החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הים של וינה

מאת:
הוצאה: | 2016-12 | 176 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

הים של וינה הוא קובץ סיפורים מפתיעים ועתירי דמיון הנובעים כולם מהעיר וינה. וינה הקיסרית של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, של מלון זאכר ושל קפה צנטרל; וינה של מלחמת העולם השנייה, אשר גדעה חיים וקרעה משפחות; וכן וינה של הזיכרון המתעתע כגילומו בתודעותיהם של פליטיה שהגיעו לארץ במטרה לבנות בה חיים חדשים. רוחה של וינה, בתקופותיה השונות, משתקפת בספר גם בשלל התכתבויות עם יצירות אמנות ויוצרים שונים. להתכתבויות הללו יש אופי בלשי, מסתורי, המעבה ומבליט את הצד האפל, המעוות והאלים של העולם האנושי-תרבותי המעוצב בסיפורים.

הים של וינה, ספרה הראשון של גפנית לסרי קוקיא, הוא מסע מרתק בדמיון ובזמן. המחברת פוסעת לצידן של דמויותיה, שהן תדיר בודדות ופגועות, ברגישות גדולה. היא מלווה אותן ברגעים מעצבים של חייהם: התאהבות חסרת סיכוי, אם שנעלמת לבלי שוב, נסיכה וינאית שמוצאת עצמה במגדל העמק, פטרון שמאמץ צייר מתחיל ובלתי צפוי – והכול על רקע בבואותיה המשתנות של וינה.

סיפורי הים של וינה אינם רק מסע מרתק אל הקסמים והאופל של וינה בימי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובתקופה האיומה שבאה אחריה, אלא גם ובעיקר צלילה אל סודות נפשם של נשים וגברים אוהבים, נכזבים, חולמים ומתגעגעים. ספר שובה לב. עמוס עוז

מקט: 15100666
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
הים של וינה הוא קובץ סיפורים מפתיעים ועתירי דמיון הנובעים כולם מהעיר וינה. וינה הקיסרית של סוף המאה התשע עשרה […]

מר ואגנר

חדר. דלתו פתוחה לרווחה. בקצהו האחד יושבת אישה. בידה השמאלית היא מטלטלת כוס כרסנית מלאה כדי רבעה, ובמרפק ימינה היא נשענת על השולחן שלפניה, אגרופה תומך בצד ראשה. בקצהו השני של החדר אח מפוארת של שיש שהעצים בה אינם בוערים. על שידה קטנה, בצד, בתוך כד של פורצלן, זר רענן של פרחי הורטנזיה סגולים. נברשת יפהפייה תלויה מן התקרה. סיגר מעשן מונח על מאפרה. כובע מקושט בטול ובנוצות תלוי בוו על קיר. ניחוח דק של לבנדר באוויר. זהו חדר משרדה של האישה. קירותיו מחופים שני. חלונותיו עוטים קטיפה של ארגמן.

האישה חושבת. והאיש העומד על סף דלתה יודע במה היא הוגה. יותר משנה עברה מאז קיבלה לידיה את בית המלון שהקים בעלה, וכבר הגיעה העת שיהפוך להיות בית המלון שמזמן היא מאמינה שהוא צריך להיות.

לאישה שיער בגוון חום בהיר, והוא מהודק אל ראשה בתסרוקת גלית אלגנטית. גם כעת היא רזה, אבל פעם היא היתה רזה הרבה יותר. שמלת הסאטן המהודרת שהיא לובשת מגדילה אותה עוד, ובכל זאת, עדיין יפה היא בעיניו של האיש. מבט יודע כול ניבט מבין עיניה. שפתון מדמם על שפתיה. פניה מאופרות בצבעים ורודים. עגיליהּ כבדים. מחרוזת פנינים תלויה על צווארה.

אנה פוקס קראו לה פעם. בתו של קצב. כשהתחתנה, היתה בת עשרים ואחת. אישהּ היה מבוגר הרבה ממנה. לפני כשנה וחצי, כשהיה כמעט בן חמישים, מת. מאז פונים אליה עובדיה בשמו של בעלה. כי כאן, בבית המלון שלה, פראו זאכר היא הגבירה. אבל ממנו, מהאיש, היא מבקשת אחרת. הנה, כך היא רוצה שיפנה אליה: ׳Madame׳. היא בת שלושים וחמש כעת, ולדעתו היא בשיא פריחתה. שמו הוא ואגנר. זהו רב־המלצרים של בית המלון שלה.

הבוקר הוא בוקר עמוס במיוחד עבור ה’מאדאם’.

כשהגיעה, נאלצה לפטר את אחת החדרניות. נערה חביבה דווקא, אבל גם חובבת שתייה. כריסטין שמה. היא שכחה להבריק חלון באחד החדרים. זו לא היתה הפעם הראשונה. היא הוזהרה כבר פעם אחת בעבר. דבר כזה לא יעלה על הדעת. בגידה במחויבות המקצועית כמוה כחטא שיש להתוודות עליו, לדעתה של ה’מאדאם’, אלא שעל החטא הזה, שגם הכומר המחמיר ביותר היה מוחל עליו, היא איננה סולחת. על אחת כמה וכמה כאשר הוא מגיע במנה כפולה.

בשעה עשר הודיע לה ברנהרד, השף־הקונדיטור שלה, על החלטתו להינשא. ה’מאדאם’ מבקשת להיות מיודעת בכל ההתרחשויות והאירועים המשמעותיים בחייהם של אנשי הצוות שלה. felicitations! היא הכריזה בקולה העבה, ודאגה לכך שתאורגן הרמת כוסית קטנה, זריזה, במטבח. את אלברט, מנהל החשבונות שלה, היא פטרה מלהגיע. אלברט זה, מעולם לא ראה אותו איש נח לרגע או עושה איזה דבר שאינו קשור בעבודתו. גם את ארוחותיו הוא אוכל מהר. מעונב עד חנק, זקוף, עיניו בולשות ימינה ושמאלה, עסוק תמיד, ותמיד על המשמר. נוכחותו כשל איגואנה אשר לבשה מדים של חסידה לבנת צוואר. קודם לכן, ביקשה ממנו ה’מאדאם’ שיבדוק את מצבו הכספי של ברנהרד, והוא, אלברט, העדיף לגשת אל הבנק מיד. ה’מאדאם’ מנהלת את ענייניהם הכספיים של כל עובדיה. למעט את אלה של ואגנר. בענייניו של ואגנר היא איננה מתערבת.

כולם שמחו בשמחתו של ברנהרד. אין בצוות בית המלון כולו איש אהוד יותר ממנו. שמנמן, נמוך ומשופם, צוחק כל הזמן ופוטר כל עניין בבדיחה. וגם את ארוסתו, גודרון, מכירים ומחבבים כולם. ביישנית. מנומסת. היא עובדת בחנות כובעים סמוכה. לפני כמה שבועות סיפר ברנהרד ל’מאדאם’ על כוונתו להינשא, אך בהתאם לעצתה התמהמה עם הודעתו הרשמית ונפנה לחשוב על כך עוד. בינתיים ערכה היא כמה בירורים והכינה רשימה של כל הדברים שחשבה שיזדקקו להם, הוא וגודרון, ארוסתו. כעת, משהפכה הודעתו רשמית ומוחלטת, היא תוודא שהחפצים שברשימתה ייקנו עבור בני הזוג כמתנות חתונה. וגם היא שמחה בשמחתם של השניים, אלא שהחדווה הספונטנית שחשה היא בעקבות הידיעה על נישואיהם, התחלפה אצלה, די מהר, בצביטה כואבת. “bon, alors”, קדימה! היא קראה משהשיקו כולם את כוסותיהם, “בחזרה לעבודה.” היא מחאה כף, שלחה את עובדיה לענייניהם ופנתה לעיסוקיה שלה.

היא נמצאה בכל מקום.

“האם טופל עניינו של האדון פון מילר?” ראשית שאלה לשלומם של אורחיה. ה’מאדאם’ מייחסת חשיבות עליונה למידת שביעות רצונם של אורחיה, ובעיקר בכל מה שקשור לפרטים הקטנים, אלה אשר מחייבים תשומת לב מיוחדת, ובראשם אלה שמצריכים את ההתערבות האישית שלה. האם מולאו כל בקשותיהם? האם נעשה הכול בדיסקרטיות המרבית?

אחר נפנתה לבדיקת מצבו של משק הבית. בדיקה נוספת על זו שערכה השכם בבוקר. בדיקה יסודית יותר. היא סקרה את עבודת החדרניות, בחנה את עבודת המנקות, את עבודת הכובסות והמגהצות וביקרה במטבח. היא ראתה שצוות שירות החדרים פועל במלוא המרץ, השקיפה על המוזגים ועל המלצרים, הינהנה אל אנשי הקבלה ואל הקונסיירז’, העירה פה ותיקנה שם. היא שאלה מתי יגיעו הנגנים, נגעה בסידורי הפרחים, לחצה את ידו של הסומלייה וחלפה ליד המשרתים האישיים. אל מצחצחי הנעליים, הנערים המשרתים, הסבלים, השוערים והנהגים היא ליכסנה מבט, וידאה שראו אותה, שידעו שהיא שם. את הכול עשתה בזריזות, בענייניות, ביעילות ובחן שאפיינו אותה. רק לאחר שראתה שכולם לבושים היטב, נקיים, קורנים במידה ונמצאים בעמדותיהם, נכונים לשרת, נחה לרגע. כזו היא. ישנה מעט ועדיין היא נראית כמו בוקר אור. כך נהגה כשהיה אדוארד, בעלה, בחיים, וכך היא נוהגת גם כעת. כשסיימה, ניגשה אל משרדה. היא הדליקה לעצמה סיגר, צילצלה בפעמון וביקשה שיקראו אליה את מר ואגנר, את רב־המלצרים שלה. הוא הגיע מיד. הביטו בו כעת, כשהוא ניצב בפתח חדר משרדה, מתבונן בה ושואל את עצמו, כיצד, אם בכלל, מצליחה היא למצוא גם זמן לעצמה?

כאשר מבחינה בו ה’מאדאם’, ניתק ואגנר ממקומו וניגש אליה עם רשימת ההזמנות לארוחת הערב. ה’מאדאם’ דורשת לאשר בעצמה כל אורח, גם כל סועד. את תפריט היינות אישרה כבר. וגם את תפריט המנות אישרה לפני כמה שבועות. את מרבית המצרכים שנדרשו לה הזמינה מחוץ לארץ, ואף שלחה כמה מעובדיה כדי שיסדירו את אספקתם בזמן. בקרוב תחלנה חגיגות אמצע הקיץ. ה’מאדאם’ אינה נוהגת לחגוג את היפוך הקיץ בבית המלון שלה, אבל היא אוהבת לציין אותו בארוחות ערב מפוארות ועשירות, בסגנון שהיא קוראת לו: ‘פריזיאן־אוניברסל’, ארוחות אותן היא עורכת בכל אחד מעשרת הימים האחרונים של חודש יוני. מרק צבים וצדפות בחמאת שרדונה למנה ראשונה; פורל ברוטב ונציאני, לובסטרים בסגנון אמריקאי, ראגו של שליו, עופיון ממולא בכבד אווז וסלט של עולש ברוטב הדרים למנות עיקריות; גבינות קשות; ולסיום: פירות טריים, סורבה פטל חמצמץ, קומפוט שזיפים, פודינג של ערמונים ו’זאכר טורט’, כמובן.

לאחר עיון קצר ברשימת ההזמנות, מוחקת ממנה ה’מאדאם’ שישה שמות. ה’מאדאם’ אוהבת פוליטיקאים, דיפלומטים ואנשי אצולה. שחקנים, רקדנים, זמרי אופרה וכיוצא בהם משעשעים אותה. ולכן היא מוחקת כל מי שאינו נושא תואר לצד שמו. למעט אותם שאולי אינם בעלי תואר, אך הם ‘כסף ישן’, ומכאן נגזר מעמדם בעיניה.

ואגנר סוקר בעיניו את השמות שנמחקו מן הרשימה. רואה ושותק. החיים לימדו אותו להתערב רק כשהדבר מתחייב. ומה גם שה’מאדאם’ איננה שואלת אותו לדעתו. אילו שאלה אותו, ייתכן שהיה מייעץ לה שתנהג אחרת. האנשים משלמים. מדוע, אם כן, לסרב להזמנתם? אבל היא איננה מתעניינת במה שיש לו לומר, ולכן הוא ממשיך לעשות את שהוא מיטיב לבצע: הוא ממשיך לעבוד בשתיקה. והוא גם יודע, אפילו היה מעז לומר לה את שעל לבו לא היתה מתרשמת. “רק כך אבנה לבית המלון שלי שם,” היתה משיבה למחאותיו. כן, אולי היה אפילו מזהיר אותה. “מאדאם,” הוא היה אומר לה, “אם לא תתירי גם לאנשים שאינם ‘מבני המעלה’ ללון ולסעוד פה, בבית המלון שלך, סופך יהיה שתפשטי את הרגל.” הפזרנים הללו. כשייפלו, תיפול ה’מאדאם’ יחד איתם. היא עוצמת את עיניה ומתעלמת מחובותיהם התופחים, בעיקר מאלו של חביביהּ, אנשי האצולה הצעירים, לעתים היא פשוט מוחקת אותם. שיחה על כסף היא שיחה בטעם רע, כך שמע אותה אומרת פעם לאלברט.

ה’מאדאם’ קוראת מבעד למסך החתום, פניו של ואגנר. רוצה היתה שיגיב פעם בקול, שיתנגד לה, אבל הוא כהרגלו דומם. “אני הלוא מתעבת כסף חדש, מר ואגנר. מתעבת. אתה הלוא יודע.” ואגנר שותק. “כסף חשוב, מר ואגנר, אבל חשוב גם הניחוח. והכסף הישן מריח הרבה יותר טוב לטעמי.” ואגנר עומד בשתיקתו. “מר ואגנר, מרגע זה ואילך יש לך אישור ממני, למחוק מן הרשימה ב־ע־צ־מ־ך כל מתעשר חדש שימצא דרך להתגנב אליה. משום שאת זאת עליך להבין, מר ואגנר. עליך להבין כי לאחד כזה, שיש לו אולי די מזומנים כדי לעמוד בתעריפים של בית המלון שלי, אין את הנימוסים הנדרשים כדי להתארח בו. אתה נמצא פה כבר די זמן. אתה מכיר אותם. אם תתבקש לשמור למי מהם שולחן, שַקֵר! אמור שהמקום מלא! בסופו של דבר הם יבינו. אני אינני רוצה בהם כאן. את הצורך להפגין לראווה את עושרם, הם מוזמנים לממש בבית המלון של מישהו אחר. לא אצלי.” כי מי שמשתכן אצל ה’מאדאם’, רשאי לעשות זאת לא מכוח הכסף שיש לו, או שיהיה לו. מי שמשתכן אצלה, רשאי לעשות זאת מכוח המעמד שהוא מביא עמו כראיה. כך היא רוצה לבסס את המוניטין שלה. כך היא החליטה. אדוארד, בעלה, התנגד לכך בזמנו, אבל אדוארד כבר איננו. בחזונה היא רואה את בית המלון שלה כשהוא נקי לחלוטין, ובין אורחיו נמצאים האנשים מהסוג המתאים בלבד. אנשי אריסטוקרטיה.

“יפה,” ה’מאדאם’ אומרת. ואגנר מניד בראשו. “יום ארוך לפנינו,” היא ממשיכה, וואגנר מסכים איתה. “אתה רשאי ללכת, מר ואגנר, אבל… לפני כן, הדלק נא עבורי את האש באח. נעשה מעט קריר בחדר.” ואגנר רוכן אל האח. ה’מאדאם’ קמה מכיסאה ונעמדת קרוב אליו, מאחוריו. היא מתבוננת בכתפיו, בצווארו, בצדודית פניו. היא מתבוננת בו כשהוא מתעסק באש, כשהוא מכניס את גזרי העצים פנימה. מבטה חורש תלמים בגבו. היא מתקרבת אליו עוד. כמעט נצמדת. היא מבקשת ממנו שיגביר את הלהבה, וואגנר מציית לה. כל גופו מסתמרר ונרעד. כל כך סמוכה היא אליו, עד שיכול הוא לחוש בקרינת חום גופה. הוא מתרומם כשהוא סמוק וזיעה חמה מכסה את פניו. “אתה אדום, מר ואגנר,” היא אומרת לו. “את בוודאי צודקת, מאדאם.” הוא מחפש תירוץ כדי לא להביט בה, אבל היא מיישירה מבטה אליו. הוא קד לפניה וחומק מן החדר, כמעט כושל על רגליו. המסדרונות המובילים אל מסעדת בית המלון, לשם מועדות פניו, לוחצים עליו ומתעקמים מולו. הוא הולך מהר, ואחר מאט, מנסה להסדיר את קצב נשימותיו.

כשיוצא ואגנר מחדר משרדה, קמה ה’מאדאם’ מכיסאה ומחליטה: היא תעבור על רשימת מלאי היינות שבמרתף ועל ערמת החשבונות אחר כך. כעת תיקח שניים מכלבי המחמד שלה ותצא לטייל. היא מצלצלת בפעמון. מאחורי הפרגוד היא מחליפה את בגדי הבוקר שלה. עכשיו היא לבושה בחליפת ברוקד ירוקה של שני חלקים. חצאית ארוכה ומקטורן בעל צווארון פרווה, שחולצת משי בצבע שנהב מבצבצת מתחתיו. נעולה במגפונים שחורים נמוכי עקב וחבושה בכובע עם נוצה, היא יוצאת מבית המלון שלה. בידה האחת היא אוחזת בשמשייה ובידה השנייה היא מחזיקה ברצועות העור הדקות שאליהן קשורים כלביה.

ואגנר מציץ בה מחלון מסעדת בית המלון כשהיא יוצאת אל הרחוב. אנשים מספרים עליה שהיא מאכילה את עשרות כלבי המחמד שלה בקוויאר, אבל זה אינו נכון! מוחצנת היא, כן, ושונה, גם את זאת אי אפשר שלא לטעון, אבל גרוטסקית? הוא ניגש אל חדר משרדה כדי לקחת את רשימת ההזמנות לערב. בבלבולו שכח אותה שם. ביראה חרישית הוא נכנס אל החדר. הוא מלטף בעדינות את המזנון הבוהק ואחר את המכתבה. הוא נוגע באצבעו בשולחן הקטן ונוטל את רשימתו. הוא מניח על גב ספתה הכבדה את ידו, מקרב אל אפו ומתבונן סביב. אפוף בה, הוא יוצא משם.

כאשר שבה ה’מאדאם’ מטיולה, היא מספרת לו שראתה את הקיסר יוצא בכרכרה המלכותית משער ההופבורג. אחד ממשרתיו הבחין בה, נעצר על ידה לרגע, ולחש לה כי הערב יתארח בארמון הקנצלר הגרמני לארוחה. לכן הערב חשוב כפליים. כי לא רק את היפוך הקיץ יציינו בו. ייתכן שהקנצלר יגיע אל מסעדת בית המלון לאחר שיצא מן הארמון. על ואגנר יהיה לשרת אותו בעצמו. כדי לשרת כראוי את אורחיו של הקיסר נדרשת מיומנות מאוד מסוימת. כמה אומללים הם אלה המסובים אל שולחנו של הקיסר. הקיסר אוכל מהר ומעט. לו צריכה היתה ה’מאדאם’ להספיק לסיים לאכול לפני שמניח הוד קיסרותו את מזלגו, כפי שמחייבים כללי הנימוס, היתה יוצאת רעבה גם היא. הקיסר איננו אוהב את בית המלון שלה, היא יודעת. הוא מעולם לא סעד בו. היא מבקשת מוואגנר שישמור עבור הקנצלר את אחד החדרים הפרטיים שבקומה הראשונה, למקרה שיגיע.

בצהריים יוצא ואגנר אל ביתו, לנוח. זהו בית פשוט שנמצא בפאתי העיר. בית נקי ומתוחזק היטב, אמנם, אך כה רחוק הוא מזוהרו של בית המלון שבו הוא עובד. ריח מתוק של כביסה ממלא את חדרי הבית. את פני הבאים אליו מקבלת תמונת נוף יחידה. על המתלה שלימינה תלויים בערבוביה נוחה מעילי גשם, סוודרים עבים, כובעים של לבד, צעיפים סרוגים, חלוק, שמלה. בכלי שקוף, על שולחן צר בחדר המבוא, זר סגול־לבן של פרחי לילך, ולצדו, נקייה, בוהקת, מאפרה קטנה של פח. עששיות פזורות בבית ומאירות את פינותיו. בד אוורירי של כותנה לבנה מדגדג את תריסי חלונותיו. רצפתו — עץ מרוח בשמן, קירותיו — אבן, האח — של לבנים, והוא מוצף בחומו של מטבח שקט, שכל להבותיו כובו כבר, שכל סיריו סוגרו היטב, בסוף יום של בישולים.

בביתו מחכות לוואגנר אמו ויוליה, אחותו המבוגרת. הוא נכנס אל הבית. מניח את תיקו על אחד מכיסאות הנצרים שבמטבח ונושק לאמו על לחייה. הוא מחבק את אחותו ומלטף את ראשה. אמו היא אישה שקטה ומחויכת והיא גאה בו, הוא יודע. לא כל אחד זוכה להגיע מהר כל כך לדרגה כמו זו שאליה הגיע הוא, בעיר כמו זאת, בבית מלון כמו זה. הוא נזכר כיצד חזר ושינן את סדר עריכת השולחן כשרק התחיל לעבוד שם, לפני זמן לא רב. היום הוא כבר מדייק ואף מלמד אחרים. הוא קפדן. מודד בסרגלו כל מילימטר של מרחק. לעולם לא יימצא במסעדה שלו מזלג שאינו מחזיר ברק. מדיהם של אנשיו מיושרים ומעומלנים והם כקלף. כפפה אשר נוקדה בכתם — תוחלף מיד. עם מגהץ רותח של ברזל יצוק מוחלקות מקמטיהן המפות הצחורות שבמסעדת בית המלון שלו, פעם אחת, ואז שוב כשהן פרושות במקומן על השולחן.

ה’מאדאם’ נכנסת לנוח לשעה קלה בחדר משרדה. כשוואגנר איננו, היא מרגישה חסרה. היא חושבת עליו. עוצמת את עיניה ומניחה יד על חזה.

אמו של ואגנר מנמנמת בחדרה. יוליה, אחותו, יושבת כבדה על שרפרף במטבח ביתם ומחייכת לעצמה. היא מגושמת. גבוהה ורחבה. עיניה בוהות בחלל האוויר, ראשה מתנודד בתנועות הנהון קלות, ועל שפתיה מרחף חיוך רחוק וסתום. מטומטם. מאז שנולדה היא ככה. היא איננה מדברת כלל. היא נקייה ומסודרת. עור פניה רך כשל תינוקת. שערה הדליל מסורק לאחור.

ואגנר שוכב במיטה בחדרו. עיניו פקוחות והוא רואה את ה’מאדאם’ לנגד עיניו. את מלאות שפתיה ואת קו ירכיה. את קוער מותניה. את עורפה. בדמיונו הוא מצמיד אליו את פיו. בחושיו הגבריים הוא מבין כיצד היא חשה. הוא רואה את רמיזותיה ומרגיש את מבטה. לה לא יהיה אכפת, הוא יודע. שידברו, שיגידו שלקחה אליה את אחד המשרתים שלה. אבל לו אכפת. ולא רק בשבילה ומפאת כבודה, אלא יותר מכך בשבילו. כי הוא עצמו אינו מוכן לבגוד. לא בעבודתו ולא בהכרת מקומו בעולם. הוא נאבק להירדם. רק כך יצליח, אולי, לחדול מלחשוב עליה. מחשבות אסורות. הוא מתאמץ בכל כוחו להסיט את דמותה אשר מנגד. מתפתל במיטתו. מנסה לזרות חול גס על תשוקתו, להחניקה, אבל ככל שהוא משתדל, ומשתדל יותר, היא שבה ומופיעה מולו בדמות ענן ורוד. הוא מתעייף ומרפה. עד שהוא נרדם סוף־סוף, ערגתו נתחבת אל מקום נסתר. כשהוא מתעורר, הוא ניגש אל המטבח. יוליה, אחותו, איננה שם. הוא מחפש אותה בחדרי הבית. היא איננה. הוא מעיר את אמו בעדינות משנתה. “איפה יוליה?”

השעה ארבע אחר הצהריים, וואגנר מאחר להגיע בחזרה אל בית המלון. עוד מעט תתחלף משמרת המלצרים. ואגנר מעולם לא פסח על החלפת משמרת. ה’מאדאם’ אומרת לעצמה שאין לה מה לדאוג. שאם היה קורה משהו, היה בוודאי שולח אליה איזה פתק. ושתמיד ישנו גם ז’אן. הוא התגלה במיטבו לפני מעט יותר משנתיים, בערב הפרמיירה של ‘וורטר’. כמות האנשים שעברה אותו היום במסעדת בית המלון יכולה היתה למלא בקלות ארבע מסעדות, וז’אן תיפקד בצורה מושלמת. הוא התחיל לעבוד בבית המלון שלה הרבה לפני שוואגנר הגיע. אבל ז’אן איננו תחליף.

ילדיה של ה’מאדאם’ שבים מעיסוקיהם ונכנסים אל חדרה לברכה לשלום. היא מנשקת אותם על שתי הלחיים. נשיקה על כל לחי. שש נשיקות בסך הכול. כל כך אוהבת היא את בנה. וגם את שתי בנותיה היא אוהבת, כן, אבל יש בו באדוארד הקטן איזה דבר שמעורר בה גם חמלה. באהבתך לילדיך ניתנת לך ההזדמנות לאהוב את עצמך. לא היתה צריכה להיוולד אישה. פחות ממחצית השעה עוברת והיא מזרזת אותם לשוב לענייניהם. כשילכו, תוכל לשוב גם היא לענייניה שלה. עליה להתרחץ, להתבשם ולהחליף את בגדיה. היא מתפשטת. עירומה היא מתבוננת בגופה. היא מלטפת את עצמה. כבר כמה שנים היא מחכה. תחילה חשבה שהמדובר הוא באדוארד. סברה שבשל היותה אישה נשואה, מונע ואגנר עצמו ממנה, ולמען האמת, גם היא לעולם לא היתה בוגדת בבעלה. אבל אדוארד נפטר, וכבר הדרך שלה, שלהם, פנויה. מדוע, אם כן, מבושש הוא להגיע? ככל שהוא מאחר לבוא, היא רוצה אותו עוד. מה יש לו לוואגנר? האין היא נשית בעיניו? האין היא מושכת? האין היא נאה?

ואגנר מתרוצץ ברחובות הסמוכים אל ביתו ומחפש את אחותו. אסור לה להסתובב לבד. היכן היא? כיצד קרה שיצאה בעצמה? אט־אט הוא מתרחק מאזור מגוריו. שעה עוברת. עליו לחזור אל בית המלון. כי את החלפת המשמרת יוכל ז’אן לבצע, כן, אבל כיצד לשרת את אורחיו של הקיסר כמו שצריך, רק הוא, ואגנר, יודע. הוא מוכרח להגיע בזמן. הוא נותן לעצמו עוד שעה. אם לא תימצא יוליה עד אז, ישלח אל ה’מאדאם’ פתק.

בשעה שש בערב מגיע שליח בהול. מר ואגנר לא יגיע. יוליה, אחותו, אבדה. הוא איננו יכול להשאיר אותה בלילה, בחוץ, לבדה. ה’מאדאם’ מקפלת את הפתק ומניחה אותו על מכתבתה. היא נועלת את חדרה. נשכבת על הספה ותוחבת את ידה עמוק אל בין ירכיה.

אין זה מראהו אשר מושך אותה אליו. ז’אן נאה ממנו. ואגנר הוא הרבה יותר מזה. הוא גבר עדין ורציני, הוא צעיר ורענן, הוא בעל ערכים, הוא מנומס, הוא בעל השכלה והוא ראה עולם. ודווקא כל אלה, אשר מעוררים את עניינה בו ומעירים את גופה, דווקא אלה הם שמונעים ממנה לנצל את יתרון כוחה ולהטיל עליו את מרותה. חושקת היא בוואגנר, וואגנר זה, האין עיניים לו?

לא היה מאושר מאביו של ואגנר כאשר נולד לו בנו. האב ואשתו השתוקקו לבן זכר, וכשנולד ואגנר, וגדל, והתגלה כילד ‘רגיל’ לגמרי, שמחו בו עוד. את יוליה, בתם הבכורה, אהבו גם כן, אהבו מאוד, אבל לבנם יכלו לתת הרבה יותר. והם נתנו. האב שלח את בנו ללימודים גבוהים ועודד אותו לצאת ולטייל, אך הללו נפסקו כאשר גסס האב. הוא נאלץ להשביע את בנו שיטפל בבית וידאג לשתיים שאהב. ואגנר עזב הכול. בבית הספר למלצרים לימדו אותו כיצד עליו להציג את התפריט ומאיזה צד להגיש אל השולחן, חזרו ושיננו בפניו את ההכרח להיות קשוב, ערני, זריז, אדיב, צייתן, וגם הסבירו לו כי יהיה עליו להקפיד על ארשת חתומה, ולתבל אותה, ורק בעת הצורך, בקצה קצהו של חיוך קטן. ואגנר נעשה מלצר. כעת הוא מחפש את אחותו וקורא בשמה. אין זו אשמתה. היום הוא היום הארוך ביותר בשנה. עדיין אור, והוא תר ומבקש אחריה, ואינו יודע מה מטריד אותו יותר ממה. היעלמה של אחותו מן הבית, או היעדרותו שלו מהעבודה.

בבית המלון הכול מתנהל למישרין. הקנצלר שבע רצון וז’אן מתמלא גאווה. וה’מאדאם’? היא טופחת על שכמו של ז’אן בהיסח הדעת, כי כן, מצב העניינים הוא טוב, והכול בסדר, אבל ללא ואגנר ה’הכול’ הוא רק ‘כמעט’. כשהיא שם והוא איננו, היא חשה כאותה הנערה אשר הגיעה אל הנשף מלאת ציפייה, רק כדי לגלות, לאכזבתה, שהנער שאהבה לא הגיע. כל תקוותיה שיזמין אותה לרקוד פורחות, והיא נובלת באחת.

כשהתחתנה, לא התחתנה מאהבה בלבד. רצתה לצאת מן הבית ולנהל את עצמה, ואת דרכה החוצה מצאה, למזלה הרב, גבוה, ועשתה למעלה. את כל מה שידעה למדה מאמה, האישה שניהלה בהצלחה את עסקי האטליז של בעלה, האישה שמוצאה הפשוט לא העיב על אצילותה הטבעית, המולדת, אותה הורישה לבתה. ממנה, מאמה, דרך ההתבוננות באופן שבו התנהלה, פיענחה ה’מאדאם’ את אמנות ההליכה על חבל דק, אותה יישמה ביחסיה עם לקוחותיה ועם עובדיה שלה. בשום בית ספר לא יכולה היתה לדייק יותר במלאכה העדינה הזו. רק באטליז שלהם, בין חלקי עופות ובהמה, אצל אמה, שם זיהתה את כוחו העצום של צחוק גדול, אמיתי ומתפרץ, שם הבינה עד כמה חשובה היא היכולת לתת לאורחיך להרגיש כאילו הוא או היא אינם שוהים בבית מלון, כי אם בביתו שלו או בביתה שלה. מזמן לא ביקרה אצלם, אצל הוריה. העבודה בבית המלון ממלאה ומעסיקה אותה כל כך… ואיה הוא ואגנר?! רצתה שיכין את מפת השולחן הלבנה שלה, עליה קיוותה שיצליח להחתים את הקנצלר הנכבד. כעת, בהיעדרו, נראה שתיאלץ להיעזר בז’אן. היא מבקשת מהחשובים והמוכרים שבאורחיה לחתום את שמותיהם בדיו על המפה שלה, חתימות אותן היא רוקמת אחר כך בצבעים שונים ומטביעה אל מקומן. את המפה היא תולה לעיני כול. את חתימתו של הקיסר היא מנסה להשיג כבר זמן רב. חתימתו זוויתית וחדה. סלסול דק מתחתיה. כתר מלוכה, באדום ובזהב, היא תרקום מעליה. ‘Georg Leo Graf von Caprivi de Caprara de Montecuccoli׳. זהו שמו של הקנצלר. שם שבהחלט יפאר את כרטיס הביקור הרקום שלה. חתימתו עגולה וקצרה להפתיע. מעט הומור לא יזיק על המפה שלה כלל. ואגנר זה, יכול היה להיות מישהו, משהו, אבל כמוה הוא בוחר להישאר נאמן למקורותיו. כן, זה בדיוק מה שהיא אוהבת בו. במובנים רבים הרי שהם ממש דומים! כמוה, הוא איש של עבודה, וכמוהו, את כל מה שהיא עושה היא איננה עושה מתוך איזו רדיפת הנאות. את הכול היא עושה למען שמו של בית המלון שלה ולמען ילדיה. עבורם היא מייצרת את הייחוס הנדרש ואת הכסף עם הריח הנכון. כסף של ירושה. הלוא גם לשם כך נישאה דווקא לזה אשר נישאה לו.

ואגנר מאיץ בנהג. הוא מוכרח להגיע אל בית המלון מהר ככל הניתן. הוא אפילו לא הספיק להתרחץ. אבל אין זה משנה כעת. מהר! מהר! “אנא ממך,” הוא מבקש מהנהג. אבל הדרך, יש לה את הזמן שלה.

ה’מאדאם’ שרועה על הספה שבחדרה. לבושה היא עדיין בבגדי הערב שלה. סיגר דולק בין שפתיה. בחיקה אחוז, מתכרבל בפינוק, בולדוג צרפתי קטן. היא מלטפת אותו ומנשקת את ראשו מדי פעם. מפת שולחן מאריג דמשק מונחת על הכיסא שלצדה, ועליה מתנוססת חתימה חדשה. מחר היא תרקום אותה אל מקומה. היא חושבת על ואגנר. זו הפעם הראשונה מאז שהיא מכירה אותו שהעז לבגוד בה. היא מצלצלת בפעמון ומבקשת שתוגש לה כוסית של פּוֹרְט.

בשעה עשר בלילה מגיע ואגנר בחזרה אל בית המלון. הוא תשוש ומזיע ונראה מוזנח. מעולם לא ראתה אותו כך. שוטרים מצאו את יוליה בפינת רחוב אחת. נטועה היתה במקומה, עיקשת, ומיאנה לקום. מדוע יצאה מן הבית? לא הצליחו לגלות, ועל כל פנים יצאה ממנו, תעתה, נבהלה, התיישבה ולא זזה. לוואגנר נדרשו יותר משעתיים עד שהצליח להרים אותה ולהשיבה הביתה, ולא, הוא לחלוטין איננו יודע מה היה לה. והיא? ה… ‘מאדאם’?… היא בוודאי כועסת… היא? מה פתאום! היא איננה כועסת כלל! היא פשוט קצת דאגה. ומה איתו? כיצד הוא מרגיש? ואמו, מה שלומה? ויוליה אחותו, מה נעשה איתה? ה’מאדאם’ שואלת את ואגנר, אבל היא לא באמת מחכה לתשובה. אמו ואחותו? הן בסדר. כשיצא לדרכו הן היו במיטותיהן. בוודאי נרדמו כבר. והוא, מה איתו? ובכן, מה יש לומר… מיהר לחזור, והנה הוא כאן.

ראשו של ואגנר מושפל, והוא ניצב לפני ה’מאדאם’ כמי שיודע שפשע ומחכה לתליינים. על הספה שבחדר משרדה הם מתעלסים.

כשוואגנר מתרומם מעל ה’מאדאם’ ונשכב מאחוריה, היא מתהפכת אל מולו ופניה אליו. כה עלוב הוא, כנוע ומרופט. היא קמה ממקומה והולכת אל מאחורי הפרגוד. ואגנר קם אף הוא, מתלבש ונעמד מול חלון חדרה. על הרקע האדום הלוהט של וילונותיו, הוא נראה אפור ודהוי כל כך. מה ראתה בו?

דקה לחצות.

היא משלחת אותו משם, ולא, תודה, היא איננה זקוקה לו עוד. הוא יכול להגיע מחר בבוקר, כהרגלו, לעבודה.

חצות.

ואגנר יוצא אל הרחוב. טיפות קטנות. הוא מתיישב על ספסל רטוב. גשם חם של ראשית הקיץ ניתך על ראשו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הים של וינה”