החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

טירונות של הלב

מאת:
הוצאה: | 2020 | 233 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

40.00

רכשו ספר זה:

מה אני אגיד? הלב שלי כועס, ובצדק. כבד לו עם כל חומות ההגנה והשרשראות. הוא ביקש ממני להוריד את גובה החומה ולפתוח כמה מנעולים, כדי שלא אפספס הזדמנויות לאהבה. הסכמתי. בתנאי שמנעול אחד יישאר בכניסה. הוא הסכים. עשינו עסק.

 

טירונוּת של הלב מתאר את התהליך שבו חל מהפך בעולמי, ומאדם מופנם הייתי ל"כדור אש", וכיום, ההתמודדויות, האהבות, הקשיים והאכזבות השחיזו את צורת החשיבה שלי – ומילאו אותי באנרגיה סוחפת. בספר זה מסופרים האירועים המשמעותיים שהפכו אותי למי שאני כיום וכל אות, תו ופסיק – נקנו בלב, בידיים וברגליים.

שלי מלכה, 33, רווקה, ירושלמית־תל אביבית, עובדת מזה כעשור בתל אביב. בגילוי לב יוצא דופן היא מתארת כיצד הגיעה לכתיבת הספר המרגש והסוחף טירונות, בלשון נקייה שאינה נחבאת מאחורי מילים יפות. וכך היא מתארת את החוויה:

"גיליתי את הכתיבה כתרפיה מגיל צעיר מאוד, רצה ומצלמת, אוהבת לתפוס את הרגע ולספר סיפורים דרך תמונה ומילה כתובה. מקיימת מרד עצמאי מטעם עצמי, מרד רוחני, פנימי וחיצוני, מאבק בחברה, שמנסה כל הזמן למשטר אותי, לומר לי מי עליי להיות או מי אני. פגשתי במסעי גם לב בוער, ידיים חומלות ומבטים צלולים, שהכניסו קרני אור לליבי וגם הם חלק מהספר. כל זה הוא אני. רוצים להכיר אותי? קראו את הספר

מקט: 4-1272-578
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶאֶפְשָׁר

 

לא האמנתי שאפשר לאהוב אותי. פשוט לא האמנתי.

כל פעם שמישהו חדש הגיע לחיי, והחליט בהחלטת יחיד שהוא פה כדי להישאר הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר איתו.

לא האמנתי שאפשר לאהוב אותי.

חיפשתי איך להרוס גם את הקשרים הכי טובים, בעיקר את אלה שהיה נראה שהם פה כדי להישאר.

ידעתי שאפשר לאהוב אותי, ושאני כן הבחורה להתאהב בה, אבל כמעט אף פעם לא הרגשתי ככה בפנים.

כמעט חיים שלמים סוג של "מתכוננת" לרגע הזה, שבו אשלים את המסע שלי… לרגע שבו אהיה אני.

פחדתי לתת למישהו להכיר אותי, היו יותר מדי פצעים שהיה צריך לרפא. במקום לבקש עזרה, במקום להרשות למי שרואה ורוצה לרפא.נכנסתי לבועה משלי וחשבתי לעצמי: ״אצא ממנה בגרסה הכי חזקה שלי, חכו לי!״

קטע.

אף אחד לא מחכה בחוץ, מחוץ לבועה. גאווה וסיפוק עצמי – כן.

אף אחד לא עצר וחיכה שם שאשלים עם עצמי וארפא את פצעיי. מן הסתם, גם לא הייתה לי ציפייה שמישהו יחכה. גם אם מישהו חצה ב״אין כניסה״ – הוא נתקל בפנים בחומות.

בחומה הראשונה ב״מה אתה עושה? אני לא מוכנה…" ובחומה השנייה ב״אימאלה, צא מכאן!״

כדי להבין איך זה מרגיש, תארו לעצמכם רגע את ההרגשה שאתם יוצאים לא מוכנים, לפני שהספקתם לשים נעליים, להתיז בושם, לזרוק עוד מבט במראה ולדאוג למסטיק מרענן בפה. ככה הרגשתי כלפי מי שניסה להיכנס אלי. הרגשתי לא ״מוכנה״.

היום, אני כבר מודעת לזה, בזמן שאני ״מתכוננת״, מישהו בצד השני גם כן עלול לאבד את החשק בינתיים. וגם – זה בסדר לצאת פחות מוכנה.

אז די, מקסימום, אצא יחפה, הכי הרבה, אצא עם שפריץ אחד של בושם פחות, מקסימום מבט אחד פחות במראה, הרי תהיו בטוחים שהסתכלתי בה מיליארד פעם, אז עוד מבט אחד לא יגלה לי משהו חדש שלא ראיתי קודם שישנה את התמונה, ולא יאשר לי משהו שלא אישרתי כבר קודם.

אי אפשר לחכות לַרגע כל החיים, לפעמים צריך פשוט לקפוץ לתוכו.

מוכנה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.