החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הבא ברכה לנערים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 304 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

הבא ברכה לנערים מספר את סיפור חייו והנצחתו של יחיעם ויץ. הוא נולד ביבנאל ב־1918 והיה מראשוני מתגייסי הפלמ"ח, ממעצבי דמותו ורוחו וממפקדיו הבולטים. ב"ליל הגשרים", ב־16 ביוני 1946, יחיעם נפל במבצע החבלה בגשר אכזיב. הספר מתאר את מפעלי הנצחתו ‒ קיבוץ יחיעם, שהוקם בגליל המערבי בנובמבר 1946; ספר מכתביו, שנערך על־ידי בן דודו וחברו הקרוב ס. יזהר, הפך לספר קנוני בקרב ספרי הזיכרון של נופלי דור תש"ח; עשרות 'יחיעמים' ‒ ילדים שנולדו אחרי נפילתו נקראים על שמו. הספר מנסה להתמודד עם השאלה מדוע יחיעם הפך לגיבור לאומי ולגיבור תרבות.

הספר מתמקד גם בהנצחתם של נופלי דור תש"ח הבולטים כמו אהרן שמי (ג'ימי), זהרה לביטוב, נחמיה שיין, זוהר (זוריק) דיין, מרדכי (מודי) אלון ועלי בן-צבי וכיצד נופלים אלה יצרו את קווי הדיוקן המאפיינים את בני דורם.

יחיעם ויץ הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימוד ישראל באוניברסיטת חיפה ומלמד באוניברסיטת בר־אילן. כמו כן הוא עוסק בתולדות היישוב בתקופת המנדט הבריטי ובתולדותיה של מדינת ישראל.

מקט: 4-249-50850
הבא ברכה לנערים מספר את סיפור חייו והנצחתו של יחיעם ויץ. הוא נולד ביבנאל ב־1918 והיה מראשוני מתגייסי הפלמ"ח, ממעצבי […]

מבוא

נולדתי בירושלים ב־20 בינואר 1951 (י”ג בשבט, תשי”א) להוריי רבקה ורענן ויץ, כארבע שנים וחצי אחרי נפילת דודי, יחיעם ויץ. יחיעם נהרג ב־16 ביוני 1946 בפעולת ‘ליל הגשרים’. כינויי במשפחה הוא ‘יחיעם הקטן’ כיוון שבן דודי, המבוגר ממני, כונה ‘יחיעם הגדול’. גדלתי בבית המשפחה ברחוב החלוץ בבית הכרם, באותה חצר שבה גרו גם סבא יוסף וסבתא רוחמה – הורי יחיעם. כל חיי אני מתגורר באותו המקום, עד עצם היום הזה. דודי יחיעם הגיע לבית בבית הכרם בשנת 1923, כשהיה פעוט בן חמש, וחי בו חלק ניכר מחייו הקצרים. רוחו ריחפה במקום שנים רבות. כבר כנער צעיר התמודדתי עם דמותו ועם צילו. זיכרון יחיעם היה יסוד דומיננטי בזהותי והיו לו שני מרכיבים: המרכיב הראשון היה צער ויגון עמוקים ביותר; והמרכיב השני היה שונה לחלוטין וזהו הפולחן סביב דמותו. סבי וסבתי עשו הכול כדי לשמור על ‘הפולחן’ וכך הפך יחיעם לדמות לאומית ומיתולוגית. לנוכח מצב זה גדלתי בתחושה עזה שאין לי כלל זהות עצמית, פרטית לגמרי.

השם יחיעם ויץ היה שם ידוע מאוד בימי נערותי, אנשים הכירו אותו והגיבו כששמעו את שמי. היה לי קשה מאוד להתמודד עם תגובות אלה. דוגמה בולטת לכך היא תגובתו של צבי קפלן, מורי למוסיקה בשנתי הראשונה בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה (ליד”ה, בשנת 1963). כשראה אותי בכיתה ביום הלימודים הראשון החל לצרוח עליי ולאיים שיוציא אותי מהכיתה. לא היה לי שמץ מושג מדוע הוא מתנהג בדרך כה משונה. לאחר כחודשיים הגיע אבי לבית הספר וכאשר קפלן ראה אותו הוא רץ אליו, נפל על צווארו והשניים התחבקו בהתרגשות. אני צפיתי במחזה בהשתאות ובערב שאלתי את אבי לפשרו. אבא הביט בי ארוכות ואמר: ‘ימי, אתה לא יודע, צבי קפלן היה חבר נפש של יחיעם’. מאוחר מאוחר יותר שאלתי את רמה, אלמנתו של יחיעם, על חברות זאת. היא ענתה כי צבי אהב את יחיעם אהבה גדולה ויותר מזה – אחרי נפילת יחיעם היה קפלן במשבר נפשי לא קל. לאחר פגישתו עם אבי, שינה צבי קפלן את יחסו כלפיי באופן מוחלט – הפכתי להיות יקיר תלמידיו. כך נאלצתי במהלך חיי להתמודד עם זיכרון יחיעם המורכב והמתעתע. אני מודע לכך שקשה עד מאוד לשאת את השם ‘יחיעם ויץ’, אך מרתק מאוד לשאת אותו. גם היום, כשאני מבוגר מדודי יחיעם ביותר מארבעים שנים, רודף אותי צילו בלא מעט דרכים.

טענו אנשים שהכירו את יחיעם היטב טענו כי הדמיון בינינו הוא מפתיע. בקיץ 1966, כשהייתי בן 15, פגשתי בביתי אורחת של אימי, נעמי סמילנסקי, שהכירה את יחיעם שנים רבות. נעמי התבוננה בי במבט ארוך ואמרה לאימי משפט קצר אחד: ‘יחיעם הגיע’. תמונה נוספת, של אירוע שהתרחש אחרי עשרות שנים, חקוקה היטב בזיכרוני. בשנת 1999 ארגנתי באוניברסיטת חיפה יום עיון לרגל שלושים שנים למותו של לוי אשכול, והזמנתי את רות דיין, שלמדה עם יחיעם באותה הכיתה בגימנסיה העברית בירושלים. כאשר רות ראתה אותי אמרה לי: ‘החיוך שלך הוא כמו של יחיעם’. היו אנשים שלא הכירו אישית את יחיעם, אך זכרו את הלווייתו ההמונית. בשנת 1977 הצטרפתי למערכת כתב העת ‘עמדה’ ועורכו, חברי היקר מנחם ברינקר, הציג אותי בפני חבר המערכת בועז עברון. בועז הסתכל עליי ואמר: ‘יחיעם, אני זוכר את הלווייתך’.

נקודה מהותית יותר עבורי הייתה יכולת הכתיבה הידועה והמרשימה של יחיעם. כנער צעיר כבר הייתי חייב להתמודד עמה. בקיץ 1966, כשהייתי בן 15, יצאה לאור המהדורה השנייה של מכתבי יחיעם (המהדורה הראשונה יצאה לאור במרס 1948, בעצם ימי מלחמת העצמאות). את הספר קיבלתי כמתנה יקרה מסבי. תשוקת הכתיבה פיעמה בי מאז ילדותי וסבי, שעודד אותי, כתב לי כשהייתי בן שבע: ‘במלאת לך שנים עשרים; עטך תנהג בעט סופרים’.

קראתי את מכתבי יחיעם ואת המבוא למהדורה החדשה שכתב ס. יזהר. כמה מן המכתבים קראתי שוב ושוב כיוון ששילבו בין שלושה מרכיבים שהיוו את יסודות נפשו של יחיעם: ביטויי אהבה מרגשים; סיפורים על שורשיו; התייחסות לנושא שהיה קרוב מאוד לנפשו – מוזיקה קלאסית. דוגמה למכתב כזה שכתב יחיעם לרמה סמסונוב, חברתו שהפכה לרעייתו, ב־18 במרס 1939 בעת שלמד בלונדון:

‘נזכרתי במין ערב נהדר בחדרה, שנינו הלכנו לצד הגורן, כשהחשיכה ירדה יותר ויותר, היה הכול שקט ושליו וספוג ריחות של קציר וירק ופרדסים, ומין שקט מיוחד במינו היה זה, שקט של המושבות שלנו, בפרט של אלה שאינן עירוניות ביותר. מין שקט שמזכיר לי את בית סבא… הלכנו שנינו יד ביד, ואת היית באותה שמלה רכה, וכפרית, ונהדרת, ואת כולך נהדרה בה, כולך יופי, ושקט, וטוב, ואחווה, ושירה, וליטוף. ואת ואני הולכים לאט וחוששים להרים קול או למהר, שלא תשתמט השעה הזאת ותימוג לה; ואנחנו עוברים על פני בחור ובחורה ועריסה ואת מספרת לי משהו עליהם, והכול מתמזג לתוך הערב הזה… לא בי האשמה. את הסימפוניה השמינית [של בטהובן] שמעתי ועלתה לי רמה הטובה בזיכרון, ביד חמימה בתוך ידי, וחיוך ועיניים רכות, ורציתי פתאום כל כך להזכיר לה אותו ערב ואותם דברים’.

כשקראתי מכתב זה ומכתבים אחרים עלתה בי תחושת תסכול ותהיתי אם אי פעם אצליח להפגין כשרון כתיבה כה יפה כשל יחיעם. שאלה זו ליוותה אותי והטרידה אותי. העובדה שבמהלך השנים הצלחתי לבטא את עצמי על הכתב באופן ראוי מעידה כי התגברתי על חששותיי ותסכוליי לנוכח זכרו ומורשתו. הצלחה זאת היא נקודה מכרעת בעולמי.

מכתבים רבים שכתב יחיעם הוקדשו ליצירות מוזיקליות שאהב להאזין להן. מכתב שכתב ליזהר סמילנסקי (הסופר ס. יזהר), בן דודתו וחברו הקרוב, מה־6 במאי 1939 מעיד על כך שיחיעם היה בעל השכלה מוזיקלית רחבה, למרות שלא למד מוזיקה בחייו:

‘מחר אני וש. הולכים לשמוע את אדריאן בולט ו(הפסנתרן ויליאם) באקהאוז: בטהובן, קונצרט מס’ 3, קונצרט מס’ 5 [הידוע בשם “הקיסר”] ו”הפוגה הגדולה” (!) ומכיוון שקילל כל כך אותי ואת ש. על “שאין אנו שומעים כלום” – הרי שהגיעה שעה להודיע לך בשם שנינו שאם אינך מכיר את הקונצרט לפסנתר ה־24 ב־C moll [ספרו ברשימת קסל הוא 491] ואת הקונצרט לפסנתר ב־moll D של מוצרט – אינך אלא בטלן. אין לך מושג כמה הוא עצום, ויסודי וראשית לכל! בטהובן “גנב” ממנו עשרות תמות! בקיצור, אנחנו שנינו מוצרטיסטים מושבעים ומאום לא יעזור לך (והרקוויאם? ה’קיריה”?)’.

התחלתי להאזין למוזיקה קלאסית בקיץ 1966. מבחינתי הכרת מוזיקה הייתה אירוע מכונן – מאותם ימים ההאזנה למוזיקה הפכה למרכיב דומיננטי בעולמי הנפשי והאינטלקטואלי. עד היום אני מאזין למוזיקה, בעיקר קאמרית, ומכיר לא מעט יצירות. משפטו של חיים גורי, שמצוין בספר זה, כי יחיעם ‘ידע עשר סימפוניות בעל פה’ מתאר גם אותי. דרך מכתבי יחיעם הכרתי את היצירות שאהב יחיעם ושעליהן כתב במכתביו. יחיעם כתב על שני הקונצרטים לפסנתר של מוצרט שאף אני אוהב. הקונצרט הראשון שיחיעם ציין במכתבו – קונצרט מספר 24 – הוא אחת היצירות המוזיקליות הראשונות שהכרתי ומלווה אותי מאז בכל נפתולי חיי. בקיץ 1973 האזנתי ליצירה יחד עם חברי הקרוב גדעון (גידי) דבורצקי, שלאחר זמן קצר נפל במלחמת יום הכיפורים בהיותו בן 21. כשאני מאזין ליצירה זאת אני זוכר היטב כיצד האזנו לה שנינו על גבי רשמקול סלילים מיושן בביתו. קראתי לבני גידי על שמו של חברי הטוב, כפי שגם אני נקרא על שם חלל מלחמות ישראל.

במכתב אחר ציין יחיעם יצירה נוספת שקרובה ללבי – ‘הפוגה הגדולה’ מאת בטהובן. יצירה זו היא אחת מהרביעיות המאוחרות של בטהובן שנתפסות כיצירות כבדות משקל וקשות להאזנה. עוד בהיותי תלמיד תיכון התמודדתי עם יצירות אלה בעקבות משפט שכתב יחיעם ליזהר: ‘פעל עלי הפחד שלי מפני “דברים קשים – סונטות אחרונות, קואורטטים אחרונים”‘. כשקראתי זאת חשבתי לעצמי שאם יחיעם היה אחוז פחד מיצירות אלה, אני חייב להאזין להן. קניתי תקליטים של הרביעיות המאוחרות בביצוע רביעיית בודפשט והפכתי למעשה לתלמידו של דודי המת וכך יצרתי בעולמי סוג של דיאלוג עימו. דודי יחיעם היה נוכח אפוא תמיד בעולמי הפנימי.

כאשר השתתפתי בשלוש תכניות הרדיו ‘הקונצרט שלי’ הקראתי קטעים ממכתבי יחיעם שעסקו במוזיקה והשמעתי בהן יצירות שיחיעם אהב – כמו הסונטה האחרונה לפסנתר של בטהובן (מספר 32 ואופוס 111) והסימפוניה הרביעית והאחרונה מאת יוהנס ברהמס, שיחיעם הגדיר את ביצועה כ’עצום ומבעית’. כך המשכתי את הדיאלוג בינינו בעולמי המוזיקלי.

כל חיי אני מנסה לפענח את דמותו ולהבין את מקומו בעולמי. ביוני 2014 התרחש אירוע ששינה את התייחסותי ליחיעם באופן משמעותי – במפגש של עשרות ‘יחיעמים’, שנקראו על שם יחיעם ויץ. יוזמת המפגש הייתה שרה ברנע, מורת דרך ותיקה שעוסקת בסיורים בבית הקברות בהר הזיתים, עבורה היה ארגון המפגש בגדר הגשמת חלום. שרה פנתה ליחיעם יפה, בנו של אורי יפה ממעוז חיים ששלח את יחיעם למשימה שבה מצא את מותו, ושהיה אחד מ’היחיעמים’. שרה ברנע ויחיעם יפה פנו אליי ויחד גיבשנו את המפגש שנערך ב־16 ביוני 2014, יום השנה ה־68 ל’ליל הגשרים’. המפגש המרגש נערך ביד יצחק בן־צבי בהשתתפות עשרות ‘יחיעמים’, שהסוציולוג פרופסור אפרים יער כינה ‘ילדי מצבות’. כולנו בני אותו דור, וגילינו נעים סביב גיל המדינה. חלקם נולדו בשנת 1946, שנת נפילתו של יחיעם. ה’יחיעמים’ סיפרו כיצד הם מתמודדים עם הנטל הקשה של נשיאת השם ‘יחיעם’. על האווירה ששררה במפגש נכתב:

‘ברצוני להזהיר את הנוכחים: “בערב זה אין להשתמש בשמות פרטיים” ביקש מנחה המפגש ד”ר יחיעם יפה. בתחילת המפגש כדי לנמק את בקשתו, קרא לפתע: “יחיעם, כבה בבקשה את האור”. בתגובה קמו ממקומם כעשרים איש. יחיעם אינו מן השמות המככבים ברשימת השמות השכיחים בישראל. אבל במפגש היחיעמים הוא היה הנפוץ ביותר. קרוב לשלושים יחיעמים, שנקראו על שמו של איש הפלמ”ח יחיעם ויץ השתתפו’.

יצאתי מהמפגש הזה עם שאיפה גדולה, לכתוב על יחיעם ויץ ועל הנצחתו כדי להבין סוגיה מכרעת בחיי ובנפשי – מהו מקומו בעולמי. שאיפה זו הבשילה לאיטה ולאחר כשנתיים, ביוני 2016, התחלתי לצעוד בדרך ארוכה ומרתקת – כתבתי ספר על יחיעם עצמו, על הנצחתו ועל הנצחת בני דורו.

נסעתי לקיבוץ יחיעם כדי לחפש חומרי ארכיון על היחסים בין הקיבוץ למשפחת ויץ, ובמיוחד על קשריהם ההדוקים עם סבי, יוסף ויץ. עזבתי את הארכיון בתחושה בלתי רגילה – מצאתי שפע חומרים מרתקים ומרגשים. התברר לי כי במהלך השנים אספו אנשי הארכיון כל פיסת מידע על משפחת ויץ. במהלך הנסיעה הארוכה חזרה לירושלים גיבשתי את ההחלטה – לאסוף עוד חומרים להתחיל לכתוב. מאז אני הקדשתי חלק ניכר מזמני לכתיבת הספר, חוויה לא קלה, אך מסעירה. ספר זה אינו הספר הראשון שכתבתי, אך הוא שונה לחלוטין מיתר ספריי כי הוא עוסק בשורשי משפחתי ומאיר אותם ואת שורשיי שלי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.