החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הזמן הזה III

מאת:
מצרפתית: שושנה כרם | הוצאה: | 2015-03 | 242 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ב-12 בדצמבר 1957, יומיים לאחר שהוענק לו פרס נובל לספרות בשטוקהולם, הכריז קאמי בתשובה לשאלה של סטודנט מאלג'יר: "הגנתי על אמי קודמת לצדק". דבריו עוררו סערה; כדי להבהיר את עמדתו כינס קאמי את מרבית כתביו על אלג'יריה ועל המלחמה בספר רשימות אלגי'ריות.

אלבר קאמי כתב על אלגי'ריה: "אהבתי בתשוקה את האדמה הזאת שבה נולדתי, שממנה שאבתי את כל מה שאני, ורגשי ידידותי מעולם לא הפרידו בין בני האדם החיים עליה, יהיה גזעם אשר יהיה".

את הטבע "שאין שני לו ביופיו", בארץ זו "שבה השמים והאדמה הם הזמנה לאושר", אהב כפי שאהב את תושביה: "גורלו של העם הזה… הוא לעבוד, להתבונן, ובכך להעניק לנו, הכובשים חדלי המנוחה, שיעור בחכמה. לפחות ייסלחו לנו הקדחתנות, הצורך הזה לשלוט האופייני לבני אדם בינוניים, בכך שנקבל על עצמנו את נטל הקיום ואת הצרכים של עם חכם יותר, עדי שיוכל למצות את כל גדולתו".

כאשר החריף העימות בין צרפת לבין תנועת השחרור הלאומית האלג'ירית (הפל"ן) והסלים להתנגשות פראית ואלימה, ניסה קאמי ביחד עם חבריו למנוע את הקרע הסופי. הוא חתר להציב רף מוסרי לכל המעורבים בסכסוך, תוך שהוא מבקר באותה מידה את "בלעדיות השמאל על העמדה המוסרית" ואת "בלעדיות הימין על העמדה הפטריוטית". בכך קומם נגדו את עמיתיו האינטלקטואלים מן השמאל ואת שוחרי הקולוניזציה הישנה מן הימין.

רשימת אלג'יריות הוא מסמך מרתק, שממנו עולה הגדרה חדשה של תפקיד האינטלקטואל בחברה דמוקרטית: במקום לתת הכשר לאחד הצדדים להשתמש באלימות, מציע קאמי להציב גבול וסייג לזכות שכל צד תובע אותה בשלמותה. אך הוא מציין ביובש שכל מי שניצב בין שני מחנות לוחמים ומתחנן לפיוס ולשוויון סופו שיִיָרֶה בגבו, ומסכם: "הספר הזה הוא גם תולדותיו של כישלון".

לספר נוספה מסה מקיפה, "האינטלקטואל בצוק העתים: קאמי, אמו והצדק", מאת ד"ר דניס שרביט, מרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, המציע פרשנות חדשה לעמדתו של קאמי אל מול העמדות של ז'אן פול סארטר, סימון דה בובאר, רמון ארון ואנשי רוח אחרים שחלקו על דעתו.

מקט: 4-249-50207
מסת"ב: 978-965-540-455-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


חוסר כול

לפני שאתחיל בתיאור כללי של סבלו של חבל קבילייה, ולפני שאשוב לנתיב הרעב הזה שהלכתי בו ימים ארוכים, הייתי רוצה לומר כמה מילים על הסיבות הכלכליות לסבל הזה. אפשר לתמצתן בשורה אחת: קבילייה היא חבל ארץ המאוכלס בצפיפות יתרה, וצורך יותר ממה שהוא מייצר. בחסות קפלי ההרים האלה רוחשת אוכלוסייה שצפיפותה מגיעה, לכדי 247 בני אדם בק"מ מרובע, כמו למשל בג'וּרג'וּרָה. אין מדינה באירופה שיש בה דוחק כזה. צפיפות האוכלוסין הממוצעת בצרפת היא של שבעים ואחד בני אדם. עם זאת בני קבילייה צורכים בעיקר דגנים, חיטים, שעורים, דוּרָה בצורת מאפה, או קוסקוס. אולם אדמת קבילייה מצמיחה מעט דגנים. יבול הדגנים באזור מגיע לכדי שמינית מן הצריכה. את הגרעינים האלה, החיוניים לחיים, צריך לקנות. בארץ, שהייצור התעשייתי בה שואף לאפס, ניתן להשיג כסף רק בעקבות עודף של תוצרת חקלאית.

ואולם קבילייה היא בעיקר אזור שצומחים בו עצים. הגידולים העיקריים הם תאנים וזיתים. במקומות רבים יבול התאנים מספיק רק בקושי לצריכה. ואילו יבולי הזיתים משתנים בכל שנה: פעם היבול מועט ופעם שופע. איך ניתן לאזן את התוצרת הזאת עם צורכי הדגנים של העם המורעב הזה?

מחלקת התבואה העלתה את מחיר הדגן, ואין מתלוננים על כך. אולם בה בעת לא חל ייסוף גם במחירי התאנים והזיתים. וכך, קבילייה, צרכנית הדגנים, משלמת לאדמתה הנהדרת, כפוית הטובה, את מס הרעב.

בגלל המצב הקשה הזה הקבילים נהגו כפי שנוהגים כל העמים העניים וצפופי האוכלוסין, ובחרו בהגירה. הדבר הזה ידוע היטב. אציין רק שעל פי ההערכה ארבעים או חמישים אלף קבילים גלו מאדמתם, ושבעתות שגשוג למשפחות מאזור טיזי-אוּזוּ לבדו נשלח סכום עצום של ארבעים מיליון פרנק, ולמחוז פוֹר-נַסיוֹנָל שלחו מדי יום ביומו מיליון פרנק. הזרם העצום הזה של הון, תוצר עבודתם של הקבילים, הספיק לאזן ב-1926 את הגירעון הכלכלי של קבילייה. ניתן לומר שבאותה עת הארץ שגשגה, והקבילים התגברו בעזרת נחישותם ועבודתם על אדמתם הענייה.

אולם בעקבות המשבר הכלכלי הצטמצם שוק העבודה בצרפת. הפועל הקבילי פוטר. ההגירה נאסרה, וב-1935 פורסמה רשימת צווים שנועדו לסבך את הליכי הכניסה לצרפת כל כך עד שאיש קבילייה חש שהוא הולך ונכלא בהרי מחוזו. צריך לשלם אגרה בשיעור של 165 פרנק כדי לצאת מן החבל, לצלוח אין ספור מכשולים מִנהליים, וגם למלא חובת תשלום משונה על כל פיגורי המס של קרובי המהגר הנושאים אותו שם משפחה; בעקבות זאת נעצרה ההגירה. אם להציג רק נתון אחד, קהילת מִישׁלֶה מקבלת כיום רק עשירית מכספי התמיכות לַמשפחות לעומת זמנים אחרים של שפע.

הצניחה התלולה הזאת גרמה לחבל הארץ מצוקה. האיכר הקבילי נאלץ לקנות דגנים במחירי שיא כשלרשותו עומד רק פדיון דל מיבולו. הצלתו באה בעבר משכר עבודתם של בניו. עתה גם העבודה נלקחה ממשפחתו, והוא נותר בלא מגן מן הרעב. התוצאה היא מה שראו עיניי ושרצוני לתאר במילים מעטות ככל האפשר כדי שיובנו היטב המצוקה והאבסורד שבמצב כזה.

דוח רשמי מעריך שכארבעים אחוז מן המשפחות הקביליות מתקיימות כיום מפחות מ-1,000 פרנק לשנה, כלומר (ויש לשים לב לכך) פחות ממאה פרנק לחודש. אותו דוח מעריך שרק חמישה אחוזים מן המשפחות חיות מ-500 פרנק לחודש. כשמביאים בחשבון שהמשפחה הקבילית מונה תמיד לפחות חמישה או שישה בני אדם, ניתן לשער באיזה עוני מרוד הם חיים, עוני שקשה להיחלץ ממנו. אני סבור שניתן לקבוע שלפחות חצי מן האוכלוסייה ניזון מעשבים ומשורשים, ולהשלמת מזונם הם ממתינים לחסדי המִנהל שיבוא ויחלק להם גרעיני דגן.

בבּוֹרג'-מנָאיֵיל למשל, מ-27,000 הקבילים שמונה הקהילה, עשרת אלפים חיים בחוסר כול, ורק אלף ניזונים כראוי. ביום בואי לשם התקיימה חלוקת גרעיני חיטה במרכז היישוב, וראיתי כ-500 חלכאים המצפים בסבלנות לתורם כדי לקבל כמה קילוגרמים של תבואה. ביום הזה הראו לי את פלא המקום: אישה זקנה שבורה לשניים, ושוקלת עשרים וחמישה ק"ג. כל עני קיבל כעשרה ק"ג גרעינים. בבּוֹרג'-מנָאיֵיל, הנדבה הזאת ניתנה בכל חודש, אך במקומות אחרים רק בכל שלושה חודשים. אולם משפחה בעלת שמונה נפשות זקוקה ל-120 ק"ג בערך כדי להבטיח את לחמה לחודש אחד בלבד. אמרו לי שהעניים שראיתי פורסים את עשרה הק"ג שלהם במשך חודש, ומשלימים את מזונם בשורשים ובגבעולי דרדר, שהקבילים מכנים באירוניה מרה "הארטישוק של החמורים".

בטיזי-אוּזוּ נשים עושות את דרכן שלושים וארבעים ק"מ כדי לזכות במנת החלוקה הדלה הזאת. רק בחסדו של כומר מקומי ניתן לאומללות האלה מחסה ללינת לילה.

ואין אלה העדויות היחידות למצוקה הנוראה הזאת. למשל בשבט טיזי-אוּזוּ היו החיטים למוצר מותרות. המשפחות המבוססות ביותר אוכלות תערובת של חיטים ודוּרָה. במשפחות עניות משלמים גם עד עשרים פרנקים בעבור מאה ק"ג של בָּלוּט הגדל פרא. מזונה הרגיל של משפחה ענייה בשבט הזה מורכב מפיתת שעורים וממרק עשוי גבעולי דרדר ושורשי חלמית. מוסיפים למרק הזה מעט שמן. אולם יבול הזיתים בשנה החולפת היה דל, והשנה יש מחסור בשמן. זה המזון שאוכלים בכל קבילייה, ואין כפר שהוא יוצא מן הכלל.

השכם בבוקר אחד ראיתי בטיזי-אוּזוּ ילדים לבושי סחבות המתכתשים עם כלבים קביליים על תכולתו של פח אשפה. לשאלתי ענה קבילי: "זה כל בוקר אותו הדבר." תושב אחר הסביר לי שבחורף, התושבים הרעבים שאין להם גם במה להתכסות, המציאו שיטה כדי שיוכלו להירדם. הם שוכבים במעגל סביב מדורת עצים, וזזים מדי פעם בפעם כדי למנוע את התקשות הפרקים. וכל הלילה בצריף העלוב, מעגל של בני אדם שכובים נע ומתגלגל בלא הפסקה. ונראה שאין די בכך, שכן תקנות הייעור אוסרות על האומללים האלה לקושש עצים מהיכן שניתן למצאם, ולעתים מפקיעים מהם לנגד עיניהם את רכושם היחיד – החמור הפצוע והרזה המוביל את צרור הזרדים. ואכן, העניינים בטיזי-אוּזוּ התדרדרו כל כך עד שנדרשה התערבותה של יזמה פרטית. בכל יום רביעי מעניק סגן מושל המחוז על חשבונו ארוחה לחמישים ילדים קבילים, ומזין אותם במרק ובלחם. זה עוזר להם להמתין לחלוקת הגרעינים בסוף החודש. נזירות ממסדר "האחיות הלבנות", והכומר רוֹלָן, תורמים גם הם למעשי הצדקה האלה.

***

יבואו ויאמרו לי: "אלה מקרים מעטים… זה המשבר, וכו'. מכל מקום המספרים האלה לא אומרים דבר." אני מודה שאינני יכול להבין את דרך הראייה הזאת. אני מסכים בהחלט שהסטטיסטיקות אינן אומרות דבר, אך אם אני אומר שפגשתי תושב של הכפר אזוּזָה, שבמשפחתו נולדו עשרה ילדים ורק שניים נותרו בחיים, לא מדובר במספרים או במצגות אלא באמת זועקת ונוראה. אינני צריך גם למסור את מספר התלמידים הלומדים בבתי ספר באזור פוֹר-נַסיוֹנָל המתעלפים מרעב. די לי שאני יודע שהדבר קרה ועוד יקרה אם לא ימהרו להציל את האומללים האלה. די לי לדעת שבבית הספר בטָלָם-איישׁ ראו המורים בחודש אוקטובר תלמידים שהגיעו ערומים לגמרי ומכוסים בכינים, ומיהרו להלבישם ולגלח את שׂער ראשם. די לי לדעת שמקרב התלמידים שאינם עוזבים את בית הספר באזוזה בשעה אחת עשרה משום שכפרם רחוק מדי, אחד משישים אוכל פיתה, וארוחת הצהריים של האחרים היא בצל או כמה תאנים.

בחלוקת הגרעינים בפוֹר-נַסיוֹנָל שאלתי ילד שנשא על גבו את השק הקטן של שעורה שקיבל:

– לכמה ימים נתנו לך את זה?

– לחמישה עשר ימים.

– כמה אתם במשפחה?

– חמישה.

– זה כל מה שתאכלו?

– כן.

– אין לכם תאנים?

– לא.

– אתם שמים שמן בפיתה?

– לא. שמים מים.

והוא הסתלק במבט חשדני.

***

האומנם אין די בכך? אם אני מביט ברשימותיי אני רואה מספר כפול של עובדות מקוממות, ואני נואש מקוצר ידי לפרסם את כולן. עם זאת הדבר נחוץ, ויש לומר הכול.

די להיום. אני עוצר עכשיו את השוטטות במחוזות הסבל והרעב של עם. לפחות ניתן להרגיש מן הדברים האלה שהמצוקה כאן איננה ביטוי או נושא להרהורים. היא קיימת. היא זועקת ונואשת. ושוב, מה עשינו אנו למענה? האומנם אנו רשאים להסב את מבטנו ממנה? אינני יודע אם הדברים יובנו. אולם אני יודע שבשובי מביקור בשבט טיזי-אוזו עליתי עם ידיד קבילי לגבעות החולשות על העיר. משם התבוננו ברדת הלילה. אך בשעה הזאת, שבה הצֵל היורד מן ההרים על האדמה הנהדרת הזאת מרגיע את לבו של האדם הקשוח ביותר, ידעתי שאין שלווה למי שבצד האחר של העמק מתקבצים סביב פיתת שעורים מקולקלת. כמו כן ידעתי שהיה נעים להתמסר לערב המופלא והאדיר הזה, אילולא היו אורות האזעקה האדומים של המצוקה שמולנו מחסום בפני יופיו של העולם.

"התרצה שנרד?" שאל אותי ידידי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הזמן הזה III”