חן הוא גבר בשנות הארבעים לחייו שרווקותו צועקת למרחקים כי בעיה כלשהי עוצרת בו מלבנות את חייו עם מישהי. פיגוע […]
המכונה הדביקה ותפרה, הדביקה ותפרה וחן הביט עליה ברגעי החסד האלה במשמרות הארורות שלו, כמניח הנחה רגעית שפעם יוטב לו ושפעם יהיה לו מעניין. באותו בוקר ניגש אליו הבוס, אבינועם שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים ואמר לו שהוא עובד לאט מדי בחודש האחרון ושעליו להספיק את ההזמנה הענקית מצה”ל לנעליים שחורות בזמן, הווה אומר עד העשרים ושלוש ליולי. “אתה בטח תחרבן את ההזמנה הזו כמו שאני מכיר אותך” אבינועם שתה לאט את הקפה שלו והביט ברצפה. חן ידע כי בעוד שלוש ארבע שניות ירים כמו תמיד אבינועם את מבטו ויישיר אליו מבט תהומי של צדק שמגרדים מאי שם, מהיכן שהשמש לא מאירה למשל, הוא הביט ברצפה גם וציפה ומשהרים אבינועם מבט אליו המשיך להביט ברצפה בתוכחה משונה. “כן, אני יודע מה אתה חושב אבי, אתה לא צריך להגיד לי את זה…”
“בטח שאני צריך להגיד לך את זה! אתה יודע איזה לחץ יש עלי? קדימה! תסתכל על המכונה שלך, היא שואפת לאפס ביצועים… תראה את הלכלוך פה ופה וכאן!” לאט אבינועם והצביע על שלוש מקומות.
“אם זה היה תלוי בך לא היה לי אפילו זמן להכין לעצמי קפה פעם, או פעמיים במשמרת” חן הפסיק את המכונה והרעש המונוטוני של “שליף שלאף” ושריקת לחץ האוויר הדחוס נפסקה. הייתה תקלה. ” כן, עכשיו תעצור בטח איזה חצי שעה בגלל כלום, בגלל שאתה לא יודע להפעיל אותה כמו שצריך. תרד לארץ חן- זו מכונה והיא צריכה מפעילים טובים. לפי הניסיון שלך כבר היית צריך לעבוד על אפס תקלות- כמו מושיקו.” חן הכיר את מושיקו כשהיה חי, הוא ידע כי עכשיו ישמע עוד כמה משפטי מפתח על הוותיק שלא היה עושה חשבון למשכורת ושלא הייתה בכלל בתקופה שלו משכורת וגם לא היום, כי המשק היה שיתופי. “מושיקו היה צוחק ממך ותאמין לי שהייתי כיום לוקח אותו גם בגיל שבעים ושלוש מהקבר שלו ועדיין הוא היה מספיק יותר נעליים ממך יא קוטר אחד.” חולצתו של אבינועם תמיד הדיפה ריח זיעה, זה היה ריח שחן לא סבל, אבל מעולם לא העיז להגיד לו שכבר המציאו את ה’אפטר שייב’ ואת הדאודורנט. כל שעשה חן היה לתפעל את התקלה בצורה הטובה ביותר שידע, אך בעוד עיניו של אבינועם תקועות בו, שגה חן בתנועה וידו נדבקה לשנייה או שתיים לגוף החימום הלוהט. ריח של עור שרוף עמד באוויר. חן פלט צעקה והחזיק את ידו, אחר כך הסתכל באבינועם. “אתה רואה מה קורה?” אמר לו כשדמעת כעס עומדת בעיניו ורץ ישר לברז המים הקרים. אבינועם הניף את ידו וזרק כדור דמיוני לעבר חן. “אתה לא יוצלח חן, זה בדם שלך” והלך משם כשהוא לוגם שוב מכוס הקפה הענקית שלו שהייתה עשויה זכוכית כה משופשפת מסקוטש ומים, עד כי אי אפשר היה לראות כמעט את סוג וצבע המשקה ממנו הוא לוגם.
באותו יום ידע חן כי הוא ייקח חופשה של שעה, שעה וחצי, זה היה בגלל מה שקרה לסו. “כן, אני הולך להלוויה הזו” אמר לאימו כאשר ביקרה אותו במפעל. בקיבוץ ידעו כי היחסים בין חן ואימו הם יחסים קרובים. כל ידידותיה של אימו, לאה, ידעו כי באמצע ארוחת הצהריים בחדר האוכל השוקק חיים, אם חן בא לאימו, גם באמצע השיחה הכי מעניינת בין החברות, או ‘הפרלמנט של לאה ואביבה’ כפי שנקראו, אז אימא של חן הייתה מתפנה אליו באחת וזונחת את השיחה הפוליטית או הרכילותית ברמות הגבוהות של המילה ומתמקדת בבנה אשר אהבה כל כך. “אתה בטוח? אני לא הייתי ממליצה לך, יהיה שם עצוב” קולה של לאה בקע מבעד לפלאפון והמכונה משמיעה את ה’שליף שלאף’ הקבוע שלה ומדביקה עוד סוליות שחורות לנעליים שבהם ילכו בעתיד חיילים. חן הביט במכונה ודיבר:”אימא, לוויות הן בדרך כלל דבר עצוב.” הוא בדיוק חיבר את האוזנייה עם החוט והתקע לפלאפון ונאבק עם נייר דבק שקוף כדי להדביק את התקע היטב למכשיר. כאשר הצליח, חיבר שוב את האוזנייה לאוזנו. “אימא את איתי?”
“כן אני אתך בן”
“את יודעת מה אמרו בחדשות לפני שעה? אמרו שזה היה מתאבד שבא מעזה. המסכנה באה לארץ בשביל אהבה ומה היא קיבלה?”
“זין בעין היא קיבלה” חלחלה עברה בגופו של חן. הוא היה רגיל להערותיה של אימו, אך ידע כי לא מרוע לב הן באות, אלא מסוג קשיחות של נשים שראו יותר מדי דברים בפחות מדי זמן. היא הייתה בת שבעים ושלוש. “אימא בחייך, הגזמת” חן סובב מנוף עם שנתות עליו והגביר את קצב המכונה.
“אתה שומע אותי בן?” לאה הייתה בעלת קול שבוקע מהמכשיר וגם משני מטר ישמעוהו. קול חד וברור, אפס ספקות. “אימא, אני חייב לה את זה, אני הכרתי אותה מקרוב, אפשר להגיד שהכרתי אותה יותר טוב בכמה דברים מיניב.” המכונה עצרה לרגע, חן הוציא נעל שנדבקה לא טוב לסוליה וזרק אותה הצידה לתוך ארגז עץ גדול, אחר כך ניקה את משטח החימום הלוהט בבד עם חומר ניקוי, הבד היה כחול ושחור וידו התלכלכה. במצב רגיל היה שם כפפה גדולה, אך הפלאפון עדיין היה אחוז בידו השנייה והוא התרגש.
“תשמע לי אל תלך” פסקה אימו. היא מוללה בידה גרביים חדשים שקנתה ב’קניון’ של הקיבוץ. הגרביים היו מיועדות לחן. אימו קנתה לו המון דברים: גרביים, מכנסי עבודה מחנות יד שנייה של הקיבוץ, כובעי קיץ, קומקום חשמלי לחדר שלו (שיהיה לו חדש, מה יש?) סוגי אוכל שונים בעלי שומן נמוך שקנתה בעיר (גבינות עיזים, חלב סויה, ריקוטה דלת שומן, סוג בריא מאוד של ‘סיריאל’, לחם שיפון קל ועוד שלל מוצרים שיקלו את בעיית הכולסטרול שלו. “יש לך עוד מספיק ‘ריטלין’ חן? אתה שומע אותי?”
“כן אימא, יש לי מספיק כדי להרגיע חצי מדינה, אימא את לא עצובה בכלל ממה שקרה אתמול בבוקר? את קולטת שהיא הייתה חברה קרובה?”
“חברה קרובה…כן כן, חברה של החבר שלך, הצעיר הזה יניב. אני רואה אותו מתאושש מזה תוך חודש חודשיים. אתה יודע שאומרים שזה במילא היה מתפרק ביניהם, יש גם שמועה שהיה לו משהו עם תרזה של יענקל’ה, זאתי, איזה זוג שדיים יפים יש לה, מתוקה ממש.”
“אימא תקשיבי. אם היה ליניב משהו עם תרזה או לא זה לא רלוונטי…” חן ניסה להמשיך, אך התקלה חזרה ועוד נעל צבאית נהרסה וסולייתה נדבקה למחמם הלוהט. חן תפעל את התקלה כרגיל בקודש והפעם הצליח לפנות את שתי ידיו ולהאזין לאימו. ” חנוש, השדיים של תרזה עניינו אותו יותר מהאישה שלו. אני חושבת שאם היה ילד מהם, הוא היה ילד של הורים שעתידים להתגרש, כמו כל הזוגות האלה של האנגלים והישראלים, או האוסטרלים והישראלים, או האוסטרליות והאנגליות והגברים הישראלים בקיבוץ במקרה הזה הספציפי. בנת? הם היו נ פ ר ד י ם – נקודה.”
“זה לא משנה, אני הולך ללוויה הזו, עצוב לי ממש.”
“גם לי עצוב, כל מי שנהרג או נהרגת בפיגוע זה עצוב לי, תתפלא עד כמה. הכל מיותר גם…אתה ראית אתמול את התכנית ב’דיסקאברי’ על הנמרים באסיה? הייתה להם תכנית מהממת. אתה היית נמרח מהצילומים שם. הם הראו תקריבים מהממים של הזדווגות וחיזור של נמרים בהרים משגעים ביופיים, ראית?”
“כן, ראיתי…תגידי לי, נראה לך שאחרי דבר כזה אביט בטלוויזיה סתם? אפילו לא היה לי מצב רוח לראות חדשות ולהביט בטרנזיט המפוצצת של קו ארבע שבטח נראתה כמו איזה פסל של תומרקין אחרי מה שהערבי הזה עשה לה. את מבינה שהיו לו בתוך הבגדים מסמרים – וכדורי ברזל קטנים שהתפזרו ונכנסו לכל הנוסעים ולכל מי שהיה ברחוב אלנבי פינת מז”אה באותו רגע לתוך הרקמות בגוף ועשו שם שמות? למה אימא? למה?” חן התפלא על עצמו על ביטוי רגשני של מה שהתחולל בתוך נפשו אותו יום. הוא לא ספר בכלל את הנעליים שהנפיק. האמת שהוא כלל לא טרח להסתכל במידותיהם גם ולהתאימן לטבלה שאבינועם נתן לו בשש בבוקר, עת נפגשו ללא שמץ חיוך מאיש מהם, בחדרון הקטן בעל הצבע המתקלף שנקרא ‘מועדון’ או ‘חדר עישון’ ושאותו נשבע חן כי יצבע פעם לבד, בזמנו החופשי, רק כדי לתת לחדרון העלוב הזה שליד הכיור עם כוסות הזכוכית הקבועות שעליהם היו רשומים שמות העובדים במפעל שהיו בעליהם, וכוסות הקרטון שאותם לא ספר חן, משום שהיה צרכן כפייתי של נס קפה סוג ב’ מהול בחלב רזה שהביא כל שבוע בקרטון שעליו רשום היה שמו, שמץ של מכובדות. תמיד גמרו לו את החלב הזה אחרי יום יומיים ורק לעיתים רחוקות היה תופש את מי שעשה לו את זה על חם. “עזוב אותך משטויות” ו”מה אתה נתפש לקטנות” או “צא מזה חנוש” היו בדרך כלל התגובות שספג מאנשים שעבדו איתו. למעשה כולם כמעט חיבבו אותו, אם כי מתוך מרחק מסוים. חן היה בקיבוץ מעין הוכחה שבני משק נכשלים נשארים בו ועושים בו את חייהם המיותרים לפעמים למראית עין. אבא כבר לא היה לו, אביו נפטר ממחלה ממושכת ונקבר בתוך קהל מצומצם במיוחד בבית הקברות של הקיבוץ. חן נשאר שעה ארוכה ליד הקבר כשכולם כבר התפזרו והמילים כבר נאמרו. הוא שר ליד הקבר שיר שהיה אהוב במיוחד על יוחנן אביו ‘שערך הארוך נערה’ וחזר על הבתים שוב ושוב עד שהערב ירד. הוא לא ידע כמה שעות בילה שם, אך כשאוח פילח את האוויר החורפי באותו אחר צהריים מאוחר, הבין חן ששהה שם יותר מדי, או פחות מדי, או שבעצם היה צריך לשכב על הקבר הלח ולהחזיק ולמולל בידו את רגבי האדמה שנותרו בחוץ. הוא חשב אז על כוכבים רחוקים, על אלה הרחוקים ביותר, אלה שעין אדם לא ראתה. הוא חשב על צדק מוחלט. הוא חשב שאולי שם יש צדק כזה שאנשים טובים חיים יותר שנים, הו כמה אהב את אביו.
אימו הייתה זו ששלחה אנשים לבדוק את הקבר ואם חן עדיין שם. בא לקחת אותו אחד שהיה מורה שלו בבית הספר היסודי האזורי שבנגב המערבי. יורם קראו לו. “אולי תבוא איתנו? אימא שלך מחכה, המשפחה שלך מחכה.” אמר המורה לשעבר לתלמידו לשעבר. “אם אבא שלי לא היה נלחם בכל צוות ההנהלה של בית הספר מבואות בזמנו, לא הייתי גומר י”ב, אם הוא לא היה מוותר על כל הזמן הפנוי שלו ומלמד אותי שיעורים פרטיים, הייתי עובר כמו שכולכם רציתם, לבית ספר של מפגרים. אני יודע שתיכננתם להעביר אותי, אימא שלי סיפרה לי הכל.” אמר חן שהיה אז כבן שלושים ושמונה ובתול עדיין. פניו של המורה לשעבר נהרו אליו. הוא האיר בפנס על פניו הוא וסימן לשאר השלושה שהתלוו אליו להישאר במקומם. “הוא נלחם שם כמו אריה, זה נכון, והשאירו אותך בבית ספר, חבל שלא היה אז ריטלין וטוב שעשו כך, נכון חן, זה היה בזכותו. אם היית עובר לבית הספר שאליו רצו לשלוח אותך גם היית חי שם כל השבוע, זו הייתה פנימייה” אמר יורם. עתה סימן בקו האור את הקבר הטרי ואת מצבת העץ הזמנית שעליו היה חרוט שם אביו של חן, יוחנן.
כאשר הגיע באותו לילה חן לבית אימו, האכילו אותו והוא שתק כקבר. לא היה לו מה להגיד. כשאימו שאלה אותו אם ירצה לישון בסלון שלה או אצלו בבית, ענה לה שזה לא משנה וכך ידעה להכין לו מיטה ולפזר את האורחים שהחלו להגיע כבר במסגרת השבעה. חן ישן כמו כלב, מכונס בידיו וברגליו ואפפוהו רגשות טמירים וגבוהים באותו לילה. הוא חלם על מטוסים, הוא חלם שהוא ואביו טסים במטוסים בכל אירופה ומפזרים עשן ופאמפלטים שעליהם היה כתוב כי דרך חדשה לבני האנוש נפרשת מעליהם. הם היו טייסי ניסוי במטוסים מהירים. עד שאביו נחלץ מהמטוס בכיסא המפלט שלו ואמר לו: “אני לא יכול יותר חן”. ומאז חן לא ראהו עוד. אימו שמעה את בנה מדבר מתוך שנתו. היא בדיוק עברה על דף התקציב האישי שלו, תמיד הקדימה לבדוק אותו לפניו. היא הסתכלה בכמות הקניות שלו בכלבו וידעה גם לחשב כמה בקבוקי בירה רוקן בנה לבד, בלי נפש חיה למוטט את חומת הבדידות שלו בקהילה ה”חמה והאוהבת” שנקראת קיבוץ מבואות שלום. “כן, אפשר גם אפשר להיות בודד בקיבוץ” שחה לעצמה לאה האם, כממשיכה שיחה נעלמת שאת תחילתה או סופה אין יודעים. היא הרתיחה מים בקומקום ושמעה את בנה נאנח ואומר משהו לא ברור ומסתובב על הספה הרחבה האדומה שלה. היה לה בית מעוצב ויפה, תמיד היה לה טעם. בקיבוץ אמרו כי היא מעצבת פנים מבוזבזת.
המכונה התחממה יתר על המידה. חן כיבה את גוף החימום ובדק עוד פריטים של נעלי צבא שחורות במיכל העץ הגדול שהיה בסמוך לו. הוא הסתכל בפעם הראשונה בנומרטור ובדק כמה נעליים עשה עד כה. המספר לא היה משביע רצון. פניו המיוזעים והגדולים של אבינועם וגופו המגודל והגס הופיעו בעיני רוחו. רוח קרה נישבה ברקותיו עת דמיין את הפגישה הבאה שלהם, לאחר שייעדר ממשמרת הערב שלו כשעה עד שעה וחצי בשל הלוויה שעמדה להתחיל בתהלוכה אחרי הארון בשעה ארבע, מבית העם. הוא ניסה לחזק את רוחו בכך שבכלל לא יגיד כלום לאבינועם ולא לשמשון שעובד איתו במשמרות על המכונה הארורה. שמשון היה בן שישים ושלוש ועוד כוחו במותניו. לא היה נעים לחן כל כך ששמשון מוציא יותר תוצרת ממנו, אך לשמשון לא היה אכפת והוא מעולם לא ירד על חן בשל הבעיות המוטוריות שלו ותנועותיו המוגבלות משהו והאיטיות. השעה הייתה שתיים וחן רצה להקשיב לחדשות. הוא הרכיב זוג אוזניות רדיו שחורות של סוני והקשיב לצפצופים, הוא ספר שישה מהם ולקריין שאחריהם ששפך אור חדש על הפיגוע. “שמו של המחבל המתאבד הוא מוחמד יאסין, פלשתיני שחי בעזה והוא בן שש עשרה שנים” אמר הקריין וכחכך בגרונו לרגע ואמר “סליחה” והמשיך:” שלוש עשרה הרוגים וחמישים ושלושה פצועים, מהם שלושים במצב קשה, הם סיכום הפגועים וההרוגים בפיגוע ברחוב אלנבי בתל אביב. הקריין הפסיק והמשיך: “כפי הנראה המחבל המתאבד עלה במונית קו ארבע בתחנה המרכזית, עדים סיפרו כי הבחינו בצעיר בעל מראה חשוד שעלה למונית ראשון וחיכה שהמונית תתמלא. ארגון ‘החמאס’ לקח על עצמו את האחריות לפיגוע ומוסיף שכל עוד העם הפלשתיני יהיה ללא מדינה, יפגע הארגון בלב האוכלוסייה הישראלית בכל כוחו. צה”ל הגיב בירי ממוקד מהאוויר על קיני מחבלים באזור הרצועה ופוצץ שלוש מפקדות של ארגון ה’חמאס’. ואלה שמות ההרוגים: יעקוב הלוי, בן ארבעים ושמונה מנתיבות, חיים כליפא, בן עשרים ושמונה מגבעת עדה, יוספי חנון, בן עשרים ושמונה מקיבוץ יגור, אברהם שפירא, עולה חדש מברית המועצות והוא בן חמישים, גת פוקס, בת עשרים מגבעת עדה, סוזן הנסון, בת עשרים ותשע…” חן סגר את המכשיר בידו השמאלית באחת והניף לאוויר את האוזניות השחורות. כשהיו מבקרים “מכובדים” באים מבחוץ לראות את המפעל בסיורים עסקיים ואחרים, היה חן מוריד תמיד את האוזניות האלה, משום שחשש שיחשיבוהו לאימבציל מוחלט או חייזר קיבוצי. האמת שגם כשהיה רואה את עצמו בראי הגדול של כיור הנירוסטה שבו רחצו ידיים כל העובדים במחלקתו במפעל נעלי מבואות, היה חן מתבייש בעצמו לפני תדמיתו במראה. הוא היה גבוה, כמטר שמונים ושלוש, רזה וגרמי, בעל כתפיים רחבות ומרובעות, גרוגרת בולטת ועיניים סקרניות וילדותיות שכבו מזה כבר מפני כמה עובדות חיים פשוטות. לא הייתה לו אישה, לא ילדים ולא משפחה משלו והוא בן ארבעים וארבע. הוא חשב עכשיו על האוזניות. האם להעיף אותן קיבני מאט ולא להקשיב יותר לאף תשדיר חדשות מזוין? האם לזרוק אותן לאחר מה ששמע? הן היו מקור הרע- משם נפתחה הרעה הרי, מהרדיו הישראלי המחורבן שמוסר יום יום בדיוק רב מה שקורה וקורה הרבה בארץ הקודש- הרבה. האם להמשיך את המשמרת שלו עד חמישה לארבע וללכת ללוויה? או לשכוח מכל הכללים בסערת הנפש שלו שאף אחד לא ער אליה, שלאף חבר קיבוץ גם לא אכפת במיוחד מרזי הנפש הפתלתלים בהם היה אחוז כרגע. סו הלכה, התאדתה לה, בחורה יפה עם צחוק זוהר, בחורה שרדפו אחריה בחורים. בחורה שהיטיבה עמו ונתנה לו תשומת לב שאף צברית לא נתנה. סו התעניינה בו ממש. חן הפסיק את מסוע הנעליים חסרות הסוליות והחל למלא אותו בנעליים חדשות. הוא הקפיד כפי שלא הקפיד כל אותו יום לשים אותן כיאות, שיעברו אפילו ביקורת פתע של אבינועם אם רק יבוא. הוא הסתכל בלוח השנה שהיה צמוד לקיר העץ האדמדם שליד המכונה. השלוש עשר בחודש, יום שישי סימן את עצמו כיום הלוויה. זה אומר שאתמול היה רק השתים עשרה והפיגוע קרה בשנים עשר ביולי- זה אומר שהקללה הייתה ביום לא ‘נכון’. הוא גרד בפדחתו וכמה שבבים של קשקשים נפלו באוויר לאט מפדחתו. היה לו שיער ארוך יחסית לאופנה של אלפיים ושש. אם לא יגיע לאלפיים זוגות לפחות במשמרת שלו יהיו בעיות עם אבינועם המסריח הזה שרודף אותו כאילו היה הסיבה לכל החרא בחיים שלו. אבינועם היה חולה סכרת כרונית, הוא היה מזריק כל יום אינסולין במפעל בלי להתבייש. היה לו כלב ‘פיטבול’ שנשך כבר שלושה אנשים בקיבוץ ועדיין למרבה הפלא הסתובב חופשי. לאבינועם היו הקשרים שלו והוא אהב את הכלב הזה. הכל התחיל כאשר סו ננשכה קלות ברגלה בעת שהייתה בדרך לכלבו של הקיבוץ. היו לה שקיות ועיתון ג’רוזלם פוסט’ ביד והיא לא הבחינה בו כי הסתכלה על ילדים ששיחקו כדורגל ברחבת הגרנוליט שלפני חדר האוכל. הכלב שהסתובב חופשי נגס נגיסה קלה ברגלה ונמלט. דם פרץ מרגלה. הכלב, ‘פוטי’ קראו לו נלקח לכמה ימים לכלבייה של הקיבוץ ליד הרפת וכשלא הוגשה תביעה משפטית או תלונה רשמית מסו ויניב, הכלב שוחרר לשמחתו של אבינועם. כששאל חן את יניב וסו למה לא דרשו לסלק את הכלב מהקיבוץ וחסל, ענו לו שבגלל שסו חדשה בקיבוץ ובגלל שלא קרה לה משהו חמור אין גם טעם בנקיטת אמצעים כנגד הכלב ובעליו. ידעו שלאבינועם בן אחד עם פיגור שכלי ובת ששונאת אותו ולא מדברת איתו מאז שיצאה לדרכה מהמשק ואחרי שלא עשתה צבא הקדישה את עצמה לתורת הבודהיזם ולנסיעות ארוכות להודו, שם עשתה עסקים לא רעים בעסקי הלבוש והתכשיטים. אשתו של אבינועם שנאה את הכלב אך חיה איתו בבית אחד. כולם ידעו שביום שהכלב הזה ימות, או ינשוך מישהו עם פגיעה רצינית ויסולק או יורדם, תהיה תהילה, כך קראו לה, מאושרת.
“אני מצטער סו” מלמל חן לעצמו בעת שהפעיל שוב את המכונה. הנעליים הוצמדו לסוליות ונדבקו בלחץ אדיר, המסוע נסע וחן החליט בכל זאת להמר על האוזניות שלו כקשר היחיד עם העולם החיצון בזמן שעבד. הוא שנא אותן רק היום, בגלל החדשות, אבל לפעמים הם גרמו לו נחת, למשל בתוכניות הבוקר של רזי ברקאי, כשהיה לו כוח לפוליטיקה וביום שישי השעתיים של מולי שפירא היו הדובדבן שלו, גם התוכניות של אברי גלעד מדי פעם היו לא רעות ובייחוד אם לעירית לינור היה יום טוב זה עשה לו את זה. אבל הרדיו גם ניג’ס, היו המון תוכניות של ראיונות דפוקים שחן שנא מאוד. בין שמונה לתשע היה שומע את רפי רשף ונגנב עליו, למרות הציניות השחוקה שבקולו זיהה בו חן עוד רגש חם ואמיתי. הם היו ידידיו הטובים בעבודה ביום וכשהיו לו משמרות לילה או כאלה של ארבע בבוקר היה גולש לציפורי לילה ולתוכניות תרבות מלאות קולות נעימים וערבים של שדרנים ושדרניות תרבותיים ומתאהב ברגעי הקסם שלהם. הוא גם שמע מתקשרים אלמוניים, או כאלה שרק גילו את שמם הפרטי שסיפרו על לבטים באהבה, קריירה ומין. חן לא הבין מאיפה יש לאנשים הללו כזה אומץ לספר את סיפורם, לעתים קורע הלב. כך או כך חן אהב את הרדיו אוזניות שלו מדגם ‘סוני’ ובאותו יום של הלוויה השאיר אותם ולא השמידם כפי שחשב שראוי לעשות מיד לאחר שמיעת קריאת שמה של סוזן ברדיו.
“סו, או סוזאן נקטפה מאיתנו בעודה בחודש השביעי להריונה.” פתח אחד החברים את הדרשה שלו בעודו מביט בדף שבידו הרועדת קמעה. “היא הייתה רק בת עשרים ותשע וכוחות הרשע כיבו את להבת חייה…”
חן הביט באדם אחד, לא מוכר שעמד עם זקן מחודד, גבוה וזקוף מעל לקהל ועיניו באדמה. הוא עמד ליד יניב ויניב גם הביט באדמה. אימו ואביו של יניב עמדו מאחורי שני הגברים ואימו של יניב מחתה דמעה. ידוע ידעו כולם כי אימו של יניב לא אהבה את העובדה שעמד להיוולד לה נכד לא יהודי, אך עתה לא היה זה זמן למחשבות כאלה. הקיבוץ עמד דומם ונציגי משרד הביטחון והשגרירות הבריטית עמדו זקופים בצד ימין של הקהל. חן הביט באיש הזה וידע שהוא אביה של סו. זו הייתה הפעם הראשונה שראה אותו. מעולם לא ביקר קודם לכן בקיבוץ. הוא היה בעל מראה נוצרי לדעתו של חן וזה מצא חן בעיניו מיד. הוא ידע שמקשר ביניהם משהו. הוא ידע שביתו הקדישה לו מזמנה וגם התייעצה איתו על דברים שונים שבעלה יניב שהיה איש שיווק במפעל הנעליים וטס לחו”ל מדי פעם, לא ענה לה עליהן, או שלא היה איכפת לו. היה לסו איכפת ממנו, יותר מאנשים שגדלו איתו כל החיים ושהיו אדישים אליו ולסיפורו. סו גם אמרה לו שיום אחד היא תכיר לו מישהי בריטית, חברה נוצרייה שחשבה עליה בקשר אליו. חן דחה אותה בכך שהוא מקרה אבוד. עכשיו האיש הזה תקע מבט קשה באדמה ומצחו היה קמוט, הוא הביט בריכוז בקבר שלפניו ומדי פעם כחכך בגרונו ונע מרגל אל רגל. חן גם כן העביר את משקלו מרגל לרגל. האם הוא אהב את סו מאוד? או שאהב אותה פחות מכך? האם הוא יהיה פה כל השבעה ואחר כך יחזור לאנגליה? איפה יישן? האם בכה או יבכה? בהחבא או בפרהסיה, עוד מעט כאשר יורידו את שרידי בתו לקבר? האם הוא איש עדין או קשוח? כל אלה הטרידו את מוחו של חן והוא לא יכול היה להוריד את עיניו מהאיש. עורו הלבן בהק בין חברי הקיבוץ הלבושים בגדי עבודה דהויים בחלקם. חולצתו, חולצה צהובה בהירה ונקייה הייתה כמו דגל של ארץ אחרת בלב המון מנוכר. כך חשב חן וכבש בכי חנוק שהחל בוקע מליבו. עיניו האדימו. האם אהב את סו יותר מכפי שהודה לעצמו? האם היא הייתה פשוט נפש טובה, או שמא הוא באמת שווה את תשומת הלב שהקדישה לו? סו הייתה האחת שהתעניינה בו באמת ושהסירה במקצת את זרעי הציניות וחוסר האמון שלו ביכולתו לעבור את החיים האלה בשלום, או בעניין מסוים מעבר לעבודה, שינה ואוכל. אוכל. כן אוכל. עליו להכין לאיש הזה עוגה, או מאפה של אימפנדאס ממולאים בפטריות חמות או זיתים. עליו להכין משהו לאיש הזה ולתת לו הרגשה שהוא לא לבד. יניב לא יסתדר איתו, הוא אמר לו פעם בעת שסו הייתה בשירותים בדירתם כי הוא לא סובל את האבא שלה כי הוא שונא יהודים. “הוא אנטישמי וזה בדוק” אמר אז יניב לפני שסו הורידה את המים בשירותים ונכנסה חזרה לסלון. האם הוא באמת אנטישמי? האם הוא יכול בכלל להעריך אותו, הוא שעובד בעבודה סופר פשוטה ולא נחשבת? האם הוא מאמין בישו? הכוונה ממש מאמין? האם הוא מאמין באלוהים ובחיים לאחר המוות? שורה של שאלות לא מרגיעות וספציפיות להרגיז לגבי האיש הזה נפרשה לו והוא לא ידע אף אחת מהתשובות. “אנו כואבים את כאבה של המשפחה, יניב הבעל, האב מלקולם וכמובן משפחתו הגדולה והענפה של של יניב, משפחת הרן. כולנו המומים מאיך שהיא ופרי בטנה נקטפו סתם כך, באמצע יום קיץ חם בתל אביב ואין גואל, לא לסו היקרה ולא להרוגי ופצועי הפיגוע הנורא.” החבר הקריין פנה עתה למלקולם האב וסיפר לו באנגלית כמה שבתו השתלבה בענף הפלחה ואיך סחבה צינורות השקיה כמו גבר. “בתך הייתה גאה בכך שהשתייכה לקיבוצנו ואנו היינו גאים בה. זה עושה משהו בלב כאשר אדם, גבר או אישה מגיעים למקום כל כך שונה ממה שהורגלו וגדלו עליו, כולל הבדלי דת ומנטליות, זה ריגש לא מעט אנשים לראות את סו עובדת ומנסה להקים משפחה בלב אוכלוסיה שלא כמו באנגליה, רגילה לירי טילי קסאם על יישוביה. כן, פעם התבדחתי עם סו בחדר האוכל ואמרתי לה משהו על זה שבמולדתה היה לה יותר בטוח, לה ולבעלה. “אני יותר ציונית ממך רון, אתה תלך לפני.” היה כל מה שאמרה לי- והגורל הועיד אותה לצערי הרב והבלתי נדלה, ללכת לפני. היי ברוכה סוזן ויהי זכרך ברוך ועמו היופי של נשמתך ודמותך- תחסרי לכולנו.” רון, מזכיר הקיבוץ סיים את דבריו והגופה הורדה לבור לקול חמת חלילים המשמיעה את נעימת השיר שאהבה, ‘הו דני בוי’ שהעבירה רטט בלתי נשלט בגופו הארוך והצר של חן לב וכן יבבה חרישית שהלכה ותפשה מקום, עד שמישהו לידו הסתכל עליו בתוכחה שכן לא יאה לבן קיבוץ לחשוף את רגשותיו בפרהסיה.
כעבור שעה וחצי היה חן בעבודה שוב והנעליים אירחו לו חברה. הוא ניסה לשים קצת מוסיקה קלאסית שקלט באוזניות השחורות וזה לא התאים, אז הוא העביר לגלי צה”ל ושמע שתי דקות של תוכנית “בואו נדבר” עם יעקוב אחימאיר ומששמע שהפונה הוא אדם שהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ולא מצליח להשתקם, סגר את המכשיר. עד סוף המשמרת שהסתיימה באחת עשרה בלילה שר חן את “דני בוי” שוב ושוב ומדי פעם הלך לכיור המתכת המבריק והסתכל על דמותו בראי. “אני לא משהו, אבל אני מישהו, אני לא מישהו אבל אני משהו. חן, הרגשת היום משהו” אמר לעצמו וחייך חיוך עצוב. כאב לו בחזה. היא תחסר לו. היא הייתה האישה היפה היחידה שהוא היה יכול לשבת לידה בחדר האוכל בלי שהיא תתפלא שהוא עושה זאת. היא נהרגה עם ילד בבטן, זה כואב כפליים, הוא דמיין תמונה שלה ושל הילד שעמד להיוולד. הוא היה גאה בכך שסו סיפרה לו מה מין העובר מיד אחרי שגילתה להוריו של יניב, בני הזוג הרן. הוא לא דחה את סו. בחורות אחרות היו מתרחקות ממנו עוד לפני שהתקרב אליהן. חברים טובים באמת לא היו לו. אולי איתי, גם כן צעיר רווק שחלק איתו גורל משותף ואולי שמשון שמקשה עליו במכונה בזמן האחרון, שמשון שיודע להפעיל את המכונה הזו טוב כל כך והוא בן שבעים ושלוש. שמשון מדי פעם סונט בו שייקח כבר אישה ויבנה לה בית, כמו בשיר. והוא, הוא לא עונה לו.
למחרת הלך מהעבודה שוב בערב המוקדם וסידר שיעבוד עד חצות כדי לפצות על היעדרו ליד המכונה. בבוקר בא אבינועם עם כוס הקפה הגדולה. “ראיתי אותך בוכה אתמול?” שאל בקול נמוך ועבה של פוסט שינה טרופה. “לא עניינך אבי” ענה חן תוך שהוא מפקח על עבודת המכונה. “רגיש הא?” אבינועם הסתכל בשנתות של מד לחץ האוויר והרים גבה. “זה גבוה- תוריד קצת.” אמר ולגם עוד לגימה.
“לא, אני לא מוריד, יש כאן דליפה קלה בצינור הזה ועד שחובב יבוא לסדר את זה אני עובד על לחץ גבוה יותר.” חן שוב לא הסתכל בפניו של אבינועם. המכונה נעה הלוך ושוב וה’שליף שלאף’ שלה היווה תפאורה לא נאה לשיחה. “אם אני בא בצהריים ורואה שהבעיה לא פתורה אני מביא את חובב, אבל שיהיה לך כבר עכשיו ברור שכל שעה שהוא עובד, אתה תצטרך להשלים אותה אחר כך, לא מוותר לך על דקה.” אמר אבינועם והלך מבלי לתת שהות לחן לענות. חן שם לב שעיניו של אבינועם היו אדומות והוא שאל את עצמו אם זה מחוסר שינה.
חן חשב לגשת לשבעה ביום שבת, אלא שמשהו עצר אותו. הוא לא רצה להיות בזרם האנשים הראשונים, הוא רצה שישימו לב לכך שהוא בא, או יותר נכון, הוא רצה לדבר עם האבא של סו. לא היה לו הסבר לכך, אך זה מה שרצה. באותו יום הקשיב חן לתוכנית של רזי ברקאי וכמובן שדיברו עם רבי אלופים ועם שוטרים ורבי פקדים על בעיית המחבלים המתאבדים וכיצד יש לעצור אותה. חן הקשיב והסתכל כרגיל על הנעליים הנערמות במיכל הענק שבסוף המסוע. הוא הביט בנומרטור וחישב חישוב מהיר אם יצליח גם ללכת לשעה לשבעה ולחזור ולעמוד במכסה היומית שאבינועם קבע לו. במפעל התקלקל המיזוג אותו יום והיה חם. חולצתו של חן נדבקה לגופו. כשעברה שם מישהי שעבדה לידו בשם חניתה, היא שרקה לו “יואו איזה שרירים יש לך!” וחייכה אליו. חניתה הייתה גרושה טרייה עם שני ילדים ומדי פעם הייתה מדברת עם חן. “תפסיקי חניתה” חן הסתכל עליה וחייך. היה בחיוך שלו משהו כובש, שכן חן היה מכוער, היו לו עדיין סימני פצעוני בגרות כבויים ושיערו תמיד לא היה מסורק. עור פניו לא היה חלק וכתמים לבנים היו לו. אך כשחייך חיוך אמיתי עיניו אורו לרגע, הפנים נהפכו יפים לכמה שניות של חסד ואז שוב צנחו פניו והחיוך נגמר ואיתו הקסם. “מה נשמע? איך זה לגור רחוק מהבעל?” חן הביט בה ובמכונה לחליפין. “בסדר, תאמין לי שאם הייתי יודעת איזה כיף זה לגור לבד בלעדיו, הייתי עושה מעשה כבר לפני שנים. אתה בעצם יודע איך זה לחיות לבד, לא חנוש?” חניתה התקרבה לשולחן העבודה של חן והניחה עליו עוגת טורט שהוציאה מתוך שקית שבידה. “תודה חניתוש” אמר חן וחייך אליה, אך הפעם החיוך היה מעושה ומאולץ. “ומה אצלך? מתי אתה מוצא בחורה כדי לחיות איתה ולהבין כעבור שנים שאתה רוצה לחיות לבד?” חן הביט בה. היא הייתה רזה על גבול השדוף, עיניים כחולות מפלדת אל חלד ופה דק כאילו שצויר בעיפרון. “יש לך עוד חומר ניקוי אצלך במכונה?” שאל חן.
“בטח, רק תבוא ואני אתן לך. לא ענית לי על השאלה חן.” חניתה הסתכלה בשעונה “אני צריכה ללכת עם יותם למרפאה, מחכים לי. אתה חייב לי תשובה, ביי עכשיו, אני הולכת.” היא הסתובבה והלכה וה’שליף שלאף’ המשיך בקצב. “אף פעם חניתוש, זו התשובה, אף פעם” אמר חן וקולו נבלע בקול המכונה. אבל העוגה שימחה אותו. הוא ביקש ממיכה שעבד במשלוחים להשגיח רגע על המכונה והלך לעשות קפה. כשחזר, הבחין בנעל פגומה על המסוע ועצר את המכונה. בשל מה שקרה עם סו וכל הפיגוע הזה, לקח חן חירות לעצמו לקחת פסק זמן של כמה דקות כדי ליהנות מהקפה והעוגה ולא לשמוע את הרעש המונוטוני שגרם לו גם להכניס לאוזניו כל הזמן זוג אטמי אוזניים כתומים וקטנים שעשויות מחומר ספוגי. כשמיכה הלך משם, שם חן את העוגה בפיו והיא ערבה לחיכו מאוד. הוא גם לגם מהקפה. אם יגיע מוקדם יותר מהחברים שמסיימים יום עבודה ובאים לשבעה, יהיה לו זמן ומצב לדבר קצת עם בני המשפחה. אם יאחר ויגיע בחמש או שש, זה יהיה כבר עם כל האנשים ואז הוא אמנם יעשה איקס על המצווה של הביקור, אך לא יספיק לדבר עם מי שהוא רוצה. לבסוף החליט תוך שהוא לוגם ונהנה מהקפה, כי ילך בארבע לבית הוריו של יניב וינסה לדבר איתו, עם אביה של סו. בעוד הוא חושב מחשבות, צץ לו אבינועם מאי שם והרים את ידו ממרחק, תוך שהוא מאיץ את צעדיו לכיוון המכונה. “מה קורה? זה קאנטרי קלאב פה? זהו? קפה ומאפה ולא עובדים? מה קורה לך? יאללה…” אבינועם הניף את ידו הגדולה וחבט באוויר כמזרז אותו לזרום יותר מהר. “כמה עשית היום” שאל והשעין את ידו על הכרס הבולטת מבעד לחולצת המשבצות שלו.
“שלוש מאות חמישים ושלוש” ענה חן.
“זה נראה לך מספיק? אתה יודע כמה אתה אמור לעשות במשמרת נכון? יאללה..” אמר אבינועם והתרחק משם כי הטלפון הנייד שלו צלצל ואי אפשר היה לשמוע קרוב למכונה. “יאללה אימא שלך” אמר חן וקולו בקושי נשמע. הוא שקל אם לשאול ולבקש מאבינועם רשות ללכת בארבע לשבעה והחליט כי אין בכך צורך ושבמילא ישלים את החסר מאוחר יותר, גם אם יעלה מעל תשע שעות עבודה באותו יום. ‘שליף שלאף’ נאנקה המכונה כעונה לו שבמילא הכל הבל.
חן הופתע מכמות האנשים הקטנה שהייתה בבית משפחת הרן. מיד כשנכנס לחץ ליניב את היד וגם להוריו לחץ. הוא שם לב שאביה של סו חסר שם. “איפה אבא של סו?” שאל את אימו של יניב. “מי מלקולם? הוא בשירותים.” ענתה ונפנתה לקבל אורחים שנכנסו. “איך מלקולם מסתדר כאן?” שאל חן את יניב שישב בצד והביט בעיתון על תמונת הפיגוע באלנבי. “הוא בסדר, אל תדאג לו, אתה יודע הרי שאני והוא לא מסתדרים, אז קצת קשה לו אתי, האמת חן, היא שאני קצת לא סובל אותו ומחכה שהוא ייסע כבר.” אמר יניב והרים את מבטו מהעיתון לראות כיצד זה מתקבל אצל חן. “כן, אני מבין, סו אמרה לי שאתם לא מסתדרים ביחד ושאבא שלה לא רצה שהיא תחיה בישראל. היא בת יחידה נכון?” חן הביט ביניב בעיניים עצובות. “כן, בת יחידה” ענה יניב והמשיך להביט בעיתון. “אתה תצא מזה יניב, זה ייקח זמן, אבל אתה תצא מזה. אני יודע.” אמר חן ושם יד על כתפו של יניב. האיש הגבוה והלבן עם הזקן המחודד נכנס לסלון והביט על הסובבים. מראהו היה כמו של סקיפר של ספינה שמביט בצוות שלו. הוא החזיק את ידיו מאחורי גבו וסקר את הנוכחים. עיניו נחו על יניב וחן והוא הסתכל בהם ללא מבוכה. עיניו הכחולות הזכירו לחן את עיניה של סו. הוא ניגש אליו. “העיניים שלך ושל סו הן אותן עיניים” אמר באנגלית. הזקן חייך. “תודה, זו הייתה מחמאה” אמר כשהוא מביט קצת יותר גבוה מחן באיש שמולו.
“שמי חן ואני הייתי ידיד של בתך” חן הושיט את ידו לאיש.
“מלקולם, נעים מאוד להכיר אותך בן (son)” הוא הושיט יד חסונה ולחץ את ידו של חן בחום, אך אחיזתו הייתה גם חזקה מאוד. “איך אתה מסתדר עם כל זה?” שאל חן כשהוא מסתכל ומורה בידו על כל הסובבים. אורחים כבר החלו להיכנס והסלון התמלא. “האמת שבאנגליה לא עושים שבעה והמשפחה לא יושבת שבוע בבית, אני לא רגיל לזה כל כך.” האיש רצה להגיד עוד, אך לא אמר, חשב לעצמו חן. “אהבתי מאוד את סו, היא הייתה משהו שונה ומעניין בנוף הקיבוצי כאן, הייתה לה סבלנות אליי וזה הרבה.” חן פינה מקום למישהו שבא להשתתף בצער האב השכול, אך האב שם לב להערה האחרונה וניכר שזה ריגש אותו, כי מיד כשהאיש החליף ברכות ניחומים באנגלית עם האב, מלקולם אמר: “אני מבין אותך, לסו הייתה סבלנות לכל אחד, לכל אדם, זה היה אצלה בדם כבר מימי בית הספר, היא הייתה אוספת תמיד ציפור פצועה הביתה, או כלב עזוב וחתולים צעירים שאין להם אם, ואני הייתי צריך תמיד להיות הרע ולהוציא אותם מהבית.” חן נע על רגליו באי נוחות ולא ענה, עיניו היו כבושות ברצפה. “אני לא מתכוון שחן אהבה אנשים פצועים או פגועים, לא לזה התכוונתי, התכוונתי שהייתה לה סבלנות לכל אחד ושקל היה להתחבר אליה, אתה מבין את ההבדל?”
“בטח שאני מבין” אמר מלקולם. חן חייך חיוך כבוש. “אתה חוזר לאנגליה אחרי השבעה?”
“כן, האמת היא שאני לא מוצא את עצמי פה. באנגליה יש לוויה ואחרי זה הולכים לפאב או לשתות משהו יחד ואין שבעה ימי אבל כמו אצלכם.”
“אתה לא מרגיש פה נוח?” חן הביט על הסובבים בעיניים אחרות עכשיו, הם היו חבורה של אנשים זרים גם לו והעברית שלהם הייתה לא ברורה גם לו לרגע. “כן, הייתי אומר שאני לא חש פה בנוח” אמר מלקולם ויישר את זקנו הקצר בידו הרחבה. הייתה לו עמידה זקופה והוא היה בריטי גאה. יחד עם זאת חן חשב שהוא פשוט וישיר וזה מצא חן בעיניו. “אתה יכול לבוא אלי לדירה, יש לי שם תמונות של סו שאני יכול להראות לך. יש שם תמונות מטיול למדבר סיני בשנה שעברה. בדיוק אחרי הטיול הזה היא גילתה שהיא בהריון, הייתי אחד האנשים הראשונים לדעת על זה.” חן חייך עתה בחופשיות והזקן בחן אותו בעין מצומצמת. חן שם לב לכך שיש לו מצח רחב עם שני קמטים לרוחבו. “כן, אני אשמח להתאוורר מכאן קצת, בוא נלך.” מלקולם הורה בידו לכיוון הדלת וחן הנהן והחל יוצא. “אני רק הולך עם חן פה לראות תמונות אצלו” אמר מלקולם לאימו של יניב שהנהנה בהסכמה. יניב עקב במבטו אחרי השניים יוצאים ואחר כך השתקע שוב בעיתון בקראו את הכתבה שסיקרה את הפיגוע בפעם השמינית לאותו יום.
“הנעליים האלה נוחות?” חן הצביע על נעלי העור הנמוכות כמוקסינים, עם סוליה דקיקה. מלקולם הלך בתוכם יחף. “הא אלה, הן נוחות כן, אבל הרגל מזיעה בהן, אולי יש לכם כאן מקום לקנות סנדלים ישראלים…” מלקולם עצר והכניס אצבע ארוכה לאחורי הנעל כדי לשחרר אותה במקצת. חן ראה קווים אדומים שהנעל סימנה בעור רגלו. “בטח שיש” שינה חן את נעימת דיבורו ואת כיוון הליכתו למדרכה אחרת שלידה היה עץ במבוק ענק. “בוא אתי, יש לנו חנות במפעל שיש שם סנדלים טובים והם במחיר מאוד טוב.” מלקולם הרים את גבותיו ושינה מיד את כיוון הליכתו גם, כך שהשניים נראו כמו זוג גברים שכבר מכירים אחד את השני, או שמשהו מאחד אותם. “האם הסנדלים נעשים בקיבוץ?” שאל מלקולם.
“לא כולם, אנחנו עושים סנדלים ויש לנו כמה דגמים שם, אבל אני אראה לך סוג מסוים שעליו הייתי מהמר לגביך. ראית קודם את עץ הבמבוק הזה?” שאל חן תוך שהוא מצביע על המפעל שגגו כבר נראה להם. מלקולם סובב את ראשו לאחור. “כן..”
“סו ניסרה ממנו ענפים ובנתה שידה מבמבוק, היא בדירה שלה ושל יניב, עזרתי לה לבנות אותה” אמר חן. “כן, זה מתאים לה, היא אהבה לעשות מכל דבר משהו אחר, להפוך דבר של מה בכך למכשיר, או למשהו מועיל.” מלקולם העביר יד על פניו והעוויה של כאב חלפה בהם.
“משהו לא בסדר?” חן עצר לרגע, אך הזקן חלף על פניו והמשיך כשידו מבטלת את האפשרות לכך.
“לא, אני פשוט לא רגיל לחום הזה של יולי פה, וגם אני לא רגיל לזה שהבת שלי מתה.” מלקולם וחן המשיכו ללכת בשתיקה עד שהגיעו לדלת חנות המפעל. “בוא, כנס, ממוזג כאן וחוץ מזה יש כאן היום את המוכרת הכי נחמדה, היא משדרות וקוראים לה שרה.”אמר חן והמשיך בעברית “שרה שלי, תני לאדון הזה שלא מדבר את שפתינו לראות סנדלים… מה המידה שלך?” שאל באנגלית.
“הו, ארבעים וארבע, תודה” אמר מלקולם.
“כמו הגיל שלי בעוד חודש וכמה ימים” אמר חן ותרגם לשרה את המידה.
“אני לא צריכה שתלמד אותי מה זה ארבעים וארבע באנגלית” שרה החלה להוריד קופסאות מהאצטבות והשתמשה בסולם לשם כך. “אתה נראה צעיר יותר” אמר מלקולם וקיבל את הזוג הראשון של סנדלים תנכ”יות של ‘נאות’. כשנעל אותן התחיל ללכת בחנות על השטיח הרך והמשומש כל כך, נעם לו להיות בסנדלים והוא חייך. “כמה הן עולות? אני אוהב את החום בז’ הזה” שאל את שניהם. “מאתיים ועשרה שקלים אדוני” ענתה לו שרה באנגלית וחן הביע את פליאתו משליטתה בשפה בהעוויה בלתי נעימה שהרגיזה אותה, אך לא גררה תגובה מצדה, לפחות לא הרגע. “זה נשמע הוגן- אני אקח אותם” מלקולם בדק את הסוליות ואת מבנה הסנדל בידו. “זה כמו סוליה אורטופדית…זה נעים וקל…יופי של סנדל, איפה עושים כאלה?” שאל.
“בקיבוץ בשם נאות מרדכי בצפון, הם מפיצים את הסנדלים והנעליים שלהם בכל אירופה, גם באנגליה.” אמר חן. הוא הבחין במבט גוער מצד שרה. “מה את רוצה? הבאתי לך קליינט לא? שרה לא חייכה.
“מה זה היה הפרצוף הזה שלך כשאני מנסה לדבר אנגלית?” שאלה והניחה את שתי ידיה על מותניה הרחבות, הייתה לשרה צורת גוף של בקבוק ‘אייריש קרים’ של ‘בייליס’ חשב חן וחייך. “או בחייך, את יודעת שאני לפעמים רשע מרושע…” חן הביט בה וחייך את חיוך הילד המתבגר שלו. “אתה צריך כבר למצוא לך איזו אישה שתאפס אותך, אתה באמת רשע, ראיתי את הפרצוף שעשית כשניסיתי לדבר עם האדון הזה. אתם קרובים?”
“לא, אבל יש משהו שמחבר אותנו, סוזן הייתה הבת שלו, הכרת אותה בכלל?”
“מה זאת אומרת הכרתי? היא הייתה פה כמה פעמים וקנתה אצלי נעלי עבודה וסנדלים, בחורה יפיפיה…או סר…אני נורא מצטערת בקשר למה שקרה עם הבת שלך…נורא מצטערת, אני הכרתי אותה קצת, מקסימה היא הייתה.” אמרה עתה שרה באנגלית שבורה, אך הקסם של המלים השבורות שנאמרו באנגלית קלוקלת, עשה את שלו על מלקולם. “אין דבר, תודה לך, תודה, חן, תגיד לה שזה מרגש אותי לשמוע אותה אומרת דברים כאלה על סוזן, תגיד לה בן.” אמר מלקולם. חן תהה מה היה, או מה המקצוע הנוכחי שלו, ניכר בו שהוא רגיל לנהל מצבים, או להגיד לאחרים מה לעשות. כאשר שמעה שרה את מה שהיה למלקולם להגיד, היא חיבקה את זרועו של הזקן ונתנה לו נשיקה בלחי ואמרה “אני מצטערת, נורא מצטערת.” ומלקולם עמד כמו פסל וחיוך קטן עלה בו כאשר הגיש את לחיו אליה והתכופף לא מעט בכדי שתגיע אליו. “מה מצב הטילים השבוע?” החזיר אותה חן למציאות.
“אחותי חטפה פגיעה ישירה בבית שלה, אל תשאל, כל הסלון שלהם הלך וגם המטבח, הם היו בחדר למעלה וראו שם טלביזיה, בנס הם חטפו רק כמה רסיסי זכוכית. היא גרה כבר יומיים במלון באשקלון, המדינה מממנת – עצוב.”
חן תרגם מיד את מה שאמרה לאנגלית ומלקולם אמר: ” עכשיו תורי אולי להגיד שאני מצטער לשמוע את מה שחן אמר לי כרגע על משפחת אחותך.” וגם את זה תרגם חן לעברית.
“אני מוכנה לקנות לו בעצמי את הסנדלים האלה, בחיי” אמרה שרה והביטה בעיניים כלות על מלקולם. חן נזכר שהיא חיה לבד בלי בעל כבר עשרים שנה. “היא אומרת שהיא מוכנה לקנות בשבילך את הסנדלים האלה והעיקר הוא שתרגיש טוב.” תרגם חן והזקן הרים שוב זוג גבות ג’ינג’יות.
“אמור לה תודה ושאין צורך ושהכוונה נוגעת לליבי, באמת אין צורך…” מלקולם הניד את ראשו לאות לאו ושרה הבינה אף מבלי שחן יתרגם את תשובתו. לאחר ששילם מלקולם על הסנדלים, קיבל משרה שקית שלתוכה הכניס את נעליו והוא שמח ללכת עמם כבר עכשיו מרגע קנייתם. “בוא, נלך לחדר שלך עכשיו” אמר מלקולם.
“ואני באמת מצטער גם על מה ששמעתי שקרה לאחותך. מזל שלהם שהם ניצלו. יש להם הלם קרב או משהו?” חן התעכב ליד הקופה וסימן בידו למלקולם שיחכה.
“כפרה תודה, לא, הם לא חטפו שוק או התקף חרדה, מזל שרק היא והבן הגדול היו בבית, אם הקטנה שלה הייתה שם היא בטוח הייתה חוטפת מזה פחד לכל ימי חייה. שרק יתנו לחיות.” אמרה שרה וליטפה את ידו המושטת של חן. “שאלוהים יעזור לכם שם בשדרות.” אמר ועזב אותה מחייכת בתודה.
“אתה רואה שיש לך נשמה?” הספיקה שרה להגיד וחן ביטל את ההערה בידו בעודו יוצא וחייך לעצמו.
בחדרו ראו את התמונות, אך לפני שהביטו בתמונות, שאל מלקולם “למה אתם קוראים לדירה שלך חדר? זה לא חדר, זו דירה. אמנם לא גדולה במיוחד, אך המילה חדר לא מתאימה פה.”
“זה בגלל הסלנג הקיבוצי, אתה יודע למשל איך קוראים לשירותים אצלנו הוותיקים? ‘שמייקה’ זה לא מצחיק?” שאל חן וחייך. הוא לא היה רגיל לארח בחדרו אנשים בעלי חזות של סקיפר מאנגליה, בעצם הוא לא היה רגיל כלל לארח אף אחד בחדר שלו. הוא התרגש והתבלבל ולא ידע מה לומר. “הציורים האלה שלך? אתה ציירת אותם?” מלקולם הצביע על הציורים שהיו תלויים על הקירות, ציורי נוף וציורי טבע דומם בשמן ואקריליק ואחד של סו בפחם. “כן, חוץ מזה של סו כאן ואתה יכול לקבל אותה אם אתה רוצה” אמר חן והלך למטבח הקטן שהיה מחובר עם נישה של חצי קיר שהפריד בינו לבין הסלון הקטן. “תודה. אפשר לראות עוד ציורים? מלקולם התקרב לתמונה של סו ובחן אותה מקרוב. “יש לי גם צילומים אומנותיים, אני לא מצליח לעשות תערוכות כל כך כי אני לא בזרם האומנות המתאים עכשיו, אפשר להגיד שאני מיושן, אוהב את המבע הקלאסי של המדיומים של צילום וציור.”
“וזה לא הולך עכשיו במודה” השלים אותו מלקולם והרים אליו מבט. חן חש בחום פתאומי שמציף את גרונו. טוב היה לו פתאום. משהו מסו חזר אליו. לא היה אכפת לו שכבר עברה יותר משעה שהוא לא במכונה. אבינועם בוודאי יצעק, אך הוא יתמודד עם זה. מה שקורה כעת הוא אולי הדבר החשוב ביותר שיוכל לעשות כעת והוא ידע זאת. “כן, זה לא הולך במודה עכשיו, אתה צודק – אבל אני לא מתוסכל, אני רק אוסף את העבודות, בוא אראה לך צילומים, הנה, זה ממדבר סיני, אתה יודע איזה יופי של מדבר זה? תראה…” אמר חן ופתח לפניו חוברת גדולת מימדים עם תמונות בגודל A שלוש. “אז אתה פשוט אוסף את יצירות האומנות שלך ולא מראה אותן לאיש, הייתי אומר, אני לא מקצוען בדברים האלה, אבל הייתי אומר שהתמונות שוות תערוכה בגלריה, למה אתה לא מציג?”מלקולם העביר את מבטו מהדפים לחן.
“זו שאלה טובה, אין לי עליה תשובה, בינתיים אני מצייר ומשתתף בחוג במכללת שער הנגב שקרובה לפה. יש לי שם מורה והיא אומרת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד בטרם אהיה ראוי להציג תערוכה. בוא נראה עכשיו את התמונות של סו.” אמר חן וניגש ופתח תיק ‘פוליגל’ ירוק שמתוכו הוציא צילומים גדולים וקטנים של סו בכל מני רגעים ומצבים, עם ובלי יניב, עם ובלי הבטן ההריונית, עם ובלי שמחה, עם ובלי תסרוקת פאנקיסטית, סו במסיבת פורים עם בירה ביד, סו רוכבת על סוס באורוות הקיבוץ. סו מסתכלת בתמהיל של חשד וחן במצלם אותה, סו בפורטרט רציני בגן של ורדים בקיבוץ. “הן מדהימות חן, אני באמת מתרגש מהן, הייתם די קרובים אתה וסו? אני מתכוון, לא במובן הרומנטי- זו הייתה המחלקה של יניב…” מלקולם ניגב את מצחו שאגלי זיעה קטנים ניכרו בו.
“חכה, אני אדליק את המזגן.” אמר חן וכשחזר אליו הוסיף: “באנגליה אין מזגנים בקיץ נכון? שמעתי וראיתי בטלביזיה שכשהיה לכם גל חום, אנשים פשוט לא החזיקו מעמד כי החנויות, המלונות ובתי העסקים שלכם אינם ממוזגים בכלל. חכה עוד שתי דקות כבר תרגיש טוב. שמתי לב שגם אצל הוריו של יניב לא הדליקו את המזגן והיה לי חם שם.” חן התלהב מכך שהוא יכול לדבר עם מישהו כמו מלקולם. זה היה אולי האורח הכי מעניין וחשוב שאי פעם ביקר אצלו. אורח שמבין מי זו סו. “אתה יודע אילו בעיות היו לי עם הבת שלי כשהיא באה לגור פה עם יניב? בעצם מה זה חשוב כבר, אני לא יודע למה הזכרתי את זה.” אמר מלקולם והסתכל על תמונה אחת חמודה של סו בשתי צמות כמו ילדת בית ספר טובה ומחייכת. “היא מאוד אהבה את ישראל” אמר חן והרגיש את אותה הרגשה של שקר קטן שעולה וזוחל נגד הזרם של המילים שיוצאות לו מהפה.
“כן, היא אהבה את יניב ואהבה את הקיבוץ שלכם. אני גם מבלה פה רק יומיים ומשהו מוזר קורה לי, אני חושב שגם בעיניי מוצא חן הקיבוץ. לאנשים כאן יש מספיק כסף כדי לכלכל את עצמם וליהנות מהחיים. יש פה ביטחון…”
“כן, ביטחון שהטילים של הערבים יפגעו בנו לבסוף” קטע אותו חן.
“כן, זה נכון שיש טילים, אבל זה גם מקום טוב לגדל בו ילדים, אין פה, כך נראה לי, פשע וסמים כמו באנגליה. אתה צריך לראות את השכונה שלי בבסילדון, יש שם עכשיו טיפוסים שממש מפחיד להסתובב לידם בלילה. רק לפני שבאתי הם חרטו לי על המכונית קו, שריטה מרגיזה שעכשיו אני לא יכול להוריד אותה. ממזרים מחורבנים, זה מה שהם!” הזקן העווה בידו לאות שנמאס לו מהם ומשכמותם.
“כן, בזה אתה צודק, אבל לפעמים לגור במקום סגור, איפה שכולם מכירים את כולם, יכול להיות משעמם ולא נעים בכלל. לא כל האנשים בקיבוץ נחמדים, אתה יודע.” חן הלך למקרר והוציא בקבוק גדול עם תווית באנגלית עליו ומשקה חום בתוכו. “תרצה ‘פימס’? שאל והניח על השולחן שתי כוסות זכוכית גבוהות. “כן, אני אשמח ל’פימס’…איפה השגת את הבקבוק?” שאל מלקולם.
“בחנות בתל אביב. חכה שנייה, אני אשים כמו באנגליה תות שדה וקרח ואפילו פטלים שיש לי פה. מזל שעכשיו קיץ ויש אותם!” חן שמח על שהוא חי בכלל. האנגלי הביט בו ובבקבוק וחייך. הוא ידע שהשיג בקיבוץ הזה חבר. “לא הייתי מאמין שמוכרים כאן בקבוקי ‘פימס’, באנגליה לא בכל פאב יש אותם…”
“אני אגלה לך עוד משהו, חנות המשקאות שבה קניתי את המשקה כבר איננה, היא התפוצצה יחד עם הבקבוקים שלה לרסיסים. היא הייתה החנות הכי קרובה לפיגוע מלקולם, בעל החנות התעוור מהזכוכיות, הוא חי, דיברתי אתו בטלפון. הוא אמר לי לשמור את הבקבוק למישהו באמת מיוחד שיבוא אלי ולא לשתות אותו לבד.” חן הביט באנגלי ופניו הפכו לאבן באחת כאשר ראו את האפקט של דבריו על פרצופו של הזקן. פניו נהפכו קשות ונטולות מבע. “אני חושב שאלך עכשיו, תודה לך בעבור האירוח חן, בטח מחכים לי שם אצל הוריו של יניב.” הזקן פנה לצאת וחן לא ידע מה יגיד. כשיצא ועזב את חן עם שתי הכוסות המוכנות, עם הקרח ועם התותים והפטלים בתוכם, הניח אותם בתוך פח האשפה שלו כמו שהם ויצא כדי לחזור מאוכזב למשמרת שלו במפעל. הוא לא אכל ארוחת ערב באותה משמרת ורק כשהגיע למכסה המבוקשת, בשעה חצות ועשרה, הרשה לעצמו לבוא הביתה וללכת לישון לא מקולח וללא שצחצח את שיניו- שני דברים שהיה מאוד קפדן בהם בדרך כלל.
אין עדיין תגובות