החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חיילים

מאת:
מגרמנית: עפרה קק | הוצאה: | 2014-04 | 400 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

בראשית מלחמת הﬠולם השנייה יזם המודיﬠין הבריטי את אחד ממבצﬠי הריגול הגדולים והחשובים בהיסטוריה: אנשיו התקינו מיקרופונים זﬠירים בכמה מתקני כליאה, והאזינו בשיטתיות לאלפי שבויי המלחמה הגרמנים שנכלאו בהם.

האזנות הסתר נוﬠדו לסחוט מהשבויים הגרמנים מידﬠ ﬠל ﬠניינים צבאיים, כמו תוכניות מבצﬠיות וכלי נשק חדשים. אבל השבויים, שלא ידﬠו כמובן שהבריטים מאזינים להם, דיברו בגילוי לב גם ﬠל נושאים אחרים: הﬠרים שביקרו בהן, בני המשפחה שהתגﬠגﬠו אליהם, וגם ההריגה והאלימות הקיצונית שהיו חלק מחיי היומיום שלהם, מﬠורבותם האישית בביצוﬠ פשﬠי מלחמה ויחסם להשמדת יהודי אירופה.

כחצי מאה לאחר תום המלחמה גילה ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל את תמלילי השיחות, המחזיקים בסך הכול כ־150,000 ﬠמודים, והחל לנתח אותם ﬠם הפסיכולוג החברתי הראלד ולצר. התוצאה של מפﬠל האדירים הזה היא הספר חיילים, המבוסס ﬠל תמלילי השיחות, ומביא מבט חדש, מבפנים, ﬠל חיילי צבא גרמניה ומפקדיו: מה היו הנושאים שהﬠסיקו אותם במיוחד, מה הם חשבו ﬠל המנהיגים שלהם וﬠל המפלגה ששלטה בהם, כיצד הם תפסו את המלחמה ואת יריביהם, וגם מה הם ידﬠו ﬠל השמדת יהודי אירופה, מה היתה מﬠורבותם בה ומה הם חשבו ﬠליה.

מקט: 15100237
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


שני מבואות

מבוא 1: סונקה נייצל

היה יום סתיו לונדוני טיפוסי: עננים נמוכים, גשם טורדני וטמפרטורה של שמונה מעלות צלזיוס. נסעתי ברכבת התחתית עד גני קיוּ, ירדתי בתחנת הרכבת הציורית בדרום־מערב לונדון ונחפזתי אל הארכיון הבריטי הלאומי כדי לקבור את עצמי בתיקים ישנים. בכניסה עמדו שומרים אחדים, שנברו בתיק שלי בחטף. אחר כך עברתי דרך חנות הספרים הקטנה אל המלתחה, ומשם עליתי במדרגות אל אולם הקריאה, שָם הבטיח לי השטיח הירוק הבוהק שעל הרצפה שדבר לא השתנה כאן מאז ביקורי האחרון.

באותו סתיו בשנת 2001 הייתי מרצה אורח באוניברסיטת גלזגו, ועתה הרשיתי לעצמי ביקור קצר בלונדון. שבועות אחדים לפני כן נתקלתי בספרו של מיכאל גנון על נקודת המפנה במערכה על האוקיינוס האטלנטי במאי 1943. בין השאר הופיעו שם כמה עמודים ובהם תמלילים של ציתותים לחיילי צוללות גרמנים — והדבר עורר בי סקרנות. עובדת קיומם של תמלילים של שבויים גרמנים היתה ידועה לי, אבל עד אז לא שמעתי על פרוטוקולים שמקורם בהאזנות. רציתי ללכת מיד בנתיב הזה, אם כי לא היו לי ציפיות גדולות. מה זה כבר יכול להיות? כמה עמודים של קטעי שיחות שהוקלטו בידי מישהו היכנשהו. אינספור פעמים התבררו רמזים, שעוררו תקווה למקורות חדשים, כלא יותר מדרכים ללא מוצא.

אבל הפעם המצב היה שונה: על שולחן העבודה הקטן שלי היה מונח צרור תיקים שהחזיקו כשמונה מאות דפים והיו מחוברים זה לזה בשרוך. הדפים הדקים היו מונחים זה על זה בסדר מופתי. נראה שהייתי אחד הראשונים שהחזיקו אותם בידיהם. מבטי חלף על תמלילי שיחות של אנשי חיל הים הגרמני, רובם חיילי צוללות, מתועתקים מילה במילה. שמונה מאות עמודים רק מחודש ספטמבר 1943. אם קיימים דוחות מחודש ספטמבר, צריכים להיות דוחות גם מאוקטובר ומנובמבר 1943. ומה עם שנות המלחמה האחרות? ואכן, גם מחודשים אחרים היו קיימים צרורות עבים, ואני קלטתי שזהו רק קצה הקרחון והזמנתי בהתרגשות עוד ועוד תיקים. נראה שההאזנות לא נעשו אך ורק לחיילי צוללות, אלא גם לאנשי הלופטוואפה וצבא היבשה. רותקתי לשיחות, וממש נשאבתי לעולם החדש של המלחמה שהשתרע לפני. היה אפשר לשמוע את החיילים מדברים, לראות אותם מניעים את ידיהם בעת שהתווכחו. הפתיחוּת שבה דיברו על הלחימה, על ההריגה ועל המוות, הפתיעה אותי. למחרת, לאחר שחזרתי לגלזגו עם כמה צילומים של טקסטים מעניינים במיוחד, פגשתי במקרה במכון להיסטוריה את פרופסור ברנרד ואסֶרשטיין וסיפרתי לו על החומר שמצאתי. אמרתי שמדובר במקור חדש לחלוטין, ושאולי מישהו יוכל לכתוב עליו עבודת דוקטורט. “אתה רוצה לוותר על כל זה?” הוא שאל בתדהמה. המשפט הזה הידהד בראשי זמן רב. לא. הוא צודק. אני צריך לקחת את האוצר הזה על עצמי.

מאז נסעתי ללונדון שוב ושוב וגם התחלתי לקלוט מה נפל לידי: הבריטים האזינו כל המלחמה לאלפי שבויים גרמנים ולכמה מאות שבויים איטלקים. קטעי שיחות שנראו מעניינים במיוחד הועלו על הכתב. כל הפרוטוקולים שרדו את המלחמה ומאז 1996 היה מותר לעיין בהם. אך בשנים שעברו מאז תום המלחמה המקורות האלה פשוט נשכחו — הם נמו להם על מדפי הארכיון בלי שאיש זכר את קיומם.

בשנת 2003 פירסמתי מובאות ראשונות. לאחר שנתיים הופיעה מהדורה עם כמעט מאתיים תמלילים של ציתותים לגנרלים גרמנים. זמן קצר לאחר מכן נתקלתי בארכיון הלאומי בוושינגטון בחומר דומה, בכמות כפולה מזו שבלונדון. כלומר, עוד מאה אלף דפים. לא יכולתי לנתח לבד את כמות התיקים העצומה הזאת.

מבוא 2: הראלד ולצר

כאשר סונקה נייצל טילפן אלי וסיפר לי על המקורות שמצא, נעתקו המילים מפי: עד אז נאלצנו להסתמך על מקורות בעייתיים — תיקי חקירה, מכתבים מהחזית, דיווחים של עדי ראייה, ספרי זיכרונות — במחקרינו על תפיסת האלימות והנכונות להרוג. בכל המקורות האלה היתה בעיה אחת גדולה: הטענות, הדיווחים והתיאורים שהופיעו בהם נוסחו בהכרה מלאה, וכולם היו מיועדים למישהו — לפרקליטות המדינה, לרעיה בבית או לציבור, שאיתו רצו המחברים לחלוק את נקודת המבט האישית שלהם. כאשר החיילים במחנות השבויים דיברו אלה עם אלה, הם לא העלו על הדעת שהדברים שהם אומרים ומספרים ישמשו “מקור”, שלא לדבר על כך שהם יפורסמו. לתיקי חקירה, לאוטוביוגרפיות ולראיונות עם עדים בני התקופה יש עוד בעיה: הם מורכבים מדיווחים של אנשים שיודעים את סוף הסיפור, ושכבר “כתבו מחדש” את חוויותיהם ואת נקודות המבט שלהם על סמך הידע המאוחר הזה. כאן, במקורות שנייצל מצא, האנשים דיברו בזמן אמת על המלחמה ועל מה שהם חשבו עליה. זה היה מקור שפתח לפנינו דרך הסתכלות חדשה על המנטליות של הוורמאכט, ואולי אפילו על המנטליות של הצבא בכלל.

הייתי מחושמל. מיד קבענו פגישה. היה ברור שאני, כפסיכולוג חברתי, לא אצליח לנתח את החומר ללא ידע מעמיק על הוורמאכט. וגם להפך: אי אפשר לפענח את תמלילי השיחות על כל ההיבטים התקשורתיים והפסיכולוגיים שלהם אך ורק מנקודת מבט היסטורית. רק באמצעות שילוב תחומי ההתמחות של נייצל ושלי — פסיכולוגיה חברתית והיסטוריה — יהיה אפשר לסלול גישה ראויה לצורך הטיפול במקור המיוחד הזה. הצגנו את מטרתנו בפני ראשי “קרן גרֶדָה הֶנקֶל” ו”קרן פריץ תיסֶן” והצלחנו לשכנע אותם להתחיל מיד בפרויקט מחקר גדול. כך היה בידינו כבר אחרי המפגש הראשון תקציב למימון קבוצת מחקר1 שהתחילה לטפל בהררי הטקסטים שבידינו. את החומר הבריטי וחלקים גדולים מהחומר האמריקני היה אפשר להכניס למחשב ולסנן אותם באמצעות תוכנה לניתוח תכנים. לאחר יותר משלוש שנות עבודה אינטנסיבית ומרתקת, שבמהלכה למדנו דברים חדשים רבים ונאלצנו להתרחק מתפיסות שכבר לא הוכיחו את עצמן נוכח המקור החדש, הגיע הזמן להציג את התוצאות הראשונות.

על מה החיילים מדברים

שְמיד: “פעם שמעתי סיפור על שני צעירים בני חמש־עשרה. הם לבשו מדים והתחילו לירות בטירוף. אבל תפסו אותם. […] ראיתי בעצמי שלרוסים יש גם ילדים קטנים, אפילו בני שתים־עשרה, במדים. למשל במוזיקה. ראינו פעם תזמורת רוסית. הם ניגנו, בן אדם! בהתחלה אתה ממש גמור. זה היה משהו שקט, מעבר למוזיקה, משהו מלא געגועים — אני רוצה לומר, כל המרחב של רוסיה עולה לך בראש. ממש נורא. כל כך נהניתי. זו היתה תזמורת צבאית כזאת. […] טוב, בכל אופן שני הצעירים היו צריכים להתחיל לצעוד לכיוון מערב — הם היו צריכים להישאר על אותו כביש. ברגע שינסו לרוץ אל היער באחת הפניות, הם יחטפו כדור בראש. הם בקושי יצאו מטווח הראייה וכבר חמקו מהכביש — הופ, הופ, ונעלמו. מיד הוזעקה תגבורת גדולה והיה צריך לחפש. […] ואז הם תפסו אותם. את השניים. עכשיו הם היו בסדר ולא הרגו אותם מיד. הם מסרו אותם למפקד החטיבה. עכשיו זה היה ברור. החיים שלהם היו אבודים. הם היו צריכים לחפור את הקברים שלהם, שני בורות, ואז אחד מהם נורה. הוא לא נפל לתוך הקבר. הוא נפל קדימה. אז אומרים לשני, שיזרוק את הראשון לתוך הבור לפני שיירו בו. הוא עשה את זה בפנים מחייכות! בחור בן חמש־עשרה! פנאטיות או אידיאליזם — יש בזה משהו!”2

הדרך שבה סיפר סמל־ראשון שמיד את סיפורו ב־20 ביוני 1942 טיפוסית לדרך שבה מדברים החיילים בתמלילים שבידינו. בדומה לכל שיחה שגרתית אחרת, גם כאן החליפו הדוברים את נושאי השיחה באופן אסוציאטיבי: באמצע השיחה, מיד לאחר שאמר את מילת המפתח “מוזיקה”, נזכר שמיד עד כמה הוא אוהב את המוזיקה הרוסית. הוא תיאר זאת בקצרה, ואז המשיך לספר את הסיפור המרכזי. הסיפור הזה מתחיל כסיפור תמים, אך סופו רע: הוא מתאר ירי בשני חיילים רוסים בגיל הנעורים. לדברי המספר, הצעירים לא נורו סתם, אלא נאלצו לחפור את קבריהם שלהם לפני שנרצחו. במהלך הירי אירעה תקלה, וזו הובילה למסקנה שהסיק שמיד מהאירוע: הצעיר העומד למות הוכיח שהוא “פנאטי” או “אידיאליסט” — ושמיד מביע את הערכתו לו.

במבט ראשון יש לנו כאן שילוב של נושאים רבים (מלחמה, חיילים אויבים, מוזיקה, המרחב הרוסי, פשעי מלחמה, הערצה), שנראה שאינם קשורים זה לזה. ובכל זאת, הם עולים בנשימה אחת. הסיפורים שמדובר בהם כאן אינם עומדים אפוא בקריטריונים שיש לסיפורים עם התחלה וסוף, עקביות והיגיון. הסיפורים האלה צריכים ליצור מתח, לעניין, וגם להשאיר מקום להערות או לסיפורים של השומע. מהבחינה הזאת הם דומים לכל השיחות השגרתיות: מקוטעים אך מעניינים, עשירים בקפיצות ובחיבורים חדשים של חוטים מקשרים, ובראש ובראשונה מכוונים להשגת אישור ותמימות דעים. אנשים משוחחים זה עם זה לא רק כדי להחליף מידע, אלא גם כדי ליצור קשרים, למצוא מכנה משותף עם הזולת ולהבטיח שהם חולקים את אותו העולם עם הזולת הזה. העולם כאן הוא המלחמה, והדבר גורם לשיחות להיות מאוד לא שגרתיות — אבל אך ורק בעבור הקוראים בהווה, לא בעבור החיילים שניהלו אותן. הברוטליות ואימי המלחמה הם עניין שבשגרה בשיחות האלה, והם מפתיעים שוב ושוב כשקוראים את הדיאלוגים הללו היום, יותר משישים שנה אחרי ההתרחשויות. התגובה האוטומטית שלנו היא זעזוע, ואפילו אובדן עצות. כדי להבין ולו במעט את עולמם של החיילים עלינו להבין שהנורמליות של הברוטליות מעידה על דבר אחד בלבד: ההריגה והאלימות הקיצונית היו חלק מחיי היומיום של הדוברים ושומעיהם. לא היה בהם כל דבר יוצא דופן. הם דיברו על כך במשך שעות, אך הם דיברו גם על מטוסים, פצצות, ערים, נופים ונשים.

מילר: “כשהייתי בחַרקוֹב, הכול שם היה הרוס חוץ ממרכז העיר. עיר מדהימה, זיכרון מדהים. כל האנשים דיברו קצת גרמנית — למדו בבית הספר. גם בטַגַנרוֹג — בתי קולנוע מדהימים ובתי קפה יפהפיים על החוף. […] טסנו שם הרבה, במקום שבו הנהרות דוֹן ודוֹנֶץ נפגשים. הייתי שם בכל מקום. הסביבה יפה. הייתי שם בכל מקום עם המשאית. היה אפשר לראות רק נשים, עובדות בכפייה.”

פָאוּסט: “מה אתה אומר!”

מילר: “הן סללו כבישים. בנות יפות רצח. עברנו שם, פשוט העמסנו אותן לתוך המשאית, הרמנו אותן, ואז זרקנו אותן החוצה. בן אדם, כמה שהן קיללו!”3

אלה שיחות גברים. שני החיילים, טוראי וסמל בלופטוואפה, משוחחים על הצדדים התיירותיים במערכה על רוסיה — “ערים מדהימות” ו”זיכרונות מדהימים”. פתאום יש סטייה קטנה, והסיפור עוסק באונס של עובדות בכפייה. הטוראי מעלה את העניין כאנקדוטה קטנה וזניחה, וכבר ממשיך בתיאורי המסע שלו. הסיפור הזה מציג את מרחב הביטוי בשיחות המצותתות: שום דבר מהאלימות המדווחת בהן אינו נוגד את ציפיות השומע. סיפורים על ירי ועל מעשי אונס ושוד הם חלק מהשגרה בסיפורי המלחמה. לא קורה כמעט שהסיפורים האלה מעוררים מחלוקות או מחאות מוסריות, שלא לדבר על מריבות של ממש. השיחות, עם תוכנן רווי האלימות, מתנהלות תמיד בהרמוניה. החיילים מבינים אלה את אלה. הם חולקים את אותו עולם. הם מדברים על המאורעות המעסיקים אותם ועל דברים שראו או עשו, והם מספרים ומפרשים אותם במסגרת היסטורית, תרבותית ותלוית מצב מסוימת: במסגרת ההתייחסות.

ברצוננו לשחזר את מסגרת ההתייחסות הזאת ולתאר אותה כדי להבין מה היה עולמם של החיילים, איך הם ראו את עצמם ואת יריביהם, מה הם חשבו על אדולף היטלר ועל הנאציונל־סוציאליזם, ומדוע המשיכו להילחם גם כשנראה שהמלחמה הוכרעה. ואנחנו רוצים לבדוק מה במסגרת ההתייחסות הזאת היה “נאציונל־סוציאליסטי”. האם הגברים האלה במחנות השבויים, הידידותיים וטובי המזג ברובם, היו “לוחמים מתוך אידיאולוגיה”, שהתגייסו כדי לבצע פשעים גזעניים ומעשי טבח במסגרת “מלחמת השמדה”. עד כמה הם עולים בקנה אחד עם הדימוי שדניאל גולדהָאגֶן צייר ב”תליינים מרצון” בשנות התשעים של המאה העשרים, או עם הדימוי המפורט יותר שהציגו שתי “תערוכות הוורמאכט” של המכון למחקר סוציולוגי בהמבורג ואינספור עבודות אחרות בנושא פשעי הוורמאכט? כיום שולט הרושם שחיילי הוורמאכט היו חלק ממכונת השמדה עצומה בגודלה, והיו מוציאים לפועל, ולעתים מוציאים להורג, במסגרת פשע המוני שלא היה כדוגמתו. אין ספק שיהיה זה נכון לומר שהוורמאכט השתתף בכל הפשעים — החל בירי באזרחים ועד רצח שיטתי של גברים, נשים וילדים יהודים. אך אין זה אומר כיצד פרטים בוורמאכט היו מעורבים בפשעים האלה, ובעיקר אין זה אומר מה היה היחס שלהם לכך — אם הם ביצעו את הפשעים האלה ברצון או בתיעוב, או אולי אפילו נמנעו מלבצעם. המידע שהחומר שבידינו מספק על כך מפורט, ויש בכוחו להביא לשינוי בדימוי של הוורמאכט.

יש להבין שלעולם אין אנו תופסים את הדברים שאנו נתקלים בהם באופן אובייקטיבי, אלא תמיד דרך מסננת מסוימת. כל תרבות, כל תקופה היסטורית, כל שיטה כלכלית — בקצרה, כל הוויה — טובעת דפוסי תפיסה ופרשנות, המנחים את הדרך שבה בני אדם תופסים את החוויה והמאורעות ומפרשים אותם. תמלילי השיחות המצותתות מתארים בזמן אמת איך החיילים ראו את המלחמה ודיברו עליה. אנו נראה שההשקפות והשיחות שלהם שונות מהצפוי — בין היתר משום שהם, בניגוד לנו היום, לא ידעו כיצד תסתיים המלחמה ומה יקרה ל”רייך השלישי” ול”פיהרר” שלו. בעבורנו, עתידם המדומה והמציאותי הוא כבר מזמן עבר, אך בעבורם היה מדובר במרחב פתוח. רובם לא התעניינו כמעט באידיאולוגיה, בפוליטיקה, בסדר העולמי וכדומה. הם לא נלחמו מתוך שכנוע, אלא משום שהיו חיילים שהלחימה היא משלח היד שלהם.

רבים היו אנטישמים, אבל אין זה אומר שהיו “נאצים” או שהיו מוכנים להרוג יהודים: לא מעטים שנאו אמנם את “היהודים”, אבל היו בהם גם מי שהגיבו בכעס נוכח ירי ביהודים. חלקם היו אנטי־נאצים נחרצים, אבל תמכו בבירור במדיניות האנטי־יהודית של המשטר הנאצי. רבים מהם הזדעזעו מכך שמאות אלפי שבויים רוסים גוועו ברעב, אבל לא היססו לירות בשבויי מלחמה כשהשמירה עליהם או העברתם נראו בעיניהם מכבידות או מסוכנות מדי. חלקם ראו בעיה בכך שהגרמנים אכזריים מדי, ובאותה נשימה סיפרו כיצד השתתפו במחיקת כפרים שלמים. ועוד: בסיפורים רבים נשמעת באופן גלוי התרברבות והתפארות, אך לא רק כמו בשיחות גברים היום, ביכולות האישיות או באלה של המכונית. בשיחות המתועדות החיילים מתרברבים גם במעשי אלימות קיצוניים, במעשי אונס, בהפלת מטוסים ובהטבעת אוניות סוחר. מדי פעם נוכל להוכיח שהדיווחים אינם נכונים — אך דווקא אז מדהים לראות במה ביקשו החיילים להרשים. לדוגמה, בהטבעת ספינה שנשאה ילדים. מרחב הדברים שאפשר לומר והדברים הנאמרים שונים אפוא מאלה שקיימים היום, וכך גם הדברים שבאמצעותם אפשר לקצור הערכה או לפחות לקוות לכך — הפגנת אלימות היא בבירור חלק מהעניין. וכן: רוב הסיפורים נראים במבט ראשון כמרובי סתירות באופן קיצוני. אך זאת רק כאשר יוצאים מנקודת הנחה שבני אדם נוהגים על פי “עמדותיהם”, ושעמדות אלה קשורות מאוד לאמונות של האדם.

לאמיתו של דבר, בני אדם נוהגים (וזאת יראה ספר זה) לפי המצופה מהם לדעתם; והדבר קשור הרבה פחות ב”תפיסות עולם” מופשטות, ויותר במיקום, במטרות ובתפקידים הקונקרטיים שלהם, ובעיקר בקבוצה שהם שייכים לה.

חיילים גרמנים ניהלו במשך יותר מחמש שנים מלחמה קשה מאין כמותה, וגרמו לפרץ אלימות שעלה בחייהם של כחמישים מיליון בני אדם וגרם להחרבתה של יבשת שלמה. כדי להבין את העובדה הזאת, יש לדעת כיצד ראו החיילים הגרמנים את מלחמתם. הפרקים הבאים יעסקו בגורמים שקבעו את נקודות המבט של החיילים: הווי אומר, במסגרת ההתייחסות שלהם. לאחר תיאור מפורט של נקודת המבט של החיילים בנושאי לחימה, הריגה ומוות, נשווה את המלחמה שניהל הוורמאכט למלחמות אחרות כדי להבהיר מה במלחמה הזאת היה “נאציונל־סוציאליסטי” ומה לא. מקצת מסקנותינו, אפשר לומר כבר בשלב הזה, עשויות להפתיע את הקוראים. קוראים שאינם מתעניינים במסגרת ההתייחסות של הרייך השלישי ושל הצבא, אלא סקרנים לקרוא את הסיפורים והשיחות שניהלו החיילים על אלימות, טכנולוגיה, השמדה, נשים או הפיהרר, יכולים לעבור מיד לפרק “לחימה, הריגה, מוות” (עמ’ 59).

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיילים”