החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הזונות של פתח תקווה

מאת:
הוצאה: | 2009 | 560 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

כל מה שפנינה הארטבך רוצה בחייה העלובים זה קצת רוגע. קצת רוגע, ולדעת מי היה אבא שלה.

 

אבל עם הקולות האינסופיים שמדברים בו-זמנית בתוך ראשה, הסכיזופרניה, האובססיה הטורדנית-כפייתית והרצון התמידי, החולני, לניקיון, לסדר, ולכתיבת שירים אבסטרקטיים המושפעים מהערצתה למשוררת יונה וולך, גם כשהיא נוגעת לעתים ברוגע המיוחל, נראה שלעולם היא לא מצליחה באמת לאחוז בו. לאחוז בו ממש, זאת אומרת. עד הסוף. בלי לאבד את האחיזה, ואז, כהרגלה בקודש הנורא, להשתגע.

 

*

גם כל מה שאמה של פנינה, מלכה, רוצה בסך הכל זה קצת רוגע. "רק קצת שקט. ושיעזבו אותי בשקט. זה הכל. שישכח אותי כל העולם", כמו שהיא אומרת. ואחרי כל מה שהיא עברה בחייה, אחרי חוויותיה-ייסוריה במקום שהיא מכנה פשוט 'שמה', ומתכוונת לאושוויץ, אין ספק שמגיע לה את זה.

 

אבל גם לה, בדיוק כמו לבתה – אין שקט בחייה.

 

לא עם הצרות שפנינה מביאה עליה בשפע: הרומנים עם הגברים הנשואים, העישון המסיבי, ההתמכרות לאוכל, העובדה שהיא לא הגשימה את אחד מחלומותיה היחידים ולא הפכה אותה לסבתא, לא העמידה לה יורשים.

 

לא עם חלומות הבלהה הסיוטיים שפוקדים אותה לילה-לילה אודות 'שמה'.

 

לא עם המכתבים שהיא כותבת – רק לשם הכתיבה עצמה, לשם הלהוציא החוצה ותו לא, כי הרי אין למי למען אותם, הרי כולם מתו ממזמן – לזיגמונד, אהובה מלפני המלחמה שנרצח מיד עם הגיעם  ל'שמה', "ישר מהירידה מהרמפה, עוד לפני הסלקציה הראשונה".

 

*

פנינה ומלכה סובלות זו את זו, במה שלעתים נראה לנו, הקוראים, כמעין הנאה סאדיסטית. יחסי האהבה/שנאה שלהן נמזגים לכדי מציאות קטטונית כמעט, בה הן חיות את חייהן, את כאב הקיום: על עוניין, התמכרויותיהן, זכרונותיהן וטראומותיהן, דרך הטלוויזיה המקרינה להן דרך קבע "חיים של אחרים" בטלנובלות הספרדיות האהובות על מלכה, ב"אסקפיזם" שלה – כפי שפנינה מכנה זאת, על אף היותה שותפה – גם אם חלקית – לבהייה, ובעיקר דרך טלנובלה אחת, מלאת אהבה ותשוקה, בגידות וקלישאות טלנובליות מוכרות וחבוטות לעייפה – "אהבה לנצח", שמה.

 

*

אחרי מותה של מלכה בתאונת פגע וברח סתמית, מול דירתן הקטנה השכורה שבבניין העלוב והמוזנח ברחוב שטמפפר הרועש בפתח תקווה, חייה של פנינה משתנים ב-180 מעלות. גם חייה של מלכה עצמה משתנים אחרי מותה ב-180 מעלות והיא כמו נולדת מחדש וסוף סוף, בחלומות בהם היא מבקרת בקביעות את פנינה, היא פותחת בפניה עולם חדש, עולם שלם וגדוש על פיו, "עולם הבא", בו היא מגלה את כל הסודות שלה מ'שמה' – את כל הסודות שסירבה בנחרצות כה עזה לספר אודותם בחייה – וחושפת בפני פנינה – חלום אחר חלום, זוועה אחר זוועה, באמת תובענית, מייסרת, קשה לתיאור בשפה, במילים – את שלל חברותיה וחבריה מ'שמה': על צבעוניותם, טירופם, עיצבונם, ייסוריהם הבלתי נתפשים במקום ההוא, אך מעל לכל – על אנושיותם הנאצלת, מכמירת הלב – דווקא 'שמה', דווקא אז.

 

אלו הם המלכים, ובעיקר – אלו הן, בכבודן ובעצמן – רוחות-אנוש, בשר ודם – המלכות של אושוויץ.

מקט: 4-1037-1
כל מה שפנינה הארטבך רוצה בחייה העלובים זה קצת רוגע. קצת רוגע, ולדעת מי היה אבא שלה.   אבל עם […]

(רגע

לפני שאני

מתחילה…)

הרגעים האלה שלנו, של הסיפור שלנו, לפני שהוא ממש ממש מתחיל.

לפני שהוא נוגע בי. מכניס את היד שלו אל תוך הלב שלי- מועך אותו כמו… כמו… שום דבר שמילה, שמילים, בעברית, באנגלית, יוכלו אי פעם לתאר.

הרגעים האלה שלפני שהסוד שלנו מתגלה.

אני רועדת. כל כולי. רועדת.

כמו עלים מתים על מדרכות שכוחות בפתח תקווה, בניו יורק… אני לא מוכנה לפתוח את הפה. לא מוכנה לדבר. לצעוק. אפילו לא ללחוש.

כל מה שאני יכולה לעשות זה לתת עט בין האצבעות של האיש הזה, המסכן הזה, דורון בראונשטיין. להגיד לו תודה. וסליחה. לקלל אותו בכל הקללות הקיימות (והלא קיימות), בכל השפות הקיימות (והלא קיימות), ואז… אז לחבק אותו כמו היה… כמו היה ההשתקפות שלי עצמי במראה. כמו היה היום הולדת שלי. השם שלי. המקום שבו אני הכי איננה והכי ישנה. בו-זמנית. ואז… אז לתת לו לספר את הסיפור שלי: מההתחלה, עד הסוף. כולל האמצע. הרבה, המון, בשר ועוד בשר של אמצע.

הוא הנאשם, השופט והתליין של הסיפור שלי. הוא היחיד שנוגע בי, כמעט בדיוק כמו שאבא היה נוגע.

הוא המחלה שלי והתרופה למחלה שלי. הנימוס שלי ומה שמסתתר מאחוריו. הוא ההתנצלות שלי, הוא הקללה שלי, הוא הייחום שלי ואז… אז המצאת המילים ׳קללה׳, ׳ייחום׳, ׳מחלה׳, ׳חיים׳, ׳תקווה׳ ו׳פתח׳.

דורון, דורון, דורון, הגיע הזמן לפתוח את כ            ל המילים כולן.

קשר אחר קשר אחר קשר אחר קשר.

אחד אחרי השני. יאללה כבר, תשיר אותי…

מילים ראשונות

מודה ומתוודה: אם זר היה ניגש אליי לפני שנולדתי, לפני שהוריי יצרו אותי, יצקו אותי מתוך האין כלום אל תוך תבנית הגוף, לפני שזרעו המקולל וביציתה המקוללת נפגשו על אם הדרך, לחצו ידיים, הגיעו להחלטה הגורלית להתחבר, לעשות מהטיפה הלבנה והעלובה שלו את היפית המכוערת שלה הפכתי להיות, להעניק לה במתנה עיניים ומוח ורגליים ופנים ורגשות, אללה יסטור, כמה רגשות…

אם אותו מישהו, סתם מישהו, זר טוב לב ואנונימי, היה מודיע לי מראש שאלה הם החיים, או ליתר דיוק, שכך ייראו להם יום אחד חיי, הייתי מבקשת ממנו שיעצור את התהליך ומיד, שלא ייתן לי לבוא לעולם הזה. הייתי בוכה ומתחננת, יורדת על ברכיי, עושה הצגה שלמה, מביאה אותה הכי בתיאטרונטו שאפשר, רק שיעזור לי לעצור את הכל בזמן לפני השיטפון הגדול שלאחריו רק סימני שאלה ללא כל תשובות בסופם. הכל הייתי עושה, נשבעת! הכל! רק שלעולם לא אוולד…

זה לא שאני שונאת פה את הכל, שלא תבינו אותי לא נכון. יש דברים שאני אוהבת, ואפילו דברים, מעטים ועדיין, שעושים לי את היום. יש נקודות לבנות, מוארות, גם בתוך ים הכתמים השחורים האינסופיים המקיפים אותי, המכבידים על הנשימה. מקומות מרגיעים, אנשים-מלאכים שבטוב לבם הנדיר הצילו את נשמתי מכיליון גמור: איתמר, יום-טוב, אורית. פה ושם גם קצת עתיד קורץ אליי במפתיע, מחייך, ותקווה, סליחה, לא תקווה כי אם היבהובים של תקווה, הבלחות, מיצמוצים, מדי פעם בפעם מביטים לעברי, מקישים על דלתי ומעירים לתחייה את קיומי העלוב הנוכחי ואז גם כמה זיכרונות מתוקים מבצבצים להם במוחי, מזכירים לי שבין כל השחור היה גם פה ושם איזה אדום, גם קצת כחול, גם כמה משיחות מכחול סגולות. אבל מעל לכל, אני מודה ומתוודה: קשה לי להיות אני. להיות יפית אליאל, אללה יסטור, כמה זה קשה. האם גם לך קשה להיות את? ולך? האם גם לך קשה כל כך לפעמים להיות אתה עצמך? פשוט אתה? האם לכולנו בעצם קשה כל כך להיות אנחנו עצמנו? האם הדבר הזה, הבסיסי ביותר, הראשוני ביותר, הקיומי, הדבר הזה שאנחנו עושים ביום יום מבלי אפילו למצמץ, מבלי לחשוב פעמיים, מבלי לעמוד מול כל זה בכוח אמיץ ולהתנגד לו, פשוט להתנגד לחיות את החיים, האם זה באמת שלא לצורך מובן מאליו? הרי זה מה שהעולם כולו מצפה מאיתנו שנעשה, לא? הסביבה שבה אנו חיים, ההורים והילדים, המעגל שבתוך המעגל שסוגר עלינו, שמחניק אותנו, שהופך אותנו מגדולים וחזקים, מחופשיים ועצמאיים- לקטנטנים, קצוצי כנפיים, עלובי החיים…

העולם הרי מצפה מאיתנו שנתמיד, שנחייה את חיינו כמו כולם כאן, בלי לעצור ולו אפילו לשנייה בודדה אחת לתהות על קנקן החיים, על משמעותם. אבל לנו, יאללה, קדימה, בואו כולנו כבר נודה באמת הזאת, פשוט קשה נורא. ואם אכן כולנו מסכימים שזה כל כך קשה לחיות, אז… האם זה כל הזמן קשה? או שרק לפעמים? ביום-יום, בשעה-שעה? או רק בימי ההולדת כשהגוף שגורר את מחוגי השעון יחד איתו בכוח עצום מטה-מטה, שסוחט אותם הלאה-הלאה, מכוון את היד אל שעון החול האוזל, כמו מחיש את הצעד אל עבר הסוף, אל עבר הסוף הבלתי נמנע הממתין לכולנו כמו ילד שובב בקצה המסלול, מסתתר בסבלנות אין קץ (וכמה בדיוק הוא עוד יכול להמתין לנו עד שנואיל בטובנו ונסיים סוף סוף את שלל עיסוקינו? שלושים שנה? שמונים שנה? והאם מרוווח הזמן כולו בכלל משנה את מהות, את משמעות קיומנו?) עד לרגע הנכון לתקוף, לעשות ׳בההה!׳ של ילדים כשאנחנו הכי לא מוכנים. אין לי תשובה לשאלה ולמען האמת, לא אכפת לי אם קשה פה לכולם ועד כמה ובאיזו תדירות כי על פי איך שאני רואה את פני הדברים, עם כל הכבוד למשפחה שלנו, לילדים שהם הכל בשבילנו: המשכיות החיים, החלומות שאנחנו לא הגשמנו ושניתן ככל שרק ניתן כדי שהם יגשימו אותם עבורנו, להורים שכל מילה שאי פעם אמרו, שכל מעשה שעשו, השפיע אם במישרין, אם בעקיפין, על כל מהלך חיינו, כמו במעגל שבתוך מעגל שבתוך מעגל שבתוך מעגל כל המילים שלהם כולן, כל המעשים, מקיפים אותנו כמו להקת דבורים עוקצניות החגות מעל לראשינו, מזמזמות ללא הפסק. עם כל הכבוד לחברים שבאים ומתחלפים לנו כאן בקצב מסתחרר, לעמיתים לעבודה ולשכנים, בסופו של דבר, אחרי הכל וכולם, בשורה התחתונה, באותיות הקטנות בסוף החוזה הלא כתוב של החיים שלנו, כולנו הרי נמצאים פה לגמרי לבד. בודדים באפילה בין אור לבין חושך, בין חיים לבין מוות, מודעים שבאיזשהו שלב גם אותנו, כמו את כל האחרים, תתקיף איזו מחלה (מי אמר סרטן? ואיזה סוג בדיוק? הרי יש כל כך הרבה בשוק, ברוך השם), תאונה (בנסיעה? תאונת עבודה? פגע וברח? איזה בדיוק?), התקף לב (מיחושים קודם? משהו עם התראה או איזה בום וטראח התקף אחד מהיר ובו במקום קופץ עלינו המוות?) או פיגוע (מתי בדיוק? ואיפה?) הרי משהו בסופו של דבר יגיע גם לפתחנו ולא יעזרו לנו כל ההתחמקויות וכל מקומות המסתור הכי מוצלחים שרק נמציא. משהו, כמו שאבא היה תמיד אומר, משהו הרי חייב לקרות בסוף…

אבל לרגע אחד- הבלחת אופטימיות קצרצרה- אני תוהה… האם נמות בשיבה טובה? בשנתנו? לא. אני בספק רב. הרי רק מעטים נבחרים מגיעים לזה ואני מודה ומתוודה (יש לי נטייה לחזור על מילים שאני אוהבת הלוך וחזור, ולמה לא ? הרי לכך נועדו המילים. שנשתמש בהן עד זוב דם, עד כיתוש, שנשחה בהן, שנלוש אותן, ככל שרק ניתן) אני ממש לא רוצה לסחוב עד גיל תשעים ושבע נלחמת באלצהיימר ובעצמות יבשות. לא אני לפחות, אולי אתם?

$

כל הטענות שלי לגבי החיים מופנות בראש ובראשונה אל עצמי. לא להוריי, לא לחברים, לא לבחירות הגרועות שעשיתי בדרך. הרי תמיד, כמו אצל כו-לם, גם לפניי ניצבו להן שתי הדרכים הוותיקות המוכרות לעייפה: לימין או לשמאל. ואני, אני מודה ומתוודה: אני טעיתי. פשוט טעיתי. כמה פוטנציאל היה בי, אלוהים עד, גם בכם, בכול-כם היה טמון פעם כל כך הרבה פוטנציאל ותראו אתכם היום. זו הרי ממש בושה וחרפה לכמה מעט הגעתם בחייכם. אני? אם אני הייתי אתם? ת׳אמת? הייתי בכלל מתביישת לצאת מהבית…

אבל… לרגע אני תוהה… האם הפוטנציאל הטמון בכם, פוטנציאל הילדות, השורשי, המולד, האם הוא לא יצא מתוככם החוצה, אל העולם, בגלל שלא נתתם מספיק אהבה? או האם תמיד נתתם רק בשביל לקבל בחזרה? האם יש ביניכם אי אילו צדיקים שהנתינה שלהם הייתה ועודנה נתינה נקייה, טהורה, נתינה של ילדים, זכה, כזו שלא באה בשביל לקבל דבר? ו… מה לגביי? האם אני עצמי נתתי מספיק אהבה בחיי? לעצמי? לעולם? למי בעצם הענקתי אהבה שלא בשביל לקבל אהבה בחזרה? או כל דבר אחר לשם העניין שאיננו גשמי, שאיננו חומרי, דבר שלא ניתן לחוש בו במגע? אני מודה ומתוודה: לאף אחד. ובכאב עצום, כאב שהמילה ׳כאב׳ לעולם לא תוכל להכיל בתוכה, אני מודה ומתוודה: אפילו לא לעצמי.

$

אני עומדת מול המראה הגדולה שבדירת הוריי הישנה שברחוב מינץ 13 בפתח תקווה. כאן אני גדלתי: בעיר הזאת, בבניין הזה שהתמוטט פעם אחת, הבניין שילדי השכונה שמזמן כבר אינם ילדים- בגרו כבר כל כך מאז, התחתנו, הביאו לעולם ילדים משלהם, יצרו את המעגל שבתוך המעגל שבתוך המעגל של חייהם- היו קוראים לו ׳הבניין של רזניק׳, על שם הקבלן. אז הייתי ילדה קטנה ואחר כך ילדה בינונית. לאט לאט אני מכילה את הזמן שחיי מקציבים לי: הופכת לילדה גדולה, לנערה, לאישה. חוזרת אל עצמי עם השנים: אל אותו הבית, אל אותה הפיזיות של המקום בשינוי הפיזיות של הגוף, של ההתפתחות שבאה מבחוץ ומשפיעה על כל מה שספוג כל כך מבפנים, שעושה אותי למי שאני. כאן אני גרה היום. הדירה הזאת שייכת לי ואני גרה בה עם דנה (סברנסקי) ושונית (לוי), החברות הכי טובות שלי, האחיות שמעולם לא היו לי. האם אני חיה את חיי בעבר? תקועה? או שמא… האם בשבילי הדבר הזה, הדבר המפחיד הזה שנקרא ׳עתיד׳ חייב להיות משולב כמו צמות של חלה לשבת יד ביד עם עברי?

$

השקט מפחיד אותי. מאז ומעולם שקט הפחיד אותי. האם זהו הפחד מלהיות לבד? בלי אף אחד? או האם זהו הפחד מלהיות עם עצמי? מחוברת לכאורה אבל בעצם כל כך רחוקה, רק נראית תמיד מאוד קשורה למשהו, למישהו, כמעט בעבותות, אך בעצם הזוייה כל כך, מרחפת באוויר. אני לוחצת ׳פליי׳ על מערכת הקומפקט-דיסק המיושנת, מפעילה את הדיסק שאיתי, חבר טוב שלי עוד מהימים שהייתי ניו יורקרית גאה שלח לי. זהו אוסף של יצירות ג׳אז לא מוכרות, אבל מה זה חשוב? האם פירסומו של היוצר, בכל תחום שהוא, הופך את יצירותיו לטובות יותר או לפחות? ״העיקר שהן מרגיעות אותי,״ אני לוחשת לעצמי. במכתב שצירף הוא כתב: ״אני מקווה שטוב לך, יפית. לך ולדנה ולשונית. תמסרי ד״ש לכולם, גם לחגי. אופירה/חמוטל עשתה קצת כותרות לאחרונה. היא הייתה המופע חימום של טורי איימוס ב׳מרקורי לאנג׳ בשכונה אז עשו עליה כתבה גדולה ב׳ווילג׳ ווייס׳. היא גם אגב, מוסרת ד״ש. הכל חראגיל בניו יורק. איך אומרים בקוהלת? אין חדש תחת השמש. הבניינים של דונאלד טראמפ עדיין מכסים את השמים וגם בקיץ הזה יש גשמים מטורפים כל יומיים. אשכרה כאילו שאנחנו באיזו סוואנה טרופית ועוד רגע מגיע המשיח, או ישו, או איזה סוף העולם וסוגר לכולנו את הבאסטה. ובינינו, אני מעדיף את האופציה האחרונה. לא יהיה הכי מגניב להיות חלק אקטיבי, נוכח, מסוף העולם? רק בשביל זה היה שווה לסבול פה את כל החיים המזויינים האלה. בכל אופן, הלוואי שהיו לי את הביצים שיש לך, לעזוב פה ככה את הכל, כמו שאתן עשיתן, לקשור את כל הקצוות שלי ולחתוך מכאן עכשיו. אבל אין לי, אני מודה, אין לי את האומץ הזה לעזוב את ניו יורק, את החלום, לחזור לדשדש עכשיו בשינקין, או בפלורנטין, לנסות לעשות את זה בתל אביב. לא שזה קטן עליי, ממש לא. זה פשוט ש… את יודעת איך זה, אחרי ניו יורק הכל נתפס בפרופורציות לגמרי אחרות. אני וויי, נשיקות חמות, שלך, איתי כהן. נ.ב- קניתי ב׳אמזון׳ את הספר שלך, הוא ענק! אין עלייך, יפית, את כישרון אמיתי! (לא אהבתי שקראת לי ׳המנייאק׳ ומזל שיש עוד מלא איתי כהן בעולם, אחרת עוד היו עולים עליי, אבל סבבה! לא ידעתי שאת יודעת לכתוב) אגב, גם הזמנתי את ׳הפעם הראשונה שלי עם מלאך׳ של דורון בראון שהמלצת לי עליו, דווקא אותו לא כל כך אהבתי. הספר מרוח לאללה לטעמי וגם יש בו מלא שגיאות כתיב, כנראה מישהו בהוצאה לאור התקמצן על ההגהה. טוב, לא משנה, לא נזיין לך בשכל עכשיו. אני מקווה שאני אקבל את הגרין קארד לפני שאני אמות (העו״ד שלי לורנס בנדוקו אומר שבסוף זה יסתדר לי ושבינתיים אני אוכל לפחות לקבל עוד הארכה לוויזת-אמן שלי) בשביל שיום אחד אני עוד אשב איתך אצל מרגרט תייר ביפו (המסעדה שאני הכי אוהב בארץ) ונעלה זיכרונות. אגב, אני יוצא עם איזה יפנית אחת שטומוקו, החברה של אביב שממלצרת ב׳טקהאשי׳ (היא אמרה לי שהיא מכירה אותך עוד מהימים שהיית באה לאכול שם עם חגי) סידרה לי. אין לנו על מה לדבר, אבל הסקס בן זונה. את יודעת איך זה עם יפניות, אין חור שחור שהן לא ייפלו אל תוכו. בכל אופן, אף מילה על זה לדנה. יאללה ביי.״

$

אני עוצמת עיניים ומדמיינת לעצמי שאני על חוף הים, מצד אחד דנה, מהצד השני שונית. מחר אנחנו נהיה שם אבל אני רוצה את זה כבר כאן וכבר עכשיו: לעצור את הזמן, לנצח אותו, זה מה שאני רוצה. כמו במנהרת הזמן לשלוט בכל המחוגים של כל השעונים בעולם. נקום מוקדם שלא ננחת ישר על הצהריים להתבשל כמו עופות על הגריל. זה מרגיע אותי להיות בארץ, באמת. סוף סוף יש לי תחושה שאני במקום שלי. לשמוע עברית בכל מקום, לקרוא עיתונים בעברית, מודה ומתוודה: מה שנראה לי פעם, כמעט כבר שבע שנים לאחור, כמו משהו טריוויאלי ולא נעים: הצפיפות הדביקה הזו, חוסר הפירגון שבא יד ביד כמו זונה וקונדום עם צרות העין, עם הפשע, עם העוני החדש שנוצר על ידי המתעשרים החדשים – כל הערסים הכי מושחתים וטיפשים של בית הספר, של השכונה, הפכו לקבלנים, עשו מיליונים. כל החנונים בקושי מגרדים שכר דירה – השחיתויות הפוליטיות האינסופיות, מזג האוויר המזיע, היום, היום אני אחיה ואמות ואלחם למען כל זה. רק שלא יקחו את זה ממני. רק שלא יזרקו אותי שוב אל הגלות. ניקח אוטובוס, קו 66. פעם, לכל מקום היינו לוקחות מונית שירות, כל כך מפוחדות מהפיגוע הבא, כל מזוקן נראה לנו כמו ערבי, כמו מחבל. ״היום אני כמעט מתתי בפיגוע!״ אז הייתי צועקת אל עבר כל מסכן שרק נקרה בדרכי, ״מחר אתם!״ והיום? היום הכל זה ׳כולם מתים בסוף גם ככה׳ רמה שצריך לקרות הרי בכל מקרה קורה׳. התלמידים שלי- שאני מלמדת כבר שנה- נמצאים בחופש הגדול. ״איך שהשנה הזאת עברה מהר? אה?!״ אני מתלוננת באוזניי כל מי שרק מוכן לשמוע. אבל ביני לביני אני יודעת, זו לא רק השנה הזו שעברה כמו טיל באליסטי, במהירות האור, בטיסה, אלה הרי כל השנים וכל העשורים וכל הלילות וכל הימים שעוברים כל כך מהר פה, בכזה חוסר היגיון, בכזה אי צדק: אנשים אהובים מתים כאילו שלאבד זה הדבר הטבעי ביותר שקיים, תינוקות נולדים כל הזמן, בריתות מול הלוויות, בר מצוות מול תאונות, פיגועים, מלחמות, אהבות גדולות שמהולות תמיד בבגידות קטנות, מטופשות, בהמיות, יצריות, אהבות גדולות שמסתיימות תמיד בפיגועים חבלניים, והכל חפוף כל כך זה בזה, מעורבב זה עם זה, כאילו כל דבר נוצר מתוך קודמו: ביצית-זרע-עובר- חיים-מוות, ואז שוב: מוות-חיים-עובר-זרע-ביצית. כאילו כל הדברים כולם קשורים באופן זה או אחר, באופן מיסטי ממש, זה אל זה. כל פעולה שלנו גוררת פעולה של אחר, מעשה ותגובה, נתינה- קבלה. האם לכל הדברים שקורים לנו יש סיבה מוקדמת? האם מישהו מלמעלה מכוון עבורנו את התנועה? מחזיק בנו כמו בבובות מריונטה קטנטנות? חסרות כל יכולת אמיתית לשנות, להשפיע? והזיכרונות? מה עם… כ ל הזיכרונות? אני שואלת אותך, כן, כן, אותך! אל תסתכלי לי עכשיו לצדדים! אני מדברת אלייך! כן, אלייך מותק! מה עם כ ל הזיכרונות שלך?! ומה עם כ ל החלומות?! על מה חלמת את להיות כשאת היית ילדה קטנה?! נו, קדימה, עצמי את עינייך, דמייני שאת יושבת עכשיו איתי על חוף הים, מצד אחד דנה, מהצד השני שונית, קחי לך את כ ל הזמן שבעולם, קחי לך אוויר, סוף סוף, קצת אוויר, נשמי, נשמי, נשמי, עמוק, חרישי, נצחי, את כל העולם הארור הזה נשמי אל תוך קרבך ואמרי לי, סליחה, לעצמך: מה את חלמת להיות?

$

ובזמן שאת מפענחת לעצמך את עצמך ואת זיכרונותייך אני אדבר במקומך. מי יודע, אולי דווקא המילים שלי, האמיצות, הטרגיות, אולי הדרמה של חיי תעזור לדרמה- או מי יודע, אולי בכלל זוהי קומדיה- של חייך סוף סוף להשתחרר, להתפרק לאלפי גורמים, לאינסוף חתיכות בשר מהולות בנשמה: האהבה שלי אל עצמי זה הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים. זהו הדבק, דבק המגע הקטלני שמחבר את עצמי אל תוכי, האהבה שבזוקות בה טיפות רכות, עגלגלות, של שינאה. השינאה העצמית שלי לעצמי זה הסקס שלי, זוהי נקודת הייחום שבין הרגליים שלי, שבתוך חור-החיים שמסתתר ביניהן, בעומקיי. השינאה העצמית שלי אל עצמי היא-היא המקום, השורש, ממנו משתחררות אצלי האורגזמות במלוא אונן, כמו לביאה בשעת ההמלטה. כל לידה היא מוות וכל מוות- חיים.

$

הספר האחרון שלי, ׳הזונות של פתח תקווה׳, היה לרב מכר ענק-

(42,126 עותקים עד היום. אני סופרת כי אני מקבלת חמישה שקלים על כל ספר שנמכר ובתור מורה מחליפה ביסודי שמרוויחה פרוטות שבקושי מספיקות לי בשביל לשלם על השיחות בפלאפון, זה עוזר לי לגמור את החודש יפה מאוד) אני מודה ומתוודה: הוא באמת ספר מיוחד. כזה שאי אפשר להכניס אותו לשום קטגוריה (ואותי? תראו לי מישהו שיכול להכניס אותי לאיזו תבנית?) הוא כתוב קצת כמו יומן אישי של ילדה אוטיסטית מקסימה עם בעיות בקורדינציה, של חולת אסתמה שבחרה מכל העיסוקים הקיימים בעולם דווקא לרוץ למרחקים ארוכים, קצת כמו ספר פילוסופיה מעמיק ומכביד השואל את הקורא אינסוף שאלות על חייו ועל מיקומו בעולם כאדם בודד וכאדם כחלק מחברה מעגלית החוזרת על דפוסיה שוב ושוב, אבל הכל במסווה מתוחכם של עוד ספר טיסה קליל כנוצה. קצת כמו בלוג של הילדה הכי יפה ומקובלת בבית הספר שרק היא עצמה יודעת כמה שהיא בעצם, בשורשי קיומה הסבוך, מכוערת ודחוייה. קצת כמו מדור רכילות מושחז ועוקצני, כזה שרק אחת שמוקפת בבדידות ששום חברה לא תוכל לעולם להושיע יכולה להקיא מתוכה כמו בהשפרצות אינסופיות של דם וקיא על בד קנבס המוצמד בכוח, באונס ממש, מול עיני הקורא. והוא מבולבל והוא ילדותי והוא אישי-אישי לגמרי, אינטימי ממש ולגמרי נוגע ללב. בילבלתי אותו בתאריכים, בשנים, במקומות, בשמות האנשים. עשיתי אותו מבולבל כל כך בגלל שהחיים, לפחות איך שאני משקיפה עליהם מהצד כבר כמעט שלושים ושתיים שנות חיים הם מבולבלים, באמת שהם מבולבלים לי נורא. הדברים לכאורה קורים נטולי סיבה ועם זאת, כמו שהמאמינים אומרים, לפעמים זה באמת מרגיש כאילו שהכל מלמעלה. סליחה, מה אמרת? אה, את שואלת אם זה עושה אותי מאושרת? הספר הזה? ההצלחה שלו? הכתיבה? האם אני מאושרת את שואלת…? שאלה טובה. האמת? עדיין, למרות כל מה שעברתי, אין לי מושג. פעם, מזמן מזמן, כשהייתי בת 14, תלמידה בכיתה ח׳ בחטיבת הביניים ׳עלומים׳ על שם פיינברג בעיר, המחנכת שלי אמרה לי ש׳אושר זה אובר-רייטד׳. אני מודה ומתוודה (ואודה ואתוודה ואודה ואתוודה ככל שאוכל וככל שרק ארצה ואחזור על משפטים ואעמיס בפרטים כי זוהי מי שאני, אחת כזו שרק מעטים נבחרים יכולים להבין, שלכל פרט ולכל חזרה ולכל תוספת ולכל אריכות יש סיבה. כל מילה כתובה יושבת על מטמון נעול, עמוק באדמה, מכוסה בחול ועליו מונחת מכונת הירייה שלי שבצורת מכונת הכתיבה, מוכנה להתקיף בזעם כל מתנגד) בשעתו לא הבנתי את כוונתה. אבל היום, היום אני כבר יודעת…

$

אחרי השנה החמישית שלי בניו יורק, כשרק נכנסתי לשנתי השישית בניכר, זה היכה בי במלוא העוצמה: ההכרה הזאת, התובנה, עד כמה שאני לא מאושרת. לא מהמקום, לא מהאנשים המצויים בו, הממלאים את העיר הזאת בחלומות גדולים מדי, חלומות שהסיכוי להגשמתם הוא כאחד למיליון. ולא, ממש לא ממה שאני עושה בשביל לשלם את שכר הדירה. אתם מבינים? אני הייתי זונה. זונה טובת לב עם נטייה לתפקיד המאדאם. להלן, משווקת את שתי חברות הילדות שלי, את ׳האחיות׳, דנה ושונית, לכל המרבה במחיר. מוכרת אותן, מיחצ״נת אותן ומתמקחת בעבורן, מנסה לקבל כמה שיותר דולרים עבור שירותיהן כאילו שלא המדובר פה בבני אדם חיים ונושמים אלא בשזיפים, יודעים מה? תעשו את זה בננות, בשוק של פתח תקווה. אה, כן, וגם סחרתי בסמים, כן, כן, אני, הילדה הטובה שהייתי פעם, טרום-ניו יורק. בסמים אמיתיים סחרתי: גראס וקוקאין והרואין ומה לא, אבל זוהי רק ההקדמה. מה שנקרא, ׳מילים ראשונות׳. ואני מבקשת מכולכם לזכור: אני מזעזעת, אני חורגת מכל הכללים, אה, כן, וכמעט שכחתי, אני גם שקרנית מכל הלב. זאת אומרת, אחת כזאת שתהרוג את האמא שלה רק בשביל לתפור עוד נדבך בעלילה. אז הכל חברים, כמו שאומרים, לקחת בערבון מוגבל. אה… כן, ולפני שאני שוכחת הכל, מתנערת מעצמי ומפרשיותיי הסבוכות ועוזבת אתכם לשחות ללא גלגל הצלה בתוך חיי הפתלתלים, בסיפורי, בעלילת חיי, חשוב לי מאוד לגלות לכם סוד. בואו, בואו חמודים שלי, בואו תתקרבו אליי, זונות יקרות. תקרבו את האוזניים שלכם אליי, כן, יופי! ככה בדיוק! אני אלחש את הסוד שלי רק פעם אחת והלחישה שלי, כדאי שתדעו, נשמעת כמו רעידת אדמה שרק אנשים עם סף רגישות גבוה במיוחד יכולים לשמוע אותה, אז תהיו מרוכזים מתוקים, או.קיי? תהיו מרוכזים מאוד. אז ככה, אתם מוכנים? יופי. כי הנה הסוד שלי מגיע אליכם: (ואם לא שמעתם את מה שאמרתי עכשיו, את הסוד שבא אחרי ה : אז זה פשוט מעיד שגם אתם עדיין לא מוכנים להיוולד. שגם אתם, בדיוק כמוני, הייתם צריכים איזה זר טוב לב שיעצור את ההורים שלכם לפני שזה נקלט: זרעו המקולל של אביך בביציתה המקוללת של אמך, היישר אל תוך רחמה הכל עבר, כמו רעל חדש טרי, שבעוד כתשעה חודשים יביא אותך אל אוויר העולם…)

$

כשאני מסתכלת על עצמי במראה אני רואה אתכם, ואתם? שאלוהים ישמור, כמה שאתם מכוערים! ב ב ק ש ה, תסתכלו על עצמכם! לא במראה המזויינת שממולכם! לא מבחוץ, מ ב פ נ י ם! תסתכלו מבפנים ומה אתם רואים? אם תסתכלו פנימה, אם אי פעם תצליחו לגעת באדם שקברתם בתוככם, בנבכי נבכי הילד שחנקתם למוות מבפנים, אתם תראו שגם בתוככם יש איזו יפית אליאל קטנה ונרעדת, שגם בתוככם קיימות להן- חיות ובועטות- דנה ושונית, שגם בתוככם תקועים להם חיים בתוך חיים בתוך חיים, גדושים וסוערים, עלובים ומפחידים, עצומים ומפוחדים מהצל של עצמם. המוות, המוות הרי יגיע גם אל שערי ביתכם אם תרצו ואם לא תרצו ומה שלא תעשו ואיך שלא תנסו להתחבא ולאן שלא תברחו וכמה תירוצים שלא תמציאו הוא הרי בסופו של דבר ימצא גם אתכם. אבל עד שהוא יגיע, עד שהוא יצרף גם אתכם לשורותיו, בשביל להנעים ולעניין ול ה ק ש ו ת את הזמן שנותר עד לבואו, אני נכנסת עכשיו לחייכם. לתת לכם את הסוד, את הסוד שלי שבוער בעצמותיי כמו אש, שורף אותי בקצות קווי המתאר של הגוף, ואז מבפנים, בתוך הנשמה, הלב, כל המחשבות. השריפה הזאת מוכרחה הרי להשתחרר ממני על העולם כולו ועליכם לפני שאשרף כבר בעצמי, לבדי. הסוד שלי הוא הרי בעצם אותו הסוד שקיים גם בכולכם, רק שאתם מפחדים להודות בו, לזעוק אליי את מה שאני עומדת עכשיו לזעוק אליכם: לעזרה, להצלה, לקללה, לנקמה, בקול רם, ללא נשימה, במשפט אחד ארוך עד אינסופי, בזעקה. להצית אותו כמו לבה רותחת על ראשיכם, עד שתודו מי פה מבינינו הוא בעצם הזונה, ואז תישרפו כולכם, יחד איתי.

כאילו לא היינו כאן מעולם…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הזונות של פתח תקווה”