החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הנה האיש: מכתבים

מאת:
מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל | הוצאה: | 2011 | 468 עמ'
קטגוריות: במבצע, פילוסופיה, עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

מכתביו של ניטשה מאפשרים לנו היכרות עם האיש עצמו – בייסוריו, בבדידותו, ברגישויותיו ובשנאתו, באהבותיו ובערגותיו, וגם בחולשותיו.
רק אדם כמו ניטשה היה מסוגל לעמוד על העולם המופלא, המוזר ואפוף-הסוד הזה, שבו אדם חולה ונוירוטי נלחם נואשות כדי להגיע לבריאות שתאפשר לו לקיים אורח חיים נורמלי-למראה ויצירתי-למקרא. ניכר ממכתביו של ניטשה כי היה פסיכולוג שאין דומה לו. תהליכי ההתוודעות העצמית וההתגברויות העצמיות המתועדים במכתבים אלה הופכים את הקריאה בהם למרתקת. וזאת, כמובן, בתנאי שאנחנו מתקרבים ל"דמותו של קורא מושלם" שניטשה ביקש לעצמו, דהיינו לקורא שהוא "מפלצת של עוז וסקרנות, ונוסף על כך גם משהו גמיש, ערמומי, זהיר, הרפתקן ומגלה מבטן-ולידה".
הקריאה במכתבים מאפשרת הצצה אינטימית לנעשה בתחומי התרבות, ההגות והמוזיקה באירופה של סוף המאה התשע-עשרה, וכן התוודעות לתהליכים ולאישים שעיצבו את תרבות המערב באותה עת.
"לבסוף, לוּ היקרה שלי, אני חוזר על בקשה מקרב-לב משכבר הימים: היי למי שאת! בתחילה חש האדם צורך דוחק להשתחרר מהאזיקים הכובלים אותו, ולבסוף הוא צריך לשחרר את עצמו מהשחרור הזה! כולנו סובלים באופן זה או אחר ממחלת האזיקים, גם לאחר שניתצנו את השלשלאות".
זוהי איגרת מסוף אוגוסט 1882 ששלח ניטשה ללוּ סלומֶה, אהובתו, ואין כמו מילים אלה, המתארות את חייו של ניטשה כפי שהם נחשפים באיגרות, להעיד לא רק על אישיות נאורה ואנושית, אנושית מדי, אלא גם על יחסו החם והאוהד לעם היהודי וליהודים.

מקט: 40-249-50029
מסת"ב: 978-965-540-224-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


I

1865-1869: ניטשה כסטודנט, שׁוֹפֶּנהַאוּאֶר וּוגנר

1. לאליזבת ניטשה בקוֹלְדִיץ

בון, יום ראשון, 11 ביוני 1865.

ליזבת היקרה,

אחרי מכתב חביב כל-כך, שזור בשירה ילדותית, שקיבלתי ממך לאחרונה, יהיה זה לא הוגן ואף כפוי טובה מבחינתי לגרום לך להמתין עוד לתשובה, במיוחד מאחר שהפעם עומד לרשותי שפע של חומר, ובהנאה גדולה אני "אלעס שוב" ברוחי את הדברים הללו שגרמו לי אושר.

אבל לפני-כן, אני רוצה להתייחס למקום מסוים במכתבך, הצבוע בצבעים פסטורליים וכתוב בלבביות צַמָּרית.[51] הסירי דאגה מלבך, ליזבת היקרה. כשהרצון טוב והחלטי כל-כך, כפי שאת כותבת, לדודינו היקרים לא יהיה קושי רב. בנוגע לעיקרון שלך, שהאמת תמיד נמצאת בצד הקשה יותר, הרי שאני מוכן להודות בכך במידה חלקית. נכון הוא שקשה לתפוס ש-2×2 הם לא 4; אך האם בשל כך זה אמיתי יותר?

מצד שני, האם זה באמת קשה כל-כך לקבל את כל מה שעליו גדלנו; את כל מה שהשתרש עמוק בתוכנו לאורך השנים; את כל מה שנחשב כאמיתי בחוג קרובינו ובקרב עוד הרבה אנשים טובים אחרים; את מה שבאמת ובתמים מנחם את האנשים ומרומם את רוחם? האם זה קשה יותר מאשר לפנות לדרך המאבק נגד ההרגל, לאמץ את חוסר הוודאות של צעידה עצמאית תחת תנודות תכופות של הלב, של המצפון, לעתים קרובות ללא נחמה, אבל תמיד לעבר המטרה הנצחית של ההליכה בנתיב החדש האמיתי, היפה, הטוב?[52]

האם, כאשר העיקר הוא לזכות בהתבוננות הנוחה ביותר על האלוהים, העולם והמחילה, האין הדבר דומה לחוקר אמין שתוצאות מחקריו כמעט חסרות משמעות בעיניו? האם אנחנו מחפשים תמיד בחקירותינו את הרוגַע, השלום, האושר? לא, אלא רק את האמת, גם אם היא מחרידה ומכוערת ביותר.[53]

שאלה אחרונה: אילו האמנו מגיל צעיר שגאולת הנפש שלנו מקורה במישהו אחר ולא בישוע, במוחמד למשל, האם אין זה ודאי שהיינו זוכים באותן הברכות? בוודאי, האמונה לבדה מביאה ברכה, ולא המטרה שעומדת מאחורי האמונה. אני כותב לך זאת, ליזבת היקרה, רק כדי להתייחס לדרכי ההוכחה הרוֹוחות ביותר בקרב המאמינים, שנשענים על חוויותיהם הפנימיות כדי להסיק מתוכן את הוודאות המוחלטת של אמונתם. כל אמונה אמיתית איננה ניתנת להפרכה, היא מעניקה למאמין את מה שהוא מקווה למצוא בה, אבל היא אינה מספקת ולוּ את האחיזה הקלושה ביותר לביסוס אמת אובייקטיבית.[54]

כאן נפרדות דרכי האנשים. אם שקט נפשי את מבקשת, אז האמיני כך, אם להיות בין חסידי האמת את רוצה, אז חקרי.

בין לבין ישנן חצאי-עמדות רבות. אבל הכול תלוי במטרה העיקרית.

סלחי לי על הוויכוח המשעמם והעקר הזה. הרי כבר אמרת את כל זה לעצמך בעבר אינספור פעמים ובדרך טובה ויפה הרבה יותר.

דווקא על רקע רציני זה אני רוצה כעת להפליג למשהו עליז יותר. ברצוני לספר לך כעת על ימים נפלאים.

ביום שישי ה-21 ביוני נסעתי לקֶלְן, לפסטיבל המוזיקה של אזור הריין התחתון. באותו היום נפתחה שם גם התערוכה הבינלאומית. קלן נראתה אז כמו כרך בינלאומי. בלִיל אינסופי של שפות ותלבושות, הרבה כייסים ונוכלים אחרים; כל המלונות, עד למרוחק שבהם, מלאים; העיר מקושטת בדגלים באופן יפהפה – זה היה הרושם החיצוני. כזמר קיבלתי סרט-חזה מִשיי לבן-אדום והלכתי לחזרה. למרבה הצער, את לא מכירה את אולם גירצֶניך (Gürzenich), אבל בחופשתי האחרונה תיארתי לך אותו מדמיוני, באמצעות השוואתו לאולם הבורסה בנַאוּמְבּוּרג. במקהלה שלנו היו 182 זמרות סופרן, 154 אלט, 113 טנור ו-172 זמרי בס.[55] לכך הצטרפה תזמורת של אמנים המורכבת מ-160 איש, -14 קונטרבסים. שבעה מבין הזמרים והזמרות הסולנים הטובים ביותר צורפו אלינו. על הכול ניצח הִילֶר. רבות מהנשים הצטיינו בגילן הצעיר וביופיין. בשלושת הקונצרטים החשובים הן הופיעו בלבן, על כתפן סרט כחול ופרחים טבעיים או מלאכותיים בשׂערן. כל אחת מהן החזיקה זר יפה בידה. אנחנו הגברים היינו במִכנָף [פְרַק] ובוֶסט [לְסוּטה] לבנים. בלילה הראשון עוד ישבנו כולנו יחד עמוק אל תוככי הלילה, ואני נרדמתי לבסוף על כורסא אצל גבר מבוגר אחד מפרַנוקניה,[56] ובבוקר התעוררתי מקופל כמו אולר-כיס. דרך אגב, בנוסף לכך אני סובל מאז חופשתי האחרונה משיגרון קשה בזרועי השמאלית. בלילה שלאחריו לנתי שוב בבון. ביום ראשון היה הקונצרט הגדול הראשון. ישראל במצרים מאת הנדל. שרנו בהתלהבות שאין שנייה לה בחום של 50 מעלות רוּמוּר.[57] כל הכרטיסים לשלושת הקונצרטים באולם גירצניך נמכרו. כרטיס כניסה לקונצרט יחיד עלה בין שניים לשלושה טאלר. על-פי כל הביקורות, הביצוע היה מושלם. היו שם סצנות שלא אשכח לעולם. כששְׁטֶגֶמַן ויוליוס שטוקהאוזן, "מלך כל הבסים" שרו את דואט הגיבורים שלהם, פרצה סערת תשואות שלא נשמעה כמותה בעבר, שמונה קריאות בראוו, תרועות חצוצרות, תחינות לחזרה על הדואט, כל 300 הנשים השליכו את זריהן בפניהם של הזמרים, שהיו מוקפים בענן של פרחים, פשוטו כמשמעו. המחזה חזר על עצמו לאחר שהצמד שר את הדואט דה קאפּו.[58]

בערב התקבצנו, אנו הגברים מבּוֹן, לבקר יחדיו בכמה ברים, אבל הגברים מאגודת השירה של קלן הזמינו אותנו למסעדה בגירצניך, ואנחנו נשארנו יחד, באווירה חגיגית רווּית שירים והרמות-כוס – פתחו בני קלן בשירת מקהלה בארבעה קולות וההתלהבות גאתה. בשלוש לפנות בוקר עזבתי את המקום ביחד עם שני מכרים. צעדנו ברחבי העיר, צלצלנו בפעמוני הבתים, לא מצאנו שום מקום ללון בו, אפילו הדואר לא רצה לקבל אותנו – רצינו לישון במרכבות הדואר – עד שבסופו של דבר, לאחר שעה וחצי, שומר הלילה פתח לנו את הדלת למלון דוּ-דוֹם.[59] נפלנו על כיסאות אולם האוכל ובתוך שתי שניות נרדמנו. בחוץ דִמדם הבוקר. כעבור שעה וחצי הגיע נער השירות של המלון והעיר אותנו, כיוון שעמדו לנקות את חדר האוכל. עזבנו במצב-רוח הומוריסטי נואש, הלכנו לכיוון דוֹיץ כשאנו חולפים על פני תחנת הרכבת, נהנינו מארוחת בוקר, והגענו לחזרה בקולות רפויים במיוחד. שם נרדמתי בהתלהבות יתרה (לקול תפקידים סולניים לתופים ולטרומבונים). בשל כך הייתי ערני הרבה יותר אחר הצהריים, בהופעה שבין השעות שש לאחת-עשרה. ההופעה כללה גם את היצירות האהובות עלי: המוזיקה לפאוסט מאת שומן והסימפוניה בלה מז'ור של בטהובן.[60] בערב השתוקקתי למצוא מקום לנוח בו ונדדתי בין שלושה-עשר מלונות, שכולם היו מלאים לעייפה. לבסוף, במלון הארבעה-עשר, לאחר שגם בו בעל הבית הבטיח לי שכל החדרים תפוסים, הסברתי לו בקור-רוח, שכאן אני נשאר ושעליו לדאוג לנו למיטה. וכך אכן קרה: הוצעו עבורנו מיטות שדה בחלל המסעדה, שעליהן נדרשנו לשלם עשרים גרוש ללילה.

ביום השלישי נערך סוף סוף הקונצרט האחרון, שבו בוצע מספר גדול של יצירות קטנות. הרגע היפה ביותר בקונצרט היה ביצוע הסימפוניה של הילֶר עם המוטו "האביב חייב להגיע". המוזיקאים ניגנו בהתלהבות נדירה, שכן כולנו כיבדנו את הילר לאין שיעור. לאחר כל פרק פרצו תשואות אדירות ולאחר הפרק האחרון תשואות אדירות אף יותר. הפּודיוּם שלו כוסה בזרים וסידורי פרחים; אחד האמנים הניח זר עלי דפנה על ראשו; התזמורת ניגנה לכבודו שלוש תרועות, והאיש הזקן כיסה את פניו ובכה. מחווה שנגעה ללִבן של הגברות.

אני רוצה לציין בפנייך באופן מיוחד גברת אחת, גברת סְזַארְוָאדִי (Szarvadi) מפריס, פסנתרנית וירטואוזית. תארי לך דמות נמוכה וצעירה, כולה אש, לא יפה, מעניינת, בעלת תלתלים שחורים.

בשל מחסור כבד באמצעים[61] העברתי את הלילה האחרון שוב אצל אותו זקן פרנקוני, והפעם על הרצפה. וזה היה כלל לא נחמד. בבוקר נסעתי בחזרה לבון.

"אלה היו חיים אמנותים טהורים", כפי שאמרה גברת אחת.

אני חוזר באירוניה אדוקה לספרים שלי, לביקורת הטקסטים ולדברים אחרים.

ודאי הוא שאני אסע ללייפציג. הריב בין יאהן לרִיטשל ממשיך לסעור.[62] שני הצדדים מאיימים זה על זה בפרסומים קטלניים. סביר להניח שגם דוֹיְסֶן ייסע ללייפציג.

לכבוד חגיגות בית-הספר (21 במאי) שלחנו, אנחנו התלמידים מבון של בית- הספר פְּפוֹרְטָה, מכתב לקולגיום המורים וקיבלנו תשובה ידידותית מאוד.

היום אנחנו עורכים סיור סטודנטים של תלמידי הפְּפוֹרְטָה לקֶנִיגְסְוִינְטֶר. כובעי הסטודנטים שלנו עם השרוך האדום נראים נפלא.

בקרוב אכתוב לרודולף היקר, ששלח לי מכתב חביב כל-כך. מסרי בשמי לדודה היקרה ולדוד היקר ברכות מכל הלב.[63]

פריץ

2. לקַרל פון גֶרְסְדוֹרף בגֶרְלִיץ

7 באפריל 1866, נָאוּמְבּוּרג.

חבר יקר,

מפעם לפעם מגיעות אותן שעות של התבוננות שקטה, שבהן ניצב האדם, מאושר ואבֵל גם יחד, מעל לחייו, בדומה לאותם ימי קיץ יפים הנפרשים להם בנינוחות מעל לגבעות, כפי שאמרסון[64] מתאר אותם באופן מדויק כל-כך. או-אז הטבע נהיה מושלם, הוא אומר, ואנחנו – אז אנחנו חופשיים מתכתיבי הרצון העומד תמיד על המשמר, אז אנחנו עין טהורה, מתבוננת, חסרת-פניות.[65] במצב- רוח זה, שאליו אני שואף יותר מכול, לקחתי את העט לידי, כדי לענות על מכתבך הידידותי והעשיר ברעיונות. הדאגות המשותפות שלנו נמוגו לכדי שארית זעירה: שוב ראינו כיצד גורלם של אינספור אנשים נקבע במחי קולמוס ולעתים רק בשל גחמותיהם של יחידים, ואנחנו משאירים זאת בשמחה לאדוקים להודות לאלוהיהם על הגחמות הללו.[66] בהחלט ייתכן שהרהורים על כך יביאו אותנו לידי צחוק כשנתראה שוב בלייפציג.

מנקודת-מבטי האישית, התרגלתי לרעיונות הצבאיים. ייחלתי לעתים קרובות להתנתק מעבודתי החדגונית, השתוקקתי להפכים הגמורים של ההתרגשות, של יצר-החיים הסוער, של ההתלהבות. שכן, עד כמה שהתאמצתי, מדי יום התברר לי יותר ויותר שעבודה כזו אי-אפשר לשלוף מהשרוול. בחופשתי למדתי הרבה מאוד – באופן יחסי, ולאחר החופשה תֶאוגְניס[67] שלי יהיה במצב מתקדם של סמסטר אחד נוסף לפחות. תוך כך גיליתי כמה ממצאים מאירי עיניים, שאמורים להעשיר את הדיון שלי בסוגיות תאוגניס. אני מוקף בהררי ספרים, תודות לחביבותו יוצאת הדופן של קוֹרְסֶן. בהקשר זה עלי להזכיר גם את פוֹלְקְמַן,[68] שעזר לי נאמנה, במיוחד עם כתבי סוּאידַס,[69] בהיותו אחד המומחים בתחום. אני התעמקתי כל-כך בתחום הזה, עד שאפילו הרחבתי אותו בעצמי: לפני זמן קצר מצאתי את ההוכחה, מדוע מקורו של ה-Violarium של אֶאוּדוקיה[70] אינו אצל סואידס, אלא מעוגן במקור הראשי של סואידס, בחיבורו של הֶסִיכיוּס מימילטוס[71] (שאבד, כמובן). הדבר מוביל לתוצאה מפתיעה בהקשר לתאוגניס שלי, שמאוחר יותר ארצה לפרוש אותה בפניך. דרך אגב, אני ממתין מדי יום למכתב מד"ר דילתי (Dilthey) מברלין, תלמיד של ריטשל, שמצוי בשאלות תאוגניס יותר מאחרים. נהגתי בפתיחות מלאה איתו, ולא הסתרתי ממנו את מסקנותי ולא את עובדת היותי תלמיד בתחום. אני מקווה שכאשר אגיע ללייפציג אוכל לפנות נמרצוֹת למלאכת הכתיבה; כבר אספתי את מרבית החומר שלי. לא אוכל להכחיש, דרך אגב, שלעתים כמעט שאיננני מבין את הבעיה הזו שהעליתי בעצמי, שמרחיקה אותי מעצמי (וגם משופנהאואר – שלפעמים זה אותו הדבר), שתעמיד אותי לשיפוט האנשים, וכופה, אפילו עלי, ללבוש את מסיכת המלומדות, שכלל אינה ברשותי.[72] בכל מקרה, כאשר מדפיסים מישהו הוא מאבד משהו. גם עיכובים לא מעטים וסוגיות מרגיזות לא חסרו. הספרייה של ברלין לא שׂשׂה להמציא לידי את המהדורות של תאוגניס מהמאות ה-16 וה-17. ביקשתי לשאול כמה ספרים הכרחיים לי מאוד מספריית לייפציג בתיווכו של רוֹשֶר.[73] אולם רושר כתב לי שמצפונו אינו מתיר לו להוציא מידיו ספרים שרשומים על שמו. מובן שאינני מתכוון להוכיח על כך את מצפונו, אלא שהוא התגלה בזמן לא נוח עבורי.

שלושה דברים משיבים לי את כוחותי, גם אם לעתים נדירות: שופנהאואר שלי, מוזיקה של שומן ולבסוף טיולים רגליים ביחידות. אתמול סערה סופה אדירה בשמיים; אני מיהרתי להר שכן בשם "לוֹיש" (Leusch אולי תוכל לבאר לי את המילה הזו), מצאתי עליו בקתה וגבר ששחט שתי עזים וגדי. הסופה הייתה עזה במיוחד, עם רוחות חזקות וברד, ואני חשתי התעלות יוצאת דופן והבנתי שאנחנו באמת מבינים את הטבע רק כאשר אנחנו נאלצים להימלט אליו מכל דאגותינו ולחצינו. מה הם עבורי האדם ורצונו ההפכפך! מה הם עבורי ה"תעשה" וה"לא תעשה" הנצחיים! כמה שונים הברק, הרוח, הברד, הכוחות החופשיים ללא אֶתיקה! כמה מאושרים, כמה חזקים הם, רצון טהור ללא הגבלות האינטלקט.[74]

אולם חוויתי גם לא מעט דוגמאות הפוכות שמראות כמה מוגבל הוא לעתים האינטלקט אצל האנשים. רק לאחרונה דיברתי עם מישהו שאמור לצאת בקרוב להודו כמיסיונר. תחקרתי אותו מעט; הוא לא קרא אף ספר הודי, לא שמע את השם אוּפְּנֶקְהַט,[75] והחליט מראש להימנע מכל קשר עם הבְּרָהָמִינִים, כיוון שהם משכילים למדי מבחינה פילוסופית. בשם הגנגס הקדוש!

היום שמעתי דרשה אלגנטית של וֶנְקֶל על הנצרות, "האמונה שגברה על העולם", שהצטיינה בהתנשאות בלתי-נסבלת על פני כל העמים שאינם נוצריים, ובכל-זאת הייתה מחוכמת מאוד. בכל רגע הוא החליף את המילה "נצרות" במילה אחרת, כשבכל פעם היה בכך טעם, גם על-פי השקפתנו אנו. כאשר מחליפים את המשפט "הנצרות גברה על העולם" במשפט "תחושת החטא, בקצרה, הצורך המטפיזי – גברוּ על העולם", אזי אין בכך דבר שמעורר בנו התנגדות; בסך הכול צריכים להיות עקביים ולומר, "ההודים האמיתיים הם נוצרים" וגם "הנוצרים האמיתיים הם הודים". אולם החלפת המילים והמושגים הרווחים הללו אינה כנה באמת, שכן היא מבלבלת לחלוטין את מי ששׂכלם חלש יותר. אם הנצרות היא "אמונה בהתרחשות היסטורית או בדמות היסטורית", אזי אין לי כל קשר לנצרות הזו. אולם אם היא קרויה בקצרה "הצורך בגאולה", או-אז אני יכול להעריך אותה מאוד,[76] ואינני מחזיק זאת כנגדה שהיא מנסה ללמד את הפילוסופים – המעטים מדי מול ההמון הנורא של הנזקקים לגאולה, גם שהם עשויים מאותו החומר. לו רק היו כל העוסקים בפילוסופיה מבית-מדרשו של שופנהאואר! אבל לעתים קרובות מדי מתחבא מאחורי מסיכת הפילוסוף הוד מלכותו "הרצון" שמנסה להוציא אל הפועל את הילולו העצמי. אם ישלטו הפילוסופים אז יאבד ההמון, אם ישלוט ההמון, כפי שקורה כעת, אז עדיין עומד לרשות הפילוסופים raro in gurgite vasto,[77] כמו שמתאר אַייסכילוס:[78] "נבדל מאחרים אני חושב את מחשבותי שלי".

בתוך כל זה זהו מאמץ גדול מדי עבורנו, לבלום את המחשבות הצעירות והחזקות שלנו המושפעות משופנהאואר,[79] ובאופן כללי לשאת בלבנו את מעמסת ההבדל האומלל הזה בין תיאוריה למעשה. אינני יודע מה יכול לנחם אותנו בתחום זה, אדרבה, אני נזקק לנחמה. אני מרגיש כאילו היינו צריכים לשפוט את ליבת הדבר במתינות רבה יותר. היא מצויה גם במריבה הזו.

חיֵה בטוב, חבר יקר, מסור דרישת שלום לקרוביך ממני וקבל ברכות לבביות מקרובי אליך; וקביעתנו נותרת בעינה, כשניפגש שוב נצחק ביחד – ובצדק.[80]

חברך

פרידריך ניטשה

3. לפרנציסקה ואליזבת ניטשה בנאומבורג

לייפציג, תחילת יולי 1866.

אמא וליזבת היקרות,

אני מקווה שיש בידכן עיתון, כך שעקבתן בעניין אחר המאורעות המכריעים שהשבועות האחרונים הביאו עמם.[81] פרוסיה נמצאת בסכנה גדולה להחריד: האפשרות שבעקבות ניצחונה השלם היא תימָצא בעמדה שבה היא תוכל להוציא אל הפועל את תוכניתה הפכה לבלתי-אפשרית לחלוטין. ייסוד מדינה גרמנית מאוחדת באופן מהפכני זה, זו עזות מצח ביסמרקיאנית טיפוסית, הוא ניחן באומץ ובחוסר התחשבות בהשלכות, אבל הוא ממעיט בערכם של הכוחות המוסריים בעם. עם זאת, המהלכים האחרונים שלו מצוינים: מעל לכול, הוא השכיל לגלגל על אוסטריה חלק גדול מהאשמה, אם לא את מרביתה.

המצב שלנו פשוט מאוד. כאשר הבית בוער, לא שואלים ראשית כול מי גרם לשריפה אלא מכבים אותה. פרוסיה בוערת. כעת צריך להציל אותה. זוהי התחושה הכללית.

ברגע שהמלחמה החלה, כל השיקולים המשניים נותרו מאחור. אני פרוסי נלהב לא פחות משדודני, למשל, סקסוני נלהב. אבל זהו זמן קשה במיוחד עבור כל הסקסונים. ארצם מצויה כולה ביד אויב. צבאם כנוע ואינו פעיל. מלכם מרוחק מנתיניו. מלך ונסיך אחר פשוט נרצחו. הביטוי החדש השגור בפי המלוכה הוא "בחסדי האל". אפשר להבין אפוא מדוע גֶרְלַך הזקן, ביחד עם כמה חברים מוֶסְטְפַלְיָה, מתרעמים על האיחוד של דמוקרטיה מלוכנית (ויקטור עמנואל) ולא-מלוכנית.[82]

בסופו של דבר, הדרך הפרוסית הזו – להיפטר מבני האצולה – היא הנוחה ביותר בעולם. מזל גדול שהָנוֹבֶר וקוּרְהֶסֶן לא הצטרפו לפרוסיה, אחרת לא היינו נפטרים מעולם מהשליטים הללו. אנחנו חיים, אם כן, בעיר הפרוסית לייפציג. היום הוכרזה מלחמה בסקסוניה כולה. בהדרגה הופכים החיים פה להיות כמו על אי, כיוון שיש הפרעות הולכות וגדלות בטלגרף, בחדשות, באספקת הדואר ובתנועת הרכבות. הקשרים לנאומבורג, כמו לפרוסיה כולה, כמובן, תקינים כרגיל. אבל לשלוח מכתב לדוֹיְסֶן בטִיבִּינְגֶן זה, למשל, כמעט בלתי-אפשרי.

עם זאת, ההרצאות נמשכות ללא הפרעה. כאשר חזרתי לאחרונה מנאומבורג, מצאתי מכתב מריטשל, שבו הוא מבשר לי על הגעת הטקסטים לעימוד מרומא. הטקסטים מפריס יגיעו בסוף השבוע הזה.

אף על פי כן, אני תמיד מודע לכך שקרוב היום שבו אגויס. אין זה מכובד לשבת בבית כשהמולדת מתחילה במאבק לחיים או למוות.

בִּדקו במשרד הממשלתי מתי מתבצע הגיוס של המתנדבים-לשנה והודיעו לי בבקשה בקצרה.

הדבר המלבב ביותר שללייפציג יש עדיין להציע הוא הֶדְוִויג רָאבֶּה,[83] שממשיכה לשחק באולמות מלאים עד אפס מקום בזמנים שבהם התיאטרון של דרזדן למשל גובה שישה טאלר.

חיו בטוב היום, ושלחו לי בגדים נקיים וחדשות. שלכן מכל הלב.

פ. ו. נ.

המשך

מאחר שהמכתב נשאר מונח במקומו, בוודאי יכעיס אתכן מאוד לקבל גם נספח. הייתי חולה במשך שלושה ימים, אבל היום אני פחות או יותר בסדר. החום כנראה הזיק לי. אבל זה לא משנה. מה שחשוב הוא שהחיילים שלנו זכו בניצחון הגדול הראשון שלהם. שלשום בלילה הודיע על כך קצין העיר, ומיהר לדאוג שיתלו דגל שחור-לבן עצום על מלונו. הלכי-הרוח בעם חלוקים מאוד. האנשים מאמינים לשקרים האומללים של הווינאים, שמספרים שבקרבות הללו היו לא פחות אבדות פרוסיות; מספרים על 15 אלף שבויים פרוסים. איזה בדותות מן השטן. בווינה מזייפים ומעוותים את כל המברקים כדי לרומם את רוח ההמונים.

דרך אגב, אני מאושר לחלוטין מכישלונם של השמרנים מנאומבורג-צַייץ בבחירות האחרונות. אנחנו לא רוצים בבית-הנבחרים אגואיסטים, שכדי לקדם את ענייניהם הם מתחנפים, אומרים את מה שהאנשים רוצים לשמוע, מהנהנים בצייתנות, מתפקעים מגאווה כמו אַבְקָנים[84] וגורמים לצחנה רבה.

קיבלתי את מכתבכן שבו מוזכר גֶרְסְדוֹרְף, ואני יכול להפיג את פחדיכן. לו הייתי בלייפציג לא הייתן בטוחות יותר. כעת אני רוצה להישאר כאן, ובאמת שאינני רוצה בזמנים האלה להיתקע בחור מנומנם, חסר-עיתונים אפוף אדי עיתון הצלב.[85]

אני דואג ברצינות לאחיו הבכור של גרסדורף. פרשֵי צִיתֶן (Ziethen) ניצבו בקו האש הראשון, ואומרים שסבלו אבדות רבות. גרסדורף שלנו מקווה להפוך לקצין בתוך שלושה חודשים לכל הפחות, בתנאי שאף צוער מטופש לא יועדף על פניו.

אני מאחל לכן כל טוב; כשהלאמה תחגוג יום-הולדת אגיע כנראה לנאומבורג. אבל אני מבקש לקבל מכן קודם-לכן מכתב בקשר לסוגיית הגיוס.

פ ו נ

4. לקרל פון גרסדורף בשדה הקרב

נאומבורג, סוף אוגוסט 1866.

חבר יקר,

"אין בדואר מכתב עבורי?" אתה בוודאי שואל בפליאה לעתים קרובות. אבל יש בו מכתב ממני, אלא שהדואר המחריד עדיין לא שחרר אותו מידיו. "הירגע, לִבִּי!"

ככל שמתארך הזמן שבו אתה לא שומע דבר ממני, ככל שבוודאי גדלה בעיניך כפיות-הטובה שלי על כך שמכתבך הקודם, שהיה לבבי כל-כך ועשיר ברעיונות, לא זכה לאף מילת תשובה ממני – כיוון שהדואר הצבאי של נירנברג בלע את המכתב שלי ולא פלט אותו בחזרה – כך מתעצם הצורך שאני חש לתקן את הנזק שהדואר גרם, ולשחרר את עצמי מהאשמות כפִיות-הטובה המוצדקות כביכול. מר לי מאוד לדעת שאתה נמצא בשדה הקרב, סובל מתוכניות כושלות, מסביבה לא נעימה, מפעולות המכַלות את הרוח, ובסופו של דבר גם מהזנחתו של חבר, שכן לא ייתכן שאתה רואה את הדברים אחרת. גם בלי שיהיו לי רגשות אשם אני מסמיק דיי, כפי שמסמיק כמעט כל אדם, ללא רגשות אשם, בשל המחשבה שאולי מישהו אחר, ובעיקר מישהו שיקר ללבו, עלול לשנות לרעה את דעתו עליו.

מכתביך היו עבורי מהדברים הנעימים ביותר שקרבות הקיץ הביאו עמם. איזה רושם שונה עושה אירוע מסוים, גם אם קטן, כאשר הוא מתואר בידי חבר, בהשוואה למעשים גדולים כלשהם שצחנת העיתונים דבקה בהם.[86]

לצערי, אני יכול לספר רק מעט על חוויותי, ובעיקר דברים פעוטים. סיימתי את עבודתי והיא נמצאת כעת בידיו של ריטשל. חיברתי אותה בשלושה חלקים, ונשארתי בלייפציג משך הזמן כולו עד למשיכת הקולמוס האחרונה (חתימת שמי). מעולם לא כתבתי בחוסר חשק כזה; בסופו של דבר כתבתי את הדברים בצורה חדגונית למדי. ובכל-זאת ריטשל היה מרוצה מהחלק שהוא קרא. באוקטובר הוא יֵצא לאור כנראה. ריטשל רוצה לקרוא את היצירה בקפידה, גם וילהלם דִינְדוֹרְף[87] ביקש רשות לכך. עם האחרון אכנס כנראה לקשרים עסקיים. הוא ביקש ממני, באמצעות ריטשל, לשקול לערוך לקסיקון אייסכילוס בהתאם למחקר העדכני ביותר בנושא. תמורת תשלום יפה, כמובן. השיקולים שלי היו, שאוכל ללמוד רבות מכך, שאני מכיר היכרות עמוקה למדי את אַייסכילוֹס, שאני עומד לקבל לידי את טקסט הקודקס מדיקוס בעריכת דינדורף (המהדורה היחידה שנחשבת מלאה בקרב המלומדים הגרמנים), שיש בידי הזדמנות נוחה, ואפילו הכרח, להכין יצירה כלשהי, כואיפורוי,[88] למשל, להרצאה בעתיד – לאחר כל המחשבות הללו הסכמתי להצעה. אולם ראשית עלי להוכיח שאני מסוגל לכך, ולכתוב גיליון דוגמה בחופשה הזו. דרך אגב, עבודה כזו על אייסכילוס אינה נטולת עניין; אני נדרש להיות ביקורתי באופן מחמיר מאוד למול אינספור אי- הדיוקים בטקסט. דינדורף מעריך את הספר בשישים גיליונות לפחות. לאחר החופשה אכנס למשא ומתן כספי עם טוֹיְבְּנֶר (Teubner) – בהנחה שאֶשָׂכר לעבודה. ריטשל נעשה יותר ויותר ידידותי ביחסו אלי.

כתוצאה מכך אשאר גם במהלך הסמסטר הבא בלייפציג, שבה אני מרגיש, בהתחשב בכול, נעים ונפלא. האם יתאפשר לך אולי להמשיך את שירותך בלייפציג? אני אשמח מאוד על כך, כיוון שאתה חסר לי באופן מיוחד. אמנם יש לי כעת מכרים רבים, אבל עם אף אחד מהם אין לי בהווה ולא היה לי בעבר כל-כך הרבה מן המשותף כמו איתך. אולי אצליח עוד לשכנע את דויסן הזקן לבוא ללייפציג. הוא כתב לי לאחרונה שהוא מבין לחלוטין שעשה מהלך טפשי. "טוב מאוחר מאשר לעולם לא", כלומר ההכרה בקשר ללימודי התיאולוגיה. הוא רוצה לעזוב את טיבינגן. לא משנה לו איזו אוניברסיטה יבחר, כיוון שהוא לא מצפה למצוא מקום טוב כלשהוּ עבור התיאולוגיה שלו, שאת עוּלה הוא מתכוון לשאת עד הסוף (לא סוף כל הדברים, אלא עד הבחינה הראשונה). אולי הוא כעת נכון שוב ל"המרת דת". הפילולוגיה תשמח תמיד לקבל בחזרה את בנה שאבד לפני זמן רב כל-כך וניזון משיירי התיאולוגים. במיוחד הפילולוגיה ההשוואתית צריכה לשחוט עגל לכבודו של דויסן.

האגודה הפילולוגית שלנו פורחת.[89] לאחרונה הצטלמו כל חבריה במשותף, וכיבדו את ריטשל בתמונה, לשמחתו הגדולה. רוהדה (Rohde) כבר חבר מן המניין, ביישן מאוד, אבל עקשן מאוד ודעתן. אני תמיד פועל לכך שבחירת חברים חדשים תיעשה בקפידה ובראייה לטווח רחוק. האדון פון פוֹיְגְט (Voigt) לא זכה לכבוד להתקבל לאגודה.

השבועות האחרונים בלייפציג היו מעניינים מאוד. אגודת רִידֶל (Riedel) נתנה קונצרט בכנסיית ניקולאי למען פצועי המלחמה. המולה רבה הייתה בכל פתחי הכנסייה, בדיוק כפי שקורה בתיאטרון כשהֶדְוִויג רָאבֶּה משחקת. ההכנסות שלנו עברו את אלף הטאלר. חצי שעה לפני תחילת הקונצרט הגיע ללייפציג המברק עם נאום הכתר: מעולם לא שמחתי כל-כך על מעשה של מלכנו כמו על הנאום המנחם והחד-משמעי הזה. המחנות המפלגתיים הישנים נעלמו כעת לחלוטין, כלומר העמדות הקיצוניות. אנשים דוגמת טרייצ'קה[90] ורוֹגֶנְבַּאך (Roggenbach) הפכו פתאום להיות נציגיהן של הדעות הרווחות. חלק גדול של מי שקרויים שמרנים, למשל רַאת פִּינְדֶר (Rath Pinder) בנאומבורג, שוחים בהנאה עם הזרם החדש. גם עבורי – אם להיות כן – זוהי הנאה חדשה ונדירה למדי להרגיש שאני מסכים עם השלטון הנוכחי. אמנם צריך להניח במנוחה לכמה מתים, אבל מעבר לכך צריך להיות ברור שהמשחק של ביסמרק היה נועז לחלוטין, שמדיניות שמעיזה לקרוא va banque,י[91] ראויה לגנאי או להערצה – תלוי בתוצאותיה. אבל הפעם ההצלחה כאן: דבר גדול הושג. לעתים, במשך דקות ארוכות אני מנסה להשתחרר מהמודעות העכשווית, מרִגשות ההזדהות הטבעיים, הסוביקטיביים עם פרוסיה, ואז אני רואה מחזה תיאטרלי של פעולה מדינית גדולה וכוללת, עשוי מחומר שממנו עשויה ההיסטוריה – חומר שכלל איננו מוסרי, אבל מהנה את צופיו ומרוממם.

כבר קראת בוודאי את הדברים שכתב טרייצ'קה על עתידן של מדינות המרכז.[92] בקושי רב הצלחתי להשיג אותם בלייפציג, שבה הם אסורים, למרבה הבושה, כמו בסקסוניה כולה. לעומת זאת, אנשים בעלי דעות זהות לשלנו – הבִּידֶרמַנים, הפְרַייטָגִים[93] ואחרים – הצליחו להוביל להחלטה של המפלגה הנציונל-ליברלית הסקסונית, שתומכת בסיפוח ללא תנאי. דבר זה אף ישרת היטב את האינטרסים האישיים שלי. אני מקווה שהמלך יוהאן עיקש דיו כדי לכפות על פרוסיה את סיפוחה של סקסוניה.

לבסוף, עלי להזכיר גם את שופנהאואר, שאליו אני עדיין קשור באהדה מוחלטת. רק לפני זמן קצר התברר לי מכּתבים אחרים, מצוינים וחשובים מאוד בסוגם, מה קיבלנו ממנו. הכתבים הללו הם תולדות המטריאליסמוס וביקורת ערכו בזמננו מאת פ. א. לַנְגֶה, (1866).[94] מדובר כאן בקנטיאני נאור מאוד וחוקר טבע. מסקנותיו מתומצתות בשלושת המשפטים הבאים:

1) העולם החושני הוא תוצר של הארגון שלנו.

2) האברים הנראים (הפיזיים) שלנו, כמו כל החלקים האחרים של עולם התופעות, הם רק תמונות של מושאים בלתי-מוכרים.

3) הארגון הממשי שלנו נשאר אפוא לא-מוכר לנו, כמו הדברים החיצוניים הממשיים. לפנינו מונח תמיד רק התוצר של השניים.

ובכן, המהות האמיתית של הדברים, הדבר כשלעצמו, לא רק שאינו מוכר לנו, אלא שגם המושג שלו הוא לא יותר ולא פחות מאשר תוצר של עיקרון אנטיתטי המכוּנן על-ידי הארגון שלנו, שאיננו יודעים אם הוא בעל משמעות כלשהי מחוץ לניסיון שלנו. יוצא מכך, טוען לנגה, שעלינו להעניק חופש לפילוסופים, בתנאי שיקדמו אותנו בנושא זה. האמנות היא חופשית גם בתחום המושגים. מי ירצה לסתור משפט של בטהובן, ומי רוצה לחפש טעויות במדונה של רפאל?

אתה רואה, אפילו בעמדות הנוקשות והביקורתיות אנחנו נשארים עם שופנהאואר שלנו, וחשיבותו עבורנו עוד תגדל. אם הפילוסופיה היא אמנות, אז גם הַיְים[95] צריך להתרפס בפני שופנהאואר; אם הפילוסופיה אמורה לרומם אותנו, אז אינני מכיר אף פילוסוף שגרם לרוממות הרוח יותר משופנהאואר.

ובכן, חיֵה בטוב, חבר יקר. חשוֹב לך אם אינך רוצה לבוא בכל-זאת ללייפציג. בכל מקרה, הודע לי מתי והיכן נוכל להיפגש. אני רוצה מאוד לראות אותך. כשהיית בלייפציג זה לא התאפשר כיוון שעזבתם במהירות רבה כל-כך את האזור. אבל שמעתי את המוזיקה של הגדוד שלך, משהו לא קלאסי ומאוד אפריקאי.

בפפורטה עדיין לא הייתי. פולקמן נשוי באושר. אעביר את ברכותיך בנאמנות. קרובַי שולחים לך ברכות לבביות ומבטיחים את אהדתם. להתראות, חבר יקר.

שלך, פ. ו. ניטשה

5. לקרל פון גרסדורף בשְׁפַּנְדָאוּ

לייפציג, יום רביעי, 16 בינואר 1867.

חברי היקר,

זה היה גם בימים הראשונים בחודש ינואר, שעמדתי בנאומבורג לצד ערש הדווי של בת משפחה קרובה, אשה, שלבד מאמי ואחותי, הייתה הראויה ביותר לאהבתי ולהערכתי; אשה שלקחה בנאמנות חלק בחיי, ושבחברתה ביליתי חלק נכבד מעברי, ובעיקר מילדותי.[96] ובכל-זאת, כאשר קיבלתי את מכתבך, חברי היקר, המסכן, הפגוע, תקף אותי כאב חזק הרבה יותר. גם ההבדל בין שני מקרי המוות היה גדול כל-כך. במקרה הראשון היו אלה חיים שהושלמו, שנוצלו בפעילות טובה, שנמשכו בגוף חלוש עד לזקנה מופלגת. כולנו הרגשנו שכוחות הרוח והגוף נאכלו עד תום ושרק יקירתנו מרגישה שהמוות מגיע מוקדם מדי. אבל מה עזב אותנו ביחד עם אחיך, שאותו תמיד כיבדתי ושממנו תמיד התפעלתי?

עזב אותנו אותו טבע רומאי נדיר ונאצל, שעליו רומא בשיאה הייתה מתגאה, שעליו יש לך זכות גדולה אפילו יותר להתגאות, כאחיו. שכן נדירים כל-כך הם המקרים שתקופתנו האומללה מצמיחה מתוכה גיבורים כאלה. אבל אתה הרי יודע מה אמרו על כך בעת העתיקה: "חביבי האלים מתים ראשונים".

מה שכוח כזה יכול היה עוד לעשות. כיצד הוא יכול היה לשמש מופת לשאפתנות אישית מכובדת, דוגמה לאופי החלטי, צלול כלפי עצמו, שאינו מוטרד מהעולם ומדעותיו, נחמה וחיזוק לאלפי התועים בעולם. אני בהחלט יודע שה-vir bonusי[97] הזה היה עבורך הרבה יותר, שהוא היה אידיאל לחיקוי, כפי שאמרת לי לא אחת בעבר, כוכב הצפון הבטוח שלך בנתיבים מלאי תפניות וחספוסים של החיים. המוות הזה הוא אולי הכאב הגדול ביותר שיכול היה להיגרם לך.

ובכן, חבר יקר, כעת – אני מזהה זאת בנימת מכתבך – חווית בעצמך מדוע שופנהאואר שלנו מהלל את הסבל והצער כגורל נפלא, כדרך השנייה הטובה ביותר לשלילת הרצון. אתה חווית גם את הכוח המטהר והמרגיע והמחזק מתוככי הכאב. זהו זמן שבו אתה יכול לבדוק בעצמך מה אמיתי בתורתו של שופנהאואר. אם הספר הרביעי ביצירתו העיקרית[98] משאיר בך כעת רושם לא נעים, אפל, מעיק; אם אין בו את הכוח לרומם אותך ולהוביל אותך אל מחוץ לכאב החיצוני העצום לעבר מצב-רוח מלנכולי של געגועים כואבים אך גם של אושר, שאוחז בנו גם כאשר אנחנו מאזינים למוזיקה נעלה, לאותו מצב-רוח שבו האדם רואה כיצד קליפותיו הארציות נושרות מעליו – או-אז גם אני לא ארצה כל קשר לפילוסופיה הזאת. רק אדם רווי כאב יכול ורשאי לומר את המילה המכרעת בנושאים אלה; אנחנו, האחרים, העומדים במרכז זרם הדברים והחיים, ורק מביטים בשלילת הרצון כאי של אושר, איננו יכולים לשפוט אם הנחמה שמציעה הפילוסופיה הזו מספיקה גם לזמנים של אבל עמוק.

קשה לי כעת לעבור למשהו אחר. שכן אינני יודע אם סיפורים על גורלי והקורות אותי לא ירגיזו אותך במצב שבו אתה נמצא. אבל בוודאי תשמח לשמוע שבעקבות הכאב המשותף אַיינְזִידֶל[99] ואני נפגשים לעתים קרובות יותר, ודנים בדרך שבה נוכל לגרום לך מעט שמחה והקלה. באיינזידל מצאת חבר אמפתי שמשתתף ברגשותיך; זה לא כבר הקראתי לו את מכתבך היפה, המפורט והכתוב באהבה עמוקה כל-כך. שנינו כמהים יותר מכול לאפשרות לפגוש אותך פעם ולדבר איתך.

שלומי טוב מאוד. העבודה גדולה אבל מניבת פרי ולכן משמחת. מיום ליום אני מעריך יותר ויותר עבודה מתמדת ומרוכזת. ברגעים אלה אני מנסה את כוחי בתחרות נושאת פרסים של האוניברסיטה המקומית "de fontibus Diogenis Laertii";[100] יש לי תחושה טובה, מאחר שלא הגעתי לנושא הזה בשל פיתויי הכבוד או הכסף, אלא עסקתי בו לשמוֹ. ריטשל ידע זאת וברוב אדיבותו הציע להפוך את הנושא הזה לתחרות נושאת פרסים. אם הדיווחים שבידי נכונים, ישנם כמה מתחרים. אולם במקרה הזה יש בי יותר ממעט ביטחון עצמי, כיוון שעד עתה הגעתי לממצאים יפים רבים. בסופו של דבר, הגורם המכריע הוא לקדם את המדע; אם מישהו אחר גילה יותר, הדבר לא יפיל את רוחי.

יש לי חדשות מדויסן לשנה החדשה: הוא שוב פילולוג, כל הכבוד. הוא כותב שהוא שוב מרגיש קרקע מוצקה תחת רגליו. הוא לומד בבון, ועושה רושם שהוא משתלב בהדרגה. הוא שלח לי את תרגומו לספר צרפתי, ביוגרפיה של תאודור פרקר,[101] שבעזרתו הוא הרוויח קצת כסף.

לסיום, חבר יקר, אני מבקש ממך דבר אחד: אל תכביד על עצמך בכתיבת מכתבים. בעוד זמן קצר תשמע עלַי שוב במכתב מפורט למדי, שאותו איני מצליח לכתוב עתה. איינזידל מוסר לך את אותם הדברים.

אני מאחל לך כל טוב מכל הלב וחותם בדבריו של אריסטו:

כי מהו האדם? מופת של חולשה, קלקול הרגע, כלי-משחק בידי המזל,

בָּבואה של שינוי, שיווי-משקל עדין בין מורת-רוחם של האֵלים לבין אסון.[102]

חברך הנאמן

הפגוע עמוקות כמוך

פרידריך ניטשה

6. לקרל פון גרסדורף בשפנדאו

נאומבורג, 6 באפריל, 1867.

חבר יקר,

אלוהים יודע מה הסיבה לשתיקתי הארוכה. שכן לעולם אינני מרגיש שמחה ואסירות-תודה גדולות כל-כך כמו בזמן שמגיעים אלי המכתבים ממך המספרים לי על חוויותיך ומצבך. לעתים קרובות יש לי ההזדמנות לדבר עליך, ואינני מחמיץ אותה אף פעם. ולעתים קרובות עוד יותר נודדת מחשבתי אליך, כשאני קבור בין כל הספרים ואמוּר לחשוב על כל מיני דברים מלומדים, שבצדק אינם לטעמך. ובכל-זאת אינני כותב. לעתים גם אני בעצמי אינני מבין למה. כעת עולה בדעתי מה יכולה להיות הסיבה לכך. היד שכותבת כל היום, העין שרואה כל היום כיצד הנייר הלבן משחיר, כמהות לשינוי באווירה או לרגיעה. אבל היום סואידס[103] ולארטיוס נאלצו להמתין כל אחר הצהריים, כיוון שזכיתי לביקור; לכן הם ייאלצו להמתין גם הערב. מדוע הם מוציאים מידי את האחריות עליהם? הם מפסידים מכך, אני לכל הפחות מרוויח מכך משהו: אני יכול לשוחח עם חברַי האהובים באמצעות מכתבים, ואינני צריך עוד להתחשב בשני הבחורים הזקנים, שהשטויות שלהם מעסיקות אותי דרך קבע.

במהלך החופשה הזו אני רוצה להעלות על הכתב את עבודתי על מקורותיו של לארטיוס, אבל אני מצוי כעת בשלבים התחלתיים למדי. כדי לשעשע אותך, אני רוצה לגלות לך מה הדבר שגורם לי את הטרחה והדאגה הגדולות ביותר: הסגנון הגרמני שלי (על הלטיני אין מה לדבר. לאחר שנכנסתי במחלוקת עם שפת האם שלי, השפות הזרות הן הבאות בתור). פתאום הבנתי משהו: זמן רב מדי חייתי בתמימות סגנונית. הציווי הקטגורי "אתה צריך וחייב לכתוב"[104] העיר אותי. ביקשתי למעשה את מה שלא ביקשתי עוד מעולם לבד מאשר בבית-הספר התיכון: לכתוב היטב. ולפתע קפאה העט בידי. לא יכולתי עוד, והדבר הזה הטריד אותי. בנוסף על כך רעמו באוזני התכתיבים הסגנוניים של לֶסִינג (Lessing), לִיכְטֶנְבֶּרְג[105] ושופנהאואר. הנחמה שלי הייתה תמיד ששלוש הסמכויות הללו טענו דרך קבע כאיש אחד שקשה מאוד לכתוב, שבאופן טבעי לאף אדם אין סגנון טוב, ושיש לעמול רבות כדי לרכוש סגנון כתיבה טוב. אינני רוצה לכתוב עוד בסגנון נוקשה ויבש כל-כך, במעין מארג לוגי כזה, כפי שעשיתי למשל במאמר על תאוגניס,[106] שהחינניות בהחלט לא הייתה מנת חלקו (אלא הוא נשמע יותר כרועם ממרחק, כמו מקֶנִיגְסְגְרֶץ). יהיה זה עצוב מאוד אם לא אוכל לכתוב טוב יותר ולא אשאף לכך בכל לבי. ראשית כול אני חייב לשחרר מכבליהן כמה רוחות חיוניות בסגנוני, אני חייב לנגן בו כמו במקלדת של פסנתר, אבל לא רק יצירות שלמדתי היטב, אלא גם פנטזיות חופשיות, חופשיות ככל שניתן, אבל תמיד באופן לוגי ויפה.

דבר שני, משאלה אחרת טורדת את מנוחתי. אחד מחברי הוותיקים ביותר, וילהלם פִּינְדֶר מנאומבורג, עומד כעת רגע לפני בחינות ההסמכה שלו במשפטים; גם אנחנו מכירים היטב את החרדות המתלוות לתקופות כאלה. אבל הדבר שמוצא חן בעיני, הדבר שמפתה אותי לחקות אותו, אינו מצוי בבחינות אלא בהכנה אליהן. כמה שימושי כמו גם בוודאי מרומם, במשך סמסטר אחד בערך, לעבור על הדיסציפלינות של מדע מסוים, וכך לזכות באמת פעם אחת במבט כולל על אותו המדע. למה הדבר דומה? לקצין שהתרגל רק לאמן את המחלקה שלו, ופתאום הוא מקבל בקרב מושג איזה פירות גדולים יכולים מאמציו הקטנים להניב. שכן אי-אפשר להכחיש, רוב הפילולוגים חסרים את המבט הכולל הנעלה על העת העתיקה, כיוון שהם עומדים קרוב מדי לתמונה וחוקרים כתם שמן מסוים במקום לתהות על משיכות המכחול הנועזות של הציור כולו, ואף יותר מכך – ליהנות מהן. מתי, אני שואל, חווינו באמת את ההנאה הטהורה שבלימודי העת העתיקה, שעליה אנחנו, לצערי, מדברים לעתים קרובות כל-כך.

דבר שלישי, דרך העבודה שלנו כולה מחרידה למדי. מעט הספרים המונחים על השולחן לפני הם למעשה אינספור צבתות שמקהות את חוש המחשבה העצמאית. אני מאמין, חבר יקר, שבדרכך האמיצה בחרת לך את הגורל הטוב ביותר.[107] כלומר, ניגוד ממשי, דרך התבוננות שונה, עמדה הפוכה כלפי החיים, כלפי האנשים, כלפי העבודה, כלפי החובה. אני מהלל לא את המקצוע העכשווי שלך ככזה, אלא רק בהיותו שלילה של חייך, שאיפותיך וחשיבתך הקודמים. תחת ניגודים כאלה הגוף והנשמה נשארים בריאים ולא נגרמות כל אותן מיני מחלות בלתי-נמנעות, שנגרמות הן עקב עודף בפעילות מלומדת והן עקב עודף בפעילות גופנית. ושמהן סובל המלומד באותה מידה כמו האיכר הפשוט. אלא שאצל המלומד המחלות מתבטאות באופן אחר מאשר אצל האיכר. היוונים לא היו מלומדים, אבל הם גם לא היו ספורטאים חסרי שכל. אם נגזר עלינו לבחור בין צד אחד לשני, אז אולי הנצרות יצרה קרע בטבע האנושי, שאותו העָם בעל ההרמוניה הפנימית הכיר? האם אין תמונתו של סופוקלס צריכה לבייש כל "מלומד" שמסוגל לרקוד ולבעוט בכדור ועדיין להפגין מספר יכולות אינטלקטואליות?

אולם בדברים הללו קורה איתנו בדיוק מה שקורה בחיים בכללם: אנחנו מגיעים להכרה שקיים מצב רע, אבל בכך עדיין לא נקפנו אצבע כדי לחסלו. וכאן אני באמת יכול לפצוח בקינה רביעית, שאותה אני מסתיר מפני חברי הצבאי. שכן, תלונות מסוג זה מעוררות התנגדות עזה הרבה יותר אצל הלוחם מאשר אצל יושב-בית כמוני.

בהקשר הזה אני נזכר בסיפור ששמעתי לא מזמן. הוא מהווה אמנם דוגמה למיני מחלות המלומדים, וככזה כדאי שלא להזכירו בקול, אבל הוא ישעשע אותך, כיוון שנראה שהוא לא יותר מתרגום המציאות של מסת שופנהאואר "על הפרופסורים לפילוסופיה".

ישנה עיר ובה בחור צעיר המצויד ביכולות חשיבה יוצאות דופן ובכישרון מיוחד להגות פילוסופית, והוא מתכֵּן תוכנית לזכות בתואר דוקטור. למטרה זו הוא יוצר בתוך מספר שנים שיטה שאותה הגה וחיבר בעצמו בעמל רב על "סכמות הדימוי הבסיסיות", והוא שמח וגאה על כך. עם רגשות אלה הוא מוסר את העבודה לפקולטה לפילוסופיה במקום שבו נמצאת במקרה האוניברסיטה. שני פרופסורים לפילוסופיה צריכים להעריך אותה, ונותנים את חוות-דעתם הבאות: האחד אומר שבעבודה ניכרת חשיבה עמוקה, אבל היא מייצגת עמדות שאינן נלמדות באותה אוניברסיטה; השני מסביר שהעמדות הללו אינן תואמות את השכל הישר ושהן פשוט פרדוקסליות. בכך נדחית העבודה. למרבה המזל, אותו מועמד לא היה כנוע מספיק כדי לשמוע את קול האמת בשיפוט זה, אבל היה גאה דיו כדי לקבוע שפקולטה מסוימת לפילוסופיה חסרה את הפקולטה לפילוסופיה.[108]

בקיצור, חבר יקר, אינך יכול ללכת במסלול באופן העצמאי ביותר ככל שניתן. רק לעתים נדירות נמצאת האמת במקום בו נבנו למענה מקדשיה ובו משרתים נזיריה. אנחנו עצמנו צריכים לשאת בתוצאות מעשינו הטובים או המטופשים, ולא אלה שנתנו לנו את העצה הטובה או המטופשת, אז לפחות שנזכה לתענוג לבצע את מעשינו המטופשים מרצוננו החופשי. אין מרשם אחד כולל שיכול לעזור לכל אחד. האדם חייב להיות הרופא של עצמו, אולם בה בעת גם לצבור את הניסיון הרפואי שלו מעבודה על עצמו.[109] באמת שאנחנו חושבים מעט מדי על אושרנו. האגואיזם שלנו אינו פיקח דיו, התבונה שלנו אינה אנוכית דיה.[110]

בזאת, חבר יקר, כתבתי מספיק להיום. לצערי, אין לי שום דבר לדווח עליו שהוא "מוחשי", "ממשי" או כל מילה אחרת השגורה בפי הסוחרים. אבל אתה גם לא מחפש זאת. מובן מאליו שאני שמח בשמחתך כשאתה מגלה אחד מאותם אנשים בעלי דעות זהות לשלנו, ולא סתם, אלא מישהו מוכשר וחביב כמו קְרִיגֶר.[111] תנועת הבונים החופשיים שלנו מתרבה ומתפשטת, גם אם ללא סממנים חיצוניים, ללא מיסטריות או כיתות מוגדרות.

כבר מאוחר בלילה, ובחוץ מייללת הרוח. אתה יודע שגם בסמסטר הבא אשאר בלייפציג. שאיפותי מושכות אותי, הפילולוג, לספרייה הקיסרית בפריס, שאליה אולי אעבור בשנה הבאה, אם עד אז לא יתפרץ הר הגעש. אבל כבן-אדם מושכות אותי המחשבות לעתים קרובות אליך, וכך קרה גם היום בערב. מכל לבי אני מאחל לך "לילה טוב".

פרידריך ניטשה

בחברות נאמנה

נאומבורג, ה-6 באפריל,

שאותה אעזוב ב-30 באפריל.

דירתי החדשה בלייפציג:

Weststraβe 59, קומה ב'.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הנה האיש: מכתבים”