החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

היום שלפני האושר

מאת:
מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פָּדובאנו | הוצאה: , | 2010 | 137 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

38.00

רכשו ספר זה:

"אלה דברים שקורים ביום שלפנֵי".

"ביום שלפני מה?"

"ביום שלפני האושר".

מחצר פנימית של בית-דירות גדול, בנפולי של שנות החמישים שעדיין חיה בצילה של מלחמת-העולם השנייה, מנסה ילד יתום בן 8 לצוד את תשומת-לבה של אנה, ילדה כבת-גילו, העומדת תמיד בחלון הקומה השלישית, ראשה שעוּן על ידיה, ומביטה בשמיים. היא ילדה מוזרה, שאינה יוצאת אף-פעם, אינה מדברת אל איש, ואינה מסוגלת לבכות. אבל הזגוגיות העקומות של החצר מקפיצות את דמותה עד לחדרון שלו במרתף, בעשרה ניתורים-חוזרים, עד למטה.

יום אחד הוא מביט למעלה, אל הקומה השלישית, ואנה איננה. היא נעלמת לו מן הבניין ומן העיר, אך מוסיפה לגדול בתוכו. אבל היא עוד תשוב במפתיע, לקראת אמצע הספר, כששניהם יהיו בני 18, ותסעיר את העלילה. והרומאן, הנפתח כעוד ספר אופייני לדה לוקה, מלא חוכמת-לב, שכמו מתמקם כשלישי בטרילוגיה, אחרי 'הר אדוני' ו'אתה, שלי' – ינסוק להיות, בזכותה של אנה, הנועז ביותר של דה לוקה עד כה.

את הילד היתום הזה, שחי לבדו בחדרון שלו בלי לדעת דבר על הוריו, מגדל השוער של הבניין, בשל נסיבות עלומות שיתבררו רק מאוחר. יום-יום הוא משחק אתו בקלפים ומספר לו סיפורים צבעוניים על נפולי של שלהי המלחמה. כפית אחר כפית מנחילים לו סיפורי השוער ירושה, נעשים זיכרונותיו שלו-עצמו, נוטעים בו תחושת "השתייכות" – הרגשה יפה, שכמו הרוח הדרום-מערבית "מחזיקה מעמד שלושה ימים ומותירה אווירת ניקיון ברֵיאות".

'היום שלפני האושר' הוביל את רשימת רבי-המכר באיטליה במשך שבועות, וזכה להצלחה גדולה גם בצרפת.

מקט: 4-31-4982
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
"אלה דברים שקורים ביום שלפנֵי". "ביום שלפני מה?" "ביום שלפני האושר". מחצר פנימית של בית-דירות גדול, בנפולי של שנות החמישים […]

היום שלפני האושר

גיליתי את המחבוא כי לשם הגיע בסוף הכדור. בחצר של הבניין, מאחורי הגומחה של הפסל, היתה דלת־מתרוממת, מכוסה בשני לוחות עץ. שמתי לב שהם זזים כשהנחתי עליהם את הרגליים. נבהלתי, לקחתי בחזרה את הכדור והחלקתי החוצה בין הרגליים של הפסל.

רק ילד רזה ולוליין כמוני היה יכול להשחיל את הראש ואת הגוף בין הרגליים הקצת מפושקות של המלך הלוחם, אחרי שהתפתל סביב החרב השתולה בדיוק לפני הרגליים. הכדור הגיע לבסוף לשם, מאחורי הפסל, לאחר ניתור חוזר בין החרב לרגל.

הדפתי אותו החוצה, הילדים האחרים חזרו למשחק, ואני התפתלתי כדי לצאת. קל להיכנס למלכודות, אבל כדי לצאת מהן צריך להזיע. מרוב בהלה גם מיהרתי לצאת. חזרתי לתפוס את מקומי בשער. הם נתנו לי לשחק איתם כי הייתי מחזיר את הכדור מכל מקום שאליו הגיע. יעד רגיל היתה המרפסת של הקומה הראשונה של הבית הנטוש. היתה שמועה שמתגוררת שם רוח־רפאים. הבניינים הישנים הכילו דלתות־מתרוממות מקובעות, מעברי סתר, פשעים ואהבות. הבניינים הישנים היו קִנֵי רפאים.

וזה מה שקרה בפעם הראשונה שעליתי למרפסת. אחר־הצהריים הייתי מסתכל במשחק של הגדולים יותר דרך האשנב של קומת־הקרקע בחצר שבה התגוררתי. בעיטה גרועה הזניקה את הכדור לגובה, והוא נחת בגזוזטרה של אותה קומה ראשונה. הוא היה אבוד, כדור מחומר פלסטי, ויניל, שמרוב שימוש כבר לא היה ממש מנופח. בעודם רבים בשל הצרה הזאת, השתרבבתי החוצה ושאלתי אם ייתנו לי לשחק איתם. כן, אם תקנה לנו כדור אחר. לא, בְּזֶה, עניתי. מרוב סקרנות הם הסכימו. עמדתי לטפס לאורך צינור מים שהתחיל למטה, עבר סמוך לגזוזטרה, והמשיך עד למעלה. הוא היה לא עבה, והיה מקובע אל הקיר הפונה לחצר בתִפסי ברזל חלודים. התחלתי לעלות, הצינור היה מכוסה אבק, האחיזה בו היתה פחות בטוחה מכפי שתיארתי לי. אבל כבר התחייבתי. הסתכלתי למעלה: מאחורי הזגוגיות של חלון בקומה השלישית היתה היא, הילדה שניסיתי להציץ בה. היא עמדה במקומה וראשה שעוּן על ידיה. בדרך־כלל הביטה בשמיים, אך באותו רגע לא, היא הסתכלה למטה.

הייתי צריך להמשיך, והמשכתי. חמישה מטרים בשביל ילד הם תהום. טיפסתי על הצינור עד לגובה הגזוזטרה, בהשענת רגליים על התפסים. ההערות מתחתי השתתקו. הושטתי את ידי השמאלית לאחוז במעקה הברזל, היה חסר לי רק מרחק של כף־יד. בנקודה זו היה עלי לבטוח ברגליים ולשלוח גם את הזרוע שהחזיקה בצינור. החלטתי לעשות את זה בתנופה, והגעתי למעקה ביד שמאל. עכשיו הייתי צריך להביא אליו גם את הימנית. הידקתי את אחיזתי בברזל של הגזוזטרה והשלכתי את הימנית לתפיסה. אבד לי המשען של הרגליים: לרגע החזיקו רק הידיים את הגוף בחלל, ומיד אחר־כך ברך אחת, ואז שתי רגליים, ועברתי. איך לא פחדתי? הבנתי שהפחד שלי ביישן, שכדי להתגלות עליו להיות לבדו. ואילו כאן היו עיניהם של הילדים למטה, ועיניה שלה למעלה. הפחד שלי התבייש לצאת. הוא עוד יתנקם אחר־כך, בערב, באפֵלת המיטה, יחד עם האִוושה של רוחות־הרפאים בחלל.

זרקתי את הכדור למטה, והם חזרו לשחק מבלי לשים לב אלי. הירידה היתה קלה יותר, יכולתי למתוח את היד לעֵבר הצינור ולסמוך על שתי תמיכות טובות לרגליים על שולי הגזוזטרה. לפני ששלחתי את עצמי לקראת הצינור הסתכלתי במהירות בקומה השלישית. התנדבתי למשימה מתוך תשוקה שהיא תשים לב אלי – מַטְאֲטֵאוֹן חצר זעיר. היא עמדה שם בעיניים פעורות, אבל עוד לפני שיכולתי לסכן חיוך, נעלמה. טיפשי להסתכל אם היא עומדת ומביטה. צריך להאמין בזה מבלי לבדוק, כמו שעושים עם המלאכים השומרים. כעסתי על עצמי בשעה שהטלתי את עצמי לאורך הצינור בירידה מן הבמה הזאת. למטה חיכה לי הפרס, ההתקבלות למשחק. הם העמידו אותי בשער וכך נקבע תפקידי, אני אהיה שוער.

מאותו יום קראו לי “הקופיף”. הייתי צולל בין רגליהם כדי לתפוס את הכדור ולהציל את השער. השוער הוא ההגנה האחרונה, הוא חייב להיות הגיבור של השוחות. חטפתי בעיטות בידיים, בפרצוף, לא בכיתי. הייתי גאה שאני משחק עם הגדולים יותר, שהיו בני תשע וגם בני עשר.

היו גם פעמים נוספות שהכדור נחת בגזוזטרה, והייתי מגיע אליה בפחות מדקה. מול השער שהייתי צריך להגן עליו היתה שלולית, בגלל נזילה בצינור. בתחילת המשחק היא היתה צלולה, יכולתי לראות בה את השתקפותה של הילדה שבחלון בשעה שהקבוצה שלי תקפה. לא פגשתי אותה, לא ידעתי איך שאר גופה, מתחת לַפָּנים השעוּנות על הידיים. בימים של שמש הצלחתי להעפיל מן האשנב שלי עד אליה למעלה באמצעות ניתורים חוזרים בין זגוגיות. הייתי עומד ומביט בהשתקפותה עד שעיני דמעו בגלל האור. השמשות הסגורות של החלונות הפונים לחצר אִפשרו לבבואה שלה להופיע בפינה שלי בצל. כמה סיבובים עשה דיוקנה כדי להגיע אל האשנב שלי? לפני זמן לא רב הגיע מכשיר טלוויזיה לאחת הדירות בבניין. שמעתי שאומרים כי רואים בו בני־אדם ובעלי־חיים מתנועעים, אבל בלי צבעים. ואילו אני יכולתי להביט בילדה בכל החוּם של שׂערה, הירוק של שמלתה, והצהוב שנתנה בה השמש.

הלכתי לבית־ספר. אמי המאמצת רשמה אותי, אבל לא ראיתי אותה. טיפל בי דוֹן גָאֶטָנוֹ, השוער של הבניין. הוא היה מביא לי מנה חמה בערב. בבוקר, לפני בית־ספר, הייתי מחזיר לו את הצלחת הנקייה, והוא היה מחמם בשבילי ספל חלב. גרתי לבדי בחדרון. דוֹן גָאֶטָנוֹ כמעט לא דיבר, גם הוא גָדַל יתום, אבל בבית־יתומים, לא כמוני שחי חופשי בבניין ויוצא העירה.

אהבתי את בית־הספר. המורֶה דיבר אל הילדים. באתי מן החדרון שבו איש לא דיבר אלי, וכאן יש מישהו שצריך להקשיב לו. למדתי כל מה שאמר. זה היה דבר יפה מאוד, איש שמסביר לילדים את המספרים, את השנים של ההיסטוריה, את המקומות של הגיאוגרפיה. היתה בבית־הספר מפה צבעונית של העולם, ומי שלא יצא אף־פעם מן העיר היה יכול להכיר את אפריקה, שהיתה ירוקה, את הקוטב הדרומי הלבן, את אוסטרליה הצהובה, ואת האוקיינוסים התכולים. היבשות היו ממין נקבה, הימים וההרים ממין זכר.

בבית־הספר היו העניים והאחרים. אלה מהעוני, כמוני, היו מקבלים בשעה אחת־עשרה לחם בריבת־חבושים, שהיה מביא השָׁרָת. יחד אתו נכנס ניחוח של תנור אפייה, שמילא את הפה בריר. האחרים לא קיבלו שום דבר, להם היתה ארוחת אחת־עשרה שהביאו מהבית. הֶבדל אחר היה שבאביב היה ראשם של אלה מהעוני מגולח בגלל הכינים, והאחרים שמרו על שׂערם.

כתבנו בעט־ציפורן ובדיו שהיה מונח בכל שולחן בתוך חור. הכתיבה היתה ציור, היינו טובלים את העט ונותנים לציפורן לטפטף עד שנשארה רק טיפה אחת, ובזו היינו מצליחים לכתוב חצי מלה. אחר־כך היינו טובלים מחדש. אנחנו מהעוני היינו מייבשים את הדף בהבל פינו החם. תחת הנשיפה היה צבעו הכחול של הדיו רוטט ומחליף צבע. האחרים ייבשו בנייר סופג. התנועה שלנו, שעשתה רוח על הדף הפרוש, היתה יפה יותר. ואילו האחרים מעכו את המלים מתחת לקרטון הלבן.

בחצר שיחקו הילדים בלב העבר הרחוק בן מאות השנים. העיר היתה ישנה־נושנה, חפורה, מרופדת במערות ובמקומות מסתור. באחרי־הצהריים הקיציים, כשהדיירים היו בנופש, או נעלמו מאחורי התריסים, הייתי הולך לחצר שנייה, שהיה בה לוע של בור־מים מכוסה בלוחות עץ. הייתי מתיישב על הלוחות ומקשיב לרעשים. מן המעמקים, מי־יודע־איזה, היתה מגיעה אִוושת מים מתנועעים. היו שם למטה חיים כלואים, אסיר, מפלצת אוכלת ילדים, דג. מבין הלוחות עלה אוויר רענן וייבש את הזיעה. בילדותי היתה לי חירות מיוחדת ביותר. ילדים הם חקרנים ורוצים להכיר את הסודות.

חזרתי איפוא אל מאחורי הפסל כדי לראות לאן מובילה הדלת־המתרוממת. היה אוגוסט, החודש שבו צומחים הילדים יותר מתמיד.

בשעת אחר־צהריים מוקדמת השתחלתי בין הרגליים לבין החרב של הפסל, שהיה העתק פסלו של המלך רוֹגֶ’ר הנוֹרמָני, הפסל שניצב לפני ארמון המלכות. לוחות העץ קובעו היטב, הם זעו, אבל לא התרוממו. הבאתי אתי כף־אכילה וגירדתי בה את ההדבקות. הזזתי את שני הלוחות, שמתחתם היה החושך היורד. בא הפחד, שניצל את העובדה שאף־אחד לא היה. לא נשמע רעש של מים, זאת היתה חשֵׁכה יבשה. הפחד מתעייף כעבור זמן־מה, וגם החשכה נעשתה פחות דחוסה. ראיתי זוג שלבים של סולם עץ שיורד למטה.

שלחתי את זרועי לגעת בַּמִתְמָך של הסולם. הוא היה איתן, מאובק. שבתי וכיסיתי את המעבר בלוחות העץ, גיליתי מספיק להיום.

חזרתי עם נר. קרירות עלתה מן החשכה ונגעה ברגלי העירומות במכנסיים הקצרים. ירדתי למערה. יש לעיר חלל מתחתיה, הוא המִתמָך שלה. להמונים שלנו שלמעלה מקביל צל זהה למטה. עליו נשען גופה של העיר.

לאחר שנגעתי בקרקע הדלקתי את הנר. ראיתי מחסן של מבריחי הסיגריות. ידעתי שהם מפליגים ללב ים בסירות מנוע כדי להביא אותן. גיליתי איפוא חנות גדולה והתאכזבתי, קיוויתי למצוא אוצר. אמורה להיות כניסה נוספת, התיבות הללו אינן יכולות לעבור בין שוקיו של המלך. ואכן, היו מדרגות אבן בצד שממול לסולם העץ. האולם היה שקט, אבן הטוּף מוחקת את הרעשים. באחת הפינות היו מיטה־מתקפלת, מזרן, ספרים, תנ”ך. היה גם בית־שימוש, כזה שיש לרדת מעליו לישיבה שפופה. חזרתי ועליתי עצוב, לא גיליתי כלום.

לא עלה בדעתי, ולא היה יכול לעלות בדעתי, לספר למשטרה. להסגיר סוד, לגלות מחבוא – אלה דברים שילד לא עושה. הריגול נחשב חרפה בילדות. המחשבה אפילו לא נפסלה, היא פשוט לא עלתה. באותו אוגוסט ירדתי לעתים קרובות אל המחסן, אהבתי את הקרירות ואת הדממה הנינוחה של הטוּף. התחלתי לקרוא את הספרים ההם בישיבה על סולם העץ, כי שם נכנס אור. לא את התנ”ך, אלוהים מעורר בי אימה. כך פיתחתי הרגל לקרוא. הספר הראשון נקרא ‘שלושת המוסקטרים’, אבל הם היו ארבעה. בראש הסולם, ברגליים מתנדנדות באוויר, למד ראשי לקבל אור מן הספרים. כשסיימתי אותם רציתי עוד.

במורד הסִמטה שבה התגוררתי היו חנויות ספרים שמכרו לסטודנטים. מחוץ לחנות הוצעו ספרים משומשים במחיר מוזל, בתיבות עץ שהוצבו על המדרכה. התחלתי ללכת לשם, לקחת ספר, להתיישב על הארץ ולקרוא. בעל חנות־ספרים אחד גירש אותי, הלכתי אל אחר והוא נתן לי להישאר. דוֹן רַיימוֹנדוֹ, איש טוב, אחד שמבין בלי הסברים. הוא נתן לי שרפרף, שלא אקרא על הארץ. אחר־כך אמר שישאיל לי את הספר אם אחזיר לו אותו בלי לקלקל. אמרתי לו תודה, ושאחזיר לו את הספר מחר. לקח לי כל הלילה לסיים אותו. דוֹן רַיימוֹנדוֹ ראה שמִלה שלי היא מלה ונתן לי לקחת הביתה ספר ליום.

הייתי בוחר את הדקים. בקיץ ההוא הפך הדבר להרגל, כי חָסַר לי המורה שמלמד דברים חדשים. אלה לא היו ספרים לילדים, מלים רבות באמצע לא הבנתי, אבל את הסוף כן, את הסוף הבנתי. הוא היה הזמנה לצאת.

כעבור עשר שנים נודע לי מדוֹן גָאֶטָנוֹ שבקיץ של 1943 התחבא יהודי באולם הגדול. הייתי בשנה האחרונה של בית־הספר, ודוֹן גָאֶטָנוֹ התחיל לתת בי אמון. אחר־הצהריים הוא היה מלמד אותי לשחק “סְקוֹפָּה”[1]. איך צריך לתחבל ולחשב את הקלפים. הוא היה מנצח. הוא לא היה מטיח את הקלפים בשולחן, רק שיחק במהירות, אבל הקצב שלו הואט בגללי, כי הייתי מעדכן במוחי את חשבון הקלפים שיצאו. כדי לגמול לו על הקִרבה החדשה החלטתי לספר לו משהו.

“דוֹן גָאֶטָנוֹ, קיץ אחד, לפני עשר שנים, הייתי יורד למטה אל האולם שנמצאות בו התיבות”.

“אני יודע”.

“איך אתה יודע?”

“אני יודע כל מה שקורה כאן. האבק, בחור. היה אבק על סולם העץ, והנה היו עליו טביעות של ידיים ושל סוליות. רק אתה יכולת להיכנס משם, בין השוקיים של רוּגֶ’רוֹ. הם קראו לך הקופיף”.

“ולמה לא אמרת לי כלום?”

“אתה לא אמרת כלום. השגחתי עליך, היית יורד, לא נגעת בתיבות ולא סיפרת לאף־אחד”.

“לא היה לי אף־אחד”.

“מה היית עושה שם?”

“החושך מצא חן בעיני, והיו שם הספרים. נתפסתי שם למטה להֶרגל הקריאה”.

“קוף עם ספרים: היית מטפס על הצינור בזריזות כמו עכבר, זרקת את עצמך בין הרגליים לתפוס את הכדור, היה לך אומץ טבעי, בלי לחשוב”.

“אף־אחד לא אמר לי לעשות דבר כזה או אחר. למדתי בַּבֵּית־ספר מה מותר. אני הולך לשם ברצון, אני מודה לאמי המאמצת ששלחה אותי ללמוד. זאת השנה האחרונה, אחר־כך נגמרת מלגת הלימודים שאירגנה לי”.

“אתה לומד ומביא תועלת, אתה מחומר טוב”.

זו היתה המחמאה העילאית שלו, מחומר טוב, תואר־אצולה בעיניו.

“אבל בסְקוֹפָּה אתה מוֹצָרֶלָה”.

“סליחה, דוֹן גָאֶטָנוֹ, לְמה שימש הסולם שנשען שם למטה, מאחורי הפסל? אף־אחד לא היה יכול לעבור משם”.

“היה אפשר. בזמן המלחמה ניסרתי שוק אחת של רוּגֶ’רוֹ, ובמקרי־חירום היינו מסירים אותה. מקומות מחבוא היו שימושיים במלחמה, לכל־מיני הברחות קטנות, לנֶשק, למי שהיו צריכים להתחבא. היה מצוד אחרי יהודים, הם שילמו טוב. לא היו הרבה בעיר”.

דוֹן גָאֶטָנוֹ הבחין בסקרנותי כלפי הסיפורים האלה, שקרו בתקופה שנולדתי. הוא הצדיק את הדיירים, המלחמה הוציאה מהאנשים את הדברים הכי גרועים, אבל מישהו שמכר יהודי למשטרה, שריגל – אותו הוא לא היה מציל. “זה מעשה־נבָלָה”. “יהודים: כי מה, הם עשויים מחומר אחר? הם לא מאמינים בישו הנוצרי, וגם אני לא. הם אנשים כמונו, שנולדו וגדלו כאן, מדברים בדיאלקט. ואילו עם הגרמנים לא היה להם שום דבר משותף. הגרמנים רצו לתת פקודות, ובסוף הם העמידו אנשים אל הקיר וירו, שדדו את החנויות. אבל כשהגיע הרגע שהעיר התנפלה עליהם, הם ברחו כמונו, איבדו את כל הבריונות שלהם. אבל מה עשו היהודים לגרמנים? לא היה אפשר לוודא. האנשים שלנו בכלל לא ידעו שקיימים יהודים, עם עתיק. אבל כשהיה מדובר באיזה רווח, פתאום ידעו כולם מיהו יהודי. אם היו מבטיחים פרס כספי על הפניקים, היו מסוגלים אצלנו למצוא אותם, אפילו מיד־שנייה. כי היו נְבֵלות שריגלו”.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “היום שלפני האושר”