החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הפטמרון

מאת:
מצרפתית: עידו בסוק | הוצאה: | 2005 | 485 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מחברת שבעים ושניים הסיפורים המכונסים בספר זה, מרגריט מלכת נוואר, בת לעילית האצולה הצרפתית ואחותו של מלך צרפת, פרנסואה הראשון, היא ממעצבות דרכו של הסיפור הקצר העולמי.
פרנסואה הראשון מביא לצרפת ממלחמותיו באיטליה את בשורת הרנסנס. המחברת, שכאחיה זכתה בחינוך עשיר, הייתה פטרונית מלומדי הרנסנס בצרפת, וביצירתה המגוונת משתקפת השפעת זרם דתי חדש, הגרסה הצרפתית לרפורמציה הפרוטסטנטית שעיצבה את פני אירופה המודרנית כפי שהיא מוכרת לנו כיום.
ההפטמרון – ספר 'שבעת הימים' שכתיבתו נקטעה כנראה עקב מות המחברת – נוצר על-פי דגם של הדקמרון לבוקאצ'ו, אך מאתיים השנה שעברו מאז חובר הדקמרון נתנו את אותותיהם בחידושים הרבים בספרה של מרגריט דה נוואר. בעקבות כל סיפור עורכים עשרת המשתתפים דיון, שמשתקפות בו נקודות מבט שונות ומנוגדות על יחסי גברים ונשים, שליטים ונתינים, כנסייה וחברה. פרלמַנט, המייצגת בספר את המחברת, רואה בשימוש בכל כוח יסוד שלילי, המנוגד לרוח הדת האמיתית.
לצד כמה סיפורים שבהם הנלעג הוא הקורבן חסר התושייה, רוב הסיפורים משקפים דווקא הזדהות עם המותקף, עם הסובל – ולא אחת אלו נערות ונשים. אולם הנשים אינן רק קורבנות. ה'פמיניזם' של המחברת מתבטא בהצגה של דמויות נשיות בכל האפיונים: תאוותניות ותמימות, מניפולטיוויות ואלטרואיסטיות, מוליכות שולל את עצמן ומוליכות שולל את זולתן.
בסיפורים ניכרת פתיחות אל עולמה האינטימי של המחברת, אל הביוגרפיה האישית שלה: קשיי חיי הנישואים, החיכוך עם האם הנערצת והקשה, האהבה ואולי שמץ למעלה מכך לאח, המלך המוכשר, חובב הנשים וההפכפך.

מקט: 965-407-539-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרולוג

ביום הראשון של ספטמבר, מעת שכוחם המרפא של המעיינות החמים בהרי הפירנאים מתחיל להיות ניכר, שהו במרחצאות קוֹטרֶה[11] אנשים אחדים, הן מצרפת והן מספרד, מהם לשתות את המים, מהם לטבול במרחצאות ואחרים כדי לרבץ את גופם בבוץ – דברים כה מופלאים עד שחולים אשר נואשו מהם הרופאים שָבו מן המקום הזה והנה רָפַא להם כליל. אין תכליתי לברר לכם את טיבם וסגולתם של מרחצאות אלה, אלא רק לספר את מה שנוגע לעניין שברצוני לכותבו.[12] בחמים הללו שהו כל החולים למעלה משלושה שבועות,[13] ואמורים היו לשוב למקומם עם החלמתם. אך משהגיעה עת שובם ניתכו גשמים כה עזים וכה עצומים, עד כי דומה היה כי שכח אלוהים את הבטחתו לנֹח לבל ישחית עוד כל חי במבול, שכן כל הבקתות והמעונות בקוטרֶה נמלאו במים, כדי כך שלא ניתן היה להתגורר בהם.

אלה שהגיעו שמה מספרד שבו לארצם דרך ההרים ככל אשר מצאה ידם. ושָפַר ביותר גורלם של יודעי הנתיבות שבהם. אך האדונים והגבירות הצרפתים, שסבורים היו כי ישובו על נקלה אל טַרְבּ[14] אשר ממנה באו, מצאו על דרכם את הפלגים הקטנים כה עולים על גדותיהם עד כי אך בדי עמל יכלו לחצות אותם במעבורת. וכאשר באו לעבור בנחל פּוֹ, הנחל אשר בנוסעם למרחצאות לא עלה בעומקו על שתי רגליים, מצאוהו כה גדול וכה סוער עד כי נתנו ראש וסבּוּ לחפש גשרים למעבָר; אך הללו, מאחר שהיו עשויים עץ בלבד, נעקרו בגעש המים. וכמה מן הנוסעים, שניסו להתגבר על עוצמת הזרם בהתייצבם יחדיו בתוכו,[15] נגרפו בעוז כה רב עד כי אלה שביקשו ללכת בעקבותיהם פג כוחם גם חשקם ללכת בעקבותיהם.

עקב זאת, הן כדי לחפש דרך חדשה והן מחמת שהיו דעותיהם חלוקות, נפרדו זה מעל זה. מהם שחצו את פסגות ההרים, ובעוברם דרך ארַגוֹן, הגיעו עד רוזנוּת רוּסִיוֹן ומשם לנַרבּוֹן; אחרים הלכו היישר לברצלונה, ומשם, דרך הים, הגיעו קצתם למרסיי וקצתם לאֶגמוֹרט.[16]

אך גבירה אלמנה אחת, עתירת ניסיון, וַאזִיי[17] שמה, גמרה בדעתה להסיר מלבה כל חשש ויראה בדרכים המשובשות עד כי תבוא אל נוטר־דאם דה סֶראנְס.[18] ולא שהיתה שקועה באמונות תפלות[19] כדי כך שהאמינה שהבתולה הקדושה עזבה את מושבה לימין בנה כדי לבוא ולשכון בארץ ישימון, אלא רק משום שנכספה לראות את המקום הקדוש שכה הרבה שמעה עליו; וכן משום שבטוחה היתה כי אם יש דרך להינצל מן הסכנה, הנזירים ימצאוה בוודאי. שינסה כוחותיה והגיעה שמה, לאחר שעברה מקומות נִפלים וקשים ביותר לטיפוס וירידה, ובכל זאת לא מנָעוה גילה ושַמנותה ללכת רוב הזמן ברגל. דא עקא, שרוב אנשיה וסוסיה נפלו מתים בדרכים והיא הגיעה לסראנס עם גבר אחד ואישה אחת בלבד, ושם קיבלוה הנזירים ברוב חביבות.

בין הצרפתים היו גם שני אצילים שנסעו למרחצאות כדי ללוות את הגבירות שהם שירתו[20] ולאו דווקא מחמת ליקוי בבריאותם. אצילים אלה, בראותם את החבורה מתפזרת לכל רוח ואת בעליהן של הגבירות אשר שירתו יוצאים אתן לדרך, נמלכו ללכת בעקבותיהן במרחק־מה בלא לגלות זאת לאיש. ערב אחד, בהגיע שני האצילים הנשואים ונשיהם לביתו של אדם שהיה שודד יותר מאשר איכר, מצאו להם שני האצילים בני הלוויה שעקבו אחריהם ממרחק מקום לינה בבית כפרי בקרבתם. והנה סמוך לחצות שמעו רעש גדול. הם קמו ממשכבם עם משרתיהם ושאלו את מארחם מה פשר השאון הזה. המסכן, שהיה גם הוא נפחד מאוד, אמר להם שאלה הם בני בליעל שבאו לקחת את חלקם בשלל הנמצא אצל רֵעם השודד. מיד נטלו האצילים את נשקם ויחד עם משרתיהם יצאו להציל את הגבירות שנבחר להם מוות מחיים בלעדיהן.

בהגיעם אל הבית מצאו את שׁערו הקדמי מנותץ ואת שני האצילים עם משרתיהם מתגוננים בגבורה. אך מאחר שהשודדים הכריעו אותם במספרם וכן משום שנפצעו קשה, הם החלו לסגת, לאחר שאיבדו כבר את רוב משרתיהם בקרָב. משהתבוננו שני האצילים בני הלוויה מבעד לחלונות, ראו את שתי הגבירות זועקות ובוכות בכי כה עז עד כי הרחמים והאהבה נסכו בהם אומץ מאין כמותו, וכשני דובים שכּוּלים היורדים מן ההר הם הִכו בשודדים בחמת זעם נוראה, וכה הרבו את חלליהם עד שהנשארים לא רצו עוד להמתין למהלומותיהם ונסו אל מקומות המקלט אשר להם.

לאחר שנפטרו האצילים מבני העוולה הללו שבעל הבית נמנה עמם, התברר להם שבעלת הבית היתה אף גרועה מבעלה – וישַלחוה אחריו באבחת חרב לשכּוֹן דוּמה. ומשנכנסו לאחד החדרים התחתונים מצאו שם את אחד האצילים הנשואים והנה הוא משיב נשמתו לבוראו. האחר לא נפגע כלל, רק בגדו היה מנוקב כולו בדקירות וחרבו שבורה. בראות האציל המסכן את הישע אשר החישו לו השניים, חיבקם והודה להם ואחַר ביקשם לבל יעזבום – בקשה שנקל היה להם למלאה. בתום הדברים האלה, לאחר שקברו את האציל המת וניחמו את אשתו ככל אשר מצאה ידם, יצאו לדרך אשר נטע אלוהים עצתו בלבם ללכת בה, בלא דעת לאן תוביל. ואם יש את נפשכם לדעת את שמם של האצילים האלה – הרי הנשוי אירקַן שמו ואשתו פַּרלַמַנט, והגבירה האלמנה הלא היא לוֹנגַרין, והאצילים בני הלוויה – האחד שמו דַגוּסֶן ומשנהו סַפרדַן.

לאחר שרכבו כל היום על סוסיהם הבחינו עם ערב במגדל של כנסייה, ופילסו את דרכם אליו בשארית כוחם.

האבֶּה והנזירים במקום אירחו אותם באדיבות. שם המנזר היה סן סַוֵון.[21] האבֶּה, שהיה בן למשפחה מיוחסת, אכסן אותם ברוב כבוד; ובהובילו אותם אל המעון אשר הכין להם שְאלם על ההרפתקאות שעברו עליהם. ולאחר ששמע דבר לאשורו, אמר להם כי לא בהם לבד נָגַס האסון;[22] שכן באחד החדרים כאן מתגוררות שתי גבירות אצילות צעירות שנמלטו מסכנה דומה או אף גדולה משלהם, משום שהיה להן עסק עם חיות ולא עם בני־אדם.[23] הגבירות המסכנות נתקלו, במרחק חצי פרסה מפּייֶרפיט,[24] בדוב שירד מן ההרים, וכל־כך נחפזו לנוס מפניו עד כי על סף המנזר צנחו סוסיהן ומתו תחתן; ושתיים מאַמהותיהן, שהגיעו זמן רב לאחר מכן, סיפרו להן שהדוב הרג את כל משרתיהן. או־אז נכנסו שתי הגבירות ושלושת האצילים לחדר שבו שהו הללו ומצאון בוכות בכי מר; ויכירו כי נוֹמֶרפיד ואֶנַסוויט הן אלו. הללו, לאחר שהתחבקו והתנשקו עם האורחים זה מקרוב באו וסיפרו את אשר אירע להן, החלו, בהמרצת האבֶּה הטוב, למצוא ניחומים על שכך שבו ונתאחדו. עם בוקר שמעו אל המיסה ברוב דבקות, נותנות שבח והלל לאלוהים על אשר חילץ נפשן מסכנות שכאלה.

והנה בהיות כולם במיסה, נכנס אל הכנסייה אדם ורק כותנתו לעורו, נס כאילו רודף אחריו מישהו וזועק לעזרה. מיד הלכו לקראתו אירקן ושאר האצילים לראות במה העניין, ויראו שני אנשים דולקים בעקבותיו בחרבות שלופות. בראות הללו חבורה גדולה שכזאת ביקשו לנוס על נפשם; אך אירקן ורעיו השיגום וַייתנו נפשם לשַחַת. ובשוב אירקן על עקבותיו, מצא שהאיש בכותונת לעורו הוא אחד מבני חבורתם, זֶ’בּוּרוֹן שמו. הלה סיפר להם כיצד, בלוּנו סמוך לפּייֶרפיט, הגיעו למקום שלושה אנשים בעודו נח במיטתו; אך אף כי היה רק בכותנתו לעורו וחרבו בידו, פצע פצעים כה אנושים אחד מהם שהלה צנח ולא קם עוד. ובעוד השניים האחרים מטפלים ברֵעם להקימו, ראה כי הוא עירום ועריה והם חמושים בזינם, ואמר בלבו כי לא יוכל להם אלא בבריחה[25] – כמי שעוטה את הלבוש הקל יותר – ועתה הוא נותן שבח לאלוהים ולהם על שעשו בהם נקמה.

לאחר ששמעו אל המיסה וסעדו לבם בארוחת צהריים, שלחו לראות אם ניתן לחצות את נחל הפו, ומשהתברר להם כי המעבר בלתי אפשרי, מר היה לנפשם מאוד. הגיעו הדברים לידי כך שראש המנזר הציע להם להתגורר במקום עד ייקַלוּ המים, והם נתנו הסכמתם לאותו יום. לעת ערב, בעודם עולים על יצועם, הגיע למקום נזיר זקן, שמדי שנה כיתת רגליו להגיע לסראנס, לעת יומה של הבתולה בספטמבר.[26] ומששאלו אותו מה ראה בדרכו, אמר להם כי מחמת המים הרבים הלך דרך ההרים, ובנתיבים הגרועים ביותר שעבר בהם מעולם, ונתקל במחזה מזעזע: הוא מצא על דרכו אציל ושמו סימוֹנְטוֹ, שמשקצרה רוחו להמתין עד יִשפַּל הנהר, נמלך בדעתו, בוטח בסוסו הטוב, לנצח את הנהר. הוא ציווה על משרתיו להקיפו כדי לחצוץ בינו לבין המים. אך כשהגיעו לאמצע הנהר, אלה שרכבו על הסוסים הטובים פחות נסחפו; את כולם בלעו המים ולעולם לא שבו.

האציל, משמצא עצמו לבדו, הפנה את סוסו אל המקום שממנו בא, אולם בעודו מאיץ בו להסתער קדימה, כשל כוחו וייפול תחתיו. רצה האל והוא היה כבר כה סמוך לגדה, שאיכשהו, לא בלי לשתות מלוא לוגמָיו מים, גרר עצמו בזחילה וצנח על חלוקי האבן הקשים, כה עייף וחלוש עד כי לא יכול עוד למוש ממקומו. וכך אירע שרועה, שהחזיר את כבשיו לעת ערב, מצאו יושב בין האבנים, רטוב כולו ולא פחות מכך שרוי בצער על אנשיו שנספו לנגד עיניו. הרועה, שהבין את האסון אשר אירע לו ממראה עיניו יותר מאשר לשמע דבריו, נטלו בידו והביאו אל ביתו הדל, ושם בעזרת זרדים אשר חתה באח ייבשוֹ ככל אשר מצאה ידו. ובאותו ערב ממש זימן לשם אלוהים את הנזיר הטוב הזה שהורה לו את הדרך לנוטר־דאם דה סראנס, והבטיח לו שיזכה שם למעון טוב יותר מבכל מקום אחר; ושם מצאו אלמנה זקנה, ואזיי שמה, שהיתה רעותו להרפתקאות.

בשמוע כל בני החבורה את שם ואזיי הגבירה הטובה ואביר החמודות סימונטו, לא ידעה שמחתם גבולות, והם נתנו שבח והלל לבורא שבהורידו שחת את המשרתים, חס על האדונים והגבירות, ובמיוחד נתנה שבח בכל לב לאלוהים פרלַמַנט, שזה זמן רב מצאה בסימונטו מְשַמֵּש מסור.[27] הם מיהרו לברר את מצב הדרך לסראנס, ואף כי הישיש הטוב תיאר בפניהם את הקשיים הרבים שהיא רצופה, התחזקו בדעתם ללכת שמה; ועוד באותו יום יצאו לדרך מוכנים ומצוידים ודבר לא חסר להם, שכן ראש המנזר סיפק להם יין ורוב מזונות וכן מלווים נעימים להובילם בבטחה דרך ההרים. הללו הלכו ברובם רגלי ולא רכבו. ביגיעה ובעמל רב הגיעו אל נוטר־דאם דה סראנס; וראש המנזר במקום, אף כי היה איש רע למדי, לא העז לסרב להלינם מיראתו מפני אדון אחוזת בֶּאַרן, שאת אהבתו הרבה אליהם ידע היטב. הלה, שהיה צבוע של ממש, האיר להם פניו ככל אשר מצאה ידו והובילם לראות את הגבירה ואזיי ואת האציל סימונטו.[28]

כה גדולה היתה השמחה בקרב החבורה שנתאחדה בדרך נס, עד כי נדמָה עליהם הלילה קצר מכדי להודות ולשבח לאלוהים בצל הכנסייה על החסד אשר עשה להם. ולאחר שעם בוקר טעמו מעט מנוחה, הלכו לשמוע את המיסה ולקבל כולם את לחם הקודש, שבו מתאחדים לבבות כל הנוצרים לנפש אחת, ושפכו תפילתם למי שכינסם יחד בטובו להשלים את מסעם – והיא תהילתו. לאחר שסעדו לבם שלחו לברר אם קַלּוּ המים, ומשנודע להם כי הם עלו וגברו דווקא ושעוד זמן רב לא יוכלו לעבור בהם בבטחה, גמרו בדעתם לבנות גשר בין שני הצוקים הסמוכים מאוד זה לזה, ושביניהם מונחות היו עדיין קורות עץ המיועדות לאנשים ההולכים רגלי שהיו מגיעים מאוֹלֶרוֹן ונמנעו מלעבור במעבורת. האבֶּה, שדעתו נחה מאוד ממפעלם זה, היפה להגדלת מספר הצליינים והצלייניות הבאים אל מנזרו, סיפק להם פועלים; אך לא הוציא לצורך זה אפילו אגורה שחוקה אחת – קמצנותו לא נתנתהו.

ומאחר שהפועלים אמרו כי לא יוכלו לבנות את הגשר בתוך פחות מעשרה או תריסר ימים, גבר השעמום על בני החבורה, גברים ונשים גם יחד. אך פרלַמַנט, אשתו של אירקן, שמעולם לא חבקה ידיים ולא הילכה קדורנית, ביקשה מבעלה רשות ואמרה לגבירה הישישה ואזיי: “גבירתי, נפלאה ממני שאַת, שניסיונך כה רב והמשמשת עתה לנו, הנשים, כאם, אינך מוצאת איזה שעשוע להמתיק בו את השעמום המציק לנו בשהותנו הארוכה כאן; שכן אם לא נמצא איזה עיסוק מבדר ובטעם טוב, אורבת לנו סכנה שמחלה תקפוץ עלינו.”[29] האלמנה הצעירה לוֹנגַרין הוסיפה לדבריה אלה: “ומה שגרוע יותר, מרה שחורה תקפוץ עלינו, והרי זו מחלה שאין לה מרפא; שכן אין אחד בנו שמדֵי הרהרו במה שאיבד, אינו נתקף עצב.” אֶנַסוויט השיבה לה בשחוק על שפתיה: “לא כל אחת מאתנו איבדה בעל כמוך; ובאשר לאובדן המשרתים אַל לנו להיוואש מתקווה, שכן נמצא שכמוֹתם די הצורך. עם זאת, אני בהחלט בעד זה שיהיה לנו איזה עיסוק משעשע כדי להעביר את הזמן; שאם לא כן נהיה כבר מחר בין המתים.”

כל האצילים הסכימו לדעתן וביקשו מהגבירה ואזיי שתואיל לומר להם מה יעשו. וזו השיבה להם: “ילדַי, דבר קשה אתם מבקשים ממני: להצביע לכם על איזה בילוי זמן שיוכל לחלץ אתכם משעמומכם; שכּן לאחר שתרתי אחר תרופה לעניין כל חיי, לא מצאתי אלא אחת – הקריאה בכתבי הקודש, שמהם אפשר לשאוב את שמחת הרוח האמיתית המַשרה מנוחה וקדושה על הגוף. ואם תשאלוני מהו המִרשם המחזיק אותי כה עליזה וכה בריאה בזִקנתי, הרי זה שמיד עם קומי בבוקר אני נוטלת את כתבי הקודש וקוראת בהם, ובהתבונני בטוּב האל, ששלח לנו את בְּנו עלי אדמות כדי להודיע את דברו הקדוש ובשורתו הטובה, המאפשרת כפרת כל חטאינו ומילוי כל חובותינו לאל עליון בזכות מתנת אהבתו, סבלו וטובו, הריני מתמלאת למחשבה הזאת שמחה עזה ואני לוקחת את ספר תהלים שלי, וברוח נמוכה ככל אשר לאל ידי אני מזמרת בכל לב ופי הוגה את ספרי תהלים ואת המזמורים שרוח הקודש הביאה בלב דוד והמחַברים האחרים.[30] ונחת רוח זו שאני שואבת מיטיבה עמי, עד כי כל הרָעות העשויות להתרחש במשך היום נראות לי כברכות, מאחר שלבי מלא אמונה במי שסבל את הרעות האלה למעני. כיוצא בזה, לפני סעודת הצהריים אני פורשת לחדרי לתת מזון לנפשי בלקח טוב.[31] לאחר מכן, לעת ערב, אני שבה והוגה בכל מה שעשיתי ביום שחלף כדי לבקש מחילה על חטאי ולהודות לאלוהים על חסדיו; ובאהבתו, ביראתו ובברכת שלומו אני קונה לי את שלוות נפשי המגוננת עלי מפני כל הרעות. ובכן, ילדי, הרי לכם בילוי הזמן שאני דבקה בו זו עת ארוכה לאחר שחיפשתי בכל כיוון אחר – ולא מצאתי בו סיפוק לרוחי. נדמה לי שאם מדי בוקר תסכימו להקדיש שעה לקריאה מסוג זה ולאחר מכן, בעת המיסה, תכוונו את לבבכם בתפילה, תמצאו בישימון הזה את יופיין של ערים הומות. שכן היודע את אלוהים – כל הדברים יפים בעיניו, ומבלעדי האל הכול כעור. אשר על כן, אנא מכם, קבלו את עצתי, אם אמנם מבקשים אתם לחיות בשמחה.”

אירקן פתח לדבר וכה אמר: “גבירתי, אלה שקראו בכתבי הקודש – וכך עשינו כולנו, כמדומני – יודו שדברייך אמת לאמיתה. אך מן הראוי שתיתני דעתך שאנו עדיין כה הלומי יגון ודרוש לנו איזה בילוי זמן ועיסוק גופני; שכן אילו היינו בבתינו, היינו נזקקים לציד ולציפורי הטרף[32] להשכיח מלבנו מחשבות מטרידות, ולגבירות היו ענייני ניהול הבית, התפירה ולעתים הריקודים המשמשים להן עיסוק מהוגן. ומכאן אני מגיע לבקש (אם לדבר בשם הגברים) שאת, הקשישה בינינו, תקראי לנו לעת בוקר כמה דפים על חיי ישוע אדוננו מושיענו ועל פעליו הגדולים והמופלאים שעשה למעננו; ובזמן שלאחר הצהריים, עד הערב, נבחר באיזה בילוי זמן שלא יזיק לנפש וינעם לגוף. וכך נעבור את היום בשמחה.”

הגבירה ואזיי אמרה להם שהתאמצה כל־כך לשכוח את כל הבלי העולם, עד כי היא חוששת שתיכשל בבחירת השעשוע הנחשק, ועל כן יש למסור את העניין להכרעת הרוב; וביקשה מאירקן להיות הראשון שיחווה דעתו. “באשר לי,” אמר הלה, “אילו סברתי שבילוי הזמן שאבחר בו יהיה נעים לאחת מן החבורה כמו לי, הייתי מחווה מיד את דעתי. על כן אשתוק בינתיים ואקבל את מה שיציעו אחרים.” אשתו פרלמַנט החלה להסמיק, במחשבה שהוא מדבר עליה, וספק כועסת ספק צוחקת אמרה לו: “אירקן, אולי זו שאמורה להיפגע יותר מכולן מדבריך תמצא ידה ליישב אתך את החשבון ברגע המתאים בשבילה; אבל נניח לבילויי הזמן שבהם שניים בלבד יכולים ליטול חלק ובואו נדבר על שעשוע שאמור להיות משותף לכולם.” אירקן אמר לכל הגבירות: “מאחר שאשתי עמדה יפה כל־כך על פשר דברי ובילוי זמן מסוים אינו לרוחה, דומני שהיא תדע טוב יותר מכל אחד אחר איזה בילוי ינעם לכולם; ובשלב זה אני סומך על דעתה כאילו היתה דעתי.” לכך הסכימה כל החבורה. בראות פרלמַנט כי הפוּר נפל עליה, אמרה להם כך: “אילו חשתי עצמי רבת כישרונות כקדמונים שיצרו את האמנויות, הייתי ממציאה איזה בילוי זמן או משחק כדי למלא את המשימה שהטלתם עלי; אבל בהכירי את ידיעותי ויכולתי, המאפשרים לי אך בדי עמל לשחזר דברים נאים על אופניהם, אראה עצמי מאושרת אם יעלה בידי ללכת קרוב ככל האפשר בעקבות אלה שכבר מצא בהם טעמכם את סיפוקו. בין השאר, נדמה לי שאין בכם איש שלא קרא את מאה הנובֶלות של בּוֹקאצ’ו,[33] שתורגמו זה עתה מאיטלקית לצרפתית, ושהמלך פרנסואה, הראשון הנושא שם זה, וכן האדון הרם יורש העצר,[34] הגברת אשת יורש העצר והגברת מרגריט[35] גילו בו עניין כה רב, עד שאילו האזין להם בוקאצ’ו מקברו, היה ודאי קם לתחייה לשמע שבחיו מפי אנשים שכאלה. ועתה שמעתי ששתי הגבירות שנקבתי בשמן, עם עוד אנשים מאנשי החצר, נמלכו לעשות כיוצא בזה, מלבד בדבר אחד שבו לא ינהגו כבוקאצ’ו: והוא שלא יכתבו שום סיפור שאינו דבר אמת. ונמנו וגמרו הגבירות הללו והאדון הרם יורש העצר אִתן, שכל אחד מהם יכתוב עשרה מעין אלה ושיקבצו אליהם עד עשרה אנשים הנראים להם מסוגלים ביותר לספר דבר מה – ובלבד שלא יהיו אלה מן המלומדים ואנשי העט; שכן לא רצה מונסיניור יורש העצר שלְדעת־האמנות[36] שלהם תהיה יד בעניין, וגם חשש שמא יפגום יְפי הרטוריקה בהיבט כלשהו של אמת הסיפור. אך עניינים נכבדים שאירעו מאז למלך, וכן חוזה השלום שנחתם בינו לבין מלך אנגליה, הלידה אשר ילדה הגברת רעיית יורש העצר ועניינים אחרים הראויים לעמוד בראש מעייני החצר[37] השכיחו לגמרי את כל התוכנית הזאת, שהפנאי הממושך העומד לרשותנו יוכל להביא לסיומה במשך עשרה ימים, בעודנו מחכים שהגשר שלנו יושלם. ואם יהיה לכם הדבר לרצון, מדי יום, מחצות היום ועד ארבע, נלך אל האחו היפה הזה[38] שלאורך נחל הפו, שעלוות העצים בו כה סמיכה עד כי השמש לא תוכל לחדור את הצל ולא לשדוף את הלחות הרעננה; במקום הזה נשב להנאתנו, וכל אחד יספר איזה סיפור שראה או שמע מאדם ראוי לאמון.[39] מקץ עשרה ימים יושלמו כמאה סיפורים,[40] ואם ירצה אלוהים וימצא עמלנו חן בעיני האדונים והגבירות שהוזכרו לעיל, ניתן להם אותו מנחה בשובנו מן המסע הזה, תחת צְלמים או מחרוזות ‘אבינו שבשמים’,[41] ואני מבטיחתכם שמתנתנו זו תנעם להם יותר. עם זאת, אם למישהו מכם רעיון מהנה יותר, אשווה דעתי לדעתו.”[42] אך כל החבורה השיבה שלא ניתן להגות רעיון טוב מזה ושקצרה רוחם לראות בבוא יום המחר כדי להתחיל במלאכה.

וכך עבר אותו היום בשמחה, כשהם מעלים זה לזה באוב הזיכרון[43] את מה שראו בימי חלדם. משאך עלה הבוקר, הלכו כולם אל חדרה של הגברת ואזיי, וכבר מצאו אותה אומרת את תפילותיה. לאחר ששמעו אותה מטיפה שעה ארוכה את לקחה ושמעו אל המיסה ברוב כוונה, הלכו לסעוד בשעה עשר, ואחר פרש כל אחד לחדרו לעסוק בשלו. ואיש לא הוקיר רגליו מלשוב בחצות היום אל האחו, כאשר החליטו. והיה זה אחו כה יפה אף נעים שהיה צורך באחד בוקאצ’ו לתאר אותו לאמיתו; אך די אם תדעו שלא נראה מעולם יפה כמוהו. כאשר התיישבו הנאספים על העשב הירוק, האצילי[44] והענוג כל־כך עד כי לא נזקקו כלל לא לכר ולא לשטיח, פתח סימונטו ואמר: “למי מאתנו יהיה פתחון פה על פני האחרים?” אירקן השיב לו: “מאחר שפתחת – פָקדת,[45] כי במשחק[46] הזה אנחנו שווים.” “לוואי שהיתה לי בעולם הזה היכולת לפקֵד על כל החבורה הזאת!” אמר סימונטו. פרלמַנט, שהבינה היטב למה מכוונים דבריו, פצחה בשיעול; אך אירקן לא הבחין בצבע שעלה בלחייה, ואמר לסימונטו שיפתח; וכן עשה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הפטמרון”