החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הן אפשר

מאת:
הוצאה: | 2019 | 158 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"עשרות בשנים הכרזנו על רצוננו בשלום, אבל הבה נודה על האמת: איש מאיתנו לא באמת חשב איך ייראו חיינו במצב של שלום; השלום היה בשבילנו מושג מופשט". מגי אורן, ראשת ממשלת ישראל, 10.12.2031.
כיצד תגיע ישראל לשלום עם העם הפלסטיני ועם מדינות האזור? כיצד ייראו חייה בעשורים שלאחר מכן? סיפור עתידני זה מבקש להציע מענה לשתי השאלות הללו. רק אלימות קשה תוביל לשלום, ואחר כך יתקיימו בחייה של ישראל אורות וצללים, אוטופיה ודיסטופיה. השלום יביא לפריחה כלכלית גדולה, שתאפשר קיומה של מדינת רווחה נרחבת. השלום יביא גם להעשרה תרבותית. אבל הקיצוניות הדתית והטרור יימשכו. ישראל תהיה אחד המקומות הצפופים בעולם, והמטריאליזם והשחיתות יהיו רכיבים מרכזיים בחייה.
"הן אפשר" הוא ספר סוחף, מקורי ומעורר מחשבה.

מני מאוטנר הוא פרופסור מן-המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. זהו ספרו השמיני. ערך שישה ספרים. פרסם למעלה ממאה מאמרים בארץ ובעולם. לימד באוניברסיטאות בארצות הברית, בבריטניה ובאיטליה.

מקט: 4-249-50701
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא: הן אפשר בין ספרות לאוטופיה אפשרית
אבי שגיא

מני מאוטנר, משפטן ומבקר חברתי, שמחקריו המונומנטליים זכו לתהודה גדולה בארץ ובעולם, פונה לקוראיו בספרו הן אפשר: סיפור מזרח־תיכוני עתידני, בצורה חדשה. לרגע הוא זונח את הטיעון המלומד והמנומק ואת פרדיגמות הידע האקדמי שבתוכן הוא פועל – משפט, תרבות, רב־תרבותיות, חברה, תיאוריות ליברליות ותיאוריות ביקורתיות – ומעדיף את הסיפור. ברשימה זו אני מבקש להציע מסגרת לקריאה של טקסט ייחודי, נועז ומטלטל זה.

סיפור אינו טיעון. טיעון עניינו הצדקת עמדה מסוימת או שלילתה. הטיעון נבחן על בסיס עמידתו בכללי הלוגיקה מצד אחד, ועל הנכונות לאמץ את ההנחות העובדתיות, הערכיות או האחרות, שביסודו, מצד אחר. אנו יכולים לאמץ או לדחות את הנחות היסוד של הטיעון; הן אינן כפויות עלינו. כאשר אנו מאמצים את הנחות היסוד, אנחנו עושים זאת מתוך שיקול דעת, ומתוך הכרה כי מעמדן קונטינגנטי. הטיעון הוא אמיתי אם מסקנותיו נגזרות מהנחותיו; הוא שקרי אם אינן נגזרות. לעתים נוותר על הדיכוטומיה של אמת ושקר, ונפסע במסלול ההסתברות או ה”התקבלות על הדעת”. בין כך ובין אחרת, הטיעון פונה אל שכלנו ואל ביקורתנו הרפלקטיבית; הוא אינו פונה אל דמיוננו. הוא אינו חורג מגבולות הכרתנו הרציונלית. זאת, גם אם הטיעון יוביל אותנו אל עמדה חדשה. חדשנותו של הטיעון היא פרדוקסלית, שכן אם השתכנענו בתקפות הטיעון, או אז התברר כי טעינו עד עתה, משום שלא חשבנו כראוי.

מסלולה של הספרות הוא אחר, ודווקא במסלול הזה בחר עתה מאוטנר. בהקשר האישי בחירתו אינה מקרית. עיסוקו ארוך השנים בספרות מוכר וידוע. קשה להחמיץ את שמחתו ואושרו של מאוטנר כאשר הוא עוסק מעת לעת בספרות במסגרת עבודתו האקדמית. אכן, הספרות, וגם אמנויות אחרות, מלוות אותו תדיר בעבודתו כתיאורטיקן של משפט וחברה, וכמחבר בתחום התיאוריה הפוליטית. בחירתו לספר את סיפורה של ישראל העתידית הוא עניין רב־חשיבות. זהו ויתור מודע על הטיעון לטובת הסיפור; ויתור על הרפלקסיה הביקורתית לטובת כניסה אל עולם הדמיון הספרותי. כדי להבין מהלך זה של מאוטנר, אני מבקש להרהר על משמעותה וחשיבותה של הספרות.

הספרות פועלת אחרת מהרפלקסיה הביקורתית. היא חוצה את גבולות הוודאויות המוכרות. מילן קונדרה טורח להזהיר אותנו מפני הניסיון לקרב את הפילוסופיה לספרות, ובמיוחד לרומן: “האמנות […] היא במהותה בלתי תלויה ומנוגדת בתכלית לוודאויות אידאולוגיות […] היא פורמת במשך הלילה את שטוו תיאולוגים, פילוסופים, ומדענים במשך היום”.[1] לפילוסופיה ולתיאולוגיה יפים השקיפות והמאורות של היום. זאת, בשל האופי הטיעוני הגלוי לעין־כול שלהן. קונדרה סבור כי הפילוסופיה מבטאת חתירה לסדר. אבל, לדעתו לאמנות בכלל ולרומן בפרט, יפה מוסתרותו של הלילה, שאינו חושף הכול ומותיר מרחב של עמימות ואפלה. ביסודה של כל מחשבה אידאולוגית, כולל זו הפילוסופית, יש תשוקה לעצב עולם מסודר שבו האמת והשקר, הטוב והרע, מובחנים זה מזה בבירור. “תשוקה” זו, בלשונו של קונדרה,[2] גורמת לכך שהאידאולוגיות השונות “אינן מסוגלות להגיע לכלל פשרה והתפייסות עם הרומאן, […] ה’או או’ [של האידאולוגיות] הם שמעידים על אי היכולת [שלהן] לשאת את היחסיות המהותית של הדברים האנושיים […] בשל אי היכולת הזו קשה לקבל ולהבין את תבונת הרומאן (התבונה שבאי ודאות)”.[3]

קונדרה משרטט ניגוד עמוק בין הפילוסופיה לספרות, ומציבן כשני מרחבים שהשונוּת שלהם אינה ניתנת לגישור. תוך התייחסות מיוחדת לרומן, הוא קובע: “ההצדקה היחידה לקיום הרומאן היא בכך שהוא אומר דברים שלא ניתן לאומרם אלא ברומאן”.[4] אפשר להרהר ולערער על מסקנותיו החד־משמעיות של קונדרה, ולא כאן המקום לעשות כן. לענייננו חשובה התובנה היסודית שהוא מציע, שלפיה שפתה של האמנות אינה דיכוטומית: האמנות אינה חותרת לארגן את העולם בסדר היררכי של אמת ושקר, טוב ורע; היא שוברת ופורעת סדרים.

עמוס עוז תיאר באופן דומה את הסופר כ”פועל במחתרת כמו סוכן זר”.[5] המטפורה “סוכן זר” חשובה. הסופר הוא סוכן זר החותר תחת המציאות, ותובע מקוראיו להסיט את מבטם מהמובן אל הלא־מובן, מהמוכר אל הלא־מוכר, ולהיות נכונים לשיבוש ולהפרעה של הסדר המעשי היומיומי. עוז ממשיך וכותב: “בשתי הממלכות [המציאות והספרות] שוררים חוקים שונים ואף סותרים. בממלכת המעשים צריך להעדיף את הטוב על הרע ואת המועיל על המזיק. בממלכת המלים שבסיפורים יש העדפה ממין אחר, ואני לא אקבל עלי לכנות אותה בשם”.[6] לא נתקררה דעתו של עוז עד שהגדיר את הסופר כ”בוגד”, מפני ש”אין הוא מחפש לייסורים נוסחת פתרון, אלא מחפש להם מלים נכונות […] וממציא להם מנוחה נכונה בסיפור” (שם). בעת כתיבת הדברים הללו הביטוי “מנוחה נכונה” לא רמז לרומן הנושא שם זה, שטרם פורסם, והוא הרמז לביטוי “מנוחה נכונה”, שהוא חלק מתפילת “אל מלא רחמים”, הנאמרת סמוך לקבורת המת: “אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה, עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה […] בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ”. “המנוחה הנכונה” של המת היא ביטוי להסתלקותו מעולם החיים; לא עוד ייסורים ומאבק הם מנת חלקו, רק דממת הקבר. לעומת זאת, “מנוחה נכונה” ספרותית היא הנכחתם של הייסורים, המכאובים והדילמות במרחב החיים הספרותי. בספרות הם תמיד זמינים. אליה הם באים מהחיים, וממנה עשויים הם לשוב אל החיים מחדש. זהו ההבדל הדרמטי בין החיים לספרות – הזמינות של האפשרות הספרותית כאפשרות קיומית, זמינות שאינה קיימת בחיי המעשה. בלשונו של אנדרה ז’יד: “בחיים האדם מתקן את עצמו, כמו שאומרים, משפר את עצמו: אבל את הנעשה אינו יכול להשיב”. לעומת זאת, בספרות יש את “הרשות ללטש”.[7] הספרות מאפשרת חריגה, “ליטוש” במונחיו של ז’יד, הנובעת מהחירות ומהדמיון, שני יסודות שבקיום הממשי מתכנסים ומסתיימים בעשייה.

הספרות היא ביטוי של הרחבה וחריגה, משום שהיא משחררת את הדמיון לפעול ולשרטט אפשרויות חדשות. האדם אינו רק מה שהוא כבר, אלא גם מה שהיה יכול להיות או מה שיוכל להיות. האפשרויות שנדחו או האפשרויות החדשות – שתיהן יסוד אונטולוגי מתמיד בהוויית האדם. האדם אינו רק עובדה גמורה; הוא תמיד גם, ואולי בראש ובראשונה, אפשרות להיות; האדם הוא תמיד יותר ממה שהינו בפועל. קונדרה, המהרהר על עבודתו כסופר, כותב: “דמויות הסיפורים שלי הן אפשרויות שלא התגשמו. […] סיפור אינו וידויו של הסופר אלא חקר חיי אדם במלכודת שהפך להיות עולם”.[8] הספרות, גם כשהיא מתייחסת לעולם ולעובדתיות, נושאת בחוּבה את האפשרות הפתוחה. קונדרה הבחין בין “המציאות” העובדתית לבין “הקיום”, היינו האקזיסטנציה האנושית, הכוללת גם את האפשרות שטרם התממשה. הרומן “אינו בוחן את המציאות כי אם את הקיום. והקיום […] הוא שדה האפשרויות האנושיות, כל מה שהאדם יכול להיות, כל מה שהוא מסוגל לעשות. מחברי הרומאנים משרטטים את מפת הקיום, תוך שהם חושפים אפשרות אנושית זו או אחרת”.[9] הקיום אינו חריגה מוחלטת מהעובדתיות; הוא אינו מציין את ההימלטות אל הפנטזיה, שכן: “להתקיים פירושו ‘להיות בתוך העולם'” (שם).

אלחנדרו חודורבסקי, בספרו ריקוד המציאות, הציע ניתוח דומה ל”פעולה השירית”: “היא צריכה ליצור מציאות אחרת בלב המציאות הרגילה. […] היא פותחת דלת לממד חדש, יש לה ערך מטהר […] היא מוכרחה להיות סדק חיוני בסדר המאובן של החברה, לא ביטוי גחמני למרד עיוור”.[10]

כדאי לשים לב למונח “סדק”, שבו משתמש חודורובסקי. סדק אינו רווח, אלא קרע, פגיעה בסדר הדברים הנתון. הוא מבטא את מה שלא צריך להיות בעולם מסודר. קוטזי, בספרו ילדותו של ישו, הציע תיאור חד לתופעת הסדק, והבחין בינו לבין הרווח: “רווח הוא לא כמו סדק […]. רווחים הם חלק מהטבע, חלק מהדברים כמו שהם. […] סדק זה דבר שונה לגמרי. סדק הוא שבר בסדרי הטבע. זה כמו לפצוע את עצמך בסכין, או לקרוע דף לשניים”.[11] טענתו של חודורובסקי נעשית עתה ברורה: הספרות – והאמנות בכלל – היא סדק המאפשר ליסוד עלום, שאינו מופיע בחיי היומיום, להגיח מתוך סדק ולהנכיח אפשרות חדשה.

במיון הקלסי של אברמס, התיאוריה הספרותית ההולמת לתיאור עמדה זו היא התיאוריה הפרגמטיסטית, שלפיה ליצירה ספרותית יש תכלית שמעבר לה. הספרות אינה בהכרח תחום אוטונומי שמשמעויותיו הן פנימיות בלבד; אדרבה, היא יכולה לספק מבט חדש שעשוי להעשיר את עולמו של הקורא.[12] היא יכולה לשחרר אותו מהתפיסה הרואה את המציאות הממשית שבה הוא חי כמציאות בלעדית כופה שאין בלתה. הספרות מאפשרת לנו לעבור אל מישור אחר; היא הסדק, הפורע את סדרו של עולם השגרתי והמוסכם.

מאוטנר, כהוגה חברתי, בחר הפעם לחרוג מכתיבתו האקדמית. בחירה זו ראויה לעיון. מדוע בחר ב”סדק” הספרותי וּויתר על שפת השיח האופיינית לו כתיאורטיקן של משפט, חברה ותיאוריה פוליטית? סביר להניח שבחירה זו מבטאת הכרה במוגבלות הטיעון הרציונלי־רפלקטיבי. דרך זו נוסתה עשורים רבים, ולא הובילה לפעולה ולשינוי. מאוטנר מניח, כנראה בצדק, כי שינוי עשוי להתחולל אם דמיונם של בני האדם יבקיע, אם יהיה בכוחם לראות דרך הסדק את האפשרויות האחרות, שאותה הם אינם רואים בחיי היומיום.

יצירתו של מאוטנר משתייכת לסוגה של הספרות האוטופית. כתיבתו מבטאת קו אופייני ליצירות אוטופיות שונות – אי־שביעות רצון מהמצב הקיים, וביקורת עמוקה על החברה המוליכה את עצמה לאבדון. אבל מאוטנר אינו נביא זעם. הוא מבין כי יש מצבים שבהם תש כוחה של נבואת הזעם בדיוק כשם שתש כוחו של הטיעון. כמחברי אוטופיות רבים לפניו, וביניהם הרצל, הוא מבקש לתאר בצבעים חיים אפשרות קיום חלופית, שטרם נוסתה. לא כאן המקום לדון באוטופיה, במאפייניה, ביתרונותיה או בחסרונותיה. לצורך הדיון אסתפק באפיון סוג האוטופיה הספרותית הספציפית שמציע מאוטנר.[13]

ארנסט בלוך הצביע על קווי הדמיון שבין האמנות והספרות לבין האוטופיה. שתיהן עוסקות באופנים שבהם האדם חושב את עצמו ומעצב את עצמו. העתיד האפשרי הוא חלק מהותי ברפלקסיה עצמית זאת. האוטופיה היא ציר התייחסות שאליה פונה האדם וממנה הוא שב אל קיומו. האוטופיה, כמו הספרות, עוסקת במה שלא התרחש אבל יכול להתרחש. האוטופיה, כמו הספרות, תובעת שינוי.[14] מאוטנר, בדומה לבלוך, לא משרטט אוטופיה הזרה לחלוטין לקיום. האוטופיה שהוא מציע היא אוטופיה אפשרית, משום שהיא נטועה בתוך הוויית החיים הממשית של האדם. בלוך הבחין בין “אוטופיה מופשטת”, שאינה מצויה בזיקה למציאות הממשית, לבין “אוטופיה מוחשית”. זו האחרונה אינה באה להמציא משהו חדש:

החדש הטוב לעולם אינו חדש לחלוטין. אין מוצאו מן היד הריקה או מראש המרחף לכאורה באוויר. דברים מעטים הם פחותי חשיבות מראש כזה. ואין לך עניין ההופך מהר כל כך לגרוטאה מסוג זה של אבנגארד. לעומת זאת, החדש הטוב מעורב עם הזרמים של זמנו ועם האותות למיפנה של העבר הקוראים להמשך ההליכה.[15]

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הן אפשר”