החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הים התיכון

מאת:
מצרפתית: יורם מלצר | הוצאה: | 2003 | 176 עמ'
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

"בספר הזה הספינות שַטות, הגלים חוזרים על נעימתם, הגפנים יורדות מגבעות צ'ינקווה טרה אל הריביירה של גֶנוּאה. בספר הזה הזיתים נמסקים בפובנס וביוון, הדייגים אוספים את רשתותיהם מן הלגונה הדוממת של ונציה או מן התעלות של גֶ'רבּה, והנגרים בונים היום סירות הדומות לאלה של אתמול… ועדיין, למראה כל זה, אנו מחוץ לזמן.
הים התיכון, יותר מכל מרחב אנושי אחר, אינו חדל מלספר את עצמו, מלחְיות את עצמו מחדש… הים התיכון הוא אלף דברים בעת ובעונה אחת.
אין הוא נוף אלא נופים אינספור, אין הוא ים, אלא רצף של ימים, אין הוא תרבות, אלא תרבויות רבות… בנופו הפיסי ובנופו האנושי, הים התיכון הוא צומת דרכים, שבו הכול מתערבב ומשתלב באחדות מקורית. חסדי הטבע ומאֵרותיו, ומאמציהם האדירים של בני-האדם – כאז כן עתה  –  מכלול איסופי של מקרים…"

פרנן ברודל (1902 – 1985) הוא אחד מגדולי ההיסטוריונים במאה ה-20. הוא השתייך לאסכולת ה"אַנַל", אסכולה שנוסדה ע"י היסטוריונים צרפתים ושעיצבה מחדש את דפוסי כתיבת ההיסטוריה.
במחקרו טיפח ברודל מודל היסטוריוגרפי ייחודי, המודל הטוטלי-גלובלי, שביסודו תפיסה רחבה, עמוקה ואינטגרטיבית את ההיסטוריה של העולם.
לראשונה רואה אור בעברית ספר של ברודל, העוסק בנושא חשוב לכולנו.

מקט: 4-249-1304
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

בספר הזה הספינות שטות, הגלים חוזרים על נעימתם, הגפנים יורדות מגבעות צ’ינקווֶה טֶרה אל הריביירה של גנואה. בספר הזה הזיתים נמסקים בפרובנס וביוון, הדייגים אוספים את רשתותיהם מן הלגונה הדוממת של ונציה או מן התעלות של ג’רבָּה, והנגרים בונים היום סירות הדומות לאלה של אתמול… ועדיין, למראה כל זה, אנו מחוץ לזמן.

ביקשנו לנסות את כוחנו במפגש מתמיד בין העבר להווה, במעבר החוזר מזה לזה, רסיטל אינסופי בשני קולות צלולים. ואם הדו-שיח הזה, על הבעיות המהדהדות בו אלה על אלה, יפיח רוח חיים בספר הזה, הרי שמשימתנו צלחה. ההיסטוריה אינה אלא חקירה מתמדת על אודות זמנים שחלפו, בִּשמן של הבעיות והתהיות – ואף בשם הטרדות והחרדות – חקירה על אודות ההווה המקיף ומכתר אותנו. הים התיכון, יותר מכל מרחב אנושי אחר, הוא ההוכחה לכך, שכן הוא אינו חדל מלספר את עצמו, מלחיות את עצמו מחדש. ואין ספק שהוא עושה זאת לשם ההנאה, ולא פחות מכך מתוך הכרח. הקיום בעבר הוא תנאי לקיום בהווה.

מהו הים התיכון? אלף דברים בעת ובעונה אחת. אין הוא נוף, אלא נופים אינספור. אין הוא ים, אלא רצף של ימים. אין הוא תרבות, אלא תרבויות רבות מגובבות זו על זו. לתור את הים התיכון משמעו לגלות את העולם הרומי בלבנון, את הפרהיסטוריה בסרדיניה, את הערים היווניות בסיציליה, את הנוכחות הערבית בספרד ואת האסלאם התורכי ביוגוסלביה. משמעו לצלול אל המאות הקדומות ביותר, עד למבנים המגאליתיים במלטה או הפירמידות במצרים. משמעו לפגוש דברים עתיקים מאוד, עדיין חיים, השוכנים לצד דברים מודרניים ביותר: ליד ונציה, העומדת במקומה כביכול, נְגלה את הגוש התעשייתי הכבד של מֶסְטְרֶה; ליד סירת הדייג, שהיא עדיין סירתו של אודיסיאוס, נגלה את סירת המכמורת ההורסת את קרקעית הים, או את מכליות הדלק הענקיות. משמעו, בה בעת לשקוע בארכאיות של חיי האיים ולהשתאות נוכח אופיין הצעיר עד מאוד של ערים עתיקות ביותר, הפתוחות לכל רוחות התרבות ולכל הזדמנות לרווח, ושמזה מאות שנים פוקחות עין על הים וניזונות ממנו.

וכל זה משום שהים התיכון הוא מין צומת דרכים עתיק מאוד. מזה אלפי שנים הכול מתנקז אליו, מתערבל ומעשיר את תולדותיו: בני-אדם, בהמות משא, כלי-רכב, סחורות, כלי-שיט, רעיונות, דתות וצורות חיים. ואפילו צמחים. אתם עשויים לחשוב שהם ים תיכוניים. אך פרט לזית, לגפן ולחיטה – צמחים ילידיים שנמצאים במקום מן הימים הקדומים ביותר – כמעט כולם נולדו הרחק מן הים. אילו הרודוטוס, אבי ההיסטוריה שחי במאה החמישית לפני הספירה, היה שב היום בתוך קבוצת תיירים בני זמננו, הוא היה מופתע על כל צעד ושעל. אני מתאר אותו לעצמי, כותב לוסיאֶן פֶבְר, “מְשחזר היום את מסעו במזרח הים התיכון. כמה הפתעות היו מזומנות לו! פירות-ההדר הללו, בעצים הירוקים הכהים, עצי תפוז, לימון, מנדרינה, אלא שאין הוא זוכר שראה כמותם בכל ימי חייו. חי נפשי! הם בני המזרח הרחוק, והערבים הביאו אותם. והצמחים המוזרים הללו, בעלי קווי המתאר שאין דומה להם, קוצניים, קנים פורחים בעלי שמות זרים, קקטוס, אגבה, אלוַוי, צבר – הרי הוא לא ראה כמותם בכל ימי חייו. חי נפשי! הם בני אמריקה. והעצים הגדולים הללו, חיוורי העלווה, הם אפילו נושאים שם יווני, אקליפטוס: מימיו לא ראה כמותם. חי נפשי! הם בני אוסטרליה. והברושים, גם כמותם לא ראה, הרי הם פרסיים. וכל זה באשר לתפאורה. אך מה באשר לארוחה הבסיסית ביותר? גם כאן מזומנות לו שפע הפתעות – העגבנייה, בת פרו, החציל, בן הודו, הפלפל, שמקורו בגויאנה, התירס, שהוא מקסיקאי והאורז, שהערבים השפיעו בטובם, שלא לדבר על השעועית, תפוח-האדמה, האפרסק, הסיני ההררי שהיה לפרסי, או על הטבק.” אולם כל אלו היו לעצם נופו של הים התיכון: “הריביירה ללא עצי תפוז, טוסקנה ללא ברושים, דוכנים ללא פלפלים חריפים… מה יותר בלתי נתפס מזה כיום?” (Lucien Febvre, Annales, XII, 29).

ואילו היו עורכים את קטלוג האישים של הים התיכון, אלה שנולדו על חופיו, או צאצאיהם של אלה שבעת רחוקה כלשהי הפליגו במימיו או עיבדו את אדמותיו ואת שדותיו הבנויים טראסות, ולאחר מכן את כל החדשים זה מקרוב באו שפלשו אליו, כל אחד בתורו, האם לא היינו חשים כפי שחשנו בעורכנו את רשימת הפירות והירקות?

בנופו הפיסי, כמו גם בנופו האנושי, הים התיכון כצומת דרכים, הים התיכון הססגוני, מופיע בזכרונותינו כתמונה לכידה, כמערכת שבה הכול מתערבב ומשתלב שוב באחדות מקורית. כיצד נסביר את האחדות הברורה הזו, את הישות העמוקה הזו של הים התיכון? לשם כך יידרשו מאמצים חוזרים ונשנים. ההסבר אינו נעוץ רק בטבע, שבוודאי עשה רבות בכיוון זה. והוא גם אינו נעוץ רק באדם, שהתעקש וקשר הכול יחד. אלא הוא נעוץ בחסדי הטבע או במאֵרותיו – אלה גם אלה רבים עד מאוד – ובמאמציהם האדירים של בני-האדם, כאז כן עתה. מדובר במכלול אינסופי של מקרים, תאונות והצלחות חוזרות ונשנות.

מטרת הספר שלפניכם היא להראות שאי-אפשר להבין את החוויות וההצלחות הללו אלא כחלק ממכלול. יתרה מכך, כוונתנו להראות שיש לקרבן זו אל זו, שלעתים קרובות אורו של ההווה הולם אותן, שמתוך מה שנראה היום שופטים אנו את העבר ומבינים אותו, ולהפך. הים התיכון הוא הזדמנות טובה להציג דרך “אחרת” לגשת להיסטוריה. כי הים, כפי שאפשר לראותו ולאהוב אותו, הוא העדות הבהירה ביותר, על בסיס עברו המדהים.

פרנן ברודל

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הים התיכון”