החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הזנה רעילה

מאת:
מאנגלית: משה ברגשטיין ודורית שיקרייסקי | הוצאה: | 2019 | 308 עמ'
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

הספר הזנה רעילה מתבסס על ההכרה המפתיעה – אף כי אינטואיטיבית – כי רעלנים נפשיים נישאים ומוחדרים לתוך המערכת הנפשית על־ידי אותו מזון המשמש אותנו בני האדם לגדילה ולהתפתחות. ההמשׂגה של מייקל אייגן מדויקת כל כך, עד שלאחר טלטלה קצרה מתעוררת בקורא השאלה "איך לא חשבתי על זה קודם?…"
ואולם, בעוד ההבנה כי אין רעל בלי מזון נוחה להתקבל על הדעת, הרי שההכרה הטרגית בכך שאין מזון בלי רעל מחייבת מהפך חשיבתי, התובע התבוננות בלתי שגרתית בעצם המעשה הטיפולי, כתהליך מזין, מגדל ומפתח.
בהמשׂגה הקולעת, המקופלת בשמו האוקסימורוני של הספר, אייגן מתמודד עם מצב נתון, שבו טיפול – ובכלל זה הטיפול הפסיכואנליטי – נושא בחובו, כמו כל קשר אנושי משמעותי, חומרי רעל  שעלולים לפגוע במטופל: לחבור ל"כוחות השחור" הפועלים בתוכו, ולא רק לחזק את אזורי היכולת, התקווה והרשות; לשחזר ולטפח הפנמות טראומטיות, הרסניות ודכאניות, ולא רק אובייקטים מיטיבים ומגדלים.
סיגל השילוני-אריאלי, מתוך הקדמתה לספר

מייקל (מייק) אייגן, פסיכואנליטיקאי יליד 1936, חי בניו יורק, ואחד המחברים הקליניים הפוריים והפופולריים ביותר בפסיכואנליזה מאלו החיים כיום. אייגן נחשב לפרשן מקורי ובולט להגותם של ויניקוט, ביון ולאקאן, וכתיבתו הפסיכואנליטית משלבת בין תורת הקבלה, לפוליטיקה וליחסים בתוך המשפחה. הזנה רעילה הוא ספרו הרביעי של אייגן הרואה אור בעברית. קדמו לו: תחושת מוות נפשי (תולעת ספרים, 2010); קשרים חבולים (סדרת פגישות: כרמל, 2014); העצמי הרגיש (תולעת ספרים, 2014).

מקט: 4-249-50698
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


בשבחי ה”פטפוט”[1] דרך־מלכה אל הלא־מודע
סיגל השילוני־אריאלי

לחיה שטיינפלד, שהזמינה אותי להצטרף למשחק

“טֵרוֹר הֶחָלָב עוֹד מַרְכִּין אֶת רֹאשׁ הַגּוּרָה”

אפרת מישורי, שירים, 1994-1990, הוצאה עצמית, תל אביב 1994

הספר הזנה רעילה מתבסס על ההכרה המפתיעה – אף כי אינטואיטיבית – כי רעלנים נפשיים נישאים ומוחדרים לתוך המערכת הנפשית על ידי אותו מזון, המשמש אותנו בני האדם לגדילה ולהתפתחות. ההמשגה של מייקל אייגן מדויקת כל כך, עד שלאחר טלטלה קצרה מתעוררת בקורא השאלה “איך לא חשבתי על זה קודם? …” הרי זה ברור: הרעלה והזנה (במובנן האבסטרקטי־סימבולי כמו גם קונקרטי־ליטראלי) הן אירועים השזורים זה בזה, תלויים אחד בשני, בלתי מובחנים, ושניהם מתרחשים בתוך מרחב שניתן לכנותו בפשטות בשם “יחסי אנוש”.

ואולם, בעוד ההבנה כי אין רעל בלי מזון נוחה להתקבל על הדעת, הרי שההכרה הטרגית בכך שאין מזון בלי רעל מחייבת מהפך חשיבתי, התובע התבוננות בלתי שגרתית בעצם המעשה הטיפולי, כתהליך מזין, מגדל ומפתח.

בהמשׂגה הקולעת, המקופלת בשמו האוקסימורוני של הספר, אייגן מתמודד עם מצב נתון, שבו טיפול – ובכלל זה הטיפול הפסיכואנליטי – נושא בחובו, כמו כל קשר אנושי משמעותי, חומרי רעל שעלולים לפגוע במטופל: לחבור ל”כוחות השחור” הפועלים בתוכו, ולא רק לחזק את אזורי היכולת, התקווה והרשות; לשחזר ולטפח הפנמות טראומטיות, הרסניות ודכאניות, ולא רק אובייקטים מיטיבים ומגדלים.

חשוב לדייק: אייגן אינו מדבר בשפה קלייניאנית על נוכחות מפוצלת של מזון ורעל/אהבה ושנאה. ההיפך הוא הנכון: התופעה שאייגן עוסק בה לאורך הספר היא למעשה היפוכו של פיצול. בהשאלה מעולם הכימיה ניתן לומר כי אייגן אינו עוסק בתערובות כי אם בתרכובות. רעל בתוך מזון בתוך רעל בתוך מזון…

בהקדמה לספר נכתב: “ספר זה מתאר מגוון אנשים שתרים אחר הזנה מתוך רעלים, או שבמידות כאלה ואחרות, מורעלים על ידי ההזנה שאותה הם מחפשים” (עמ’ 28). ואכן, עמוד השדרה של הספר מושתת כמנהגו של אייגן על תיאורי מקרים, שה”מזינים” שבהם מצליחים להפיח חיים בתיאוריה, ולהעניק לרעיונות המופשטים צורה ומלים מוכּרות, קרובות לחוויית הקורא המטפל/מטופל. כרגיל אצל אייגן, הקורא זוכה לשמוע את המוזיקה, מוזיקת הטיפול, הבוקעת מתיאורי המקרה גם כאשר הטקסט נותר סרבן ואניגמטי. אייגן נהנה עם מטופליו, סובל עִמם ובמחיצתם, ובעיקר נודד עִמם בין מחוזות רגשיים, במסע משותף שסופו אינו ידוע. בכתיבתו הוא מיטיב לזקק מתוך השעות מגוון של מצבים, דיאלוגים ואינטראקציות החושפים את דרכם הייחודית של המטופלים להביא לידי ביטוי את השילוב ההכרחי־הרסני בין מזון לרעל ואת המציאות הרעילה השוררת בעולמו החד־פעמי של כל אחד מהם.

נדבך נוסף ומרתק, הוא הדיון באופן שבו הטיפול הפסיכואנליטי, או ליתר דיוק “הטיפול האייגני”, עשוי ולעתים אף מצליח לחולל שינוי ולאפשר טרנספורמציה ודֶטוקסיפיקציה במערכת הנפשית של המטופל.

רעלנים רגשיים והזנה מעורבבים אלו באלו פעמים כה רבות עד כי לא ניתן להבחין ביניהם. אף אם הם ניתנים להבחנה, ייתכן שלא ניתן יהיה לקבל את האחד ללא האחר. כדי לקבל הזנה רגשית, ייתכן שיהיה על האדם להכניס לתוכו רעלנים רגשיים.

לפעמים, כותב אייגן בהקשר של מטופל בשם לואיס, כדי לקבל הזנה יש לאכול “הרבה חרא” (פרק 7, עמ’ 189). או בניסוח עדין יותר: “כדי לקבל הזנה רגשית, ייתכן שיהיה על האדם להכניס לתוכו רעלנים רגשיים” (פרק 1, עמ’ 39). לשיטתו של אייגן כאמור הכנסת רעלים איננה בחירה של הניזון. היא הכרח הישרדותי של יצור חי הממאן לגווע ברעב (ההדגשה שלי).

מטופל בשם ג’ורג’ (פרק 9, עמ’ 222) מיטיב להמחיש את התהליך ואת האופן שבו הוא בא לידי ביטוי בחוויית המטופל: “קשה לדמיין את אמא שלי רק מציעה לי את החלב שלה, […] החלב שלה היה משהו שהיא שמה בתוכי, […] חנקה אותי באמצעותו. היא הייתה צריכה לשים את עצמה בתוכי, לפטם את עצמה בתוכי. היא לא יכלה להשאיר מקום בשבילי. היא לא ידעה איך זה יכול להיות להתיר לי לינוק לשובע, להתיר לי לשתות בעצמי בעזרתה” (עמ’ 223).

אייגן מצטט את ג’ורג’ ותוהה: האם זו הבניה? המצאה? פנטזיה של המטופל על אודות ילדותו ויחסיו עם אימו? ועונה: “מה שזה לא יהיה, זה ממשי. בצורה זו או אחרת, זה רודף את חייו כל יום, כל שעה” (עמ’ 224). זאת האמת, או לכל הפחות – אמת.

שגרה מעין זו, של תזונה רעילה, מובילה במקרים רבים לפיתוח תלות ברעל. תלות שאייגן מדמה להתמכרות. הוא מביא לפני הקורא סיפורים כמו זה של אליס, המתוארת בפרקים 1, 4 ו־11 (כמו גם ג’יין בפרק 7 וקורין בפרק 8) כדי לדון באמצעותם במי ש”מכור” לרעלנים כמו לסם. בעולם המטאפורי שנטווה בספר, מערכות העיכול הנפשיות של אליס ואחרים איבדו את היכולת “לעכל” מזון נקי. לא זו בלבד – אייגן מגיע להבנה, כי עבור מי שניזונו רוב חייהם מתפריט רגשי מורעל, “לא־כלום אינו לא־כלום כי אם הכול”, ואילו “הכול” – כלומר מזון מזין, או יֵש – רגשי – הם לא־כלום, נטול ערך ובלתי מזין. התמונה הקלינית חושפת בהתאמה מטופלים שחשים עצמם ריקים וחסרי חיים בהעדר “תדלוק שלילי” – זעם, בוז, שנאה וכיוצא באלה המופנים כלפיהם; רעלנים המוחדרים לתוכם ומייצרים כאב, עלבון, חרדה ודיכאון.

טענתו של אייגן הזכירה לי דברים של אשה צעירה שפגשתי זה מכבר, שהביעה באזניי תסכול ממצבו הירוד של בן זוגה. להרגשתה, מצבו השפוף נמצא ביחס הפוך לשיפור שחל באיכות החיים שלו ושל שניהם בתור זוג ובתור משפחה: “אמרתי לו…”, סיפרה, “איך זה יכול להיות?! הרי עכשיו הכי טוב שהיה לך מאז שאני מכירה אותך. אנחנו הכי אוהבים. קנינו בית. יש לנו ילדים מהממים. מצאת עבודה שאתה אוהב ואתה מרוויח הכי הרבה שהרווחת אי פעם”. האישה סיפרה כי בן הזוג אמנם לא התווכח עם העובדות, אבל משמעותן עבורו הייתה הפוכה מן המשמעות שנתנה להן היא. עבורו היו אלה “ימים קשים מאוד”, ימים של ייאוש, חרדה, בדידות וזעם. בעקבות דבריו של אייגן, חשבתי שרגשות קשים אלה היו אולי מנת חלקו של האיש במשך שנים רבות ולמעשה מאז שיכול לזכור את עצמו. זה היה עבורו “הכול” – זה המזון שידע לעכל, שגידל אותו להיות מי שהוא; ואילו שגשוג, הכרה והיענות רגשית יבשו והרעיבו אותו כמו היו “לא־כלום”.[2]

אם זו אכן תמונת עולמם הפנימי של המכורים לרעל – עולם שבו יש הוא אין ואין הוא יש – קשה לא להיטרד בשאלה מה טעם בטיפול וכיצד, אם בכלל, יכולה להתקיים בו תקווה.

בפרק 7, בהקשר של הטיפול בג’יין, אייגן נדרש לסוגיה ושואל מהו גורלו של מטפל שאינו מנצל (abuse) את המטופלת שלו. שאינו “שונא אותה מספיק”, כך שתוכל לחוש באהבתו כלפיה. האם דינו של מטפל “טוב” להתאיין? האם נדון “להרעיל” את המטופלת או להיות בלתי קיים/בלתי מורגש עבורה?

על כך עונה אייגן בטקסט שלפנינו, כי אם “טוב” פירושו נקי מרעלים, הרי אין דבר כזה “מטפל טוב”. שכן, בערוצים שבהם מתקיים קשר משמעותי זורם בהכרח גם רעל. כוונות טובות הן נקודת מוצא ראויה, אפילו הכרחית, אבל רעל על מופעיו המגוונים הוא חומר טיפולי בלתי נמנע, חיוני ורב ערך. לעתים, כפי שאייגן מיטיב להדגים, רעל הוא התוכן היחיד שיכול לזרום בעורקי הטיפול, לפחות בראשיתו.

ברוח זו אייגן דן בהזנה רעילה במושגים נורמליות ופגימות, שהעסיקו אותו רבות גם לפני ואחרי ספר זה. נורמליות/לא־נורמליות בתור חוויות סובייקטיביות קיומיות, מכוננות זהות. בדומה להערתו של ויניקוט, כי תינוקות חווים את עצמם ואת סביבתם הראשונית בתור סמן לנורמליות, וכי הדבר מהווה בסיס להבניית עולמם הפנימי, מובאים ב”הזנה רעילה” מצבים שבהם מתקיים יחס טרגי בין שלושת הצירים נורמלי/פגום, אמיתי/כוזב ומזין/רעיל. בהכללה גסה אפשר לומר, כי בתיאורי המקרה שמביא אייגן, דווקא את הרעיל–הכוזב תופש התינוק/המטופל בתור נורמלי, בעוד את המזין–אמיתי הוא תופש בתור פגום. שוב ושוב אייגן מפרק את הזהות הכמו־מובנת־מאליה בין “חף־מרעלים” לבין “טוב” “אמיתי” או “מזין”. פרק 4 לדוגמה מתבונן במצבים שבהם תחושה של חיוּת רגשית היא כשלעצמה מקור לאֵימה עבור מי שמתייחסים אל רגשות כאילו היו מכשול רעיל שיש לסלקו או להימלט מפניו. המקרה של פֶני נבחן בפרק 6 בתור ביטוי לאופן שבו חיוּת מקושרת לחרדה. אביה של פני, שהיה האדם ה”חי” במשפחה, נפטר פתאום בתקופה קריטית בחייה והותיר אותה להיזוֹן מאמה המדוכאת, הכאוטית והאגרסיבית. אייגן מדגים איך כאשר ההיסטוריה האישית ממזגת מיזוג פתוגני בין חיים למוות, חוויות של חיוּת מעוררות פחד.

חוויות של פגימות מתקשרות תיאורטית וקלינית כאחת להתאבדות. פרק 2 מתמקד ביחסים שבין הזנה רעילה לבין התאבדות. אייגן שואל מה, אם בכלל, מבחין בין מתאבד לבין מי שבוחר בחיים, ואם אי־התאבדות היא בהכרח בחירה בחיים. אחרי כן (פרק 7) הוא מרחיב את השימוש במושג התאבדות ודן בהתאבדות נפשית: ביטול או פרימת החיים באמצעות הזנה שמהותה ביטול הזנה, או העדפת־רעלנים השקולה לביטול עצמי.

את שורשי הרעיונות שלו בנושא זה אייגן ממקם בהגותם של פרויד וביון: פרויד, שהכיר במיזוג בין הדחפים וטען שכל פעולה נפשית משלבת בתוכה עבודת חיים ועבודת מוות (כך למשל הסימפטום מעניק לחולה סיפוק נסתר כשהוא חובר חיבור לא מודע למקורות נסתרים של אהבה); וביון, שהעירוב של הזנה והרסנות, צעקה ושתיקה, גודש ורֵיקוּת, חוזר בעבודתו ובפרט בשימוש שלו בדימוי “המפץ הגדול”, כאשר הקצוות – התפוצצות ודממה – הופכים לאחד. אייגן מסביר: “נדמה שזו סתירה לחשוב על מחיקה טוטאלית בתור צורה של הזנה, אבל אצל אנשים מסוימים היא הופכת ממלאת מקום או תחליף להזנה”.[3] (עמ’ 210)
***

כאמור, מטפל שמסכים עם תפיסתו של אייגן בנוגע להקשר שבין מזון לבין רעל נאלץ להידרש למחשבה על אודות היחס שמתקיים בין שני המרכיבים במפגש הטיפולי. בתור מטפלים עלינו להודות, כי בחלק גדול מן הזמן אנו מציעים למטופלים שלנו “תפריט רגשי” אינטואיטיבי, אותנטי במקרה הטוב, שאיננו יודעים איזה יחס מתקיים בו בין “ערכים־תזונתיים” לבין “רעל”. מה שנראה במבט ראשון כמו אורניות תמימות לאחר הגשם עלול להתגלות בפועל כפטריית רעל, ולהיפך. את התשובה לשאלה מה־הוא־מה נְגלה כמעט תמיד בדיעבד, ומה שמחזיק את הטיפול עד לרגע הגילוי שלא תמיד יגיע, הוא אמונה. ואכן, גם בספר הנוכחי אייגן מתאר מקרים שבהם החזקת הטוב כהבטחה או כמשאלה יכולה לאפשר מידה של חיים גם בתנאים קשים.

לשם פיתוח רעיונותיהם של ביון וויניקוט – “אֵימה ללא שם” (nameless dread) של ביון, וגלגולה ב”יסורים שאי אפשר לחשוב אותם”, הגלומים במושג ה”התמוטטות” או השיגעון המכונה X אצל ויניקוט – אייגן משתמש במונח “רעל” בתור מטאפורה למכלול של רגשות, חוויות ויחסים, שאֵימה ושיגעון הם חלק ממנו; בפרקים הסוגרים את הספר (9, 10) הוא שב ומנסח את הרעיון שיסודותיו בביון ובוויניקוט, שכדי להחלים מאחיזתם הלופתת של גרעיני האימה והשיגעון שנזרעו בינקות, על המטפל לאפשר למטופל לעבור דרך חווית השיגעון ולא לעקוף אותה או לברוח מפניה אל עבר שְפיוּת כוזבת. אם כך הדבר, ואם אחת ממטרות הטיפול היא לאפשר למטופל להתנסות ברגעים של התמוטטות – לחוות in vivo פיסות של רגש גולמי שלא יכלו להתארגן בשעתן ארגון המאפשר הדחקה – הרי שנוכחות רעלים בתפריט הטיפולי אינה רק בבחינת נסבלת אלא בגדר הכרחית ממש.

טשטוש ההבחנה בין מזון לרעל מוביל להבחנה מעורפלת גם בין דברים ומעשים שנהוג לכנותם “טיפוליים” – כלומר מזינים או מְגדלים – לבין כאלה שאינם; בין מה שנובע מ”עמדה טיפולית” של המטפל לבין מה שנעשה או נאמר ממקום “לא טיפולי” (חברי, חינוכי, מעשי וכיוצא באלה). על פי גישה זו, הרווחת בשטחים נרחבים של השדה המקצועי, מה ש”טיפולי” הוא טוב ומזין, ומה שאינו כזה (שאינו נובע לכאורה מ”עמדה טיפולית”) הוא פסול: במקרה הטוב חסר ערכים תזונתיים ובמקרה הרע רעיל. תפיסתו של אייגן, הנפרשת ב”הזנה רעילה”, חותרת תחת גישה זו ומערערת עליה, כמו גם על עצם ההבחנה בין טיפולי לבלתי טיפולי.
***

בנקודה זו אשמח לשוב אל כותרת הרשימה ולומר כמה מלים בשבחי ה”פטפוט”. פטפוט בתור דיבור אסוציאטיבי, רפוי, נינוח, תועה ובלתי מכוּון. אנסה לדבר בזכות הפטפוט – לא רק זה של המטופל, המתקשר לרעיון של אסוציאציות חופשיות ומצוי בבסיס השיטה הפסיכואנליטית, אלא גם ודווקא בזכות פטפוטו של המטפל, כשם קוד לסוג של היות; לאופן הוויה (being) או מצב קיום (mode of existence) שהוא עגול יותר מאשר קווי, נשי יותר מגברי, ספונטני יותר מאשר מחושב ונשלט. דיבור סרק “לא טיפולי”.

בעקבות דבריו של אייגן, אני מבקשת לכנות בשם זה – פטפוט – את אותו אופן של הוויה המתקיים בהכרח בחדר הטיפול, מתוך אי־היכולת שלנו בתור מטפלים להבחין, אלא בדיעבד, בין רכיבים מזינים לבין רעל, וגם בין מזון ורעל לבין מה שמשמש נשא לזה וגם לזה. כמו כן, אני מבקשת לטעון כי כל יומרה להבחין בין השניים היא בגדר יוהרה המשמשת, במקרה הטוב, הגנה של המטפל.

ביני לביני אני מדמָה את הפטפוט למעין נוזל הזורם בין שני “מכלים”, ובתוכו נישאים בערבוביה אבות מזון, ויטמינים, סיבים שאינם ניתנים לעיכול ורעלנים. התערבויות “מזינות” (למשל פרשניות) נישאות בזרם עם כל השאר, וערכן הטיפולי יוכר ככזה רק, אם בכלל, בדיעבד.

עליי להודות: הרעיון לדון בפטפוט ולהעלותו על נס הוא תוצר של סכסוך פנימי, שלא לומר דמיוני, שאני מנהלת ב־25 השנים האחרונות עם הפסיכואנליזה הקלאסית, בצורה הנוקשה והרודפנית שזו לובשת לעתים בתוכי. עיקר המחלוקת סב על אודות טכניקה, קרי: הדרך אל הלא־מודע. מהותה עמדות מתנגשות בנוגע לנוכחות ולמילים, ובאשר לשאלה כיצד נסללת הדרך אל הלא־מודע – מהי (ומכאן מה איננה) נוכחות טיפולית, מהי (ומה איננה) עמדה טיפולית ואיזה סוג של דיבור (אילו מילים) מבטא אותה. ברקע בוערת שאלה קרדינאלית הנוגעת לזכות הקיום שלי בתור מטפלת נוכחת. מטפלת חיה ולא רק קיימת.

סלילת הדרך אל הלא־מודע מצויה במהות הטיפול הפסיכודינאמי, ראשית כול בגרסתו הקלאסית, השואפת ל”חקר” הלא־מודע ולחשיפתו, וגם בגרסאות מאוחרות יותר המעמידות במרכזן ערכים כהזנה וגידול. שכן, גם תהליך ההזנה מתרחש ברמות הלא מודעות של הנפש ומחייב מגע עם אזורי נפש קדומים המכוסים בשכבות הגנה וטשטוש.

בהמלצות למטפל, שראו אור בעברית בקובץ הטיפול הפסיכואנליטי[4] (עמ’ 95), פרויד ממליץ לשמור על נוכחות אטומה. “על הרופא להישאר אטום עבור מטופליו ובדומה למראה, לא להראות דבר זולת מה שמראים לו” (שם, עמ’ 97). עוד הוא ממליץ לאנליטיקאי להימנע מחשיפת חייו האישיים בפני המטופל. מעטים המטפלים המאמצים את ההמלצות ככתבן. עבור הרוב, המלצותיו הטכניות של פרויד מהוות לכל היותר כוכב צפון, תזכורות לטעם שלשמו התכנסנו כאן, בחדר הטיפול. אטימות או קרירות בוודאי שאינן אידיאל־טיפולי והצו המחייב שמירה על אנונימיות הוא במידה רבה ברירת מחדל נוחה להתחבא מאחוריה במצבים של מבוכה וחוסר־ביטחון הכרוכים בחשיפה עצמית (ברירה תיאורטית למדי, שמנוע החיפוש google ממילא גזל מאיתנו כבר מזמן).

מה שבולט עבורי לענייננו הוא העובדה ששתיים מההמלצות המופיעות בקובץ מכָוונות את המטפל לשתיקה. ואני, איני שותקת. נניח לעובדה, שמטפלים אינם בוחרים באוריינטציה טיפולית אלא מתנהלים בכזו שהולמת את אופיים ואת מגבלות האישיות שלהם, ונקפוץ לשאלה התיאורטית שהתנסחה בתוכי לנוכח הפער שבין “ההמלצות למטפל” לבין סגנוני האישי. לאור קביעותיו של אייגן בדבר יחסי התלות המתקיימים בין מזון לבין רעל, אשאל: האם שתיקה, במובן של הימנעות־מכוּונת מדיבור, היא, ככלל, כלי טיפולי יעיל בסלילת ערוצים אל הלא־מודע? האם תיתכן הזנה־רגשית בתנאי הרעבה או צום?

אף על פי שברור לגמרי כי שתיקה איננה בהכרח היעדרות רגשית, מתעורר בי חשש שעקרונות ההימנעות והניטרליות שניסח פרויד בראשית ימי הפסיכואנליזה עלולים – תחת פרשנות מסוג מסוים – לייצר שממה של דממה. מדבר־רגשי. או בעקבות מטאפורת המזון – מקרר ריק שמתוכו לא תתאפשר הזנה כלל.
***

אמת שהמחצית השנייה של המאה ה־20, על ייצוגי העולם שנולדו והתבססו בה, ריככה את יחסה של הקהיליה המקצועית לעקרונות המנחים שהציב פרויד לפני המטפל הפסיכואנליטי, בהם ניטרליות והימנעות. הצפת השיח התרבותי בכלל, והפסיכואנליטי בפרט, במושגים כמו “יחסיות”, “קוואנטיות”, “סובייקטיביות” ו”הדדיות” הולידה הבנה מתחדשת של התיאוריה הפסיכואנליטית ואפשרה גיוון ותיקון גם של הנורמות הטכניות. גם פרשנות מרחיבה של תהליכי העברה והעברה־נגדית והכרה בחשיבותם בתהליך האנליטי, פינתה למטפל הפסיכואנליטי מקום בחדר הטיפול.

ואולם, נוכחות פעילה, בעיקר נוכחות מילולית, ובפרט כזו שאינה נושאת אופי פרשני גלוי או מובהק, נותרה עניין שיש להצטדק עליו.

בפרק 12 של הזנה רעילה אייגן מזכיר גבר, שעיקר הטיפול בו הסתכם בהקשבה לווידוייו החזרתיים בנושא מסוים. קל לחוש בתסכול של אייגן המטפל שהרגיש תועה, אבוד, מיותר וחסר תועלת. ברגע מסוים (שהובן לו רק בדיעבד) “נמלט” המטופל מהטיפול וזמן לא רב לאחר מכן, למרבה הפליאה וכנגד כל הסיכויים, החלו להתקבל אצל אייגן דרישות שלום מהגבר ההוא, שסיפרו כי חייו של האחרון עלו על נתיב חדש, ובו התאפשר לו פתרון הבעיה שהייתה במוקד המפגשים הטיפוליים והתגשמות של רבים מחלומותיו.

מי מאיתנו לא חווה חוויה דומה: מטופל מוסר דרישת שלום או חוזר לטיפול לאחר שנות הפסקה. כשעזב נדמה היה שנמלט, שהטיפול נכשל ברגעיו הקריטיים, שדבר לא עוכּל. והנה לאחר שנים המטופל זוכר שורות, רגעים… נוצֵר בלִבו תובנות וחוויות. חייו נרגעו, כמה תקוות התממשו, כמה אכזבות עוכלו והיום־יום היה עבורו למסגרת אפשרית, לעתים אפילו מיטיבה.

מפתה לייחס את הטוב לניסים ולחסדים; עבור רבים מבעלי “המקצוע הבלתי אפשרי” שלנו, תחושת ה”למרות” (למרות הטעויות, הכשלים האמפתיים וכו’) היא מיידית ונגישה יותר מתחושת ה”בזכות”. ואולם, בחינה לאורך זמן אפשרה גם לי להבחין בתנועה עקבית־בסך־הכול, של חלק גדול מן המטופלים, לעבר מקום שהם ואני חווים בתור אמיתי, חי, פורה ויציב יותר. בזכות מה?

אייגן מזכיר את הגבר ההוא שהיה בטיפולו (טיפול משעמם, חסר תוחלת). “כיצד זה קרה?” הוא שואל, ועונה: “אין לי מושג, חוץ מזה שיצירת אווירה שבה אנשים יכולים לשמוע את עצמם לפעמים עושה דברים משונים ומופלאים” (פרק 12, עמ’ 297). מהי אותה אווירה שמאפשרת לאנשים לשמוע את עצמם ועשויה לחולל דברים משונים ומופלאים, זו שאייגן עונה באמצעותה על השאלה “כיצד אנליזה מרפאת?” ומה בינה לבין אטימות, אנונימיות ושתקנות?
***

בפתח דבר שכתבתי למהדורה העברית של קשרים חבולים (תרגום: עמית פכלר ואודי הררי, ירושלים: הוצאת כרמל, 2014) סיפרתי על ביקורי אצל מייקל אייגן בראשית אפריל 2003. הרחבתי שם על האופן שבו השפיעו עליי פגישותיי עִמו, והקריאה (שקדמה והובילה למפגשים ההם) בפרק האחרון בקשרים חבולים ובריאיון שערך עם אייגן אנתוני מולינו (באסוציאציה חופשית, תרגום: עמית פכלר, ירושלים: הוצאת כרמל, 2011).

בריאיון (ומאוחר יותר בספר The Psychoanalytic Mystic) סיפר אייגן על מפגשיו עם אושיות הפסיכואנליזה דונלד ויניקוט ווילפרד ביון. בזיכרוני נחרט תיאורו של אייגן כיצד ביון, שאייגן הביא לפניו להדרכה את סיפורו האישי (שלו, אייגן) במסווה של תיאור מקרה של מטופל, אמר לאייגן שהמטופל שלו (כלומר הוא עצמו) צריך למצוא אשה ולהתחתן. על פי עדותו של אייגן (שנזכרת בהזנה רעילה בפרק 12), הייתה זו התערבות לא־טיפולית לכאורה, שהסתברה ברבות הימים טיפולית ומזינה מאין כמוה. התערבות ובעקבותיה מעשה ששינו את חייו.

עוד סיפר אייגן על מה שהעניקו לו השניים, כל אחד בתורו, לאו דווקא במילותיהם אלא בכל הווייתם הביזארית, ששחררה אצל אייגן אנחת רווחה:

משהו בו שידר רשות. זה כאילו המסר שלו היה: “אם אני יכול להיות ויניקוט, אתה יכול להיות אייגן!” זה היה רגע יפהפה. [מולינו, 2011, עמ’ 149]

אני זוכרת איך חשבתי לעצמי שהפטפוט התמוה־משהו שניהל אייגן עמי בפגישות ההן שקיימנו בניו יורק העניק לי קורטוב מאותו דבר שכנראה העניקו בשעתו ביון וויניקוט לאייגן הצעיר. הוא – אייגן – היה קצת משונה, קצת כמוני.

קריאה בתיאורי המקרים של אייגן בספר זה ובכלל אכן מציירת מטפל “משונֶה” גם, ואולי בעיקר, על רקע הקהיליה הפסיכואנליטית שהוא שייך אליה. כזה שמציע את עצמו למטופליו לא רק בתפקיד מראָה. גם לא רק בתפקיד שותף פאסיבי או ריאקטיבי לשחזור תסריטים פנימיים של המטופל. אייגן מציע עצמו בתור זולת בעל היסטוריה, רגשות, מחשבות, העדפות, ערכים ועמדות. אדם שרוחב היריעה האסוציאטיבי שלו־עצמו עשוי לשמש עבור המטופל מַפתֵח לעולמו הפנימי. תכנים שאייגן מעמיד לרשות המטופל כגשר, במקום שבו הרגשות שלו (של המטופל) חסומים לפניו.

אני חוזרת במחשבותיי לאווירה “שבה אנשים יכולים לשמוע את עצמם”. אותה אווירה ש”לפעמים עושה דברים משונים ומופלאים”. אווירה הכרחית וטיפולית כל כך של היות־עם (Being with) שאותו פטפוט משוחרר ומעגלי תורם לכינונה. אין מדובר על כמות הדיבור כי אם על איכותו: דיבור לא מתוכנן, לא מכוון למטרה ידועה מראש. דיבור מדיטטיבי, שיש בו משום שחרור חרצובות, מנוחה, הנאה, סקרנות, לב פתוח, והוא פותח שער גם אל חדרים כמוסים בלִבו של המטופל שהדרך אליהם מרוצפת על פי רוב מוקשים. דיבור פטפוטי שיש בכוחו לשחרר את המטופל מן החשש להישפט ומההרגשה, הקשה עבור מטופלים רבים, כי המטפל – בהיותו מוחזק, מחושב ועצור – הוא אדם טוב יותר הנישא מעליהם. דיבור סרק־לכאורה על סרט, על תוכנית טלוויזיה, על בגדים, נעליים, על שורת שיר… בדיחה טובה. ועוד בדיחה… וצחוק גדול. אדם פיליפס היה אולי משתמש במונח פלרטוט. ויניקוט קרא לזה משחק.

בהינתן מטפֵל שפוי־דיו, שהוא עצמו מטופל פחות־או־יותר־כהלכה, אני מרשה לעצמי להתפעל מן הפטפוט בתור כלי, בתור דרך־מלכה אל הלא־מודע; ובניגוד לצו המחייב לחשוב לפני שמדברים, אני מבקשת ללמד סנגוריה דווקא על מהלך הפוך. מחשבה־אחרֵי. לא “בלי זיכרון ובלי תשוקה” בניסוחו של ביון, אלא “זיכרון ותשוקה אחרֵי”. בהתכוונות, עמדה כזו של חשיבה מושהית או חשיבה בדיעבד פותחת פתח לשיח טיפולי רענן, מפתיע ופורה של לא־מודע עם לא־מודע.

קריאה באייגן מעלה על הדעת כי “מטפֵל שפוי־דיו”, מקצועי, הגון ואחראי, לא מחויב להציע למטופליו דיאטת־רעב (שבמקרה הטוב תלמד את שניהם דבר או שניים על תגובת המטופל למצבי חרדה). מטפֵל כזה יכול להרשות לעצמו להשהות מודעות, “לפתוח שולחן” ולהציע למטופל לטעום. בקצב שלו, בתנועת reverie פריסטלטית[5] שתזרים את אבות המזון ואת הרעלנים אל מעיו ולִבו של המטופל כשהם בני־עיכול. פירושים מהודקים והתערבויות מדודות ונדירות, המוצעים למטופל במשׂורה במדבר רגשי, עלולים לשרוט את דרכי העיכול. כמו כל תרופה, זה מחליק טוב יותר עם קצת מים…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הזנה רעילה”