"אתה תהיה מסומן למשך כל חייך, לא על ידי הסביבה שלך, שסביר להניח שלא תדע במה אתה עוסק, אלא על […]
חרב פיפיות
הבלש המושחת עצר את מכוניתו סמוך למדרכה ופתח את החלון. אישה בשיער מחומצן, חצאית קצרצרה ומגפיים גבוהים ניתקה עצמה מחבורת הנשים שעמדה על המדרכה, ובאיטיות פסעה לעברו, מניעה את גופה מצד לצד באופן מופגן.
הוא הִטָּה גופו אליה, מביט בה בחיוך.
“מה אפשר לעשות בשבילךָ, מותק?” שאלה, לועסת מסטיק באיטיות מכוונת.
“את עסוקה?” החזיר ברמיזה, מפריח ענן עשן סיגריה לתוך פרצופה.
“בשבילך, אני תמיד פנויה, מותק,” השיבה בטון מתקתק.
מחניק באולם. הסצנה הזאת לא עושה לי טוב. מוזר, אני מזדהה עם הצד שלה ולא עם הצד שלו. כנראה גם אני סוג של זונה, הרהרתי בעצב. האישה שישבה לצדי הייתה מרותקת למסך הענק, ונראה שמצאה עניין רב בסרט המטופש. זו הפגישה השלישית שלנו. קבענו שבסוף הסרט נלך לדירתה. אחרי חמש שנים של ליווי אינטנסיבי, שבהן פגשתי עשרות נשים, אני עייף ושחוק. האם הגיע הזמן לפרוש? תהיתי, מפנה ראשי אל האישה שהמשיכה להביט במסך. היא לא נראתה מתוחה לקראת השלב הבא בתהליך האישי שלה.
הספה שאליה כיוונה אותי עם כניסתנו לדירתה נראית חדשה. לא מרבים לשבת עליה. הסלון אינו המקום המרכזי בבית הזה, הרהרתי.
“אפשר להציע לך לשתות?” שאלה, מחייכת במבוכה.
“תודה, אשמח למים קרים,” השבתי, מחזיר לה חיוך מעודד.
“אולי תרצה יין טוב?”
“תצטרפי אלַי?”
“כן, בשמחה. אני מיד חוזרת.”
היא חזרה ובידיה בקבוק יין אדום ושתי כוסות, והניחה אותם על שולחן נמוך. בדרכה להביא את היין הספיקה גם להחליף בגדים. המכנסיים והחולצה שלבשה קודם הוחלפו בקימונו פרחוני, שבקושי רב עטף את גופה. היא אישה נאה, אך לא מטופחת מספיק. אילו השילה מעליה כמה קילוגרמים מיותרים ומסרה עצמה לידיהן של קוסמטיקאית ושל ספרית, הייתה מציגה הופעה שונה ומרשימה יותר. אבדוק עם דוֹרִין אם נושא הטיפוח האישי כבר עלה בשיחותיהן.
פתחתי את הבקבוק ומזגתי לכוסות.
היא התיישבה לצדי ונטלה כוס אחת.
“את בסדר?” שאלתי ברוך, מפנה ראשי אליה.
היא הנהנה.
“לחיים טובים,” בירכתי, מגיש את הכוס להקשה.
“תודה,” לחשה, מביטה בי בחיוך. היא נקשה בכוסי ולגמה ארוכות.
“הדירה שלך יפה ומטופחת,” החמאתי.
“תודה, אני משתדלת. אני לא מארחת הרבה, כך ש… הבלגן נשאר בחדר השינה, אבל…”
“נעים כאן,” קטעתי, מרגיע אותה.
היא חייכה.
“את עייפה?”
“לא, אני בסדר, ואתה?”
“כן, אני עייף. אפשר לשים ראש?” הצבעתי על ירכיה.
היא הנהנה, ממשיכה לחייך.
חיוך יכול להיות דבר מושך ומקסים. אך לפני מגע מיני, הוא עלול לדחות. חיוך בזמן לא מתאים עלול ליצור תחושה שהאדם מנותק או שהוא פועל כדי לרַצות.
סובבתי את גופי והנחתי ראשי על ירכיה. החיוך נותר קפוא על פניה. היא הושיטה יד והחלה ללטף את ראשי בתנועות רכות אך מֶכָנִיּוֹת.
“אני מרגיש שלא נוח לך. אולי תרצי רק להניח יד?”
היא הנידה בראשה לשלילה, ידה החלה לגלוש לצווארי.
“עכשיו אני מרגיש אותך.”
היא הנהנה, שומרת על החיוך שהגן עליה מפני המבוכה שחשה.
“אפשר?” הצבעתי על שלט הטלוויזיה שהיה מונח על השולחן.
“כן, בטח,” השיבה בלחישה.
עברתי על הערוצים ובחרתי בערוץ “החיים הטובים”.
“גם אני אוהבת את הערוץ הזה,” העירה, ממשיכה ללטף את ראשי.
צפינו בשתיקה, ראשי על ירכיה והיא מלטפת אותי. ידי החלה ללטף באיטיות את ירכה. לרגע קל היא קפאה וליטופה פסק, אך מיד השתחררה והמשיכה ללטף את ראשי, גולשת באיטיות לחזי ואַחַר שבה למעלה.
היא פועלת בדיוק כפי שהנחיתי אותה. “אני הולך להציג לך תמונה, ואחר כך תספרי לי איך את מרגישה,” הכנתי אותה בפגישתנו האחרונה בבית הקפה. “אנחנו זוג שיושב על הספה לאחר יום עבודה ארוך וצופה בטלוויזיה, כשאני מניח את הראש על הירכיים שלך, ואת מלטפת אותי. תמונה פשוטה, נכון?”
“כן, זה בסדר,” השיבה בחיוך נבוך.
“התמונה כמובן ריקה מפרטים, כמו מה את לובשת, איך את מלטפת אותי או איך אני מגיב לליטוף שלך. את כל זה נשאיר פתוח. איך את מרגישה עם זה?”
“בסדר, זה בסדר,” עודדה את עצמה ואותי גם יחד.
נראה שכעת חשה נוח והרשתה לעצמה ללטף אותי בשתי ידיה, האחת על ראשי והאחרת על חזי.
למרות העובדה שאני הגבר הראשון שהיא מלטפת ונוגעת בו בשלושים וארבע שנות חייה, היא הייתה פעילה ונינוחה למדי.
ידיה החלו להדק את גופי לגופה. זה רגע רגיש. אהיה פסיבי יותר ואניח לה להוביל. כאשר אישה, בתהליך ליווי, מגלה פעלתנות, יש לאפשר לה להכתיב את הקצב.
בעוד רגע נפסיק, הרהרתי. הקצב חייב להיות מתון ומבוקר. לעתים נכון לקטוע את המגע דווקא כאשר הַמְּלֻוָּה מוכנה ורוצה עוד. כך דוחפים אותה להתקדם ומותירים מתח מיני חיובי לפגישות הבאות.
“זה נעים מאוד,” אמרתי, מנתק עינַי מהטלוויזיה ומביט בה.
“גם לי נעים,” השיבה, מחזירה מבט רך, ממשיכה להדק את גופי אליה.
“אנחנו חייבים לסיים, אני…”
“כבר?” קטעה, מאוכזבת.
“כן. נמשיך בתחילת השבוע הבא. זה בסדר?” שאלתי ברוך, מתרומם ומיישר את תנוחת ישיבתי.
“כן, כן, בסדר,” התעשתה, מסדרת שערה.
“את פוגשת מחר את דוֹרִין?”
היא הנהנה. “כן, היא מצפה לדיווח על הפגישה שלנו,” השיבה בחיוך, הפעם ללא כל מבוכה.
“אני מחכה לפגישה הבאה שלנו,” החזרתי, נושק לְלֶחְיָהּ.
“תודה, גם אני,” השיבה וליוותה אותי לדלת.
צלצול הטלפון העיר אותי משנתי. אם לא אירע אסון, וקרוב לוודאי שלא, רק אדם אחד מעז להתקשר אלַי עוד לפני שהשמש זורחת. דוֹרִין.
“שוב נפלת מהמיטה?” שאלתי בקול מנומנם.
“אני לא נופלת לבד, וכבר מזמן אין מי שידחף אותי מהמיטה,” החזירה, נושפת עשן סיגריה לתוך האפרכסת.
“דוֹרִין, סיגריה על הבוקר? את חונקת אותי,” רטנתי, מביט בשעון שעל השידה. 6:20 בבוקר.
“נו, איך הסתדרתם אתמול?”
“היא מגיבה טוב, ונראה שנוח לה עם הקצב,” השבתי, נפטר משאריות השינה.
“מנותקת?”
“דוֹרִין, היא לא מפסיקה לחייך,” השבתי באנחה. “עבדת פעם עם גבר שחייך כל הזמן?”
היא פלטה צחוק צרוד. “כן, פגשתי גם כאלה. כמה פגישות נשארו לכם?”
“בין ארבע לשש.”
“יהיה נכון לפגוש אותה בתדירות גבוהה יותר?”
“את שואלת אם היא בשלה להיפגש יותר מפעמיים בשבוע?”
“אני מנסה להבין מתי תוכל לסיים איתה. יש גברת צעירה שמחכה לך.”
היא שמעה את האנחה הכבדה שנמלטה מפי. “מה קרה, ילד? למה אתה נאנח?” שאלה בדאגה בקולה הצרוד מעישון.
אני בן ארבעים וארבע. כבר שמונה שנים שהיא קוראת לי ילד.
“אני עייף, דוֹרִין, חמש שנים זה הרבה זמן. אני חי בבדידות, וזה קשה. יש לי מגע וקשר אינטימי עם הרבה נשים, ואין אף אישה בחיי. הזמן לא ממש פועל לטובתי.”
“קרה משהו אתמול? חווית משהו לא טוב?”
“לא, זה לא קשור לאתמול, זה…”
“ראית שוב סרט עם זונות?”
“לא… זה לא רק זה. אני לא מבין איך הצלחת להחזיק מעמד שתים־עשרה שנים, אני…” קטעתי, מתקשה להשלים את המשפט.
“בוא נדבר בצורה מסודרת. אני מסיימת בחמש, בוא לשתות איתי משהו. אתה לא נשמע טוב, ילד.”
שחררתי אנחה ארוכה. “בסדר. יש לי שתי פגישות אחר הצהריים, אגיע בסביבות שש.”
הדלקתי את הרדיו במטבח והרתחתי מים לקפה.
דוֹרִין, החברה היחידה שיש לי, חברה וגם מנחה. שמונה שנים עברו מאז פגשתי אותה. בכל התקופה הזאת לא נכנסה לכאן שום אישה, חוץ ממַרְתָה המנקה, שמסייעת גם בניקיון הבית של דוֹרִין ובניקיון הקליניקה.
אחרי פגישת ליווי, אני זקוק לחצי יום של מנוחה, שאותו אני מקדיש על פי רוב לאימון בחדר הכושר. מין אתנחתא פיזית ומנטלית, המפרידה בין פעילות הלילה לפעילות היום. כעת אין לי כוח וחשק להזיע. אצא לשתות קפה ואשב בשקט עם עצמי. בשלוש וחצי אני פוגש מטופל.
חיי המקצועיים נחלקים לשניים, בחלק אחד אני פסיכותרפיסט, ובחלק האחר, מלווה אינטימי ומיני. לדוֹרִין ולי יש כלל ברור, שני החלקים לא מתנגשים. איני מלווה אישה שמגיעה אלַי לסיוע פסיכותרפי, ואיני מטפל באישה שאני מלווה אינטימית ומינית. פגישות פסיכותרפיה אני עורך בקליניקה משעות הבוקר ועד אחר הצהריים. הליווי המיני והאינטימי נעשה רק בערבים. קל יותר להיפתח ולהיחשף בשעות הערב. ההגנות על עולם הנפש מצטמצמות בלילה. בערב, המפגש נחווה כדיסקרטי יותר ונוח יותר לליווי מיני. ההפניות לליווי מגיעות מדוֹרִין. אחרי שתים־עשרה שנים שבהן פעלה כסרוגייט וכפסיכותרפיסטית, היא פרשה מפעילותה כמלווה מינית והתרכזה בתחום הסיוע הנפשי בלבד. בגיל שישים וחמש האישה הזאת עברה הכול וחוותה הכול, והניסיון העשיר שרכשה, בשילוב עם אישיותה הנדירה, הפכו אותה לדמות חשובה ומשפיעה בעולם הטיפול.
הקדמתי ברבע שעה. הקליניקה חיכתה לי נקייה ומצוחצחת כתמיד. לדוֹרִין ולי יש סידור עבודה נוח: אני מתחיל בשעה עגולה, והיא מתחילה חצי שעה אחרַי, וכך המטופלים שלנו לא נתקלים אלה באלה.
מַרְתָה, שמנקה את הקליניקה כבר עשרים שנה, יודעת היטב איך להצדיק את השכר הגבוה שהיא מקבלת. דוֹרִין לא מתירה לי להשתתף בהוצאות האחזקה. “בוא לעבוד, ילד, ואל תתעסק בשטויות,” היא מזכירה לי כל עת שאני מעלה את עניין השכירות והחשבונות השוטפים. הקליניקה שלנו מכילה שני חדרי טיפול, חדר מנוחה עם מקלחת צמודה, לובי מרווח ומטבח מצויד.
הפגישה הראשונה הייתה עם גבר בן ארבעים ושתיים. אשתו טענה, בכעס, שהוא לא זקוק לאינטימיות ולמין. מחשב וטלוויזיה בהחלט מספקים אותו, אמרה. הוא לא התגונן. “נכון,” אישר, “אחרי שתים־עשרה שעות במשרד מול מחשב, אני צריך את השקט שלי, ואין לי כוח וחשק לסקס.”
יהיה קשה לשכנע אותו שללא יחסים אינטימיים ומיניים תקינים, זוגיותו תיפגע וילדיו יתקשו להתפתח במישור הרגשי. הוא לא הבין מה הקשר.
בפגישה השנייה הייתי צריך לשכנע אישה בת שלושים ושמונה להתגייס לסייע לבעלה להיגמל משפיכה מוקדמת בת עשר שנים, שהייתה, לפי דבריה, “סתם תקלה.” היא ציפתה שבשיחותַי עמו אסייע לו לתפקד והתקשתה לקבל שרק עמדתה והתנהלותה המינית מולו ישפרו את מצבו ויעזרו לטפל ב”תקלה”.
אני מוצא שעיקר עבודתי מתמקד בשכנוע ובגיוס אנשים לעשות ולהיות למען עצמם ולמען משפחתם. זו מלחמה עיקשת ומתישה, שאינה מבטיחה הצלחות גדולות.
בסוף יום הפגישות נסעתי לדוֹרִין. הנסיעה מהקליניקה לביתה אורכת שתי דקות בלבד.
החניתי בחצר הבית הגדול והמטופח. כסף יש לה, זוגיות אין לה. כבר שנים שאין לה בן זוג. האחרון ברח כי גילה שהייתה סרוגייט מיני. מבעלה נפרדה לפני כשלושים ושלוש שנים. לטענתה, גילתה לאחר שנתיים של חיים משותפים וילד בן שנה, שהגבר שנישאה לו אינו מתאים לעולמה. רק כשהיא מצטרפת אלַי לכמה כוסיות קוניאק, היא מעזה לספר שוב ושוב איך תפסה את בעלה עם האומנת הבריטית שלהם, ואיך זרקה מהבית את ה־”kurva anyád”, בן זונה בהונגרית, כשהוא בתחתוניו בלבד. בנה היחיד בן שלושים וארבע ולומד כבר כמה שנים ארכיטקטורה במילאנו. “הוא רק לומד,” היא אומרת בכאב. “יש לו אמא שמממנת את החיים שלו, כולל את הזונות שלו, אז למה שיפסיק ללמוד?”
מדי פעם היא אוספת גבר מאחד הפאבים. “בשביל חביתה אחת לא צריך לקנות לול שלם,” היא מגנה על אורח חייה. היא בודדה. היא גם משלמת על בחירותיה.
אני נזכר איך פגשתי אותה. לפני שמונה שנים ישבתי, אחרי יום ארוך של פגישות, לבד עם עצמי בבית קפה. בשולחן לצדי ישבה גברת כבת חמישים פלוס. שיער מאפיר קצר, נקייה מאיפור, לאוזניה עגילים מוזהבים, לבושה אלגנטי. היא הגניבה אלַי מבטים, ואני מצאתי את עצמי מגניב אליה מבטים בחזרה, במחשבה שאני מכיר אותה, אך לא הצלחתי להיזכר היכן פגשתי אותה. אחרי סדרה של מבטים הדדיים היא פנתה אלַי. “אני רואה שאתה מתבונן בי,” אמרה בקול נעים.
“סליחה, לא התכוונתי… אני…” גמגמתי במבוכה.
“זה בסדר, זה בסדר. אני מודה שגם אני התבוננתי בך,” הרגיעה.
“עד היום חשבתי שרק אני משתמש במילה ‘להתבונן’,” החזרתי, מחייך.
“נו, הנה, גילית שאתה לא היחיד,” אמרה משועשעת.
“כן, נכון,” המהמתי, מרוצה שלא גרמתי לתקרית.
“נו, ומה מצאת?” שאלה, זוקפת גבותיה.
שתקתי לרגע, מנסה למצוא את הניסוח המתאים. “את אישה עצובה,” השבתי לבסוף.
“אהה,” הנהנה, “ומה עוד?”
“את לבד,” הוספתי.
היא שתקה, מתבוננת בי, מחכה שאמשיך.
“יש לך כלב.”
היא הביטה בשרוול הז’קט שלבשה, שעליו היו פזורות שערות זהובות בודדות. “איך אתה יודע שזה כלב ולא חתול?” תמהה.
“יש ארבעה סוגים של אנשים: אנשי החתולים, אנשי הכלבים, אנשי הכלבים והחתולים, ואלה שלא סובלים חתולים וגם לא כלבים.”
היא פרצה בצחוק שהדגיש את הצרידות בקולה.
“ולמה קבעת שאני שייכת לאנשי הכלבים?”
“את הטיפוס שדורש תקשורת וקשב. אוי לו לחתול אם תקראי לו, והוא לא יבוא או שלא יעשה את מה שאת מבקשת ממנו. אז… מה שנשאר זה רק כלב,” סיכמתי.
חשבתי שהיא תצחק או תחייך, אך היא הרצינה פנים.
“מה עוד?”
“את קוראת אנשים, ולכן את מרגישה בודדה,” חתמתי.
היא הביטה בי באריכות. “עכשיו דיברת עלַי או עליך?” שאלה לבסוף, מחייכת.
“על שנינו,” השבתי, מגחך לעצמי.
היא שתקה לרגע. “מה אתה עושה חוץ מלשבת בבתי קפה ולקרוא אנשים?”
“אני פסיכותרפיסט, אני מטפל באנשים.”
“מעניין, מעניין מאוד,” מלמלה. “אז… המחלה הזאת להתבונן באנשים היא חלק מהאישיות שלך? זה מה שדחף אותך למקצוע הזה?”
לשאלה הזאת לא ציפיתי. “מחלה?”
“אהה,” השיבה, מהנהנת, “התכונה הזאת היא מחלה, מחלה שאי־אפשר להבריא ממנה, ו… הסימפטום העיקרי שלה הוא בדידות.”
גם לתשובה הזאת לא ציפיתי. האישה הזאת חושבת כמוני ומבטאת תחושות כמוני. גם אני מכנה את התכונה המוזרה הזאת “מחלה”.
“מה עוד אתה רואה?”
“יש לך בעיה קשה של שייכות. את לא שייכת לשום מקום.”
התשובה הזאת הפתיעה אותה. “ו… מתוך איזו גישה טיפולית אתה פועל?”
שתקתי לרגע. מה אומר לה? היא ממילא לא תבין, הרהרתי, משועשע. “בעיקר מתוך הגישה של לַרְס לֶרֶר,” השבתי לבסוף.
“לַרְס לֶרֶר?” תמהה, “לא שמעתי עליו.”
“לַרְס לֶרֶר זה ראשי תיבות: ‘לא רק מהספר, לא רק מהראש’. מה שמנחה אותי זה עולם הצרכים, האיזון הנפשי של המטופל והתפקוד הרגשי והפונקציונלי שלו.”
היא הביטה בי, בוחנת את פנַי באריכות. לרגע חשבתי שאינה מרוצה מתשובתי המתחכמת.
היא הושיטה את ידה. “אני דוֹרִין הֶלֶר,” הציגה עצמה לאחר שתיקה ארוכה.
“שיט,” אמרתי בלִבי, נבוך. כעת אני יודע היכן פגשתי אותה, נאנחתי לעצמי, ולחצתי את ידה. האישה הזאת היא אייקון בעולם הטיפול. איך הסתבכתי ועוד עם מי, נאנחתי שוב.
היא חייכה, קוראת את מחשבותַי. “יש לך שם?” שאלה מבודחת.
“סליחה. כן, נתנו לי שם, קוראים לי אֶנְדִי,” השבתי, מתעשת.
“אֶנְדִי?” שאלה, מופתעת.
“כן, מה לעשות, ואני עוד צריך לחיות עם זה.”
“על התיק שלך רשום אֶייבִּי,” העירה, מצביעה על התיק שהיה מונח על הרצפה.
“אֶייבִּי זה ראשי התיבות של שמי, אֶנְדִי בִּינוֹ. החברים בצבא קראו לי אֶייבִּי.”
“ו… איפה אתה מטפל?”
“יש לי קליניקה צנועה בדירה שלי.”
“ואיפה אתה גר?” התעניינה.
הזכרתי את שם הרחוב והשכונה.
“אנחנו כמעט שכנים, אני גרה שני רחובות מעליך. אז ה… קליניקה שלך צנועה, גם אתה צנוע?” שאלה, מרצינה פנים.
“בחוץ כן, בפנים, אני חושב שלא,” השבתי בהבעת פנים דומה.
“קיוויתי שתיתן לי את התשובה הזאת.”
“קיווית?” תמהתי.
“מממ,” המהמה. “אני חייבת לך הסבר, אבל כרגע… מה דעתך לעבוד איתי בקליניקה שלי?” שאלה, מסתובבת אלַי.
לחצתי על הפעמון. קול ניגון עוגב נשמע מתוך הבית, מלווה בנביחות רמות. באחת הנסיעות שלה לחו”ל מצאה את הפעמון המוזר הזה. הוא מחריש אוזניים, אבל לה הוא נוח ומיוחד. את הגולדן רטריבר הבאתי לה לפני ארבע שנים, כשהיה גור, לאחר שֶׁכַּלְבָּהּ האהוב מת מִזִּקְנָה. היא קוראת לו קוּטְיָה, כלב בהונגרית.
דורין פתחה את הדלת, בפיה הסיגריה הנצחית. הכלב זינק עלַי ראשון, והיא אחריו, ממהרת לחבק אותי בחום. אמי נפטרה ממחלה קשה וממושכת כשלושה שבועות לפני חגיגת בר המצווה שלי. הקשר עם דורין מפצה אותי על הַחֶסֶר באם.
“מה קורה, ילד? מה עובר עליך?”
נחנקתי, מתקשה לענות. “איפה את מחביאה את הקוניאק שלך?” שאלתי בקול שקט, מלטף את הכלב שנצמד אלַי.
“איפה שמצאת אותו בשבוע שעבר,” השיבה, מצביעה לעבר בר המשקאות.
ניגשתי למזוג לי כוסית.
“תכניס קודם משהו לבטן,” העירה בדאגה.
הנדתי ראשי לשלילה, ולגמתי מהכוס.
“מה עובר עליך, ילד? רוצה להפסיק?”
נחנקתי שוב, מתקשה לדבר.
“דבר איתי,” ביקשה ברוך.
“אני חוזר ריק לבית ריק, אני משאיר חלקים גדולים ממני אצל הנשים שאני מלווה. אני כבר לא יודע כמה כוחות וכמה רגש נשארו לי לחיים האישיים שלי.”
היא שתקה, מתבוננת בי בעיניים בורקות.
“אני מאכזב אותך?” שאלתי, מביט בה.
“אל תדבר שטויות, ילד. אתה לא מאכזב אותי. אני מבינה מה עובר עליך.”
“איך הצלחת לשרוד שתים־עשרה שנים?”
“אחחח,” נאנחה, “עוד נדבר על זה. עכשיו חשוב שתהיה שלם עם ההחלטה שלך.”
“להיות שלם זה מורכב מדי בשבילי. אני רק יודע שאני חייב להפסיק, לפני שלא יישאר לי כלום או שלא יישאר בי כלום.”
“תשמע, ילד, סיים עם הגברת שאתה מלווה, קח את הבחורה שסיפרתי לך עליה וצא מזה, מספיק,” אמרה ברוך.
היא לא ניסתה לשכנע ולא דחפה אותי להמשיך. היא מבינה, גם היא פרשה בגיל ארבעים וארבע.
הַמְּלֻוָּה קיבלה אותי בחיוך רחב, לבושה בקימונו הפרחוני.
בירכתי אותה, מחייך אליה בחמימות. היא נשקה לְלֶחְיִי, אחזה בידי והובילה אותי לסלון. התיישבתי על הספה והבטתי בה. היא הנהנה, ואַחַר ניגשה למטבח וחזרה עם בקבוק יין ושתי כוסות.
במהירות פתחתי את הבקבוק ומזגתי לכוסות.
היא התיישבה לצדי, מרימה כוסהּ להקשה, מביטה בי בחיוך.
בשתיקה ישבנו דקות ארוכות, שותים בשלווה מהיין, כשאני מלטף בידי האחת את עורפה.
היא הביטה בי וזקפה גבותיה בשאלה. הנהנתי. היא נעמדה ואַחַר הושיטה ידה והובילה אותי לחדר השינה, שם נשכבה על המיטה וסימנה לי לשכב לצדה. חלצתי את נעלַי ונשכבתי. היא נצמדה אלַי, מקרבת ראשה לראשי. מן הצד יכולתי להבחין שהיא עדיין מחייכת. “את בסדר?” לחשתי.
היא הנהנה, ממשיכה להחזיק בחיוך.
בידי הפנויה גלשתי מכתפה למותניה, ומשם לירכה. היא החלה להחזיר ליטוף, נוגעת בקצות אצבעותיה בירכי הימנית, ואַחַר החלה ללטף אותי ברכות ובקצב קבוע.
פתחתי את רצועות הקימונו וליטפתי את בטנה, חש את גופה מתכווץ מעט. לאחר רגע ארוך היא נצמדה אלַי שוב, שומרת על החיוך שלא מש משפתיה מרגע שנכנסתי לדירתה.
המשכתי ללטף את בטנה, ואַחַר הנחתי יד רכה על איברה. היא התכווצה שוב ומשחשה שידי לא זזה ממקומה, הרפתה את גופה, מסתגלת ליד המונחת על מפשעתה. משהחלה להניע את פלג גופה התחתון, מנסה להתחכך בידי, לחצתי קלות על איברה ואַחַר משכתי ידי ונשקתי לְלֶחְיָהּ. הלחיצה הרכה על איברה סימנה לה שהמגע שלי מכוון ואינו סתם ליטוף אקראי. היא גם מכינה לנגיעות ממושכות יותר, המאפשרות לאישה להסתגל למגע יד גבר המגרה אותה עד כדי אורגזמה.
היא עצרה לרגע ואַחַר סובבה אותי על גבי, ובאיטיות משכה את מכנסַי והותירה אותי בתחתונַי בלבד. הבטתי בפניה. היא לא נראתה נבוכה, אך ניכר שהיא נרגשת. האישה הזאת מצליחה להתנתק רגשית בעזרת החיוך. הוא משמש מין הגנה שמאפשרת לה לתפקד מול חוויית המגע המיני, שאליה אינה מורגלת.
היא ליטפה את רגלי ואַחַר הניחה ידה על מפשעתי, מביטה בי בחיוך. המתנתי מעט, ואז הזדקפתי, מושיט לה את ידַי לחיבוק. היא נצמדה אלַי, מניחה ראשה על חזי.
“זה היה טוב,” החמאתי, שובר את השתיקה הממושכת.
“תודה,” מלמלה, מחייכת ללא מבוכה.
“בואי ננסה עוד כמה דקות של מגע, אבל הפעם אבקש שלא תחשפי את החיוך המקסים שלך,” הִנְחֵיתִי.
חיוכה רק התרחב.
“מה את אומרת?” שאלתי, מבין שהקושי שלנו מתחיל עכשיו.
“בסדר,” השיבה, עדיין מחייכת.
השכבתי אותה על גבה והתחלתי ללטף את ירכה. היא ניסתה למחוק את החיוך, אך ללא הצלחה.
הנחתי ידי על תחתוניה, לוחץ קלות על איברה. בידי השנייה ליטפתי את פניה, משוטט באצבעותַי על שפתיה. זה עבד, היא פתחה את פיה, מנשקת את האצבע שליטפה רכות את שפתיה. כעת כבר לא חייכה. הכנסתי ידי לתוך תחתוניה, נוגע קלות באיברה. היא החלה לינוק את האצבע שבפיה. באיטיות ניתקתי ידי מאיברה ובשתי ידַי ליטפתי את פניה.
“את מרגשת אותי,” אמרתי, מצפה לבאות.
היא סובבה את ראשה והחלה לבכות. נשכבתי לצדה, מחבק אותה ומלטף את ראשה.
“אני כאן איתך. נעבור את זה יחד,” הרגעתי ברוך.
היא הרימה את ראשה. “סיימנו?” שאלה בטון מאוכזב, מנגבת את עיניה.
זו הזדמנות טובה לאפשר לה לגעת בי, הרהרתי. “עוד מעט. חשבתי שאולי תרצי לגעת בי,” הצעתי ברוך.
היא הנהנה, מוחה שארית דמעותיה.
“זה בסדר? את בטוחה?”
היא הנהנה שוב.
נשכבתי על המיטה והבטתי בה. היא השיבה מבט, מחפשת תמיכה ועידוד. זה לא המקום לחייך אליה. הושטתי יד וליטפתי את פניה, היא אחזה בי ואימצה את ידי אל חָזָהּ. ליטפתי בידי השנייה את ירכה. היא הניחה ברכות את ידי על המיטה, ובתנועה איטית שמה ידה על איברי והחלה ללטף אותי. משחשה את זקפתי, קפאה לרגע ואַחַר המשיכה לגעת בי, מביטה לסירוגין בפנַי ובזקפתי. הושטתי ידי וליטפתי את פניה. “המגע שלך נעים,” החמאתי בקול רך.
היא המשיכה ללטף אותי, אינה נבוכה להיישיר אלַי מבט.
הסופרמרקט הקבוע חיכה לי כתמיד. הוא פועל עשרים וארבע שעות ביממה, ואותי הוא משרת בעיקר לאחר חצות. אני לא ממש צריך לערוך קניות, אני רק רוצה להתאוורר. להסתובב שעה ארוכה עם עגלה בין שורות המדפים מסייע לי לעדן תחושות לא נוחות.
מָחְמוּד, הבחור החביב במחלקת המאפים, כבר מכיר אותי. לאחר שפגש אותי כמה פעמים בשעות הלילה, שאל אותי אם אני חוזר מהעבודה. השבתי בחיוב, והשאלה הצפויה הבאה הייתה, “במה אתה עובד?” זו לא הפעם הראשונה שאני נשאל על העיסוק שלי. בשעות היום קל לי לענות. בשתים־עשרה וחצי או באחת אחר חצות, זה מורכב יותר. מהר מאוד פיתחתי שיטה. מול השאלה “במה אתה עובד?” אני מעלה חיוך מסתורי על פנַי ומחזיר בשאלה, “מה אתה חושב שאני עושה?” בדרך כלל זה עובד. השואל מסייע לי לבחור מתוך מגוון הניחושים שהוא מעלה את העיסוק המתאים ביותר לדימוי שלי בעיניו. מול מָחְמוּד, הבחור במחלקת המאפים, בחרתי, מתוך הרשימה שהציע, להיות עורך דין. מול המתדלק בתחנת הדלק הקבועה שלי אני רופא, וכבר זכיתי להיות שוטר, איש שב”כ, בעל חברת היי־טק, שחקן בסדרות טלוויזיה, ופעם אחת גם מדריך תיירים. הבעיה הגדולה היא לזכור באיזה תפקיד אני בכל מקום ומקום.
מָחְמוּד קיבל אותי בחיוך רחב. “מה שלומך, חַבִּיבִּי? זהו? גמרנו לעבוד?”
“אני כן, אתה עוד לא,” השבתי.
הוא אוהב את ההומור שלי. הוא ושאר המתעניינים בי ובמעשַי, בשעות אלה, הם ידידי הלילה שלי.
“שאני יעשה לך איזה אספרסו קטן?” הציע בחביבות.
“רק אם אתה שותה איתי,” השבתי, מתיישב על כיסא הבר הגבוה ליד הדלפק.
אחרי שעה קלה ואספרסו כפול, אני שוכח מה עשיתי ומה חוויתי בשעות האחרונות. כשאני שב לדירתי, המיטה הנוחה והקומדיות בטלוויזיה מרככות את תחושת הריקנות המקננת בי בקביעות בשעות אלה.
את השעון המעורר אני מכוון בדרך כלל לרבע לשמונה בבוקר. מין הרגל שאין לו בהכרח משמעות מעשית. לעתים אני מוצא עצמי ער וממתין לצלצול הטלפון, מהסיבה הפשוטה: עדיף שאחכה לו, מאשר שיקפיץ אותי מהשינה.
“נו?” שאלה, מדלגת על “בוקר טוב” ועל “מה שלומך הבוקר”.
“דורין, שאלות הבוקר שלך מתקצרות מרגע לרגע,” השבתי בקול מנומנם, נהנה לשמוע את צחוקה הצרוד. אני חושב שאני היחיד שמצליח להצחיק אותה, מעולם לא שמעתי אותה צוחקת בחברת אנשים.
“נו, איך עבר הערב? אני רואה אותה היום בעשר.”
“היא בסדר, היא נוחה וטובה. יש בה משהו שונה, היא גם זזה מהר ויציב.”
“מה עם העמדה המנותקת שלה, היא הפסיקה לחייך?” שאלה, מפריחה עשן סיגריה.
“אני מאמין שעברנו את המכשול הזה. היא מגיבה יפה, רק… תשלחי אותה דחוף למספרה ולאֶוֶולִין הקוסמטיקאית, ו… נושא ההיגיינה האישית גם זקוק לדחיפה רצינית.”
היא צחקה. “דחיפה רצינית?”
“כן, דחיפה רצינית, ואני שמח שאני מצחיק אותך על הבוקר.”
היא פרצה שוב בצחוק. “יהיה בסדר, ילד. יש לה היום ביקור במספרה וגם אצל אֶוֶולִין. בפגישה הבאה שלך איתה היא כבר תיראה אחרת.”
“אלה חדשות טובות, דוֹרִין, אבל יש אזורים שאֶוֶולִין לא נוגעת בהם.”
“יש בעיה רצינית למטה?” שאלה, מרצינה.
“למטה זה די בסדר, רק תבקשי ממנה לסדר את ה… שיער שם,” נאנחתי, נזכר במצבים לא נעימים שעליהם דיברנו דוֹרִין ואני בהקשר זה בעבר.
היא צחקה.
“ומה מצחיק אותך עכשיו?”
“אתה זוכר שסיפרת לי על האישה, שבמשך שעה ניסית למצוא אצלה ‘את זה’ ולא הצלחת, כי היער היה צפוף וחשוך?” שאלה, פורצת בגל חדש של צחוק ושיעול.
“את זה” פירושו איבר מינה. לעתים היא משתמשת בכינוי העממי הנפוץ.
“כן, אני זוכר היטב שלא הצלחתי למצוא ‘את זה’, ויפה מצדך לצטט אותי מילה במילה.”
“אז רק תאר לעצמך מה פגשתי אצלכם,” קטעה, משועשעת.
“אצלכם” פירושו אצלכם הגברים, וכבר הספקתי לשמוע ממנה סיפורים על גברים עם “שיער מפצה”, כלומר שכמות השיער שיש להם במפשעה גדולה בהרבה ממה שיש להם על הראש ועל הגוף גם יחד.
“כן, נכון, גם אנחנו לא מקפידים,” נאנחתי בהסכמה. “ו… לפני שאני שוכח, כדאי שאֶוֶולִין תטפל גם בשְֹעַר הרגליים,” הוספתי.
“אוקיי, אחזור איתה שוב על ההיבטים האלה,” אישרה, “ואני מזכירה לך שאני מכינה אותן לקראת המפגש איתך. לפעמים זה נכנס להן באוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. מודעות, ילד, מודעות זה עניין מורכב,” נאנחה.
“כן, דוֹרִין, מורכב ועצוב,” החזרתי.
“מתי אתה מסיים היום? יהיה לך זמן לפגישת ביטחון וגם לאיסוף?”
פגישת ביטחון היא מפגש המאפשר לאישה שאני עומד ללוות לראות אותי לפני שאנו מתחילים את התהליך, וזאת מבלי שאני אמור לראות אותה. איך זה קורה? אני מגיע לבית הקפה הקבוע. האישה המיועדת לליווי כבר יושבת שם בשולחן נפרד, לאחר שקיבלה פרטים שמסייעים לה לזהות אותי. כך ניתנת לה אפשרות להתבונן בי, מין הכנה המעניקה לה יתרון, שכן לדידה היא פוגשת אותי מבלי שהיא נחשפת. איסוף זאת פגישה בעלת גוון אינטימי, שבה אני אוסף את הַמְּלֻוָּה מהמספרה או מכל מקום אחר. פגישת איסוף, המתקיימת בדרך כלל לאחר שלב המגע המיני הראשוני בתהליך, מעניקה לַמְּלֻוָּה ביטחון דרך מחוות של פינוק והענקה גלויים וחשופים לציבור. היא חוויה משותפת מקרבת, המשפרת באופן משמעותי את הקשר האינטימי בין המלווה המיני לַמְּלֻוָּה.
בשש בערב סיימתי את יום הפגישות. התקלחתי בזריזות, במקלחת שבחדר המנוחה, ויצאתי לבית הקפה.
דוֹרִין לא מספקת לי את תיאורה של הַמְּלֻוָּה. איני יודע איך היא נראית, ואין בידי כל סימן שיכול לסייע לי לזהות אותה. כך גם היה בפגישות ביטחון עם נשים קודמות. עם זאת, אני לא מתקשה לזהות אותן, אם כי איני מראה זאת. גם כעת זה לא היה קשה, אף על פי שהיא לא הגיעה לבד.
הגעתי לקפה בדיוק בשעה שבע, לבוש בז’קט ובמכנסיים תואמים. ניגשתי לדלפק והנחתי עליו את מפתחות מכוניתי. אלה הסימנים המסייעים לַמְּלֻוָּה לזהות אותי.
שתי נשים ישבו בשולחן סמוך לדלפק. אני בטוח שאחת מהן לא יודעת מהי הסיבה האמיתית שהביאה אותה לשבת בבית הקפה הזה. כעת אני צריך לזהות מי מבין השתיים היא האישה המיועדת לליווי. שתי הנשים היו שונות במראה ובהקרנה. האחת רזה ומוחצנת, והשנייה בעלת גוף מלא יותר ומופנמת. תנועות הידיים והקול הרם שליוו את דבריה של הראשונה לא הותירו בי ספק, לא היא האישה שאותה אני מתעתד ללוות.
אחרי אספרסו ארוך ובקבוק בירה קרה, שמילאו את מחצית השעה, השארתי שטר כסף על הדלפק ובאיטיות יצאתי מבית הקפה, מאפשר לה לבחון אותי שוב.
בשמונה בערב כבר המתנתי לגברת עם הקימונו ליד המספרה הקבועה שלנו. הכול קבוע אצלנו — מנקה, מספרה, סופרמרקט, תחנת דלק, קוסמטיקאית, מוניות שמשרתות בעיקר אותי אחרי ערב בפאב, מסעדות ושאר בעלי המקצוע והמקומות המספקים שירותים, לנו ולמטופלים שלנו.
היא איחרה לצאת. הדלקתי את הרדיו והשענתי לאחור את המושב, אנצל את ההמתנה למנוחה.
הנקישה העדינה על החלון הקפיצה אותי. כנראה נרדמתי. הבטתי באישה שעמדה לצד המכונית, ואַחַר פתחתי את החלון. “אפשר לעז…” התחלתי לומר, אך עצרתי. חיוכה סייע לי להבין שהיא הגברת שאני ממתין לה.
“סליחה,” מיהרתי להתנצל. “לא זיהיתי אותך,” הוספתי בכנות, מבין עד כמה זה מחמיא, אך גם נדוש.
היא התיישבה במכונית, מחייכת במבוכה. הלבוש, התספורת, הצבע בשיער, האיפור והלק העדין שעל ציפורניה הפכו אותה לאישה יפה ומטופחת. מדהים איזה שינוי יכולה אישה לעבור בהשקעה קטנה יחסית.
“את נראית…” מלמלתי, לא מוצא את המילים, חש כיצד הכאב מכווץ את גופי.
“תודה,” לחשה. “אני לא רגילה, זה חדש לי,” הוסיפה במבט נבוך.
נסענו לשתות בירה באחד הפאבים השקטים בעיר.
היא הייתה שקטה ונינוחה. לא הרגשתי שאני נמצא ב”עבודה”. כעת החזקת הגוף שלה הייתה שונה. היא חשה מועצמת מהמראה החדש שלה והרשתה לעצמה ליהנות מריטואלים נשיים, כמו לגעת ברכות בִּשְֹעָרָהּ וללוות את דיבורה בהנפות יד עדינות.
כשהגענו לדירתה, חשתי את ההתרגשות ואת המבוכה שאחזו בה. היא מחכה למגע המיני, וכעת היא בעמדה שונה לחלוטין. היא הובילה אותי לחדר השינה, והפעם ללא יין. היא יזמה ופעלה כמו היה בידיה ניסיון קודם עשיר. היא נישקה אותי בְּרוֹךְ. בנשיקה יש היבט רגשי מורכב, המחייב בסיס יציב של קרבה. בדרך כלל אני ממתין עם שלב הנשיקה לפחות חמש עד שבע פגישות. האישה הזאת כבר מוכנה.
כשליוותה אותי לדלת, כבר לא נפרדנו בנשיקה על הלחי. היא חיבקה אותי, מאמצת את גופי אליה. אלה הם הרגעים הקשים שבהם אני חש כאב על מקומי, וגם על מקומה. צר לי עליה, יהיה לה קשה להיפרד. גם לי יהיה קשה. פרידה מאישה שאני מלווה מעצימה תמיד את חוויית הבדידות שלי.
את הכאב הקבוע לקחתי לפאב הקבוע. כמה בירות טובות יעמעמו את עוצמתו.
כדרכי, התיישבתי ליד הדלפק. גֵ’רִי, הברמן הוותיק ובעל המקום, הגיש לי בקבוק בירה. אני לא מזמין, והוא לא שואל. מין טקס שחוזר על עצמו כל עת שאני מגיע לכאן. הוא כבר יודע מה אני רוצה וכמה בקבוקים יפתח ויגיש לי עד סוף הערב. לבירה מתלוות צלוחיות בוטנים וזיתים, הוא גם דואג למלא אותן שוב ושוב. גֵ’רִי מכיר רק חלק אחד מעיסוקַי, ולא אחת ביקש ממני עצה ועזרה בקשר המורכב שלו עם בן זוגו.
אישה כבת שלושים קָרְבָה אלַי. הבטתי בה, נזכר שראיתי אותה יושבת בחברת אישה נוספת באחד השולחנות הצדדיים.
“מה אישה צריכה לעשות כדי שגבר נחמד כמוך יזמין אותה למשקה?” שאלה בקול חושני ומפתה, מחייכת ברמיזה. היא פרשה על הדלפק כף יד והחליקה אותה באיטיות לעברי. מין טקס חיזור שאימצה, קרוב לוודאי, מסרט שראתה.
עלַי הוא פועל את הפעולה ההפוכה. זה לא נעים ולא מושך. “היי, לא הרבה, מספיק שהיא מחייכת,” השבתי בנימוס.
קשה לי עם נשים מוחצנות. לבוש, דיבור, הליכה והקרנה, כל אלה יכולים לקרב או לדחות. כאן הם דוחים. “גֵ’רִי,” פניתי אל הברמן, “תן לגברת הנחמדה הזאת ולחברה שלה כל מה שהן רוצות לשתות ולאכול. תפנק אותן על חשבוני, בבקשה,” הוספתי, נותר שקט בכיסאי.
היא לא ידעה מה לעשות עם זה. “לא… אני…” גמגמה במבוכה.
“העונג כולו שלי. תרשי לי, בבקשה,” החזרתי בקול רך.
היא מלמלה משהו שנשמע כמו “תודה”, ואַחַר משכה בכתפה כאומרת, “לא רוצה, לא צריך”.
המלצר חזר משולחנן משועשע. הוא חלק את חוויותיו עם גֵ’רִי ושניהם החלו לצחקק.
“היא אמרה שאתה נדיב מאוד, אבל שאלה אם אתה הומו,” חייך גֵ’רִי, מגיש לי בקבוק בירה נוסף. “אֶנְדִי, עדיין לא מאוחר, אתה עוד יכול להצטרף לקהילה שלנו.”
“תודה על ההזמנה, גֵ’רִי, הכול עדיין פתוח אצלי, אבל לעת עתה אשאר במקום שלי,” השבתי בחיוך.
זו לא הפעם הראשונה שאני נחשד כהומו, וזאת לא הפעם הראשונה שגֵ’רִי מספר לי שנשים שאלו אותו אם אני “לא אוהב בנות”. הנימוס הקר שאני מפגין מול נשים שמחזרות אחרַי מוביל אותן למסקנה פשוטה: אם אני לא נענה להן, סביר להניח שאני הומוסקסואל.
זה היה לילה ארוך. הבירה לא ממש מילאה את ייעודה, וגם הסדרה הקומית לא סייעה. כהרגלי, כיוונתי את השעון לרבע לשמונה, אך כתמיד, צלצול הטלפון הקדים אותו. בשיחת הבוקר עם דורין ב־6:20 היא הזכירה לי שֶׁהַמְּלֻוָּה שפגשתי אתמול בלילה מעולם לא התנשקה עם גבר. הדבר לא ניכר באופן שבו נישקה אותי.
התקלחתי ויצאתי לחדר הכושר.
בפינת הרחוב יש גן ילדים. אני מנצל את האור האדום ברמזור כדי לנופף לילדים לשלום. מעין טקס שגרתי המתקיים בדרכי ליום הפעילות. הקטנטנים האלה מכירים אותי, וגם הגננות. עברתי איתם כמה מחזורים. למעשה, עשרה מיום שהגן נפתח. בשנה הראשונה, ולאחר כמה חודשים של נפנופי ידיים, אזרתי אומץ. החניתי את המכונית בסמוך לגן וניגשתי לגדר המפרידה בין החצר לרחוב. להפתעתי, הגננות קיבלו אותי ללא חשד. גבר בן שלושים וארבע שמגלה עניין בפעוטות אינו בדיוק מחזה שגרתי, אבל משהו במה שהקרנתי הבהיר להן שאני לא מזיק. עברו עוד כמה חודשים והם התרגלו לנוכחותי. רק אחרי כשנה העזתי להיכנס לגן. המנהלת קיבלה אותי בחביבות. הילדים התגודדו סביבי, מזהים את האורח שמנופף להם בכל בוקר.
בימי שישי הילדים חוגגים את בוא השבת. כל ילד מקבל עוגייה וחופן חטיפים. הזדמן לי להשתתף בחגיגה כזאת. גם אני קיבלתי עוגייה וחופן במבה. אחד הילדים ניגש אל נִינָה הגננת וסיפר לה בדמעות, שהעוגייה שקיבל נפלה על הרצפה ושילד אחר דרך עליה. ציפיתי שהגננת תלך לקופסת העוגיות ותיתן לו עוגייה נוספת, אך היא אמרה לו שהעוגיות נגמרו ושתשמח לתת לו עוד במבה. הילד התרצה, רק אני יצאתי משם בתחושת מועקה כבדה. נכנסתי למינימרקט שמול הגן, שם אני נוהג לקנות חלב ומצרכים שונים לקליניקה. הם רושמים את החיוב בכרטיס, ופעם בחודש אני פורע את החוב. אספתי חבילות של עוגיות ושל חטיפים, בכמות ששיערתי שתספיק לחגיגת שבת מכובדת וגם לתקלות מהסוג שחוויתי לפני כמה רגעים, וביקשתי מהמנהל שבכל יום שישי בבוקר ישלח לגן הילדים כמות זהה ויחייב את כרטיס האשראי שלי.
בשנים האחרונות איני מרבה לבקר בגן. אני לא חש נוח. כדי לבקר בגן הילדים בשלב הזה של חיי אני זקוק ללגיטימציה טובה יותר מאשר רק אַהֲבָתִי לילדים. אני זקוק להביא ולקחת משם את הילד שלי. כשאני מנופף להם בדרכי לקליניקה, לעתים אני נזכר בפרצופו הדומע של הילד המתוק שאיבד את העוגייה שלו. מרגיעה אותי מאוד הידיעה שתקרית כזו לא תחזור, לפחות לא בגן הזה.
בשעות הבוקר האולם ריק למדי. חוץ מהחלפת ברכות מנומסות עם האחראית בדלפק הקבלה, אין לי קשר עם איש. אני עונה בחום לכל מי שפונה אלַי, אך איני נוטה לפתח קשרים אישיים.
חדר הכושר אינו רק מקום ייעודי לאימון גופני. מי שמגיע לכאן אינו מעוניין רק בשיפור יכולותיו הגופניות. השילוב בין עבודה גופנית, לבין השאיפה ליצירת קשר, ניכר בהתנהלותם של רוב הגברים והנשים שמגיעים למקום. התופעה פשוטה ומשותפת לכולם: גברים ונשים, שעובדים בתחנות השונות, עורכים לפרקים הפסקות קלות מפעילותם וניגשים באיטיות למתקן המים הקרים. ההגעה התדירה לשם אינה משרתת רק את צימאונם, היא גם סוג של שיטוט שמטרתו לראות, להיראות ולחזר.
אישה בעלת שיער קצר אדמוני, לבושה במכנסיים קצרים ובגופייה צמודה, חלפה על פנַי וחייכה לעברי. זו הפעם השלישית בחצי השעה האחרונה. הסיבה הלגיטימית היא מתקן המים הקרים. הסיבה הנוספת היא למשוך את תשומת לבי. אני משיב לה חיוך מנומס. היא די חדשה כאן. בחודש האחרון פגשתי אותה כמה פעמים. אני משער שבעוד סיבוב שתייה אחד או שניים, היא תפנה אלַי.
זה לא איחר להגיע. “אני לא רואה שאתה שותה מים, אתה לא מתייבש?” שאלה בטון דואג, מחייכת במתיקות.
“תודה על הדאגה. הנה, אני שותה,” החזרתי, מציג בקבוק מים גדול שהיה לצדי.
“טוב מאוד,” הנהנה. “עכשיו אני רגועה. אז… אתה ותיק כאן?” התעניינה.
“כבר כמה שנים, ורק בבקרים,” השבתי, מבין שלא אוכל להתחמק ממנה.
היא הנהנה. “אנשי הבוקר שונים מאנשי הערב, נכון?”
“שונים באיזה מובן?”
“כנראה אנשי הבוקר יכולים להרשות לעצמם לברוח מהעבודה ולהקדיש זמן לפעילות גופנית,” השיבה.
כעת מצופה ממני לשאול: “במה את עוסקת שמאפשר לך לברוח מהעבודה?”
“אז… גם אתה ברחת מהעבודה?” שאלה עוד בטרם הספקתי למלא את הציפייה, מסמנת שה”גם” מתייחס אליה.
“יש ימים שאני יכול להרשות לעצמי להתחיל את יום העבודה מאוחר יותר,” השבתי.
“אני מִיכָאֵלָה,” הושיטה יד.
“אֶנְדִי,” לחצתי את ידה, תוהה לפשר הנעת הראש הקלה כששמעה את שמי.
“אז… במה אתה עוסק שמאפשר לך להקדיש לעצמך זמן בבקרים, אם אפשר לשאול?”
“ודאי שאפשר, אני פסיכותרפיסט.”
“וואו, מרשים מאוד,” התלהבה, מתיישבת על הספסל שלידי.
משהו בהתייחסותה הנלהבת היה מוזר. בקולה היא הביעה התלהבות, אך בפניה לא היה כל סימן לכך. כעת אני חייב לשאול ולהתעניין במעשיה, לא יהיה מנומס אם אתעלם. “אמרת שגם את בורחת. ממי או ממה?”
“ממני, ברחתי קצת ממני. אני הבוס, אז אני מרשה לי להקדיש לעצמי כמה בקרים בשבוע,” השיבה בהנאה גלויה.
הבטתי בידיה. היא ענדה כמה טבעות, אך טבעת נישואים לא הייתה שם. “את צריכה להיות בוס טוב אם את מרשה לעובדים שלך לברוח לחדר הכושר,” אמרתי בטון מחמיא.
היא צחקה בקול. “אני בסדר גם עם העובדים האחרים שלי,” השיבה.
“אני מבין שאת בוסית טובה, אבל אני עדיין לא יודע מה העובדים שלך עושים כשאת מבלה כאן.”
היא צחקה שוב. “יש לי משרד פרסום, פרסום ויחסי ציבור.”
המהמתי, מניד ראשי בהתפעלות.
היא נקבה בשם המשרד. “מכיר?” שאלה, יודעת היטב שהיא עומדת להפתיע אותי.
היא אכן הפתיעה אותי. זה לא בדיוק משרד פרסום, אלא חברת פרסום מהגדולות בארץ, וכעת אני יודע מי האישה שיושבת לידי.
“עשית פרצוף שאתה כבר יודע מי אני, נכון?” שאלה, נהנית מהרעיון שהצליחה להפתיע אותי.
“אני חושב שכן.”
“זה מרתיע אותך?” חייכה, זוקפת גבותיה.
“לא יותר מהרתיעה שלך מהעיסוק שלי,” השבתי, זוכה ממנה לעוד פרץ של צחוק.
היא צריכה להיות כבת ארבעים, הרהרתי. יש לה ביטחון ומעמד כלכלי וחברתי, והיא יודעת היטב מה היא רוצה וכיצד להשיג את זה.
“תרצה להפיג את הרתיעה ההדדית שלנו בכוס קפה?” שאלה ברוך.
על כמה דברים יכול אדם לחשוב בשתי שניות? מתברר שהרבה מאוד. אין לי עניין בקשר אישי, אני לא פנוי רגשית, ואין לי כוחות. מצד אחר, אין לי חיים משלי. “כוס קפה ידועה כתרופה נגד רתיעה,” השבתי.
היא נעמדה, מניחה יד על זרועי. “אם כך, אני מתקלחת ולוקחת אותך לשתות קפה.”
יש רק גברת אחת ש”לוקחת” אותי, מאכילה אותי ודואגת לי. דוֹרִין. אף אישה אחרת לא “לקחה” אותי לשתות קפה. זה שונה, וזה מסקרן.
בשבתות, דוֹרִין ואני אוכלים יחד אצלה בבית. לעתים אני מבשל ולעתים היא. דוֹרִין אוהבת את המאכלים החריפים שאני מכין. היא טוענת שבנשמתי אני הונגרי, וההוכחה לכך היא שאני מכין את הַגּוּלָשׁ הטוב ביותר שאכלה מימיה.
היום אנו בחצר האחורית של הבית, אוכלים תחת הסככה המוצלת. הפעם הכנתי גּוּלָשׁ חריף במיוחד. לאוכל החריף שאני מכין היא קוראת “pokol tüze”, “אש הגיהינום”. היא הביטה בסיר הַגּוּלָשׁ בעיניים רעבות, ואַחַר שלחה כף וטעמה. “,pokol tüze” זעקה, מצרפת עוד כמה קללות בהונגרית. היא תזיע, תקלל ותאכל את כל הַגּוּלָשׁ.
“מה חדש, ילד?” התעניינה, מנגבת זיעה מפניה.
שאלה לא שגרתית. משהו חשוד כאן, הרהרתי. “מה חדש אצלך?” החזרתי, מביט בה בעיניים חודרות ומלטף את הכלב שעמד לידי והניח ראש על ברכַּי.
היא החזיקה מעמד רק עשר שניות, ואַחַר פרצה בצחוק צרוד.
“אני שמח שאני מצחיק אותך,” הערתי, מודע לכך שהמשפט הזה תמיד גורר אצלה פרץ גדול יותר של צחוק.
“נו?” שאלה, מקנחת את אפה.
ה”נו” שלה גרם לי לזקוף גבות ולחשוב במהירות. “את ארגנת את המפגש עם הגברת האדמונית?” שאלתי, מרצין פנים.
את פרץ הצחוק הבא היא לא הצליחה לעצור, ובמשך דקה ארוכה צחקה, דמעה והשתעלה.
“העיקר שזה מצחיק אותך,” רטנתי, גורר אותה לסיבוב נוסף של צחוק מעורב בשיעול.
התברר שוב שהעולם קטן. מִיכָאֵלָה הייתה אצלה בטיפול במגמה לסייע לה בקשר הזוגי. היא הופיעה באופן קבוע, אולם בעלה סירב להשתתף ב”הצגה”, כך קרא לזה. לאחר חודשים מספר, בעלה נפטר מדום לב, והעסק הגדול עבר לרשותה ולניהולה. האישה הסתייעה בדוֹרִין ושינתה את עמדתה ואת אורח חייה.
“הנה, a róka cask halála után hoz hasznot, שועל מביא תועלת רק כשהוא מת,” תרגמה מהונגרית. “רק כשבעלה נפטר, האישה הזאת התחילה לחיות,” הוסיפה.
“על מה חשבת כשארגנת לנו מפגש?” שאלתי.
היא לא צחקה וגם לא חייכה. “רציתי שתצא מהפינה שלך, ילד,” אמרה בעיניים בורקות.
“היא האישה של חיי?”
“לא. לא, לא,” הדגישה. “היא רק החבל שלך החוצה.”
הנדתי ראשי, מחווה שאני לא מבין.
“מה הרגשת שם?” שאלה.
“היא מובילה, היא מחליטה והיא מכתיבה את הקצב.”
“ואיפה זה שם אותך?” ביררה.
“אין לי מה לעשות שם. אני לא יודע להיות במקום שבו אני לא נמצא בתפקיד,” השבתי, מבין שזו הפעם הראשונה שאני פוגש את התובנה המורכבת הזאת.
היא הנהנה.
“אז… מה לעשות עם זה?” שאלתי באנחה.
“תלמד,” השיבה קצרות.
“מה ללמוד?”
“תלמד על הצרכים שלך ותלמד מה מתאים לך.”
“זה לא מה שעשיתי עד היום?”
“לא. כשאתה בתפקיד אתה בעמדה שונה.”
“כבר קיבלת דיווח?” שאלתי, מהרהר שהשאלה מיותרת.
“אמרתי לה, בעדינות כמובן, שזה יהיה מורכב, כיוון שאתה לא בנוי לחיות עם אישה מובילה,” השיבה.
המתנתי שתמשיך. לא שאלתי אותה אם איני מסכן את איזונה הנפשי של האישה הזאת, רק כדי שאוכל ללמוד על עצמי. לגיטימי שארשה לעצמי להכיר נשים, אך גם ברור לי שכל קשר אישי עם מלווה מיני הוא מורכב וכמעט בלתי אפשרי. איך יוצאים מהמבוך הזה? איני יודע.
“אז… למה היא רוצה להיכנס לקשר חסר סיכוי?” תמהתי.
“סיפרתי לה עליך. היא מתעקשת, היא רוצה אותך.”
“סיפרת לה?” שאלתי, מופתע.
“לא, אל תדאג, ילד, ממתי אני מספרת לאנשים מה אנחנו עושים?” גיחכה.
שתקתי.
“מתי אתה פוגש אותה שוב?” שאלה, מעלה חיוך קל על פניה.
הישרתי מבט, בוחן את פניה.
היא החלה לצחוק. “בסדר, בסדר, ילד, לך תלמד מה לא מתאים לך. זה יעזור לך לצאת לחיים.”
לדוֹרִין יש ידיד ותיק המשמש גם כעורך הדין שלה. איש חביב בן שבעים עם כרס מכובדת, שאותה הוא מכנה “מחסן הבירה שלי”. הוא הונגרי, חובב גּוּלָשׁ חריף, שהזיע וקילל פעמים רבות כשאכלנו את הַגּוּלָשׁ שבישלתי אצל דורין. לפני כמה שנים סיפרה לי דוֹרִין שהקשר ביניהם “גלש פעם אחת למיטה”, ואחרי שהבינו שזה לא יעבוד, החליטו לוותר על “התענוג המפוקפק” ולהישאר חברים טובים. הוא היה, כך סיפרה לי, “הגבר הנשוי הראשון” שלה. זה קרה לפני כשלושים שנה, אבל כשהם נפגשים, הם עדיין מקניטים זה את זה בחיבה על אותו ערב לא מוצלח. לעתים זה קורה גם בנוכחותי. לאיש היקר הזה קוראים טוֹמִי, ולי יש העונג לפגוש אותו אצל דוֹרִין לפחות פעם בחודש. יש לי קשר טוב איתו. אני אוהב את האיש הזה.
משולשים הם היבט רגיש. במערכת יחסים שבה שותפים שלושה, עלולות להיווצר תחושות לא נוחות, לפחות אצל פְּרָט אחד במשולש. כאן זה שונה. טוֹמִי תמיד מקבל אותי בחום, והוא מבין את הקשר המיוחד שיש לי עם דוֹרִין. הוא מהאנשים המעטים שדוֹרִין מארחת, והוא גם האדם היחיד שאני מכיר, חוץ ממני, שדוֹרִין סומכת עליו. לפני כחמש שנים היא ביקשה את עזרתו המקצועית כדי שאוכל לעסוק בשני התחומים, פסיכותרפיה וליווי מיני.
אני זוכר את פגישתנו הראשונה בביתה של דוֹרִין, שכנראה הכינה אותו היטב לקראתה. הוא ניגש אלַי וחיבק אותי. “שמעתי עליך דברים טובים,” החמיא.
“ממנה?” חייכתי, מצביע על דוֹרִין.
“אני יודע שכל מה שהיא אומרת ועושה מפוקפק, אבל התרשמתי שכאן זה שונה,” השיב, מביט בה בחיבה.
היא לא נשארה חייבת. “השילוב בין הונגרי לבין עורך דין הוא לא בריא במיוחד,” פנתה אלַי. “תהיה זהיר, ילד, הוא יודע להיות נחמד. הוא מנסה לפתות את כולם והוא גם מצליח,” הוסיפה.
לאחת הפגישות שלנו אצל דוֹרִין הוא הביא בקבוק משקה אלכוהולי. על התווית היה צלב באדום ובלבן. “זה ‘אוניקום’. הוא נראה כמו סירופ נגד שיעול, אבל זה המשקה הלאומי של הונגריה,” הציג את הבקבוק בגאווה.
“איך שותים את זה?” התעניינתי.
“שאלה טובה,” השיב ושלף מתיקו בקבוק טקילה איכותי. “ה’אוניקום’ זה בשביל הגאווה הלאומית, והטקילה, בשביל הנפש הפצועה.”
ישבנו שלושתנו בסלון הבית, נהנים מהשקט וּמֵהַחֶבְרָה. את ה”אוניקום” שתינו בכוס אחת, ואת הטקילה בכוס נפרדת.
טוֹמִי יודע מה אני עושה. הוא היועץ המשפטי שלנו, והוא גם ערך לנו את החוזה שעליו חותמת כל אישה המבקשת ליווי מיני, רק שאף פעם לא דיברנו על עניין הליווי.
אחרי שחיסלנו בקבוק “אוניקום” וחצי בקבוק טקילה, הוא העז להעלות את הנושא. “איך אתה שורד שם?” שאל.
דורין הנהנה, מסמנת לי שאני יכול לשתף.
לקח לי זמן לענות. “אני חי את זה, אני חי בתוך זה,” השבתי, נאנח.
הוא הנהן.
“זה הופך לחלק מהחיים ולחלק מהזהות,” הוספתי.
“לגבר קשה יותר?” שאל.
“אתה שואל אם קשה יותר לגבר להיות מְלַוֶּה, מאשר לאישה להיות מְלַוָּה?” ביררתי.
“כן.”
“אני לא בטוח,” השבתי, מפנה מבט שואל אל דוֹרִין.
“אני חושבת שלגבר קשה יותר בעבודה עצמה, אבל לאישה קשה יותר אחרי העבודה,” השיבה.
“למה?” שאל טוֹמִי.
היא הצביעה עלַי כמסמנת: הנה, הוא הדוגמה.
“זה תופס נתח גדול מהחיים. אי־אפשר לנהל חיים מחוץ לעיסוק הזה,” אמרתי, מביט בדוֹרִין, חש מאוד לא נוח. אני מכיר את האישה הזאת, למה התכוונה כשאמרה שלאישה מְלַוָּה קשה יותר אחרי העבודה?
“מה קרה, ילד? אתה נראה מוטרד,” אמרה דוֹרִין.
טוֹמִי הנהן באריכות.
“מה קרה לשניכם? תראו איזה פרצוף נהיה לכם,” חייכה.
“מה את רוצה, מאמא’לה? אנחנו לא יכולים להתחרות עם הפרצוף היפה שלך,” אמר, שולח אלַי קריצה.
שתקתי, מביט בה.
“הוא מוטרד ממה שאמרת קודם,” קרא טוֹמִי את מחשבותַי.
חייכתי. האיש הזה לא רק חביב, הוא גם רגיש וחכם.
“לכם קל יותר, אצלכם אין את הבעיות שיש לנו, החיים שלכם הרבה יותר פשוטים משלנו,” רטנה דוֹרִין.
“מה זה שלכן ושלנו?” שאל טוֹמִי בטון קנטרני.
“לכם אין שעון ביולוגי, והבעיות ההורמונליות שלכם מתרכזות באיבר אחד בלבד, ב־fasz,” השיבה, מפריחה מפיה עשן.
“fasz זה זין,” תרגם טומי, מפנה אלַי חיוך.
“אל תדאג, טומי, הוא יודע מה זה fasz, זה הדבר הראשון שלימדתי אותו,” אמרה דוֹרִין, צוחקת ומשתעלת.
“יש לך עוד טענות אלינו?” שאל אותה טוֹמִי, מגניב אלַי קריצה נוספת.
“יש לי הרבה טענות, אבל הנקודה החשובה היא שמה שמותר לגבר, אסור לאישה. הַחֶבְרָה שלנו לא סולחת לנשים שעוסקות במקצוע הזה. חוקי החברה ברורים כאן. אישה סרוגייט לא תמצא בן זוג. אף גבר לא יסכים לחיות עם מְלַוָּה מינית. אצל גברים זה שונה. לך יש עוד עתיד, ילד,” הצביעה עלַי. “לך יהיו חיים אחרי שתסיים,” הוסיפה, מציתה סיגריה נוספת.
מה שדורין לא העזה לומר זה שלה לא היו חיים אחרי שפרשה, וגם לא יהיו.
שתקנו, שקועים במחשבותינו.
“נו, מה קורה פה, אנחנו בשביתה?” שבר טוֹמִי את השתיקה, מנסה לשנות את האווירה. הוא הרים את בקבוק הטקילה והביט בנו, כשואל אם למזוג לנו.
הנדנו ראשינו בחיוב.
“סיפרת לו על אֵוָוה?” שאל את דוֹרִין.
“לא, לא סיפרתי.”
הוא הביט בי בעצב. “יש לי ילדה, או נכון יותר, הייתה לי ילדה. היא נעלמה לי לפני חמש־עשרה שנים. היום היא בת שלושים וארבע ועדיין רווקה, ונראה לי שכך גם תישאר,” אמר בכאב, לוגם בהנפה אחת כוסית טקילה.
“נעלמה?” שאלתי.
“היא לא רצתה להישאר כאן. היא טענה שהלחץ שהיא חווה מאיתנו ומשאר החברה לא מאפשר לה לחיות כאן,” השיב.
לא הבנתי מדוע לא התאפשר לבתו לחיות כאן. המתנתי שימשיך.
“עד גיל עשרים, אמא שלה הכניסה לה לראש שהיא צריכה להיזהר מגברים,” המשיך, מגחך בכאב.
“טוֹמִי, אמא שלה גם לא עודדה אותה להיות בקשר עם גברים,” התערבה דוֹרִין.
“דוֹרִין, מה זה לא עודדה? היא פשוט לא הרשתה לה לפגוש אף אחד,” תיקן אותה בטון זועף.
“אז מה קרה בגיל עשרים?” שאלתי.
“זה היה קצת אחרי גיל עשרים. היא פגשה בחור נחמד שהבין מהר מאוד, שמי שעומדת מולו יפה וחכמה, אבל לא מתפקדת כמו אישה,” השיב בראש מורכן.
“היו עוד כמה ניסיונות, אבל היא לא הצליחה לבנות קשר,” הוסיפה דוֹרִין.
“דוֹרִין, מאמא’לה, את מעדנת מדי, היא אפילו לא ניסתה לבנות קשר. אחרי פגישה אחת היא הייתה בורחת הביתה. אני בטוח שאף בחור לא הצליח לנשק אותה.”
“איפה היא חיה?” שאלתי בטון רך.
“איפשהו בארצות הברית. פעם בשנה היא מתקשרת אלַי, עם אמא שלה היא לא מדברת,” השיב, מרים כוסית נוספת לפיו.
שתקנו.
“היא הייתה צריכה בחור כמוך שיעזור לה,” שבר האיש את השתיקה. “אם היית עוזר לה, היום היו לה חיים משלה,” הוסיף, דומע.
דוֹרִין קמה ממושבה והתיישבה על הספה לצדו, מלטפת את לחיו.
הוא הרים את ראשו והביט בי. “אף אחד לא מבין ולא יודע להעריך את מה שאתה עושה. יש הרבה נשים וגברים שזקוקים לעזרה מעשית, ולא רק דרך דיבורים,” אמר, מניף ידו כמחזק את דבריו.
מאז אותו מפגש, הקשר שלי עם טוֹמִי התחזק. אני חושב על הבת שלו. צר לי עליה, צר לי עליו וצר לי על הרבה נשים וגברים שנשארים תקועים מבלי לחוות חיי זוגיות ומשפחה תקינים.
הטלפון סימן שנכנסה הודעה, “מצפה לראות אותך בערב”, כתבה מִיכָאֵלָה.
מִיכָאֵלָה בחרה “לקחת” אותי לאחת המסעדות המפוארות בעיר. את הדרך עשינו בנסיעה איטית כשהיא נוהגת במרצדס החדישה שלה בהנאה ניכרת. אני לא משתגע על מרצדס, זה לא הסגנון שלי. במערכת השמע המשוכללת התנגנה מוזיקה אירית שקטה. באופן מפתיע לא הרבינו לדבר. לפרקים היא הניחה ידה על ירכִי, מלטפת אותי קלות, ואַחַר חזרה לאחוז בהגה בשתי ידיה. האווירה השקטה בנסיעה הכילה נינוחות של חיזור ושל מתח מיני.
כשהגענו, נחלצתי ממושבי ומיהרתי סביב לפתוח לה את דלת הרכב. היא הושיטה לי יד בהכרת תודה, ואל פתח המסעדה הגענו שלובי זרוע. גִ’ימִי, המלצר הראשי, קיבל אותנו בפתח, מופתע לראות אותנו יחד. הבנתי שהוא מכיר אותה. הוא גם מכיר אותי, אבל את שנינו יחד, כזוג, אינו מכיר. סימנתי לו להתעלם ממני. הוא בירך אותנו בחום, מעניק לה תשומת לב מיוחדת.
השולחן והספה הפינתיים אִפְשרו לנו לשבת זה לצד זה.
“מה אתה אומר על המקום הזה?” שאלה בגאווה.
“מקום מיוחד, יפה כאן,” אמרתי, מתבונן בהערכה בעיצוב הייחודי.
לא נוח לי להסתיר, אבל לא אוכל לספר לה שלכאן אני מזמין, לבילוי אחרון, את הנשים שאני מלווה, למעין טקס פרידה מהדרך שעברנו יחד. דוֹרִין ואני קוראים למקום “מסעדת הפרידות”.
היא ביקשה רשות להזמין עבורנו.
אכלנו ודיברנו על עבודתה, על חוויותיה הקשות כאישה נשואה וגם על ילדיה. היא התעניינה בקשר שלי עם דוֹרִין. היא לא הסתירה את העובדה שהיא מכירה אותה, ולא הייתה נבוכה מהדרך שבה הכירה אותי.
הנסיעה לביתה הייתה שקטה. היא הרבתה ללטף את פנַי ואת ירכַי, מביטה בי באופן שהבהיר מה היא רוצה. מִיכָאֵלָה היא אישה יפה ומטופחת, עם מבנה גוף מחוטב ושמור שלא רומז על גילה. היא נעימה, היא רכה, היא מעניקה והיא אדיבה, אך כל מה שאני רוצה לעשות ברגע זה הוא להודות לה בחום על הערב המקסים ו… ללכת הביתה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לגעת בה. היא נוחה לי לשיחה, היא אפילו נוחה לקשר אינטימי, אך משהו בהתנהלותה דחה אותי. לא חשתי כל רצון לגעת בה.
“הילדים שלי בחדרים שלהם, אבל זה לא צריך להפריע לנו,” אמרה כשהגענו לביתה.
חייכתי אליה. “לא הייתי רוצה להביך אותם ו… גם לא אותנו,” אמרתי בשקט, מבין שאני אומר הרבה יותר ממה שהיא מבינה.
“אז בפעם אחרת,” לחשה, מקרבת שפתיה לשפתַי ומנשקת אותי בפראות.
להתנשק זו אמנות. התיאום חייב להיות מושלם. אסור לאחד הצדדים להיות דומיננטי באופן קיצוני. בנשיקה יש אלמנטים של בניית גירוי וחיזור. כאן, מִיכָאֵלָה הייתה דומיננטית מדי ולא הותירה לי מקום, כמו ביקשה לנשק אותי מבלי לחוות אותי מנשק אותה.
יצאתי מביתה בתחושת רווחה, מבין היטב שבפעם הבאה לא אוכל להתחמק ממנה.
שעת חצות. התקשיתי לבחור בין הסופרמרקט לבין הפאב. אני חייב להתאוורר, אני חש כמו אחרי ליווי מיני.
החלטתי לשלב בין השניים.
אחרי שלושה בקבוקי בירה וניסיון חיזור, הפעם של גבר, שתיתי אספרסו עם מָחְמוּד, ואַחַר הסתובבתי עם העגלה והעמסתי פריטים שאני לא ממש צריך. לא נעים להסתובב עם עגלה ריקה, ולא נוח לי לצאת בלי לקנות דבר.
הגעתי כשעה לפני תחילת הפגישה שלי. דוֹרִין הייתה שם, יושבת על הספה הרחבה בחדר המנוחה, אוחזת ספל אספרסו, ללא הסיגריה הקבועה בפיה. בדרך כלל בימי שישי אני לבד בקליניקה. דוֹרִין החליטה שאת “המעט שנותר לחיות” היא רוצה לנצל לטובת השקט שלה. ימי שישי מוקדשים לעתים גם להרצאות ולהשתלמויות שהיא מקיימת למטפלים מיניים ונפשיים.
“מה קרה? מה את עושה כאן?” שאלתי, מודאג.
“אתה מדאיג אותי, ילד,” השיבה, מביטה בי בעיניים אוהבות.
אם זה רק אני, זה בסדר, הרהרתי ונרגעתי.
הכנתי ספל קפה והתיישבתי לצדה.
ישבנו ושתינו בשתיקה.
“אתה תקבל ממנה הכול,” אמרה בשקט. “היא תיתן לך הכול.”
“הכול זה כסף?” שאלתי בכאב.
“לא, ילד, לא רק כסף, גם הרבה אהבה.”
“ומה אני אתן לה?” שאלתי.
היא לא השיבה.
“הנשיקה, הנשיקה, דוֹרִין. היא לא עוברת את הנשיקה ואני לא יודע איך נעבור את שלב המגע ויותר מזה, את עניין הריח.”
“זה עד כדי כך גרוע?” שאלה, מביטה בי בדאגה.
הנהנתי, נאנח בכבדות.
שתקנו.
“מה אמרת לה?” שאלתי, מביט בה.
היא זקפה את ראשה. “אמרתי לה שאילו הייתה לי בת, הייתי מכריחה אותה לקחת אותך.”
“רק אם היא הייתה יפה כמוך,” החזרתי.
היא צחקה. “תודה, ילד, ו… על זה הוספתי, שאם הייתי בגילה, אני הייתי חוטפת אותך.”
“דורין, עוד לא מאוחר ו… אני מוכן לחכות לך כמה שנים,” השבתי, משעין ראשי על כתפה.
הצחוק שפרץ מפיה הרעיד את שנינו.
“עוד לא הסברת לי מה את עושה כאן,” אמרתי, מרים ראש ומביט בה.
“חשבתי שכבר הסברתי.”
“אני מרגיש כמו הגוזל שעומד לעוף, ואמו נקרעת בין שמחה לעצב,” אמרתי.
מן הצד יכולתי להבחין בדמעה שזלגה על לחיָהּ.
“דוֹרִין, אני לא הולך לשום מקום, וגם אם אתחיל לעוף, אחרי סיבוב קטן אחזור לקן. הקן שלי הוא כאן,” המשכתי.
היא ניגבה את דמעותיה.
“יש לשנינו בעיה רצינית עם שייכות,” אמרתי לאחר שתיקה ארוכה.
היא הנהנה בהסכמה.
“הנה, את נולדת בארץ, ואת לא מרגישה שייכת. את הונגרייה יותר מאשר ישראלית. אני נולדתי בארץ, ואני אפילו הונגרי יותר ממך,” המשכתי.
היא עברה מניגוב דמעות בכי לניגוב דמעות צחוק. “לא משנה איפה נולדתי, חשוב איפה עשו אותי, ואותי עשו בהונגריה,” אמרה בגאווה.
זו לא הפעם הראשונה שהיא אומרת את זה. הוריה עלו לארץ לפני קום המדינה. אמה נכנסה להיריון בהונגריה וילדה אותה כאן בארץ, כמה חודשים לאחר שעלו. מבחינתה היא הונגרייה כשרה.
“אנחנו עובדים עם אנשים ולא מרגישים שייכים. אנחנו נפגשים עם אנשים ולא מרגישים שייכים. אני פוגש נשים ו…” הנפתי ידַי לצדדים, לא מסיים את המשפט.
“אתה תמצא את האישה שלך, אתה בדרך לשם, אני יודעת שזה יקרה מהר מאוד,” עודדה.
היא נשארה בחדר המנוחה, ואני ניגשתי לחדרי להתכונן לפגישה. יום שישי הוא יום עבודה קצר יחסית, אך המחשבות שחלפו בראשי ותחושת אי־הנוחות לקראת המפגש עם מִיכָאֵלָה הפכו את היום לארוך ומטריד.
אספתי את מִיכָאֵלָה מביתה. הפעם נסענו במכוניתי. היא הייתה לבושה בקפידה, שְֹעָרָהּ הקצר הדגיש את פניה הנאות. ידיה היו חופשיות לגעת בי וללטף אותי לכל אורך הנסיעה.
בחרתי במסעדה מזרחית, אחת הקבועות שלנו. אני מיודד עם הבעלים. ביקשתי, בשיחת ההזמנה, לקבל שולחן גדול בפינה מרוחקת.
הושבתי אותה לימיני, מסמן לה להתקרב אלַי.
במסעדה הזאת, גם העיניים יכולות ליהנות מהאוכל. המלצר מסר לי דרישת שלום מהבעלים. “הוא ביקש שאדאג לכם באופן אישי,” שיתף.
ביקשתי ממנו למלא לנו את השולחן. “צלחות צמודות, עד שלא יראו את העץ,” הדגשתי. הזמנתי לה יין, ולי כוסית קוניאק. היא הייתה מרוגשת, ואני הייתי מוטרד מההמשך. האכלתי אותה במזלג שלי, מאפשר לה לטעום מכל דבר. היא הסתכלה לצדדים, מוודאת שלא מזהים אותה, ואז הפנתה ראשה אלַי והמשיכה לאכול מידי.
התבוננתי בה. יש לה הכול, ולי אין דבר לתת לה, ואם אגלה במפתיע שיש ביכולתי ללמד אותה, ספק אם תסכים לקבל ממני. אילו היינו זוג, היא לא הייתה מסכימה לאכול מהיד שלי. זה לא הסגנון שלה. כרגע היא משתפת פעולה רק כדי לפתח את הקשר.
בנסיעה אליה הביתה הרשתה לעצמה מִיכָאֵלָה להחזיק בידי. לפרקים שמה את אצבעי בפיה והביטה בי ללא מבוכה.
נכנסנו לביתה, אוחזים יד ביד. “הילדים הלכו לישון אצל חברים,” רמזה.
היא הובילה אותי לסלון הרחב, מסמנת לי לשבת על הספה. “אני כבר חוזרת,” לחשה.
התבוננתי סביב. שטיחים בהירים, צבעם תואם את זה של ספות העור. הרבה תמונות, פסלי שיש קטנים, כדי חרס עתיקים, פמוטים מוזהבים ופריטים שונים. בית סטרילי. הכול מבריק והכול במקום. מזמן לא הרגשתי כל כך לא שייך וכל כך לא מעוניין.
היא חזרה עם בקבוק קוניאק ושתי כוסות, לבושה בבגד שינה שקוף וקצר, שהבליט את רגליה החשופות. היא הניחה את הכוסות ואת הבקבוק על השולחן, ומבלי לטרוח למזוג ולהגיש, נצמדה אלַי, וכדרכה החלה לנשק אותי בפראות. הנשיקה הכבידה עלַי. זאת לא נשיקה רכה שהקצב שלה נבנה באיטיות. היא נישקה אותי באופן שהותיר אותי פסיבי. נשקתי לצווארה, פי גולש לשדיה. היא השמיעה קולות הנאה וריגוש כשנישקתי את פטמותיה, אַחַר הזדקפה ומשכה אותי לחדר השינה.
גֵ’רִי זקף גבות כשראה אותי, אך לא שאל למעשַי שם בשעת לילה מאוחרת. הוא לא נוהג לשאול שאלות מיותרות.
בשש בבוקר ביקשתי שיזמין לי מונית.
שבת, אחת־עשרה בבוקר. הגעתי לביתה של דוֹרִין. היא לא אמרה “נו” ולא דחקה בי לספר. היא המתינה בסבלנות, מבינה שתכף אוציא הכול.
“הכול סגור, אין לי מה לתת שם, אין לי עם מי לעבוד שם,” פתחתי.
היא לא הגיבה, ממתינה שאמשיך.
“הנשיקה לא נוחה לי, אין אוראלי לשני הכיוונים, היא לא מעוניינת לקבל ולא יכולה להעניק. עם הזמן הנשיקה תיעלם, ויחד איתה ייעלמו עוד היבטים מיניים. היא מלטפת אותי בראש, בגוף, רק לא שם,” אמרתי, מצביע על מפשעתי. “יש בה הרבה הגנות, לצד הרבה טוב,” הוספתי.
היא הנהנה, מעשנת ומתבוננת בפנַי. “אני מניחה שלא…” שאלה ברמיזה, לא מסיימת את המשפט.
“לא, את יודעת שאני לא גומר איפה שלא נוח לי. היא כן, אני לא. אני לא זקוק לזה, לא ככה, ו… קמתי עם בחילה קשה,” סיכמתי.
“ריח?”
הנהנתי. “כן, הריח,” נאנחתי.
על היבט הריח דוֹרִין למדה ממני, ולא בדרך הקלה. בנשיקה ובמגע אוראלי יש מיזוג בין נוזלי הגוף של האישה לבין אלו של הגבר. לא כל מיזוג מפיק תוצאה נעימה. מיזוג שלילי מייצר ריח לא נעים, בלשון המעטה, ריח זר שלא שייך לנו, הנחווה בעיקר ביציאות, כלומר כשאנו יושבים על האסלה.
דוֹרִין לא קיבלה את זה בקלות. “מה אתה משגע אותי עם הדבר הזה?” התלוננה. “על אלרגיה של נשים לזרע של הגבר שמעתי וגם נתקלתי בזה, על ריח לא טוב שיוצא מאיתנו בשירותים אחרי קיום יחסי מין לא שמעתי,” פסקה. היא לא חסכה ממני הלצות על “ההיבט ההזוי” שהצגתי בפניה. רק אחרי כמה מפגשים לא מוצלחים עם גברים הצליחה לחוות על בשרה את עולו של “ההיבט ההזוי” הזה.
עד היום, מעט מאוד נשים עברו אצלי את מבחן הריח, ומרגע שדוֹרִין נחשפה לנושא, מעט גברים צלחו אצלה את המבחן האכזרי הזה. כששיתפה אותי במפגש לא מוצלח שהיה לה עם גבר, הייתה מניפה יד לביטול, מחווה שממנה השתמע שהתחושות שלה על האסלה, אחרי המפגש איתו, היו קשות. היא האשימה אותי שבגללי עברה תהליך פסיכוסומטי. “אם לא היית מספר לי על העניין הזה, לא הייתי מריחה כמו ביוב אחרי ה…”
הקונצנזוס היה ברור, אנו לא יכולים להיות בקשר עם מי שלא עבר את מבחן הריח. הגברת האדמונית הותירה אצלי תחושות קשות. דוֹרִין מבינה היטב שלא אוכל להיות שם גם בגלל סיבות אחרות, מלבד היבט הריח.
“איך יוצאים מזה?” שאלתי.
“תאמר לה שזה לא מתאים לך או שתספר לה. זה לא יגרום נזק, היא לא תשתף אף אחד, אני אדאג לזה,” הבטיחה. “כבר רמזתי לה שהעיסוק שלך מורכב מאוד.”
“איך היא הגיבה?” שאלתי.
“היא אמרה לי שהיא מעוניינת בך ושהעיסוק שלך לא מפריע לה, אבל כשהיא תדע על העיסוק הנוסף שלך, אני מאמינה שהוא יפריע לה מאוד.”
“לספר לה” פירושו לספר למִיכָאֵלָה במה אני עוסק, מלבד מה שהיא כבר יודעת. אחרי שתדע שהיא קיימה יחסים מיניים עם סרוגייט, היא לא תמשיך בקשר. פתרון אכזרי, אך יעיל. לומר לה בפשטות שהקשר לא מתאים לי, משמעו לפגוע בה קשות, ואת זה לא אוכל לעשות.
זו לא הפעם הראשונה שדוֹרִין מסייעת לי להיחלץ מקשר לא רצוי. גם אני חילצתי אותה מערב לא מבטיח ומקשר שבו לא חָפְצָה. החילוץ הראשון היה חודשים מספר לאחר שעברתי לעבוד בקליניקה שלה. ביום הראשון לעבודתי איתה היא נתנה לי שני מפתחות, הראשון לקליניקה והשני לביתה. “עכשיו יש לך חלק בכל מה שיש לי,” אמרה, נהנית לראות את פרצופי הנבוך.
מאז, כשאני עורך קניות, לעתים אני רוכש מצרכים גם בשבילה. במפתח לביתה אני משתמש בעיקר כדי להביא אותם לשם או כדי להכין לנו משהו לאכול עוד לפני שהיא מגיעה הביתה. לאחד מביקורַי בביתה הגעתי עם סל מצרכים ובכוונה להכין לה תבשיל חריף. פתחתי את הדלת, מופתע מכך שלא היה סימן שהאזעקה פעילה. ליטפתי את קוּטְיָה שקיבל אותי בהתרגשות ובכשכוש זנב והבחנתי שגם זה היה חריג. כשדוֹרִין יוצאת מהבית, היא מכניסה את הכלב לחדר שהאזעקה אינה פועלת בו. הנחתי את המצרכים על השיש במטבח והתחלתי לבשל. רחשים מוזרים שנשמעו מהקומה העליונה הצביעו על כך שאיני לבד בבית. התעלומה נפתרה כשדוֹרִין ירדה מבוהלת לבדוק מי חדר לביתה. שנינו הבטנו ארוכות זה בזה ואַחַר התחלנו לצחוק. היא שכחה שקבענו לאכול יחד וחשבה שאת הזמן הפנוי שלה תבלה בחברת גבר שפגשה ערב קודם בפאב שלנו. היא הצביעה למעלה, מבהירה לי שהיא לא לבד. הנהנתי, מסובב את כף ידי כשואל: “מה את רוצה לעשות?” היא חייכה, מכווצת פניה כמתכננת דבר מה, ואַחַר שאגה בקול רם: “איזו הפתעה נעימה, ילד שלי, איזה יופי שבאת לבקר את אמא שלך.”
כעבור מחצית הדקה שמענו טיפוף צעדים, ואחריו את קול טריקת דלת הכניסה. הגבר שהזמינה ברח כשהבין ש”הבן” שלה בא לבקר אותה. מרגע זה היא החלה לקרוא לי “ילד”.
התקשרתי למִיכָאֵלָה וביקשתי לפגוש אותה לשעה קלה.
ישבנו במכוניתי. היא שאלה לשלומי, מעירה שאני נראה מוטרד. סיפרתי לה. זה לא היה קל. היא בכתה, מביטה בי ומנידה ראשה כאומרת: “למה עשית לי את זה?” ניסיתי לחבק אותה, היא נרתעה. אני מבין ללִבה. נגעתי בהרבה נשים, והייתי הגבר של כולן. כעת היא לא יכולה להתקרב אלַי.
“אני מצטער,” אמרתי בכנות.
פניה התכווצו בכאב. זאת הפעם הראשונה שאני חווה שיחה כזאת, וזאת הפעם הראשונה שאני נחשף. חששתי מהרגע הזה, ידעתי שיום אחד הוא יבוא. כעת אני מרגיש כמו זונה שנאלצת להתנצל על שהיא עוסקת במקצוע הזה. זה משפיל אותי, אך אני מבין שהיא עוברת משבר ושעלַי לתמוך בה ככל שאוכל.
“אני מצטער מאוד,” חזרתי בטון רך וכואב, נמנע מלגעת בה.
היא הנידה ראשה כמסרבת להאמין, מסרבת לקבל, וללא מילים יצאה מהמכונית.
היא הלכה, ואני נותרתי בתחושה קשה שהיה לה רק מרפא אחד, הפאב.
בקבוקי הבירה עמעמו מעט את הכאב. בעוד כשעה אפגוש את הגברת עם הקימונו. הפעם אגיע אליה לא מוכן. איני נוהג לשתות אלכוהול לפני פגישת עבודה.
היא קיבלה אותי בחיבוק חם. היום אני זקוק לזה במיוחד. היא החליפה את הקימונו בחולצת טי ארוכה, שמתחתיה לא לבשה דבר, הזמינה אותי לשבת בסלון והגישה לי משקה קר. היא לא חייכה, רק הביטה בי, מנסה להבין מה עובר עלַי. הושטתי לה יד, מזמין אותה לשבת לצדי. היא הניחה את ראשה על חָזִי ואפשרה לי לחבק אותה. דמעות חנקו את גרוני. לעתים אני שוכח שאני כאן רק בתפקיד. לעתים אני גם רוצה לשכוח. הקשר האינטימי נעים לי, אני זקוק לו, אך הוא מזכיר לי שהכול זמני, ובעוד פגישה או שתיים איאלץ להיפרד. הפרידות קשות לי. סיפרתי לדוֹרִין שפרידות נחוות אצלי כגירושים, אלא שבניגוד לקשר הלקוי שגורם לבני זוג להתגרש, כאן אני נאלץ להתגרש מנשים שאיתן היה לי קשר אינטימי ומיני טוב.
ישבנו חבוקים דקות ארוכות. רציתי להישאר כך, רציתי להישאר בדירתה, רציתי להישאר איתה. היא הזדקפה באיטיות, מושיטה לי יד ומסייעת לי להתרומם. היא הובילה אותי לחדר השינה והשכיבה אותי ברכות על המיטה, ואַחַר הורידה חולצתה, נותרת עירומה.
הרגשתי שאני רוצה בה, מבין היטב שהיא כבר לא זקוקה לעזרתי.
צלצול הטלפון הסלולרי הקפיץ אותי משנתי. הבטתי בשעון, 6:20.
“אתה בסדר?” שאלה דוֹרִין בדאגה ניכרת.
“אני בסדר, אני… לא בדירה,” הרגעתי, מביט באישה שישנה לצדי.
דוֹרִין לא שאלה איפה אני ומה קרה שלא ישנתי בדירתי. היא הבינה היטב גם בלי לשאול.
“טוב, ילד, תתארגן בנחת. אפגוש אותך בסוף היום.”
ניגשתי למטבח. כשחזרתי עם ספל הקפה שהכנתי לה, היא כבר הייתה ערה, שוכבת במיטה ומביטה בי בעיניים שביטאו את עמדתה החדשה.
דוֹרִין קוראת לזה “תאונת עבודה” או “תקלה בעבודה”. זה קרה גם לה, והכלל החשוב, שלא ישנים במקום שבו אנו פועלים כמלווים, מופר לעתים ומסמן לנו שהגיע הזמן להיפרד. שינה משותפת מחזקת את ההתקשרות הרגשית, מקשה את הפרידה ואף פוגעת בסיכוייה של הַמְּלֻוָּה לפתח קשרים חדשים.
חזרתי למיטה ונשכבתי לצדה. היא הניחה ראשה על כתפי, נהנית ממגע ידי על שְֹעָרָהּ. שכבנו במיטה שעה ארוכה. היא לא רצתה לקום, גם אני לא.
יש כלל נוסף, איני משוחח עם הַמְּלֻוָּה על התחושות שלה לקראת סיום התהליך. את העיבוד לתהליך הפרידה עושה דוֹרִין. כעת אני דואג לה, לא פשוט להיפרד. במשך כמה שבועות נבנה קשר רגשי, אינטימי ומיני ברמה גבוהה. יש לזה יתרונות גדולים, ויש לזה גם מחיר. לא קל להיפרד. הרציונל, שֶׁהַמְּלַוֶּה המיני נמצא כאן בתפקיד זמני בלבד, לא תמיד מקל את הפרידה.
קמתי למקלחת והיא ניגשה למטבח. עם שובי חיכתה לי ארוחת בוקר על השולחן. לא דיברנו, לא חשנו צורך לדבר.
פעמים מעטות נשארתי לישון בביתה של מְלֻוָּה, אך מעולם לא הכינו לי ארוחת בוקר. לא היה לי קל לצאת מדירתה, לה היה קשה אף יותר.
היא למדה מהר מאוד לתפקד אינטימית ומינית. היא כבר לא זקוקה לי. כעת תוכל למצוא בן זוג, שאיתו תמשיך להתפתח. אני גם מבין דבר נוסף. אחרי שחוותה אינטימיות ומיניות איתי ואף חוותה את עצמה מתפקדת מולי ברמה גבוהה, יהיה לה קשה לחיות עם גבר שמתפקד ברמה נמוכה יותר. דוֹרִין כבר תדבר איתה על ההיבט המורכב הזה. ללוות מינית אישה פירושו ללמד אותה ולאפשר לה לחוות תפקוד מיני ואינטימי ברמה גבוהה. חוויה חדשה זו מובילה לעמדה חדשה, שבה הַמְּלֻוָּה עלולה לחוות רתיעה ואף בוז במפגש עם גבר המתפקד מינית ברמה נמוכה ממה שחוותה בתהליך הליווי. עיבוד החוויות והעמדה הרגשית בתהליך הליווי המיני יכול לסייע לַמְּלֻוָּה להוביל ולקדם את הקשר האינטימי והמיני, אם תפגוש גבר שמתפקד ברמה נמוכה ממנה.
על חדר הכושר ויתרתי. לא אוכל להרשות לעצמי לפגוש שם את מִיכָאֵלָה, אף שהבנתי שהיא לא תמהר לחזור למקום שבו תיאלץ לפגוש אותי.
נותרו לי שעתיים עד לפגישה עם בני זוג שאיתם עבדתי בשבועות האחרונים. נכנסתי לחנות להלבשה תחתונה לנשים וקניתי לַמְּלֻוָּה היחידה שהכינה לי ארוחת בוקר מערכת שלמה של לבוש תחתון. המוכרת האדיבה בחנות שיבחה את אומץ לִבי. “אין הרבה גברים שמעזים להיכנס לכאן לבד,” העירה בהערכה. “אשתך תהיה מרוצה,” הוסיפה בחיוך.
צלצלתי לגִ’ימִי מ”מסעדת הפרידות” והזמנתי שולחן פינתי. זה יהיה קשה מתמיד. היא הייתה הַמְּלֻוָּה הטובה והנוחה ביותר שליוויתי עד היום. מולה חשתי נוח לגמור. איני יכול לגמור בקלות עם כל אישה. לעתים רבות אני מוצא שההשקעה בקשר האינטימי עם הַמְּלֻוָּה מיועדת גם לי ולא רק לה. אני זקוק לקשר אינטימי כדי להרגיש נוח לגמור. איתה זה היה קל, איתה רציתי לגמור. לה היה פשוט ונעים לקבל את השפיכה שלי. נושא השפיכה מורכב מאוד. נשים מגיבות באופן שונה למראה, חלקן אף נרתע. מְּלַוֶּה מיני חייב ללמד את הַמְּלֻוָּה להכיל את השפיכה. ההכלה מעצימה את עמדתה ומקנה לה ביטחון.
דוֹרִין סיפרה לי שלה אין בעיה לגמור, ושכל הגברים שליוותה הועצמו מהאופן שבו גמרה. היא גם הוסיפה: “לאישה קל לזייף, היא לא צריכה לשפוך. לגבר אין את הפריווילגיה הזאת.”
הקדמתי להגיע לקליניקה בחצי שעה. אשב עם ספל קפה בחדר המנוחה ואתכונן לפגישה.
המעברים החדים בין החלקים השונים של חיי מכבידים לעתים על נפשי, והיום יותר מתמיד. הזוג שאפגוש בעוד דקות מספר הגיע אלַי לפני כמה שבועות, כדי שאסייע לבנם בן העשר. הבהרתי להם, כבר בתחילת התהליך, שאנו לא עובדים ישירות עם ילדים, ולשיטתנו הסיוע לילדים מתקיים קודם כול דרך הטיפול בסביבתם המגדלת, כלומר בהוריהם.
בשלב הראשון שיפרתי את הקשר המיני־רגשי ביניהם. כל אחד מהם למד להיחשף באופן ששינה לטובה את ערכו בעיני בן זוגו. הבעיה שנותרה, שעליה התרעתי בפניהם פעמים רבות, הייתה ההיבט הדיסוציאטיבי בקשר המיני ביניהם. בבוקר שלאחר המגע המיני לא ניכר בהם שעברו חוויה רגשית מקרבת. יתרה מזאת, האישה טענה, בפגישה אישית קודמת, שבן זוגה מתנתק ממנה ברגע ששפך, “הוא גומר, מסתובב והולך לישון.” הגבר סיפר, שכשהוא מביט בה אחרי שסיימו, הוא לא מזהה אותה. “היא הופכת להיות האישה הקרירה שאני מכיר.”
הם הגיעו בזמן. הצעתי להם קפה ואַחַר התיישבתי בכיסאי. “הגעתם אלַי כי חיפשתם עזרה לילד,” פתחתי. “עברתם דרך ארוכה ושיפרתם את הקשר המיני־רגשי שלכם. הזוגיות שלכם טובה ויציבה יותר מתמיד, רק… שכל הטוב הזה לא משפיע על עמדתו של הילד, כי ברגע שאתם יוצאים מחדר השינה, כל הטוב שחוויתם נעלם, והילד לא חווה את השינוי באווירה בבית,” אמרתי בקול ברור ושקט.
הם שתקו, נבוכים.
הבטתי בהם ארוכות, בוחן עד כמה הם מפנימים את הנושא החשוב הזה.
הגבר התעשת ראשון וביקש לומר משהו. קטעתי אותו בהנפת יד, ובחיוך אמרתי שכל אחד מהם בוודאי רוצה לומר שהצד השני אשם.
הם חייכו.
“אם הייתם מחייכים זה אל זה אחרי שעשיתם אהבה, כמו שאתם מחייכים עכשיו, זאת בהחלט הייתה פריצת דרך,” אמרתי בשקט.
הם צחקו צחוק משוחרר.
“יש תפיסה אינטימית־הוליסטית שגורסת שהילדים הם חלק מהמערכת האינטימית של ההורים,” המשכתי. “ילד שרואה את הוריו מתחבקים באופן אוהב, ולא מיני,” הדגשתי, “ניזון רגשית מהקשר שלהם. הורים חייבים לחשוף את האינטימיות שלהם מול הילדים. זה תורם משמעותית להתפתחות הרגשית של ילדיהם ומשפר מאוד את אופן התנהלותם, מול הַחֶבְרָה ובכלל. אני רוצה להדגיש, שהחשיפה היא בקשר האינטימי, ולא בקשר המיני. אם לא תחברו את שני העולמות זה לזה, את הקשר המיני־רגשי לקשר האינטימי, הרי שלא עשיתם מספיק או שלא עשיתם דבר משמעותי כדי לתרום לאיכות חיי המשפחה שלכם.”
הם הנהנו בהבנה, ואני נותרתי בתחושה שהדרך עוד ארוכה. קל יחסית ללמד זוג לתפקד טוב יותר בקשר המיני־רגשי. קשה הרבה יותר ללמד אותם לתפקד אינטימית מחוץ לחדר המיטות.
אספתי את הַמְּלֻוָּה מביתה. היא לבשה שמלה כהה שהחמיאה לגופה, על פניה איפור עדין, שְֹעָרָהּ מסודר כמו יצאה זה עתה מביקור במספרה.
היא נשקה לְלֶחְיִי. “מה שלומך, אתה בסדר?” שאלה.
הרוך והשקט שבקולה ביטאו את שחשה.
ליטפתי ברוך את פניה. ככל שאביע יותר רגש, כך הפרידה תהיה קשה יותר, הרהרתי בעצב. “אני בסדר, הכול בסדר,” השבתי, מחייך אליה.
היא החזיקה בידי לכל אורך הנסיעה, מניחה לי לאחוז את ההגה בשתי ידיים רק בסיבובים, ואַחַר מסמנת לי להחזיר אליה את היד.
נכנסנו למסעדה שלובי זרוע. גִ’ימִי קיבל את פנינו באדיבות. לא ניכר על פניו שהוא מכיר אותי זה שנים. גם אני לא חשפתי. לא רציתי להכאיב לה יותר משכבר כאבה.
תחושת הַקִּרְבָה, בנסיבות האלה, מתעתעת מאוד. האישה הזאת טובה ומיוחדת. מעולם לא חשתי כל כך נינוח כמו שחשתי בחברתה. היא לא דומה לנשים שליוויתי בעבר. למה אני לא נשאר איתה? מדוע אני לא אומר לה שאני לא רוצה ללכת? האם הייתי יכול לחיות איתה? האם הייתי יכול להקים איתה משפחה? ו… האם היא הייתה מוכנה לחיות איתי?
גיחכתי בכאב. להיות איתי עכשיו זה לחיות את ההווה שלי. לחיות איתי זה לחוות את העבר שלי, ועם העבר שלי לא בטוח שהיא, או כל אחת אחרת, תהיה מוכנה לחיות. אני יודע מה קורה ברגעים שכאלה. כבר דיברתי עם דוֹרִין על הנושא המורכב הזה. אני מבין שבמצב הרגשי שבו אני שרוי, אסור לי לעשות מהלך פזיז ואסור לי לחשוב על שום היבט מלבד פרידה.
גִ’ימִי דאג למלא שוב ושוב את כוס הקוניאק שלי, מגניב אלַי מבט כאומר: “משהו לא שגרתי קורה כאן”. היא לא פיגרה אחרַי, מסיימת את מחציתו הראשונה של בקבוק היין שהזמנתי עבורה.
הגשתי לה את המתנה שקניתי לה. “הגבר שתאהבי ייהנה לראות אותך בלבוש הזה,” אמרתי, נושק לְלֶחְיָהּ.
אכלנו בשתיקה. מזווית העין ראיתי שגִ’ימִי מתבונן בנו. הוא לא יודע במה אני עוסק, כנראה חושב שאני איש עסקים אמיד. החזרתי לו מבט, הוא הניד ראשו לברכה. אני לא יודע מה עבר לו בראש, אבל אחרי כמה רגעים הוא הגיע עם בקבוק יין קינוח. “על חשבון הבית,” אמר בחיוך, פתח את הבקבוק ומזג לכוסות.
הטיפ שהשארתי על השולחן הכיל הכרת תודה על האדיבות ועל הרגישות שהפגין המלצר הראשי.
הנסיעה לביתה הייתה שקטה. הנסיעה המשותפת האחרונה עם מְלֻוּוֹת, לאחר ארוחת הפרידה, תמיד שקטה ועצובה. היא שאלה אם אוכל לעלות. היא לא שאלה אם אני רוצה, אלא אם אני יכול. הכלל הוא שאחרי ארוחת הפרידה, אני מסיע את הַמְּלֻוָּה לביתה ונפרד ממנה. כך אני נמנע מסצנות פרידה לא נוחות.
“אני רוצה לעלות, אשמח לעלות,” השבתי, מפר את הכלל.
היא לבשה את הבגד שקניתי לה. זה לא היה מפגש של סרוגייט עם מְלֻוָּה, אלא מפגש מיני־רגשי, ברמה הגבוהה ביותר, בין גבר לאישה. היא ביקשה שאשפוך על החזה שלה. “אני רוצה לראות אותך,” אמרה. “ככה אני רוצה לזכור אותך,” הוסיפה, דומעת.
העברתי את השבועיים הבאים בפגישות עם אנשים בקליניקה, בארוחות משותפות עם דוֹרִין ובביקורים ליליים אצל גֵ’רִי בפאב. מחר אפגוש לראשונה את האישה האחרונה שאלווה. זה נשמע פואטי, הרהרתי, מנסה לסלק ממוחי את דמותה של האישה שממנה נפרדתי לאחרונה.
הוזמנתי לדוֹרִין, בנה הגיע לביקור קצר. יש לי קשר טוב איתו. היא הזמינה אותי גם בביקורים קודמים שלו, כדי לרכך את השקט הטעון השורר ביניהם. “אנחנו בקושי מדברים,” טענה בכאב. “הוא הבן שלי… ואנחנו שותקים.”
דוֹרִין וקוּטְיָה קיבלו אותי בדלת הכניסה. כשהיא בבית או כשיש אנשים בבית, אני לא פותח בעצמי את הדלת. החיבוק שלה היה חם אבל מינורי, היא לא רצתה לגרום לבנה להרגיש לא נוח. הוא ממילא לא חש לגמרי נוח איתי. הרגישות שלו לא הטרידה את הכלב, שכשכש בזנבו, נהנה מהליטוף האוהב שקיבל ממני.
הוא ישב על הספה בסלון, רגליו על השולחן, צופה בטלוויזיה. משראה אותי, קם לקראתי. הרגשות המעורבים שלו כלפַּי לא מפריעים לו לחבק אותי. “אֶנְדִי מהרי האנדים,” קרא לי.
“דצמבר, כמה טוב לראות אותך,” החזרתי, מחבק אותו בחום.
לבחור הזה קוראים יוּלִי. דוֹרִין סיפרה לי שהיא ואביו לא הצליחו למצוא שם שיהיה מוסכם על שניהם, והעובדה שנולד בתחילת חודש יולי סייעה להם להגיע לקונצנזוס. הבהרתי לו לפני שנים, שאני קורא לו דצמבר כי חם לי מאוד ביולי, וכשאני פוגש אותו, אני שמח כאילו עכשיו חג המולד, ושבכלל אני איש של חורף.
התעניינתי בשלומו. יש נושא אחד שאני נמנע מלהיכנס אליו, הלימודים האינסופיים שלו. הוא סיפר לי על האלפא רומיאו הדו־מושבית החדישה שלו. על פניה של דוֹרִין עלה מבט של אי־שביעות רצון.
“איך אתה מסתדר? לא משעמם לך לנסוע לבד?” שאלתי בחיוך, מחבק אותו ביד אחת.
“אל תדאג, הכיסא שלידי לא נשאר ריק,” השיב, נהנה מתשומת הלב.
“המכונית הזאת בטח מושכת הרבה איטלקיות,” הערתי בהתפעלות.
הוא חש לא נוח והנהן במבוכה. לא הבנתי מדוע, חשבתי שיהיה מרוצה משיחת החולין שפיתחנו.
“מה התוכניות שלך בארץ ו… מתי אפשר להאכיל אותך בארוחות שלא נחשבות הונגריות?” שאלתי, משנה נושא.
“מה רע באוכל הונגרי?” נזעקה דוֹרִין.
“שום דבר לא רע באוכל הונגרי, אבל לא על הַגּוּלָשׁ לבדו יחיה האדם,” השבתי, קורץ אליו.
הוא גיחך. נראה שהשתחרר מעט.
“מה אתה אומר, שנקבע לנו איזה ערב?” שאלתי.
הוא משך בכתפיו. “בסדר, אפשר.”
דוֹרִין סימנה בראשה לכיוון הדלת, רומזת לי להתעקש ולהוציא אותו לבלות כעת.
הנהנתי בהבנה. “תגיד לי, דצמבר, לא הגיע הזמן שנחגוג את החג?”
“איזה חג? מה, יש לנו חג?” התפרצה דוֹרִין, מקמטת את פניה.
יוּלִי ואני פרצנו בצחוק.
“מה אתם צוחקים?” שאלה, מצטרפת אלינו בצחוק צרוד.
“חג המולד, לא?” השבתי, מצביע על בנה. “בוא נלך לשתות איזו חבית בירה קרה,” הצעתי. “איזו כרס קטנה לא תזיק לנו עכשיו,” הוספתי, טופח על שכמו.
בנסיעה לפאב הוא היה נינוח יותר.
“איך הרכב, אתה מבסוט ממנו?” שאל.
“זה רכב של זקנים,” השבתי, מחייך אליו. “אבל לזקן כמוני זה בסדר.”
“בעוד עשרים שנה, גם אני אוכל להסתדר עם כזה,” השיב, מקניט אותי.
“אתה צוחק עלַי?” רטנתי, מרוצה מהאווירה שנוצרה.
“לא, אבל לא הייתי מעז לנסוע ברכב הזה,” חייך.
“למה? מה רע במכונית שלי?” מחיתי בטון נעלב.
“המכונית שלך לא זזה, בהליכה איטית אני יכול להשיג אותה,” השיב, מיישיר מבט.
הנהנתי, מניח לו להתלוצץ על חשבוני.
“תגיד,” גיחך, “ברצינות, אתה כבר כמה שנים טובות עם וולוו, המכונית הקודמת שלך גם הייתה וולוו. מה נדבקת לרכב הזה?”
“אהה,” הרמתי יד בביטול, “כנראה הַזִּקְנָה קפצה עלַי מוקדם מדי,” השבתי לקול צחוקו.
לא אוכל לספר לו שאמו הכריחה אותי להחליף את הפורד מונדיאו החדשה שהייתה לי בוולוו. “אתה צריך להיראות tisztes, מכובד, אני רוצה לראות אותך נוסע בוולוו,” התעקשה אז.
“מה רע במונדיאו חדשה?” שאלתי אותה.
“זה לא עניין של רע, זה עניין של מכובד יותר.”
אמרתי לה שאם זה עניין של “מכובד יותר”, מדוע היא נוסעת ברכב יפני ולא בוולוו?
“ילד, אני ו־וולוו זה כמו נזירה עם ביקיני,” השיבה.
“טוב, עכשיו אני באמת בצרה,” רטנתי.
“למה, ילד?” שאלה, מודאגת.
“בהנחה שאת הנזירה והוולוו זה הביקיני, כמה גברי את חושבת שארגיש כשאנהג בוולוו?” שאלתי, גורר אותה לפרץ של צחוק מלווה בשיעול.
עוד באותו השבוע היא ניגשה איתי לסוכנות וולוו. את ההפרש על הטרייד־אין היא התעקשה לשלם.
הבטחתי לה לעשות כמצוותה ולהחליף את רכבי בכל שלוש או ארבע שנים. את הוולוו הנוכחית רכשתי באותה השיטה, מפקיד את הישנה ומקבל את החדשה, כשהפעם אני שילמתי את ההפרש.
בשעת אחר צהריים היה מספיק מקום לשנינו ליד הבר.
גֵ’רִי קיבל אותנו בשמחה. “מי זה הגבר הנחמד הזה?” שאל, מביט ביוּלִי בסקרנות.
משהו במבטו הטריד אותי. “תכיר, גֵ’רִי, זה אח שלי,” השבתי, מחבק את יוּלִי.
יוּלִי הופתע מתשובתי. גֵ’רִי קפא לרגע ואַחַר הנהן, זוכר היטב שאין לי אחים וגם לא אחיות. הוא הושיט יד ליוּלִי, ושניהם הביטו זה בזה ואחר שחררו ידם.
“אני רואה שאתה ותיק כאן,” אמר יוּלִי, סוקר את הנוכחים.
“ותיק מאוד, בערך מהבר מצווה שלי,” השבתי, נהנה מהצחוק שפרץ מפיו.
שתי נשים כבנות שלושים התיישבו ליד הדלפק במרחק כמה כיסאות מאיתנו. “גֵ’רִי,” פנתה אחת מהן, “אנחנו צמאות וגם רעבות.”
הבטתי בהן. שתיהן החזירו חיוך. הפניתי מבט אל יוּלִי שישב לימיני. הוא גילה עניין רב במגוון הבקבוקים העשיר שעל המדפים.
“יש לנו אורחות,” לחשתי, מסמן לו להציץ לעברן.
“אהה,” מלמל. “חמודות מאוד,” הוסיף בחוסר עניין בולט, ממשיך להתפעל מהבקבוקים.
“שנזמין אותן לשבת איתנו?” שאלתי בשקט, מבין שמשהו מטריד אותי, אך לא יכולתי לשים את האצבע על הגורם.
“עזוב, אין לי כוח,” השיב בביטול, לוגם מהבירה.
“אתה צודק, גם לי אין כוח, בוא נשתה בירה בשקט,” השבתי, מבחין שרווח לו.
“מוזר שאמרת לו שאנחנו אחים,” שינה נושא.
“יוּלִי, אנחנו באמת אחים,” השבתי, מניח יד על כתפו.
הוא הנהן, משפיל מבט.
“אתה יודע שאני פסיכותרפיסט?” פניתי אליו בחיוך.
“כן, מישהו סיפר לי,” השיב, משועשע מהשאלה.
“יופי, ו… אתה גם יודע שיש לי עיניים בעייתיות?” שאלתי.
“בעייתיות באיזה מובן?” תמה.
“ירשתי את העיניים מאמא שלך. זה אומר שאני רואה שמשהו מטריד אותך, ויש לי תחושה שזה לא מהיום,” השבתי, מביט בפניו.
הוא לא השיב.
“אני אחיך, אבל אתה לא חייב לדבר איתי, רק רציתי שתדע שאני רואה אותך ומבין שאתה מוטרד. אם תחשוב שאתה יכול לשתף אותי ולקבל ממני עזרה, בבקשה, אל תהסס.”
“מה… אתה רואה, למה אתה מתכוון?” שאל בלי להביט בי.
“אתה רוצה לשמוע? אתה מרגיש נוח לפתוח את הנושא איתי?” ביררתי.
“איזה נושא?” שאל, מנסה להרוויח זמן.
“הנושא שמטריד אותך,” השבתי, מבין שלא התקדמנו.
הוא שתק.
לגמתי מהבקבוק, מניח לו לחשוב.
“אז… מה התכוונת שאתה רואה?” חזר על השאלה.
“שאין לך כוח,” השבתי, מסמן בראשי על הנשים שישבו משמאלנו.
“כן, זה נכון, אין לי כוח,” החזיר קצרות.
“אין בכלל?”
הוא הניד ראשו לשלילה.
“כמה זמן כבר אין?” שאלתי.
“מזמן אין,” השיב.
“יוּלִי, גם לי אין כוח. אני עייף וטרוד ואין לי ממש חשק,” אמרתי, מסמן לעברן, “אבל כנראה לא לזה אתה מתכוון, נכון?”
הוא גיחך, מפגין מבוכה קלה.
“אתה רוצה שנפסיק את השיחה? אין לי כוונה להציק לך, כל מה שנאמר כאן יישמר בינינו, אף אחד לא יהיה שותף, אף אחד,” הדגשתי.
הוא הרים את הבקבוק, אך נוכח לדעת שהוא ריק.
סימנתי לגֵ’רִי. “מה קורה ידידי, אתה לא עומד בקצב,” הקנטתי.
“מה לעשות, אתם זריזים מדי בשבילי,” השיב, משתף פעולה.
בבקבוק השלישי, הבחור נפתח. “זאת הסיבה שבגללה אני לא חוזר. בכל שנה אני נרשם למשהו אחר, העיקר לא לסיים, העיקר לא לחזור,” אמר בכאב.
“יש לך קשר? יש לך מערכת יחסים?” שאלתי. רציתי לשאול אם יש לו בן זוג, אך ויתרתי מחשש שהניסוח יכביד עליו.
הוא לא השיב.
הרמתי ידי. “גֵ’רִי, אתה יכול להזמין לנו פלטת גבינות עם ירקות? האח שלי מתחיל להיות רעב,” אמרתי, מחבק את יוּלִי.
אחרי כמה לעיסות ובקבוק בירה נוסף, הוא השיב על השאלה. “היה לי קשר, אבל… אין עכשיו.”
ביקשתי מגֵ’רִי שיזמין לנו מונית.
בדרך חזרה לבית אמו הוא עוד הספיק להתלוצץ על חשבוני. “טוב שהשארת את הוולוו, אולי מישהו יעשה לך טובה ו’ירים’ את הרכב.”
הבירה פעלה היטב, אבל בעוד כמה שעות הוא יחוש שעולמו נחשף, ותיתכן נסיגה במצב רוחו, הרהרתי בדאגה.
“כל מה שאמרנו יישאר בינינו,” הזכרתי לו.
הוא הנהן.
“אתה מתכנן ללמוד שם עד שתהיה זקן כמוני?” שאלתי בשקט.
הוא משך בכתפיו. “איזו ברירה יש לי?”
“אמא?”
הוא הנהן שוב.
“כן,” נאנחתי בהזדהות, “יש לנו בעיה.”
ה”לנו” גרם לו להרים ראש.
“היא לא תדע, לפחות לא ממני וממך, אבל אתה חייב לשפר את הקשר ביניכם. אני מאמין שהיא מוטרדת מרמת התקשורת איתך ואתה מדאיג אותה.”
הוא הביט בי כשואל: “אז מה לעשות?”
“אם אתה רוצה להרוויח עוד זמן, נסה לשתוק פחות לידה. קַשְׁקֵשׁ איתה על מה שאתה לומד שם, מצדי אתה גם יכול לרכל עלַי, העיקר שתדבר איתה. למזלנו הרע, היא אישה חכמה. אם תמשיך לשתוק, אתה תיחשף.”
הוא הנהן.
“מתי אתה חוזר?” שאלתי, מניח יד על כתפו.
“בעוד שבועיים בערך.”
“אם ככה, יש לך מספיק זמן לסדר את הקשר איתה. תוריד אותה מהגב שלך, אתה תרגיש הרבה יותר נוח,” אמרתי, נפרד ממנו בחיבוק חם.
הטלפון מדוֹרִין לא איחר להגיע. “מה עשית לו, סיממת אותו?” שאלה, משועשעת.
“מה קרה?” היתממתי.
“אתה שוכח שאת כל הקונצים והשטיקים למדת ממני?” שאלה, מצחקקת.
“מה קרה, הוא חזר שיכור?”
“מה שיכור? הוא חזר מדבר, הוא אפילו הוציא כמה משפטים רצופים מהפה,” השיבה, פולטת עשן.
שתקתי, מחייך לעצמי.
“מה עשית לו?” חזרה.
“רק בירה וגבינות,” השבתי, מתגונן.
היא החלה לצחוק ולהשתעל.
“קבענו שאגיע לבקר אותו גם מחר אחרי הצהריים,” המשכתי.
“טוב מאוד, תכניס לו עוד בירה וגבינות, נראה אם זה יגרום לו להמשיך לתקשר,” ביקשה. “ו… אני מזכירה לך שמחר בערב אתה פוגש את הַמְּלֻוָּה האחרונה שלך. תהיה זהיר איתה, היא זקוקה לקצב איטי מאוד, היא לא דומה לאישה שפגשת קודם ולא לנשים שפגשת בעבר.”
כשהגעתי למחרת לדוֹרִין, יוּלִי והכלב קיבלו את פנַי בדלת.
“אֶנְדִי,” קרא, מחייך בשמחה גלויה.
“מזמן לא קיבלו את פנַי בחיוך כזה,” החזרתי, מופתע מאוד ממצב רוחו הטוב.
“אתה מתכוון אלַי או אל קוּטְיָה?” שאל, משועשע.
“לשניכם.”
ישבנו על הספה. דוֹרִין פנתה לעיסוקיה, מניחה לנו לדבר בחופשיות.
“מה שלומך?” שאלתי, מניח יד על כתפו.
“בסך הכול בסדר, ואתה?” חייך.
“בסך הכול גם בסדר. ו… כאן? מה קורה כאן?” שאלתי ברמיזה.
“בינתיים שקט.”
“בינתיים? אתה מצפה לסערה?” שאלתי.
“אֶנְדִי, אתה דואג יותר מדי. כל עוד אתה בסביבה, מה כבר יכול לקרות?” חייך.
שוחחנו על הנושא האהוב עליו, מכוניות ספורט. נתתי לו הזדמנות נוספת להתבדח על חשבוני, “קלנועית של קשישים” כינה את הוולוו הפעם.
את מפגש הבירות והגבינות קבענו למחר בערב.
לאחר מקלחת מרעננת ואספרסו חזק, יצאתי לפגוש את הַמְּלֻוָּה האחרונה שלי.
פגישת היכרות מתקיימת בבית קפה או במסעדה, ומשם ממשיכה לפאב או לסרט. בדרך כלל מקדישים לשלב ההיכרות פגישה אחת או שתיים, במקרים חריגים מוסיפים עוד פגישה.
היא הקדימה, ראיתי אותה יושבת בשולחן פינתי. סקרתי את בית הקפה כמנסה לאתר אותה, היא הרימה יד, מסמנת לי מה מיקומה.
“היי, אֶלֶנָה, אני שמח לפגוש אותך,” בירכתי בחיוך.
“היי, אֶנְדִי,” השיבה נבוכה.
היא אישה נאה. גופה מלא מעט, שְׂעָרָהּ ארוך ופזור על כתפיה, פניה נקיות מאיפור.
“איחרתי?” שאלתי בנימה מתנצלת.
הפגישה הראשונה עם מְלַוֶּה מיני היא מורכבת ולא נוחה, ומזכירה לאישה עד כמה היא נחותה. מחווה מהסוג הזה מקלה עליה.
“לא, לא, אני הקדמתי קצת,” השיבה.
“איך הגעת לכאן?” התעניינתי.
“במונית.”
“אהה,” המהמתי.
“אני לא נוהגת,” הבהירה במבוכה.
“את לא נוהגת?” תמהתי.
“עוד לא הוצאתי רישיון,” השיבה.
להדגיש, בפגישה ראשונה, את השוני, את הֶחָסֵר ואת המגבלות זו לא התחלה טובה. כדאי שאפנה לאפיקים בטוחים יותר, הרהרתי.
“אם לא נרים יד, המלצרית לא תגיע אלינו. מה אפשר להזמין לך לשתות?” פניתי אליה בטון רך, מסמן בידי למלצרית.
“אשמח לתה צמחים.”
“את… לא שותה קפה?”
“אהה… זה… לא בריא, אני מעדיפה תה צמחים,” השיבה באי־נוחות בולטת.
נכנסתי שוב למקום מורכב, הרהרתי. זה לא יהיה פשוט, נאנחתי לעצמי. “את צודקת, תה צמחים עדיף על קפה, אצטרך ללמוד לוותר על הקפה,” חייכתי.
נראה שהמשפט האחרון שלי שחרר מעט מהמתח שחשה.
“אני לא יודע במה את עוסקת, למעשה אני לא יודע עלייך כלום,” אמרתי בכנות.
“אני מאיירת, בעיקר ספרי ילדים,” השיבה, נבוכה.
לא הבנתי מדוע היא חשה נבוכה בנוגע לעיסוק שלה. איור זה מקצוע בזוי?
“זה נשמע מעניין, אני בטוח שאת אישה מוכשרת מאוד. מעטים יכולים לעסוק בתחום הזה,” החמאתי.
“תודה,” השיבה, לא מיישירה מבט.
“ו… את עובדת במסגרת מסוימת או שאת עצמאית?”
“אני עובדת מהבית, אני עצמאית,” השיבה.
“אז… אני כבר יודע שאת מאיירת ושאת לא שותה קפה ומעדיפה תה צמחים,” מניתי באצבעותַי.
היא חייכה, כמעט צוחקת.
“ו… מה את אוהבת לאכול?” המשכתי להתעניין.
“אני לא אוכלת בשר, רק דגים ו… אני אוהבת ירקות, מכל הסוגים.”
“עוף גם לא?” שאלתי, מקווה שאיני גורם לה להרגיש לא נוח.
“לא, אני לא אוכלת עוף, רק דגים,” חזרה.
“אני מניח ש… יש לך סיבה טובה להתנזר מבשר ומעוף.”
“זה… נוח יותר ל… גוף שלי… נוח יותר ל…” גמגמה.
“נוח יותר לעיכול?” ניסיתי לעזור.
“כן, וגם אסתטי יותר,” חיזקה.
“אסתטי?” שאלתי, מופתע.
“קשה לי עם כל ה… זה לא נעים ה… ידיעה שצריך להרוג כל כך הרבה חיות…” השיבה, מתפתלת.
“חריף את אוהבת? אני מתכוון למאכלים חריפים,” הבהרתי, מבין מה תהיה התשובה לאור הסייגים שהעלתה עד כה.
“ממש לא. אצלנו בבית לא ידעו מה זה חריף. פלפל שחור, זה המקסימום שנכנס אלינו,” אמרה בגאווה.
“את אוהבת יין או משקאות אלכוהוליים אחרים?”
“לא, אני ממש לא מסתדרת עם אלכוהול,” השיבה בטון מתנצל.
נאנחתי קלות. יהיה קשה מאוד לחדור את ההגנות שלה. גם ארבע פגישות היכרות והכנה לקראת שלב המגע לא יספיקו, הרהרתי, מוטרד.
התה שלנו הגיע. היא לגמה בהנאה. הרמתי את הספל לפי. הלגימה הראשונה סחטה מפנַי עווית לא רצונית. אני ותה צמחים זה לא זיווג מוצלח.
“עכשיו את חייבת לי,” חייכתי.
“חייבת?” תמהה.
“כן. הסכמתי לשתות תה צמחים, עכשיו את חייבת לטעום מהקפה שאני בדרך כלל מזמין,” הבהרתי.
להפתעתי היא לא נרתעה.
“בסדר, אני מוכנה לטעום,” השיבה.
“ו… אולי כדאי שנעשה הסכם קטן. אני אנסה את מה שאת אוכלת ושותה, ואת תנסי את העולם הקולינרי שלי. מה דעתך?” שאלתי בחיוך מזמין.
“זה אומר לאכול הכול?” שאלה, זוקפת גבות.
“אני מוכן לנסות הכול, ואת?”
“בסדר, לנסות אפשר,” התרצתה.
זה ההישג הגדול בפגישה הזאת, הרהרתי. כעת יהיה נוח יותר להניע אותה.
היא שיחקה בכפתורי חולצתה, מתבוננת סביב, נמנעת מלפגוש את עינַי.
“רציתי לשאול אותך מה את עושה בשעות הפנאי שלך, ונזכרתי שלי אין דבר כזה. לי אין שעות פנאי,” אמרתי, מקווה שתשתף פעולה.
“באמת?” תמהה. “אין לך בכלל זמן לעצמך?” שאלה, מבטאת את ההתעניינות הראשונה שלה בי.
“לא, אני לא מכיר את המושג הזה, ואת?”
היא קימטה את פניה. “אני כל הזמן בבית, אני עובדת מהבית,” הזכירה, “ו… כשאני עושה הפסקה או נחה, אני קוראת ספר.”
“תוכניות טלוויזיה? סדרות? סרטים?” שאלתי, כבר יודע מה תהיה התשובה.
“אין לי טלוויזיה,” אמרה בנימה מבוישת. “אני גם לא אוהבת טלוויזיה.”
“אֶלֶנָה, אפשר להרחיב את ההסכם שלנו?” שאלתי, מחייך אליה.
היא החזירה חיוך שהתפרש אצלי כהסכמה מסויגת.
“מה דעתך שאני אכיר לך את עולמי, ואת תכירי לי את עולמך?” הצעתי, מהרהר שאת כל עולמה היא כבר הציגה כאן בשולחן.
היא הנהנה בהסכמה.
הפגישה הסתיימה. הצעתי לקחת אותה לביתה. בדרך היא הביעה התפעלות מהוולוו. ניכר היה שהמכונית הוסיפה ממד של מכובדות לאישיותי. נזכרתי במה שדוֹרִין ביקשה שאקרין. “אתה צריך להיראות tisztes, מכובד.”
הגענו לרחוב שבו היא גרה.
“תנחי אותי איפה לעצור לך, אֶלֶנָה,” ביקשתי.
“לא, זה בסדר, פה זה בסדר,” השיבה, נבוכה.
“כאן את גרה?” שאלתי, מצביע על הבית שמולו עצרתי.
“לא, שם, אבל זה בסדר,” חזרה.
האם היא לא חשה נוח לאפשר לי לעצור בדיוק ליד הבית שבו היא גרה? אנו ברחוב חד־סטרי, כך שאין לי ברירה אלא להמשיך לנסוע קדימה. מה ההיגיון לרדת מהמכונית וללכת ברגל?
“אוקיי, אֶלֶנָה, אתקשר אלייך מחר בערב ונקבע לנו פגישה נוספת,” חייכתי, נמנע מכל מגע איתה, לרבות לחיצת יד.
“בסדר, תודה,” מלמלה, מחייכת במבוכה.
היא יצאה מהמכונית והחלה להתקדם בצעדים איטיים.
נסעתי במעלה הרחוב, מביט במראה ומחפש את דמותה. כשפניתי ימינה בצומת, עוד הספקתי לראות אותה פוסעת לאיטה על המדרכה.
את ה”נו” שמעתי ב־6:15.
“דורין, את יודעת שמשנה לשנה את מקדימה בעקביות?”
“איך בעקביות?” תהתה.
“עשיתי חשבון. שמונה שנים, כל שנה הקדמת בארבע דקות וחצי,” השבתי, עדיין מנומנם.
זה הצחיק אותה. “נו?” התעקשה.
“כשאמרת לי שהיא תהיה האחרונה, כנראה ידעת מה את אומרת. היא תתיש אותי עד מוות,” נאנחתי.
היא צחקה והשתעלה. “עד כדי כך?” שאלה, מנסה להסתיר את צחוקה.
“דורין, אזדקק לשנה רק כדי ללחוץ את ידה,” השבתי.
“לך איתה לאט־לאט,” חזרה על ההנחיה. “רק אתה יכול לעזור לה,” הוסיפה באנחה.
“אהיה זהיר,” הבטחתי. “ו… מה הסיכוי שאפגוש את מִיכָאֵלָה בחדר הכושר?”
“אני לא יודעת, ילד, אתה… לא תלך לחדר הכושר רק בגלל הסיכוי שתפגוש אותה?”
“אני אלך, אני אלך, אני לא יכול להרשות לעצמי לא ללכת,” הרגעתי.
אחרי מקלחת זריזה וכוס קפה חם נסעתי לחדר הכושר, בידיעה ברורה שאני יכול לחזות מראש את מה שעומד להתרחש כאשר אפגוש את מִיכָאֵלָה. היא לא תרצה להקרין מולי חולשה, וגם לא עמדה נחותה.
נכנסתי לאולם. היא הייתה שם, נעזרת במדריך הכושר שהנחה אותה כיצד לשמור על היציבה בעודה מרימה משקולת יד. היא הנידה ראש לברכה, ממשיכה לתרגל.
בדרכה למתקן המים הקרים התעסקה בטלפון הסלולרי שלה, בודקת מיילים והודעות. היא נמנעה מלהביט בי והמשיכה לקרוא הודעות גם כשחזרה לתחנת העבודה שלה.
ב”סיבוב המים” הבא הקשיבה להודעות קוליות. הן כנראה היו ארוכות כיוון שהאוזנייה הייתה צמודה לאוזנה גם כשחזרה. אני חייב לעשות מעשה, אחרת שנינו נתקשה להמשיך לבקר באותו חדר כושר, מה גם שאני מרגיש אשם על שסיבכתי אותה, הרהרתי, מחפש מוצא.
בסיבוב השלישי ניגשתי אליה. היא הבינה שאני עומד מאחוריה, אך בחרה להתעלם, מתמקדת במתקן השתייה.
“אני מצטער, אני מצטער מאוד,” אמרתי בשקט.
היא לא מיהרה להסתובב.
“אני מצטער על מה שעברת. המצב שלי מורכב מאוד,” המשכתי.
“אז למה אתה עושה את זה, למה אתה…” היא לא מצאה את המילים, קולה נשבר. היא החלה לדמוע, עדיין בגבה אלַי, חוששת לחשוף את פניה.
“זה מורכב, מורכב מאוד. אני רוצה להסביר לך, לשתף אותך, אני רוצה לנסות לדבר,” אמרתי בקול רך.
היא זקפה ראשה ואַחַר נעה לאחור ונצמדה לחזי, מאפשרת לי לחבק אותה.
“אני לא יודעת מה לעשות. אני רוצה לשמוע אותך, אני רק… לא יודעת באיזה מקום בלתי אפשרי אמצא את עצמי אחר כך,” אמרה בשקט.
רגעים עמדנו חבוקים. “אני רוצה אותך עכשיו,” לחשה.
היא לא טרחה להתקלח, גם אני לא. נסענו ברכבה היישר לביתה. היא לא ביקשה זמן להתרענן, אלא הובילה אותי לחדר השינה שלה והסירה את בגדַי קודם שפשטה בגדיה. היא הדפה אותי קלות לעבר המיטה, משכיבה אותי על גבי ומנשקת את פנַי. אף אחת עוד לא נישקה אותי כך. היא נישקה כל חלק וחלק מפנַי, מנשקת ברוך שוב ושוב את עינַי. הנחתי לה להוביל, מלטף את שְׂעָרָהּ ואת ראשה. היא גלשה לחזי ונישקה את פטמותַי. גם זה אינו דבר שגרתי. אישה לא תמהר לנשק את פטמות הגבר, וגבר לא ימהר להכיל את החוויה הזאת. היא עלולה לעורר תחושות הומופוביות אצל גברים רבים. במשך דקות ארוכות היא נישקה את כל גופי, אך נמנעה מלגעת במפשעתי. לא היה טעם להנחות אותה לגעת בי שם. כאשר אני מְלַוֶּה אני מבקש, בשלב מתקדם בתהליך, לגעת בי או שאני לוקח את ידה של הַמְּלֻוָּה ומניח אותה על מפשעתי. כאן זה לא היה חשוב. המגע שלה בי לא היה רק מיני, היא הייתה זקוקה לבטא רגש ולקבל רגש, והאופן שבו נגעה בי העניק לה את שני ההיבטים.
היא נשכבה עלַי, סופחת אליה את חום גופי. שכבנו בלי נוע, היא מעלַי ואני מלטף את ראשה.
“את בסדר?” לחשתי.
היא הנהנה.
סובבתי אותה באיטיות על גבה, מלטף בכף יד רכה את פניה. היא עצמה עיניים, נרגשת ממגע ידי. גלשתי לשדיה ונשקתי לפטמותיה. היא החלה לנשום בכבדות, מלטפת את ראשי. נעתי לאיטי לעבר מפשעתה, מנשק את בטנה. היא קפאה והחלה לסגור את רגליה, במעין תנועת הגנה. הנחתי ראשי על איברה, מניח יד אחת על שדיה. היא פקחה את עיניה והתבוננה בי, גופה עדיין קפוא. שכבתי כך כמה דקות מבלי נוע. היא החלה להניע את ידה, מלטפת את ראשי. קרוב לוודאי שזאת הייתה הפעם הראשונה שגבר הניח ראש על איברה. הנחתי לה ללטף אותי. כעת גופה היה נינוח יותר. ליטפתי באיטיות את שדיה, נושק קלות למפשעתה, ואַחַר הנחתי שוב את ראשי. באיטיות החלה לפתוח את רגליה, מניחה לי לקרב את פי לאיברה. נישקתי אותה שם ברוך, מניח ראשי לסירוגין על שיפולי בטנה. היא סובבה קלות את ראשי ואחזה בי בשתי ידיה. נשקתי באיטיות לאיברה לכל אורכו, מגביר במתינות את הקצב. הפעם היא לא קפאה וגם לא סגרה את ירכיה.
שכבנו חבוקים. “אני מבקשת שתדבר איתי,” שברה את השתיקה.
ליטפתי את פניה כביטוי של היענות.
היא לא דחקה בי, מאפשרת לי לארגן את מחשבותַי. “את המקצוע הזה אי־אפשר רק ללמוד,” פתחתי בקול שקט. “העמדה הרגשית שנדרשת לתפקיד הזה מורכבת מאוד. אני יודע שרוב הגברים מפנטזים על העיסוק הזה ועל ההנאות שכרוכות בו. אף אחד לא יודע מה המחיר הרגשי שהוא גובה.”
היא סובבה את ראשה והביטה בי. אני חושב שדברַי הפתיעו אותה.
“אני גם פסיכותרפיסט, עברתי דרך ארוכה עם אנשים ובעיקר עם העולם הרגשי שלי. אני מבין מה מניע אותי. מעולם לא דיברתי על זה קודם, אני… יש לי חסך ברגש, חסך פתולוגי ברגש נשי. כשהייתי בן שלוש־עשרה אמי נפטרה. האובדן הזה יצר חור גדול בעולם הרגש שלי, והחור הזה מחייב אותי לעבוד ולמלא את המטען הרגשי שלי, שהוא תמיד ריק. אני גם מבין שיש לי איזה חסך רגשי מולד. ושני ההיבטים האלה מנחים אותי בעיסוק הזה.”
היא ליטפה את פנַי, מעודדת אותי להמשיך.
“מִיכָאֵלָה, אם את רוצה להבין את המצב המורכב שלי, את צריכה להבין מה דחף אותך לגעת בי ככה,” אמרתי.
“אתה מתכוון למה שקרה כאן עכשיו?” ביררה בקול רך.
“כן.”
“רציתי אותך כל כך.”
“אם רצית אותי, למה הענקת לי מגע, חום ורגש? לרצות אותי הוא לקבל ממני או לקחת ממני. למה בחרת לתת לי?”
היא שתקה לרגע, מנסה להבין את המשמעויות הטמונות בשאלות שלי. “רציתי אותך כל כך… רציתי לתת לך… הייתי זקוקה לך.”
“לזה בדיוק התכוונתי. רצית אותי ובחרת לקבל דרך נתינה. את הרגש שהיית זקוקה לו ספגת דרך נתינה, ובמיוחד בדרך שבה נתת לי,” הדגשתי.
היא שתקה.
הבטתי בה. אני מרגיש אשם ואני מרגיש לא נוח במקומי. אחשוף את עולמי ואשתף אותה, אולי כך אצליח להקל עליה וגם עלַי. “המניע שלי הוא בעיקר רגשי,” המשכתי, מיישיר אליה מבט. “אני זקוק לרגש. אני נותן, וכך אני מקבל רגש. אני לא יודע לפעול במטרה לפרוק. אני משקיע את כל עולמי הרגשי בעזרה לנשים, ואני מתכוון לליווי המיני, ודרך הסיוע אני מקבל את מנות הרגש שאני זקוק להן. אני פסיכותרפיסט, וזה, בצירוף אישיותי, יוצקים אצלי ממד של הבנה עמוקה לנפש האדם, של חמלה ושל רצון לסייע לנשים למצוא חיים. המשוואה פשוטה מאוד: הן מוצאות חיים ואני מוצא רגש ופיצוי. מִיכָאֵלָה,” סובבתי ראשה אלַי, “הפיצוי הגדול שלי הוא לא ההתפרקות, אלא הסיפוק הרגשי מהמקום החדש שהן מוצאות. אני מוצא את עצמי מרוקן ותשוש, כי אצל כל אישה אני משאיר חלקים ממני, וכל אישה לוקחת נתחים גדולים מהעולם הרגשי שלי. ככל שהַמְּלֻוָּה מתפתחת יותר מבחינה אישית, החור בתוכי גדל ומתעצמת אצלי תחושת הריקנות והחסר. המעגל האכזרי הזה עדיין מספק לי את הפיצוי הרגשי שנחוץ לי. בשנים האחרונות לא הייתי פנוי רגשית לקשר, כי השקעתי את עולם הרגש שלי בסיוע לנשים. את מסוגלת להבין את מה שאמרתי?” שאלתי, מרגיש שפרקתי מעלַי עול כבד.
“אני מבינה,” לחשה, מלטפת אותי ברוך. “אני רק רוצה שתישאר איתי עד שאמצא מישהו, אל תשאיר אותי לבד,” הוסיפה, דומעת.
בקשתה הייתה אנוכית, אך להישאר איתה עד שיגיע מישהו מתאים זאת המהות של מה שאני ממילא עושה בעיסוק הזה. לא סיפרתי לה שאני מתכוון להפסיק ולא אמרתי שאני מלווה את האישה האחרונה. עוד לא הייתי בשל להתמודד עם תגובתה לכך.
אספתי את מכוניתי מהחניה שליד חדר הכושר ונסעתי לקליניקה. את מה שחוויתי בשעות האחרונות ניסיתי לשים בצד. מחכות לי שתי פגישות רצופות, ואַחַר אסע לדוֹרִין.
הגעתי לדוֹרִין מוטרד ועייף. אני רגיל לחיות בעומס נפשי גבוה ולשאת באחריות על חיי אנשים. כבר מזמן התרגלתי לרעיון שאין לי חיים משלי. רק דבר אחד מטריד אותי כרגע, מעולם לא שיקרתי לדוֹרִין ומעולם לא הסתרתי ממנה דבר. האמון שיש בינינו אינו שגרתי ביחסים בין אנשים. איך אוכל להגן על בנה, ואף עליה, באמצעות שקר והסתרה?
מקבלי הפנים בדלת היו דוֹרִין והכלב. יוּלִי שכב על הספה, משחק בטלפון הסלולרי שלו.
הוא חייך אלַי. “האיש מהאנדים,” קרא בחיבה.
“ינואר, מזמן לא התראינו, התגעגעתי אליך,” החזרתי בחמימות.
“נכון, באמת מזמן לא התראינו ו… מה קרה שעכשיו אני ינואר?”
“קיבלת קידום, החל מרגע זה אתה ינואר, ואם תתנהג יפה, אדאג שתגיע אפילו למרס,” השבתי.
“וואו, כבוד גדול נפל בחלקי,” חייך.
“עזוב, הכבוד כולו שלי. שנצא לחגוג את האירוע?” הצעתי.
“בשמחה, זה לא אירוע שגרתי בחיי אדם, הוא שווה כמה בירות,” השיב.
דוֹרִין עמדה בצד, מחייכת בסיפוק. “לפני שאתם הולכים לחגוג, אני צריכה אותך במטבח לרגע,” אמרה, מצביעה עלַי.
לפני כמה חודשים התלוצצה דוֹרִין ואמרה שאם תהיה תקלה במכון הרנטגן, הם יקראו לה לעזרה, שתצלם במבטה. כעת עינֵי הרנטגן שלה מכוונות אלַי.
“נו?” שאלה.
“נו, מה?” החזרתי.
“נו, איך היה המפגש איתה?”
“זה כבר הגיע לחדשות?” תמהתי.
“למהדורה המרכזית,” שיתפה פעולה.
“היא כבר סיפרה לך?”
“לא, הפעם היא לא סיפרה לי כלום,” הנהנה.
“אז?” הנהנתי, מחקה אותה.
הצחוק שפרץ מפיה גרר שיעול מתמשך.
“אתם צוחקים על חשבוני?” קרא יוּלִי מהסלון.
“כל הזמן,” החזרתי.
“מה?”
“יוּלִי, תרגיע את הפרנויה, הקורבן התורן זה אני,” השבתי בקול. “אז?” פניתי אל דוֹרִין.
“הסתכלת במראה, ילד?”
לרגע חשבתי שהיא מתכוונת לסימני ליפסטיק על פנַי או על בגדַי, שוכח שהתקלחתי והחלפתי בגדים.
“שמור על עצמך, אני לא רוצה לראות אותך חבול. היא אישה טובה, אבל אתה רק בעמדה של נותן, וזה עולה לך. ו… אל תטעה, גם לאפשר זה לתת, וגם להכיל ולקבל זה לתת,” אמרה, מרצינה פנים.
כל עוד היא משייכת את “צילום הרנטגן” שעשתה לי לקשר שלי עם מִיכָאֵלָה ולא לדאגתי לקשר שלה עם בנה, אין לי בעיה. אמשיך להדאיג אותה ואשמור על הבן שלה שלא ייחשף.
נסענו לפאב. בדרך שמענו מוזיקה לטינית. הבחור ליווה את השירים בתיפוף על ברכיו. הוא שכח להתבדח על הוולוו ונראה שהיה במצב רוח טוב.
“אתה קצת מדאיג אותי,” אמרתי, מפריע את תיפופו.
“למה?” תמה.
“לפי כל הכללים, עכשיו היית צריך להיות מדוכא, אז לאן נעלם הדיכאון?”
“מדוכא? למה מדוכא?” חייך.
“דיברנו על נושא מורכב, דיברנו על החיים שלך. אין לך שום תחושה של מתח או מועקה?”
“למה?” חזר שוב.
“תגיד לי, אתה תוכי? מה זאת אומרת למה? איך אתה מצליח להיות שָׁלֵו ורגוע אחרי שחשפת דברים אישיים?” שאלתי בטון נוזף.
“לא יודע, אתה מאוכזב שאני לא בדיכאון?” שאל, מחייך.
“כן, קצת.”
“זה לא מסתדר לך עם איזו תיאוריה?” הקניט.
“לא, זה לא מסתדר.”
“אז… עכשיו אתה בדיכאון?” שאל, מצחקק.
“כן, קצת.”
“קצת זה לא נורא,” החזיר והמשיך לתופף.
תהיתי כיצד הבחור הזה מתנהל רגשית. שיערתי שהוא יחווה נסיגה לאחר שנחשף. כעת נראה שהחשיפה עשתה לו רק טוב. או שיש כאן פלא או שהבחור הזה דיסוציאטיבי ומנותק רגשית.
גֵ’רִי קיבל אותנו בחיוך רחב, לוחץ בחום את ידו של יוּלִי. “רק עכשיו אני שם לב כמה אתם דומים,” אמר, שולח לי קריצה סמויה.
יוּלִי היה מרוצה. באופן מוזר, גם אני. הקשר בינינו השתנה באופן ניכר בימים האחרונים. ידעתי וחשתי שהבחור הזה מחבב אותי, אך הייתי גם ער לעובדה שהוא מרגיש שאני גוזל את מקומו. כעת לא ניכר עליו שהוא חווה אותי כאיום. לדידו אנו אחים הנהנים מקשר טוב.
“אתה עדיין מוטרד מזה שאני לא בדיכאון?” שאל, משועשע.
“עדיין,” השבתי, לוגם מהבקבוק.
“תראה, אף אחד כאן בארץ לא יודע כלום. כשהייתי מגיע לביקור, הרגשתי שאין לי את מי לשתף, שאין לי עם מי לדבר, ואני מת מפחד שאמא שלי, עם העיניים שלה, תתחיל לגלות שהבן שלה הוא לא מה שהיא חושבת.”
הנהנתי.
“אני מופתע שפתאום אני מרגיש נוח יותר עם זה, אני מתכוון אחרי שדיברנו. אני גם יודע שלא תמכור אותי, ואני… גם מבין שסיבכתי אותך.”
הקשבתי לו מבלי לומר דבר, רק הנהנתי ולגמתי ברוגע מהבקבוק השני שגֵ’רִי הניח לפנַי.
“איך אתה רואה את עצמך בעוד שנתיים או שלוש?” שאלתי.
הוא חשב לרגע. “אני לא יודע, וכרגע זה לא מטריד אותי. אין לי בעיה בשנתיים הקרובות, אני לא פה, ואמא שלי לא באה לבקר אותי שם,” סיכם.
“התכוונתי למקום שלך בחיים. מה אתה רוצה לעשות? מה אתה רוצה להיות?” שאלתי.
“בטח אתעסק בתחום שלמדתי, ו… נראה, לא יודע.”
“יש לי שאלה קצת מורכבת ולא נעימה,” הקדמתי.
הוא סובב את ראשו, מביט בי בחשש.
“אני אעזור לך, אני אתמוך בך, אני אהיה הגב שלך ואני אנסה לספק לך זמן ושקט, אבל… יש לי הרגשה לא נוחה שאתה מחכה שמשהו יקרה.”
“מחכה למה?” שאל.
“תגיד לי אתה.”
הוא שתק.
“אתה מחכה שאמא שלך תזדקן או…?” קטעתי, מתקשה להשלים את השאלה.
“היא תמות אם היא תדע. אני מעדיף שהיא תלך בלי לדעת,” השיב בטון קר.
שתקנו. מחשבות קשות חלפו בראשי. ההבנה שלבחור הזה יהיה נוח מאוד אם אמא שלו תמות מחר מעיקה ומשתקת. התיוג שלנו כאחים כבר לא קסם לי. הפער בין עמדתו לבין עמדתי, ביחס ל”אמנו”, כאב לי מאוד. הוא רוצה ומחכה שהיא תמות. כאשר היא תלך, הוא יֵצא לחיים. אם היא תלך, אשאר לבד. אם היא תלך, לא יישאר לי דבר. קשה לי מאוד לחבב אותו כעת, אך אני מבין ויודע שאצל הרבה ילדים עוברת המחשבה שעם לכתו של ההורה, הם ישתחררו ויֵצאו לחיים. מסלול ההתפתחות של יוּלִי לא היה פשוט. אביו נעלם מחייו כשהיה בן שנה. הוא גדל עם אם דומיננטית, שאופייה המורכב לא הקל עליו להתפתח כגבר. דוֹרִין סיפרה לי שכשהיה ילד, אהב לישון אצל חברים. כשהתבגר, התופעה של “לישון אצל חברים” התרחבה. קל למצוא פגמים אצל ילדים של אחרים, הורה לא תמיד יודע מה חווה הילד שלו. כעת אני יכול לחבר את כל הנקודות שבדרך. לישון מגיל צעיר אצל חברים בנים זאת חממה להתנסויות מיניות בעלות מאפיינים הומוסקסואליים. צר לי עליו וצר לי על אמו. אעשה מאמץ לסלק את ההפרעה שאני חש מול הבחור הזה. אני מחויב לעזור לו, ואת זה אעשה כמיטב יכולתי.
חזרנו למכונית. הוא ישב מכווץ בכיסאו. הבטתי בו, אני לא יכול להחזיר אותו הביתה במצב רוח שימשוך את תשומת לבה של אמו.
“אם אמא שלך תדע שאנחנו בקשר, היא תהיה רגועה יותר, ואתה תקבל שקט וזמן,” אמרתי בחיוך מרגיע.
“איזה סוג של קשר?” שאל, מחייך.
“קשר גורדי, קשר דייגים, קשר סבתא… תבחר מה נוח לך, העיקר שיהיה קשר,” השבתי, מחזיר לו חיוך.
“בקשר סבתא עוד לא התנסיתי,” המשיך, משועשע.
“טוב, אז יש לך למה לצפות,” החזרתי. “בינתיים אני מצפה לקשר טלפוני, למיילים, ואם ממש אין ברירה, אז גם לראות את הפרצוף שלך בסקייפ.”
“אז… על מה נדבר בקשר הזה?” שאל, מקניט.
“על כל מה שתרצה, כולל מה שלא הספקנו עד היום,” אמרתי בטון רציני.
הוא הביט בי, מרצין. “לדבר זה משהו שעוד לא למדתי,” נאנח.
“אז בוא נלמד יחד,” הצעתי, מניח יד על כתפו.
הוא הנהן.
הגברתי את עוצמת המוזיקה. הוא חזר לתופף על ברכיו.
הורדתי אותו ליד הבית ונסעתי לדירתי להתכונן לקראת המפגש עם אֶלֶנָה.
הטלפון הקווי צלצל. מעט מאוד אנשים מתקשרים אלַי הביתה, אחד מהם זה אבא שלי. אם אני לא כאן, והסיכוי שאהיה כאן בשעות היום הוא נמוך, הוא לא יתקשר לטלפון הסלולרי שלי. “אני לא רוצה להפריע לך,” הוא ממשיך לטעון. לעתים הוא משאיר הודעה קצרה במשיבון של הבית: “היי, מותק, זה אבא מדבר. להתראות, מותק.”
“היי, אֶנְדִי מותק, איזה מזל שתפסתי אותך,” פתח בטון שמח.
הוא איש טוב ונדיב, שרוצה לנצל כל רגע לפני שיסיים את חייו. הקשר שלנו מבוסס על החוויות שלו, שבהן הוא אוהב לשתף אותי. אני יודע שהוא אוהב אותי, אני “יודע” כי לא שמעתי אותו אומר את זה, אני רק יודע. לעתים אני מרגיש שאני מדבר עם ילד ולא עם אבא. הוא הודיע לי שבשבוע הבא הוא בארץ. “יש מסעדה בולגרית מצוינת שאני רוצה להכיר לך,” אמר בהתלהבות.
את הפגישות שלנו בשנים האחרונות קיימנו רק במסעדות. לו זה טוב ולי זה טוב, ואחרי חיבוק חם אנו נפרדים עד לארוחה הבאה. לפגישות הוא לא מגיע לבד, בת הזוג שלו מלווה אותו לכל מקום. כנראה יגיעו יחד גם הפעם.
אספתי אותה מפינת הרחוב. אני עדיין לא יודע היכן בדיוק היא גרה, ומדוע היא מעדיפה שאאסוף אותה מכל מקום ברחוב שלה, רק לא סמוך לביתה.
אֶלֶנָה התיישבה וחגרה את חגורת הבטיחות, ורק כשסיימה בירכה “שלום.”
היא לבשה מכנסיים צמודי גזרה וחולצה רחבה שהסתירה את תווי גופה.
“היי, אֶלֶנָה, טוב לראות אותך. איך עבר היום?” התעניינתי.
“בסדר, תודה.”
“רעבה?”
“לא כל כך,” השיבה בטון ילדותי.
הנהנתי, מהרהר שאחת המשימות החשובות שעומדות בפנַי היא לדחוף אותה להיפרד מהילדה הקטנה שבה.
“לא כל כך רעבה, זה אומר שאת רק קצת רעבה?”
“כן, קצת,” חייכה.
“יש משהו מסוים או סגנון מסוים שהיית רוצה לאכול ‘קצת’?” שאלתי, מדגיש את ה”קצת”.
“חוץ מבשר ועוף, אני חושבת שהכול אפשרי,” השיבה בהרחבה.
“אוקיי, ו… מה עם ההסכם שלנו? הוא עדיין בתוקף?”
היא חייכה, מרימה את כתפה. “בסדר,” השיבה, לא בטוחה.
צלצלתי למסעדה המזרחית וביקשתי לדבר עם הבעלים.
“הוא עסוק, מי מבקש אותו?” שאל אחד המלצרים.
הזכרתי את שמי, ואחרי כמה שניות הוא הגיע לטלפון. “אתה עוד לא כאן?” שאל.
“אני מאחר?” שיתפתי פעולה.
הוא צחק. “אני מחכה לך כבר שעה.”
“הנה, אני בדרך. יש לך במקרה שולחן לשניים? יש איתי אישה רעבה מאוד,” שיתפתי, מביט באֶלֶנָה.
“במקרה לא, אבל במיוחד בשבילך, כן. יאללה תבואו, אני מחכה לכם,” סיים את השיחה.
בעל המקום חיבק אותי בכניסה. “שלום, גברת,” בירך אותה.
היא חייכה. “שלום,” מלמלה במבוכה.
“בבקשה, תיכנסו,” הזמין בנימוס, מכוון אותנו לשולחן פינתי. הוא כבר יודע שאני זקוק לפרטיות. הוא חילק הוראות לעובדיו, מזרז אותם לשרת אותנו.
המסעדה הייתה מלאה בסועדים. אני מקווה שהוא לא גירש אורחים מהשולחן שהכין לנו, הרהרתי, משועשע.
ביקשתי מהמלצר שיגיש לנו, בצלחות קטנות, ממגוון הסלטים שבתפריט. ביקשתי שיכין לנו גם שיפודי כבד עוף, שיפודי פרגיות ושיפודי שישליק כבש.
עם הסלטים, שהגיעו בזריזות לשולחן, הגיעו גם פיתות חמות, ישר מהתנור.
היא הביטה בהשתאות בשולחן העמוס. “כל כך הרבה אוכל, והכול בשבילנו?”
“כל זה, ויש עוד בדרך,” השבתי, נהנה מפרצופה המופתע.
הזמנתי למברוסקו. לא אסתכן, לטענתה, היא מעולם לא שתתה יין.
המלצר פתח את הבקבוק ומזג לכוסות.
“שנרים כוסית לחיים?” הצעתי, מרים את הכוס.
“אהה, כן, כן,” התעשתה, נוקשת בכוסי.
היא לגמה ארוכות, גומעת מחצית מהכוס. “וואו,” התלהבה. “מה זה?”
“למברוסקו,” השבתי.
“אין לזה טעם של יין, אבל זה טעים מאוד,” החזירה, לוגמת לגימה נוספת.
“יש סוגים שונים של יינות, אשמח להכיר לך חלק מהם,” אמרתי, מביט בכוס הריקה שבידה.
הבשרים הגיעו. נעצתי את המזלג שלי בנתח עסיסי והגשתי לה. היא הכניסה את הבשר לפיה. “מה זה? עוף?” שאלה אגב נגיסה. “זה טעים מאוד.”
פירקתי שיפוד פרגיות לצלחתה והגשתי לה נתח עטוף בחתיכת פיתה.
“וזה בקר?” שאלה, לועסת בהנאה ניכרת.
חייכתי אליה, מחזיק בידי נתח כבד עוף. “אפשר?” שאלתי, מכוון ידי לפיה.
היא לא השיבה, פותחת פיה ומניחה לי להאכיל אותה.
“אני לא מזהה, זה בקר או עוף?” שאלה.
“טעים לך?”
“מאוד. אף פעם לא אכלתי דברים כאלה,” השיבה בהתלהבות.
אני לא בטוח שהיא “אף פעם” לא אכלה בשר או עוף. כרגע נוח לה להציג את זה כך. ספק אם גם לא ידעה מה הכניסה לפיה.
סיימנו את הבקבוק. למרות ההצהרה שלא שתתה יין מימיה ושהיא “לא מסתדרת עם אלכוהול”, בהנאה רבה היא שתתה יותר ממני.
הנסיעה לביתה הייתה שקטה ונינוחה. “תודה על הערב,” הודתה לי כשהורדתי אותה בפינת הרחוב. לא שאלתי אותה היכן לעצור, הנחתי שיהיה לה נוח יותר אם נדלג על הטקס המוזר הזה. גם הפעם לא לחצתי את ידה. חתיכת כבד העוף ששמתי בפיה הייתה הישג מספק.
הטלפון הסלולרי סימן שקיבלתי הודעה, “מחכה לראות אותך מחר בבוקר, נשיקות ולילה טוב”, כתבה מִיכָאֵלָה.
אין עדיין תגובות