כיפה לראשו נתקל גם הוא בתופעה דומה, גבוהה ביותר. אולם, מסתבר כי תופעות כאלה לא החלו עם רצח רבין. שותף לתחושת האין-אונים הפתאומית של מי שמוצא עצמו לפתע מואשם באשמת שווא על רקע היריבות בתנועה הציונית, מצאתי, תוך כדי כתיבת ספר זה, במכתב למערכת ‘הארץ’ מתאריך 21.11.95. הכותב, משה ברודצקי, סיפר על חוויה משנת 1943, עת היה חייל במחנה טירונים של צבא ארה”ב והוזמן לסעודת ליל שבת במשפחה יהודית מן הסביבה. לשולחן הסבה גם נערה חניכת “השומר הצעיר”, שברחה מפולין והגיעה דרך יפן לארה”ב. ברודצקי סיפר לנוכחים כי בעברו היה חבר בתנועות “ישראל הצעיר”, “השומר הדתי” ובית”ר. לשמע המילה בית”ר קראה כלפיו הנערה “רוצח” והסתלקה מהשולחן ומהחדר.

סיפור זה מתקשר לאירוע השני שהניע אותי לכתוב את הספר: ניסיונם החוזר ונשנה של דוברי “מחנה השלום”, והגברת לאה רבין בראשם, לטעון כי רצח ארלוזורוב שימש דוגמה לרוצח רבין, בהיותו המקרה הראשון של שימוש באקדח על ידי לאומנים יהודים לשם הכרעת מחלוקת פוליטית. אז לא ידעתי אפילו מעט מהידוע לי כיום על פרשת רצח ארלוזורוב, אך זכרתי במעומעם שבחוגי הרוויזיוניסטים נטען בזמנו כי ערבים הם שרצחו את ארלוזורוב, על רקע של ניסיון אונס, וכי ייחוס הרצח לאנשי ז’בוטינסקי הנו עלילה מפא”יניקית.

עוד אני מנסה לשכנע את אבי המנוח, שהתקרב אז לשנת התשעים לחייו, כי אין זה ודאי שאנשי ז’בוטינסקי הם שרצחו את ארלוזורוב, פנה אלי אחד מוותיקי המושב שלנו, יוצא גרמניה שעלה ארצה בשלהי שנות השלושים. הלה קבל עלינו, “הפרופסורים”, שלנוכח מערכת ההסתה נגד חובשי הכיפות אין בנו איש היוצא בקריאה: “חבשו בגאווה את הכיפה הסרוגה”, כמו שקרא רוברט ולטש – עורך הביטאון של ציוני גרמניה בתחילת שנות השלושים – ללבוש בגאון את הטלאי הצהוב. נדהמתי לנוכח הניגוד הזה שבין הדימוי שעלה בדעתו של יהודי יוצא גרמניה לבין האמונה התמימה של אבי הזקן, חלוץ יוצא פולין, בתום לבם של אנשי מפא”י ובאמיתותיהם. לא עברו ימים רבים והדימוי של ותיק המושב יליד גרמניה קיבל משמעות אימתנית במיוחד, עם התבטאותו של איש צבא בכיר לשעבר, ולפיה חבישת כיפה סרוגה בצה”ל דומה לענידת צלב-קרס בצבא גרמניה הנאצית.

החלטתי לבדוק בעיון את פרשת רצח ארלוזורוב. התקשרתי ליוסי אחימאיר וסיפרתי לו על אמונתו התמימה של אבי המנוח במפא”י. אחימאיר הבטיח לשלוח את ספרו של אביו (אב”א אחימאיר) על פרשת רצח ארלוזורוב, וסיפר כי אביו נהג לכנות את אנשי הפועל המזרחי – “החלוצים מיט א-רויטע קעפאלע” (“החלוצים עם הכיפה האדומה”). קריאת ספרו של אב”א אחימאיר ובעקבותיו גם את ספרו של שבתי טבת על רצח ארלוזורוב, סחפה אותי למסע של לימוד וניתוח, ופֵרותיו היו לספר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל”