המבורג, 1946.
באזור הכיבוש הבריטי נותרו אלפי עקורים. קולונל לואיס מורגן, הממונה על שיקום העיר החרבה הזאת ועל הליך הדה־נאציפיקציה של תושביה המובסים, הפקיע בית יפה על גדות האלבה, לו ולאשתו המתאבלת, רייצ'ל, ולבנם היחיד כעת, אדמונד.
אך במקום להכריח את בעלי הבית — אלמן גרמני ובתו שבורת הלב — לעזוב את ביתם, לואיס מתעקש ששתי המשפחות יחיו יחד. באווירה הטעונה והקלאוסטרופובית הזאת על כל אחד מהם להתעמת עם זהותו האמיתית, בעוד הטינה והיגון מפַנים את מקומם לתשוקה ולבגידה.
הימים שאחרֵי הוא רומן מבריק על הנאמנויות העמוקות ביותר שלנו, על התשוקות העזות ועל כוחה של סליחה.
רידיאן ברוק, יליד 1964, הוא סופר, תסריטאי ועיתונאי אנגלי עטור פרסים. זכויות התרגום לספר הזה נמכרו ל־23 מדינות.
"רומן מופת מטלטל גדוש תפניות הסוחטות שלל רגשות מסיטואציות אנושיות… רידיאן ברוק לוקח פיסת היסטוריה ומשרטט אותה באופן עוצר נשימה ועוכר שלווה."
מייל און סנדיי
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת מתורגמת
28.00 ₪
מקט: 14000026
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
“החיה כאן. ראיתי אותה. ברטי ראה אותה. דיטמר ראה אותה. עם פרווה שחורה כמו מעיל נשים מהודר. והשיניים האלה, כמו קלידים של פסנתר. אנחנו חייבים להרוג אותה. אם לא אנחנו, אז מי? הטוֹמים?2 הינקים? הרוּסקים? הפרֶנצים? הם לא יעשו את זה, כי הם יותר מדי עסוקים בלחפש דברים אחרים. הם רוצים את זה והם רוצים את זה. הם כמו כלבים שנלחמים על עצם בלי בשר. אנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו. לתפוס את החיה לפני שהיא תתפוס אותנו. אחר כך הכול יהיה יותר טוב.”
2 Tommy, כינוי לחייל בריטי.
הילד אוֹזי יישר את הקסדה שלו, כשהוביל את האחרים בנוף המרוסק של העיר שהפציצו הבריטים. הוא חבש את הקסדה האנגלית הקשיחה שגנב מתא המטען של טנדר ליד האַלסטֶר. אף שלא היתה מרשימה כמו הקסדה האמריקנית או אפילו הרוסית שהיו לו באוסף, היא הלמה היטב את מידותיו ועזרה לו לקלל באנגלית כשחבש אותה, בדיוק כמו הטוֹמי־סרג’נט שהוא ראה אותו צועק על האסירים בתחנת דַמטוֹר המבורג: “הי! תרים את הידיים המזוינות שלך. תרים אותן, אמרתי! שאני אראה אותן! הוּנים מזוינים מחוריינים סתומים.” רק לרגע אחד היססו האנשים האלה לפני שהרימו את ידיהם; לא משום שלא הבינו אותו, אלא משום שהיו חלשים מדי מחוסר מזון. הונים־מזוינים־מחוריינים־סתומים! תחת הצוואר היו בגדיו של אוזי אופנת כלאיים יצירתית מכל הבא ליד, שהציגה ערבוביה של סחבות ובגדי פאר: חלוק בית של גנדרן; קרדיגן של רווקה זקנה; חולצת סבא נטולת צווארון; מכנסיים מופשלים של חייל סער, קשורים בעניבה בתור חגורה; ונעליים מרופטות בחרטומים, של מנהל תחנת רכבת שזה מכבר עבר מן העולם.
הפראים — הלבן בעיניהם רחב מרוב פחד ובולט על רקע פנים מלוכלכים — הלכו בעקבות מנהיגם בין שברי האבנים המנותצות. הם עשו את דרכם בין מורֶנות של לבֵנים והגיעו לשטח פתוח, שם צריח כנסייה מחודד היה מוטל על צדו כמו טיל חרוטי. אוזי הרים את ידו כדי לסמן לאחרים לעצור ושלף את הלוּגר שלו מחלוק הבית. הוא ריחרח את האוויר, “החיה כאן בפנים. אני מריח אותה. אתם מריחים?”
הפראים ריחרחו כמו ארנבונים עצבניים. אוזי נצמד למגדל הכנסייה הכרות וקרב אט־אט אל קצהו הפתוח, הולך בעקבות אקדחו השלוף כאילו היה מטה־נחש. הוא עצר וטפח בו על החרוט, מאותת להם שהחיה קרוב לוודאי בפנים. ואז: הבזק של שְחור כשדבר מה זינק מתוכו החוצה. הפראים התכווצו בבהלה, אבל אוזי הגיח ממחבואו, נעמד בפישוק רחב, עצם עין אחת, כיוון וירה.
“תתפגרי, מפלצת!”
הירייה נשמעה עמומה באוויר הלח, הכבד, וקול נתז מתכתי הידהד והעיד שהוא החטיא את מטרתו.
“פגעת בה?”
אוזי הוריד את האקדח ותחב אותו לחגורתו.
“נהרוג אותה בפעם אחרת,” הוא אמר. “בואו נלך לחפש משהו לאכול.”
“מצאנו לך בית, המפקד.”
קפטן וילקינס מעך את הסיגריה שלו והניח את אצבעו הצהובה על המפה של המבורג, שהיתה תלויה על הקיר מאחורי המכתבה שלו. הוא התחקה אחר קו ממערב לראש הסיכה שסימנה את המטה הזמני שלהם, הרחק מהמחוזות המופצצים של האמֶרבּרוּק וזנקט גיאוֹרג, אחרי זנקט פָּאוּלי ואלטונה, לעבר פרוור הדיג הישן של בּלַנקֶנֶזה, בנקודה שבה סטה האֶלבֶּה מעלה והגיח אל הים הצפוני. המפה — שנשלפה מתוך מדריך גרמני מהתקופה שלפני המלחמה — לא הראתה שאגד־מחוזות זה היה כעת עיר רפאים, שכל כולה עיי חורבות ואבק.
“זה ארמון לא נורמלי ליד הנהר. כאן.” האצבע של וילקינס הקיפה את העיקול בקצה האֶלבְּשַאוּסֶה, הדרך המשתרעת במקביל לנהר הגדול. “אני חושב שהוא יהיה לטעמך, המפקד.”
המילה השתייכה לעולם אחר: עולם של שפע ושל מנעמים אזרחיים. בחודשים האחרונים הצטמצמו טעמיו של לואיס לרשימה פשוטה של צרכים בסיסיים מיידיים: 2,500 קלוריות ליום, טבק, חמימות. “ארמון לא נורמלי ליד הנהר” נשמע לו לפתע כמו דרישה של מלך קל דעת.
“המפקד?”
דעתו של לואיס שוב נדדה: אל הפרלמנט הבלתי נשלט בתוך ראשו, מקום שבו מצא את עצמו לעתים קרובות יותר ויותר מנהל ויכוח סוער עם קולגות.
“אף אחד לא גר שם?”
וילקינס לא ידע כיצד להגיב. המפקד שלו היה אדם בעל מוניטין מהולל עם עבר מלחמתי ללא רבב, אך נראָה שיש לו שיגיונות, השקפת עולם יוצאת דופן. הקפטן הצעיר נפנה לצטט מתוך מה שקרא במדריך: “הרמה המוסרית של האנשים האלה ירודה למדי, המפקד. הם מסַכנים אותנו ואת עצמם. הם צריכים לדעת מי כאן מנהל את העניינים. הם צריכים מנהיגות. יד קשה אבל הוגנת.”
לואיס הינהן ונופף לקפטן להמשיך, חוסך במילים. הקור והקלוריות לימדו אותו לקמץ בהן.
“הבית שייך למשפחה בשם לוּבֶּרט. האישה מתה בהפצצות. המשפחה שלה עמדה בצמרת עסקי המסחר במזון. עם קשרים לבּלוֹם אוּנד פוֹס. גם שורה של טחנות קמח היו בבעלותה. הֶר לוברט היה אדריכל. הוא עדיין לא טוהר, אבל אנחנו חושבים שהוא קרוב לוודאי לבן, או לכל היותר בגוון מתקבל על הדעת של אפור; לא נמצאו קשרים ישירים למפלגה הנאצית.”
“לחם.”
“אדוני?”
לואיס לא אכל כל היום, ועל כן מ”טחנת קמח” תעו מחשבותיו בדרך הקצרה ביותר ללחם; הלחם שראה בעיני רוחו היה לפתע נוכח יותר, מציאותי יותר, מהקפטן שעמד ליד המפה מצדה השני של המכתבה.
“תמשיך — המשפחה.” לואיס השתדל מאוד להיראות כאילו הוא מקשיב, מהנהן ומטה את לסתו בארשת של התעניינות.
וילקינס המשיך, “אשתו של לוברט מתה בארבעים ושלוש. בסופת האש. ילדה אחת. פְרידה, בת חמש־עשרה. הם מחזיקים כמה עובדים — סוכנת בית, טבח וגנן. לגנן יש ידי זהב — חייל לשעבר בוורמאכט. למשפחה יש כמה קרובים, שהיא יכולה לעבור לגור איתם. אנחנו יכולים להקצות מגורים לעובדים, או שאתה יכול להעסיק אותם. העבר שלהם נקי פחות או יותר.”
התהליך שעל פיו בוררי־הנשמות מטעם ענף המודיעין של ועדת הפיקוח אמדו את חפוּתו של אדם היה הפְראגבּוגן, או השאלון: 133 שאלות שנועדו לקבוע את מידת שיתוף הפעולה של אזרח גרמני עם המשטר. על פיו סוּוגו האזרחים הגרמנים לשלוש קבוצות־צבע: שחור, אפור ולבן עם גוני ביניים למען החידוד — וטופלו בהתאם.
“הם מצפים להפקעה. אתה רק צריך לבדוק את המקום ולהעיף אותם משם. אני לא חושב שתתאכזב, המפקד.”
“אתה חושב שאולי הם יתאכזבו, קפטן?”
“הם?”
“לוברט והבת שלו? כשאני אעיף אותם משם.”
“אין להם את הלוקסוס הזה, המפקד. הם גרמנים.”
“כמובן. כמה טיפשי מצדי.” לואיס הניח לעניין. שאלות נוספות מסוג זה, והקצין הצעיר והיעיל הזה, עם חגורת הסם־בראון המבריקה שלו וחותלות העור המושלמות, ידווח עליו למחלקה הפסיכיאטרית.
הוא יצא ממטה הצבא הבריטי המחומם יתר על המידה אל הקרירות שהקדימה את זמנה של אחד מימי סוף ספטמבר. אד עלה מפיו, והוא לבש את כפפות העור שקפטן מקלאוד, קצין הפרשים האמריקני, נתן לו בבית העירייה בבּרֶמֶן ביום שבעלות הברית הכריזו על קווי החלוקה של גרמניה החדשה. “נראה שעשיתם עסקה גרועה,” הוא אמר, כשקרא את הצו. “הצרפתים מקבלים את היין, אנחנו מקבלים את הנוף, ואתם מקבלים את ההריסות.”
לואיס חי בתוך ההריסות תקופה ארוכה כל כך, שכבר לא הבחין בהן. המדים שלו היו מלבושים הראויים למושל בגרמניה חדשה זו המחולקת לארבע — מעין תלבושת רב־לאומית, שבעיצומם של הכאוס וההתארגנות המחודשת שאחרי המלחמה, לא משכו תשומת לב מיוחדת.
הכפפות האמריקניות היו יקרות ללבו, אבל את ההנאה הגדולה ביותר הסב לו מעיל פרוות הכבשים הרוסי שלו, שעבר דרך ארוכה לפני שקיבל אותו מהאמריקני, ולפניו היה שייך ללוטננט בלוּפטוואפה, שבתורו לקח אותו מקולונל בצבא האדום שנפל בשבי. בקרוב ילבש אותו, אם מזג האוויר הזה יימשך.
הוא שמח להתרחק מווילקינס. הקצין הצעיר נמנה עם הבריגדה החדשה של עובדי מדינה, ששירתו בוועדת הפיקוח של גרמניה, כוח מנופח של פנקסנים שהחשיבו עצמם לאדריכלי הרקונסטרוקציה. רק מעטים מהם ראו קרב — או סתם גרמני — בעיניים — וזה איפשר להם להגיע לידי החלטות נחרצות על סמך תיאוריות ודעות אישיות. וילקינס יקודם לדרגת מייג’ור במהרה.
לואיס הוציא נרתיק סיגריות מצופה כסף ממעילו ופתח אותו — חזיתו הצלולה, הבוהקת, לכדה את אור השמש. הוא ציחצח אותו דרך שגרה. הנרתיק היה האוצר החומרי היחיד שנשא עמו, מתנת פרידה שקיבל מרייצ’ל בשערי הבית הראוי האחרון שגר בו — באָמֶרשַם, לפני שלוש שנים. “תחשוב עלי כשאתה מעשן,” היא הורתה לו, והוא השתדל לעשות כמצוותה, חמישים, שישים פעם ביום במשך שלוש שנים; ריטואל קטן כדי לשמר את שלהבת האהבה. הוא הצית סיגריה וחשב על השלהבת הזאת. עם המרחק הגיאוגרפי והשנים היה קל לדמות אותה לוהטת יותר משהיתה. זיכרון התעלסותם, עור הזית החלק של אשתו וקימורי גופה, החיו אותו בחודשים הקרים, הבודדים (גופה הפך חלק ומקומר יותר ככל שנמשכה המלחמה). אבל הוא התרגל כל כך לגרסה המלאכותית של אשתו בדמיונו, שהידיעה שבקרוב הוא עומד לגעת בה ולהריח אותה ממש, עירערה את שלוותו.
מרצדס 540K שחורה ומבריקה עם דגל בריטי על חופת המנוע עצרה מול מדרגות הכניסה למטה. ה”יוניון ג’ק” ליד מראת הצד היה הדבר היחיד שנראה לא במקומו. חרף האסוציאציות שעוררה בו, לואיס אהב את המכונית הזאת, את קימוריה ואת הגרגור המשיי של מנועה. היא היתה מאובזרת כמו ספינת נופש, וסגנון הנהיגה הזהיר עד אימה של הנהג שלו — הֶר שרֶדֶר — רק הוסיף לרושם זה. אך כל הסמלים הבריטיים שבעולם לא היו מצליחים לשלול ממנה את גרמניותה. אנשי צבא בריטים היו בנויים לאוסטין 16 הבולבוסית המקרטעת, לא למכונות כובשות העולמות והיפות להחריד
האלה.
לואיס ירד במדרגות והצדיע לנהגו ברישול.
שרדר, גבר שדוף ולא מגולח בכובע ובשכמייה שחורים, זינק ממושב הנהג וניגש במהירות לדלת הנוסעים האחורית. הוא קד פעם אחת לכיוונו של לואיס, הסיר את כובעו ברוב רושם ופתח את הדלת.
“המושב הקדמי זה בסדר, הר שרדר.”
שרדר נראה נרגז משום הביטול העצמי של לואיס. “ניין, הר קומנדנט.”
“באמת. זֶר גוּט,” חזר לואיס.
“בּיטֶה, הר אוֹבֶּרסט.”
שרדר סגר את הדלת האחורית בנקישה והרים יד אחת, עדיין לא מוכן שלואיס ינקוף אצבע.
לואיס צעד לאחור, משחֵק את המשחק, אבל יראת הכבוד של הגרמני דיכאה אותו: אלה היו תנועותיו של אדם מובס הנאחז בפטרונות. בתוך המכונית מסר לואיס לשרדר את פיסת הנייר שווילקינס רשם עליה את כתובת הבית, שכפי הנראה יהיה ביתו בזמן הקרוב. הנהג הצר את עיניו כדי להיטיב לקרוא והינהן לאישור היעד.
שרדר נאלץ לתמרן את המכונית במסלול פתלתל בין מכתשי הפצצות שניקדו את דרך האבנים לבין נחילי האנשים שהלכו הלומים, נרפים, בדרכם לשומקום מיוחד, מחזיקים בידיהם את מעט החפצים שנותרו מחייהם הקודמים בחבילות, שקים, ארגזים וקופסאות קרטון באי־שקט כבד, נראה לעין כמעט. הם נראו כמו אנשים שנסוגו לשלב האבולוציוני של מלקטים נוודים.
רוחו של רעש נורא ריחפה מעל המחזה. משהו שלא מן העולם הזה רוצץ את המקום הזה והותיר חלקי פאזל בלתי אפשריים לשחזור התמונה. לא היתה כל דרך לחבר אותם שוב, ולא יהיה אפשר להרכיב את התמונה הקודמת. זאת היתה שטוּנדֶה נוּל. שעת האפס. האנשים האלה החלו להקים את חייהם מאפס והתקיימו מאפס. שתי נשים דחפו ומשכו ביניהן עגלת עץ עמוסה רהיטים, בזמן שגבר ובידו תיק מסמכים הלך לצדן, כאילו מחפש את המשרד שעבד בו פעם בלי להעיף ולו מבט בחורבן הלא ייאמן שהקיפוֹ מכל עבר, כאילו הארכיטקטורה האפוקליפטית הזאת היא מצב הדברים הטבעי.
עיר מנותצת השתרעה לכל מלוא העין, ועיי החורבות התנשאו עד לגובה הקומה הראשונה של כל בניין שעדיין עמד על תלו. קשה להאמין שפעם במקום הזה אנשים קראו עיתונים, אפו עוגות והתלבטו אילו תמונות יתלו על קירות הטרקלין הראשי. חזית כנסייה ניצבה מצדו האחד של הרחוב, כשרק השמים משמשים לה זכוכית צבעונית, והרוח לקהילת מתפללים. בצד השני, בתי דירות — ללא פגע, פרט לחזיתות שנתלשו מעליהם כליל וחשפו את החדרים והרהיטים שבהם — ניצבו כמו בתי בובות ענקיים. באחד מחדרים אלה עמדה אישה וסירקה באהבה את שערה של ילדה קטנה מול שולחן טואלט, מתעלמת מאיתני הטבע ומהעובדה שהן גלויות לעיני כול.
בהמשך הרחוב עמדו נשים וילדים סביב עיי החורבות, תרים אחר אוכל או מבקשים להציל שרידים מעברם. צלבים שחורים סימנו את המקומות שגופות היו מוטלות בהם בהמתנה לקבורה. ובכל מקום ארובות המתכת המשונות של עיר תת־קרקעית ביצבצו מתוך האדמה והפיחו עשן שחור אל השמים.
“ארנבים?” שאל לואיס, כשראה יצורים צצים מחורים בלתי נראים באדמה.
“טרימֶרקינדֶר!” אמר שרדר בכעס פתאומי. ולואיס ראה שהיצורים המבצבצים הם “ילדי ההריסות”, ושהמכונית מוציאה אותם מהחורים שלהם.
“אוּנגֶציפֶר!” ירק שרדר בזעם לא הכרחי, בזמן ששלושה מהילדים — היה קשה לומר אם בנים או בנות — רצו היישר לפני המכונית. הוא צפר להם באזהרה, אבל המרצדס השחורה הקרֵבה אליהם על כל גודלה לא הרתיעה אותם. הם נעמדו מולה והכריחו את המכונית לעצור.
“וֵג! שנֶל!” צעק שרדר, והוורידים בצווארו פועמים בחמה שפוכה. הוא צפר להם שוב, אך אחד הילדים — בחלוק בית ובקסדה אנגלית — צעד ללא חשש אל הדלת של לואיס, קפץ על מדרך הצד והחל לדפוק על החלון.
“הי טוֹמי, מה יש לך? זנדוויץ’ מזוין? שוקולד?”
“שטייג אַאוּס! זוֹפוֹרט!” הרוק של שרדר ניתז על פניו של לואיס, כשרכן מעבר לקולונל והניף את אגרופו לעומת הילד. בינתיים שני הילדים האחרים טיפסו על חופת המנוע וניסו לפרק את סמל הכרום המשולש של המרצדס.
שרדר פנה בחזרה וזינק מהמכונית. הוא הסתער על הילדים כשאלה ניסו לרדת במהירות מחופת המנוע כדי להימלט והצליח לתפוס בזנב חולצה. שרדר משך אליו את האסופי; הוא לפת את הילד בצווארו ביד אחת והחל לסטור לו בשנייה.
“שרדר!” זאת היתה הפעם הראשונה שלואיס הרים את קולו זה חודשים, וזה נסדק מרוב הפתעה.
נראה ששרדר לא שמע, והוא המשיך להכות את הילד באכזריות.
“האלט!” לואיס יצא מהמכונית כדי להתערב. יתר הילדים נסוגו מחשש שיחטפו מנה דומה. הפעם הנהג שמע והוא חדל, ארשת מסקרנת של בושה וצדקנות על פניו. הוא הניח לילד וחזר למכונית, רוטן ומתנשף ממאמץ.
לואיס קרא לילדים, “הירבּלַייבֶּן!”
הבוגר שבהם ניגש בחזרה למכונית, וחבריו קרבו בעקבותיו בהיסוס אל האנגלי. פראים אחרים החלו מתגודדים כעת ללקט שאריות, ילדים בצבעי הסוואה של לכלוך. מקרוב נידפה מהם הצחנה הבצקתית של רעב. כולם פשטו את ידיהם בתחינה לאל האנגלי החביב שעבר במרכבתו השחורה. לואיס הוציא את התרמיל שלו מהמכונית. היו בו חפיסת שוקולד ותפוז. הוא הציע את השוקולד לילד הבוגר.
“פֶרטֵייל!” הוא הורה לו. אחר כך הוא נתן את התפוז לילדה הקטנה ביותר, בת חמש או שש — ימי חייה כימי המלחמה — וחזר על ההוראה לחלוק בו. אבל הילדה נגסה בתפוז מיד כאילו היה תפוח והחלה ללעוס אותו על קליפתו. לואיס ניסה לסמן לה שהיא צריכה לקלף את הפרי, אבל הילדה הגנה על התשורה, חוששת שמא תיאלץ להשיב אותה.
עוד ועוד ילדים התקהלו סביבם, ידיהם מושטות, ובהם גם ילד קטוע רגל שעמד שעון על מחבט גולף.
“שוקולד, טומי! שוקולד, טומי!” הם קראו.
ללואיס לא נותר עוד מזון לחלק, אבל היה לו דבר מה שערכו רב יותר. הוא הוציא את נרתיק הסיגריות שלו ושלף מתוכו עשר סיגריות פּלֶיֶירס. הוא נתן אותן לילד הבוגר, שעיניו הפעורות ממילא זינקו מארובותיהן למראה ולמגע הזהב בידיו. לואיס ידע שהוא עובר על החוק — הוא מתרועע עם גרמנים, וגם מעודד את השוק השחור — אבל לא היה לו אכפת: בעשר הסיגריות האלה הם יוכלו לקנות להם אוכל מאיזה חוואי. החוקים והתקנות שכפה הסדר החדש נרקחו בתנאים של פחד ונקמה על ידי אנשים מאחורי מכתבות, ולעת עתה — ועד זמן לא ידוע בעתיד — הוא החוק בכברת ארץ מסוימת זו.
שטפן לוברט עמד לפני קומץ משרתיו הנותרים — הגנן הצולע, ריכרד, סוכנת הבית קצרת הנשימה, הַייקה, והטבחית חמורת הסבר ששימשה בבית שלושים שנה, גרטה — ומסר להם שורה אחרונה של הוראות. הייקה כבר החלה לבכות.
“כבדו אותו ושרתו אותו כפי שהייתם משרתים אותי. והייקה? — כולכם — אם הוא מציע לכם עבודה, היו חופשיים להיענות. אני לא איעלב. אשמח אם תישארו כאן ותשגיחו על המקום.”
הוא רכן לפנים ומחה דמעה מלחייה העגולה של הייקה.
“די, די. מספיק עם הדמעות. אנחנו צריכים להגיד תודה שלא קיבלנו את הרוסים. האנגלים אולי חסרי תרבות, אבל הם לא אכזריים.”
“אתה רוצה שאגיש כיבוד, הר לוברט?” עלה בידה של הייקה לשאול.
“כמובן. עלינו לנהוג בנימוס.”
“נגמרו העוגיות,” ציינה גרטה. “נשארה רק עוגה.”
“בסדר. תכיני תה ולא קפה. מה גם שאין לנו קפה. כך שזה לא משנה. ותגישי אותו בספרייה. מואר כאן מדי.” לוברט קיווה שהקצין יבוא ביום אפרורי קודר, אך שמש הסתיו המוקדמת הפיצה את אורה מבעד לזכוכית הצבעונית בסגנון אר דקו, שעיטרה את החלון הגבוה מול יציע המוזיקאים ועל רצפת המבואה, משווה לה מראה מזמין אף יותר. “עכשיו, איפה פרידה?”
“היא בחדר שלה, אדוני,” אמרה הייקה.
לוברט התקשח. המלחמה תמה לפני יותר משנה, אבל בתו עדיין לא נכנעה. עליו לדכא את הפּוּטש הקטן הזה עכשיו. הוא עלה במדרגות בלאות. בפתח חדרה של פרידה הוא נקש על הדלת וקרא בשמה. הוא המתין לתשובה שידע שלא תגיע ונכנס. היא שכבה על מיטתה, רגליה מורמות כמה סנטימטרים מעל המזרן. ספר — עותק חתום של הר הקסמים מאת תומס מאן, שאשתו קלאודיה נתנה לו ליום הולדתו השלושים — נח מאוזן על כפות רגליה. פרידה לא הגיבה לנוכחותו של אביה, אלא המשיכה להתמקד במאמצים לשמור על רגליה באוויר חרף משקל הספר. הן החלו לרעוד ממאמץ. כמה זמן היא שוכבת בתנוחה הזאת — דקה, שתיים, חמש? היא החלה להתנשף בקול מבעד לאפה, מנסה להסוות את הקושי, מסרבת להפגין חולשה. כוחה היה מרשים אבל נטול הנאה, עוד אחת משגרות “ברית הנערות הגרמניות” שהיא אימצה מאז המלחמה.
כל כולן כוח, שום הנאה.
פניה של פרידה החלו להאדים, ונזר זיעה עיטר את מצחה. כשהחלו רגליה להתנודד מצד לצד, היא לא הניחה להן להישמט; אלא הורידה אותן בצורה מבוקרת, כאילו מרצונה שלה.
“את צריכה לנסות את כתבי שקספיר — או אולי את האטלס,” אמר לוברט. “זה יהיה מבחן אמיתי לכוח שלך.” אף שהבדיחות שלו נטו להתפוצץ לו בפרצוף בכוח רב פי כמה, קלילות עדיין היתה הנשק המועדף עליו כנגד מצבי הרוח החמוצים ונטולי ההומור שלה.
“הספרים לא חשובים,” היא אמרה.
“הקצין האנגלי בדרך.”
פרידה התיישבה לפתע בלי להיעזר בידיה. היא הניפה את רגליה באתלטיות לרצפה ומחתה את הזיעה לאחור על שערה הקלוע. המראה הכעור, המתריס, שאימצה בשנים האחרונות הכאיב לו. היא נעצה באביה מבט נוקב.
“אני רוצה שתרדי לקבל את פניו,” הוא אמר.
“למה?”
“כי —”
“כי אתה עומד לוותר על הבית של אימא ללא קרב.”
“פרידי, אל תדברי כך, בבקשה. בבקשה בואי. בשביל מוּטי?”
“היא לא היתה עוזבת. היא לעולם לא היתה נותנת לדבר כזה לקרות.”
“בואי.”
“לא. תתחנן.”
“אני רוצה שתבואי עכשיו.”
“עלוב!”
לוברט שלא היה מסוגל לנצח את בתו בקרב המבטים פנה והלך משם, לבו הולם. בתחתית גרם המדרגות הוא הבחין בדמותו במראה. הוא נראה כחוש וחיוור ואפו איבד מעט מחדותו, אבל הוא קיווה שזה יעזור. הוא היה לבוש בחליפה אכולת העש ביותר שלו. הוא ידע שהוא עומד לוותר על הבית שלו — אחד הבתים המרשימים ביותר באלבשאוסה, ומשהו ששום קצין אנגלי תאב מותרות מדרג בינוני לא היה מסוגל להתנגד לו — אך היה חשוב לעשות את הרושם הנכון. הוא שמע סיפורים על כוחות בעלות הברית שבזזו אוצרות מכל סוג ומין מאז הכניעה, והאנגלים האימפריאליסטים, הברברים, הם חמסני תרבויות ידועים — הוא היה מתוח במיוחד לגבי הציורים של פֶרנאן לֶזֶ’ה וחיתוכי העץ מאת אמיל נוֹלדֶה שהיו תלויים בחדרים הראשיים — אבל הוא חשב שאם יתנהל נכונה, אולי הקצין האנגלי יחשוב עליו טובות וייטה פחות לחמוס את רכושו. הוא דקר את הגחלים מהאש של ליל אמש ופיזר אותן מעט כדי להראות שהם שורפים רהיטים. אחר כך הוא פשט את המקטורן שלו, רופף את העניבה ונעמד בתנוחה שהקרינה משהו שבין הדרת כבוד ליראת כבוד: ידיים שמוטות לצדדים, רגל אחת נוטה מעט באלכסון. הוא חש שהיא אגבית מדי, יומיומית מדי, משדרת ביטחון רב מדי, קרובה מדי למי שהוא באמת. הוא שב ולבש את המקטורן, הידק את עניבתו, החליק את שערו לאחור ועמד זקוף יותר, ידיו לפותות זו בזו בהכנעה לפני מכנסיו. כך טוב יותר — גינוניו של אדם שנכון למסור את ביתו ללא מחאה.
לואיס ושרדר לא דיברו במשך כל הנסיעה. לואיס ראה את שפתיו של שרדר נעות כששיחזר בעיני רוחו את ההיתקלות עם הפראים וסינן ללא קול ביטויים של סלידה ורוגז, אבל הוא בחר שלא לומר דבר נוסף בעניין. עד מהרה הגיעה המכונית לגבולה החיצוני של העיר ולפאתי כל מה שהפציצו הבריטים והאמריקנים ביסודיות כה רבה לפני שלוש שנים. הדרך היתה חלקה כעת, עצי דולב עמדו בצדיה, ובתים שלמים ניצבו מאחורי משוכות שיחים גבוהות ושערים. זה היה האלבשאוסה, ואלה היו בתיהם של הבנקאים והסוחרים שהפכו את המבורג לעשירה ואת הנמל ואזורי התעשייה שלה ליעד נחשק כל כך בעיני מפקדת המפציצים של חיל האוויר המלכותי. הם היו גדולים יותר, מודרניים יותר, מרשימים יותר מכל בית אחר שלואיס ראה מחוץ ללונדון, ומכל בית שאי־פעם קיווה לגור בו.
וילה לוברט היתה הבית האחרון ברחוב לפני שפנה מנהר האלבה והלאה, וכשראה אותה לראשונה, לואיס תהה אם קפטן וילקינס לא עשה טעות. הוא ניצב בסופו של שביל גישה ארוך שעצי צפצפה עמדו משני צדיו: מבנה לבן גדול כמו עוגת חתונה שנבנה בסגנון המפואר, עם מבני שער ומרפסת גדולה חצי מעוגלת על עמודים. קומת הכניסה היתה מורמת מעט מעל פני הקרקע וחצויה בגרם מדרגות אבן רב־הוד, שטיפס אל מרפסת תחתונה. עמודים עטורי ויסטריה תמכו במרפסת עליונה, שממנה יכלו דיירי הבית להשקיף אל האלבה הזורם במרחק כמאה מטרים משם. לואיס השתאה לנוכח האלגנטיות המזהירה וגודלו של הבית. זה לא היה ארמון ממש, ובכל זאת מקום מגורים יאה יותר לגנרל או לקנצלר מאשר לקולונל שבנה את עצמו מלמטה, ושמעולם לא היה לו בית משלו.
כשפנתה המרצדס לשביל הגישה המעגלי, ראה לואיס שלוש דמויות — שתי נשים וגבר, שלהנחתו היה הגנן — ניצבים כמו משמר כבוד. דמות נוספת — ג’נטלמן גבוה בחליפה שלא הלמה היטב את מידותיו — ירד במדרגות כדי להצטרף אליהם. שרדר סבב את הכיכר בנסיעה איטית ועצר בדיוק מול משלחת קבלת הפנים. לואיס לא חיכה לנהג שיפתח לו את הדלת; הוא יצא מיד וניגש לגבר שמן הסתם היה לוברט. לואיס כבר עמד להצדיע, כשברגע האחרון הושיט את ידו כדי ללחוץ את יד מארחו.
“גוּטן אבֶּנד,” הוא אמר. “קולונל לואיס מורגן.”
“ברוך הבא, הר אוברסט. בבקשה. אנחנו יכולים לדבר אנגלית.”
לוברט לחץ את ידו של לואיס בתקיפות ידידותית. אפילו מבעד לכפפות היו ידיו של לוברט חמימות יותר משלו. לואיס הינהן לנשים ולגנן. המשרתות קדו, והצעירה שבהן בחנה אותו בסקרנות כאילו היה בן שבט אבוד. נראה שהוא משעשע אותה — המבטא שלו או אולי המדים המשונים — ולואיס השיב לה בחיוך.
“וזה ריכרד.”
הגנן נקש בעקביו והושיט יד.
לואיס נטל את ידו החשופה, המיובלת, והניח לזרועו המנופית לטלטל את שלו מעלה־מטה כמו בוכנה.
“בבקשה — תיכנס,” אמר לוברט.
לואיס השאיר את שרדר במושב הנהג, כשרגליו נחות על מדרך הצד של המרצדס, עדיין זועף אחרי שננזף, ועלה בעקבות לוברט במדרגות ופנימה.
הבית חשף את טיבו האמיתי בפנים. סגנונו לא מצא חן במיוחד בעיני לואיס — הרהיטים הזוויתיים העתידניים ויצירות האמנות המשונות, המורכבות, היו מודרניים וחריגים מדי לטעמו — אבל איכות הבנייה ומופתיות התכנון התעלו על כל מה שראה מעודו בבית אנגלי, כולל זה של משפחת בּייליס־הילייר שגרו בבית האחוזה באמרשם, ושרייצ’ל חמדה את ביתם וחשבה שהוא תפארת הבתים כולם. בזמן שלוברט ערך לו סיור בבית, הסביר לו בנועם לְמה משמשים החדרים השונים ותיאר את ההיסטוריה של המקום, נדדו מחשבותיו של לואיס הלאה לרגע שבו רייצ’ל תיכנס לבית הזה בפעם הראשונה, והוא יראה את אשתו סוקרת את הקווים הבהירים הנקיים של החדרים האלה, ועיניה יתרחבו לנוכח הפאר של הכול — מושבי החלונות המחופים שיש, פסנתר הכנף, מעלית המזון, חדרי השינה של המשרתות, הספרייה, חדר העישון, יצירות האמנות — ובעודו מדמיין התמלא תקווה פתאומית, מפתיעה, שהבית הזה יפצה בדרך כלשהי על השנים הדלות ועל המרחק שהניחה ביניהם המלחמה.
“יש לך ילדים?” שאל לוברט כשעלו במדרגות אל חדרי השינה.
“כן. בן. אדמונד.” הוא אמר את השם כאילו מזכיר לעצמו.
“אז אולי אדמונד ירצה את החדר הזה?”
לוברט הוביל את לואיס אל חדר שהיה גדוש צעצועים לילדים — בעיקר לבנות. בקצהו ניצב סוס נדנדה עם עיניים שחורות בולטות, שבובת חרסינה ישובה עליו באוכף צד. בית בובות גדול כמו מלונה בנוי כדגם של בית ג’ורג’יאני היה מונח למרגלות מיטת אפריון קטנה. כמה בובות בגודל בינוני ישבו על גגו, רגליהן משתלשלות מעל חדרי השינה, כמו שורה של ענקי פורצלן הרובצים על ביתו של מישהו אחר.
“לבן שלך לא יפריע שאלה צעצועים של בנות?” שאל לוברט.
לואיס לא ידע לומר לבטח מה ימצא חן בעיני בנו ומה לא — הוא ראה אותו בפעם האחרונה כשהיה בן עשר — אבל מעטים הילדים שיתנגדו למרחב ולאוצרות שכאלה.
“מובן שלא,” הוא אמר.
עם כל חדר יפהפה וכל פיסת מידע אינטימית — “כאן אהבנו לצפות בסירות”; “כאן אהבנו לשחק קלפים” — הלכה וגברה אי־הנוחות של לואיס, כאילו לוברט עורם על ראשו פחמים לוהטים. הוא היה מעדיף איזו עוינות, או לפחות התנגדות חרישית, עדינה — משהו, כל דבר שעשוי להקשיח את לבו מספיק כדי להקל עליו את המשימה — אבל הסיור המנומס, הקסום כמעט הזה, רק החמיר את המצב כולו. עד שהגיעו לחדר השינה הראשי — חדר השינה השמיני בקומה הזאת, עם המיטה הצרפתית הגבוהה והצרה וציור השמן שהציג את צריחיה הירוקים של עיר ימי־ביניימית תלוי למראשות המיטה — הוא חש אומלל.
“העיר הגרמנית האהובה עלי,” אמר לוברט, משהבחין בלואיס בוהה בצריחים ומנסה לרדת לפשרם. “ליבֶּק. כדאי לך לבקר בה בהזדמנות.”
לואיס הביט אבל לא השתהה. הוא קרב לדלתות הזכוכית והשקיף בעדן אל הגן ואל נהר האלבה שמעבר לו.
“קלאודיה — אשתי — אהבה לשבת כאן בקיץ.” לוברט ניגש לדלתות ופתח אותן אל המרפסת. “האלבה,” הוא הכריז, יוצא ומניף את זרועו בקשת של מאה ושמונים מעלות, מקצה אחד של הנוף אל קצהו השני. זה היה נהר אירופי כביר לעילא, רחב ואיטי יותר מכל נהר באנגליה, וכאן, בעיקול, הוא היה בשיא רוחבו — קילומטר וחצי אולי מגדה לגדה. בזכות הנהר הזה והמטען שהוביל נבנה הבית הזה, וכמוהו רוב הבתים לאורך הגדה הצפונית.
“הוא זורם אל הנוֹרדזֶה שלנו. הים הצפוני שלכם?” שאל לוברט.
“זה אותו הים, בסופו של דבר,” אמר לואיס.
נראה שזה מצא חן בעיני לוברט, והוא חזר על הביטוי. “אותו הים. כן.”
אחרים אולי היו רואים בהתנהגותו של לוברט ניסיון לעורר בו אי־נעימות, או שהיו מזהים בתנוחתו הזקופה את כל היהירות והשחצנות של גזע שביקש להחריב את העולם וכעת נאלץ להתמודד עם ההשלכות, אבל לואיס לא ראה דברים בדרך זו. הוא ראה בלוברט אדם תרבותי, מיוחס, המשפיל את עצמו ונאחז בצוק הנימוסים האחרון כדי לצמצם את הנזק לחיים שכבר נחרבו. לואיס ידע שכל ההצגה הזאת היא ניסיון לשאת חן, לרכך את המכה בדרך כלשהי, אולי אפילו לשכנע אותו לשנות את דעתו, אבל הוא לא היה יכול לגנות את לוברט על הניסיון, וכן לא היה יכול לגייס את הכעס המעושה כדי לשחק את הדמות המנותקת, ההחלטית, הדרושה.
“הבית שלך נהדר, הר לוברט,” הוא אמר.
לוברט קד בהכרת תודה.
“הוא יותר ממה שנחוץ לי — יותר ממה שנחוץ למשפחה שלי,” המשיך לואיס. “ו… בלי ספק, יותר ממה שאנחנו רגילים אליו.”
לוברט המתין שלואיס יסיים. עיניו ברקו לאור הנסיגה המפתיעה.
לואיס השקיף אל הנהר הגדול שזרם אל “הים המשותף” שלהם — הים שנשא את משפחתו המנוכרת אליו ברגעים אלה. “הייתי רוצה להציע סידור אחר,” הוא אמר.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הימים שאחרי”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות