החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

היהודי הבודד והיהדות

מאת:
הוצאה: | 2020 | 243 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

84.00

רכשו ספר זה:

היהודי הבודד והיהדות הוא סיפורו של היחיד המתמודד עם שאלת זיקתו ליהדות ומחויבותו אליה. זהו ניסיון נועז להציע דרך אל זהות יהודית ישראלית פעילה ויוצרת, מחויבת ובת חורין. המחבר פורץ דרך חדשה אל היהדות, זאת מתוך ההכרה בערכה הגדול של המהפכה החילונית הציונית. זהו ספר אישי מאוד, אבל לא פרטי; הוא מציע נקודת מבט חדשה שיש בה עומק היסטורי ואחריות חברתית ותרבותית. הספר, שראה אור לראשונה לפני כמעט חמישים שנה, רלוונטי היום יותר מאי פעם.

פרופ’ אליעזר שביד הוא מגדולי ההוגים היהודים בארץ ובעולם, חוקר המחשבה היהודית לדורותיה, חתן פרס ישראל, מורה ומחנך לרבים. כתיבתו משלבת מחקר רחב אופקים עם הגות פורצת דרך. בדרכו הייחודית הוא ממשיכם של ההוגים־ה”נביאים” הגדולים בני המאה הקודמת, ובראשם ביאליק, גורדון והרמן כהן. בסדרה זו רואים אור מחדש אחדים מספריו החשובים ביותר של המחבר.

מקט: 4-249-50758
היהודי הבודד והיהדות הוא סיפורו של היחיד המתמודד עם שאלת זיקתו ליהדות ומחויבותו אליה. זהו ניסיון נועז להציע דרך אל זהות […]

היהודי הבודד והיהדות ומקומו במפעלו של אליעזר שביד

יוסי טרנר

המהדורה הנוכחית של הספר היהודי הבודד והיהדות רואה אור יחד עם שורת ספרים נוספים מפרי עטו של אליעזר שביד.[1] זאת לכבוד יום הולדתו ה־90 וצאתה לאור של האוטוביוגרפיה המקפת שלו,[2] ולקראת צאת קובץ המאמרים עיוני תרבות: הליכות התחדשות החיים היהודיים במשנת אליעזר שביד,[3] המוקדש כולו לפועלו ההגותי והמחקרי. כאשר ספרו היהודי הבודד והיהדות ראה אור לראשונה בשנת 1974,[4] המחבר היה באמצע שנות הארבעים לחייו. כבר לפני כן, הספיק להוציא לאור מספר ספרים מחקריים והגותיים־מקוריים. החיבור שלפנינו מתייחד בכך שהוא כולל דיון פילוסופי־שיטתי מהסוג שאיננו מוצאים כמעט באף אחד מחיבוריו האחרים, לא לפני כן ולא לאחר מכן.

אין הכוונה לומר שבחיבוריו ההגותיים האחרים לא השקיע מחשבה פילוסופית־שיטתית. אלא, שחיבור זה מעגן את כלל משנתו ההגותית בניתוח שיטתי של מושג ה'אני'; ושלנוכח הקשרים שיצר בו בין ניתוח זה לבין עיוניו בסוגיות הקשורות ביחס להיסטוריה, במקורות היהדות, בדת ואמונה, במשמעות הציונות ובעיקר בפשר הזהות היהודית כזהות היסטורית, מתברר שניתוח שיטתי זה של מושג ה'אני' נמצא כהנחה בלתי מפורשת (או מפורשת למחצה[5]) בהגותו העוסקת בנושאים אלה גם בתקופות מאוחרות יותר.

בין תקופת יציאתו הראשונה לאור של הספר, זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, לבין זמננו המרחק גדול. החברה הישראלית השתנתה מבחינה זהותית, חברתית־פוליטית, תרבותית וכלכלית־טכנולוגית. מקור חלק מהשינויים שפקדו את החברה הישראלית בעשורים אלה בהשתנות הציביליזציה המערבית מתוקף היותה חלק מציביליזציה זו. אבקש אפוא בדברים שלהלן, להראות שמשנת שביד ראויה לעיון מיוחד בזמננו, בשל מושג ה'אני' שעומד במרכז תפיסתו את הקיום היהודי, כבעיית יסוד הנמשכת מבעד לכלל השינויים שחלו בתחומים הנזכרים לעיל מאז הופעתו הראשונה של הספר. בהקשר זה, נראה שרלבנטיים במיוחד דברי שביד בהקדמה המקורית של החיבור, שם ביקר את הוגי הדור המגבילים את התבוננותם למישור השטח של חיי המדינה בלבד, ודרש במקום זאת בירור "מן היסוד" של "המטען החווייתי־אישי" ו"המורשתי־היסטורי"[6] כמין בירור של בעיות ההווה מנקודת הראות של ה'אני' הפרטי והקיבוצי.

א. הניתוח השיטתי של מושג ה'אני'

אבי שגיא צדק כשכתב בספרו אתגר השיבה אל המסורת,[7] שבחיבור שאנו דנים בו עתה התרחק שביד מהתפיסה המסורתית המתמודדת עם שאלת הזהות היהודית במסגרת 'מטאפיסית' או 'תיאולוגית', ובמקום זאת העמידהּ כשאלה קיומית, בהנחה שהאדם הוא יצור תרבותי־היסטורי מעצם טבעו. הוא צדק גם כשקבע, שלפי שביד בעיית היסוד של הקיום היהודי המודרני היא בעיה קיומית הנובעת משלילת המסורת והניתוק ממנה. מכאן מרכזיות ניתוח מושג ה'אני' ואופיו הפילוסופי־שיטתי המייחד את החיבור.

ניתוח זה, המופיע בפרקים הראשונים של הספר, נועד לברר את מובנו של מושג ה'אני' מתוך עמידה על האופנים השונים שבהם מתגלה ה'אני' לעצמו. דבריו של שגיא על היהודי הבודד והיהדות נסבו בעיקר על פן זה של החיבור. אך לא ניתן, לפי דעתי, להבין את מלוא המשמעות של ניתוח ה'אני' בחיבור זה, בלי לתת את הדעת על הדרך שבה הוא מתחבר עם עולם המושגים ששביד ירש מהפילוסוף החלוץ של העלייה השנייה, אהרן דוד גורדון.[8] להבנתי, ניתוח ה'אני' המופיע בראשית הספר יועד מראש להשתלב בתפיסת האדם והעם ששביד ירש מגורדון,[9] ושביקש ליישם בהקשר הקונקרטי של הקיום היהודי והאנושי בזמנו. בעיני שביד, ממש כמו בהגותו של גורדון, כל דיבור על הקיום האנושי יישאר בגדר הפשטה בעלמא, אם לא ייבחן מצד חוויית החיים הממשית של האדם היחיד, ואם לא יהיה כרוך בהיזקקות מעמיקה ללשון שהיחיד מדבר מתוקף שייכותו לסביבתו המיידית והמסוימת. אטען, בהקשר זה, שהסטת העיון בשאלת הזהות היהודית למישור התרבותי־היסטורי ששגיא התייחס אליה, מעוגנת בחיבור ששביד יצר באמצעות הניתוח בין מצבו הכולל של העם היהודי בזמנו למשבר זהות הפוקד את האדם כיחיד.

עיקר הניתוח של מושג ה'אני' נמצא בגילוי עובדת קיומו של ה'אני' כמי שמקיים יחס כפול אל העולם שהוא נתון בו. מצד אחד, זיקת ה'אני' אל העולם שבו הוא נתון מהווה "גרעין יציב שמעולם לא עמד לבחירה". בתור שכזה, העולם שבו נולד או שלתוכו נזרק (כלשון היידגר) "הוא יסוד זהותו המסוימת החד־פעמית של ה'אני', ודווקא משום כך אין ה'אני' יכול לרצותו או לסרב לו או להכירו הכרה גודרת". זאת, משום שזיקה ראשונית זו נחווית כ"נוכחות תמידית".[10] מהצד השני, יש וה'אני' של היחיד תופס את עצמו כנקודת ראשית חדשה, שונה ונבדל מהעולם שהוא מוצא את עצמו בתוכו. זו הנקודה שבה עולה בעיית האדם בבחינת בעיה קיומית. כשה'אני' מתנסה בעצמו כ'יש' שונה ונבדל, עולות אצלו תחושות של בדידות וניכור. ללא ספק, חוויית הניכור והבדידות היא בעיה חמורה מצד אושרו של האדם. אך במסורת הפילוסופיה הקיומית הושם הדגש על כך שחוויה זו היא תנאי לקיום אותנטי של האדם בתור סובייקט. כך גם ביהודי הבודד והיהדות, ששביד מתייחס בו אל תחושות הניכור והבדידות של היהודי כיחיד כסימפטום המאתגר את הקיום היהודי הקיבוצי.

אסביר: העולם שה'אני' מוצא את עצמו בתוכו כולל את סך האירועים והתופעות המתנים את קיומו. עולם זה טומן בחובו ריבוי של אפשרויות לעיצוב עצמיות היחיד. אך כל עוד היחיד נמצא כנתון־מציאות בלבד, אין בו מה שנדרש כדי להגדירו כבעל קיום עצמי של ממש. שכן, במצב זה אינו עדיין בגדר בעל רצון וחירות עצמיים, אלא אופני קיומו מוגדרים בדיעבד על ידי מצבו הנתון. היחיד רוכש עצמיות רק משעה שנעשה מודע לשוני שבינו כסובייקט לבין העולם שבו הוא נמצא, וכשמתוקף מודעות זו הוא חוזר ומאשר את צורת קיומו כהינתנה. במתן אישור זה נעשה היחיד ל'אני' בעל רצון משלו ולבעל זהות משמעותית מבחינתו הסובייקטיבית.

הקביעה שלפיה האדם נעשה לסובייקט אותנטי רק כשהוא מחייב באופן מודע את הצורה המיוחדת שבה קיומו האישי מעוגן בסביבתו העולמית, נמצאת כבעלת חשיבות מכרעת בהתמודדותו של שביד עם בעיית הקיום היהודי בזמנו. שכן, קביעה זו ממקדת את הבעייתיות הפוקדת את הקיום היהודי המודרני בכלל, ואת זו של הצבר הישראלי של זמנו בפרט.

מצוקתו של היהודי הבודד היא מצוקת זהות. היחיד […] הוא 'אני' המובן לעצמו ממנו ובו וכל זמן שהוא מובן כך לעצמו אין לשאלה 'מי אני' שום מובן לגביו […] אבל הבודד יודע כי אין 'אני' קיים לעצמו בלי יחס למה שמעבר לו, ואין משמעות לקיום ה'אני' בלי יחס כזה. לגביו יש […] מובן לשאלה 'מי אני?' היא נזעקת מתוך מצוקת בדידותו כל עוד אין הוא יודע תשובה, והתשובה לשאלה הנשאלת כך, אמנם איננה מוכנה מניה וביה.[11]

כפי שכבר הראה שגיא, הדגש של שביד על הממד התרבותי־היסטורי של הקיום היהודי אינו מחריג אותו רק מגישות העבר שנגעו לשאלת הזהות היהודית, אלא גם מהגישה האקזיסטנציאליסטית של הוגי המערב המהדהדת בניתוחו. אלה הניחו את ייחודו האונטולוגי של האדם ביקום כמקור חוויית הניכור. ואילו, לפי שביד, הבדידות והתלישות המאפיינות אותו נובעות מכך שהאדם הוא 'יש' שזהותו מותנית במציאות התרבותית־היסטורית;[12] זאת, משעה שחיי המודרנה החלו להדגיש את חירות היחיד על חשבון הקיום התרבותי־היסטורי של הקולקטיב. יוצא אפוא שמקור חוויית הניכור והבדידות אינו בתלישות היחיד מעולמו הקוסמי, כי אם בתלישותו מצורות הקיום האנושי־קיבוצי, על אורחות חייו ומורשתו הדתית־רוחנית. אם כך באשר לעולם המערבי המודרני המקדש את חירות היחיד על חשבון חוויית החיים המשותפת, על אחת כמה וכמה נכון הדבר בקשר ליהודים המוצאים את עצמם בעת החדשה בסביבה תרבותית זרה.

בהקשר זה, יש לדייק במובן המלים "מעֵבר לו" הכלולות במובאה לעיל ("הבודד יודע כי אין 'אני' קיים לעצמו בלי יחס למה שמעבר לו"). חרף העובדה שלאורך הספר שביד מחבר בין הבעיה הקיומית של היהודי היחיד לשאלת גורל הזיקה אל המורשת הדתית של יהדות העבר, יטעה מי שיפרש דברים אלה כמכוונים למציאות אלוהית. 'המעֵבר' הזה אינו האלוהים כי אם המשפחה, העם ומורשתם הדתית־תרבותית. באופן זה, מהווה היהודי הבודד והיהדות נדבך מרכזי בעיצוב תפיסתו של שביד את היהדות כתרבות.

אמנם, ההתרחקות מאמונת אבות נוטלת חלק במשבר הפוקד את הקיום היהודי בעת החדשה, אך זאת, לפי שביד באותה תקופה, משום מקומה הדומיננטי של האמונה הדתית בעיצוב התרבות היהודית של העבר. ההתרחקות מהאמונה היא משברית, לא בשל ערך האמונה כשלעצמו, אלא משום הניתוק מהעבר הנגזר ממנה, כדרך שעולה מהתיאור החווייתי־האישי שבמאמרו המוקדם של שביד, "צער השורשים החתוכים".[13] בלשון הניתוח של מושג ה'אני', עברו המשותף של העם – כולל מורשתו הדתית־תרבותית – הוא מרכיב מרכזי בעולם הנתון של היהודי היחיד בין אם הוא מודע לכך בין אם לאו. שהרי, שום אדם אינו נולד בחלל ריק ואינו ראשית לעצמו בלבד. כמו בדברים שלעיל, גם כאן הדגש הוא על חירות האדם לבחור בעצמיותו, היינו לבנות את עצמו מתוך האפשרויות השונות הכרוכות בנתוניו הביוגרפיים המתפרסים על פני דורות רבים. אם יתכחש לעבר המשותף לו, למשפחתו ולעמו, תימנע ממנו גם האפשרות לרפלקסיה עצמית, הנדרשת כדי להיות סובייקט יוצר בן חורין.

באופן זה מתחבר הניתוח של ה'אני' הנשען על יסודות השאובים מהאקזיסטנציאליזם המערבי עם היסודות הנשאבים ממשנתו של א. ד. גורדון באשר לטיבו של הקיום הלאומי. שהרי, היה זה גורדון שהציע את מערכת הזיקות האורגניות המחברות בין היחיד, משפחתו, קהילתו ועמו על פני דורות רבים כחלק מהטבע הנתון המתנה את קיומו של האדם בכלל, ושל כל עם ועם על ריבוי היחידים המרכיבים אותו.[14] אין זה מקרי, שהיבט זה של הדיון עולה באורח מובהק גם בפרקים המאוחרים יותר של הספר, הדנים באתגרים הניצבים בפני היהודי הבודד במחצית השנייה של המאה ה־20 בכל הנוגע ליחסו אל העם, אל ההיסטוריה ואל מקורות העבר.

מה מוסיף הניתוח הצורני של מושג ה'אני', המופיע בתחילת היהודי הבודד והיהדות, לדיונים המאוחרים יותר בחיבור זה? ההנהרה הפילוסופית היא כמובן בעלת ערך כשלעצמה. אך להבנתי, ניתוח מושג ה'אני' בתחילת החיבור מהווה מקדמה למאמץ המובלע בפרקים המאוחרים להראות שלא רק היחיד אלא גם העם עומד לפני הצורך להכריע הכרעה קיומית בדבר דרכי עיצובה של זהותו כ'אני' קולקטיבי בעל עצמיות משלו. אמנם, גם בראייה זו יוצא ששורש הדיון הוא בעיית ה'אני' של היחיד, שהרי להכרעה הקיומית של כל יחיד ויחיד נודע משקל מכריע בגורל העם. מגמת הדיון לאורך כל הספר היא אפוא הבלטת האחריות המוטלת על היחיד להמשך קיומו של העם. זאת כי בידי העם, בתור קולקטיב מופשט, אין יכולת להכריע הכרעה קיומית באשר לקיום עצמו, אלא באמצעות ההכרעה הקיומית־האישית של כלל היחידים המרכיבים אותו.

[1]    עד כה ראו אור בסדרה זו מפרי עטו של אליעזר שביד הערגה למלאות ההוויה, ירושלים: כרמל, 2019 (בלוויית מבוא מאת יהוידע עמיר, נדפס לראשונה ב־1968) ולהיות בן העם היהודי, ירושלים: כרמל, 2019 (בלוויית מבוא מאת אבי שגיא, נדפס לראשונה ב־1992). בקרוב עתידים לראות אור היחיד: עולמו של א. ד. גורדון, ירושלים: כרמל, 2020 (בלוויית מבוא מאת רון מרגולין, נדפס לראשונה ב־1970), ומולדת וארץ יעודה, ירושלים: כרמל, 2020 (בלוויית מבוא מאת דב שוורץ, נדפס לראשונה ב־1979).

[2]    אליעזר שביד, הגשמת יהדות וציונות במדינת ישראל: מבט אישי, ירושלים: כרמל, 2019.

[3]    יהוידע עמיר ויוסי טרנר (עורכים), עיוני תרבות: הליכות התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד, ירושלים: כרמל, יראה אור בקרוב [להלן: עיוני תרבות].

[4]    אליעזר שביד, היהודי הבודד והיהדות, תל אביב: עם עובד, תשל"ד.

[5]    ראו למשל בלהיות בן לעם היהודי, שהוא במידה רבה המשך ישיר לספר זה.

[6]    להלן, עמ' 27 [מהדורת תשל"ד, עמ' 9]. הביטוי 'מן היסוד' לקוח מלשונו של אהרן דוד גורדון, ושביד נוקט אותו במובן שהנחה את גורדון בהפנותו את רעיונותיו לחבריו חלוצי העלייה השנייה. היינו, כדרישה להעמיק את השיח הציבורי כדי שיכלול מישורי מציאות המודרים ממנו בדרך כלל. ראו למשל מאמרו של גורדון, "לבירור רעיוננו מיסודו", אהרן דוד גורדון: מבחר כתבים, בעריכת אליעזר שביד, ירושלים: הספריה הציונית, תשמ"ג, עמ' 229-‏261; והשוו לספרו (השני) של שביד על משנת גורדון, לבירור רעיונו של אהרון דוד גורדון מיסודו, ירושלים: מוסד ביאליק, 2014.

[7]    אבי שגיא, אתגר השיבה אל המסורת, ירושלים: מכון שלום הרטמן, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן ותל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 106-‏123 [להלן: אתגר השיבה].

[8]    גורדון הוא ההוגה היחיד ששביד הקדיש לו שני חיבורים שלמים. הראשון שבהם, היחיד: עולמו של א. ד. גורדון (לעיל, הערה 1) ראה אור שנים ספורות לפני היהודי הבודד והיהדות. השני, לבירור רעיונו של אהרון דוד גורדון מיסודו יצא לאור שנים רבות לאחר מכן (2014). חיבור נוסף של שביד הנוגע בהגותו של גורדון, מסות גורדוניות חדשות: הומניזם, גלובליזציה, פוסט מודרניזם והעם היהודי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2005, הוא ספר הגות מקורי המכוון להתמודדות עם המציאות בעידן הבתר מודרני באמצעות תובנות ששורשן במשנת גורדון. בלהיות בן העם היהודי, שביד מזכיר את גורדון, יחד עם אחד העם וביאליק כהוגים בעלי "עולם רוחני דומה" שהשפיעו עמוקות על דרכו. המשותף לכולם הוא ההתמודדות עם שאלת היחס בין עבר והווה ב"הווייתו הייחודית של עם ישראל" (מהדורה שנייה, עמ' 36-‏37).

[9]    ראו בהרחבה מאמרי: "אינדיבידואליות לאומית, אנושות אוניברסלית וצדק חברתי במשנת אהרן דוד גורדון", דעת, 81 (2016), עמ' 369-‏388.

[10]  להלן, עמ' 52 [מהדורת תשל"ד, עמ' 34].

[11]  להלן, עמ' 49-50 [מהדורת תשל"ד, עמ' 31-‏32]. ההדגשה במקור.

[12]  שגיא, אתגר השיבה, עמ' 114.

[13]  ראו: שלש אשמורות בספרות העברית, תל אביב: עם עובד, 1967, עמ' 202-‏224; נדפס שנית בעיוני תרבות.

[14]  ניתוח היחסים האורגניים בין יחיד, משפחה ועם במשנת גורדון הוא נדבך מרכזי בהיחיד: עולמו של א. ד. גורדון (לעיל, הערה 1). וראו בהרחבה מאמרי "אינדיבידואליות לאומית" (לעיל, הערה 9).

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “היהודי הבודד והיהדות”