החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הצלב הבוער, חלק 1

מאת:
מאנגלית: ברוך גפן | הוצאה: | 2017-03 | 736 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

דיאנה גבלדון ממשיכה לספר את סיפור אהבתם של ג׳יימי פרייזר וקלייר רנדל, אשתו הנוסעת בזמן. הסיפור הסוחף נע בין שדות הקרב של סקוטלנד במאה השמונה־עשרה לבין איי הודו המערבית האקזוטיים.

השנה היא 1771, והמלחמה בפתח. אשתו של ג׳יימי פרייזר מגלה לו זאת. עליו להאמין לה, משום שהיא ניחנה ביכולת הניבוי המחרידה ביותר. ראיית־העתיד הייחודית של קלייר הביאה אותו למצבים מסוכנים, אבל גם הצילה אותו בעבר.

מה הוא יעשה אם כך?

דיאנה גבלדון, בעלת תואר שני בביולוגיה ימית ותואר דוקטור באקולוגיה, לימדה שתים־עשרה שנים באוניברסיטה לפני שפנתה לכתיבת סיפורת במשרה מלאה. היא חיה בסקוטסדייל, אריזונה, עם בעלה, שלושת ילדיהם ובעלי חיים רבים. עד כה נמכרו בעולם 26 מיליון עותקים! של ספריה. הסדרה נוכרייה עוּבּדה לסדרת טלוויזיה מצליחה.

 

״אל תחשבו אפילו להתחיל לקרוא את הצלב הבוער אם אין לכם לפחות סופשבוע אחד חופשי.״                           הדאלאס מורנינג ניוז

״אסקפיזם מענג… גבלדון היא מספרת־סיפורים מופלאה ורגישה.״

הדנבר פוסט

מקט: 15100716
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
דיאנה גבלדון ממשיכה לספר את סיפור אהבתם של ג׳יימי פרייזר וקלייר רנדל, אשתו הנוסעת בזמן. הסיפור הסוחף נע בין שדות […]

1

שמֵחה היא הכַּלָה
ששמש זורחת עליה

הר הֶליקוֹן

המושבה המלכותית של צפון קרוליינה

סוף אוקטובר, 1770

התעוררתי לצלילי טיפות הגשם הנוקשות על בד הברזנט מעל ראשי, ובשפתַי תחושת הנשיקה של בעלי הראשון. מיצמצתי בניסיון לזהות היכן אני נמצאת, ואינסטינקטיבית כיסיתי את פי באצבעותי. האם ניסיתי לשמֵר את התחושה או להסוות אותה — תהיתי לעצמי.

ג’יימי התנער ומילמל משהו מתוך שינה. הוא שכב לצדי. תנועתו העלתה גל ניחוח חדש מענפי הארז שהיו פרושים מתחת למזרן שלנו. אולי הטרידה את מנוחתו רוח רפאים חולפת? הפניתי פרצוף זועף לעבר החלל שמחוץ למחסה שיצרנו לנו.

לך מכאן, פרנק! חשבתי בקשיחות.

בחוץ עדיין שררה חשיכה, אבל מהאדמה הלחה עלה אד ערפל אפור־פנינה. השחר קרוב. דבר לא נע, בחוץ או בפנים, אבל חשתי בבירור שעשוע אירוני המרפרף על עורי כמו מגע קליל ביותר.

לא הייתי אמור לבוא לראות אותה מתחתנת?

תהיתי אם המילים נארגו מאליהן בתוך מחשבותי, ואולי — עם הנשיקה — הן נבעו ממעמקי התת־הכרה שלי. אמש נרדמתי בעודי חושבת על ההכנות לחתונה, לכן לא התפלאתי כשהתעוררתי מחלומות על חתונות ועל ליל הכלולות שלי.

החלקתי על גופי את הכותונת המקומטת שלי והבחנתי באי־נוחות קלה שהיא מופשלת סביב ירכי, ושעוֹר גופי חמים במיוחד, ולא רק משֵינה. לא זכרתי שום פרט ממשי מהחלום שהעיר אותי, רק מהומה של תחושות ותמונות. אולי זה טוב, חשבתי לעצמי.

הסתובבתי הצדה על פני הענפים המאווששים והתקרבתי אל גופו של ג’יימי. הוא היה חמים והדיף ריחות נעימים של ויסקי ועשן מדורה שעיטרו את הניחוח הגברי המנומנם הבסיסי שלו, כמו תו עמוק שממשיך להדהד באוויר. התמתחתי מלוא גופי, ובתנועה איטית מאוד הִקשַתי את גבי לאחור והצמדתי קלות את חזית אגן הירכיים שלי אל הירך שלו. אם הוא ישן עמוק או אם הוא נטול חשק, הוא לא יבחין בי כלל. אבל אם לא…

הוא לא. הוא חייך קלות, עדיין בעיניים עצומות, וכף יד גדולה ליטפה לאט את גבי ואז עצרה וחפנה בכוח את ישבני.

“מממ…” הוא אמר. “מממ,” ואז נאנח ושקע שוב בשינה. ידו המשיכה לאחוז בי.

התכרבלתי לצדו בתחושת ודאות מחודשת. די היה בנוכחות הגופנית של ג’יימי לפוגג את תחושת החלום שהמשיך להדהד בתוכי. פרנק — אם אכן זה היה פרנק — צדק, ככל שהדבר אפשרי. ברור שבְּרי היתה שמחה אילו שני אבותיה היו מגיעים לחתונה שלה.

כעת כבר הייתי ערה לגמרי, אבל נינוחה מכדי לנוע. בחוץ זירזף גשם קל, האוויר היה קר ולח, וקן השמיכות החמים שלנו היה מפתה אפוא יותר מהמחשבה על כוס קפה חם אך מרוחק. הכנת הקפה היתה מחייבת אותי לצעוד עד ערוץ הנחל, לשאוב מים, להקים מדורה חדשה — אלוהים, העצים בטח לחים גם אם האש לא כבתה לגמרי — ואז לטחון את הקפה במכתש האבן ולהרתיח אותו, וכל אותו הזמן עלים רטובים יתעופפו סביב קרסולי, וטיפות מים יזלגו היישר מענפי העצים על העורף והצוואר שלי.

עצם המחשבה על כך צימררה את גופי, לכן משכתי את השמיכה, כיסיתי את כתפי החשופה והמשכתי להגות בתוכניות ובהכנות שאיתן נרדמתי.

מזון, משקאות… למרבה המזל הייתי משוחררת מהתפקיד. ג’וֹקַסטָה, דודתו של ג’יימי, תדאג לזה, או ליתר דיוק רב־המשרתים השחור שלה, יוליסס. לגבי האורחים בחתונה — כאן לא היתה כל בעיה. נמצאנו בלב הכינוס הגדול ביותר של אנשי הרים סקוטים שעקרו למושבות, כך שמזון ומשקאות הוגשו בכל מקרה.

לכל הפחות לברי תהיה שמלה חדשה — גם היא מתנה מג’וקסטה — שמלת צמר כחולה כהה. משי היה יקר מדי ולא הלם למעשה חיים במעמקי היער. השמלה היתה רחוקה מאוד משמלת המשי הלבן עם עיטורי פרחים כתומים שפעם דמיינתי לחתונתה. אבל מי היה יכול לדמיין בשנות השישים דאז שהיא תגיע לחתונה שכזו.

מעניין מה פרנק היה חושב על בעלה של בריאנה, חשבתי לעצמי. מן הסתם הוא היה מאשר את בחירתה. רוג’ר הוא היסטוריון — כלומר היה פעם, מזמן — כמו פרנק עצמו. בחור נבון ומשעשע, מוזיקאי מוכשר ומעודן, וכל כולו מסוּר לבריאנה ולגֶ’מי הקטן. זו תכונה ראויה להערצה, אמרתי בלבי כשפני בכיוון הערפל, בהתחשב בנסיבות.

אז את מודה בזה? שמעתי את המילים מתגבשות באוזן הפנימית שלי כאילו הוא דיבר אלי בציניות־מה, לועג לי וגם לו.

מצחו של ג’יימי התקמט ואחיזתו בישבני התהדקה. קולות נשיפה קלים נפלטו מפיו מתוך שינה.

אתה יודע שאני מודה, אמרתי ללא מילים. תמיד הודיתי בכך, ואתה יודע זאת היטב, אז פשוט תסתלק מכאן, בסדר?!

בתנועה נחרצת הפניתי את גבי אל האוויר הצונן שבחוץ והנחתי את ראשי על כתפו של ג’יימי, מוצאת מחסה בחולצתו החמימה, הרכה והמקומטת.

ביני לבין עצמי חשבתי שג’יימי נטה פחות ממני — אולי גם פחות מפרנק — לפרגן לרוג’ר רק משום שקיבל את ג’מי כאילו היה בנו. מבחינת ג’יימי מדובר במחויבות טבעית פשוטה: גבר הגון לא יכול לפעול אחרת. ידעתי שהוא פיקפק מעט ביכולתו של רוג’ר להחזיק משפחה ולהגן עליה בלב הישימון של קרוליינה. רוג’ר היה גבר גבוה בנוי לתלפיות ובהחלט מוכשר, אבל “כובע בּוֹנֶט, חגורה וחרב קטנה” היו מבחינתו רק מילותיו של שיר. בשביל ג’יימי אלה היו כלי עבודה מקצועיים.

היד שעל ישבני סחטה אותו לפתע והקפיצה אותי בבהלה.

“סאסנך,” אמר ג’יימי בקול מנומנם, “את מתפתלת כמו רֹאשן של צפרדע ביד של ילד קטן. אולי את צריכה ללכת לשירותים?”

“אוה, אתה ער,” אמרתי והרגשתי קצת מטופשת.

“עכשיו כבר כן,” הוא אמר. ידו נשמטה ממני, והוא התמתח וגנח בקול. כף רגלו החשופה ביצבצה מקצה השמיכה, ובהונותיו הארוכות נפרשו.

“סליחה, לא התכוונתי להעיר אותך.”

“אחח, לא נורא,” הוא הרגיע אותי, כיחכח בגרונו, העביר כף יד דרך גלֵי שערו האדמוני הפזור ומיצמץ. “היו לי חלומות מטורפים לגמרי. זה תמיד קורה כשאני ישן וקר לי.” הוא הרים את ראשו והביט במורת רוח במורד השמיכה בבהונות רגליו, שאותן הניע מצד לצד. “למה לא ישנתי עם גרביים הלילה?”

“באמת? על מה חלמת?” שאלתי וחשתי דקירת אי־נוחות קלה. קיוויתי מאוד שהחלומות שלו לא דמו לאלה שלי.

“סוסים,” הוא אמר, ואני צחקתי בהקלה מיידית.

“איזה חלומות מטורפים כבר יכולים להיות לך על סוסים?”

“אלוהים אדירים, זה היה נורא.” הוא שיפשף את עיניו בשני אגרופים קמוצים בניסיון לנער את החלומות מראשו. “זה היה קשור למלכים אירים. את זוכרת מה מקנזי אמר עליהם ליד המדורה אתמול בלילה?”

“מלכים אירים — אה!” נזכרתי וצחקתי שוב. “כן, אני זוכרת.”

רוג’ר, סמוק כולו וגאה באירוסיו הטריים, בידר את החבורה שנאספה סביב המדורה אמש בשירים, בדקלומים ובסיפורים משעשעים. אחד מהם היה על טקסי ההכתרה של מלכים אירים עתיקים. למשל, טקס שבו המלך המיועד היה צריך להזדווג עם סוסה לבנה בפני קהל רב. הצעד נועד כנראה להוכיח את גבריותו, למרות שאישית נדמה לי שזה מוכיח יותר את קור רוחו ושליטתו העצמית.

“אני הייתי אחראי על הסוסה,” אמר ג’יימי, “אבל הכול השתבש שם. האיש היה נמוך מדי, והייתי צריך למצוא משהו שהוא יוכל לעמוד עליו. מצאתי סלע, אבל לא הצלחתי להרים אותו. אחר כך מצאתי שרפרף, אבל אחת מרגליו נשברה לי ביד. ואז ניסיתי לבנות בימה מלבֵנים, אבל הן התפוררו לחול. בסוף אמר לי מישהו שיהיה בסדר ושפשוט יחתכו לסוסה את הרגליים, אבל ניסיתי למנוע את זה. בינתיים המיועד למלוכה משך בחגורת המכנסיים שלו והתלונן שהוא לא מצליח לפתוח אותה, ואז מישהו שם לב פתאום שהסוסה שחורה בכלל ושזה לא יעבוד.”

נחרתי מרוב צחוק והחנקתי את הקול בקפלי החולצה שלו מחשש שאעיר את האנשים שישנו סביבנו.

“ואז התעוררת?”

“לא. משום־מה הדברים מאוד פגעו בי, ואני טענתי בתוקף שהסוסה תתאים בהחלט לתפקיד כי סוסה שחורה בעצם הרבה יותר טובה, הרי כולם יודעים שלסוסים לבנים יש עיניים חלשות. אמרתי להם שצאצאי הסוסה הלבנה יהיו עיוורים. הם אמרו, לא, לא. שחור מביא מזל רע. אבל אני התעקשתי שזה לא נכון, ואז…” הוא השתתק וכיחכח בגרונו.

“מה קרה אז?”

הוא משך בכתפיו והציץ בי במבט מלוכסן. סומק קל החל לטפס במעלה צווארו.

“טוב, נו. אמרתי להם שזה יסתדר מצוין, שאני אראה להם. אז תפסתי באחורי הסוסה כדי שתפסיק לזוז והתחלתי להתכונן ל… אה… להכתיר את עצמי למלך אירלנד. וברגע הזה התעוררתי.”

נחרתי וחירחרתי. הצלעות שלו רטטו בצחוק מאוּפּק.

“אוי. עכשיו אני ממש מצטערת שהערתי אותך!” ניגבתי את עיני הדומעות בשולי השמיכה שלי. “אני בטוחה שהאירים הפסידו בגדול, למרות שאני באמת תוהה מה חשבו מלכוֹת אירלנד על הטקס המוזר הזה,” הוספתי לאחר מחשבה נוספת.

“אני לא חושב שהנשים סבלו מזה, אפילו לא קצת, לעומת הסוסות,” ג’יימי הרגיע אותי. “אבל שמעתי על גברים שמעדיפים —”

“לא על זה חשבתי,” אמרתי לו. “הטרידו אותי יותר ההשלכות ההיגייניות, אם אתה מבין למה אני מתכוונת. לרתום את הסוסים לפני העגלה זה עניין אחד, אבל לשים את הסוסה לפני המלכה זה כבר…”

“לרתום את הסוסים לפני…? אה, כן!” הוא כבר היה סמוק מצחוק, אבל עכשיו הסמיק עוד. “תשמעי, את יכולה לחשוב על האירים מה שאת רוצה, סאסנך, אבל אני מאמין שהם מתרחצים מדי פעם. בהתחשב בנסיבות שתיארתי, סביר להניח שהמלך היה יכול להיעזר בקצת סבון ב… ב…”

“באמצע העניין?” הצעתי פתרון מילולי. “לא נראה לי. כלומר, אחרי הכול סוסה היא חיה די גדולה, זאת אומרת לעומת…”

“זאת שאלה של מוּכנות, סאסנך, לא רק מרחב וחלל,” הוא אמר ושיגר לעברי מבט מרסן. “ברור לי גם שהאיש זקוק לקצת דרבון ועידוד לאור הנסיבות, למרות שזה בהחלט היה באמצע העניין בכל מקרה,” הוא הוסיף. “תגידי, קראת פעם את הורציוס או את אריסטו?”

“לא. מצטערת, לא כולנו משכילים כמוך. חוץ מזה, לא היה לי זמן לאריסטו, בעיקר אחרי שנודע לי שכשהוא מִיין את היצורים החיים בעולם הטבע, הוא מיקם את הנשים איפשהו מתחת לתולעים.”

“בטוח שהאיש לא היה נשוי.” ידו של ג’יימי נעה לאיטה במעלה הגב שלי, ואצבעותיו טיילו על עמוד השדרה שלי מעל הכותונת. “כי אם כן, הוא בטח היה מבחין שיש להן עצמות.”

חייכתי והרמתי את ידי אל לחייו, שהתנשאו בהירות וחלקות מעל הזיפים הכתומים.

תוך כדי תנועה ראיתי שבחוץ השמים התבהרו באור השחר העולה. ראשו היה צללית כנגד הברזנט הבהיר שכיסה על המסתור שלנו, אבל כבר יכולתי לראות בבירור את תווי פניו. ההבעה שהצטיירה עליהן כעת הזכירה לי למה הוא הסיר את הגרביים שלו אתמול בלילה. למרבה הצער, היינו שנינו עייפים מדי אחרי החגיגה הארוכה ונרדמנו באמצע החיבוק.

הופעתו של הזיכרון המאוחר הזה דווקא עודדה אותי, כי היה בו הסבר חלקי לפחות לכותונת המופשלת שלי ולחלומות שהיו לי. בו־בזמן חשתי זרם אוויר קר מחדיר אצבעות אל מתחת לשמיכה, וגופי נרעד. הם היו שונים מאוד זה מזה, פרנק וג’יימי, וכעת לא היה לי ספק מי מהגברים נשק לי לפני שהתעוררתי.

“נשק אותי,” אמרתי לפתע לג’יימי. שנינו עוד לא ציחצחנו שיניים, אבל הוא נענה לי וריפרף בשפתיו על פי. שלחתי את ידי, אחזתי בעורפו והצמדתי אותו אלי חזק יותר. הוא העביר את כובד משקל גופו אל זרועו ושלח יד כדי לכסות היטב את תחתית גופינו בשמיכה המקומטת.

המממ,” הוא אמר כשהרפיתי ממנו. הוא חייך, ועיניו הכחולות הפכו לחריצים כהים באפלולית שמסביב. “טוב, אני איתך לגמרי, סאסנך, אבל קודם אני חייב לצאת רגע החוצה.”

הוא הרחיק מעליו את השמיכה וקם. ממקומי על הקרקע היתה לי זווית ראייה לא שגרתית שסיפקה לי הצצה מרתקת אל מתחת לשולי כתונת הפשתן הארוכה שלו. בלבי קיוויתי שמה שנגלה לעיני לא היה תוצאה מתמשכת של הסיוט שלו, אבל החלטתי שעדיף לא לשאול.

“כדאי שתמהר,” אמרתי. “מתחיל לעלות אור, ואנשים יתחילו להסתובב כאן עוד מעט.”

הוא הינהן וחמק החוצה. המשכתי לשכב בשקט ופקחתי אוזניים. כמה ציפורים צייצו קלושות במרחק. אך עדיין היה סתיו, ואפילו אור יום מלא לא היה מצליח לעורר את המקהלות הפראיות שמשתוללות כאן באביב ובקיץ. צלע ההר ושפע המאהלים שעליה עדיין רבצו רדומים, אבל כבר יכולתי להרגיש תנועות והתמתחויות קלות מסביב, ממש על סף השמיעה.

העברתי אצבעות בשערי, התמתחתי ופיזרתי אותו סביב כתפי, ואז הסתובבתי על צדי בחיפוש אחר בקבוק המים. משב רוח קריר ליטף את גבי, ומיהרתי להציץ מעבר לכתף. השחר עלה והערפל התפוגג. האוויר בחוץ היה אפור ודומם.

נגעתי בטבעת הזהב שעל אצבע ידי השמאלית, והמגע החזיר אלי את זיכרונות אמש. היה מוזר לחוש בה שוב אחרי שנעדרה זמן כה רב. אולי הטבעת של פרנק היא שהחזירה אותו אל חלומותי. אולי הערב במהלך טקס הכלולות אגע בה שוב במכוון בתקווה שהוא איכשהו יראה את בתו שמחה ומאושרת מבעד לעיניים שלי. אולם ברגע זה הוא איננו כאן, והדבר שימח אותי. צליל קלוש כמו ציוץ מרוחק ריחף באוויר עד לאוזני, בכי קצר של תינוק מתעורר.

פעם חשבתי שבלי קשר לנסיבות, במיטת הכלולות אמורים להימצא רק
שני אנשים. עדיין חשבתי כך, אבל קשה יותר להעלים תינוק מאשר את רוחו
של מאהב מן העבר. המיטה של רוג’ר ושל בריאנה, מתברר, תיאלץ להכיל שלושה.

שולי בד הברזנט התרוממו מעט, ופניו של ג’יימי הופיעו. הוא נראה נלהב ומודאג.

“אני חושב שכדאי שתקומי ותתלבשי עכשיו, קלייר,” הוא אמר. “ראיתי חיילים נאספים למטה, ליד הנחל. איפה הגרביים שלי?”

התיישבתי במהירות. הרחק במורד ההר שמעתי את הלמות התופים.

ערפל קר רבץ כמו ענני עשן בעמקים הקטנים שמסביב. ענן גדול התיישב על הר הֶליקון כמו תרנגולת דוגרת על ביצה. האוויר היה סמיך ולח. מיצמצתי בעיני העייפות והבטתי אל צדה השני של חלקת עשב גס, אל המקום שבו פלוגה מגדוד 67 של אנשי ההרים נאספה במלוא תפארתה לצד הנחל. התופים הרעימו בקצב, והחלילן הפלוגתי ניגן משהו בקול תרועה תוך התעלמות מרשימה מהגשם.

היה לי קר מאוד והייתי עצבנית למדי. נרדמתי אתמול בציפייה להתעורר אל ספל קפה חם וארוחת בוקר טובה, שאחריה היו אמורים להתקיים שתי חתונות, שלוש הטבלות של תינוקות, שתי עקירות שן, עקירת ציפורן חודרנית אחת ושפע מפגשים חברתיים אחרים, משעשעים ולבביים, שמחייבים ליווי של ויסקי.

במקום זאת מצאתי את עצמי מתעוררת מחלומות טורדניים, מתפתה להתעלסות חמימה, אבל אז מוותרת עליה ונגררת החוצה אל גשם דקיק וקריר — ממש באמצע העניין, לעזאזל — מן הסתם כדי לשמוע הכרזה כלשהי. ועדיין לא היה קפה מוכן.

אנשי ההרים שהקימו מדורות ומאהלים על צלע ההר לא מיהרו לקום, ונדרש להם די הרבה זמן לדדות במורד ההר. בשלב זה פרצופו של החלילן היה סגול ממאמץ, וכשהגיע אל הצליל האחרון הוא סיים את נגינתו בנשימה חורקנית. צלילי התזמורת הקטנה עדיין הידהדו על מדרון ההר כאשר סֶגן ארצ’יבָּלד הֵייז פסע קדימה ונעמד בחזית שורת החיילים.

הוא דיבר בקול מאנפף במבטא של מחוז פָייף שבסקוטלנד, אבל קולו היה חזק, והרוח נשבה מאחוריו ונשאה את דבריו אלינו. בכל זאת חששתי שהאנשים שעומדים גבוה יותר על צלע ההר שמעו רק מעט מאוד מן הנאמר. אנחנו, שעמדנו ממש לרגלי ההר, היינו במרחק של לא יותר מעשרים מטרים מהסגן. הצלחתי לשמוע כל מילה שאמר למרות שיני הנוקשות.

“בשם הוד מעלתו ויליאם טיירון הנכבד, נציג הוד מלכותו, המושל על המושבה הזאת והמפקד העליון של חייליה,” קרא הייז מתוך קלף שאחז בידו והרים את קולו כמעט לכדי שאגה על מנת להתגבר על רחשי הרוח והמים והלחשושים מבשרי הרעות שעלו מקרב קהל מאזיניו.

העצים והסלעים סביבנו היו ספוגי לחות, וכעת נטפו מהם טיפות מים. הענן שהתיישב על ההר המטיר עלינו גשם קפוא וברד דקיק, ורוחות סוערות הורידו את הטמפרטורה בעוד כחמש מעלות. חשתי כאב בשוק השמאלית שלי הרגישה לקור, בדיוק בנקודה שבה נשברה לי העצם לפני כשנתיים. אנשים בעלי נטיות מיסטיות הנעזרים במשָלים ודאי היו מתפתים לומר שיש תיאום בין מזג האוויר הקשה להודעת המושל: שני הדברים נדמו מאיימים ונושאי בשורות רעות, חשבתי לעצמי.

“הואיל והגיע לידי,” קולו של הייז רעם, ועיניו סקרו את הקהל מעל הדף שבידיו ותחת גבותיו, “המידע שמספר גדול של אנשים חסרי בושה ומשמעת נאספו לאסיפה רועשת במיוחד בעיר הילסבורו ב־24 וב־25 בחודש שעבר כדי להתנגד למהלכיה התקינים של הממשלה, בשעה שבית הדין הגבוה לצדק של המחוז קיים שם ישיבה, ומתוך הפרה גלויה של חוקי מדינתם, תקפו אנשים אלו בחוצפתם את כבוד עוזר השופט בעת שהנ”ל מילא את תפקידו, הכו בפראות ופצעו כמה אנשים בתוך אולם בית המשפט ומחוצה לו במהלך הישיבה, השמיעו בקול עלבונות ומילים פוגעניות כנגד ממשלת הוד־מעלתו, פגעו באלימות משולחת רסן בתושבי העיר האמורה וברכושם ושתו לחיים בעודם ממטירים קללות על השליט החוקי, הלא הוא המלך ג’ורג’, ומאחלים הצלחה לטוען לכתר הרמאי־”

הייז עצר כדי לנשום לפני שהמשיך אל הפסקה הבאה. הוא מילא את ריאותיו אוויר והמשיך לקרוא:

“הרי על מנת שאותם אנשים שהיו מעורבים במעשי האלימות האמורים יעמדו למשפט צדק, אני — בעצתה של המועצה המלכותית ובהסכמתה — מנפיק הכרזה זו ובכך דורש בעצמי ומצטרף במלוא התוקף לכל שופטי השלום של הוד מעלתו וממשלתו זו בדרישתם לקיים חקירה יסודית בדבר הפשעים שהוזכרו לעיל ולקבל תצהירים מכל מי אשר יופיע בפניהם על מנת למסור מידע בדבר הנ”ל, תצהירים אשר יועברו אלי כדי שיהיה אפשר להציגם בפני המועצה הכללית, אשר תתכנס בניו־ברן ביום 30 בחודש נובמבר הקרוב, ותשב עד תום טיפולה המהיר בנושאים ציבוריים אלו.”

הייז שאף שוב בכוח. בשלב זה פניו היו סגולות כמעט כמו פני החלילן.

“הכרזה זו ניתנה על ידַי, באמצעות החותָם הגדול של המושבה, בעיר ניו־ברן, ביום 18 באוקטובר, בשנה העשירית למלכותו של הוד מעלתנו, הלוא היא שנת אדוננו 1770.

“על החתום, ויליאם טיירון,” סיים הייז ופלט ענן של הבל פה אל האוויר הקר.

“אתה יודע,” לחשתי לג’יימי, “נדמה לי שכל זה היה משפט אחד ארוך, פרט לסיום. זה היה די מרשים, אפילו לפוליטיקאי.”

“שקט, סאסנך,” אמר לי ג’יימי והמשיך לנעוץ את מבטו בפניו של ארצ’י הייז. קולות עמומים נשמעו עולים מתוך ההמון שמאחורי, צלילים נמוכים, מלמולים של סקרנות ותדהמה עם רמז לשעשוע, בעיקר למשמע הקטעים שעסקו בשתייה הבוגדנית.

כאן הרי התקיים כינוס של אנשי הרים, ורבים מהם הוגלו מסקוטלנד אל המושבות באמריקה בעקבות ההתקוממות. אילו ארצ’י הייז באמת היה מביא בחשבון את כל הדברים שנאמרו כאן אמש על כוסות ויסקי ובירה שנלגמו סביב המדורות…

עם זאת, היו לצדו רק כארבעים חיילים. יהיו דעותיו האישיות לגבי המלך ג’ורג’ וגורלו האפשרי אשר יהיו, הוא היטיב בחוכמתו לשמור אותן לעצמו. כארבע מאות אנשי הרים הקיפו את חיל החלוץ שנאסף על גדת הנחל. הלמות התופים הזעיקה אותם לכאן. גברים ונשים עמדו צפופים בין העצים בקרחת היער והצמידו היטב את צעיפי הצמר המשובצים שלהם לגופם כנגד הרוח הגוברת. הם גם היטיבו להסתיר את תחושותיהם, אם לשפוט על פי הבעות הפנים המאובנות שהתגלו מתחת לצעיפים מתנופפים ולכובעים שטוחים. אם כי בהחלט ייתכן שהבעות אלו נבעו מהקור לא פחות מאשר מהזהירות הטבעית של האנשים. הלחיים שלי היו נוקשות, קצה אפי איבד תחושה, ולא הרגשתי את כפות הרגליים.

“כל מי שמבקש למסור הצהרה בנוגע לאותם עניינים חמורים יכול להפקיד אותה בידי הבטוחות,” הכריז הייז, ופניו המעוגלות הביעו קיפאון רשמי גם הן. “אני אהיה כאן, באוהל שלי, עם המזכיר שלי, עד סוף היום. אֵל נצור את המלך!”

הוא הושיט את דף ההכרזה לחייל שעמד לצדו, קד לעבר הקהל כמו משחרר אותו ממסדר, ופנה בצעד מהיר לעבר אוהל ברזנט גדול שהוקם סמוך לשורת העצים. דגלי היחידה התנופפו בפראות ברוח העזה על תרנים סמוכים.

גופי רעד. החלקתי את ידי דרך פתח השכמייה של ג’יימי והנחתי אותה על זרועו. אצבעותי הקרות מצאו נחמה בחום גופו. ג’יימי הצמיד לרגע את מרפקו אל צד גופו כנעתר למגעי הקפוא, אבל לא השפיל מבט לעברי. הוא המשיך לסקור את גבו המתרחק של ארצ’י הייז, ועיניו התכווצו מול הרוח הצורבת.

הייז היה גבר נמוך ומוצק. היתה לו נוכחות מרשימה. הוא נע בתנועות החלטיות, כמו מתעלם מהקהל שעל שיפולי ההר מעליו, ונעלם בתוך האוהל. יריעת הפתח נותרה קשורה מעלה בהזמנה לאורחים.

בעל כורחי ולא בפעם הראשונה חשתי הערכה לחושיו הפוליטיים של המושל טיירון. היה ברור לי שהכרזה דומה הושמעה בערים ובכפרים בכל רחבי המושבה. הוא בהחלט היה יכול להפקיד את המשימה בידי שופט או שריף מקומי, אבל לכאן הוא טרח לשגר את הייז.

ארצ’יבלד הייז נלקח לשדה בקאלודן ונלחם לצד אביו כשהיה רק בן שתים־עשרה. הוא נפצע בקרב, נפל בשבי ונלקח דרומה, ושם הוצגה בפניו הבחירה: גלות או גיוס. הוא החליט להתפרנס על חשבון המלך והפיק מכך את המיטב. העובדה שהגיע לדרגת קצונה באמצע שנות השלושים שלו, בתקופה שבה רוב התפקידים הבכירים בצבא המלך נמסרו לכל המרבה במחיר ולאו דווקא לאנשים הראויים, העידה כאלף עדים על כישוריו.

הוא היה חביב אבל גם מקצוען. אמש הוא הוזמן לחלוק איתנו את חום האש והמזון. הוא בילה את מחצית הלילה בשיחה עם ג’יימי ואת המחצית השנייה בסיבובים בין המדורות בחסות ג’יימי ובחברתו, והוצג בפני ראשי כל המשפחות החשובות שהגיעו לכנס.

ושל מי היה הרעיון הזה? הירהרתי ונשאתי את מבטי אל ג’יימי. אפו הארוך והישר היה אדום מקור, ועיניו הוסתרו מהרוח תחת הגלימה שלו, אבל פניו לא סיפקו ולו רמז למה שהוא חושב באמת. לפתע חלפה במוחי המחשבה שפניו המאובנות מעידות — כאלף עדים, לכל הרוחות — כי הוא חושב על משהו מסוכן למדי. האם הוא ידע שעומדת להגיע ההכרזה הזאת מטעם המושל?

קצין אנגלי מלווה בחיילים אנגלים לא היה יכול להגיע לכנס כזה, להשמיע הכרזה כזו ולקוות לזכות בשיתוף פעולה מהקהל, אבל הייז וגדוד אנשי ההרים הקשוחים שלו הגיעו כשעל מדיהם צעיף מבד טרטן משובץ. כמו כן לא חמקה מעיני העובדה שהייז דאג לכך שהאוהל שלו יוקם כשצִדו האחורי מופנה אל חורש האורנים הצפוף, כך שכל מי שיבקש לשוחח עם הסגן בחשאי יוכל להיכנס אליו דרך היער מבלי להיחשף לעיני איש.

“תגיד, הייז באמת מצפה שמישהו יקפוץ מתוך ההמון, ירוץ אל תוך האוהל שלו ויסגיר את עצמו על המקום?” לחשתי לג’יימי. אישית, הכרתי יותר מעשרה אנשים מבין הנוכחים שנטלו חלק פעיל במהומות הילסבורו. שלושה מהם עמדו ממש לידנו.

ג’יימי ראה לאן פונה מבטי, הניח את ידו על ידי ולחץ קלות באזהרה דוממת שאשמור על חשאיות. הבטתי בו בגבות מושפלות. לא ייתכן שהוא חושב
שאסגיר מישהו מתוך אי־זהירות. הוא חייך אלי חיוך קלוש ושיגר לעברי את אחד מאותם מבטים שמחליפים ביניהם בני זוג נשואים, שאמר בקול ברור יותר ממילים: את מכירה את עצמך, סאסנך. כל מי שמביט בפנייך יכול לדעת מיד מה את חושבת.

נצמדתי אליו עוד ובעטתי בחשאי בקרסול שלו. ייתכן שפני שקופות, אבל זה ודאי לא יעורר תגובות בהמון הזה שסביבנו. הוא לא מיצמץ, אבל החיוך שלו התרחב מעט. הוא השחיל את ידו אל תוך הגלימה שלי, הניח אותה על גבי ומשך אותי אליו.

הובסון, מקלינן ופוֹלס עמדו יחד ממש לפנינו ושוחחו חרישית בינם לבין עצמם. השלושה הגיעו מיישוב קטן ששמו דרַנקַרְדס קריק — נחל השתיינים — שהיה מרוחק כשמונים קילומטרים מהבית שלנו שעל רכס פרייזר. יוּ פוֹלס, בחור צעיר כבן עשרים, היה חתנו של ג’ו הובסון. הוא עשה כמיטב יכולתו לשמור על קור רוח, אבל פניו החווירו וזיעה ניגרה מהן לשמע ההכרזה.

לא ידעתי מה טיירון התכוון לעשות למי שיוּכח כי השתתף במהומות, אבל הרגשתי רטט של אי־שקט בעקבות הכרזת המושל, חולף בקהל כמו שטף המים המתערבלים על פני הסלעים בנחל הסמוך.

מבנים אחדים נהרסו בהילסבורו, וכמה אנשי ציבור נגררו מתוכם והוכו ברחוב. שמעתי גם שמישהו — שתוארו היה, למרבה האירוניה, שופט שלום — איבד עין בעקבות מהלומה אכזרית שספג בראשו משוט סוסים. היה ברור שהשופט הראשי הנדרסון התייחס להפגנת המרי־האזרחי הזאת בכובד ראש, חמק מהחלון ונמלט מהעיר, וכך למעשה מנע את הדיון בבית המשפט. היה ברור גם שהמושל כעס מאוד על מה שקרה בהילסבורו.

ג’ו הובסון הציץ אל ג’יימי ומיהר להסיט את מבטו. אנשים הבחינו היטב בכך שסגן הייז בילה ליד המדורה שלנו אמש.

אינני יודעת אם ג’יימי הבחין במבט, אבל הוא לא הביט בהובסון בחזרה. הוא משך בכתפו והטה את ראשו הצדה כדי לדבר איתי.

“אני לא חושב שהייז ציפה שמישהו יסגיר את עצמו כאן. ברור שלא. ייתכן שזה התפקיד שלו, לנסות להשיג מידע. אני מודה לאלוהים שזה לא התפקיד שלי להיענות לו.” הוא לא דיבר בקול רם, אבל הקפיד שקולו יגיע לאוזני הובסון.

הובסון הפנה את ראשו ונד קלות לעבר ג’יימי לאות כי שמע אותו. הוא הניח יד על כתף חתנו, והשניים פנו לאחור והחלו לטפס במעלה ההר אל האוהלים הפזורים במדרון, שעליו הקימו הנשים מדורות וטיפלו בילדים הקטנים.

זה היה היום האחרון של הכינוס. הלילה יתקיימו חתונות וטקסי הטבלה לנצרות — חגיגות לאהבה, לברכותיה ולפירותיה שנבעו מחלצי הקהל, שנותר ללא כנסייה בשנה האחרונה. אז גם יושר השיר האחרון, יסופר הסיפור האחרון, ורקדנים יחוללו בין הלהבות של עשרות מדורות, גם אם ירד גשם. וכשהבוקר יעלה, הסקוטים ובני משפחותיהם יתפזרו לכל עבר וילכו לבתיהם — מהגדות המיושבות של נהר קֶייפּ פִיר ועד להרים הפראיים במערב — נושאים איתם את החדשות בדבר הכרזת המושל וכל ההתרחשות בהילסבורו.

הנעתי את בהונותי בתוך נעלי הלחות והירהרתי באי־נוחות: מעניין מי מהנוכחים כאן עשוי לחשוב שחובתו להיענות להצעת הווידוי או ההפללה שהייז הציג. ברור שלא ג’יימי, אבל אחרים אולי כן. במהלך שבוע הכינוס שמעתי אנשים רבים מתפארים במעשיהם במהומות הילסבורו, והיו בקרב המאזינים מי שלא נטו לראות במשתוללים הללו גיבורים. ממש לא.

שמעתי את השיחות שהתפתחו בעקבות הקראת ההכרזה. ראשים פנו לכל עבר, משפחות התקבצו יחד, גברים עברו מחבורה אחת לאחרת, וכולם דיברו על ההכרזה של הייז ונאומו ועידכנו את מי שהיו רחוקים מכדי לשמוע את דברי הקצין.

“אולי כדאי שנלך? יש לנו הרבה דברים לעשות עוד לפני החתונה.”

“באמת?” ג’יימי הציץ לעברי. “חשבתי שהעבדים של ג’וקסטה מטפלים בענייני האוכל והשתייה. נתתי ליוליסס את חביות הוויסקי. הוא יהיה הסוחאן.”

“יוליסס? באמת? הוא הביא את הפאה שלו?” חייכתי למחשבה הזאת. הסוחאן הוא מי שממונה על חלוקת המאכלים והמשקאות בחתונה הררית. משמעותו המקורית של הביטוי היא בעצם “בחור לבבי ועליז”. יוליסס היה מן הסתם האיש המכובד ביותר שראיתי בחיי, גם בלי הפאה משֹער סוס המכובדת והמפודרת שלו.

“אם הוא הביא אותה, סביר להניח שהיא תידבק לו לראש עד שהערב ירד,” אמר ג’יימי והביט בשמים הנמוכים מעלינו. הוא נד בראשו. “שמֵחה היא הכלה ששמש זורחת עליה,” הוא ציטט. “שמֵחה היא הגופה שגשם יורד עליה.”

“זה הדבר שאני הכי אוהבת אצל הסקוטים,” אמרתי בקרירות. “יש לכם פתגם מתאים לכל אירוע. שלא תעז לצטט את זה ליד בריאנה.”

“תגידי, סאסנך, מה את חושבת שאני?” הוא מחה וחייך אלי. “אני אבא שלה, לא?”

“בהחלט כן.” הדחקתי במהירות כל מחשבה על אביה השני של בריאנה. הצצתי מעבר לכתפי. לא היה זכר לשֹער ראשה הלוהט בין האנשים הקרובים אלינו. כמי שבהחלט היתה הבת של אביה, היא התנשאה לגובה מטר ושמונים, וגם אותה היה קל לזהות בתוך המון אנשים.

“אני לא אמורה להתעסק בסעודת הכלולות בכל מקרה,” אמרתי ופניתי שוב לעבר ג’יימי. “אני צריכה לארגן עכשיו ארוחת בוקר, ואז מחכים לי כמה טיפולים עם מוּרֵיי מקלאוד.”

“באמת? חשבתי שאמרת לי שמוריי הוא שרלטן.”

“אמרתי שהוא בור ועם הארץ, עיקש כמו פרד וסכנה לבריאות הציבור,” תיקנתי אותו. “זה לא בדיוק אותו הדבר.”

“כן. לא בדיוק,” אמר ג’יימי בחיוך. “אז מה, את מתכוונת לחנך אותו או להרעיל אותו?”

“אבחר במה שייראה לי יעיל יותר. בכל מקרה, תמיד יש אפשרות שאדרוך בטעות על סכין ההקזה שלו ואשבור אותה. זאת כנראה הדרך היחידה לגרום לו להפסיק להקיז דם לאנשים. טוב, די, בוא נלך כבר, אני קופאת!”

“כן, אז בואי נלך,” הסכים איתי ג’יימי והביט שוב לעבר החיילים שעדיין עמדו עמידת נוח, מסודרים בשורה לצד ערוץ הנחל. “נראה לי שארצ’י הקטן מתכוון להחזיק את הבחורים שלו שם עד שההמון יתפזר. הם מתחילים להכחיל קצת.”

למרות שהיו לבושים במדים ומזוינים מכף רגל ועד ראש, שורת החיילים היתה נינוחה. נוכחותם הורגשה היטב, כמובן, אבל שוב לא היה בהם אִיוּם.
כמה ילדים קטנים — והרבה ילדות קטנות — התרוצצו ביניהם, ניסו בחוצפתם להפשיל את חצאיות הקילט שלהם או התאמצו, בריצה נועזת, לגעת ברובים הבוהקים שלהם, במימיות התלויות על החגורות, או בקתות החרבות והסכינים שלהם.

“אֵייבֶּל, יקירי!” ג’יימי עצר כדי לברך את אחרון האורחים מדרנקרדס קריק. “כבר אכלת משהו היום?”

אייבל מקלינן הגיע לכנס בלי אשתו, ולכן זכה לארוחות מזדמנות לפי מזלו. ההמון סביבנו החל להתפזר, אבל הוא נשאר לעמוד במקומו באדישות, ורק החזיק מעל ראשו המקריח מטפחת פלנל אדומה כדי להגן על עצמו מטיפות הגשם. מן הסתם הוא מנסה לארגן לעצמו הזמנה לארוחת בוקר, חשבתי בציניות.

סקרתי את גופו המרובע וניסיתי לחשב כמה ביצים, שיבולת שועל ולחם קלוי מסוגל האיש הזה לאכול מתוך המלאי ההולך ומידלדל שהיה בסלינו. ברור שמחסור שגרתי במזון לא ימנע איש הרים מלהזמין אחרים לארוחה — בוודאי לא ג’יימי, שהציע למקלינן להצטרף אלינו, בעודי מנסה לחשב איך אחלק כעת שמונה־עשרה ביצים בין תשעה אנשים ולא שמונה. לא אוכל לטגן ביצי עין, כמובן. אולי אכין חביתות עם תפוחי אדמה מגורדים. כדאי גם שאלך לבקש מעט קפה מהמחנה של ג’וקסטה בדרכי במעלה ההר.

פנינו ללכת, אבל לפתע ידו של ג’יימי החליקה במורד ישבני. השמעתי צליל בלתי מכובד בעליל, ואייבל מקלינן מיהר להסתובב ובהה בי. שיגרתי אליו את אחד החיוכים הנוצצים שלי והתגברתי על הדחף שעלה בי לבעוט בג’יימי שוב, הפעם בפחות חשאיות.

מקלינן פנה לדרכו והחל לטפס במעלה ההר לפנינו בצעדים להוטים. שולי המעיל שלו קיפצו בציפייה סביב מכנסיו המהוהים. ג’יימי הניח את ידו מתחת למרפק שלי כדי לעזור לי לטפס על הסלעים, ואגב כך נרכן לעברי כדי ללחוש לי באוזן:

“למה, לכל הרוחות, את לא לובשת תחתונית, סאסנך?” קולו שרק. “אין לך כלום מתחת לשמלה שלך. את עלולה להצטנן למוות!”

“אתה צודק,” עניתי, וכל גופי נרעד למרות שהתעטפתי בגלימה. למעשה, לבשתי גופיית פשתן מתחת לשמלה, אבל היא היתה דקה ומרוטה. היא התאימה יותר למסעות טבע בקיץ, אבל היתה לגמרי בלתי מספקת מול הרוחות החורפיות שנשבו מבעד לשמלה שלי כאילו היתה עשויה בד חיתול דקיק.

“אתמול היתה לך תחתונית צמר טובה, איפה היא?”

“עדיף שלא תדע,” עניתי לו.

גבותיו הזדקרו, אבל לפני שהספיק לשאול עוד שאלות, עלתה צווחה חדה מאחורינו.

“ג’רמיין!”

פניתי לאחור וראיתי ראש קטן בעל שיער בהיר מתנופף ברוח בשעה שהילד עצמו גלש במדרון בין הסלעים. בן השנתיים ניצל את ההזדמנות שאמו היתה שקועה בטיפול באחותו הקטנה, חמק ממנה ורץ אל שורת החיילים. הוא התחמק מכל הניסיונות לתפוס אותו והסתער בריצה פזיזה על המדרון, מהירותו הולכת וגוברת כמו אבן מתגלגלת.

“פרגוס!” צרחה מרסאלי.

אבא של ג’רמיין שמע שקוראים בשמו, הפסיק את השיחה שבה היה שקוע והסתובב לאחור כדי לראות על מה המהומה. הוא הספיק לראות את הרגל של בנו פוגעת בסלע בולט ואת הילד מתעופף באוויר, אבל ג’רמיין היה אתלט מלידה. הוא לא ניסה לעצור את עצמו, אלא התכרבל בחינניות, התכדר כמו קיפוד ונחת על חלקת הדשא על כתף אחת. אחר כך טס כמו כדור תותח בין שורות החיילים העומדים, עף מעל צוק קטן ונחת במתז היישר במי הנחל.

מתוך ההמון סביבנו עלתה גניחת תדהמה, וכמה אנשים החלו לרוץ במדרון ההר כדי לעזור, אבל אחד החיילים הקדים את כולם והגיע אל גדת הנחל. הוא כרע ברך, רכן קדימה, השחיל את קצה הפגיון שלו דרך בגדיו של הילד, שצפו על פני המים, וגרר את החבילה הנוטפת אל החוף.

פרגוס הסתער אל המים הרדודים הקפואים ומיהר לאחוז בבנו הספוג מים.

“מֶרסי, מוֹן אָמי, מרסי בּוּקוּ,” הוא אמר לחייל הצעיר. “אֶ טוּאה טוֹטוֹ,” המשיך כשהוא מפנה את דבריו אל הצאצא המתפתל במים והוסיף ניעור הגון, “מה אתה חושב שאתה עושה, ראש־כרוב קטן שכמוך?”

החייל נראה מעט המום, אבל לא היה ברור לי אם הוא הופתע לשמע הניב המיוחד שבו דיבר פרגוס או למראה הקרס הנוצץ שהחליף את זרועו השמאלית החסרה.

“הכול בסדר עכשיו, אדוני,” אמר החייל בחיוך ביישני. “לא נגרם לו נזק, אני חושב.”

בריאנה הופיעה לפתע מאחורי עץ ערמון ננסי עם ג’מי בן החצי שנה תלוי על זרועה האחת, ואספה בתנועה מהירה את ג’ואן התינוקת מידיה של מרסאלי.

“תני לי את ג’ואני,” אמרה, “ולכי לטפל בג’רמיין.”

ג’יימי הסיר בתנופה את הצעיף העבה שלו מעל כתפיו והניח אותו בידיה של מרסאלי, במקום שבו היתה התינוקת עד לפני רגע. “כן. ותגידי גם לחייל הצעיר שם, זה שהציל אותו, שיבוא לשבת איתנו אחר כך ליד המדורה,” אמר לה. “אנחנו יכולים להאכיל עוד פה אחד, נכון, סאסנך?”

“ברור,” אמרתי ומיהרתי לחשב מחדש בראשי את המצב. שמונה־עשרה ביצים, ארבע כיכרות לחם עבש שיהיה אפשר לקלוֹת — לא! עדיף שאשמור כיכר אחת לדרך הביתה מחר — שלושים ושש עוגיות שיבולת שועל, אם ג’יימי ורוג’ר עוד לא חיסלו אותן, חצי צנצנת דבש…

פניה של מרסאלי הוארו בחיוך עגמומי שדמה לחיוכים שעל פני שלושתנו, והיא פנתה לטפל בגברים הרטובים והרועדים שלה.

ג’יימי הביט אחריה ונאנח בייאוש כאשר הרוח ניפחה את שרוולי חולצתו, עד שהתנופפו כמו צמד מפרשים חבוטים. הוא מיהר לשלב את זרועותיו על חזהו, כופף את כתפיו מול הרוח הקרה והשפיל אלי חיוך עקמומי.

“טוב, נו, נראה לי שככה שנינו נקפא למוות, סאסנך. אבל אין לי בעיה עם זה. בכל מקרה לא הייתי רוצה לחיות בלעדייך.”

“אייי,” אמרתי בחיבה. “אתה, ג’יימי פרייזר, מסוגל לחיות עירום לגמרי על גוש קרח צף. אתה אפילו יכול להמס קרחון. אבל תגיד לי, מה עשית עם המעיל והצעיף שלך?” לגופו לא לבש דבר פרט לקילט ולחולצה, נעליים וגרביים. לחייו הגבוהות היו אדומות מקור כמו גם קצות אוזניו. אך כאשר השחלתי את ידי בזרועו, בין המרפק שלו לגופו, הוא היה חמים כמו תמיד.

“את לא רוצה לדעת,” אמר בחיוך רחב. הוא כיסה את כף ידי בכף ידו הגדולה והמיובלת ואמר: “טוב, בואי נלך, אני מת לארוחת בוקר.”

“חכה רגע,” אמרתי והתנתקתי ממנו. ג’מי לא היה מוכן לשתף מישהו אחר בחיבוקים של אמו. הוא יילל והתפתל במחאה, והפרצוף העגלגל שלו האדים מזעם תחת כובע הצמר הכחול שלו. לקחתי אותו מזרועותיה של בריאנה למרות שהוא השתולל בניסיון להשתחרר.

“תודה, אימא,” בריאנה חייכה לרגע והיטיבה את אחיזתה בג’ואן בזרועותיה. “את בטוחה שאת רוצה לקחת דווקא אותו? הילדה שקטה יותר ושוקלת חצי ממנו.”

“לא, לא. הוא בסדר גמור. ששש, חמודי, בוא, בוא לסבתא.” חייכתי לשמע המשפט שלי בתחושה שעדיין היתה חדשה לי, שכללה הפתעה והנאה גם יחד מעצם העובדה שאני יכולה להיות בכלל סבתא של מישהו. ג’מי זיהה אותי ונרגע. הוא עבר למהלך אחר שלו — מנח החילזון הנצמד לאבן. אגרופיו השמנמנים אחזו בעוצמה בתלתלי. הפרדתי בין אצבעותיו לשערי והצצתי אל מעבר לראשו, אבל למטה הכול נראה בשליטה.

פרגוס עמד שם במכנסיים ובגרביים רטובים לגמרי. הצעיף של ג’יימי עטף את כתפיו, והוא ניסה לסחוט מים מחולצתו בעודו משוחח עם החייל שהציל את ג’רמיין. מרסאלי הורידה בתנועה מהירה את המטפחת הגדולה שעטפה את ראשה וארזה בה את הילד. שֹערה הבהיר שהתפזר לפתע התנופף סביב ראשה כמו קורי עכביש ברוח.

סגן הייז הציץ החוצה מפתח האוהל שלו כדי לברר על מה המהומה כמו שבלול שמציץ מקונכייתו. הוא הרים את ראשו ומבטינו נפגשו. נופפתי לעברו קצרות, הסתובבתי ועליתי אל המחנה הקטן שלנו בעקבות שאר בני משפחתי.

לא רחוק לפני אמר ג’יימי משהו בגאלית לבריאנה ועזר לה לעבור קטע סלעי במסלול ההליכה שלנו.

“כן, אני מוכנה,” היא ענתה לו באנגלית. “אבל איפה המעיל שלך, פאפא?”

“השאלתי אותו לבעלך,” הוא ענה. “לא רצינו שהוא ייראה כמו קבצן בחתונה שלכם, מה?”

בריאנה צחקה, ובידה הפנויה הסיטה קווצת שיער שהתנופפה ברוח ונקלעה לפיה.

“עדיף קבצן על ניסיון התאבדות.”

“ניסיון מה?” הדבקתי אותם כשהגחנו מבין הסלעים שהגנו עלינו. הרוח נשבה בעוז בשטח הפתוח וחבטה בנו בברד דקיק ובחלקיקי חצץ. משכתי את הכובע הכחול כך שיכסה את אוזניו של ג’מי, ואז עטפתי את כולו בשמיכה.

“אוווף,” אמרה בריאנה ורכנה מעל הילדה העטופה שנשאה בזרועותיה כדי להגן עליה מהרוח הפראית. “רוג’ר בדיוק התגלח כשהתופים התחילו לרעום וכמעט חתך את עצמו. חזית המעיל שלו מכוסה עכשיו כתמי דם.” היא הביטה לעבר ג’יימי ועיניה נמלאו דמעות מהרוח. “אז אני מבינה שראית אותו הבוקר. איפה הוא עכשיו, יש לך מושג?”

“הבחור בריא ושלם,” הוא הרגיע אותה. “הצעתי לו ללכת לדבר עם האב דוֹנֶהיוּ בזמן שהייז הקריא את ההכרזה שלו.” הוא נעץ בה מבט חודר. “יכולת לומר לי קודם שהבחור לא קתולי.”

“יכולתי,” היא אמרה, מתעלמת מכעסו, “אבל בחרתי שלא. לי זה ממש לא משנה.”

“אם במילים ‘ממש לא משנה’ את מתכוונת לומר שהנושא לא חשוב במיוחד…” התחיל ג’יימי לענות בכעס, אבל עצר כשלפתע הופיע רוג’ר מולנו לבוש בהידור רב בקילט טרטן בצבעי מקנזי, ירוק־לבן, עם צעיף תואם תלוי על כתפו מעל המעיל הנקי של ג’יימי. המעיל התאים למידתו: שניהם היו גברים גדולים בעלי זרועות ארוכות וכתפיים רחבות, למרות שג’יימי היה גבוה בכמה סנטימטרים; ומבחינת הצבע — הצמר האפור הלם את שערו השחור ואת עורו השחום של רוג’ר לא פחות משהלם את הצבעים הכתומים שאפיינו את ג’יימי.

“אתה נראה מצוין, רוג’ר,” אמרתי. “איפה בדיוק נחתכת?” פניו היו ורודות והעור נראה חשוף ופגיע, כמו תמיד מיד אחרי הגילוח, אבל לא ראיתי שום חתך.

תחת זרועו נשא רוג’ר את הצעיף של ג’יימי, טרטן אדום־שחור. הוא נתן לו אותו והטה מעט את ראשו כדי להראות לי את החתך העמוק מתחת לעצם הלסת שלו. “הנה, כאן. זה לא היה כל כך נורא, אבל דיממתי נורא. לא סתם אומרים שסכיני הגילוח האלה יעילות מאוד, בתנאי שאתה רוצח, מה?”

שטף הדם המדובר כבר נקרש והותיר קו דקיק כהה באורך כשישה סנטימטרים, שנטה כלפי מטה מפינת הלסת לאורך צד הצוואר. נגעתי קלות בעור סביב החתך. לא רע. הסכין חדרה היישר לעומק, ולא הותירה פיסות עור רפויות שיש לתפור. לא התפלאתי על הדימום הרב. הוא באמת נראה כאילו ניסה להתאבד בשיסוף גרונו.

“אז אנחנו עצבניים קצת הבוקר, מה?” הקנטתי אותו. “אל תגיד לי שאתה מתחיל להתחרט?”

“עכשיו קצת מאוחר מדי בשביל זה,” אמרה בריאנה בחיוך ציני והתקרבה אלינו מאחור. “יש כאן ילד שזקוק לשם משפחה, אחרי הכול.”

“אל תדאגי,” הרגיע אותה רוג’ר. “לילד הזה יהיו כל כך הרבה שמות, שהוא לא יֵדע מה לעשות איתם. בדיוק אותו הדבר, אגב, יקרה גם לך, גברת מקנזי.”

סומק קל הצית את לחייה של בריאנה כששמעה אותו קורא לה כך. היא חייכה אליו, והוא רכן לעברה ונשק למצחה. אחר כך לקח מידיה את התינוקת העטופה, והבעת תדהמה פתאומית חלפה בפניו כשהרגיש את משקל החבילה שבידיו. הוא מיהר להרים אליה מבט.

“זה לא שלנו,” אמרה ברי וחייכה למראה המבוכה שבפניו. “זאת ג’ואן של מרסאלי. ג’מי אצל אימא.”

“תודה לאל,” הוא אמר והיטיב את אחיזתו בתינוקת, הרבה יותר זהיר כעת. “חשבתי לרגע שהילד התנדף או משהו.” הוא הרים מעט את השמיכה, חשף את פניה הזעירות הישֵנות של ג’ואן וחייך — כמו כל מי שהביט בתינוקת הזאת — למראה התלתל החום המצחיק שהסתלסל מקצה המצח כלפי מעלה.

“אין שום סיכוי שזה יקרה,” אמרתי וגנחתי כשהרמתי את ג’מי המדושן, שרבץ מעולף בין הבדים שעטפו אותו, וניסיתי למצוא דרך נוחה יותר לאחוז בו. “אני חושבת שהוא עלה עוד חצי קילו בדרך עכשיו.” פני היו סמוקות ממאמץ הטיפוס במעלה ההר. הרחקתי ממני מעט את התינוק כאשר גל חום פתאומי הציף את לחיי, וזיעה שטפה את עור הקרקפת שמתחת לרעמת שֹערי הפרוע.

ג’יימי לקח ממני את ג’מי, הניח אותו במיומנות על זרוע אחת כאילו החזיק כדורגל, וכף ידו חפנה את ראשו של התינוק.

“נו, כבר דיברת עם הכומר?” הוא שאל והביט בספקנות ברוג’ר.

“כן, דיברתי איתו,” אמר רוג’ר ביובש, משיב הן לשאלה הן למבט שהופנה אליו. “הוא נרגע והחליט שאני לא השטן. כל עוד אני מסכים שהילד יוטבל לנצרות כקתולי, אין לו שום בעיה לקיים את החתונה. אמרתי שאני מסכים.”

ג’יימי רטן בתשובה ואני הסתרתי חיוך. למרות שג’יימי לא היה דתי באמת — בימי חייו הוא הרי התמודד עם הרבה מאוד אנשים מרקעים שונים ומשונים — הגילוי שחתנו המיועד הוא פרסביטריאני ולא מתכוון להמיר את דתו בכל זאת הטריד אותו.

ברי הבחינה במבט שלי וחייכה אלי מהצד. עיניה המשועשעות הפכו לצמד עיגולים כחולים חתוליים.

“זה היה מאוד חכם מצדך לא להעלות את נושא הדת מוקדם מדי,” לחשתי לה כדי שג’יימי לא ישמע אותי. שני הגברים צעדו לפנינו. היחסים ביניהם עדיין סבלו מנוקשות כלשהי, אם כי התנהגותם הרשמית חמורת הסבר נראתה מעט פחות מאיימת כעת בזכות החיתולים והשמיכות המיטלטלים מהתינוקות שהם נשאו בזרועותיהם.

ג’מי פלט לפתע צווחה קלה. סבא שלו הניף אותו והניח אותו על כתפו מבלי לעצור מהילוכו, והתינוק נרגע. עיניו העגולות ננעצו בנו מעבר לכתפו של ג’יימי, מתחת לשמיכה שכיסתה את ראשו. העוויתי בצחוק את הפרצוף מולו, והוא החזיר לי חיוך רחב.

“רוג’ר רצה לומר לו משהו, אבל אני אמרתי לו שעדיף שישתוק.” בריאנה הוציאה לשון לג’מי ואז הביטה ברוג’ר במבט נשי רך. “ידעתי גם שפאפא לא יעשה מזה עניין גדול אם נחכה עם זה ממש עד החתונה.”

הבחנתי בשכל הישר שבו ניתחה את התנהגותו הצפויה של אביה, אבל גם בכך שדיברה בקלות בסלנג סקוטי. היא דמתה לג’יימי במובנים רבים, הרבה מעבר לצבעים הדומים ולמבנה הגוף הדומה הגלויים לעין. היא ירשה ממנו גם את היכולת לשפוט ולהעריך את אופיים של אנשים וגם את שליטתו הקלילה בשפות. אבל משהו עדיין הטריד אותי, משהו שהיה קשור לרוג’ר ולענייני דת.

בשלב זה היינו די קרובות לגברים והצלחתי לשמוע את שיחתם.

“…בנושא הילסבורו,” שמעתי את ג’יימי אומר לרוג’ר. הוא רכן אליו כדי להישמע מעל הרוח העזה. “הוא מחפש מידע על האנשים שהתפרעו שם.”

“אה, באמת?” רוג’ר נשמע סקרן אבל גם זהיר. “דנקן אינז בטח ירצה לדעת את זה. הוא היה בהילסבורו בזמן המהומות, ידעת?”

“לא,” ענה ג’יימי ונשמע יותר מסקרן. “בקושי ראיתי את דנקן השבוע וכמעט לא דיברנו. אדבר איתו על זה אולי אחרי החתונה — אם הוא ישרוד את האירוע.” דנקן עמד לשאת לאישה את ג’וקסטה קמרון, דודתו של ג’יימי, עוד באותו הערב, והדבר עורר בו עצבנות רבה עד כדי אובדן כוחותיו.

רוג’ר פנה לאחור, הגן על ג’ואן מפני הרוח בגופו ואמר לבריאנה: “דודה שלך אמרה לכומר דונהיו שהוא יכול לקיים את טקסי החתונה באוהל שלה. זה יעזור לנו מאוד.”

“בררר!” בריאנה הצמידה את הצעיף לגופה הרועד מקור. “תודה לאל. זה ממש לא יום להתחתן תחת כיפת השמים בצלו של עץ ירוק־עד.”

עץ ערמון ענקי שתחתיו חלפנו הטיח בנו מטר עלים צהובים רטובים כאילו כדי לאשר את דבריה. רוג’ר נראה מעט מוטרד.

“יש לי הרגשה שזאת לא תהיה בדיוק החתונה שעליה חלמת כשהיית ילדה,” הוא אמר.

בריאנה הביטה ברוג’ר, ועל פניה התפשט חיוך איטי רחב. “גם החתונה הראשונה שלנו לא היתה בדיוק אירוע מהחלומות,” אמרה, “אבל היא בכל זאת מצאה חן בעיני.”

לא היה קל לזהות סומק בפניו הכהות של רוג’ר, ואוזניו היו אדומות מקור בכל מקרה. הוא פתח את פיו כדי להשיב לה, אך אז הבחין במבטו הנוקב של ג’יימי ומיהר לסגור אותו. הוא נראה נבוך מעט, אבל ניכר בו שהוא מרוצה.

“מר פרייזר!”

פניתי לאחור וראיתי את אחד החיילים צועד במרץ לעברנו במעלה ההר. מבטו היה נעוץ בג’יימי.

“החייל מקניר, לשירותך, אדוני,” הוא אמר, מתנשם ומתנשף, כשהגיע אלינו. הוא קד בראשו קידה קצרה והמשיך. “הסגן מבקש למסור לך את ברכותיו ומבקש לדעת אם תואיל לסור אל האוהל שלו לשיחה קצרה.” החייל הבחין בי וקד שוב, לאט יותר. “בוקר טוב, גברת פרייזר. ברכותי, גברתי.”

“לשירותך, אדוני,” קד ג’יימי בתשובה לעבר החייל. “מסור נא את התנצלותי הכנה לסגן, אבל יש לי מחויבויות קודמות שאני חייב לטפל בהן.” ג’יימי דיבר מאוד בנימוס, אבל החייל מיהר להרים אליו את מבטו. מקניר היה צעיר אך לא חסר ניסיון. הבעת הבנה מהירה חלפה בפניו הדקות, הכהות. היה ברור לו שהדבר האחרון שאנשי ההרים יבחרו לעשות זה להיראות בפומבי נכנסים לבדם לאוהל של הייז זמן קצר כל כך אחרי הכרזת המושל.

“הסגן ביקש ממני להזמין אליו את מר פארקארד קמפבל, מר אנדרו מקניל, מר ג’רלד פורבְס, מר דנקן אינז, מר רנדל ליליוַוייט וגם אותך, אדוני.”

מעט מתיחות התפוגגה מכתפיו של ג’יימי.

“אה, באמת?” אמר בשוויון נפש. מתברר שהייז מבקש להיפגש עם האנשים החזקים באזור. קמפבל ומקניל היו בעלי אדמות רבות ושופטי שלום מקומיים, פורבס היה עורך דין בכיר מקרוס קריק ושופט שלום, ואילו ליליווייט היה שופט בבית המשפט המחוזי. דנקן אינז לא נשא משרה ציבורית, אבל עמד להיות בעל המטעים הגדולים ביותר באזור המערבי של המושבה בזכות נישואיו הצפויים לדודתו האלמנה של ג’יימי. ג’יימי עצמו לא היה עשיר או איש ציבור מטעם המלך, אבל היה בעליה של חלקת אדמה עצומה, אף שעדיין היתה שוממה ברובה, באזור הספָר.

הוא משך קלות בכתפו, הניח טוב יותר את התינוק על כתפו השנייה ונרגע.

“טוב, נו, אז תגיד לסגן הייז שאבוא אליו ברגע שהדבר יתאפשר.”

מקניר לא התבלבל ולא נרתע. הוא קד לעבר ג’יימי ופנה לדרכו, לכאורה כדי לזמן את האדונים הנוספים ברשימה שלו.

“מה היה כל העניין הזה?” שאלתי את ג’יימי. “אופס!” אמרתי וקינחתי חוט רוק דק ונוצץ שנטף מסנטרו של ג’מי לפני שהגיע אל החולצה של ג’יימי. “יוצאת לנו שן חדשה, מה?”

“לא. כבר יש לי מספיק שיניים,” הרגיע אותי ג’יימי, “וככל שאני יכול לראות — גם לך. לגבי הרצון של הייז לפגוש אותי, אני לא יודע בוודאות מה הסיבה, אבל גם אין לי שום כוונה לברר את זה לפני שאהיה ממש חייב.” הוא זקף לעברי גבה אדמונית, ואני צחקתי.

“אני מבינה. יש מידה של גמישות במילים ‘ברגע שהדבר יתאפשר’, נכון?”

“ברור, ולא התכוונתי לומר שאבוא כשהדבר יתאפשר לו…” ג’יימי הדגיש. “עכשיו, בנוגע לתחתונית שלך, סאסנך, איך את מרשה לעצמך להתרוצץ ברחבי היער עם כל הישבן בחוץ, תגידי לי… דנקן! יקירי!” המבט הקשוח בפניו התפוגג, ובמקומו הופיעו שמחה ועונג אמיתיים למראה דנקן אינז שפסע לעברנו, מפלס לעצמו דרך בין שיחי קרנית.

דנקן הגידם טיפס מעל גזע עץ שקרס בתנועות מגושמות מעט, והצטרף אלינו בשביל שבו עלינו. הוא ניער טיפות מים משֹערו. הוא כבר היה לבוש לחתונתו: חולצה נקייה אם כי מקומטת, חזיית פשתן מעומלנת מעל הקילט ומעיל מבד עבה וטוב בצבע ארגמן, ששוליו רקומים תחרת זהב. השרוול הריק היה מהודק בסיכה. מעולם לא ראיתי את דנקן לבוש בהידור שכזה. החמאתי לו על כך.

“אוחח,” הוא אמר בביישנות. “גברת ג’ו רצתה שכך יהיה.” הוא התנער מהמחמאה ומטיפות הגשם גם יחד, ובתנועה זהירה העיף מחטי אורן יבשות ופיסות קליפת עץ שדבקו במעילו כאשר עבר דרך החורשה.

“בררר! מזג אוויר מגעיל, מק דאב, זה בטוח.” הוא נשא את מבטו אל השמים ונד בראשו. “שמֵחה היא הכלה ששמש זורחת עליה. שמֵחה היא הגופה שגשם יורד עליה.”

“באמת תהיתי,” אמרתי, “עד כמה אפשר לצפות מגופה ממוצעת לשמוח, ולא משנה מה תנאי מזג האוויר. אבל אני די בטוחה שג’וקסטה תהיה שמחה מאוד היום, בלי קשר לפתגם הזה,” מיהרתי להוסיף למראה המבט התמה המתפשט על פניו של דנקן. “וגם אתה, כמובן.”

“אוה… בטח,” הוא ענה חלושות. “כן, כמובן. תודה רבה לך, גברתי.”

“כשראיתי אותך מגיח מתוך החורשה חשבתי שאולי החייל מקניר רודף אחריך,” אמר ג’יימי. “אז אתה לא בדרך לפגוש את ארצ’י הייז, נכון?”

“הייז? לא. איזה עסקים כבר יכולים להיות לקצין הזה איתי?”

“אתה הרי היית בהילסבורו בספטמבר, לא? סאסנך, בואי רגע, קחי ממני את הסנאי הזה.” ג’יימי עצר לרגע כדי להעביר אלי את ג’מי, שהחליט לקחת חלק פעיל יותר בהתרחשויות והחל לטפס על כתף סבו, בעט ברגליו והשמיע קולות גניחה רמים. אך פרץ הפעלתנות הזה לא היה הסיבה העיקרית לכך שג’יימי ביקש להשתחרר ממנו, כפי שהתברר לי מיד כשג’מי הגיע לידי.

“תודה רבה לך, באמת,” אמרתי ועיקמתי את האף. ג’יימי חייך אלי, הסתובב והצטרף אל דנקן שהמשיך לעלות בשביל. השניים המשיכו לשוחח.

“המממ,” אמרתי וריחרחתי את התינוק בקפידה. “כבר סיימת, או שעוד לא? אהה, כמו שחשבתי.” ג’מי הקטן עצם את עיניו, פניו האדימו, וגופו פלט קולות כמו צרור ממכונת ירייה. הפשלתי מעט את הבדים שעטפו אותו כדי להציץ פנימה במורד גבו.

“אלוהים אדירים,” אמרתי והזזתי את השמיכה מעליו בדיוק בזמן. “מה אימא שלך נותנת לך לאכול?”

משוחרר מהבדים שכבלו אותו, נופף ג’מי ברגליו בשמחה, הסתחרר כמו טחנת קמח, ומיד החל נוזל צהבהב דוחה לדלוף מתוך החיתול המאולתר שלו.

“וואו!” אמרתי קצרות. הרחקתי אותו ממני ככל יכולתי וירדתי מהשביל אל אחד הפלגים הקטנים שזרמו במורד ההר. לעצמי חשבתי שלמרות שכבר למדתי להסתדר בלי מים זורמים ושירותים בתוך הבית, מדי פעם התגעגעתי ממש לדברים קטנים כמו חיתולים חד־פעמיים, שלא לדבר על גלילי נייר טואלט.

מצאתי פינה נוחה בשוליו של פלג קטן, שהיתה מכוסה שכבה עבה של עלי שלכת, כרעתי על ברכי, פרשתי את הגלימה שלי, העמדתי את ג’מי על ידיו וברכיו והורדתי מגופו את חיתול הבד הספוג בלי לטרוח לפתוח את הסיכה שהצמידה את קפליו.

“אִייי!” הוא אמר בהפתעה כשהרוח הקרה ליטפה את ישבנו. הוא כיווץ את שרירי הישבן הזערוריים שלו והרים את גבו, כך שהוא נראה עכשיו כמו צפרדע ורדרדה.

“חכה־חכה,” אמרתי לו. “אם קשה לך עם קצת רוח קרה על הטוסיק, תכף תראה מה מגיע.” לקחתי בידי חופן עלי שלכת לחים וניגבתי אותו בזריזות. למרות שהיה ילד שקט בדרך כלל, הוא התפתל עכשיו לכל הכיוונים, אבל לא צרח, רק השמיע קולות “אִייי!” חדים כאשר חיטטתי בקפלי עורו.

הפכתי אותו לצד השני, הנחתי יד על האזור המועד לפורענות כאמצעי מניעה, ונתתי טיפול דומה לאיבריו המוצנעים. הפעם חיוך רחב הפציע על פניו.

“אהה! אז אתה גבר הררי רציני?” אמרתי וחייכתי אליו בחזרה.

“ולְמה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת את זה, סאסנך?” נשאתי את מבטי וראיתי את ג’יימי נשען על גזע עץ מעבר לפלג. צבעי האדום־לבן העזים של הקילט שלו וחולצת הפשתן הלבנה בהקו בזוהר על רקע העצים הכהים והעלים החומים מאחוריו. לעומת זאת פניו ושֹערו שנצצו בכתום־אדמדם העניקו לו מראה של שוכן יערות. הרוח העיפה את קצות שערו הפזור, שריקד סביב פניו כמו עלי האדר האדומים שמעליו.

“אני מתכוונת לזה שברור שהוא אדיש לקור וללחות,” אמרתי. סיימתי את מלאכתי והעפתי חופן אחרון של עלים מטונפים. “חוץ מזה… מה אגיד לך — לא ביליתי הרבה עם תינוקות ממין זכר, אז אני לא יודעת… תגיד, הוא לא קצת… מפותח לגילו?”

זווית פיו של ג’יימי התרוממה מעט כאשר הוא התכופף לראות מה מסתתר תחת כף ידי. האיבר הזערורי ניצב זקוף ונוקשה כמו האגודל שלי, וכמעט באותו האורך.

“אחחח, לא,” הוא אמר. “ראיתי הרבה תינוקות זכרים בעירום מלא, וכולם עושים את זה מדי פעם.” הוא משך בכתפיו, והחיוך על פניו התרחב. “עם זאת אני לא יכול לומר לך בוודאות שזו תופעה אופיינית לילדים סקוטים בלבד.”

“נראה לי שזה אחד הכישרונות האלה שמשתבחים עם השנים,” אמרתי בלי חיוך. השלכתי את החיתול המשומש אל צדו השני של הפלג, ושם הוא נחת לרגלי ג’יימי. “תוציא בבקשה את כל הסיכות ושטוף אותן במים, בסדר?”

אפו התקמט מעט במחאה, אבל הוא כרע ברך והרים את הבד המטונף בזהירות רבה, באצבע ובאגודל בלבד.

“אהה, אז זה מה שעשית עם התחתונית שלך, מה?” הוא אמר כשראה אותי פותחת את תיק הבד שהיה תלוי באלכסון על כתפי ושולפת ממנו פיסת בד מרובעת, מקופלת ונקייה. זה לא היה בד פשתן גס כמו החיתול שהוא החזיק בידו, אלא בד פלנל עבה ורך שכובס לעתים קרובות ונצבע ורוד במיץ אוכמניות.

משכתי בכתפי באדישות, בדקתי שג’מי לא מתכנן עוד כמה פיצוצים והשחלתי אותו אל תוך החיתול הנקי.

“תשמע, יש לנו כאן שלושה תינוקות בחיתולים. ומזג האוויר לא מאפשר לייבש שום דבר כמו שצריך. היינו צריכות פיסות בד נקיות. אז זהו זה.” השיחים שביניהם הקמנו את המאהל המשפחתי שלנו היו מכוסים כולם בבגדים מכובסים מתנופפים, אבל רובם עדיין היו רטובים משום שהאוויר הלח לא איפשר להם להתייבש.

“קחי,” אמר ג’יימי והושיט את ידו מעבר לפלג, שרוחבו היה כחצי מטר. הוא אחז בידו את הסיכות ששלף מהחיתול הישן. לקחתי אותן ממנו בזהירות, שלא ייפלו למים. אצבעותי היו נוקשות וקרות, אבל הסיכות היו יקרות המציאות. בריאנה הכינה אותן מחוט ברזל שחומם באש, ורוג’ר גילף ראשי סיכה מעץ על פי שרטוט שהיא הכינה. אלה היו סיכות ביטחון לכל עניין ודבר, גם אם מעט גדולות וגסות יותר מאלה שאנחנו מכירים בעולם המודרני. הבעיה היחידה היתה הדבק שחיבר את חוט הברזל עם ראש העץ. הוא הוכן מחלב מורתח ומשבבי פרסות סוסים ולא היה לגמרי עמיד במים, לכן היה צורך לחזור ולהדביק אותם מדי פעם.

הידקתי את החיתול המקופל היטב סביב ירכיו של ג’מי והשחלתי סיכה דרך הבד. חייכתי למראה ראש העץ שלה. ברי גילפה זוג ראשים לסיכה — דמות צפרדע משעשעת עם חיוך רחב נטול שיניים — אחת לכל קצה.

הידקתי את החיתול היטב למקומו, התיישבתי ואספתי את הילד לחיקי, החלקתי את הבגד שלו וניסיתי לעטוף אותו שוב בשמיכה.

“לאן הלך דנקן?” שאלתי. “הוא מתכוון לפגוש את הסגן?”

ג’יימי נד בראשו, אבל המשיך לרכון מעל מלאכתו במים.

“אמרתי לו לא לגשת לשם בינתיים. הוא היה בהילסבורו בזמן המהומות, אבל הצעתי לו שיחכה קצת ואז יוכל להישבע בכנות מלאה שאין כאן אף לא אדם אחד שהשתתף במהומות האלה.” הוא נשא אלי את מבטו וחייך, אבל לא נראה משועשע. “כשהלילה יֵרד, באמת לא יהיה כאן אף אחד מהם.”

התבוננתי בידיו הגדולות המיומנות שסחטו את הבד המכובס. הצלקות בידו הימנית היו, כמו תמיד, כמעט בלתי נראות, אבל כעת הן בלטו — קווים מחוספסים לבנים בכפות הידיים האדומות מקור. כל העניין עורר בי אי־נוחות קלה, למרות שלא נראה שיש לו קשר כלשהו אלינו.

רוב הזמן חשבתי על המושל טיירון בלא יותר מצביטת כעס קלה. אחרי הכול, הוא שכן לו לבטח בארמונו הנאה בעיר ניו־ברן, וכחמש מאות קילומטרים הפרידו בינו ליישוב הזעיר שלנו על רכס פרייזר, המטעים בעומק היבשה, יערות האורנים, ההרים שרגל אדם לא דרכה בהם, השממה הרועמת. עם כל הדברים שטרדו את מנוחתו והדאיגו אותו — למשל ה”רגולטורים” שהטילו אימה על הילסבורו, השופטים והשריפים המושחתים שגרמו לפעולות הטרור שלהם — התקשיתי להאמין שיהיה לו די זמן לחשוב עלינו. לפחות כך קיוויתי.

עם זאת, העובדה היא שג’יימי היה בעליה של חלקת אדמה גדולה בהרי צפון קרוליינה, אדמה שקיבל במתנה מהמושל טיירון, אשר שמר לעצמו פיסת מידע חשובה אחת בנוגע לג’יימי: הוא היה קתולי, ועל פי חוקי הממלכה חלקות אדמה כאלה אפשר להעביר רק לידי פרוטסטנטים.

כיוון שהיו מעט מאוד קתולים במושבה, והם לא היו מאורגנים בשום דרך שהיא, שאלת הדת עלתה לדיון לעתים רחוקות בלבד. לא היו כאן כנסיות קתוליות או כמרים קתולים קבועים. האב דונהיו ערך את המסע המסוכן לכאן מבולטימור לבקשתה של ג’וקסטה. הדודה של ג’יימי ובעלה, הקטור קמרון ז”ל, היו דמויות משמעותיות בקהילה הסקוטית כאן, כל עוד איש לא טרח לברר את הרקע הדתי שלהם. נראה שמעט מאוד מהנוכחים כאן, הסקוטים שחגגו כל השבוע, ידעו בכלל שאנחנו נחשבים לתומכי האפיפיור.

עם זה, סביר להניח שרבים מהם יבינו בקרוב מאוד שזה המצב. ברי ורוג’ר, שהיו מחוברים בברית אחיזת ידיים במשך יותר משנה, עומדים להתחתן הערב, והכומר עומד לנהל את הטקס שלהם, שאליו יצטרפו עוד שני זוגות קתולים מבּרֶמֶרטון וכן ג’וקסטה ודנקן אינז.

“ארצ’י הייז,” אמרתי לפתע, “הוא קתולי?”

ג’יימי תלה את הבד הרטוב על שיח סמוך והתנער מהמים.

“לא שאלתי אותו,” ענה, “אבל לא נראה לי. כלומר, אבא שלו לא היה קתולי. הייתי מופתע לגלות שהוא כן, בעיקר משום שהוא קצין בצבא המלך.”

“נכון.” העובדה שנולד עני וסקוטי והיה יעקוביני לשעבר די היה בה להכשיל את התקדמותו, אך למרות זאת הייז התגבר על המכשולים האלה והתקדם
עד לדרגתו הנוכחית. הוא לא נזקק למכשול נוסף בדמות נאמנותו לכנסייה הרומית.

אולם מה שהדאיג אותי לא היה קשור לסגן הייז ולאנשיו. אני חששתי לגורלו של ג’יימי. כלפי חוץ הוא נראה שקט ורגוע כתמיד, עם החיוך הקל שהסתתר באופן קבוע בזוויות פיו, אבל אני שהכרתי אותו היטב הבחנתי בשתי האצבעות הנוקשות של כף ידו הימנית, אלה שנפגעו קשה כשהיה בכלא האנגלי, רוטטות לצד שולי מכנסיו גם בשעה שהחליף הלצות וסיפורים עם הייז אמש. עדיין יכולתי לראות את הקו הדקיק שנחרץ בין גבותיו כשהיה מוטרד, ולדאגה הזאת לא היה קשר למלאכתו הנוכחית.

האם הייתי פשוט מודאגת בעקבות ההכרזה שהוקראה כאן? התקשיתי להבין למה הדבר הדאיג אותי, בעיקר לאור זה שאף אחד מאנשינו לא היה מעורב במהומות בהילסבורו.

“הוא פרסביטריאני,” המשיך ג’יימי. הוא הביט לעברי בחיוך קלוש. “בדיוק כמו רוג’ר הקטן שלנו.”

הזיכרון שהטריד אותי קודם לכן התמקם פתאום במקומו.

“אתה ידעת את זה,” אמרתי. “ידעת שרוג’ר לא קתולי גם כשראית אותו מטביל את הילד בסנייקטאון כש… כשלקחנו אותו מהאינדיאנים.” לפתע, באיחור ניכר, ראיתי צל חולף בפניו של ג’יימי ונשכתי את הלשון. כשלקחנו את רוג’ר, השארנו במקומו את איאן, האחיין האהוב שלו.

הצל חלף, ואחרי רגע הוא חייך. הוא בחר שלא לחשוב על איאן.

“כן, ידעתי.”

“אבל בריאנה —”

“היא היתה מתחתנת עם הבחור גם אילו הוא היה הוטנטוטי,” קטע אותי ג’יימי. “זה ברור לכולם. ואני לא הייתי מתנגד לנישואים גם אם רוג’ר הקטן באמת היה הוטנטוטי,” הוא הוסיף.

“באמת?” שאלתי בהפתעה.

ג’יימי משך בכתפיו, ניגב את ידיו בשולי הצעיף המשובץ שלו, חצה את הפלג בצעד רחב והצטרף אלי.

“הוא בחור אמיץ, רוג’ר, וגם טוב לב. הוא אימץ את הילד כאילו היה שלו, ולא אמר מילה על זה לבחורה שלנו. ברור שזו חובתו של כל גבר אמיתי, אבל לא כל גבר היה עושה את זה.”

מבטי נדד אל פרצופו של ג’מי, ששכב מכורבל ונינוח בזרועותי. גם אני ניסיתי שלא לחשוב על זה, אבל מדי פעם לא הצלחתי לעצור בעצמי, ועיני חיפשו בעיקשות בתווי פניו המתוקים עקבות לאביו האמיתי.

בריאנה קיימה טקס אחיזת ידיים עם רוג’ר ושכבה איתו — לילה אחד. יומיים אחר כך היא נאנסה על ידי סטיבן בונט. לא היתה שום דרך לדעת בוודאות מי מהם הוא אבי הילד, ועד כה שום תו בפניו לא חשף דמיון ממשי לאיש מהם. ברגע זה בדיוק הוא היה שקוע בכרסום האגרוף שלו בריכוז מוטרד. על ראשו צמחה פלומת קטיפה דלילה אדמונית־מוזהבת. למעשה, האדם היחיד שהתינוק דמה לו היה ג’יימי עצמו.

“הממ, אז למה התעקשת כל כך שהכומר ידבר עם רוג’ר ויבדוק אותו?”

“תראי, השניים עומדים להתחתן בכל מקרה,” אמר ברוב היגיון. “אבל רציתי שהתינוק יוטבל כקתולי.” כף ידו הגדולה ליטפה בעדינות את ראשו של ג’מי, והאגודל שלו החליק על הגבות האדמוניות הזעירות. “אז חשבתי שאם אעשה קצת רעש בנושא של מקנזי, אנשים אחרים ישמחו להסכים עם הדרישה שלי בנוגע לג’ינג’י הקטן הזה פה. מבינה?”

צחקתי ועטפתי את אוזניו של ג’מי ואת ראשו בשולי השמיכה.

“ואני כבר חשבתי שבריאנה מבינה אותך לגמרי!”

“היא יודעת בדיוק,” הוא אמר וחייך, ואז רכן לפתע לעברי ונשק לי.

שפתיו היו רכות וחמות מאוד. עלה ממנו טעם של לחם וחמאה וניחוח של עלים טריים ושל גבר שלא התרחץ כמה ימים, ועוד ריח קלוש מאוד של חיתול משומש.

“אוי, זה נעים,” אמרתי, “תעשה את זה עוד פעם.”

היער סביבנו היה שקט כדרכם של יערות — ציפור לא צייצה, לא נשמע שום קול של בעל חיים כלשהו, ורק אוושוש של עלים מעלינו ופכפוך עדין של המים לרגלינו. תנועה מתמדת, רחש קבוע, ובלב הכול — שלווה מושלמת. הרבה מאוד אנשים נמצאו על צלע ההר, ורובם לא היו רחוקים מאיתנו, אבל כאן, ממש כאן, ברגע זה, היה נדמה לרגע שאנחנו לבדנו בכוכב מאדים.

פקחתי את עיני באנחה, ובפי טעם דבש. ג’יימי חייך אלי והרחיק באצבעותיו עלה צהבהב משערי. התינוק שכב בזרועותי חמים, כבד, מרכז היקום.

איש מאיתנו לא דיבר. לא רצינו להפר את הדממה. היה נדמה לי שאנחנו בראש פסגה מסתחררת — סחרחרה של אירועים ואנשים הקיפה אותנו שוב ושוב. צעד אחד בכל כיוון שהוא, ושוב נמצא את עצמנו נסחפים בטירוף הגועש. אבל כאן, בדיוק במרכז — כאן שררה שלווה.

הרמתי את ידי והרחקתי מכתף המעיל שלו עלים יבשים. הוא תפס בכף ידי והצמיד אותה לפיו בלהט פתאומי מבהיל. אולם שפתיו היו רכות ועדינות וקצה לשונו חמים כשנגע בגבעה הבשרנית שבבסיס האגודל שלי — גבעת ונוס שמה. מקום מושב האהבה.

הוא הרים את ראשו, וצינה אפפה לפתע את כף ידי, נובעת בדיוק מהמקום שבו נחשפה צלקת עתיקה, לבנה כמו עצם. האות J הופיעה שם, חרותה בעור, החותם שהוא הותיר בבשרי.

הוא הצמיד את ידו אל פני ואני הצמדתי אליה את כף ידי, כאילו יכולתי להרגיש את ה־C הדהוי שהתנוסס על כף ידו שנגעה בלחיי הקרה. שתקנו שנינו, אבל השבועה בוטאה בדיוק כשם שביטאנו אותה בעבר, במקום מפלט, רגלינו ניצבות על פיסת סלע וסביבנו החולות הנודדים של איומי המלחמה.

היא לא היתה קרובה, עדיין לא, אבל אני כבר שמעתי אותה מגיעה, נחבאת ברעמי התופים שבישרו על הכרזת המושל. ראיתי אותה בנצנוץ הפלדה וזיהיתי אותה בחשש שעוררה בלב כשהבטתי בעיניו של ג’יימי.

הצינה חלפה, ודם חם פעם בי וחימם את כף ידי, כאילו כדי לבקוע שוב את הצלקת הישנה ולגרום לי להגיר את דם לבי בשבילו, שוב. כן, המלחמה תגיע, ואני לא אהיה מסוגלת לעצור אותה.

אבל הפעם לא אעזוב אותו.

הלכתי אחרי ג’יימי. יצאנו מהיער, חצינו חלקת סלעים מחורצת בבורות חול קטנים ובציציות עשב כדי להגיע לשביל, שכבר נרמס במאות כפות רגליים, אשר הוביל אותנו מעלה אל המחנה שלנו. שוב ערכתי חשבונות בראשי בניסיון לארגן את מצרכי ארוחת הבוקר כך שיתאימו למציאות החדשה שנוצרה כאשר ג’יימי הזמין עוד שתי משפחות להצטרף אלינו לארוחה.

“לגבי רובין מקגיליבריי וג’ורדי צ’יזהולם,” הוא אמר והסיט ענף כדי שאוכל לעבור, “חשבתי שכדאי שנעזור להם להרגיש בבית. הם מתכוונים לבוא ולהתיישב על הרכס שלנו.”

“באמת?” אמרתי והזדקפתי כשהענף התיישר מאחורי. “מתי? וכמה אנשים יש בכלל בשתי המשפחות האלה?”

אלה היו שאלות טעונות. החורף היה בפתח, קרוב מכדי שיהיה לנו זמן לבנות ולו בקתות פשוטות למגורים. סביר יותר להניח שכל מי שיגיע לגור בהרים בשלב הזה ייאלץ לגור איתנו בבית הגדול, או להצטופף באחד מצריפי המתיישבים הקטנים שעיטרו את הרכס. אנשי ההרים היו מסוגלים להתגורר אפילו
עשרה אנשים בחדר, והם עשו זאת בעת הצורך. אני, עם המורשת האנגלית שלי, הייתי קצת פחות מכניסת אורחים מהסקוטים. בלבי קיוויתי שלא יתעורר צורך כזה.

“שישה בני מקגיליבריי ושמונה אנשי צ’יזהולם,” אמר ג’יימי בחיוך. “משפחת מקגיליבריי תגיע באביב. רובין הוא נַשָק, ויש לו עבודה לחורף בקרוס קריק. המשפחה שלו תחכה לו אצל קרובים בסיילם — קרובי אשתו הגרמנייה — עד שמזג האוויר יתחמם קצת.”

“אה, נהדר.” אז עוד ארבעה־עשר איש לארוחת בוקר, שיצטרפו אל ג’יימי, רוג’ר וברי, מרסאלי ופרגוס, ליזי ואבא שלה, ואייבל מקלינן שאסור לי לשכוח. אה, כן, גם החייל שהציל את ג’רמיין. יחד איתי — עשרים וארבע נפשות…

“טוב, אז אני הולך לבקש קצת קפה ואורז מדודה שלי, כן?” ג’יימי קרא היטב את הדאגה הגוברת בפני. הוא חייך והושיט את ידיו אלי כדי לקחת את התינוק. “תני לי את הבחור. שנינו נלך לבקר את דודה שלי, וככה הידיים שלך יהיו פנויות לבישול.”

התבוננתי בהם מתרחקים ממני בתחושת הקלה. עכשיו הייתי לבדי, ולו רק לכמה דקות. שאפתי מלוא ריאותי אוויר הרים לח והבחנתי בטיפות גשם רכות שיורדות על הגלימה שלי.

אהבתי את הכינוסים האלה ואירועים חברתיים בכלל, אבל הייתי חייבת להודות בפני עצמי שנוכחותם הקבועה, המתמדת, של אנשים סביבי התחילה לעצבן אותי. אחרי שבוע של ביקורים, רכילויות, טיפולים רפואיים יומיים ושפע משברים קטנים אך קבועים, שמתרחשים כאשר קבוצות ומשפחות גדולות נאספות יחד, הייתי מוכנה לחפור לי מאורה קטנה מתחת לאיזה בול עץ, ולו רק כדי לזכות ברבע שעה של התבודדות.

אלא שבדיוק אז התברר לי שאולי לא אחפור דבר בדקות הקרובות. צעקות, קריאות וקטעי נגינת חליל הגיעו לאוזני ממעלה ההר. אחרי שבאֵי הכינוס התגברו על הכרזת המושל, חזר הכול למסלולו הרגיל. כולם היו בתנועה — בחזרה אל המדורות המשפחתיות שלהם, אל קרחת היער שבה נערכו התחרויות, אל מכלאות הבהמות שמעבר לערוץ הנחל, או אל אחד הקרונות שהוקמו למכירת שלל פריטים — החל בסרטי קישוט ובחוטי תפירה וכלה באבק שריפה ובלימונים טריים, כלומר טריים יחסית. איש לא היה זקוק לי ברגע זה.

לפני עוד היה יום עסוק מאוד, אבל נראה שעכשיו יש לי כמה רגעים להיות לבדי. לא יהיו עוד כאלה בהמשך השבוע, משום שהמסע הביתה יימשך שבעה ימים לפחות של תנועה איטית בחבורה גדולה שכוללת תינוקות ועגלות משא. רוב הדיירים החדשים שלנו לא היו בעלי סוסים או פרדות. הם יעשו את הדרך ברגל.

נזקקתי מאוד לרגע כזה לעצמי, לאסוף כוחות ולמקד את המחשבות. כוחות המחשבה שלי התמקדו ברגע זה לא בתכנון ארוחת הבוקר או החתונה, ואפילו לא בטיפולים שבקרוב אצטרך לבצע. מבטי נישא רחוק יותר אל העתיד, מעבר למסע. התגעגעתי הביתה.

רכס פרייזר התנשא גבוה בהרים המערביים, הרחק מכל מקום יישוב ומכל דרך ראשית. חיינו רחוק ובבידוד. מעטים באו לבקרנו. גם מספר התושבים שם היה קטן, למרות שאוכלוסיית הרכס הלכה ותפחה: יותר משלושים משפחות כבר הגיעו להקים את ביתן על האדמה שג’יימי קיבל ולחיות תחת חסותו. רובם גברים שהוא הכיר בכלא ארדסמויר. חשבתי שמקגיליבריי וצ’יזהולם גם הם ודאי אסירים לשעבר. ג’יימי פירסם ברבים שאנשים שכאלה מוזמנים אליו בכל עת, והוא יישאר נאמן לדבריו גם אם הסיוע להם יהיה יקר, או אם לא נוכל להרשות לעצמנו לתמוך בהם.

עורב עף בשמים מעלי בדממה, איטי וכבד. הגשם הכביד על נוצותיו. עורבים נחשבים ציפורים נושאות בשורות — אבל לא הצלחתי להחליט אם הבשורה של העורב המסוים הזה טובה או רעה. נדיר בכלל לראות ציפורים מתעופפות במזג אוויר שכזה. הבשורה שהוא נושא ודאי מיוחדת.

הקשתי במפרק כף היד שלי בראשי כדי להרחיק ממנו את הדעות הקדומות האלה שהצטברו בו. כן, כאשר את חיה עם סקוטים הרריים די זמן, את מתחילה לחשוב שלכל עץ דפוק ואבן עקומה יש משמעות!

אבל אולי באמת יש להם משמעות כזו. הרבה מאוד אנשים נמצאו כאן סביבי על צלע ההר. עובדה זו היתה ברורה לי, ועדיין הרגשתי די לבד, מוקפת ומוגנת על ידי ערפל וגשם. האוויר נותר קר, אבל לא חשתי בכך. הדם זרם בעוצמה תחת עורי. כפות ידי התחממו. הושטתי יד לעבר עץ האורן שעמד לידי. טיפות מים נרעדו מקצה כל מחט, וקליפתו היתה שחורה מרטיבות. נשמתי את ניחוחו והבטתי במים הקרירים הנוגעים בגופי. הגשם ירד חרש סביבי והרטיב את בגדי עד שהם נצמדו ברכות לגופי כמו עננים על ראש הר.

ג’יימי אמר לי פעם שהוא מוכרח לגור על הר, וכעת ידעתי בדיוק מה הסיבה לכך, למרות שלא הייתי מסוגלת לבטא אותה במילים. מחשבותי המפוזרות שקעו ונרגעו כשהקשבתי לרחשי הסלעים והעצים. פעמון ההר צילצל פעם אחת אי־שם עמוק תחת כפות רגלי.

יכולתי לעמוד כך מכושפת ומוקסמת שעה ארוכה. תוכניות ארוחת הבוקר נשכחו ממני. אבל רחשי הסלעים והעצים הועמו כשאוזני קלטו קול רגליים מתקרבות בשביל.

“גברת פרייזר.”

היה זה ארצ’י הייז בכבודו ובעצמו, עטור כובע בונֶט שטוח וחרב ארוכה. אם הופתע למצוא אותי עומדת לבד על השביל, הוא לא ביטא זאת. הוא פשוט קד לעברי בראש מורכן ברכת שלום מנומסת.

“סגן הייז,” החזרתי לו קידה. לחיי הסמיקו כאילו האיש נכנס לביתי ומצא אותי באמבטיה.

“האם בעלך נמצא בסביבה, גברתי?” הוא שאל כלאחר יד.

חשתי מבוכה מלווה בצביטה של חשש. החייל הצעיר ההוא מקניל בא כדי לקחת את ג’יימי אבל נכשל. אם בסופו של דבר ההר בא אל מוחמד, הרי זה מכוּון. האם הייז מתכוון לנסות לגרור את ג’יימי להשתתף בציד מכשפות נגד הרגוּלטורים?

“הוא בסביבה, כן, אבל אני לא יודעת איפה בדיוק,” עניתי והבטתי במעלה ההר, אל פסגת הברזנט — הבולטת בין עצי אגוז — של האוהל הגדול של ג’וקסטה.

“טוב, אני מתאר לעצמי שהוא עסוק,” אמר הייז בנינוחות. “לאדם כמוהו יש הרבה מאוד דברים לעשות כאן, בעיקר לאור העובדה שזהו היום האחרון לכינוס.”

“כן. אני חושבת… אה, כן.”

השיחה גוועה, אבל האי־נוחות שלי הלכה וגברה: איך לעזאזל, חשבתי לעצמי, אני חומקת עכשיו מהסגן המכובד בלי להזמין אותו לארוחת בוקר? אפילו אישה אנגלייה כמוני לא תוכל להפגין גסות רוח ולא להציע מזון ומשקה לאדם שבא מרחוק.

“אה… החייל מקניר אמר שרצית לראות גם את פארקארד קמפבל,” אמרתי בניסיון לאחוז את השור בקרניו. “כלומר, יכול להיות שג’יימי הלך לדבר עם מר קמפבל.” נופפתי בידי לעבר מתחם המחנה של משפחת קמפבל כדי לעזור לסגן להתמצא בשטח. המחנה שלהם היה בצד השני של המדרון, כשלוש מאות מטרים מהאוהל של ג’וקסטה.

הוא מיצמץ בעיניו. טיפות גשם זלגו על ריסיו ובמורד לחייו.

“כן,” הוא אמר, “באמת יכול להיות.” הוא השתתק לרגע ואז הצמיד שתי אצבעות לשולי כובעו. “יום טוב לך, גברתי,” אמר, הסתובב והחל לעלות בשביל לעבר האוהל של ג’וקסטה. התבוננתי בו מתרחק והרגשתי שכל השלווה שהיתה בי מתפוגגת.

“לעזאזל,” מילמלתי ופניתי לטפל בארוחת הבוקר.

2

לחם ודגים

כשהקמנו את המחנה שלנו, בחרנו נקודה מרוחקת מהשביל המרכזי בחלקה סלעית קטנה, שממנה נשקף נוף גדת הנחל הרחבה. כעת, כשהסתכלתי לעבר גוש שיחי הצינית שהקיף אותנו, ראיתי נקודות בוהקות של טרטן ירוק־שחור מרקדות בין העצים במרחק — מדי החיילים שהתפזרו לכל עבר. ארצ’י הייז שלח את אנשיו שיתערבבו בין החוגגים, ורובם שמחו לציית לפקודתו זו.

לא ידעתי בוודאות אם המדיניות הזאת של ארצ’י היתה תחבולה, נבעה מחסכנות במשאבי הגדוד או היתה התנהגות אנושית פשוטה. רוב החיילים שלו היו בחורים צעירים שהופרדו ממשפחותיהם ומבתיהם. הם שמחו מאוד על ההזדמנות לשמוע שוב אנשים מדברים סקוטית, לשבת ליד מדורות משפחתיות, לאכול מרק בשר ודייסת שיבולת שועל, וסתם ליהנות מקרבתם של בני אדם רגילים.

כשהגחתי מבין העצים, ראיתי את מרסאלי וליזי מחוללות מהומה קטנה סביב החייל הצעיר שמָשה את ג’רמיין ממי הערוץ. פרגוס עמד קרוב למדורה. אדים עלו מבגדיו הרטובים. הוא אמר משהו בצרפתית וניגב במהירות את ראשו של הילד במגבת. הקרס שלו היה מונח על כתפו של הילד כדי שלא יזוז, והראש הבהיר הקטן נע קדימה ואחורה, אולם הבעת פניו היתה שלווה לחלוטין. נראה שהוא מתעלם לגמרי מגערותיו של אביו.

לא ראיתי את רוג’ר ובריאנה בסביבה, אבל די נדהמתי לגלות את אייבל מקלינן יושב בקצה המרוחק של קרחת היער הקטנה שלנו ומכרסם פיסת לחם קלוי. ג’יימי כבר חזר עם המצרכים שלקח מג’וקסטה, וכעת הוציא אותם מהתיק והניח על הקרקע סמוך למדורה. מצחו היה מקומט וכולו שקוע במלאכתו, אבל הדאגה התמוססה לחיוך רחב כשראה אותי.

“או! הנה את, סאסנך,” אמר והתרומם. “איפה היית?”

“אה… פגשתי מכרים בדרך,” אמרתי והפניתי מבט מרמז לעבר החייל הצעיר, אבל מיד התברר שהרמז לא ברור משום שג’יימי הצמיד את גבותיו בתהייה.

רכנתי לעברו ולחשתי: “הסגן אמר לי שהוא מחפש אותך.”

“טוב, אני יודע את זה, סאסנך,” הוא אמר בקול רם רגיל. “הוא גם ימצא אותי בקרוב.”

“כן, אבל… אממ.” כיחכחתי בגרוני וזקרתי את גבותי. נעצתי מבט בוחן במקלינן ואז בחייל הצעיר. מנהגי הכנסת האורחים של ג’יימי אינם מאפשרים מצב שבו אורחיו נלקחים ממנו בכוח בעודם תחת חסותו וקורת הגג שלו. מן הסתם אותם עקרונות מתקיימים גם סביב המדורה שהקים בשטח הפתוח. החייל אולי יתקשה מעט לעצור את מקלינן, אבל לא היה לי ספק שלסגן הייז לא יהיו שום בעיה או היסוס.

ג’יימי הביט בי משועשע. הוא אחז בזרועי והוליך אותי לעבר הצעיר.

“יקירתי,” אמר ברשמיות רבה, “הרשי לי להציג בפנייך את טוראי אנדרוּ אוֹגילבִי, שמוצאו מהכפר קילבֶּרני. טוראי אוגילבִי, זו אשתי.”

פניו השחומות של הטוראי אוגילבִי הסמיקו עמוקות תחת תלתליו השחורים, והוא קד לעברי.

“לשירותך, גברתי!”

ג’יימי לחץ קלות על זרועי.

“טוראי אוגילבִי בדיוק סיפר לי שהגדוד שלו עומד לצעוד בקרוב לפורטסמות’ שבווירג’יניה, ושם עומדים כל החיילים לעלות על אונייה שתפליג לסקוטלנד. אני בטוח שתשמח מאוד להיות שוב בבית. מה אתה אומר, בחור צעיר?”

“מאוד־מאוד, אדוני!” אמר הבחור בהתלהבות. “הגדוד יפורק כשנגיע לאבּרדין, ומשם אני ארוץ הביתה הכי מהר שהרגליים שלי מסוגלות!”

“הגדוד עומד להתפרק?” שאל פרגוס, שהצטרף לשיחתנו כשמגבת תלויה על צווארו וג’רמיין בזרועותיו.

“כן, אדוני. עכשיו, אחרי שסידרנו את העניין עם הצפרדעי… — סליחה, אדוני… עם הצרפתים — והאינדיאנים יושבים בשקט, אין לנו עוד מה לעשות כאן, ואוצר המלך לא מוכן לשלם לנו כדי שנשב בבית,” אמר הבחור בצער. “כן, שלום הוא אולי דבר טוב בסך הכול ואני שמח שזה המצב, אבל די ברור שזו לא תקופה טובה להיות חייל.”

“קשה כמעט כמו מלחמה, מה?” שאל ג’יימי בציניות. פניו של הצעיר כהו מסומק. סביר מאוד להניח שבגילו הצעיר הוא לא זכה להשתתף בקרבות רבים. מלחמת שבע השנים הסתיימה לפני כעשור, בימים שבהם טוראי אוגילבִי עדיין היה ילד שמתרוצץ יחף בסמטאות קילבֶּרני.

ג’יימי התעלם ממבוכתו של הנער ופנה אלי.

“הבחור סיפר לי,” הוסיף, “שגדוד 67 הוא האחרון שנותר במושבות.”

“גדוד אנשי ההרים האחרון?” שאלתי.

“לא, לא, גברתי. הגדוד הסָדיר האחרון של חיילי המלך. עדיין יש מצודות ובסיסים פה ושם, אני מניח, אבל כל הגדודים הסדירים נקראו לחזור לאנגליה או לסקוטלנד. אנחנו האחרונים — וגם אנחנו כבר באיחור. עמדנו להפליג מצ’רלסטון, אבל העניינים שם השתבשו, אז אנחנו בדרך לפורטסמות’ עכשיו הכי מהר שנוכל. עוד מעט יהיה מאוחר מכדי להפליג. אבל המפקד שלנו שמע על אונייה שיכולה להסתכן בהפלגה כזו, ואנשיה מוכנים לקחת אותנו. אם לא,” הוא משך בכתפיו בעצב, והבעה מהורהרת על פניו, “אז כנראה נשב כל החורף בפורטסמות’ ונסתדר איכשהו.”

“אתה אומר שהאנגלים עומדים להשאיר אותנו כאן בלי הגנה?” מרסאלי נראתה המומה מעט מהרעיון.

“אני חושב שאין כאן סכנה גדולה, גברתי,” הרגיע אותה טוראי אוגילבִי. “עם הצרפתים סגרנו עניין לתמיד, והאינדיאנים לא באמת יעזו לעשות הרבה בלי הצפרדעים שיסיתו אותם. כבר כמה זמן שהכול שקט כאן, ואין ספק שככה זה יימשך.” השמעתי גיחוך קל, וג’יימי לחץ קלות על המרפק שלי.

“תגיד, חשבת אולי להישאר כאן?” שאלה ליזי. היא ישבה בצד, קילפה תפוחי אדמה והאזינה לשיחה. עכשיו היא הניחה קערה מלאה תפודים לבנים ליד המדורה והתחילה למרוח את רשת הגריל בשמן. “אני מתכוונת, להישאר במושבות. יש הרבה אדמה שאפשר להתיישב עליה בכיוון מערב.”

“אה…” הטוראי השפיל את מבטו אליה, ראה אותה רכונה בצניעות על מלאכתה בסינר לבן והסמיק שוב. “טוב, אני מודה שקיבלתי הצעות יותר גרועות, גברתי הצעירה, אבל אני חייב להישאר עם הגדוד שלי, לצערי.”

ליזי לקחה שתי ביצים ושברה אותן במיומנות על דופן הקערה. פניה שבדרך כלל היו חיוורות, הידהדו בוורוד את הסומק הסוער שעטו פני החייל.

“טוב, חבל מאוד שאתה חייב ללכת מכאן כל כך מהר,” אמרה. ריסיה הבהירים נשמטו. “אבל אל תדאג, לא ניתן לך לצאת לדרך על בטן ריקה.”

טוראי אוגילבִי האדים עוד קצת, בעיקר בקצות האוזניים.

“את… את מאוד אדיבה, גברתי. באמת מאוד יפה מצדך.”

ליזי שלחה אליו חיוך ביישני, והסומק בלחייה העמיק.

ג’יימי כיחכח בגרונו חרישית, התנצל, הסתובב, אחז בידי והרחיק אותנו מהמדורה.

“אלוהים אדירים,” הוא אמר בשקט ונרכן כדי שרק אני אוכל לשמוע אותו. “ועוד לא עבר יום שלם מאז שהיא נעשתה אישה! תגידי, את לימדת אותה את הדברים האלה, סאסנך, או שנשים פשוט נולדות ככה?”

“יש לה כישרון טבעי, נראה לי,” אמרתי באדישות.

כאשר ליזי קיבלה את המחזור הראשון שלה אמש, אחרי ארוחת הערב, זה היה הקש ששבר את גב הגמל בכל הנוגע למאגר התחבושות הנקיות שלנו, ובעצם זה היה האירוע שגרם לי להקריב את התחתונית שלי. באופן טבעי לא היו לליזי פיסות בד למקרים כאלה, ולא רציתי לגרום לה לקחת את אחד החיתולים של התינוקות.

“מממ, אם ככה, אולי כדאי שאתחיל לחפש לה בעל,” אמר ג’יימי. הוא נשמע מיואש.

“בעל!? למה? היא בקושי בת חמש־עשרה!”

“באמת? בקושי?” הוא הביט במרסאלי שניגבה את שערו הכהה של פרגוס במגבת, אחר כך בליזי ובחייל שלה, ואז הביט בי בפקפוק.

“באמת־בקושי אתה בעצמך,” אמרתי בכעס־מה. “נכון, מרסאלי היתה בת חמש־עשרה כשהתחתנה עם פרגוס, אבל אי־אפשר להסיק מזה ש…”

“העניין המרכזי כאן,” המשיך ג’יימי ובחר להתעלם מליזי בשלב זה, “הוא שהגדוד עוזב אותנו ויוצא לפורטסמות’ כבר מחר. כלומר, אין לחיילים זמן או חשק להתעסק עם סיפור הילסבורו. זאת נשארת הבעיה של טיירון.”

“אבל מה שהייז אמר…”

“תשמעי, אם מישהו ילך לספר לו משהו בכלל, אני בטוח שהוא ישלח לניו־ברן את ההצהרות שיקבל. אבל לא נראה לי שהוא יהיה מוטרד אישית אם הרגולטורים ישרפו את ארמון המושל, כל עוד זה לא יעכב את ההפלגה שלו.”

נרגעתי ונאנחתי עמוקות. אם ג’יימי צודק, הדבר האחרון שהייז ירצה לעשות זה להחזיק אנשים במעצר בחסות חייליו, בלי קשר לראיות שיהיו או לא יהיו לו. כלומר, מקלינן יכול להירגע.

“אז למה לדעתך הוא בכל זאת רוצה לדבר איתך ועם כל האחרים?” שאלתי ורכנתי מעל סל קש גדול כדי לחפש בו עוד כיכר לחם. “הוא רודף אחריך אישית.”

ג’יימי הציץ מעבר לכתפו כאילו ציפה לראות את סגן הייז מגיח מאחורי שיחי הצינית. מסך הצמחייה הירוקה הקוצנית לא נע. הוא החזיר את מבטו אלי וקימט את מצחו.

“אני לא יודע,” אמר ונד בראשו, “אבל אין לזה שום קשר לעסק הזה של טיירון. אילו היה קשר כזה, הוא היה אומר לי משהו אתמול בערב. ואם כבר מדברים על זה, אז אם היה אכפת לו בכלל מכל העסק הזה, הוא בטח כבר היה מספר לי עליו אתמול,” הוא הוסיף. “אני חושב, סאסנך, שאנחנו יכולים לבנות על זה שהטיפול במתפרעים הוא רק עוד מטלה בעיני ארצ’י הייז הקטן.

“עכשיו, לגבי העסק שיש לו איתי…” הוא רכן מעל לכתפי וניגב באצבע את שולי צנצנת הדבש, “אין לי שום כוונה להתעסק עם זה כל זמן שלא אהיה מוכרח. יש לי עוד שלוש חביות ויסקי, ואני מתכוון להפוך אותן למחרשה, ללהב חדש לחרמש, לשלושה גרזינים, חמישה קילו סוכר, סוס וגם אַצטרוֹלָב — וכל זה עוד לפני ארוחת הערב.” הוא נגע בקצות אצבעותיו הדביקים בשפתי, משח אותן בדבש, ואז הפנה את ראשי לעברו ורכן כדי לנשק אותי.

“אתה קונה אצטרולב?” אמרתי ופי מלא טעם דבש. נשקתי לו בחזרה. “בשביל מה?”

“אחר כך, עכשיו אני רוצה ללכת הביתה,” הוא לחש, מתעלם מהשאלה שלי. הוא הצמיד את מצחו למצחי. עיניו היו כחולות מאוד.

“אני רוצה לקחת אותך למיטה — למיטה שלי — ואני מתכוון לבלות את שארית היום במחשבות על מה בדיוק אני אעשה לך כשאצליח להשכיב אותך שם. אז מצדי ארצ’י הקטן יכול ללכת לשחק גולות עם הביצים שלו, כן?”

“רעיון מצוין,” לחשתי באוזנו. “אתה מתכוון לספר לו אותו בעצמך?”

מזווית העין קלטתי הבזק של טרטן ירוק־שחור נע בקצה קרחת היער, אבל כשג’יימי הזדקף והסתובב במקומו, ראיתי שהאורח איננו סגן הייז אלא ג’ון קווינסי מאיירס, שהסתובב כשצעיף כרוך סביב צווארו, ושוליו מתנופפים בעליצות ברוח.

הצעיף הוסיף עוד צבעוניות לתפארת מחלצותיו של מאיירס. האיש היה גבוה במיוחד ומעוטר מכף רגל ועד ראש. הוא חבש כובע בעל שוליים רכים שנעוצות בו מחטים ונוצה של תרנגול הודו. שתי נוצות פסיון עיטרו את שערו השחור הארוך עד מאוד, שהיה אסוף על עורפו. הוא לבש חזייה עשויה קוצי קיפוד צבועים מעל חולצה מעוטרת חרוזים, את בד החלציים הקבוע שלו וכיסויי מכנסיים שנקשרו בשרשרות פעמונים קטנים. היה קשה שלא להבחין בצייד ההררי הזה.

“ג’יימס ידידי!” חיוך רחב ננסך על פניו של ג’ון קווינסי למראה ג’יימי. הוא מיהר לקראתנו ביד מושטת ובפעמונים מצלצלים. “חשבתי שאמצא אותך אוכל ארוחת בוקר!”

ג’יימי מיצמץ מעט כשהמחזה נגלה לעיניו, אבל מיהר להתעשת ולחץ את ידו המושטת של איש ההרים.

“כן, ג’ון, האם תואיל להצטרף אלינו?”

“אה… כן,” מיהרתי להצטרף להזמנה בעודי שולחת מבט מודאג אל סל המזון. “בבקשה.”

ג’ון קווינסי קד ברוב טקס ונופף לעברי בכובעו.

“לשירותך, גברתי. מודה לך מאוד אני. אולי אחר כך. באתי לקחת איתי את אדון פרייזר. הוא נדרש, דחוף כאילו.”

“על ידי מי?” שאל ג’יימי בדאגה.

“רובי מקגיליבריי, הוא אומר שקוראים לו. אתה מכיר את האיש?”

“כן, אני מכיר.” היכרותו של ג’יימי עם אותו מקגיליבריי גרמה לו לגשת במהירות אל ארגז העץ שבו היו מונחים האקדחים שלו. “מה הבעיה בדיוק?”

“תראה,” ג’ון קווינסי גירד את זקנו השחור המגודל במבט מהורהר. “זאת האישה שלו שביקשה שאלך למצוא אותך, אבל היא לא מדברת טוב אנגלית, כמו שאומרים, אז יכול להיות שאולי קצת התבלבלתי מהסיפור שלה. אני חושב שמה שהיא אמרה לי זה שבא לוכד גנבים, הוא תפס את הבן שלה ואמר לה שהילד היה עם פרחחים והם שברו דברים בהילסבורו, ושהוא מתכוון לקחת את הבן שלה לבית סוהר בניו־ברן. אבל רובי הבעל שלה אמר שאף אחד לא לוקח את הבן שלו לשום מקום, ואז, זאת אומרת אחר כך, האישה המסכנה הזאת היא כבר ממש התעצבנה, אז אני כבר הבנתי רק מילה אחת מכל עשר שלה. אבל אני חושב שהרובי הזה, הוא מאוד ישמח אם תהיה מוכן לבוא ולעזור לו לטפל בכל ה… שצריך לעשות שם.”

ג’יימי מיהר לקחת את המעיל של רוג’ר שהיה תלוי על שיח סמוך וחיכה לתורו לכביסה עם כתמי הדם שעליו. הוא עטה אותו על כתפיו והשחיל אקדח טעון בחגורה שלו.

“איפה זה?” הוא שאל.

מאיירס הצביע באגודל בלבד והתקדם אל עבר שיחי הצינית. ג’יימי הלך בעקבותיו.

פרגוס, שעמד בצד והקשיב לשיחה עם ג’רמיין בזרועותיו, הושיב כעת את הילד לרגלי מרסאלי.

“אני צריך ללכת לעזור לגְראן־פֶּר שלך עכשיו,” אמר לג’רמיין. הוא לקח ענף שהיה מונח בסמוך למדורה ותקע אותו בידו של הילד. “אתה תישאר כאן ותשמור על מאמא וג’ואני הקטנה מאנשים רעים.”

“וִי, פאפא.” ג’רמיין עטה הבעה זועמת מתחת לתלתליו הבהירים, אחז בעוצמה במקל שלו והתמקם כדי להגן על המחנה.

מרסאלי, מקלינן, ליזי והטוראי אוגילבִי עקבו אחר המחזה במבטים מזוגגים. אך כאשר פרגוס לקח בידו מקל נוסף מהערימה שלצד המדורה והסתער במרץ על השיחים, התנער טוראי אוגילבִי והתחיל לזוז במקומו באי־נוחות.

“אהה…” אמר, “אולי כדאי ש… אלך עכשיו למצוא את המפקד שלי. מה דעתך, גברתי? כי אם הולך להיות כאן…”

“לא, לא,” מיהרתי להשיב לו. בשלב זה מאוד לא רציתי לראות את ארצ’י הייז צועד במעלה ההר עם הגדוד שלו. היה ברור לי שהמצב והאירוע שג’יימי נקרא אליהם הם מסוג האירועים שעדיף שיתרחשו ללא נוכחותם של גורמים רשמיים.

“אני משוכנעת שהכול יהיה בסדר שם. סביר להניח שכל העסק הוא פשוט אי־הבנה. מר פרייזר יטפל בכל הנושא במהירות, אל חשש.” תוך כדי דיבור הקפתי את המדורה וניגשתי אל כלי הרפואה שלי שהיו מוגנים מהגשם תחת יריעת ברזנט עבה. השחלתי את היד תחתיה ומשכתי את קופסת העזרה הראשונה הקטנה שלי.

“ליזי, אולי תיתני לטוראי אוגילבִי קצת משימורי התותים שלנו על פרוסת לחם קלוי? אני גם משוכנעת שמר מקלינן ישמח לקבל קצת דבש בשביל הקפה שלו. עכשיו אתם חייבים לסלוח לי, כן? מר מקלינן, אני פשוט חייבת ללכת עכשיו ו… אה…” חייכתי חיוך רחב ככל יכולתי וחמקתי גם אני אל בין שיחי הצינית. אחרי כמה דקות של צעידה מהירה על זרדים שנשברו תחת רגלי עצרתי כדי להשיב לעצמי את הנשימה. צלצולי פעמונים קלים הגיעו לאוזני, נישאים על משבי הרוח. פניתי לכיוונם והתחלתי לרוץ.

הם לא היו קרובים. כשהדבקתי אותם, קרוב לאזור התחרויות, כבר הייתי קצרת נשימה והזעתי מהמאמץ. העניין רק התחיל שם. שמעתי את הקולות שעלו מחבורות הגברים שעמדו ושוחחו, אבל לא היו בהם קריאות עידוד או יבבות אכזבה. נכון לעכשיו. כמה בחורים שריריים במיוחד הסתובבו שם בפלג גוף עליון חשוף, צעדו הלוך ושוב ונופפו בזרועותיהם כדי להתחמם. הם היו ה”גיבורים” של יישובי הסביבה.

גשם זירזף שוב, ומים נצצו על עיקולי כתפיים והדביקו תלתלי גוף כהים לחזות ולזרועות בהירי עור, אבל לא היה לי זמן לעמוד ולהתפעל מהמחזה המרהיב. ג’ון קווינסי פילס את דרכו בקו ישר דרך גושי הצופים והמתחרים ונופף בידו בנימוס לעבר מכרים שראה פה ושם. אני הלכתי ישר אחריו. בקצה ההמון ראיתי גבר נמוך קומה נוטש את החבורה שלו וניגש אלינו בצעד מהיר במיוחד.

“מק דאב! אז באת בכל זאת, זה טוב!”

“אל תדאג, רובי,” הרגיע אותו ג’יימי. “ספר לי, מה קורה כאן?”

מקגיליבריי, שנראה מוטרד מאוד, הביט לעבר המתחרים ותומכיהם, ואז החווה בראשו לעבר קבוצת עצים סמוכה. הלכנו בעקבותיו מבלי שההמונים יבחינו בנו. הצופים בתחרויות נאספו סביב שתי אבנים גדולות שחבל נכרך סביבן. תיארתי לעצמי שכמה מאותם גיבורים שנאספו כאן עומדים להפגין את גבורתם בהנפת הסלעים הללו באוויר.

“יש איזה עניין עם הבן שלך, נכון, רובי?” שאל ג’יימי וחמק מענף אורן ספוג מי גשם.

“כן,” השיב רובי, “או היה.”

זה לא נשמע מבשר טובות. ידו של ג’יימי ליטפה את קת האקדח. ידי נשלחה אל תיבת התרופות שלי.

“מה קרה?” שאלתי. “הוא פצוע?”

“לא הוא,” השיב מקגיליבריי תשובה סתומה והתכופף כדי לעבור מתחת לענף עץ אגוז נמוך, מכוסה בצמח מטפס בעל עלים ארגמניים.

מאחורי העץ השתרעה קרחת יער קטנטנה, ובה דשא מצהיב ושתילי אורן צעירים. כאשר הסטנו את המטפס והגחנו מאחוריו, פרגוס ואני בעקבות ג’יימי, ראינו אישה גדולה בשמלה פשוטה שהסתובבה לעברנו בכתפיים כפופות, ובידה ענף גדול שבו נופפה לעברנו. למראה מקגיליבריי היא נרגעה מעט.

“מי אלה?” שאלה במבטא גרמני כבד ונעצה בנו מבט חשדני. אז הגיח מאחורי המטפס גם ג’ון קווינסי, והיא הורידה את האלה שלה. תווי פניה המוצקים והנאים נרגעו עוד קצת.

“אהה! מאיירס. אתה הבאת לי את הג’יימי הזה?” היא העיפה בי מבט סקרני, אבל היתה עסוקה בהתבוננות בג’יימי ובפרגוס מכדי לבחון אותי ביתר קפידה.

“כן, אהובתי. זה ג’יימי רוי, שיימוס מק דאב הידוע,” מיהר מקגיליבריי לטעון שג’יימי הופיע בזכותו. הוא הניח יד מכבדת על שרוולו. “מק דאב, זאת אשתי אוּטֶה. וזה הבן של מק דאב,” אמר והצביע על פרגוס.

אוטה מקגיליבריי נראתה כמו וָלקירית שניזונה בעיקר מעמילנים — גבוהה, בהירה מאוד, רחבת גרם וחזקה ביותר.

“לשירותך, גברתי,” אמר ג’יימי והשתחווה.

“מדאם,” החרה החזיק אחריו פרגוס וקד באבירות.

הגברת מקגיליבריי קדה קלות בתשובה, אבל עיניה היו נעוצות בכתמי הדם הניכרים במעילו של ג’יימי — שהיה של רוג’ר למעשה.

“רבותי,” היא מילמלה, ונראה שהתרשמה עמוקות. אחר כך פנתה לאחור ואותתה בידה לעבר צעיר בן שש־עשרה או שבע־עשרה, שעמד חבוי בצללים מאחוריה ודמה דמיון ניכר לאביו הנמוך, הכהה והרזה.

“זה מַנפרֶד,” הכריזה אוּטה בגאווה. “הבן שלי.”

ג’יימי קד לעבר הצעיר ונד בראשו בפנים רציניות.

“מר מקגיליבריי.”

“אה… לשירותך, אדוני?” הנער נשמע כאילו הוא מפקפק בהצהרתו שלו, אבל הושיט יד ללחיצה נמרצת.

“נעים מאוד להכיר אותך, אדוני,” הרגיע אותו ג’יימי ולחץ את ידו. עכשיו, משתמו טקסי ההיכרות הרשמיים, הוא סקר קצרות את כל הנוכחים.

“שמעתי שנתקלת בבעיות מסוימות שקשורות ללוכד גנבים מסוים. האם עלי להבין שהעסק טופל ונסגר?” הוא העביר מבט שואל מהאב מקגיליבריי לבן מקגיליבריי.

שלושת בני משפחת מקגיליבריי החליפו ביניהם סדרה של מבטים משלל סוגים. לבסוף השתעל רובי מקגיליבריי בהתנצלות.

“טוב, לא הייתי אומר שהעניין סגור, מק דאב. כלומר, לא לגמרי. אני מתכוון…” קולו דעך, והמבט המבוהל חזר לעיניו.

גברת מקגיליבריי נעצה בו מבט נוזף ואז פנתה לעבר ג’יימי.

“אל תטרח, אדוני,” אמרה לו. “אני כבר טיפלתי בגוש־חרא הקטן. עכשיו אנחנו רק רוצים לדעת מה תהיה הדרך הכי טובה להסתיר את הגופה.”

“את ה… גופה?” שאלתי בקול רועד מעט.

אפילו ג’יימי נראה מוטרד מדבריה של אוטה.

“רובי, אתם הרגתם אותו?”

“אני?” מקגיליבריי נראה המום. “בשם אלוהים, מק דאב, מה אתה חושב עלי?”

ג’יימי שוב זקר גבה, כאילו אומר שהמחשבה על מקגיליבריי מבצע צעד אלים כלשהו איננה מנותקת כל כך מהמציאות. מקגיליבריי הרכין את ראשו במבוכה, ונראה שהעדיף לא להמשיך לשקר.

“טוב, נו, אני חושב שאולי אני… שאני… טוב, אבל, מק דאב! העסק הזה בארדסמויר, זה היה מאוד מזמן, וכל זה כבר מאחורינו, לא?”

“כן,” אמר ג’יימי. “העסק ההוא סגור. אבל מה עם לוכד הגנבים עכשיו? איפה הוא בכלל?”

מאחורי נשמע צחקוק חנוק. הסתובבתי וראיתי את שאר בני משפחת מקגיליבריי. הם היו שקטים מאוד עד עכשיו, אבל נכחו שם כל הזמן. שלוש נערות ישבו בשורה על בול עץ מאחורי מסך של שרכים צעירים. כולן היו עטורות כובעי בד וסינרים לבנים, מקומטים ומעוכים מהגשם.

“אלה הבנות הקטנות שלי,” הכריזה גברת מקגיליבריי ונופפה בידה לעברן, אבל לא היה בכך כל צורך: שלוש הבנות נראו כמו העתקים מוקטנים של אמן. “הִילדה, אינגה וסֶנגה.”

פרגוס קד לעברן ברוב נימוס והדר.

“לעונג לי להכירכן, מֶדמואזלס.”

הנערות ציחקקו ונדו בראשן לעברו בתשובה, אבל לא קמו ממקומן. זה נראה לי מעט מוזר. אחר כך הבחנתי שמשהו זז תחת שמלתה של הבת הגדולה ביותר. משהו התנער שם בגניחה עמומה. הִילדה בעטה בעוצמה בעקב נעלה במה שזז שם, אבל לא הפסיקה לחייך אלי בשיניים צחורות.

גניחה נוספת נשמעה — חזקה יותר הפעם — מתחת לשמלה. ג’יימי עצר לרגע והסתובב לעבר מקור הגניחה ושלוש הבנות.

הִילדה, שהמשיכה לחייך את חיוכה המקסים, רכנה קלות והרימה את שולי שמלתה. מתחתיה התגלה פרצוף מבוהל. סמרטוט כהה היה קשור סביב ראשו וחסם את פיו.

“זה האיש,” אמר רובי, שניחן ביכולתה של אשתו לומר דברים מובנים מאליהם.

“אני מבין,” אמר ג’יימי. אצבעותיו רעדו מעט למרות שהצמיד את כף ידו אל הקילט שלו. “אה… אולי אפשר ל… להוציא אותו משם לרגע?”

רובי סימן בידו לנערות, והן קמו יחד וזזו הצדה. מאחורי רגליהן התגלה גבר קטן־קומה ששכב צמוד לבול העץ. ידיו ורגליו היו קשורות במבחר משונה של מה שנראה כמו גרבוני נשים, ופיו היה חסום בממחטה. האיש היה רטוב ומכוסה בוץ ונראה חבול מעט פה ושם.

מאיירס רכן לעברו ועזר לו לקום על רגליו, אך המשיך לאחוז בצווארון מעילו.

“טוב, הוא באמת לא שווה הרבה מבט, הבחור,” אמר איש ההרים בביקורתיות וכיווץ את עיניו לעברו כאילו בודק עור פגום שהופשט מבונה. “אני רואה שלוכדי גנבים לא מרוויחים כל כך הרבה כסף.”

האיש באמת היה רזה מאוד ובגדיו מהוהים. הוא נראה כועס, אבל גם מבוהל. אוּטה נחרה לעברו בבוז.

“גועל נפש!” היא אמרה וירקה על מגפיו של לוכד הגנבים. אחר כך פנתה לעבר ג’יימי בהבעה שהתכוונה להיות מקסימה.

“אז מה דעתך, אדוני? מה הדרך הכי טובה להרוג אותו?”

עיניו של לוכד הגנבים כמעט יצאו מחוריהן. הוא התפתל בידיו של מאיירס בניסיון לחמוק מאחיזתו. מפיו החסום בקעו קולות גרגור. ג’יימי סקר אותו לרגע, חיכך את שפתיו במפרקי אצבעותיו ואז הביט ברובי, שמשך קלות בכתפיו והציץ לעבר אשתו בהבעה מתנצלת.

ג’יימי כיחכח בגרונו.

“מממ, חשבת על איזו דרך מסוימת, גברתי?”

פניה של אוטה קרנו מאושר כשהתברר לה שהגברים תומכים בעמדתה. היא שלפה סכין ארוכה מחגורתה.

“חשבתי שאולי אני אשחט אותו כמו חזרזיר קטן, מה? רק יש לנו בעיה קטנה…” היא דקרה את לוכד הגנבים בין צלעותיו, והוא צווח בפה חסום. כתם דם קטן הופיע על החולצה המרופטת שלו.

“יש לו יותר מדי דם,” היא הסבירה בקול מאוכזב משהו. היא נופפה בידה לעבר מסך העצים, שמעבר לו נמשכו כסדרן תחרויות יידוי האבנים. “אנשים יגידו, מסריך!”

“מסריך?” הצצתי בג’יימי כדי שיסביר לי, משום שחשבתי שזה ביטוי גרמני שאני לא מכירה. הוא השתעל קלות והעביר אצבע תחת אפו. “אהה! מסריח!” אמרתי. “כן, בהחלט יכול להיות שזה מה שאנשים יגידו.”

“אם כך, אני חושב שלא בא בחשבון לירות בו,” אמר ג’יימי בהרהור. “כלומר, אם אתם לא רוצים למשוך יותר מדי תשומת לב.”

“אני אומר שאנחנו צריכים לשבור לו את המפרקת,” אמר רובי מקגיליבריי וכיווץ את עיניו באיום לעבר לוכד הגנבים המעונה. “נראה לי שזה די פשוט.”

“אתה חושב?” פרגוס קימט את מצחו בריכוז. “אני אומר, סכין! אם תדקור אותו בנקודה הנכונה, גם לא יהיה כל כך הרבה דם. למשל בכליה, בדיוק מתחת לצלעות. מה אתה אומר?”

ניכר בשבוי שהוא לא מרוצה מהרעיונות שהועלו עד כה. קריאות חנוקות ומודאגות בקעו מאחורי למחסום הפה שלו. גם ג’יימי נראה מפקפק. הוא גירד את סנטרו.

“כן, זה לא קשה במיוחד,” הסכים עם פרגוס. “אפשר גם לחנוק אותו, אבל אז המעיים שלו ישחררו את תכולתם, ואמרתם שהריח עלול ליצור בעיות… הממ. אפשר לרוצץ לו את הגולגולת… אבל תגיד לי, רובי, איך האיש הזה הגיע לכאן בכלל?”

“מה?” רובי בהה בו במבט אטום.

“איפה המחנה שלכם, כאן בסביבה?” ג’יימי נופף בידו על השטח שבו עמדנו. לא היו בו עצים לבעירה, שרידי מדורות או אוהלים. למעשה היה ברור
שאיש לא הקים מחנה בצד הזה של הנחל, אבל כל בני מקגיליבריי נמצאו כאן עכשיו.

“אחח, לא,” אמר רובי, והבנה פתאומית האירה את פניו הצרות. “לא. המחנה שלנו קצת יותר למעלה, אבל כשירדנו לכאן כדי לראות קצת תחרויות” — הוא החווה בראשו לעבר המגרש שבו התחרו הנערים — “העיט המרושע הזה קלט את פרדי שלנו, תפס אותו וניסה לגרור אותו מכאן.” הוא נעץ מבט לא־ידידותי בעליל בלוכד הגנבים, ואני הבחנתי בקצה חבל המשתלשל כמו נחש מחגורתו. זוג אזיקי מתכת היו מוטלים על הקרקע לידנו. המתכת הכהה היתה מכוסה חלודה כתומה בגלל הלחות.

“ראינו איך הוא פתאום תפס את אח שלנו,” הוסיפה הילדה בשלב זה. “אז תפסנו אותו ודחפנו אותו עד כאן, כדי שאף אחד לא יראה אותנו. כשהוא אמר שהוא רוצה לקחת את פרדי אל השריף, האחיות שלי ואני הפלנו אותו לאדמה והתיישבנו עליו, ואז אימא באה ובעטה בו כמה פעמים.”

אוטה טפחה על כתפה המוצקה של בִּתה בחיבה ובהערכה.

“הבנות שלי ילדות טובות וחזקות,” אמרה לג’יימי. “אנחנו באנו לכאן לראות את התחרויות ואולי גם למצוא בעל לאינגה או לסנגה. הִילדה כבר הובטחה למישהו,” הוסיפה בסיפוק ניכר.

עיניה שוטטו על פני גופו של ג’יימי לאורך ולרוחב, ונראה שממדיו מוצאים חן בעיניה, כמו גם ההופעה שלו באופן כללי.

“גבר נחמד וגדול האיש שלך, מה?” אמרה לי. “יש לך בנים אולי?”

“לא, אני חוששת שאין לי,” אמרתי בהתנצלות. “פרגוס? הוא נשוי לבת של בעלי מנישואים קודמים,” הוספתי למראה עיניה שבחנו כעת את פרגוס בהערכה.

לוכד הגנבים הרגיש כנראה שנושא השיחה מתחיל להתמסמס, ולכן מיהר להחזיר אליו את תשומת לב הנוכחים באמצעות צווחה ממורמרת חנוקה. פניו, שהחווירו מאוד בשעה שהתנהל הדיון על אופן מותו האפשרי, הסמיקו עכשיו, ושערו דבק למצחו בפסים דקים.

“אה, כן,” אמר ג’יימי כשהבחין במהומה. “אולי נאפשר גם לאדון לומר מילה או שתיים?”

עיניו של רובי התכווצו לשמע הדברים, והוא הינהן בחוסר רצון ניכר. בשלב זה התחרויות התחילו, ורעש גדול עלה מאזור המִגרשים. גם אם יישמעו צעקות מכאן, איש לא ישים לב אליהן במיוחד.

“אל תיתן להם להרוג אותי, אדוני! אתה יודע שזה לא צודק!” הוא קרא ברגע שמחסום פיו הוסר. האיש היה צרוד מכל מה שעבר עליו עד כה. הוא הבין
שעליו לשטוח את תחנוניו בפני ג’יימי בו ברגע, ושלא תהיה לו הזדמנות נוספת. “אני רק עושה את העבודה שלי — כלומר, לוכד פושעים ומביא אותם למשפט צדק!”

כל בני מקגיליבריי קראו יחד קריאות ביטול לעברו, אך למרות שהפגינו עמדה אחידה, אופן הבעתה גרם לפילוג מיידי ולמהומה של קללות, צעקות, דעות ובעיטות, שאינגה וסנגה מיהרו להמטיר על רגליו הקשורות של לוכד הגנבים.

“תפסיקו את זה מיד!” קרא ג’יימי בקול שגבר על הכאוס שהתחולל מולנו. כיוון שקריאתו לא השיגה את התוצאה המיוחלת, הוא תפס את מקגיליבריי הצעיר בצווארון מעילו ושאג בגרמנית “שקט!” מלוא ריאותיו. השאגה הדהימה את בני מקגיליבריי. הם השתתקו מיד ושיגרו מבטים אשמים אל מעבר לכתפיהם, אל מגרש התחרויות.

“יפה מאוד,” אמר ג’יימי בנוקשות. “עכשיו ככה. מאיירס, תביא איתך את האדון בבקשה. רובי ופרגוס, בואו איתי. מדאם, אפשר?” הוא קד לעבר גברת מקגיליבריי שקרצה אליו, ואז הינהנה בהסכמה אילמת. ג’יימי גילגל עיניים לעברי, ובעודו אוחז בצווארון מעילו של מנפרד, לקח איתו את חבורת הגברים לכיוון הנחל והשאיר אותי ממונה על הנשים.

“האיש שלך — הוא יציל את הבן שלי?” אוטה פנתה אלי. גבותיה הבהירות הביעו דאגה עמוקה.

“הוא ינסה.” הבטתי בשלוש הבנות שעמדו בחבורה צמודה מאחורי אמן. “ידוע לכן אם האח שלכן היה בהילסבורו בכלל?”

הנערות החליפו מבטים ביניהן ובחרו בדממה באינגה שתייצג אותן.

“כן, הוא היה שם, אז,” היא אמרה בהתרסה קלה, “אבל הוא לא השתתף במהומות, אפילו לא קצת. הוא הלך לעיר כדי לתקן רסן של סוס ונלכד בהמון המשתולל.”

הבחנתי במבט מהיר שהִילדה וסנגה החליפו ביניהן והסקתי ממנו שזה לא כל הסיפור. עם זאת לא הייתי אמורה לשפוט איש כאן, תודה לאל.

עיניה של גברת מקגיליבריי היו נעוצות בחבורת הגברים, שעמדו והחליפו מילים במרחק־מה מאיתנו. רגליו של לוכד הגנבים שוחררו מכבליהן, אבל ידיו נותרו קשורות. הוא עמד בגב צמוד לאחד העצים ונראה כמו עכבר שנלכד בפינה, אבל שיניו נצצו בחיוך לועג ומתריס. ג’יימי ומאיירס התנשאו שניהם מעליו ואילו פרגוס עמד מולו, מצחו מקומט בדאגה וסנטרו שעון על הקרס שלו. רוב מקגיליבריי שלף סכין וקילף בה פיסות עץ קטנות מענף אורן. הוא נראה מהורהר, אבל מדי פעם הציץ בלוכד הגנבים בהבעה שבישרה על כוונותיו האפלות.

“אני משוכנעת שג’יימי ידע… לעשות משהו,” אמרתי, וביני לביני קיוויתי שהמשהו הזה לא יהיה אלים מדי. לרגע חשבתי במורת רוח שאפשר להכניס בקלות את לוכד הגנבים הזערורי אל תוך אחד מסלי המזון הריקים שלנו.

“טוב מאוד,” הינהנה אוטה מקגיליבריי והמשיכה להתבונן בגברים. “עדיף שלא אני אהרוג אותו.” עיניה פנו לפתע לעברי, תכולות ונוצצות מאוד. “אבל שתדעי שאם לא תהיה לי ברירה, אני אעשה את זה.”

האמנתי לה.

“אני מבינה,” אמרתי בזהירות, “אבל — ואני מבקשת סליחה — גם אם האיש הזה ייקח את הבן שלך, את לא חושבת שיהיה נכון יותר לגשת לשריף ולהסביר לו…”

הבנות שוב החליפו מבטים, והפעם החליטה הִילדה שתורה לדבר.

“לא, מדאם. המצב לא היה כל כך גרוע אם לוכד הגנבים היה מגיע ישר אל המחנה שלנו, אבל כאן למטה —” עיניה התרחבו, והיא החוותה בסנטרה אל מתחם התחרויות. קול חבטה עמום ושאגות שמחה בישרו לנו שמאמץ כלשהו הוכתר שם בהצלחה.

התברר שהבעיה היתה הארוס של הִילדה — דֶייוִוי מוריסון מהעיירה האנטֶרס פוינט. מר מוריסון היה חוואי עשיר בעל רכוש רב וכן ספורטאי מוכשר, בעיקר בענפי יידוי אבנים והטלת עמודים. אל התחרויות הגיעו איתו בני משפחתו המורחבת — הורים, דודים, דודות ובני דודים — כולם אנשים מצוינים וגם, כך הבנתי, שיפוטיים ביותר.

אילו לוכד הגנבים היה עוצר את מנפרד מול כל הקהל הגדול, שכלל כאמור רבים מקרובי משפחתו של דייווי מוריסון, השמועה היתה מתפשטת במהירות האור ומחוללת שערורייה, שבעקבותיה היו אירוסיה של הִילדה מתבטלים מיד — מה שבפירוש הטריד את אוּטה מקגיליבריי יותר מהאפשרות שהיא תשחט את לוכד הגנבים במו ידיה.

“יהיה רע גם אם אני אהרוג אותו,” היא אמרה בכנות והחוותה בידה אל שורת העצים הדלילה שהסתירה אותנו ממגרש התחרויות. “משפחת מוריסון, זה לא ימצא חן בעיניהם.”

“כן. נראה לי שלא,” מילמלתי ותהיתי אם לדייווי מוריסון יש מושג לְמה הוא נכנס. “אבל את —”

“הבנות שלי יתחתנו כמו שצריך,” היא אמרה בנחרצות והינהנה כמה פעמים לחיזוק דבריה. “אני אמצא גבר טוב בשבילך, איש בריא וגדול, עם אדמה, עם כסף.” היא הניחה את זרועה על כתפיה של סנגה וחיבקה אותה חזק. “אל תדאגי, יקרה שלי.”

“יא, מאמא,” מילמלה סנגה והניחה בחיבה את ראשה, העטוף בכובע לבן נאה, על החזה הרחב של גברת מקגיליבריי.

משהו התרחש באזור של הגברים. ידיו של לוכד הגנבים שוחררו גם הן עכשיו, והוא עמד ושיפשף את מפרקי ידיו החבולים, אבל לא ייבב וכעס, אלא הקשיב רוב קשב לדבריו של ג’יימי בהבעה חשדנית. הוא הציץ לעברנו ואז הביט ברובי מקגיליבריי, שעמד מולו, דיבר אליו ונד בראשו בהתלהבות. הלסתות של לוכד הגנבים נעו כאילו הוא לועס את הרעיון ששמע.

“אז כולכם באתם לכאן הבוקר כדי לצפות בתחרויות ולחפש חתנים ראויים? כן, אני מבינה.”

ג’יימי הכניס את ידו אל תוך הספוראן שלו, הוציא משם דבר־מה והושיט אותו לעבר אפו של לוכד הגנבים, כאילו ביקש ממנו להריח את זה. מהמרחק שבו עמדתי לא הצלחתי לזהות מה הדבר, אבל ראיתי שהבעת פניו של לוכד הגנבים משתנה לפתע — מדאגה לחרדה ואז לגועל.

“כן, באנו רק בשביל להסתכל.” גברת מקגיליבריי לא הבחינה במתרחש. היא טפחה על כתפה של סנגה והרפתה ממנה. “עכשיו אנחנו הולכים לסיילֶם. יש לי שם משפחה. אולי נמצא שם גבר טוב, מה?”

מאיירס התרחק עכשיו מאזור העימות. כתפיו נשמטו ונראה שהוא נרגע. הוא השחיל יד אל מתחת לחגורת מכנסיו וגירד את אחוריו בשלווה. מבטו החל לשוטט סביב. ניכר בו שהוא איבד עניין במתרחש לפניו. כשהבחין במבטי החל לפלס דרך אלינו מבעד לשתילי האורנים.

“אין לך עוד שום סיבה לדאוג, גברתי,” הוא הרגיע את גברת מקגיליבריי. “ידעתי שג’יימי רוי יטפל בעסק הזה כמו שצריך, והוא באמת עשה את מה שצריך. גברת אוטה, הבן שלך יהיה בסדר.”

“כן?” היא אמרה. שלחתי מבט מפקפק אל מעבר לאורנים, אבל אז ראיתי שהוא צודק. הגברים שעמדו שם נראו רגועים מאוד כעת, וג’יימי החזיר ללוכד הגנבים את האזיקים שלו. הבחנתי גם בכך שהוא אחז בהם בדחייה קלה. ודאי נזכר איך הוא נכבל בשלשלאות ברזל בכלא ארדסמויר.

“תודה לאל,” אמרה גברת מקגיליבריי באנחת הקלה קולנית. גופה הגדול והמוצק נראה כאילו התכווץ מעט כשנשפה את האוויר מריאותיה.

לוכד הגנבים הקטן החל להתרחק מאיתנו ופסע בצעד נמרץ לעבר הנחל. מדי פעם, כששאגות הקהל נרגעו מאחורינו, נשמע קרקוש האזיקים והשרשרות שהיו תלויים על חגורת מכנסיו. ג’יימי ורובי מקגיליבריי עמדו קרובים זה לזה ושוחחו, ואילו פרגוס עקב במבטו אחר הלוכד המתרחק בפנים זועפות מעט.

“מה בדיוק ג’יימי אמר לו?” שאלתי את מאיירס.

“אז ככה,” הצייד ההררי הגבוה חייך אלי בפה גדול נטול שיניים. “ג’יימי רוי אמר לו, ברצינות כאילו, שהיה לו מזל גדול ללוכד הגנבים — קוראים לו בּוֹבֶּל, דרך אגב, הארלי בובל — שהגענו לכאן בזמן שהגענו. הוא הסביר לו שאם לא היינו מגיעים בזמן, אז הגברת הזאת כאן” — הוא קד לעבר אוטה — “היתה כנראה לוקחת אותו בעגלה שלה אליה הביתה, ושם היתה שוחטת אותו כמו ששוחטים חזיר, ואף אחד לא היה רואה אותה.”

מאיירס גירד את אפו המעוטר נימי דם אדומים וגיחך קלות אל זקנו.

“אז בובל אמר שהוא לא מאמין לו וחושב שהיא רק רצתה להפחיד אותו עם הסכין שלה. אבל אז ג’יימי רוי, הוא התקרב אליו כאילו להגיד לו משהו בסוד באוזן, ואמר שגם הוא היה חושב ככה ולא מפחד, אבל הוא כבר שמע הרבה דברים על גברת מקגיליבריי ועל השם שיצא לה באזור בתור מומחית להכנת נקניקים. ג’יימי רוי אמר לו שהוא אפילו אכל נקניק שהיא הכינה, היום, לארוחת בוקר. ואז הפנים של בובל נהיו לבנות כאילו, ואז ג’יימי רוי הוציא מהכיס חתיכה קטנה של נקניק להראות לו —”

“אלוהים אדירים,” אמרתי כשהריח של הנקניק המדובר עלה בזיכרוני. קניתי אותו אתמול מאחד הרוכלים שהסתובבו על ההר, אבל אז גיליתי שהוא לא בושל כמו שצריך, וכשפרסנו אותו עלה ממנו ריח חריף של דם קרוש. אף אחד לא היה מסוגל לגעת בו בארוחת הערב. ג’יימי עטף פיסה דוחה במיוחד במטפחת שלו והכניס אותה לספוראן מתוך כוונה למצוא את הרוכל ולקבל ממנו החזר כספי, או לתקוע לו את הנקניק בגרון. “הבנתי.”

מאיירס הינהן ופנה לעבר אוטה.

“אז הבעל שלך, גברתי — שיהיה בריא! רוב מקגיליבריי הוא שקרן מלידה, משהו מיוחד. הוא רק אמר כמה מילים מדי פעם, רציני מאוד כאילו, והסכים
לכל מה שג’יימי אמר ועשה ‘כן־כן’ עם הראש ואמר שהוא שמח מאוד, כי
עכשיו לא תהיה לו הרבה עבודה, כי הוא כבר לא צריך לצוד בשר בשביל הנקניקים.”

הנערות ציחקקו.

“אבא לא יכול להרוג זבוב,” לחשה אינגה באוזני. “הוא לא מוכן אפילו למלוק ראש של תרנגולת.”

מאיירס משך בכתפיו שמח וטוב לב בשעה שג’יימי ורובי התקדמו לעברנו על פני הדשא הרטוב.

“אז ג’יימי הבטיח לבובֶּל שהוא ישמור עליו מפנייך, גברת, ובובל הבטיח שהוא… זאת אומרת, לא יתקרב עוד למאנפרד שלך.”

“הממ,” הגיבה אוטה ונראתה מוטרדת מעט. לא היה אכפת לה כלל שאנשים יחשבו שהיא רוצחת סדרתית, והיא שמחה מאוד לשמוע שמאנפרד שלה יצא מכלל סכנה — אבל היא חששה ששמה הטוב כיצרנית נקניקים עלול להיפגע.

“כאילו שאני בחיים שלי אכין נקניק מחתיכת חרא כזה,” אמרה. הוא קימטה את אפה בסלידה כאשר ג’יימי הושיט לעברה את פיסת הנקניק המסריח כדי שתבחן אותו. “פוי, זה נקניק עכברים!” היא אמרה, הרחיקה את ידו של ג’יימי ממנה בהבעת גועל ופנתה אל בעלה בגרמנית.

היא נשמה עמוקות וגופה שב והתרחב למלוא גודלו, ואז אספה אליה את כל ילדיה כמו תרנגולת מקרקרת בעקבות האפרוחים שלה, והורתה להם להודות לג’יימי על עזרתו כמו שצריך. הוא הסמיק מעט לשמע מקהלת ההודיה וקד לעברה.

“על לא דבר,” השיב לה ג’יימי בגרמנית שוטפת. “אני תמיד לשירותך, גברת אוטה.”

היא הביטה בו בחיוך קורן. שלוות נפשה שבה אליה.

ג’יימי פנה לומר משהו לרובי.

“איזה גבר גדול ויפה,” היא מילמלה ונדה קלות בראשה, בעוד עיניה סוקרות אותו מלמעלה למטה. אחר כך היא פנתה לעברי והבחינה שאני מביטה בבעלה ואז בבעלי. הנַשָק היה גבר נאה. שערו השחור היה מקורזל ותווי פניו נראו מסותתים, אבל מבנה גופו היה ציפורי משהו, והוא היה נמוך מאשתו בכעשרה סנטימטרים — ראשו הגיע בערך לגובה כתפה השרירית. לאור הערצתה הגלויה לגברים גדולים לא יכולתי שלא לתהות…

“נו, מה לעשות?” היא אמרה ומשכה בכתפיה בהתנצלות. “זאת אהבה, את מבינה?” היא נשמעה כאילו אהבה היא עסק ביש שאין ברירה אלא להיקלע לתוכו.

הצצתי בג’יימי, שעטף בקפידה את פיסת הנקניק לפני שהחזיר אותה לספוראן שלו. “כן, גברת אוטה,” אמרתי. “אני מבינה.”

בשעה שחזרנו למחנה שלנו, בני משפחת צ’יזהולם כבר עמדו לצאת לדרכם, לאחר ששבעו מהארוחה שהבנות המוכשרות הכינו להם. למרבה המזל ג’יימי הביא איתו שפע של מזון מהמחנה של ג’וקסטה, וסוף־כל־סוף התיישבתי לסעודה נעימה של לביבות תפוחי אדמה, עוגיות תירס בחמאה, פרוסות חזיר מטוגנות וגם, תודה לאל, קפה! תוך כדי אכילה המשכתי לתהות מה עוד יקרה היום. עדיין היה שפע של זמן. השמש טרם עברה את צמרות העצים, וכמעט לא נראתה מעבר לענני הגשם שנעו במהירות בשמים.

מעט לאחר מכן, עם בטן רגועה ומלאה ועם ספל הקפה השלישי בידי, ניגשתי למקום שבו שמרתי את הציוד הרפואי שלי והפשלתי את הברזנט שכיסה אותו. עת להתחיל להתכונן לסדרת טיפולי הבוקר. בחנתי את צנצנות חוטי התפירה וראיתי שצריך לחדש את מלאי צמחי המרפא שלי, למלא שוב את בקבוק האלכוהול הגדול ולהרתיח את המרקחות שחייבות להיות טריות.

אף שרבים מהצמחים הרגילים שהבאתי איתי כבר נצרכו והמלאי הלך ואזל בצנצנות, רבות אחרות התמלאו הודות לשירותיו הטובים של מאיירס, אשר הביא לי כמה צמחי מרפא נדירים ושימושיים מהכפרים האינדיאניים שבצפון, וגם בזכות כמה עסקאות מוצלחות שלי עם מוריי מקלאוד, רוקח צעיר נמרץ שהגיע לכאן בדרכו אל עומק היבשת והקים את חנותו בקרוס קריק.

נשכתי את פְּנים לחיי למחשבה על מוריי הצעיר. הוא החזיק בדעות קדומות מטופשות שבאותם ימים נחשבו לפסגת הרפואה, ולא התבייש להביע את דעותיו ולטעון שאיכותן של שיטות טיפול מדעיות, כמו הקזת דם או יצירת שלפוחיות, היא טובה ומתקדמת משיטות מיושנות כמו טיפול בצמחים, שזקנות חסרות השכלה כמוני מיישמות.

עם זה, הוא היה סקוטי, ולכן ניחן גם בגישה מעשית מאוד. הוא העיף מבט אחד בגופו הרחב של ג’יימי ומיהר להבליע כמה מדעותיו הפוגעניות יותר. היו לי כשמונים גרם לענה וצנצנת שורש זנגוויל־בר, והוא רצה אותם. הוא היה גם פיקח דיו להבחין בכך שמספר אנשי ההרים החולים שבאו לראות אותי היה גדול ממספרם של אלה שביקשו את עזרתו, ובכך שרוב האנשים שטיפלתי בהם אכן הבריאו. אם היו לי סודות כלשהם, הוא רצה לדעת אותם, ואני שמחתי לחלוק אותם איתו.

מצוין, עדיין היה לי מלאי של קליפת ערבה בוכייה. היססתי מעט כשהגעתי לשורת הבקבוקונים שעמדו במגש הימני העליון של ארגז התרופות. היו לי כמה מעוררי וֶסת חזקים ביותר — קוהוש שחור, פטריות ארגוט ונענת הכדורים, אבל בחרתי בבן־חרצית ובפיגם העדינים יותר. לקחתי חופן מהצמחים המיובשים הכתושים, שמתי אותם בקערה ושפכתי עליהם מים רותחים לצורך חליטה. פרט להשפעתו המקילה על כאבי המחזור החודשי, בן־חרצית ידוע כמרגיע עצבים — וקשה להעלות על הדעת אדם עצבני יותר מליזי וֶמיס.

הבטתי לעברה. ליזי ישבה ליד המדורה והלעיטה את הטוראי אוגילבי בשאריות התותים המשומרים שלנו. החייל הביט פעם בה, פעם בג’יימי ופעם בפרוסת הלחם הקלוי שבידו — למעשה הוא בעיקר התרכז בלחם.

הפיגם יעיל גם נגד תולעי מעיים. לא הייתי בטוחה שליזי סובלת מתולעים כאלה, אבל רבים מיושבי ההרים כאן סבלו מהן, ומנה קטנה בוודאי לא תזיק לה.

הצצתי בחשאי לעבר אייבל מקלינן ותהיתי אם כדאי לשפוך מעט מהתמצית לקפה שלו בלי שירגיש. הוא נראה צנום ומעט אנמי, כמו אדם שסובל מטפילי מעיים למרות מבנה גופו המוצק. עם זה, בהחלט ייתכן שהוא חיוור ולא שקט מפני שהוא מודע לנוכחותו של לוכד הגנבים בסביבה.

ג’ואני התינוקת שוב ייללה מרעב. מרסאלי התיישבה, השחילה יד מתחת לצעיף הטרטן שלה והתירה את שרוכי הגופייה שלה. אחר כך הצמידה את התינוקת אל שדהּ ונשכה את שפתה התחתונה. היא נראתה לחוצה ומתוחה מאוד. היא מיצמצה, גנחה בכאב, ואז נרגעה מעט כאשר החלב החל לזרום.

פטמות סדוקות. קימטתי את מצחי וחזרתי לחטט בארגז התרופות שלי. האם הבאתי איתי שמן צמר־כבשים? לעזאזל, לא. העדפתי שלא להשתמש בשומן דובים כיוון שג’ואן עדיין ינקה, אז אולי שמן חמניות…

“תרצי קצת קפה, יקירתי?” אייבל מקלינן, שעקב אחר מעשיה של מרסאלי במבט מוטרד, הושיט לעברה ספל קפה טרי. “האישה שלי אומרת שקפה חם עוזר לכאבים בהנקה. ויסקי עוזר יותר,” תווי פניו העגמומיים נרגעו מעט, “אבל זה מה שיש…”

“תודה,” מרסאלי אמרה ולקחה ממנו את הספל בהכרת טובה. “אני קפואה כולי.” היא לגמה בזהירות מהמשקה הרותח, ולחייה האדימו מעט.

“מר מקלינן, אתה חוזר מחר לדרנקרדס קריק?” היא שאלה בנימוס והחזירה לו את הספל הריק, “או שאתה נוסע לניו־ברן עם מר הובסון?”

ראשו של ג’יימי התרומם במהירות, והוא הפסיק את השיחה הקלה שניהל עם טוראי אוגילבי.

“הובסון נוסע לניו־ברן? מאין לך?”

“גברת פּוֹבְלס אמרה,” השיבה מרסאלי מיד. “היא אמרה לי את זה כשהלכתי לבקש ממנה חולצה יבשה בשביל ג’רמיין — יש לה ילד במידה שלו. היא אמרה שהיא דואגת ליוּ — זה בעלה — מפני שאבא שלה, מר הובסון, רוצה שהוא יבוא איתו, אבל הוא פוחד.”

“ולמה ג’ו הובסון נוסע לניו־ברן?” שאלתי והבטתי בה מעל מכסה תיבת התרופות.

“כדי להגיש בקשה למושל,” ענה אייבל מקלינן, “אבל זה לא יעזור.” הוא חייך אל מרסאלי חיוך עצוב מעט. “לא, ילדה. אני לא יודע לאן אני הולך מכאן, אם לומר את האמת. אבל בטוח שלא לניו־ברן.”

“וגם לא בחזרה לאשתך בדרנקרדס קריק?” הביטה בו מרסאלי בדאגה.

“אשתי מתה,” ענה מקלינן חרש. הוא החליק מטפחת אדומה על ברכו כמו בניסיון לגהץ את הקמטים. “היא נפטרה לפני חודשיים.”

“אוי, אדון אייבל,” מרסאלי רכנה לעברו ואחזה בידו. עיניה הכחולות נמלאו כאב. “אני מאוד מצטערת לשמוע את זה!”

הוא טפח על כף ידה ולא הרים את עיניו אליה. טיפות גשם זעירות נצצו בשֹער ראשו הדליל, וזרזיף מים נטף במורד עורפו מאחורי האוזן הגדולה האדומה שלו, אבל הוא אפילו לא ניסה לנגב אותה.

ג’יימי, שקם קודם לכן כשתיחקר את מרסאלי, התיישב כעת על בול עץ לצד מקלינן והניח יד עדינה על גבו.

“לא שמעתי על זה,” הוא אמר חרש.

“כן.” מקלינן הרים את ראשו לעבר הלהבות. “אני… זאת אומרת… האמת היא שלא סיפרתי לאף אחד… כלומר, עד עכשיו.”

ג’יימי ואני החלפנו מבטים משני צדי המדורה. אין יותר משלושים תושבים בדרנקרדס קריק. הם מתגוררים בבקתות פזורות לאורך גדות הנהר. והנה, איש — כולל בני משפחות הובסון ופובלס — לא אמר דבר על האובדן שמקלינן חווה. מתברר שהוא באמת לא סיפר על כך לאף אחד.

“אבל מה קרה אצלכם, מר אייבל?” מרסאלי עדיין אחזה בכף ידו, למרות שזו היתה מונחת שמוטה ורפויה על המטפחת האדומה שלו.

מקלינן הרים את מבטו אליה ומיצמץ.

“אה,” הוא אמר בקול עמום. “כל כך הרבה קרה, ועם זאת… לא באמת קרה הרבה, אחרי הכול. אביגיל, אשתי — קראתי לה אֶבּי — מתה מקדחת. היא התקררה ואז… מתה.” הוא נשמע מעט מופתע.

ג’יימי מזג מעט ויסקי לספל הריק של מקלינן, הרים כף יד שמוטה אחת וקיפל את אצבעותיו סביב הספל. הוא החזיק את ידו של האיש בכף ידו דקות ארוכות, עד אשר מקלינן הידק בעצמו את אחיזתו בספל.

“שתה קצת, חבר,” אמר לו ג’יימי.

כולנו שתקנו והתבוננו במקלינן, שהרים בצייתנות את הספל לפיו וטעם מהמשקה, לגימה קצרה ואז עוד אחת. הטוראי אוגילבי הצעיר נע באי־נחת על האבן שעליה ישב. נראה שהוא מעדיף לחזור עכשיו אל הגדוד שלו, אבל גם הוא נשאר לשבת, כאילו חשש שאם יקום וילך לפתע, הוא עלול לפגוע ברגשותיו הפגועים ממילא של מקלינן.

האיש עצמו ישב בדממה מוחלטת. שתיקתו אפפה את כולנו. כל העיניים ננעצו בו וכל המילים קפאו. כף ידי ריחפה לרגע מעל הבקבוקים שבארגז שלי, אבל לא היתה לי תרופה בשבילו.

“היה לי מספיק,” הוא אמר לפתע. “באמת שהיה לי.” הוא נשא את עיניו מהספל בידו, ומבטו חלף על פני היושבים סביב המדורה, כאילו הוא מאתגר אותנו לסתור את דבריו. “בשביל לשלם מסים, כן? השנה לא היתה טובה כמו שציפיתי, אבל הייתי חסכן. היו לי עשרה בּוּשל חיטה ששמרתי בצד וגם ארבעה עורות צבאים טובים. כל זה היה שווה יותר מהשישה שילינג שהייתי צריך לשלם.”

אבל את המסים יש לשלם במטבע קשה — לא בחיטה, בעורות או בגושֵי אינדיגו, כפי שהאיכרים ניהלו את עסקיהם. סחר חליפין היה אמצעי התשלום העיקרי באזור — ידעתי את זה מצוין. הבטתי בשק שלי, שהכיל פריטים שונים שהאנשים כאן הביאו לי כתשלום עבור צמחי המרפא שסיפקתי להם. איש לא שילם על דבר בכסף, פרט למסים.

“טוב, זה הגיוני, לא?” אמר מקלינן ועיפעף במופגן לעבר טוראי אוגילבי, כאילו ניסה הצעיר להביע מחאה כלשהי. “אבל הוד מעלתו, אין לו מה לעשות עם עדר חזירים או להקת הודים, נכון? אני יודע בדיוק למה צריך לשלם את המסים בכסף אמיתי. כל אחד מבין את זה. ואני, היה לי יבול התירס שהיה מכניס לי שישה שילינג בקלות.”

הבעיה היחידה כמובן היתה: איך הופכים עשרה בושל תירס לשישה שילינג מס. היו אנשים בדרנקרדס קריק שהיו מוכנים לקנות את התירס של מקלינן, אבל לאיש מתושבי דרנקרדס קריק לא היה כסף לשלם תמורתו. לא היתה לו ברירה אלא לקחת את היבול לשוק בסיילם — המקום הקרוב ביותר שאפשר להשיג בו מטבעות כסף של ממש. אלא שסיילם היתה במרחק של כשישים קילומטרים מדרנקרדס קריק, כלומר זה חייב את מקלינן להיעדר שבוע — זמן הנסיעה לשם ובחזרה.

“ולי היו עשרים דונם של שעורה מאוחרת,” המשיך אייבל להסביר. “היא היתה צהובה כולה, עמדה והתחננה לחרמש. לא יכולתי להשאיר אותה להירקב, ואבּי שלי, היא היתה אישה קטנה ורזה. היא לא היתה מסוגלת לקצור ולדוש את השעורה.”

כיוון שלא היה יכול להיעדר שבוע שלם ממלאכת הקציר, ביקש אייבל את עזרת שכניו.

“אנשים טובים, השכנים שלי,” אמר בתוקף. “אחד או שניים מהם היו יכולים לעזור ולתת לי כמה פֶּני, אבל גם הם הרי צריכים לשלם מסים, לא?” אייבל המשיך לחפש אחר כסף באזור בתקווה שיצליח לגרד איכשהו את המטבעות הנחוצים בלי לצאת למסע הקשה והארוך לסיילם. הוא התמהמה יותר מדי ואיחר את המועד.

“הווארד טראברס הוא השריף אצלנו,” אמר וקינח בהיסח הדעת טיפת נוזל שנקוותה על קצה אפו. “הוא בא עם חתיכת נייר ואמר שאם לא נשלם את המסים, הוא יחרים לנו את החווה.”

כעת כבר לא היתה לו ברירה. אייבל השאיר את אשתו בבקתה שלהם והזדרז לנסוע לסיילם, אבל כשחזר ובידו שישה שילינג, התברר לו שרכושו כבר עוקל ונמכר — לאבי אשתו של הווארד טראברס — שבבקתה שלו גרים אנשים זרים, ושאשתו נעלמה.

“ידעתי שהיא לא התרחקה מדי,” הסביר. “היא לא היתה עוזבת את הילדים.”

ואכן, שם בדיוק הוא מצא אותה: עטופה בשמיכה סרוגה ורועדת מקור בצל עץ אשוח גדול, על הגבעה שבה נחפרו הקברים של ארבעת ילדי מקלינן — כולם מתו בשנת חייהם הראשונה. למרות כל הפצרותיו, אביגיל סירבה לנטוש את משמרתה, לרדת לבקתה שלה לשעבר, או לבקש עזרה מהאנשים שגירשו אותה משם. נדמה שאחז בה טירוף עקב הקדחת שבה לקתה, ואולי זאת היתה סתם עיקשות — מקלינן לא הצליח להחליט. היא נצמדה לענפי העץ בעוצמה וסירבה להרפות, וכל הזמן קראה בשמות ילדיה — ושם גם מתה בלילה.

ספל הוויסקי שלו התרוקן. הוא הניח אותו בעדינות על הקרקע ליד רגלו והתעלם מתנועת ידו של ג’יימי, שהציע לו את הבקבוק.

“המעקלים הרשו לה לקחת את כל מה שהיא יכולה. היא אחזה בידה חבילה עם בגדי הקבורה שלה. אני זוכר שהיא ישבה ליד נול הטווייה שלה יום אחרי שהתחתנו כדי לייצר את התכריכים שלה. היו על הבד פרחים קטנים לאורך השוליים. היא רקמה אותם. היו לה ידיים טובות. היא ידעה לעבוד עם חוט ומחט.”

הוא עטף את אביגיל בתכריכים הרקומים שהכינה, קבר אותה ליד הילד האחרון שלהם והלך ברגל כשלושה קילומטרים אל בית משפחת הובסון כדי לספר להם מה קרה לו.

“אבל כשהגעתי לביתם, מצאתי את כולם מסתובבים ומזמזמים כמו צרעות. טראברס בא לבקר גם את אדון יוּ פובלס. הוא בא כדי לגבות מסים, אבל לא היה להם כסף לשלם לו. טראברס רק גיחך כמו איזה קוף ואמר שזה לא משנה לו בכלל. וכצפוי, עשרה ימים אחר כך הוא חזר עם חתיכת נייר ושלושה גברים, והם זרקו אותם מהבית.”

הובסון הצליח לגרד איכשהו קצת כסף כדי לשלם את המסים שלו, ועכשיו כל משפחת פובלס עברה לגור אצלו — צפוף אבל בטוח. אבל ג’ו הובסון רתח מזעם על העוול שנעשה לחתנו.

“הוא זעם, ג’ו, ממש רתח מכעס. ג’נט הובסון הזמינה אותי לשבת לאכול איתם, וג’ו ישב שם וצעק שהוא הולך לגבות את החוב על האדמה שטראברס לקח, שהוא הולך להוריד לו עם סכין חתיכה מהבשר שלו, ואז יוּ התמוטט כמו כלב נזוף, ואשתו ישבה שם וייללה, וכל הילדים צייצו וצווחו וביקשו לאכול כמו חזרזירים קטנים. חשבתי לספר להם מה קרה, אבל…” הוא נד בראשו, כאילו הוא שוב מבולבל.

כשישב שם בבית, בפינת התנור, לבד, נטוש ונשכח, השתלטה עליו תשישות מוזרה. הוא היה כל כך עייף. ראשו התנודד על צווארו, והשינה גברה עליו. היה לו חם, ותודעתו התנתקה מהמציאות. הוא הרגיש כאילו הצריף הצפוף, החדר היחיד שבו הצטופפו בני משפחת הובסון כולם, לא היה מציאותי, וכמוהו גם הגבעה הדוממת והקבר הטרי תחת עץ האשוח.

הוא נרדם מתחת לשולחן, וכשהתעורר עוד לפני עלות השחר, תחושת הניתוק מהמציאות לא נעלמה. העולם סביבו נראה לו כמו חלום בהקיץ. היה נדמה לו שמקלינן עצמו הפסיק להתקיים במציאות. גופו קם, התרחץ ואכל, הינהן ודיבר — אבל בלי הכרה. שום דבר בעולם החיצון לא התקיים עוד. וכך כאשר ג’ו הובסון קם והצהיר שהוא ויוּ עומדים ללכת להילסבורו כדי לבקש שם צדק מבית המשפט, אייבל מקלינן מצא את עצמו צועד בדרך איתם. הוא הינהן ודיבר כשפנו אליו, אבל פרט לכך התנהל כמו גווייה מהלכת.

“כשהלכתי בדרך ככה, לאט־לאט התחלתי להבין שכולם, כולם, כולם כבר מתים,” אמר בהבעה חולמנית. “אני וג’ו ויוּ וכולם. מצדי הייתי יכול להיות כאן או שם או בכל מקום. פשוט המשכתי לנוע עד שיגיע הזמן להניח את העצמות שלי שמה, ליד אביגיל. לי כבר לא היה אכפת מכלום.”

כאשר השלושה הגיעו להילסבורו, אייבל לא הקדיש תשומת לב רבה למעשיו של ג’ו או לתוכניותיו. הוא פשוט הלך אחריו בצייתנות בלי כל מחשבה. הוא צעד ברחובות הבוציים, שנצצו משברי זכוכית שהיו מפוזרים בהם. הוא ראה את הלפידים ואת ההמון המסתער, שמע את הצעקות והצרחות, אך כל זה לא הזיז לו.

“הייתי פשוט בן־אדם מת, עם עצמות מקרקשות בפנים,” אמר ומשך בכתפיו. הוא ישב בשקט לרגע, ואז פנה להביט בג’יימי ונעץ בו מבט נוקב ממושך.

“זה נכון? גם אתה כבר מת?” יד חלושה ומיובלת התרוממה מהמטפחת האדומה ונצמדה קלות אל עצם הלחי של ג’יימי.

ג’יימי לא נרתע מהמגע. הוא לקח את ידו של מקלינן, הסיר אותה מפניו ואחז בה בשתי ידיו.

“לא, יקירי,” אמר בשקט. “עדיין לא.”

מקלינן הינהן.

“כן, אבל זה יקרה עם הזמן,” אמר. הוא שיחרר את ידיו מאחיזתו של ג’יימי וחזר להחליק את המטפחת. ראשו המשיך לנוע בהנהונים קלים כאילו קפיץ בצווארו נמתח יותר מדי וכעת החל להשתחרר.

“זה יקרה עם הזמן,” חזר על דבריו. “ובאמת זה לא כל כך נורא.” ואז הוא קם על רגליו והניח את המטפחת האדומה המרובעת על ראשו. הוא פנה לעברי וקד בנימוס בעיניים מטושטשות ומוטרדות.

“תודה רבה לך, גברתי, על ארוחת הבוקר,” אמר והלך.

3

מיץ מרה צהוב

ארוחת הבוקר הסתיימה באחת כאשר אייבל מקלינן החליט לקום וללכת לדרכו. הטוראי אוגילבי ניצל את ההזדמנות, הודה לנו והלך גם הוא. ג’יימי ופרגוס הלכו לחפש חרמשים ואצטרולבים. כל הרוח יצאה ממפרשיה של ליזי כשאוגילבי הלך. היא הכריזה שהיא לא מרגישה טוב, החווירה ומיהרה להיכנס אל מתחת לאחד המחסים שבנינו, אחרי שחיזקה את עצמה בכוס גדולה של חליטת בן־חרצית ופיגם שנתתי לה.

למרבה המזל בריאנה החליטה להופיע בדיוק אז ללא ג’מי. היא ורוג’ר אכלו ארוחת בוקר עם ג’וקסטה, סיפרה כדי להרגיע אותי. ג’מי נרדם בזרועותיה של ג’וקסטה, וכיוון שהמצב הזה התאים לכל הצדדים, היא השאירה אותו שם ובאה למאהל שלנו כדי לעזור לי בטיפולי הבוקר במרפאה המאולתרת שלי.

“את בטוחה שזה מה שמתחשק לך לעשות הבוקר — לעזור לי בטיפולים?” שאלתי במבט ספקני. “את הרי מתחתנת היום. אני בטוחה שליזי ואולי אפילו גברת מרטין יכולות —”

“לא,” היא אמרה. “אני רוצה לעזור לך.” היא ניגבה במטלית את הכיסא הגבוה ששימש אותי בטיפול. “ליזי מרגישה יותר טוב, אבל אני לא חושבת שהיא כבר מסוגלת להתמודד עם כפות רגליים מוגלתיות או קיבות בעייתיות.” היא עצמה נרעדה לרגע כשנזכרה, בעיניים עצומות, באדון הקשיש שאתמול ניקזנו כיבים מכפות רגליו המגוידות. כשניקבתי את הכיבים, כאב החיתוך גרם לו להקיא, ובשפע, על המכנסיים המרופטים שלו, מה שגרם לכמה וכמה אנשים שהמתינו לתורם להצטרף אליו ברפלקס הקאה תגובתי.

הזיכרון כיווץ גם את בטני, אבל הטבעתי את התחושה בלגימה אחרונה של קפה חם ומר.

“כן, את כנראה צודקת,” הסכמתי איתה בצער. “אבל שמלת הכלולות שלך עוד לא מוכנה לגמרי, נכון? אז אולי כדאי שתלכי…”

“היא כמעט מוכנה,” בריאנה הרגיעה אותי. “פידרה רק תופרת את המכפלת, ויוליסס מפקד על צבא המשרתים שלו כאילו הוא רס”ר משמעת. אני רק אפריע להם לעבוד.”

בשלב זה החלטתי לוותר, אבל תהיתי קצת למראה הלהיטות שהפגינה. נכון שבריאנה לא היתה מפונקת ודי בקלות למדה לעשות מלאכות יומיומיות כמו הפשטת עור של חיה או הסרת קשקשי דג לפני הבישול, אבל ידעתי שהחשיפה לאנשים מעוותים בגופם או חולים באופן ניכר לעין גרמה לה אי־נוחות רבה, אף שעשתה כמיטב יכולתה להסתיר את זה. שיערתי שהדבר נובע מעודף אמפתיה שגרמה לה לשיתוק קל, ולאו דווקא מעדינות יתרה.

לקחתי את הקומקום ומזגתי מים שרתחו זה עתה אל תוך צנצנת גדולה שכבר היתה מלאה עד חצייה באלכוהול. כיווצתי את עיני כשענני אלכוהול לוהטים הגיחו מתוכה.

באמת היה קשה לראות אנשים רבים כל כך סובלים מתופעות שקל מאוד לרפאן בעידן שקיימים בו נוגדי־דלקות, אנטיביוטיקה וחומרי הרגעה והרדמה. אני למדתי להתנתק רגשית ממצבים כאלה במהלך שירותי בבית חולים שדה בשעתו, שאז גם רוב החידושים המדעיים היו לא רק חדשים, אלא גם נדירים. ידעתי עד כמה זה הכרחי ליצור חיץ כזה בינך למטופלים.

אי־אפשר לעזור לאחרים כשהרגשות האישיים שלך מתחילים לבעבע — והייתי חייבת להושיט עזרה לאנשים כאן. זה הכול. אך לבריאנה לא היו הניסיון והידע הזה. עדיין לא.

היא סיימה לנקות את השרפרפים, את הקופסאות ואת שאר הציוד שישמש אותנו בטיפולי הבוקר, והזדקפה. קמט קל הופיע בין גבותיה.

“את זוכרת את האישה שטיפלת בה אתמול, זאת שבאה עם ילד קטן מפגר?”

“איך אפשר לשכוח,” אמרתי בניסיון להישמע קלילה ככל האפשר. “למה את שואלת? הנה, קחי, את יכולה לסדר את זה?” הצבעתי לעבר השולחן המתקפל ששימש אותי, אבל כעת סירב בתוקף להתקפל שכן הצירים התנפחו מהלחות שבאוויר.

בריאנה קימטה את מצחה בתהייה מה עליה לעשות. היא בחנה את השולחן מקרוב, ואז חבטה בו בצד האגרוף שלה. הוא נכנע והתקפל בצייתנות ברגע שזיהה שניצב מולו כוח גדול משלו.

“בבקשה.” היא שיפשפה את כף ידה בפיזור נפש. “אני זוכרת שעשית מזה עניין גדול ואמרת לה שאסור לה להיכנס להיריון שוב. הילד הזה, זאת בעיה תורשתית?”

“אפשר לומר כך,” עניתי לה בקרירות. “הוא סבל מסיפיליס מולד.”

הוא הביטה היישר אל תוך עיני ופניה החווירו.

“לילד היה סיפיליס? את בטוחה?”

הינהנתי והמשכתי לגלגל רצועה של בד פשתן שהורתח קודם לכן כדי להכין ממנו תחבושות לפצעים. הבד עדיין היה מעט לח, אבל לא היה מה לעשות בעניין.

“אצל האימא עוד לא זיהיתי תסמינים גלויים של השלבים המאוחרים של המחלה — עדיין לא — אבל היה קשה לטעות בתסמינים של הילד.”

האימא הזאת באה רק כדי לטפל במורסה בחניכיים, והילד הקטן היה צמוד לשמלתה. היה לו אף שטוח עם גשר שקוע — סימן אופייני — והלסת שלו היתה מעוותת קשות, מה שסיפק לי הסבר לתת־תזונה שהוא סבל ממנה — הילד בקושי היה מסוגל ללעוס. היה קשה לקבוע כמה מהפיגור שלו נבע מנזק מוחי וכמה מהיותו חירש — גם וגם, כנראה — אבל לא בדקתי את הבעיה לעומק משום שלא היה לי כאן כל אמצעי להקל אף אחד משני הגורמים. המלצתי לאמו לתת לו לשתות מרק ירקות או מרק בשר כדי לשפר את מצבו התזונתי, אבל זה פחות או יותר כל מה שיכולתי לעשות בשביל האומלל הקטן.

“כאן אני פוגשת במחלה הזאת הרבה פחות מאשר בפריז או באדינבורו, כי שם יש הרבה יותר זונות,” אמרתי לבריאנה והשלכתי את כדור התחבושות אל תוך תיק בד גדול שהיא החזיקה פתוח בשבילי. “אבל מדי פעם אני נתקלת בה. למה את שואלת? אני מקווה שאת לא חוששת שלרוג’ר יש סיפיליס?”

היא הביטה בי המומה ופיה נפער. הבעת פניה הנדהמת נשטפה בכעס אדום.

“ממש לא!” היא קראה. “באמת, אימא!”

“טוב, לא באמת חשבתי שהוא חולה או משהו,” עניתי באדישות. “אבל זה קורה במשפחות הכי טובות — ואת שאלת!”

היא נחרה בקול.

“רציתי לשאול אותך על אמצעי מניעה,” היא סיננה לעברי מבין שיניה. “או לפחות התכוונתי לשאול לפני שהתחלת לצטט לי את כל פרקי ‘המדריך למחלות מין’.”

“אהה, אני מבינה.” הבטתי בה במבט נוקב ומהורהר והבחנתי בכתמי החלב על חזית השמלה שלה. “אז תראי, הנקה היא עדיין אמצעי יעיל פחות או יותר. הוא לא פועל תמיד, אבל הוא די מוצלח, למרות שיעילותו פוחתת אחרי חצי שנת הנקה” — ג’מי היה בדיוק בן חצי שנה.

“מממ,” היא אמרה ונשמעה בדיוק כמו ג’יימי. נאלצתי לנשוך את שפתי כדי שלא לפרוץ בצחוק. “מה עוד יעיל?”

למעשה, מעולם לא שוחחתי איתה בעניין אמצעי המניעה הנהוגים במאה השמונה־עשרה. לא נראה לי שהיה בכך צורך כשהיא הופיעה לראשונה על רכס פרייזר, ואז באמת לא היה בכך צורך משום שהיא כבר היתה בהיריון. מדוע פתאום היא רוצה לדבר על זה דווקא עכשיו?

מצחי התקמט בדאגה כשהכנסתי את שאר חומרי החבישה וחבילות העשבים אל תוך התיק שלי.

“האמצעי הכי נפוץ היום הוא סוג של חסימה — פיסת בד משי או ספוג טבולים בחומר כמו חומץ או ברנדי או — אם תוכלי למצוא — שמן בן־חרצית או שמן ארז. אומרים שאלה הכי טובים. שמעתי גם על נשים באזורי האיים הקריביים שמשתמשות בחצי לימון, אבל ברור שאין אפשרות כזאת כאן.”

היא צחקה קצרות.

“כן, אין אפשרות כזאת, ואני גם לא חושבת ששמן בן־חרצית יעיל במיוחד. מרסאלי השתמשה בזה כשהיא נכנסה להיריון עם ג’ואן.”

“באמת? היא ממש השתמשה בזה? מה את אומרת. חשבתי שהיא פשוט לא הקפידה פעם אחת — ולא צריך יותר מפעם אחת, את יודעת.”

אף שלא ראיתי את בריאנה, הרגשתי שהיא מתקשחת לפתע, ושוב נשכתי שפתיים, הפעם בחרטה. היא באמת לא היתה צריכה יותר מפעם אחת, אלא שפשוט לא ידענו איזו פעם זו היתה. כתפיה התרוממו לרגע, אבל אז היא נרפתה ועשתה כמיטב יכולתה להדוף את הזיכרונות שהאמירה המטופשת שלי עוררה בה.

“היא אמרה שהיא השתמשה בזה, אבל אולי שכחה פה ושם. אני לא מאמינה שזה יעיל כל הזמן, נכון?”

השלכתי את תיק הציוד הרפואי שלי על גבי והכתפתי את תיבת התרופות בעזרת רצועת העור שג’יימי חיבר אליה.

“הדבר היחיד שעובד תמיד זה התנזרות,” אמרתי, “אבל יש לי הרגשה שזה לא הפתרון הנכון בשבילך בשלב הזה.”

היא נדה בראשה. עיניה שוטטו על פני חבורת צעירים שעמדו בין העצים מתחתינו והשליכו אבנים כבדות אל מעבר לנחל בזה אחר זה.

“בדיוק מזה חששתי,” היא אמרה ורכנה כדי להרים את השולחן המתקפל ואת זוג השרפרפים.

עצרתי לרגע, ומבטי סקר את קרחת היער שנמצאנו בה. מה עוד צריך? אין באמת בעיה להשאיר את המדורה שלנו דולקת, למרות שליזי ישנה. במזג האוויר הזה שום דבר על ההר לא יכול להתלקח. אפילו הזרדים והעצים למדורה שאספנו אתמול והסתרנו מתחת ליריעה היו לחים. אבל הרגשתי שמשהו חסר לי. מה? אה, כן. הנחתי את התיבה לרגע וזחלתי אל מתחת למחסה שלנו. חיטטתי בערימת השמיכות עד שמצאתי את שקיק הרפואה הקטן, העשוי עור.

נשאתי תפילה קטנה אל סנט בּרַייד והשחלתי את השקיק סביב צווארי ואל תוך התחתונית שלבשתי מתחת לשמלה. כבר התרגלתי לשאת את שקיק הקמע הזה כשיצאתי לעסוק ברפואה, ולכן כמעט לא הרגשתי מגוחכת כשערכתי את הטקס שלי. כמעט. בריאנה עקבה אחרי בהבעה מוזרה, אבל לא אמרה מילה.

גם אני לא אמרתי כלום. לקחתי את הציוד שלי והלכתי בעקבותיה דרך קרחת היער, נזהרת שלא לדרוך במקומות הלחים יותר. הגשם פסק, אבל עננים שנתלו מעל צמרות העצים הבטיחו שבקרוב הוא יתחיל שוב, וסלילי ערפל עלו מגזעים נפולים ומשיחים נוטפים.

אז למה בריאנה שאלה על אמצעי מניעה, תהיתי, אף שברור שיש בכך היגיון מסוים — אבל למה עכשיו? אולי זה קשור לנישואיה הקרובים עם רוג’ר. גם אם הם חיו כבעל ואישה כבר כמה חודשים — ואני ידעתי שכך היה — טקס רשמי, שבו בני הזוג נודרים נדר זה לזה בפני אלוהים ואדם, די בו לגרום אפילו לזוגות השובבים ביותר לחוש כובד ראש כלשהו — ואי־אפשר לומר שבריאנה או רוג’ר היו שובבים במיוחד.

“יש עוד דרך,” דיברתי אל הגב שלה בעודה צועדת לפני במורד השביל החלקלק. “לא ניסיתי אותה על אף אחד עד עכשיו, אז אני לא יכולה לדעת עד כמה היא אמינה, אבל נָיָאווֶנֶה — הזקנה הטוסקרורית שנתנה לי את שקיק הרפואה הזה — סיפרה לי על ‘עשבי נשים’. היא התייחסה לתערובות שונות לצרכים שונים, אבל היה צמח אחד שנועד בדיוק למטרה הזאת. היא אמרה שהזרעים שלו לא יניחו לרוחו של הגבר לגבור על רוחה של האישה.”

בריאנה עצרה ופנתה לעברי כשהתקרבתי אליה.

“ככה האינדיאנים מתייחסים להיריון?” זווית פיה התעקלה מעלה. “הם חושבים שזה מאבק שבו הגבר מנצח?”

צחקתי בקול.

“כן. במובן מסוים, אם הרוח של האישה חזקה מדי בשביל הגבר שלה או מסרבת להיכנע לו, אז האישה לא יכולה להרות. לכן אם אישה רוצה ילד ולא מצליחה להיכנס להיריון, לעתים קרובות השמאן מטפל בבעל או בשניהם, ולא רק באישה.”

היא פלטה קול משועשע עמוק מתוך גרונה.

“איזה צמח זה עשב־הנשים הזה?” שאלה. “את מכירה אותו?”

“אני לא בטוחה,” נאלצתי להודות. “ליתר דיוק, אני לא בטוחה איך קוראים לו. נָיָאווֶנֶה הראתה לי אותו — כצמח בטבע וגם את הזרעים היבשים שלו — ואין לי ספק שאזהה אותו אם אתקל בו, אבל אני לא יודעת איך קוראים לו באנגלית. הוא ממשפחת הסוככיים. את זה אני זוכרת,” הוספתי.

המבט הרציני ששלחה לעברי שוב הזכיר לי את ג’יימי. אחר כך היא זזה מעט הצדה כדי לאפשר לנשות קמפבל אחדות לחלוף על פנינו. הן הלכו כשבידיהן סירים וקומקומים ריקים ומקרקשים, וכל אחת מהן קדה או נדה בראשה בנימוס לעברנו כשעברו לידנו בדרכן אל הנחל.

“בוקר טוב לך, גברת פרייזר,” אמרה אחת מהן, אישה צעירה נאה שהכרתי כאחת הבנות הצעירות יותר של פארקארד קמפבל. “האיש שלך בסביבה במקרה? אבא שלי היה רוצה להחליף איתו מילה, הוא אמר.”

“לא. הוא הלך לאנשהו, אני חוששת,” אמרתי והחוויתי בידי באוויר. אין לדעת איפה ג’יימי נמצא עכשיו. “אבל אני אמסור לו ברגע שאראה אותו.”

היא הינהנה והמשיכה בדרכה. הנשים שבאו אחריה עצרו רגע כדי לאחל לבריאנה אושר ביום חתונתה. שמלות הצמר והגלימות שלהן ספגו מים מכל שיח פטל שצמח לצד השביל.

בריאנה קיבלה את איחוליהן בנימוס, אבל ראיתי בבירור קמט קל בין גבותיה האדומות, העבות. ניכר שמשהו מטריד אותה מאוד.

“מה קורה?” שאלתי בבוטות ברגע שנשות קמפבל יצאו מטווח שמיעה.

“מה פירוש מה קורה?” היא ענתה, מבוהלת־משהו.

“מה מציק לך?” שאלתי. “ואל תגידי לי ‘כלום’, כי אני רואה שמשהו מטריד אותך. זה משהו שקשור לרוג’ר, מה? יש לך חששות? את לא בטוחה שאת רוצה להתחתן איתו?”

“לא בדיוק,” היא ענתה בזהירות. “אני רוצה להתחתן עם רוג’ר. כלומר, זאת לא הבעיה. אני… פשוט… חשבתי על משהו…” היא השתתקה, ולחייה נצבעו בסומק ורדרד.

“על מה?” שאלתי בדאגה גוברת. “על מה חשבת?”

“מחלות מין,” היא פלטה קצרת נשימה. “יכול להיות שיש לי? כלומר, רוג’ר לא חולה. הוא בסדר. אבל אולי… מסטיבן בונט?”

פניה להטו כל כך, שמפתיע שטיפות הגשם לא התאיידו מעורה ברגע שנגעו בו. הפנים שלי, לעומת זאת, היו קרות. לבי התכווץ בעומק החזה. האפשרות הזאת עלתה בדעתי — באופן חי מאוד אפילו — בשעתו, אבל לא רציתי אפילו לרמוז עליה כל עוד בריאנה לא העלתה את הנושא בעצמה. זכרתי את השבועות שבהם עקבתי אחריה בחשאי וחיפשתי רמז לקיומה של מחלה כזו, אבל ידעתי שאצל נשים התסמינים כמעט לא ניכרים בשלבי ההידבקות הראשונים. בכל אופן, כשג’מי נולד בריא, חשתי הקלה עצומה.

“הבנתי,” אמרתי ברוֹך, הנחתי את ידי על זרועה ולחצתי אותה קלות. “אל תדאגי, מתוקה שלי. את לא חולה.”

היא שאפה אוויר מלוא ריאותיה ופלטה עננה של הבל לבן. מעט מתח השתחרר מכתפיה.

“את בטוחה?” היא שאלה. “איך את יכולה לדעת? זאת אומרת, אני מרגישה טוב, אבל חשבתי שלנשים אין תמיד תסמינים.”

“זה נכון,” אמרתי, “אבל התסמינים ניכרים בבירור אצל גברים. עכשיו, אילו היה לך משהו ואילו רוג’ר היה חוטף משהו מגעיל ממך, כבר היית שומעת על זה מזמן.”

פניה איבדו מצבען העז וחזרו לצבען הוורוד המקורי. היא השתעלה, וענן הבל נוסף עלה מנשימתה.

“אוף, איזו הקלה. אז את אומרת שג’מי בסדר? את בטוחה?”

“במאה אחוז,” הרגעתי אותה. אמנם טיפטפתי כמה טיפות של תמיסת כסף־חנקָתי — חומר שרכשתי בעמל ובכסף רב — אל תוך עיניו של ג’מי מיד כשנולד, ליתר ביטחון, אבל כן — הייתי בטוחה בהחלט. נוסף על כך שג’מי לא הפגין שום תסמיני מחלה, הילד נראה שופע בריאות. קרן ממנו חוסן שביטל אצלי כל חשש לקיומו של זיהום. הוא שפע בריאות כמו סיר מלא נזיד בשר משובח.

“אז בגלל זה שאלת אותי על אמצעי מניעה?” שאלתי בעודי מנופפת לשלום ליושבים במאהל של משפחת מקרֶיי שעל פניו חלפנו. “את חוששת שאם יהיו לך עוד ילדים, אז אולי…”

“לא, לא. בכלל לא העליתי על דעתי אפשרות של מחלת מין לפני שאת התחלת לדבר על סיפיליס. רק אז הכתה בי הבנה נוראה שאולי הוא, שיכול להיות ש־” היא השתתקה וכיחכחה בגרונה. “טוב… לא חשוב. רק רציתי לדעת.”

הגענו לקטע חלקלק מאוד בשביל, ששם קץ לשיחה בשלב זה, אבל לא העלים את חשדי.

ברור שכלה צעירה עלולה מדי פעם לשקוע במחשבות על מניעת היריון, אבל לאור הנסיבות הנוכחיות… מה באמת מטריד את בריאנה, תהיתי. האם היא חוששת לגורלה שלה, או שמא זו דאגה לתינוק שטרם נולד? הלידה עצמה היא כמובן תהליך מסוכן. כל מי שראה את הילדים שהובאו אל המרפאה הניידת שלי, או כל מי שהקשיב אי־פעם לשיחות הנשים סביב המדורות בערבי הכינוס, ודאי יודעים שתינוקות וילדים חשופים לסכנות רבות. מעטות המשפחות שלא שכלו לפחות ילד אחד בעקבות קדחת, דלקות קשות או קלקולי קיבה ושלשולים בלתי נשלטים. נשים רבות איבדו שלושה וארבעה ילדים, וקצתן אף יותר. בדעתי עלה זיכרון הסיפור העגום של אייבל מקלינן, ורטט חלף בגופי.

אבל בסך הכול בריאנה היא אישה בריאה מאוד, ואף שחסרו לנו כאן פריטים חשובים, כמו אנטיביוטיקה ושירותי רפואה מתקדמים, תמיד הקפדתי להזהיר אותה שלא לזלזל בחשיבותם של הרגלי ניקיון פשוטים ותזונה נכונה.

כשבחנתי את קימור גבה החזק כאשר הרימה את הציוד הכבד שנשאה מעל שורש שבלט מתוך האדמה וחצה את השביל, חשבתי לעצמי שזו כנראה לא הבעיה. אולי יש לה סיבה כלשהי להיות מודאגת, אבל בעיקרון היא איננה אדם מבוהל או מפוחד.

ומה עם רוג’ר? על פניו נראה שהדבר הטוב ביותר לעשות זה להרות שוב מהר ככל האפשר ולהביא לעולם ילד שני, שיהיה — ללא צל של ספק — של רוג’ר. לידה כזו ודאי תחזק את קשר הנישואים שלהם. עם זה, אם היא תיכנס להיריון, רוג’ר יהיה המאושר באדם, אבל מה לגבי ג’מי?

רוג’ר נשבע ונדר לגדל את ג’מי כאילו הוא ילדו שלו, אבל יש להביא בחשבון את הטבע האנושי… אף שלא היה לי ספק בכך שרוג’ר לעולם לא ייטוש או יזניח את ג’מי, בהחלט אפשרי שהוא ירגיש אחרת כשייוולד לו ילד שיהיה באופן חד־משמעי זרע מזרעו. האם בריאנה תהיה מוכנה לקחת סיכון כזה?
במחשבה שנייה חשבתי לעצמי שאולי היא צודקת, וההחלטה לחכות עם ילד
שני היא הבחירה ההגיונית — כל עוד אפשר להמתין. צריך לתת לרוג’ר זמן להתקרב ולהיקשר לג’מי לפני שמסבכים את המצב המשפחתי עם ילד נוסף. כן, זו ללא ספק הגישה ההגיונית, ובריאנה היא בהחלט אישה הגיונית, אין כל ספק בכך.

רק כאשר הגענו סוף־סוף אל קרחת היער הקטנה שבה התקיימו טיפולי הבוקר, עלתה בדעתי אפשרות אחת נוספת.

“אנחנו יכולים לעזור לך איכשהו, גברת פרייזר?”

שני בנים צעירים ממשפחת צ’יזהולם מיהרו לצאת לקראתנו ולעזור לנו להסיר את המטענים הכבדים שנשאנו על גבינו, בריאנה ואני. בלי כל הסבר מצדנו הם מיד התחילו לפתוח שולחנות מתקפלים, להביא מים טריים, להקים מדורה קטנה — להביא כל תועלת שהיא. הם היו בני שמונה ועשר בערך, וכשהתבוננתי בהם ובעבודתם, שוב הבנתי שבתקופה הנוכחית נער בן שתים־עשרה או ארבע־עשרה כבר יכול להיחשב לבחור בוגר.

גם בריאנה ידעה זאת. היא לעולם לא תעזוב את ג’מי — זה היה ברור לי — לפחות לא כל זמן שהוא זקוק לה. אבל… אחר כך? מה יקרה לה אם הוא יעזוב אותה?

פתחתי את התיבה שלי, ואט־אט התחלתי לפרוש את הכלים שיידרשו לטיפולי הבוקר: מספריים, מלקחיים, אלכוהול, אזמל מנתחים, תחבושות, צבת לעקירת שיניים, מחטי תפירה, שמנים, משחות, ספוגים, חומרים משלשלים…

בריאנה היתה בת עשרים ושלוש. היא תהיה בת שלושים וקצת כאשר ג’מי יהיה עצמאי לגמרי, ואם הוא אכן יזדקק לטיפול שלה, היא ורוג’ר אולי יוכלו לחזור אל הזמן שממנו באו, למקום בטוח יותר, לחיים שהיו להם מלידה ונקטעו לפתע.

אבל כל זה נכון בתנאי שלא יהיו לה עוד ילדים חסרי־ישע שיאלצו אותה להישאר כאן.

“בוקר טוב לך, גברתי.” גבר נמוך בגיל העמידה עמד מולי — המטופל הראשון שלי להיום. על פניו היו זיפי זקן בני שבוע. הוא היה חיוור, ועיניו אדומות כדם מעשן ומוויסקי. המחלה שלו ניכרה לעין מיד: הנגאובר היה תופעה ידועה בשעות הבוקר.

“אני מרגיש כאילו משהו תקוע לי במעיים, גברתי,” הוא אמר ובלע רוק בעגמומיות. “אולי יש לך משהו שיכול לעזור לי?”

“יש לי בדיוק את הדבר הנכון בשבילך,” אמרתי לו בעידוד ולקחתי ספל
נקי. “ביצה טרייה עם מעט איפֶּקאק. זה יגרום לך להקיא טוב־טוב ותהיה כמו חדש.”

הטיפולים נערכו בשולי קרחת יער רחבה, למרגלות הגבעה שעליה בערה כל הלילה האש הגדולה של הכינוס. האוויר הלח היה ספוג ניחוחות פיח ואפר רטוב חמוץ. האדמה המושחרת, כחמישה מטרים לפחות רוחבה, כבר החלה להיעלם תחת ערימות של ענפים וזרדים טריים שהונחו עליה שתי־וערב. נראה שמבצע הדלקת המדורה בלילה הבא יהיה לא פשוט אם הטפטוף יימשך עד אז.

אדון הנגאובר הלך לדרכו, ואחריו היתה הפוגה קצרה, כך שיכולתי להפנות את תשומת לבי למוריי מקלאוד, שהקים את המרפאה שלו לא רחוק משלי.

מוריי התחיל לפני, כך ראיתי. האדמה תחת רגליו היתה כהה, והאפר שהתפזר שם קודם לכן כבר היה רווי דם. היה לו גם מטופל שהגיע מוקדם — גבר מגודל שאפו האדום הספוגי ולחייו הרכות העידו על אורח חיים של שתיין רציני עד כדי הגזמה. מוריי הושיב את האיש, הורה לו להוריד את חולצתו ולהישאר בגופייה בלבד למרות הקור והגשם, הפשיל את שרוול הגופייה, קשר חוסם עורקים על זרועו והניח קערת הקזה על ברכיו.

עמדתי במרחק כחמישה מטרים מהשרפרף שעליו הושיב מוריי את המטופל והציג לראווה את מרכולתו, אבל ראיתי בבירור את עיניו של האיש, צהובות כמו חרדל למרות אור הבוקר הקלוש.

“זאת מחלת כבד,” אמרתי לבריאנה, ולא השתדלתי במיוחד להנמיך את קולי. “אפשר לראות את הצהבת שלו מכאן, את רואה?”

“ליחה צהובה,” הכריז מקלאוד בקול גבוה ופתח את סכין הגלבים שלו בתנועה חדה. “יש לנו כאן מקרה של עודף לֵיחות, זה ברור כשמש.” מוריי היה גבר שחום קטן־קומה ולבש בגדים נקיים ומגוהצים. הוא לא ניחן באישיות מרשימה, אבל בהחלט היה דעתן.

“שחמת כבד עקב צריכת אלכוהול מופרזת, לדעתי,” אמרתי כשהתקרבתי וסקרתי את המטופל שלו בשוויון נפש.

“זאת השפעה של המרה, הנובעת מחוסר איזון ברמת הלֵיחות!” מוריי נעץ
בי מבט זועף. ניכר בו שהוא חושש שאגנוב לו את ההצגה, אם לא את המטופל שלו.

התעלמתי ממנו והתכופפתי כדי לבחון את האיש מקרוב. הוא נבהל מתשומת הלב שלי ונרתע לאחור.

“אתה בטח מרגיש גוש קשה ממש מתחת לצלעות מצד ימין, נכון?” שאלתי אותו בעדינות. “השתן שלך כהה מאוד, והצואה שלך שחורה עם נקודות דם. אני צודקת?”

האיש הינהן ופיו נפער בתדהמה. התחלנו למשוך את תשומת לב הסובבים.

“אי־מא!” בריאנה ניגשה אלינו ועצרה מאחורי. היא בירכה את מוריי במנוד ראש, התכופפה ולחשה באוזני: “איזו תרופה יש לך להציע לטיפול בשחמת, אימא? אין לך כלום, נכון?”

קפאתי ונשכתי את שפתי התחתונה. היא צדקה כמובן. השחצנות שלי, שהתבטאה בדרך האבחון שלי, והרצון שלי למנוע ממוריי שימוש נוסף בסכין ההקזה החלודה המזוהמת שלו, גרמו לי לשכוח פרט קטן אך חשוב: למעשה אין לי שום טיפול אחר באמתחתי.

מבטו של המטופל דילג ממני למוריי ובחזרה. ניכר שהמצב לא נעים לו. במאמץ לא קל הצלחתי לגרום לעצמי לחייך אליו ולהנהן לעבר מוריי.

“מר מקלאוד צודק, כמובן,” אמרתי ודחקתי בכוח את המילים מתוך פי החוצה. “יש לך מחלת כבד שבפירוש נגרמה מעודף ליחה.”

פניו של מוריי, המתוחות והחשדניות, החווירו מתדהמה לנוכח הכניעה המוחלטת שלי, ונראו כעת כמו מסיכה משעשעת. בריאנה צעדה קדימה, נעמדה לפני והחליטה לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה.

“אני מכירה קסם אחד,” אמרה והביטה בו בחיוך שובה לב, “שעוזר לחדד את להב הסכין כדי להקל את זרימת הליחות בגוף. הרשה לי להראות לך.” עוד לפני שמוריי הספיק להדק את כף ידו סביב סכין ההקזה שלו, בריאנה חטפה אותה מידו והלכה אל המדורה הקטנה שהדלקנו ליד המרפאה שלנו. דלי מים היה תלוי על חצובה מעל האש והעלה קיטור.

“בשם מיכאל הקדוש, נושא החרבות ומגן הנשמות,” היא זימרה. קיוויתי שהקריאה לשווא בשמו של מיכאל הקדוש אינה חטא בפני עצמו, ושאם כן, הקדוש לא יתנגד לשימוש בשמו למטרה ראויה. הגברים שהקימו את המדורה הגדולה שתודלק הערב עצרו ממלאכתם והתבוננו בה לצד כמה מטופלים שהגיעו לאזור המרפאות.

היא הרימה את הסכין של מוריי וציירה בתנועות איטיות צלב גדול באוויר. ראשה נד מצד לצד כדי לוודא שכל הנוכחים מביטים בה. כולם בהו בה בעיניים קרועות לרווחה. כשעמדה שם, גבוהה מרוב הצופים שמולה, עיניה הכחולות מכווצות בריכוז, היא הזכירה לי מאוד את ג’יימי ברגעים שבהם הוא הפגין לראווה איזה מכישרונותיו. נותר לי רק לקוות שהכישרון שהיא עומדת להפגין כעת טוב לפחות כמו הכישורים שלו.

“מיכאל הקדוש, ברך נא את הלהב הזה למען יירפאו עבדיך,” אמרה ונשאה את עיניה לשמים. היא החזיקה את הסכין מעל האש כמו מכשף. בועות החלו להופיע על פני המים, אבל הם עדיין לא רתחו לגמרי.

“ברך את להב הסכין שנועד להקזת דם, לשפיכת דם, ל… אה… שחרור רעלים מתוך גופו של עבדך הנרצע. ברך את הלהב הזה… ברך את הלהב
הזה… ברך את הלהב הזה שאוחזת שפחתך. אנא, כולכם, הודו לאל על טוהר המתכת!”

ותודה לאל על כך שתפילות גאליות וסקוטיות מבוססות על חזרה אינסופית על ברכות פשוטות, אמרתי בלבי בציניות־מה, ואז הוספתי ברכת הודיה לאל על כך שהמים רתחו בדיוק בזמן. היא קירבה את הסכין הקצרה המעוקלת אל פני המים המבעבעים, סקרה שוב את הקהל במבט מלא משמעות והכריזה: “ישו הקדוש, נקה נא להב זה במים המטהרים!”

היא טבלה את הסכין במים והחזיקה בה עד שהאדים שעלו והקיפו את ידית העץ שלה גרמו לאצבעותיה להאדים מחום. ואז היא מיהרה להעביר אותה לידה השנייה, הניפה אותה באוויר, ואט־אט החביאה את היד האדומה שלה מאחורי גבה.

“מי ייתן וברכותיו של הקדוש מיכאל, המגן עלינו מפני השדים והרוחות, יעטפו את הלהב הזה ואת היד האוחזת בו למען בריאות הגוף ולמען בריאות הנשמה. אמן!”

היא התרחקה מהסיר, ניגשה אל מוריי בצעד בוטח והושיטה את הסכין
לעברו ברוב טקס, כך שידית העץ שלה מופנית אליו. מוריי, שלא היה טיפש כלל, הביט בי בחשדנות מעורבת בעל כורחו בהערכה ליכולותיה התיאטרליות של הבת שלי.

“אל תיגע בלהב,” אמרתי בחיוך אדיב. “המגע שלך עלול לבטל את הקסם. ועוד דבר, אתה חייב לחזור על הטקס הזה אחרי כל שימוש בסכין. חשוב להקפיד שהמים שאתה משתמש בהם ירתחו תחילה, כן?”

“מממ,” הוא אמר, אבל אחז בידית הסכין בזהירות מוקפדת ולקח אותה ממנה. הוא קד קידה קצרה לעבר בריאנה וחזר אל המטופל שלו. אני פניתי אל המטופלת שלי — נערה שעל עורה פריחה מצריבות סרפד. בריאנה באה אחרי, ניגבה את ידיה בחצאיתה ונראתה מרוצה מעצמה. מאחורי שמעתי את המטופל של מוריי גונח קצת, ואז את טיפות הדם שלו זולגות בצליל נקישה מתכתי אל הקערה שתחתיו.

הרגשתי מעט אשמה על הטיפול שלו זכה המטופל של מוריי, אבל בריאנה צדקה בהחלט: לא היה לי שום דבר שיכול לעזור לו בנסיבות הקיימות. יהיה אפשר להאריך את חייו באמצעות טיפול זהיר וקפדני לאורך זמן, הקפדה על תזונה נאותה והתנזרות מוחלטת מאלכוהול. אבל הסיכוי ששני הסעיפים הראשונים יתקיימו היה קלוש מאוד, והתנאי השלישי כנראה לא יתקיים לעולם.

לעומת זאת בזכות ההברקה של בריאנה האיש ניצל מן הסתם מזיהום
רציני, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לספק הגנה דומה לכל המטופלים
העתידיים של מקלאוד, אם כי לא הצלחתי להתנער מתחושת האשמה על כך שלא הייתי מסוגלת לעזור לו יותר. עם זאת העיקרון הרפואי הראשון שלמדתי במהלך שירותי כאחות בשדות הקרב בצרפת עדיין היה תקף: טפֵּל במי שנמצא מולך.

“תמרחי את המשחה הזאת על הפריחה,” אמרתי בפנים חמורות סבר לנערה שנצרבה מהסרפד, “ובשום אופן אל תתגרדי!”

4

מתנות חתונה

השמים לא התבהרו, אבל הגשם הפסיק לרדת, לפחות זמנית. מדורות העלו עשן כהה כאשר האנשים סביבנו מיהרו לנצל את ההפוגה הזמנית כדי להפוך את הפחמים שעליהם השגיחו עד כה, והניחו בולי עץ לחים על הגחלים הלוהטות במאמץ לזרז את הייבוש של בגדים ושמיכות רטובות. הרוח לעומת זאת המשיכה לנשוב בעוז, וענני עשן הסתחררו כמו רוחות רפאים בין העצים.

ענן עשן כזה התנשא וחצה את השביל שרוג’ר צעד בו, והוא הסתובב כדי לחמוק ממנו, חצה משטח דשא רטוב שהרטיב את גרביו, וניסה לחמוק מענפי אורן שהותירו סימני רטיבות כהים על כתפי מעילו. הוא התעלם מהרטיבות ונשאר מרוכז ברשימת המשימות שלו לאותו היום, שאותה זכר היטב.

קודם כול צריך להגיע לקרון של חרש הברזל כדי לקנות לבריאנה מתנה קטנה לחתונה. מה ימצא חן בעיניה? הוא תהה. איזה תכשיט, אולי סרט? היה לו מעט מאוד כסף, אבל הוא בכל זאת הרגיש שעליו לציין את האירוע באמצעות מתנה כלשהי.

הוא היה רוצה לענוד לה טבעת משלו על האצבע כאשר יאמרו את נדריהם זה לזה, אבל היא התעקשה שדי לה בטבעת האודם שהיתה שייכת לסבא שלה. היא התאימה בדיוק לאצבע שלה, ואין שום צורך לבזבז כסף על טבעת נוספת. בריאנה היתה אדם מעשי עד מאוד, לפעמים ברמה שהרגיזה אותו משום שהיתה רחוקה כל כך מהנטיות הרומנטיות שלו עצמו.

אז אולי הוא ימצא מתנה שתהיה מעשית אבל גם פריט נוי, כמו סיר לילה מצויר. הרעיון עורר בו חיוך, אבל המחשבות על מתנות שימושיות המשיכו להטריד אותו.

בתודעתו עלה זיכרון חי של הגברת אבֶּרקומבי, גבירה רצינית ומעשית וחבֵרה מכובדת בקהילה של הכומר ויקפילד. היא הגיעה ערב אחד לבית הכומר באמצע ארוחת הערב, היסטרית לגמרי, ואמרה שזה עתה הרגה את בעלה. מה עושים עכשיו? היא שאלה. הכומר השאיר את הגברת אברקומבי בהשגחתה הזמנית של סוכנת הבית שלו, ואילו הוא ורוג’ר, אז עדיין נער צעיר, מיהרו אל בית אברקומבי כדי לראות מה בדיוק קרה שם.

הם מצאו את מר אברקומבי שוכב על רצפת המטבח שלו — עדיין חי, למרבה המזל, אבל מעט מטושטש. דם רב ניגר מראשו מחתך שנגרם ממגהץ האדים החדש שרכש זה עתה ונתן לאשתו לרגל יום נישואיהם העשרים ושלושה.

“היא אמרה לי שהמגהץ הישן שרף לה את מגבות המטבח!” קונן מר אברקומבי בשעה שהכומר חבש את פצעו ורוג’ר שטף את רצפת המטבח.

זיכרון כתמי הדם המבחילים על רצפת הלינוליאום השחוקה בבית אברקומבי הטה את הכף אצל רוג’ר. ברי יכולה להיות פרקטית ככל שתרצה. זה יום החתונה שלהם — בטוב וברע, עד שהמוות יפריד ביניהם. הוא יביא לה משהו רומנטי — ככל שאפשר להשיג משהו רומנטי בשילינג אחד ושלושה פני.

משהו הבזיק באדום בין ענפי העצים הסמוכים, כמו נוצות של אדום־חזה אבל גדול יותר. הוא עצר במקומו והתכופף כדי להציץ מבעד למרווח שבין שני ענפים.

“דנקן?” הוא שאל. “זה אתה שם?”

דנקן אינֶז הגיח מבין העצים והינהן בביישנות. הוא היה בלי המעיל המפואר שלו, אבל עדיין לבש טרטן בצבעי שבט קמרו. את כתפיו עטף בשולי הצעיף העבה כאילו היה רדיד, בסגנון המרושל־משהו של אנשי ההרים הסקוטים.

“אפשר להחליף איתך כמה מילים, יקירי?” שאל.

“כן, כמובן. אני בדרך לקרון של חרש הברזל. בוא, נלך יחד.” הוא חזר אל השביל שכעת היה נקי מעשן מדורות, והשניים צעדו יחד כמו צמד חברים, זה לצד זה, על צלע ההר.

רוג’ר לא אמר דבר. הוא המתין בנימוס סבלני עד שדנקן ימצא את הדרך לפתוח בשיחה. דנקן נטה להתבודד והיה ביישן באופיו, אבל היו לו עין חדה, תפיסה מהירה וסוג של עיקשות חרישית. אם יש לו משהו לומר, הוא יאמר אותו — במוקדם או במאוחר. בסופו של דבר הוא נשם עמוק ופתח בדבריו.

“מק דאב סיפר לי פעם שאבא שלך היה כומר, זה נכון?”

“כן,” ענה רוג’ר, שהופתע מנושא השיחה. “כלומר אבי האמיתי נהרג, והדוד של אמי אימץ אותי. הוא היה הכומר.” בעודו מדבר שאל רוג’ר את עצמו למה הוא מרגיש צורך להסביר. רוב חייו הוא ראה בכומר את אביו והתייחס אליו כך. מעבר לכך ברור שזה לא משנה דבר מבחינת דנקן.

דנקן הינהן וציקצק בלשונו בהזדהות.

“אבל אתה בעצמך שייך לכנסייה הפרסביטריאנית, נכון? שמעתי את מק דאב אומר את זה.” למרות שהיה אדם מנומס בדרך כלל, חיוך קל הופיע תחת השפם הממורטט שלו.

“כן, אני מתאר לעצמי ששמעת אותו,” השיב רוג’ר בציניות. לא יפתיע אותו לגלות שכל מי שהיה בכנס שמע את מק דאב מדבר על זה.

“אז ככה. העניין הוא שאני, גם אני פרסביטריאני,” אמר דנקן ונשמע מתנצל בעצמו.

רוג’ר הביט בו בתדהמה.

“אתה? חשבתי שאתה קתולי!”

דנקן השמיע קול מבוכה ומשך בכתף הגידמת שלו בחוסר אונים.

“תראה, סבא־רבא שלי מצד אמי היה אחד הפרסביטריאנים הראשונים בסקוטלנד. הוא היה איש אדוק ומאמין, כן?” הוא חייך, מבויש מעט. “אבל האמונה הזאת שלו הלכה ודעכה מדור לדור, וכבר בקושי הגיעה אלי. אימא שלי היתה אישה מאמינה, אבל אבא שלי לא התעניין במיוחד בכנסייה. גם אני לא. וכשפגשתי את מק דאב אז… טוב, אי־אפשר לומר שהוא הזמין אותי להצטרף אליו לתפילות יום ראשון, כן?”

רוג’ר הינהן ומילמל שהוא מבין. דנקן וג’יימי נפגשו בכלא ארדסמויר אחרי ההתקוממות. רוב הלוחמים היעקובינים היו קתולים, אבל רוג’ר ידע ממחקריו שהיו בהם גם מאמינים פרסביטריאנים ואחרים, שהשתייכו לכנסיות אחרות — ושרובם העדיפו לא לדבר על זה משום ששם, בתאים האפלים, הם היו מיעוט מבוטל. כמו כן דנקן וג’יימי שיתפו פעולה בהמשך במבצעי הברחה שונים, עיסוק שלא מותיר לאנשים זמן והזדמנויות לשוחח על האמונות הדתיות שלהם.

“אני מבין. אז החתונה שלך עם גברת קמרון הלילה היא…”

דנקן הינהן, אחז בשיניו קצה שפם ולעס אותו, שקוע בהרהורים.

“אז זה העניין בעצם — אתה חושב שאני צריך לומר על זה משהו למישהו?”

“אתה רוצה לומר לי שגברת קמרון לא יודעת? וגם ג’יימי לא?”

דנקן נד בראשו בשתיקה. עיניו היו מושפלות אל השביל הבוצי שבו הלכו.

היה ברור לרוג’ר שמבחינת דנקן, דעתו של ג’יימי היא הנושא החשוב כאן, ולאו דווקא של ג’וקסטה קמרון. שאלת הדת לא היתה חשובה במיוחד לדנקן, חשב רוג’ר. הוא גם מעולם לא שמע שג’וקסטה הפגינה עניין כלשהו בדת. עם זה הוא זכר את התגובה של ג’יימי כשהתברר לו שרוג’ר פרסביטריאני וחשב שאין לדנקן סיבה לדאוג.

“מק דאב אמר גם שהלכת לדבר עם הכומר הקתולי כאן,” אמר דנקן והציץ לכיוונו. “היה לו משהו… כלומר —” דנקן כיחכח בגרונו והסמיק “— האם הוא חייב אותך לעבור טבילה קתולית?”

טבילה קתולית היתה טקס בלתי נסבל לכל פרוטסטנטי אדוק, וברור שהרעיון העיק מעט על דנקן. גם הוא, פתאום התברר לו, היה מרגיש אי־נוחות מול
תביעה כזו. האם היה עושה זאת אילו היה חייב כדי להתחתן עם בריאנה?
נראה שכן בסופו של דבר, אבל רוג’ר נאלץ להודות בפני עצמו שהוא חש
הקלה עמוקה כאשר התברר לו שהכומר לא מתעקש על טקס המרת־דת רשמי כלשהו.

“אה… לא. הוא לא חייב אותי,” השיב רוג’ר והשתעל כאשר ענן עשן נוסף אפף אותם לפתע.” לא,” הוא אמר שוב וניגב את עיניו הדומעות. “אבל הם לא מחייבים אותך לעבור טבילה, אתה יודע, אם כבר קיבלת שם נוצרי בטקס אחר. את זה עשית, נכון?”

“כן, בטח.” ניכר בדנקן שהוקל לו מאוד. “ברור. זה היה… כלומר, כשהייתי…” צל קלוש חלף בפניו של דנקן, אבל הוא בחר להתעלם מהמחשבה שעלתה במוחו כרגע ורק משך בכתפיו. “כן, עשיתי.”

“נו, אז אין בעיה. תן לי לחשוב רגע על השאלה שלך.”

הקרון של חרש הברזל כבר הופיע מולם, והסחורה בתוכו מוגנת מהגשם בבדי ברזנט ובשמיכות. דנקן עצר. ניכר שהוא מבקש לסיים את הדיון בנושא לפני שהשניים יעברו לעניין אחר.

רוג’ר עיסה את עורפו ביד אחת בהרהור.

“לא,” אמר בסופו של דבר. “אני חושב שאתה לא צריך לומר שום דבר. אתה מבין, לא תהיה שם תפילה ממש, רק טקסי נישואים, ואלה זהים בכל ענפי הכנסייה: האם אתה לוקח את האישה הזאת, האם את לוקחת את האיש הזה, בעושר ובעוני וכל הסיפור… כן?”

דנקן הקשיב בריכוז והינהן בהבנה.

“כן, אלה מילים שאני יכול לומר,” הוא ענה, “למרות שלא הייתי צריך להשקיע כאן עבודה. אני מתכוון לקטע על העושר והעוני. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר.”

דנקן דיבר ללא ציניות, כאילו הוא רק מציין עובדות, ובאמת הופתע למראה הבעת פניו של רוג’ר בתגובה.

“אה, לא התכוונתי להגיד שמשהו כאן לא בסדר,” מיהר דנקן להוסיף. “כלומר, אני התכוונתי לומר רק ש…”

רוג’ר נופף בידו בתנועת ביטול.

“לא קרה כלום,” אמר, וקולו אדיש כמו דיבורו של דנקן קודם לכן. “איך אומרים אצלכם? אתה תגיד את האמת ושיתבייש השטן, מה?”

אבל זו היתה האמת גם מבחינתו, אף שהוא איכשהו הצליח להתעלם מהנושא עד לרגע זה. למעשה, הוא חשב וחש מועקה, דנקן והוא נמצאים בדיוק באותו המצב: גבר עני חסר כל רכוש שמתחתן עם אישה עשירה — או אישה שעתידה להיות עשירה.

הוא מעולם לא חשב על ג’יימי פרייזר כעל אדם עשיר — מן הסתם בגלל צניעותו הטבעית של האיש, אבל גם אולי משום שהוא באמת עדיין לא היה עשיר. אבל העובדה היא שג’יימי היה בעליו של שטח אדמה בהיקף של כארבעים אלף דונם. גם אם רוב האדמה הזאת היתה אדמת בור שוממה, סביר להניח שהמצב לא יישאר כך לאורך זמן. כבר עכשיו היו דיירים ששכרו חלקות מג’יימי, ויהיו עוד רבים בקרוב. כאשר הדיירים הללו יתחילו גם לשלם דמי שכירות, כאשר טחנות קמח ומנסרות יוקמו לצד הנחלים, כאשר יהיו כאן יישובים וחנויות ופונדקים, כאשר הפרות, החזירים והסוסים המעטים היום יתרבו לעדרים גדולים בפיקוחו הקפדני של ג’יימי, יגיע היום שבו ג’יימי פרייזר יהיה אדם עשיר מאוד. ובריאנה היא היורשת הטבעית היחידה שלו.

והיתה גם ג’וקסטה קמרון, שהיא כבר עכשיו אישה עשירה מאוד. זה מכבר היא הכריזה על כוונתה להוריש את כל רכושה לבריאנה. היא התעקשה שלא לדבר על הנושא, אך ג’וקסטה היתה אישה עיקשת לא פחות מאחייניתה הצעירה, והרבה יותר מנוסה ומיומנת ממנה בהכפפת אחרים לרצונה. ובכלל, לא משנה מה בריאנה תגיד או תעשה, אנשים יניחו הנחות משלהם.

זה בדיוק מה שהעיק עליו. לא רק ההבנה שהוא עומד לשאת אישה ממעמד הרבה יותר גבוה משלו, אלא גם ההבנה שכל המושבה כולה הבינה זאת כבר מזמן, והתושבים כנראה חושבים עליו מחשבות ציניות ומרכלים עליו.

העשן הותיר טעם מר בפיו של רוג’ר. הוא ניסה לבלוע אותו וחייך חיוך עקמומי אל דנקן.

“כן,” אמר. “נו, שיהיה ככה. אחרי הכול, לטוב או לרע, הנשים שלנו מצאו בנו משהו חיובי, לא?”

דנקן חייך בעגמומיות־מה.

“כן. משהו. אז מה אתה אומר? אתה חושב שכל ענייני הדת האלה יסתדרו? לא הייתי רוצה שהגברת ג’ו או מק דאב יחשבו שניסיתי להסתיר מהם משהו, אבל לא רציתי לעשות מזה עניין גדול, ובאמת אין שום צורך כזה.”

“נכון, ברור שאין,” הסכים איתו רוג’ר. הוא נשם עמוק והסיט קווצת שיער לחה מפניו. “אני חושב שהכול בסדר. כשהלכתי לדבר עם הכומר, התנאי היחיד שהוא הציב בפני היה שאסכים שהילדים שלנו יוטבלו כקתולים. אני מניח שאצלך ואצל גברת קמרון אין שאלה כזו בכלל, אז…” הוא השתתק ברגישות, אבל דבריו בהחלט הקלו על דנקן.

“אוח, ברור שלא,” אמר דנקן וצחק צחוק עצבני מעט. “לא. אני לא חושב שהעניין הזה מטריד אותי.”

“אז יופי,” רוג’ר אילץ את עצמו לחייך וטפח על כתפו של דנקן. “שיהיה לך במזל, ידידי.”

דנקן החליק אצבע לאורך שפמו והינהן. “גם לך, יקירי.”

רוג’ר חשב שאחרי שיסיים לענות על שאלותיו של דנקן, האיש ילך לדרכו ולעסקיו, אבל הוא דווקא החליט להמשיך לשוטט עם רוג’ר באזור הקרונות, וכעת בחן את הסחורות שהוצגו בהם בהבעה זועפת מעט.

בשלב זה, בסופו של שבוע עמוס התמקחויות ועסקות חליפין, היו הקרונות מלאים כמעט כמו שהיו כשהגיעו לכנס — ולפעמים אף יותר. הם היו עמוסים שקים של חיטה וצמר, חביות סיידר, שקי תפוחים, ערימות של עורות ושאר ירקות. עם זאת מלאי הדברים היפים שנותרו להם למכירה הידלדל מאוד, אם כי עדיין היו כאלה, כפי שהתברר מתורי הקונים שעמדו דחוסים מול הקרונות.

מרום קומתו הצליח רוג’ר להציץ מעל ראשיהם של רוב הקונים והתקדם לאט לאורך שורת הקרונות. הוא עצר פה ושם לבחון פריטים שונים וניסה לדמיין איך בריאנה תגיב כשתראה אותם.

בריאנה היתה אישה יפה, אבל לא עשתה עניין מהמראה שלה. למעשה לא מזמן הוא הצליח — ברגע האחרון ממש — למנוע ממנה לגזור את רוב מחלפות ראשה המפוארות, את הרעמה האדומה הנהדרת שלה, כשנמאס לה מכך שהיא תמיד טובלת בצלחות המרק שלה, ומג’מי שנהג למשוך בכוח בתלתליה. אז אולי סרט יפה לשיער? זה יהיה מעשי. אולי מסרק מעוטר? ואולי עדיף למצוא אזיקים לילד.

הוא עצר בפתחו של קרון בדים ובגדים ורכן אל מתחת לברזנט כדי לבחון מקרוב כובעים וסרטים צבעוניים, שהיו תלויים מוגנים מהגשם והתנופפו קלות באפלולית הקרירה שבתוך הקרון כמו זרועות של מדוזה ססגונית. דנקן עטף את ראשו ואוזניו בצעיף כדי להתגונן מהרוח העזה והתקרב כדי לראות מה רוג’ר מצא שם.

“מחפשים משהו מיוחד, רבותי?” המוכרת רכנה מעל הסחורה שלה, הניחה את חזהּ על זרועותיה השלובות והעניקה לשניהם חיוך מקצועי.

“כן,” אמר דנקן לפתע. “מֶטר של בד קטיפה. יש לך משהו כזה? האיכות חייבת להיות טובה, אבל לא חשוב לי הצבע.”

האישה זקרה את גבותיה. למרות שהיה לבוש במיטב מחלצותיו, דנקן לא נראה כמי שטורח במיוחד על הופעתו ומראהו. היא הסתובבה לאחור והחלה לחטט בערימת הבדים שלה, שהלכה והצטמקה במשך היום.

“אתה חושב שלגברת קלייר נשאר עוד קצת לוונדר?” שאל דנקן את רוג’ר.

“כן, אני יודע שנשאר לה,” ענה רוג’ר. התימהון ודאי ניכר בפניו, משום שדנקן חייך והטה את ראשו הצדה בצניעות.

“סתם רעיון שהיה לי,” אמר. “גברת ג’ו, היא סובלת ממיגרנות ולא ישנה טוב בלילות. נזכרתי שלאימא שלי היתה כרית מלאה לוונדר שעזרה לה להירדם כמו תינוקת ברגע שהניחה עליה את הראש. אז חשבתי שאולי קצת בד קטיפה — כדי שיהיה לה נעים כשתניח עליה את הלחי שלה, כן? — ואולי מיס ליזי תוכל לתפור מזה כרית…”

…בבריאות ובחולי…

רוג’ר הינהן בהסכמה. הרגישות שדנקן הפגין נגעה ללבו אבל גם עוררה בו בושה קלה. הוא חשב, או לפחות זה הרושם שנוצר, שהנישואים של דנקן וג’וקסטה קמרון היו בעיקר זיווג של נוחות ועסקים. ואולי זה היה כך בהתחלה. אם כי תשוקה סוערת אינה תנאי הכרחי לעדינות ולהתחשבות, נכון?

דנקן סיים את הקנייה, נפרד מרוג’ר והלך עם בד הקטיפה מקופל היטב תחת הצעיף הסקוטי שלו. רוג’ר המשיך בשיטוטו האיטי בין דוכני הרוכלים, ובראשו בחר, בדק, שקל וּויתר על דברים רבים שראה. מה מכל השפע הזה ישמח את בריאנה? הוא תהה. זוג עגילים? לא. הילד יתלוש אותם מאוזניה. גורל דומה צפוי לשרשרת לצוואר ואפילו לסרט לשיער, הוא חשב כעת.

ובכל זאת הוא המשיך לחשוב על תכשיטים. בריאנה כמעט לא ענדה תכשיטים, אבל במשך כל ימי הכנס היא הקפידה לענוד את טבעת האודם של אביה, זו שג’יימי נתן לו, ושהוא העניק לבריאנה כשהיא החליטה לקבל אותו לנצח. ג’מי הגיר עליה ריר מדי פעם, אבל לא באמת הצליח לפגום בה.

פתאום הוא עצר במקומו והניח להמון לחלוף על פניו. בעיני רוחו הוא ראה את טבעת הזהב, את הצבע האדום־העמוק של אבן האודם המלוטשת, זוהרת על האצבע הארוכה והחיוורת שלה. הטבעת של אבא שלה! כמובן, איך הוא לא הבין את זה קודם?

נכון. ג’יימי נתן לו את הטבעת הזאת, אבל זה לא הפך אותה לרכושו, רכוש שהוא יכול בתורו לתת למישהו אחר. ופתאום הוא רצה מאוד־מאוד לתת לבריאנה משהו שבאמת שייך לו.

הוא סב על עקביו בהחלטיות וחזר אל הקרון שבו נצצו ובהקו פריטי מתכת שונים. הוא ידע מניסיונו שהיקף הזרת שלו זהה להיקף האמה שלה.

“את זאת,” אמר ולקח בידו טבעת. זו היתה טבעת זולה עשויה חוטי נחושת ופליז מלופפים. ברור שהיא תותיר צבע ירוק על האצבע שלה. עוד יותר טוב, הוא חשב לעצמו והושיט למוכר את הכסף. גם אם היא לא תענוד אותה כל הזמן, הכתם שיישאר על אצבעה יעיד שהיא שלו.

על כן תעזוב אישה את בית אביה ותדבק בבעלה, והיו השניים לבשר אחד.

5

תוהו ובוהו

לקראת סוף השעה הראשונה כבר המתין לי המון מכובד של מטופלים, למרות שהטפטוף לא הפסיק. זה היה היום האחרון לכנס, ומי שהצליחו להתגבר עד כה על כאבי שיניים או התעלמו מהפריחה על עורם החליטו פתאום שעליהם לנצל את ההזדמנות לקבלת טיפול.

שיחררתי אישה צעירה עם זפקת בשלביה הראשונים וציוויתי עליה לרכוש כמות נאה של דגים מיובשים — משום שהיא גרה בעומק היבשת, במרחק שלא איפשר אספקת דגים טריים מדי יום — ולאכול מהם על בסיס יומיומי כדי להגיע לרמת היוד הדרושה לגופה.

“הבא בתור!” קראתי והרחקתי קווצת שיער לחה מעיני.

הקהל נחצה לפתע לשניים כמו ים סוף, ולעיני התגלה זקן מצומק. בשל הרזון שלו הוא נראה כמו שלד מהלך. הוא היה עטוף בסחבות ונשא בזרועותיו גוש פרווה. כאשר דידה לעברי בצעדים כושלים דרך האנשים שנרתעו ממנו בסלידה, הבנתי למה הקהל הסתייג ממנו — הוא הסריח כמו דביבון מת.

לרגע חשבתי גם שערימת הפרווה האפורה שבידיו היא הדביבון המת (בשלב זה כבר הצטברה באוהל שלי כמות נאה של עורות ופרוות, אם כי הלקוחות טרחו בדרך כלל להפריד את הפרווה מבעליה הקודמים לפני שנתנו לי אותה), אבל לפתע הפרווה התנערה, וזוג עיניים נוצצות הביט החוצה מבעד לתלתלים המטונפים.

“הכלב שלי פצוע,” הכריז האיש בקצרה. הוא הניח את הכלב על שולחן הטיפולים שלי, הזיז הצדה את המכשירים שלי שהיו מונחים שם והצביע על פצע בעור גופה של החיה, מעל הצלעות. “את תטפלי בו.”

דבריו לא היו מנוסחים כבקשה, אבל אחרי הכול הכלב הוא שהיה המטופל שלי — והוא נראה מנומס מאוד. גודלו היה בינוני, היו לו רגליים קצרות, פרווה מסולסלת נוקשה ואוזניים חתוכות שמוטות. הוא שכב בשקט והתנשם בכבדות, ולא ניסה לחמוק ממני.

“מה קרה לו?” שאלתי כשהזזתי הצדה את הקערה שעמדה ליפול לרצפה, ורכנתי מעל הארגז שלי בחיפוש אחר צנצנת המחטים וחוטי התפירה. הכלב ליקק את ידי כבדרך אגב.

“הוא נלחם בדביבונית.”

“הממ,” אמרתי והבטתי בחיה בספקנות. הוא נראה ממוצא בלתי ברור, ולאור היותו כלב ידידותי במיוחד, חשבתי שניסיונו להתחבר עם נקבת דביבון נעשה מתוך תשוקה ודחף חברי, ולא מזעם כלבי. כמו לאשר את המחשבות שלי, הכלב שלף מנדנו כמה סנטימטרים של ציוד הרבייה הוורדרד והלח שלו והפנה אותו לעברי.

“את מוצאת חן בעיניו, אימא,” אמרה בריאנה בפנים רציניות ביותר.

“איזו מחמאה!” מילמלתי, ובלבי קיוויתי שבעליו של הכלב לא ירגיש צורך להפגין את רגשותיו באופן דומה. למרבה המזל לא נראה שהקשיש מחבב אותי, אפילו לא מעט. הוא התעלם ממני לחלוטין. עיניו השקועות היו מופנות לעבר קרחת היער שמתחתינו, שבה קיימו החיילים אימון כלשהו.

“מספריים,” אמרתי והושטתי את ידי.

גזרתי גושי פרווה סביב הפצע ושמחתי לגלות שאין שם נפיחוּת או סימני זיהום אחרים. החתך התאחה יפה והבהיר שעבר זמן מאז שהכלב נפצע. תהיתי אם הכלב הזה פגש את יריבתו על צלע הר. לא זיהיתי את הקשיש והוא גם לא דיבר במבטא סקוטי. האם הוא נכח כאן בכלל כל זמן הכינוס?

“סליחה, אתה מוכן להחזיק לו את הראש?” הכלב היה אולי ידידותי, אבל אי־אפשר להסיק מכך שמזגו הטוב לא ישתנה פתאום כשאדקור אותו במחט. בעליו, מנגד, נותר בעגמומיותו ולא עשה שום תנועה בתגובה לבקשתי. חיפשתי את בריאנה כדי שהיא תעזור לי, אבל היא נעלמה פתאום.

“שקט, שקט. כלב טוב. ששש,” אמר קול מרגיע ונעים לצדי. כשהסתובבתי לראות מי הדובר, הופתעתי לראות את הכלב מרחרח בסקרנות את כף ידו המושטת של מוּרֵיי מקלאוד. הוא הבחין במבט המופתע שלי, משך בכתפיו בחיוך, רכן מעל השולחן ואחז בשתי ידיו בצווארו ובחוטמו של הכלב ההמום.

“אני רק מציע שמה שאת עומדת לעשות, כדאי שתעשי מהר, גברת פרייזר,” הוא אמר.

אחזתי בכוח ברגל הקרובה אלי והחדרתי את המחט. הכלב הגיב כפי שרוב בני האדם מגיבים בנסיבות דומות: הוא השתולל והתפתל בטירוף, ניסה ככל יכולתו להימלט, ואז הצליח לחמוק מאחיזתו של מקלאוד וזינק מהשולחן לכיוון השטחים הפתוחים, כשחוטי התפירה נגררים אחריו. בלי להסס רצתי והשלכתי את עצמי עליו, ויחד התגלגלנו בעלים ובבוץ. הצופים התפזרו לכל עבר, עד אשר אחד או שניים מהאמיצים שבהם באו לעזרתי והצמידו את החיה המשתוללת אל הקרקע כדי שאוכל להשלים את מלאכתי.

ביצעתי את הקשר האחרון, גזרתי את החוט המצופה שעווה בסכין ההקזה של מקלאוד, אשר למעשה נרמסה תחת רגלינו תוך כדי מאבק, אם כי למרבה הצער לא נשברה — ואז הורדתי את ברכי מצלעותיו של הכלב, מתנשפת כמעט כמותו.

הצופים מסביב הריעו.

השתחוויתי, מעט מטושטשת, ובשתי ידיים הדפתי מפני ערימה של תלתלים פרועים. מוריי לא היה במצב טוב יותר. הצמה שלו התפרקה, והיה קרע רציני במעיל שלו המכוסה בוץ. הוא התכופף, תפס בכלב מתחת לבטנו, הרים אותו באוויר והניח אותו על השולחן ליד בעליו.

“בבקשה. הכלב שלך, אדוני,” אמר והתנשף, ריאותיו שורקות מעט.

הזקן הסתובב, הניח יד על ראשו של הכלב, ובפנים זועפות הביט ממני אל מוריי כאילו אינו יודע כיצד בדיוק לפרש את מופע צמד המתאבקים שהופיעו מולו זה עתה. הוא הביט שוב במורד הגבעה אל עבר החיילים, וגבותיו הדלילות התחברו מעל אפו הנשרי.

“מי אלו?” הוא שאל בתימהון, אבל לא המתין לתשובה, אלא משך בכתפיו, הסתובב והלך לדרכו. הכלב, שישב על השולחן כשלשונו משורבבת מפיו, ירד ממנו בקפיצה, התקדם בזריזות בעקבות בעליו והתייצב לצדו בציפייה להרפתקאות חדשות.

נשמתי עמוק, ניגבתי עקבות בוץ מהסינר שלי, חייכתי בתודה למוריי והסתובבתי כדי לרחוץ ידיים לפני שאתפנה לטפל בלקוח הבא שלי.

“אהה,” אמרה בריאנה בקול נמוך. “תפסנו אותו!” היא הרימה מעט את סנטרה והחוותה לעבר משהו מאחורי גבי. הסתובבתי כדי לראות.

הלקוח הבא שלי היה ג’נטלמן, כלומר ג’נטלמן אמיתי על פי בגדיו והילוכו, שהיו שניהם ברמה גבוהה בהרבה משל שאר הנוכחים. הבחנתי בו קודם לכן.
הוא התהלך בנחת לאורך שולי קרחת היער במשך דקות ארוכות, ומבטו נע מאזור הטיפולים שלי לזה של מוריי. היה ברור שהוא תוהה מי מהמרפאים
יזכה בכבוד לטפל בו. האירוע עם כלבו של הצייד מן הסתם הטה את הכף
לטובתי.

הצצתי לעבר מוריי, אבל הוא עטה הבעה אדישה. סביר להניח שג’נטלמן ישלם במזומן על הטיפול בו. משכתי בכתפי לעבר מוריי בהתנצלות, ואז העליתי על שפתי חיוך מקצועי נעים והצבעתי על השרפרף כדי שהמטופל שלי ישב עליו.

“היכנס ושב בבקשה, אדוני,” אמרתי. “ספר לי, איפה כואב לך?”

התברר שהג’נטלמן, מר גודווין מהילסבורו, סבל מכאבים בזרוע, אבל מיד ראיתי שזו לא הבעיה היחידה שלו. צלקת שהחלימה לא מזמן זיגזגה במורד לחיו, וחבורה כהה עיטרה את זווית העין שלו וגרמה לו לכווץ את עיניו בכוח, כך שהוא נראה זועם ואכזרי. מעל הלחי הבחנתי בכתם עור בהיר, שסימן את המקום שבו הוא נפגע מחפץ כבד כלשהו מעל הלסת. פניו היו נפוחות מעט, והעור היה מתוח, כאילו הוא ספג מכות קשות לא מזמן.

ג’נטלמנים עלולים להסתבך בקרב אגרופים בדיוק כמו כל שאר הגברים, אם יתגרו בהם מספיק, אבל האיש שישב מולי נראה קצת מבוגר מכדי להשתתף בסוג בילוי כזה. הוא נראה בן חמישים ומשהו, בעיקר בזכות הכרס השופעת שדחקה את כפתורי הכסף שרכסו את הווסט שלו. אולי הוא נקלע למארב שודדים, חשבתי, אבל זה לא קרה בדרכו לכנס כאן. הפצעים שלו היו בני כמה שבועות.

מיששתי בזהירות ובקפידה את זרועו וכתפו, ביקשתי שיזיז וירים מעט את הזרוע ושאלתי אותו כמה שאלות. הבעיה התבררה לי די מהר: הוא פרק את המרפק, ולמרות שהמפרק כמעט חזר למקומו למרבה המזל, חששתי שהוא קרע גיד, שהיה כעת לכוד בין זיז המרפק לראש עצם־הגומד. המצב הזה גרם לכל תנועת זרוע להחמיר את הפציעה.

וזה עוד לא הכול. כשמיששתי את הזרוע שלו לכל אורכה, איבחנתי לא פחות משלושה שברים פשוטים בעצמות האמה שהתאחו חלקית. הנזק לא היה כולו פנימי. ניכרו בבירור שני כתמים כהים, שהיו למעשה שרידים של חבלות רציניות יותר באזור השברים. שני כתמים לא סימטריים צהובים־ירקרקים שבמרכזם כתם שחור־אדמדם, שהעידו על שטפי דם תת־עוריים. החבלות האלה נגרמו מתנועות התגוננות, חשבתי לעצמי, או שאני לא מבינה כלום ברפואה.

“בריאנה, תמצאי לי בבקשה לוח־יישור טוב לקיבוע, בסדר?” ביקשתי. היא הינהנה בשקט ונעלמה. אני המשכתי למרוח את פצעיו החמורים פחות של מר גודווין בשמן לוונדר.

“איך נפצעת ככה, מר גודווין?” שאלתי כלאחר יד בעודי מודדת פס בד לתחבושת. “נראה שהשתתפת בקרב רציני מאוד. אני מקווה בשבילך שמי שהיה מולך נראה עוד יותר גרוע.”

מר גודווין חייך חיוך קלוש למשמע ההתחכמות שלי.

“אכן היה שם קרב, גברת פרייזר,” ענה, “אבל לא צידדתי בו באף אחד. למעשה זה היה חוסר מזל. אפשר לומר שפשוט הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. ועדיין…” הוא עצם את עינו הפגועה כאשר נגעתי בצלקת. מי שתפר לו את החתך הזה לא היה מוכשר במיוחד, אבל הוא החלים יפה.

“באמת?” תהיתי. “ספר לי מה קרה.”

הוא רטן מעט, אבל לא נראה מאוכזב באמת מהמשימה הזאת.

“אני מניח ששמעת את הקצין הבוקר, גברתי, כשהוא הקריא את דברי המושל בדבר ההתנהגות המגונה של הפורעים.”

“הייתי אומרת שכולם כאן שמעו את דבריו של המושל,” מילמלתי ומשכתי בעדינות את עורו בקצות אצבעותי. “אז אני מבינה שהיית בהילסבורו, זה מה שאתה אומר לי?”

“בהחלט כן.” הוא נאנח, אבל נרגע מעט כשהבחין שהבדיקות שלי לא מכאיבות לו. “למעשה אני גר בהילסבורו, ואילו הייתי נשאר לשבת בשקט בבית — כמו שביקשה ממני בתחנונים אשתי הטובה —” הוא חייך בעגמומיות — “אין ספק שלא הייתי מסתבך.”

“כן, אומרים שהסקרנות הרגה את החתול,” אמרתי, אבל מיד הבחנתי במשהו כשהוא חייך. לחצתי בעדינות על העור החיוור של לחיו. “מישהו הכה אותך בפנים כאן, חזק מאוד. נשברו לך שיניים?”

הוא נראה מבוהל ומופתע.

“כן, גברתי, אבל אני חושש שלא תוכלי לתקן את המצב שם.” הוא משך מעלה את שפתו העליונה, והתגלה מרווח ששתי שיניים חסרות בו — הטוחנת הקדמית חסרה לגמרי, והשן שלידה נשברה קרוב לשורש. ראיתי בבירור את הקצה המשונן של זגוגית־השן המצהיבה שלה, נוצצת כנגד חניכיו האדומים־כהים.

בריאנה, שבדיוק חזרה, השמיעה קול הקאה. שיניו האחרות של מר גודווין היו שלמות יחסית, אבל מצופות בשכבת אבנית מצהיבה עבה, וקצתן היו חומות כמעט לגמרי, משום שהאיש נהג ללעוס טבק.

“אני חושבת שאוכל לעזור לך קצת,” הרגעתי אותו והתעלמתי מבריאנה. “כואב לך כאן כשאתה לועס, נכון? אני לא יכולה לתקן את זה, אבל אולי אוכל לשלוף את שאריות השן השבורה ואז לטפל בחניכיים כדי שלא ייווצר זיהום. תגיד לי, מי הכה אותך?”

הוא משך קלות בכתפיו, ועיניו עקבו בעניין ובסקרנות אחר פעולותי. הנחתי על שולחן העבודה צבת נוצצת, מלקחיים ואזמל בעל להב ישר כמו של רופאי שיניים.

“האמת היא, גברתי, שממש אין לי מושג. ירדתי לרחוב כדי לבקר בבית המשפט. הגשתי תביעה נגד חברה בווירג’יניה,” הוא הסביר ופניו התכרכמו מעט לזיכרון, “והייתי חייב להציג מסמכים שתומכים בטענותי, אבל לא הצלחתי להשלים את המשימה משום שהרחוב המוביל לבית המשפט היה גדוש גברים, שרובם היו מצוידים באלות, בשוטים ובשאר חפצים קהים.”

הוא עמד לחזור על עקבותיו כשראה מולו את ההמון, אבל בדיוק אז מישהו הטיל אבן גדולה, שניפצה את חלון בית המשפט וחדרה פנימה. צליל הזכוכית הנשברת הפעיל את ההמון כאילו זה האות שחיכו לו. הם הסתערו על המבנה ושברו את דלתותיו בקריאות מאיימות.

“בלבי גברה הדאגה לשלומו של ידיד, מר פנינג. ידעתי שהוא שם בפנים.”

“פנינג? אתה מתכוון לאדמונד פנינג?” הקשבתי לו בחצי אוזן כיוון שהייתי עסוקה בתכנון הדרך הטובה ביותר לעקור את השן השבורה, אבל השם נשמע לי מוכר. פארקארד קמפבל הזכיר את השם פנינג כשתיאר בפני ג’יימי בפרטים מזוויעים את המהומות שהתחוללו בעקבות הטלת מס הבולים לפני כמה שנים. פנינג מוּנה לתפקיד מנהל הדואר של המושבה — תפקיד יוקרתי ורווחי ביותר. סביר להניח שהאיש שילם כסף טוב כדי לזכות בתפקיד, ואז שילם עוד סכום לא מבוטל כשנאלץ להתפטר. אם ככה, מתברר שהוא נעשה שוב מקובל במהלך חמש השנים שחלפו מאז.

“כן, גברתי. זהו הג’נטלמן המדובר. ובלי קשר לשמועות הזדוניות שמפיצים עליו, האיש תמיד היה חבר קרוב שלי. אז כששמעתי את האיומים על חייו מפי האנשים, החלטתי שאני חייב לצאת לעזרתו.”

ניסיונותיו האציליים של מר גודווין לא הוכתרו בהצלחה מסחררת.

“ניסיתי להידחק בכוח דרך ההמון,” הוא המשיך, ועיניו עקבו אחר תנועות ידי. הנחתי סכין לצד זרועו, ואת התחבושות מתחתיה. “אבל לא ממש הצלחתי להתקדם. בסופו של דבר הנחתי את כף רגלי על המדרגות, אבל אז נשמעה שאגה רמה מבפנים, וההמון נסוג במהירות ונשא אותי איתו.”

מר גודווין התאמץ מאוד להישאר עומד על רגליו, ואז ראה לחרדתו כיצד אדמונד פנינג נגרר החוצה מאולם בית המשפט. מישהו חבט בו והוא נפל ארצה, ואז נגרר עוד ברגליו, כשראשו נחבט במדרגות בזו אחר זו.

“איזה רעש זה עשה!” הוא אמר ונרעד. “שמעתי אותו מעל הצעקות, חבטות חוזרות ונשנות כאילו אבטיח מתגלגל במורד המדרגות.”

“אוי ואבוי,” מילמלתי. “אבל הוא לא מת, נכון? לא שמעתי שמישהו נהרג בהתפרעויות בהילסבורו. תרפה את הזרוע שלך בבקשה וקח נשימה עמוקה.”

מר גודווין נשם עמוק, אבל רק כדי לנשוף נחרה רמה. מיד אחריה הגיעה גניחה עמוקה יותר, כאשר סובבתי את הזרוע כדי לשחרר את הגיד הלכוד ולהחזיר את המפרק למקומו. פניו החווירו כמו סיד, וזיעה קרה כיסתה את לחייו הרוטטות, אבל הוא רק מיצמץ כמה פעמים ואז התעשת באצילות.

“הוא לא מת, אבל זה לא מפני שהפורעים ריחמו עליו,” הוא המשיך. “הם פשוט חשבו שיהיה להם נחמד יותר לטפל בשופט הראשי. הם נטשו את פנינג המעולף ברחוב ומיהרו להסתער אל תוך בית המשפט. אני וחבר אחר ניסינו להרים את המסכן. רצינו לקחת אותו למקום בטוח יותר, אבל אז שמענו שאגות מאחורינו, ובבת אחת מצאנו את עצמנו במרכזו של המון משתולל. ככה זכיתי בזה —” הוא הרים את ידו המשוחררת — “ובאלה כאן.” הוא נגע קלות בחבורה ליד העין ובפיו עם השיניים השבורות.

מצחו התקמט, והוא הביט בי מתחת לגבותיו המושפלות.

“תאמיני לי, גברתי. אני מקווה מאוד שיהיו כאן אנשים שיסכימו למסור את שמות הפורעים, ושיעמידו אותם למשפט צדק על ההתנהגות הברברית שלהם. אבל אם יזדמן לי להיתקל באיש שהכה אותי, אני לא מאמין שאחליט למסור אותו לידי אנשי החוק כדי שיזכה למשפט צדק מצד המושל. בשום אופן לא!”

כפות ידיו נקמצו לאט לאגרופים, והוא נעץ בי מבט זועם, כאילו חשד שאני מסתירה את היצורים הנוראים האלה מתחת לשולחן שלי. בריאנה זזה מאחורי באי־נוחות. היה ברור שהיא חושבת כמוני על הובסון ופובלס. נטיתי להאמין שאייבל מקלינן היה עובר אורח תמים שנקלע למהומה, בלי קשר למה שהוא עשה בהילסבורו.

מילמלתי משהו לא מחייב כמו בהבנה למצבו והוצאתי מהתיק בקבוק ויסקי ששימש אותי הן כחומר חיטוי והן כמאלחש גס. מראה הבקבוק שימח מאוד את מר גודווין.

“קח לגימה קטנה מזה… אה… כדי לחזק את רוחך,” יעצתי לו ומזגתי ספל מלא כדי שהוויסקי גם יחטא את הסביבה הדוחה שבתוך פיו. “קח לגימה ותחזיק אותה בפה כמה רגעים לפני שתבלע אותה. זה אמור להקהות את אזור השן שלך כדי שיכאב לך פחות.”

מר גודווין לגם לגימה גדולה מהמשקה המשכר וישב בשקט, פיו מלא ולחייו תפוחות כמו צפרדע שעומדת לפצוח בשיר. פניתי לעבר בריאנה. היא נראתה מעט חיוורת, ותהיתי אם זה בגלל הסיפור של מר גודווין או בגלל מראה פיו מבפנים.

“יקרה שלי, אני חושבת שלא אזדקק עוד לעזרתך הבוקר,” אמרתי לה וטפחתי על כתפה כדי להדגיש את דברי. “אולי תלכי לראות אם ג’וקסטה כבר מוכנה לחתונות הערב?”

“את בטוחה, אימא?” היא שאלה, אבל מיד החלה להסיר מעליה את הסינר המוכתם בדם. היא גילגלה אותו לגוש קטן. הבחנתי שמבטה פונה אל השביל מעלינו. הסתובבתי וראיתי את רוג’ר אורב מאחורי שיח, ועיניו ממוקדות בה. פניו אורו כשהיא פנתה לעברו, והרגשתי גל חום נעים למראהו. כן, השניים האלה יהיו בסדר.

“טוב. עכשיו, מר גודווין, שתה עוד טיפה מזה ונגמור את הטיפול בעניינך הפעוט.” הפניתי שוב את מלוא תשומת לבי אל המטופל שלי, חייכתי בנעימות ולקחתי בידי את הצבת.

6

לזכר ימים שחלפו מזמן

רוג’ר חיכה בקצה קרחת היער והתבונן בבריאנה שעמדה לצדה של קלייר, כתשה צמחים, מדדה כמויות של נוזלים ושפכה אותם לבקבוקונים, וקרעה רצועות בד לתחבושות. היא הפשילה את שרווליה למרות הקור העז, וכך היה אפשר לראות כיצד המאמץ שלה לקרוע את הבד גרם לשרירי זרועותיה לתפוח ולרטוט תחת עורה הבהיר המנומש.

יש לה מפרקי ידיים חזקים, הוא חשב לעצמו, ובמוחו עלה זיכרון מטריד של אסטֶלה, גיבורת “תקוות גדולות” של דיקנס. גופה של בריאנה היה חסון. הרוח הצמידה את החצאית שלה אל מותניה הקמורים, וירך אחת, ארוכה וחלקה כמו גזע אלמון, דחקה קדימה את הבד כשהסתובבה.

הוא לא היה היחיד שהבחין במבנה גופה. כמחצית מהאנשים שעמדו והמתינו לתורם אצל אחד משני המרפאים עקבו אחרי בריאנה. קצתם — רובן נשים — התבוננו בה במצח מקומט. אחרים — כולם גברים — צפו בה בהערצה שגרמה לרוג’ר לרצות לצעוד לקראתה ולתבוע את זכותו עליה מיד, כאן ועכשיו.

עם זאת, הוא חשב והכניע את הדחף, שיסתכלו כאוות נפשם! אין שום בעיה עם זה כל זמן שהיא לא מחזירה להם מבט, נכון?

הוא יצא מבין העצים, אבל הספיק להתקדם רק כמה צעדים כשהיא הבחינה בתנועה, הפנתה את ראשה לעברו וראתה אותו. הקמט הקטן שבמרכז מצחה נמס מיד, ופניה אורו. הוא חייך אליה והחווה בראשו תנועה מהירה, מזמין אותה לבוא אחריו, ואז הסתובב והתקדם בשביל אל היער בלי לחכות לה.

האם הוא באמת קטנוני עד כדי כך שהוא מבקש להראות לחבורת הבוהים הזאת שהאישה שלו תעזוב הכול ותלך אחריו אם רק יקרא לה? ובכן, מתברר ש… כן, הוא מסוגל להיות כזה. למרות המבוכה שחש כשהבין זאת, הוא נמלא תחושה מענגת של בעלוּת לשמע צעדיה המתקרבים בשביל מאחוריו. כן, היא תבוא עד אליו.

היא השאירה את מלאכתה מאחור, אבל נשאה משהו בידה — חבילה קטנה עטופה בנייר וקשורה בסרט. הוא הושיט אליה את ידו והוביל אותה אל מעבה היער, אל מקום שלא היו בו שבילים, ומסך עלי אדר צהובים ואדומים סיפק להם תחושת פרטיות.

“מצטער שהפרעתי לך באמצע העבודה,” הוא אמר, אם כי הוא לא הצטער כלל.

“זה בסדר. אני שמחה שהצלחתי לחמוק משם. נראה לי שאני לא ממש טובה בעבודה עם דם ודברים מגעילים אחרים,” היא הודתה בהבעה עגמומית.

“זה לא משנה לי,” הוא הרגיע אותה. “זה לא מה שחשוב לי אצל האישה שאני רוצה להתחתן איתה.”

“אני חושבת שזה דווקא חשוב,” היא אמרה, אבל רק עיניה חייכו. “כאן, במקום הזה, דווקא טוב שתהיה לך אישה שיודעת לעקור לך שן אם היא נרקבת, או להחזיר מפרק למקום או לתפור לך אצבע שנקטעה כשחטבת עצים.”

היה נדמה שהיום האפרורי השפיע על מצב הרוח שלה, ואולי רוחה נפלה בגלל המלאכה שבה עסקה עד עכשיו. די היה במבט חטוף בשורת הלקוחות של קלייר כדי לדכא כל אדם שפוי — את כולם, פרט לקלייר: תהלוכה של גופים מעוותים, נגועים, פצועים, חולים במחלות קשות.

מה שהוא התכוון לומר לבריאנה כעת היה אמור, ולו לזמן קצר, להסיח את דעתה מהפרטים המזוויעים שממלאים את החיים במאה השמונה־עשרה. הוא חפן את לֶחייה בכף יד אחת והחליק גבה אדמונית באגודל צונן. גם פניה היו קרות, אבל העור מאחורי אוזנה ותחת שערה היה חמים — כמו איברים חבויים אחרים שלה.

“יש לי כל מה שאני רוצה,” הוא אמר בהחלטיות, “אבל מה איתך? את בטוחה שאת לא מעדיפה גבר שיודע לקרקף אינדיאנים ולהניח ארוחה על שולחנך בעזרת הרובה שלו? גם אני לא ממש אוהב להתעסק עם דם וכדומה.”

ניצוץ משועשע הופיע בעיניה, ונראה שהיא נרגעה קצת.

“לא, אני לא חושבת שאני רוצה להתחתן עם איש־דמים,” אמרה. “ככה אימא קוראת לפאפא — אבל רק כשהיא כועסת עליו.”

הוא צחק.

“אז איך תקראי לי את כשתכעסי עלי?” הוא הקניט אותה. היא הביטה בו בהרהור.

“אין לך מה לדאוג. פאפא לא רוצה ללמד אותי מילים גסות בגאלית, אבל מרסאלי לימדה אותי הרבה מאוד מילים רעות בצרפתית. אתה יודע מה זה ‘אוּן גראן סוּלאר’ או ‘אוּן גראן גוּאֶל’?”

“‘וִי, מא פְּטי שוּ’ — אני יודע, למרות שבחיים לא ראיתי כרוב עם אף כל כך אדום.” הוא ניסה לפגוע באפה באצבעו, והיא חמקה ממנו בצחוק רם.

“מוֹדי שיין!”

“תשאירי משהו לטקס שאחרי החתונה,” הוא הציע. “יש סיכוי שתצטרכי כמה ביטויים כאלה.” הוא לקח את ידה בידו ומשך אותה לעבר סלע שנראה לו נוח, אבל אז שוב הבחין בחבילה הקטנה שהיא אחזה בידה.

“מה זה?” שאל.

“זאת מתנת חתונה,” היא אמרה והושיטה אותה לעברו בשתי אצבעות, מעקמת את אפה כאילו היא אוחזת בזנבו של עכבר מת.

הוא לקח אותה ממנה בזהירות. אצבעותיו הממששות לא גילו דברים מפחידים מתחת לנייר העטיפה. הוא הקפיץ את החבילה הקטנה על כף ידו. היא היתה קלילה, כמעט חסרת משקל.

“בד משי רקום,” היא אמרה בתשובה למבטו השואל. “מגברת ביוכּנאן.” הקמט שב והופיע בין גבותיה, ואיתו אותו מבט של… דאגה? הוא לא ממש הצליח להגדיר אותו.

“מה הבעיה עם בד משי רקום?”

“אין בעיה עם הבד, רק עם השימוש בו.” היא לקחה ממנו את החבילה ודחפה אותה אל תיק קטן שהיה קשור למותניה, מתחת לעליונית שלה. ואז הרכינה את ראשה וסידרה את שמלותיה, אבל הוא הבחין ששפתיה נקפצות. “היא אמרה שהבד נועד להיות הבגד האחרון.”

רוג’ר ידע שבריאנה מדברת בזמן האחרון בסגנון סקוטי ססגוני, מחליפה בקלילות בין משל לנמשל. נדרש לו רגע להבין את כוונתה.

“הבגד האחר… אהה! את מתכוונת לתכריכים?”

“כן. מתברר שאחד מתפקידי כאישה נשואה זה לשבת בבוקר שלמחרת החתונה ולהתחיל לארוג בד לתכריכים שלי.” היא פלטה את המילים מבין שיניים חשוקות. “כך אספיק לארוג מספיק בד ולרקום עליו דברים יפים עוד לפני שאמות בשעת הלידה. אם אני זריזה מספיק, אשאיר בד כזה גם בשבילך. אם לא, אשתך הבאה תשלים את המלאכה!”

הוא עמד לצחוק, אבל התאפק למראה פניה חמורות הסבר.

“גברת ביוכנאן היא טיפשה גדולה,” אמר ולקח את ידיה בידיו. “אל תיתני לה להדאיג אותך עם השטויות שלה.”

בריאנה הציצה בו מתחת לגבות מושפלות. “גברת ביוכנאן,” אמרה בקפידה רבה, “היא בורה, טיפשה וחסרת טאקט. אבל היא לא טועה.”

“ברור שהיא טועה,” הוא אמר בקול שהשתדל להישמע בוטח על אף דקירת הדאגה שחש.

“תגיד לי, כמה נשים פארקארד קמפבל כבר קבר?” היא התריסה, “ומה עם גדעון אוליבר? או אנדרו מקניל?”

שלושתם יחד קברו תשע נשים. מקניל עמד לקחת לו אישה רביעית הערב — נערה בת שמונה־עשרה מהכפר וַיבר גוֹרג’. הדקירה חזרה, עמוקה יותר, אבל הוא התעלם ממנה.

“אבל ג’ני קמפבל ילדה שמונה ילדים וליוותה שני בעלים בדרכם האחרונה,” הוא הגיב בטיעון משלו. “ואם כבר מדברים על זה, לגברת ביוכנאן עצמה יש חמישה ילדים. היא עדיין נראית בריאה וחזקה, והילדים שלה, גם אם לכולם יש ראש לפת, בריאים ושלמים.”

למראה זווית פיה הרוטטת הוא התעודד והמשיך.

“אין לך ממה לפחד, אהובה. הרי לא היה לך קשה בלידה של ג’מי, נכון?”

“באמת? אם אתה חושב שזה לא קשה וכל כך פשוט, אז בפעם הבאה — בבקשה, אתה תעשה את זה, בסדר?” היא ירתה בתשובה. היא ניסתה לשלוף את ידה מידו, אבל הוא אחז בה בכוח והיא הפסיקה להתנגד.

“אז את מוכנה שתהיה עוד פעם כזאת, למרות כל מה שהיה לגברת ביוכנאן לומר?” הוא דיבר בקלילות מכוונת, אבל משך אותה אליו, חיבק אותה וטמן את פניו ברעמת שערה מחשש שהיא תבחין עד כמה חשובה לו השאלה הזאת.

הוא לא הצליח לעבוד עליה. היא זזה מעט לאחור, ועיניה הכחולות כמו מים ביקשו את עיניו.

“אתה מוכן להתחתן איתי, אבל לחיות בפרישות?” היא שאלה. “אומרים שזו הדרך היחידה שבטוחה בוודאות. שמן בן־חרצית לא עובד תמיד. עובדה! תראה מה קרה למרסאלי!” קיומה של התינוקת ג’ואן היה עדות ברורה לחוסר היעילות של אמצעי המניעה המסוים הזה. ובכל זאת…

“יש אמצעים אחרים, אני חושב,” הוא אמר, “אבל אם פרישות זה מה שאת רוצה, אז כן — נחיה בפרישות.”

היא צחקה, משום שבדיוק כשאמרה את המשפט, כף ידו התהדקה על קימור ישבנה. אבל אז הצחוק דעך והעיניים הכחולות שלה האפילו. פניה התעננו.

“אתה מתכוון לזה ברצינות?”

“כן,” הוא אמר ובאמת התכוון לזה, למרות שהמחשבה על כך הכבידה מאוד על חזהו, כאילו בלע סלע.

היא נאנחה וליטפה את לחיו בכף יד פרושה. אצבעותיה גלשו במורד צווארו ועצרו על השקע שמעל עצם החזה. אצבע אחת שלה לחצה קלות על עורק פועם בצווארו, והוא הרגיש את הלמות הדופק, שהלך והתעצם בזרם הדם שלו.

כן, הוא התכוון לכך ברצינות, אבל עכשיו הוא הרכין את ראשו אל ראשה ושפתיו נצמדו לשפתיה, קצר נשימה, בתחושה שהוא חייב לגעת בה מיד, בדחיפות. שהוא חייב להתחבר אל גופה ברגע זה, ולכן יעשה זאת בכל דרך שהדבר יתאפשר לו — בידיים, בנשימה, בשפתיים, בזרועות. ירכו נדחקה אל בין ירכיה ופישקה את רגליה. ידה שלה היתה מונחת שטוחה על חזהו, כאילו היא מנסה להדוף אותו, אבל אז תפסה את בד החולצה עם עורו. אצבעותיה התחפרו עמוק בחזהו. הם ישבו כך, צמודים זה לזה, פיותיהם הפתוחים מחוברים ומתנשפים, שפתיהם מתחככות עד כאב בגל של תשוקה.

“אני לא… אנחנו לא…” הוא הרפה ממנה לרגע ומוחו תר נואשות אחר המילים הנכונות לומר, אך מצא רק קטעי הברות. ואז מצאה כף ידה את דרכה אל מתחת לקילט שלו. אצבעות קרות נצמדו לעורו הלוהט, והוא נדם.

“רק עוד פעם אחת לפני שנפסיק לגמרי,” היא אמרה, ונשימתה אפפה אותו בגל חום. “לזכר הימים שהיו.” היא צללה ארצה בסבך העלים הלחים ומשכה אותו בעקבותיה.

גשם שוב החל לרדת. שערה היה רטוב, מהומה אדומה סביב פניה. עיניה היו עצומות ופניה מופנות לעבר השמים הנוטפים. טיפות גשם פגעו בלחייה וניגרו מטה כמו דמעות. היא לא באמת ידעה אם לבכות או לצחוק.

רוג’ר שכב לצדה, מחצית גופו עליה, ומשקלו חם ומוצק ומנחם. הקילט
שלו היה פרוש על רגליהם העירומות הכרוכות יחד והגן עליהם מעט מפני הגשם. היא הניחה כף יד על עורפו וליטפה את שערו, שהיה לח וחלק כמו עורו של
כלב ים.

הוא התנער, גנח כמו דוב פצוע והתרומם ממקומו. זרם אוויר קר פגע בעורה שנחשף לפתע, והוא עדיין לח וחם מהמגע שלהם.

“סליחה, אני מצטער,” הוא מילמל. “אלוהים, אני מאוד מצטער. לא הייתי צריך לעשות את זה.” היא פקחה עין אחת רק כדי חרך צר. הוא נעמד על ברכיו מעליה בגוף מתנודד ומשך את השמלה המופשלת שלה בחזרה מטה, כדי שתיראה שוב אישה מהוגנת. הגופייה שלו נעלמה בין העלים והחתך בסנטרו נפתח שוב. החולצה שלו נקרעה כיוון שהיא משכה בה קודם, והווסט שלו היה שמוט. כמה מכפתוריו נתלשו. גופו ובגדיו היו מוכתמים בבוץ ובדם, ועלים יבשים דבקו בשערו השחור הפרוע.

“הכול בסדר,” היא אמרה והזדקפה לישיבה. מצבה לא היה טוב יותר. שדיה היו כבדים ומלאים חלב, וכעת נספגו כתמים גדולים בשמלתה. רוג’ר מיהר להרים את המעיל שלה ועטף בו בעדינות את כתפיה.

“מצטער,” הוא אמר שוב, ובאצבעותיו החליק תלתלי שיער מפניה. כף ידו היתה קרה כשנגעה בלֶחייה הלוהטת.

“הכול בסדר,” היא אמרה בעודה מנסה לאסוף את כל מה שהתפזר סביבם. “עברה רק חצי שנה, ואני עדיין מיניקה את ג’מי, אז… כלומר, אני חושבת… שאנחנו עדיין בטוחים.” כן, אבל כמה זמן זה עוד יימשך, היא תהתה. גלי תשוקה קלים הרטיטו שוב את גופה בהבלחות של חשש ודאגה.

היא מוכרחה לגעת בו. היא הרימה את שרוולה והצמידה אותו אל הפצע המדמם שתחת סנטרו. פרישות? איך אפשר לחשוב על זה כשתחושת גופו, הריח שעלה ממנו, זיכרון הדקות האחרונות רק פיתו אותה להשכיב אותו שוב בין העלים ולחזור על הכול מהתחלה? איך אפשר לחשוב על זה כשהתעוררה בתוכה תשוקה כזו אליו, וגאתה מעצמה כמו החלב שגדש את שדיה?

השדיים שלה כאבו מתשוקה בלתי מסופקת. היא הרגישה שהחלב נוטף מהפטמות במורד צלעותיה. היא נגעה בשד אחד — הוא היה כבד ותפוח והבטיח לה שלווה זמנית.

רוג’ר הזיז את ידה שניגבה את סנטרו ונגע בעצמו בחתך.

“הכול בסדר כאן,” הוא אמר. “הנה, אני כבר לא מדמם.” על פניו הופיעה הבעה משונה — או כמה הבעות. בדרך כלל פניו היו שלוות ונעימות, אפילו חמורות סבר מעט, אבל עכשיו נדמה כאילו תוויהן משתנים ללא הרף — מסיפוק ניכר לייאוש ולחשש.

“מה הבעיה, רוג’ר?”

הוא הציץ בה ואז הפנה את מבטו ממנה. סומק קל עלה בלחייו.

“אה,” הוא אמר, “תראי. העניין הוא ש… כלומר, אנחנו עוד לא נשואים בכלל.”

“טוב, ברור, לא? החתונה שלנו תתקיים רק הערב. ואם כבר מדברים על זה…” היא עצרה והביטה בפניו של רוג’ר, וצחוק עלה מתוכה. “אלוהים אדירים,” היא אמרה וניסתה בכל כוחה לעצור את התקף הצחקוקים שלה. “אתה נראה כאילו מישהו ביצע בך את זממו במעבה היער, מר מקנזי.”

“מצחיק מאוד, גברת מק,” הוא אמר וסקר אותה. גם היא נראתה פרועה. “מי שיסתכל עלייך יחשוב שהיית מעורבת בקטטה. אבל לא על זה אני מדבר. אני רוצה לומר שחיינו יחד בברית אחיזת ידיים כל השנה שעברה, אבל התוקף שלה — שנה ויום — פג לא מזמן, ורשמית נתחתן רק הלילה, ככה ש…”

היא כיווצה את עיניה לעברו וניגבה טיפות גשם מפניה בגב כף ידה. עכשיו כבר נכנעה לגמרי לצחוק המתפרץ שלה.

“אלוהים אדירים,” היא גיחכה בקול, “אתה באמת חושב שזה משנה משהו?”

הוא החזיר לה חיוך, אבל נראה מוטרד.

“לא, אני לא, אבל תראי, אני בן של כומר. אני יודע שזה בסדר גמור, אבל אי־שם בתוכי מתחבא לו קלוויניסט סקוטי זקן, שיושב וממלמל שזה חטא לעשות דברים כאלה עם אישה שאינה באמת נשואה לי.”

“מה אתה אומר?!” היא אמרה בציניות והניחה את זרועותיה בנינוחות על ברכיה המורמות אל החזה. היא נשענה מעט הצדה ודחפה אותו קלות. “קלוויניסט סקוטי זקן בתחת שלי! מה באמת מטריד אותך, רוג’ר?”

הוא לא היה מסוגל להביט בפניה. עיניו היו מושפלות ארצה. טיפות קטנות נצצו על גבותיו הכהות וריסיו הארוכים, וכמו עיטרו את לחייו בנקודות כסף. הוא שאף אוויר מלוא הריאות ואז נשף, לאט.

“אני לא יכול לומר שאין לך זכות לחשוש או לפחד,” אמר בשקט. “עד היום לא קלטתי — ואפילו לא ממש חשבתי על זה בכלל — עד כמה חיי הנישואים מסוכנים לאישה.” הוא הרים את מבטו אליה וחייך, אף שהדאגה נותרה בעיניו.

“אני חושק בך מאוד, בריאנה. אין לי אפילו מילים לתאר עד כמה. אני רק מדמיין את מה שעשינו עכשיו וכמה מענג זה היה… אבל כשאני חושב שאולי — לא! — שאני ממש מסכן את חייך אם אמשיך לעשות את זה… אבל אני באמת לא רוצה להפסיק לעשות את זה איתך!”

חוטי הפחד הקטנים נשזרו אלה באלה והפכו לנחש קר שזחל במורד עמוד השדרה שלה ובסופו של דבר התכרבל במעמקי בטנה, נכרך סביב הרחם שלה. היא ידעה מה הוא רוצה — וזה לא היה רק הדבר ששניהם חלקו כרגע על כל עוצמתו. אבל אם היא יודעת מה הוא רוצה — ומדוע — איך היא יכולה להסס ולחשוש לתת לו את זה?

“כן,” היא שאפה אוויר עמוקות כמו בניסיון לחקות אותו ונשפה עננת הבל לבנה. “טוב, נו, עכשיו כבר מאוחר מכדי לדאוג בעניין הזה, אני חושבת.” היא הביטה בו ונגעה בזרועו. “אני חושקת בך מאוד, רוג’ר.” היא משכה אליה את ראשו ונשקה לו, ומצאה נחמה לחששותיה בזרועו החסונה שחיבקה אותה כעת ובחום גופו שנצמד אליה מלוא אורכו.

“אוח, אלוהים, בריאנה,” הוא לחש אל תוך שערה. “אני רוצה להבטיח לך שאשמור עלייך מכל רע ושאגן עלייך ועל ג’מי מכל מה שעלול לאיים עליכם — תמיד. אבל בלתי נסבל בשבילי לחשוב שאני עלול להוות איום כזה, שאני עלול להרוג אותך מרוב אהבתי אלייך — אבל זאת האמת.”

לבו פעם יציב ואיתן תחת אוזנה. היא הרגישה את החום חוזר אל ידיה והצמידה אותן היטב אל גבו הרחב. החום חדר עמוק יותר והמס את הפחד הקר שבתוכה.

“את יודעת מה רוני סינקלייר אמר לי אתמול בערב? הוא הסתכל עלייך כשהתכופפת להרים עצים למדורה, נאנח ואמר: ‘אתה יודע איך בוחרים בחורה טובה, מקנזי? מתחילים מהתחת ולאט־לאט עולים למעלה!’ אוףףף!” הוא התקפל וניסה לחמוק מחבטת כף ידה.

אחר כך הוא רכן אליה ונשק לה בעדינות. הגשם עדיין ירד בצלילי טפטוף עדינים על עלי השלכת. אצבעותיה היו דביקות מהדם שנזל קודם לכן מהחתך בסנטרו.

“אני יודעת. אתה רוצה תינוק, נכון?” אמרה חרש. “אתה רוצה ילד שיהיה שלך ממש, בלי ספקות.”

ראשו נשאר רכון כמה רגעים, אבל בסופו של דבר הוא הרים אותו והביט בה. התשובה שלו השתקפה בפניו — כמיהה עצומה מעורבת בחשש ובחרדה.

“אני לא מתכוון —” הוא התחיל לומר, אבל היא הצמידה את אצבעותיה לשפתיו כדי להשתיק אותו.

“אני יודעת,” היא אמרה. “אני מבינה.” והיא באמת הבינה — כמעט. היא היתה בת יחידה, בדיוק כמוהו. היא הכירה את הכמיהה לקִרבה ולקשר, אבל כמיהתה כבר מצאה מענה. לה היו שני אבות אוהבים, לא רק אחד. והיתה לה אימא שאהבה אותה מעבר לגבולות המרחב והזמן. והיו בני מוריי מלליברוך, משפחה שהיא קיבלה במתנה, בהפתעה. ומעל לכול היה לה ילד משלה, דם מדמה, בשר מבשרה, משקולת קטנה ומוצקה, שנתנה בה אמון מוחלט ועיגנה אותה בעוצמה אל היקום.

רוג’ר לעומתה היה יתום שהסתובב בעולם לבדו זמן רב מאוד. הוריו הלכו לעולמם לפני שזכה להכיר אותם, והדוד הזקן שלו כבר נפטר גם הוא. לא היה איש בעולם שיכול לטעון לבעלוּת עליו. אין איש בעולם שאוהב אותו רק בזכות קיומו הפיזי — איש לא, חוץ ממנה. מה הפלא שהוא כמהּ לאותה תחושת ודאות שהיא חשה כשהחזיקה את הילד בזרועותיה והיניקה אותו.

לפתע הוא כיחכח בגרונו.

“אני… אה… אני התכוונתי לתת לך את זה הלילה, אבל אז חשבתי שאולי… טוב, נו.” הוא הכניס יד לכיס הפנימי של מעילו והגיש לה את החבילה הקטנה, הרכה, העטופה בבד.

“זה סוג של מתנת חתונה, כן?” הוא חייך, אבל היא הבחינה בחוסר הביטחון בעיניו.

היא פתחה את הבד. צמד כפתורים שחורים הביטו בה כמו זוג עיניים. הבובה לבשה שמלה מקומטת מבד כותנה ירוק פשוט, ושֹערה היה עשוי חוטי צמר אדומים. לבה החל לפעום בכבדות, וגרונה התכווץ.

“חשבתי שהילד אולי היה רוצה דבר כזה, אולי בתור משהו ללעוס…”

היא זזה ממקומה, ולחץ הבד הלח על שדיה גרם להם לעקצץ. היא פחדה, ברור, אבל יש בעולם דברים חזקים מפחד.

“תהיה עוד פעם,” היא אמרה והניחה יד על זרועו. “אני לא יודעת מתי, אבל תהיה.”

הוא הניח את ידו על ידה ולחץ בעוצמה בלי להביט בעיניה.

“תודה,” אמר לבסוף בקול שקט ורך מאוד.

הגשם התגבר כעת וניתך במטחים עזים. רוג’ר הסיט באגודל קווצת שיער
שדבקה לפניו והתנער כמו כלב. טיפות מים התעופפו ממעיל הצמר הארוג
שלו ומצעיפו. הוא גילה כתם בוץ על חזית המעיל וניסה להסיר אותו, אבל לשווא.

“בחיי, אני לא יכול להתחתן בבגדים כאלה,” אמר בניסיון להוסיף מעט קלילות לאווירה ששררה ביניהם. “אני נראה כמו קבצן.”

“עדיין לא מאוחר מדי, אתה יודע,” היא אמרה לו וחייכה, קולה מתגרה בו. “אתה יכול לשנות את דעתך. יש זמן.”

“אה. מבחינתי היה מאוחר מדי לשנות את דעתי כבר ברגע הראשון שראיתי אותך,” הוא אמר בקול נמוך וצרוד. ואז הירהר עוד רגע והוסיף: “וחוץ מזה, אבא שלך ישחט אותי כמו חזיר אם רק אגיד שיש לי מחשבה שנייה בנושא.”

“בדיוק כך!” היא אמרה בקול חמוּר, אבל חיוך חבוי התפרץ והעמיק את הגומה בלחייה.

“את אישה איומה! הרעיון מוצא חן בעינייך, מה?”

“כן. זאת אומרת, לא.” היא צחקה שוב. צחוקה שימח אותו. “לא. ברור שאני לא רוצה שהוא ישחט אותך או משהו, אבל נחמד לדעת שהוא יעשה את זה אם יתעורר צורך. אבא אמור לגונן על ילדיו!” היא חייכה אליו ונגעה בו קלות. “בדיוק כמוך, מר מקנזי.”

דבריה עוררו בו תחושת מחנק, כאילו הווסט שלו התכווץ בגשם. זרם קר חלף בגופו כשנזכר מה הוא חייב לומר לה. אחרי הכול, אבות שונים הבינו באופנים שונים את חובתם להגן על צאצאיהם, והוא לא היה משוכנע שהיא תבין את מה שהוא עומד להגיד.

הוא אחז בזרועה ומשך אותה הצדה אל מקום מסתור בצל שיחי רוש. שכבות של מחטי אורן יבשים ריחניים איווששו תחת רגליהם מתחת לענפי עצים רחבים שהגנו עליהם מפני הגשם.

“בואי ושבי איתי רגע, גברת מקנזי. יש לי משהו לומר לך לפני החתונה — זה לא מאוד חשוב, אבל יש לי משהו קטן להגיד.” הוא משך אותה לשבת לצדו על גזע עץ רקבובי מכוסה שכבת חזזיות כתומות. הוא כיחכח בגרונו וניסה לארגן את דבריו לכלל סיפור ברור.

“כשהייתי באינבֶרנֶס, לפני שעברתי דרך האבנים בעקבותייך, ביליתי כמה ימים בחיטוט בין הניירות שהשאיר אחריו אבי, הכומר. מצאתי שם מכתב שאבא שלך כתב לו. אני מדבר על פרנק רנדל. זה לא עניין גדול, בטח לא עכשיו, אבל חשבתי שאולי… טוב, חשבתי לעצמי שלא אמורים להיות בינינו סודות לפני שאנחנו מתחתנים. סיפרתי על זה לאבא שלך אתמול בערב, אז תרשי לי לספר לך עכשיו.”

כף ידה החמימה היתה מונחת בכף ידו, אבל האצבעות התהדקו כשדיבר, והקמט בין גבותיה הלך והעמיק כשהקשיבה לו.

“אני רוצה לשמוע את זה שוב,” היא אמרה כשסיים את דבריו. “תגיד לי את זה עוד פעם.”

הוא נענה לבקשתה וחזר על תוכן המכתב — כפי שזכר ושינן אותו, כל מילה ממנו — בדיוק כפי שאמר אותו אמש לג’יימי פרייזר.

“אתה אומר שהמצֵבה הזאת בסקוטלנד, שהשם של אבא שלי חרות בה — המצבה הזאת מזויפת?” קולה עלה בתדהמה. “לפי הסיפור שלך אבא שלי, פרנק, ביקש מהכומר שיכין אותה ויציב אותה שם, בחצר כנסיית סנט קילדה, אבל הוא עצמו איננו — כלומר, הוא לא נמצא שם מתחת לאבן הזאת?”

“כן, הוא ביקש מהכומר שיכין לו מצבת קבר. זה נכון. והוא לא קבור שם. גם זה נכון,” אמר רוג’ר, נזהר מאוד בלשונו. “הוא — כלומר, פרנק רנדל — רצה שהמצבה תהיה סוג של הכרה בְּעובדה, אני חושב — בעובדה שהוא חב חוב לאבא שלך, לאבא השני שלך, כלומר לג’יימי.”

פניה של בריאנה היו חיוורות מצינה, ורק קצה אפה וקצות אוזניה נותרו אדומים. החום שנוצר מהתעלסותם התפוגג מגופה לגמרי.

“אבל הוא לא היה יכול לדעת שנמצא אותה אי־פעם, אימא ואני!”

“אני לא יודע אם הוא באמת רצה שתמצאו את המצבה,” אמר רוג’ר. “אולי
גם הוא לא ידע, אבל הוא הרגיש שהוא חייב לעשות את המחווה. חוץ
מזה,” הוסיף כשהזיכרון עלה בו, “קלייר הרי אמרה שהוא התכוון לקחת אותך לאנגליה זמן קצר לפני שהוא נהרג, נכון? אז אולי הוא התכוון לקחת אותך
לשם כדי לוודא שתמצאי אותה, כדי שאת וקלייר תחליטו בהמשך מה לעשות איתה.”

היא ישבה בשקט והירהרה בדברים.

“אז הוא ידע,” היא אמרה לאט מאוד, “שג’יימי לא נהרג בקאלודן. הוא ידע! למה הוא לא אמר שום דבר?”

“אני חושב שאת לא יכולה להאשים אותו על זה שהוא לא אמר כלום,” אמר רוג’ר בעדינות. “הוא לא היה אנוכי לגמרי, את יודעת.”

“באמת?” היא היתה בהלם קל, אבל עדיין לא כעסה. הוא הבחין שהיא הופכת והופכת ברעיון בניסיון להבין אותו לפני שתחליט מה היא אמורה לחשוב ולהרגיש בעניין.

“באמת. תחשבי על זה רגע, מתוקה,” הוא ניסה לעודד את רוחה. גזע האשוח שעליו נשען בגבו היה קר, וקליפתו הנרקבת לחה למגע. “הוא אהב את אימא שלך, זה ברור. הוא לא רצה לקחת את הסיכון שהיא תֹאבד לו שוב. אולי זה היה מעשה אנוכי מצדו, אבל אחרי הכול היא היתה אשתו לפני ש… ואי־אפשר לבוא אליו בטענות על כך שהוא לא רצה לוותר עליה לטובת גבר אחר. אבל זה לא כל הסיפור.”

“אז ספר לי את כולו,” היא אמרה, קולה רגוע ועיניה צלולות ומביטות בו ישירות.

“יכול להיות ש… אולי הוא כן אמר לה? תחשבי על זה: היא היתה אישה צעירה עם ילדה קטנה, איתך. ותזכרי גם ששניהם לא האמינו שהיא עשויה לעבור שוב דרך האבנים.”

היא המשיכה להביט בו ישירות, אבל הצלילות בעיניה נעכרה בדאגה.

“היא היתה חייבת לבחור אז…” היא אמרה בשקט ומבטה נעוץ בו, “להישאר איתו או ללכת אל ג’יימי…”

“ולהשאיר אותך שם,” אמר רוג’ר ונד בראשו, “או להישאר ולהמשיך לחיות את חייה בידיעה שג’יימי חי — אולי אפילו לא רחוק, אך מחוץ להישג ידה. אם היא היתה בוחרת בג’יימי, היא היתה צריכה להפר את הנדרים שלה — הפעם בכוונה תחילה — ולנטוש את הילדה שלה, או לחיות עם כמיהה וגעגוע כל חייה. קשה לי להאמין שבחירה כזאת היתה משפרת את חיי המשפחה שלך, בריאנה.”

“אני מבינה,” היא נאנחה, ועננת ההבל שנשפה נעלמה באוויר הקר.

“אולי פרנק פחד לתת לה אפשרות לבחור,” אמר רוג’ר. “אבל הוא באמת הציל אותה — וגם אותך — מהכאב שהבחירה שלה היתה עלולה לגרום לו. לפחות בזמנו.”

היא הידקה את שפתיה ואז הרפתה ונרגעה.

“מעניין אותי מה היא היתה בוחרת לעשות אם הוא היה נותן לה את הבחירה,” היא אמרה בקול עגמומי מעט.

הוא הניח את ידו על ידה ולחץ אותה קלות. “היא היתה נשארת,” ענה בוודאות. “היא הרי קיבלה החלטה פעם, נכון? ג’יימי שלח אותה בחזרה לעתיד מתוך כוונה לשמור ולהגן עלייך, והיא הלכה. היא ידעה שזה מה שהוא היה רוצה, והיא היתה נשארת כל זמן שאת היית זקוקה לה. תזכרי גם שהיא לא היתה חוזרת, גם לא כשעשתה את הצעד, אבל את התעקשת. את בטח יודעת את זה, נכון?”

פניה התרככו מעט כשקיבלה את האמת בדבריו.

“יכול להיות שאתה צודק, אבל באמת… לדעת שהוא בחיים ולא לנסות להגיע אליו…”

הוא נשך את פְּנים לחיו כדי לעצור את עצמו, כיוון שהשתוקק לשאול: “ואם את היית מתבקשת לבחור, בריאנה, במי היית בוחרת — בילד או בי?” היה קשה לו להבין איך מישהו יכול לכפות בחירה כזאת על אישה שהוא אוהב, אפילו תיאורטית. למענה, ואולי למען עצמו, הוא החליט שלא לשאול.

“אבל הוא הציב שם את המצבה. למה הוא עשה את זה?” הקמט העמוק בין גבותיה העמיק עוד בדאגה.

הוא הרי לא הכיר אישית את פרנק רנדל, אבל כעת הרגיש מעין הזדהות איתו, וזו לא היתה הזדהות מרוחקת כלל וכלל. הוא לא הבין עד תום למה הרגיש שעליו לספר לה על המכתב עכשיו, עוד לפני החתונה, אבל המניעים שלו הלכו והתבהרו במוחו — והלכו והטרידו אותו — עם כל רגע שחלף.

“אני חושב שהעניין הוא תחושת המחויבות, כמו שאמרתי — ולא רק מחויבות כלפי ג’יימי או אימא שלך, אלא כלפייך. אם המצב —” הוא התחיל, השתתק ולחץ את ידה. “תראי. תחשבי רגע על ג’מי הקטן. הוא שלי לא פחות משאת שלי — והוא תמיד יהיה שלי.” הוא נשם עמוק. “אבל אילו הייתי הגבר השני…”

“אילו היית סטיבן בונט,” היא אמרה. שפתיה המכווצות החווירו מהקור.

“אילו הייתי בונט,” הוא הסכים לבטא את השם, אם כי בטנו התכווצה מעצם המחשבה, “והייתי יודע שהילד הזה הוא שלי ושגבר זר מגדל אותו — האם לא הייתי רוצה שהילד יֵדע את האמת מתישהו בעתיד?”

אצבעותיה התקפלו מעצמן בכף ידו, ואפלולית הופיעה בעיניה.

“אסור לך לספר לו! רוג’ר, בשם אלוהים! תבטיח לי שלעולם לעולם לא תספר לו!”

הוא הביט בה בתדהמה. ציפורניה התחפרו בזרועו והכאיבו לו, אבל הוא לא ניסה להשתחרר מאחיזתה.

“מה!? את חוששת שאני אספר לבונט? לעולם לא! אם אי־פעם אפגוש אותו שוב, אני לא מתכוון לבזבז זמן על דיבורים!”

“עזוב את בונט,” כל גופה רעד — מקור או מהתרגשות, הוא לא הצליח להחליט. “אלוהים אדירים — שמור מרחק מהאיש הזה, בחייך! אבל אני לא מדברת עליו. אני מדברת על ג’מי!” היא בלעה רוק ואחזה בכוח בשתי זרועותיו. “תבטיח לי, רוג’ר. אם אתה אוהב אותי, תבטיח לי שלעולם לא תספר לג’מי על בונט. לעולם לא! גם אם יקרה לי משהו רע —”

“שום דבר רע לא יקרה לך!”

היא הביטה בו, וחיוך עגמומי קל הצטייר על שפתיה.

“פרישות היא שיטה שלא נראית גם לי, אבל אני עלולה לאמץ אותה,” אמרה ובלעה רוק. “וגם אם אבחר בה… רוג’ר, תבטיח לי!”

“כן. אני מבטיח,” הוא אמר במורת רוח, “כלומר, אם את משוכנעת.”

“אני משוכנעת!”

“אבל תגידי, את לא היית רוצה לדעת את האמת, בשעתו, על ג’יימי?”

היא נשכה את שפתה לשמע השאלה. שיניה הותירו בה סימן סגול.

“ג’יימי פרייזר הוא לא סטיבן בונט!”

“ברור,” הוא אמר בקרירות, “אבל אני לא דיברתי על ג’מי בכלל. התכוונתי לומר שאילו אני הייתי במקום בונט, הייתי רוצה לדעת, ו —”

“הוא יודע,” היא אמרה, משכה את ידה מתוך ידו בתנועה חדה, קמה על רגליה והסתובבה כדי להתרחק ממנו.

“הוא מה?!” הוא הדביק אותה בשני צעדים ארוכים, תפס בכתפה וסובב אותה לעברו. היא ניסתה לחמוק ממנו והוא הרפה ממנה. הוא נשם נשימה עמוקה והתאמץ מאוד לדבר בקול רגוע ומתון. “את אומרת שבונט יודע על ג’מי?”

“כן. וזה לא הכול.” שפתיה רעדו, והיא הצמידה אותן בכוח כדי לעצור את הרעד, אבל אז פתחה מעט את פיה כדי לאפשר לאמת לחמוק החוצה. “הוא חושב שג’מי הוא הבן שלו.”

היא סירבה לשבת איתו כעת, אבל הוא אחז בזרועה בכוח, שילב אותה
בזרועו ואילץ אותה ללכת לצדו בגשם השוטף, בין האבנים הפזורות בשטח.
הם חלפו על פני הנחל השוצף והעצים המתנודדים ברוח, והתקדמו עד
שההליכה המהירה הרגיעה אותה, והיא שוב היתה מסוגלת לדבר. היא סיפרה לו על הימים שבהם נשארה לבדה בריבר ראן והרגישה כמו אסירה של ההיריון שלה עצמה. היא סיפרה לו על הלורד ג’ון גריי, החבר של אבא שלה ועכשיו גם שלה, ואיך למדה לבטוח בו. היא סיפרה לו על כל פחדיה ועל האופן שבו התמודדה איתם.

“אתה מבין? אני חששתי שאתם כולכם מתים — אימא, פאפא, אתה.” הברדס נשמט מראשה, והיא התאמצה לחבוש אותו שוב. שערה האדום נתלה בתלתלים רטובים כמו זנבות עכבר על כתפיה, וטיפות נקוו על גבותיה העבות.

“הדבר האחרון שפאפא אמר לי — בעצם הוא לא אמר כלום, רק כתב — הוא היה חייב לכתוב לי כי סירבתי לדבר איתו…” היא בלעה רוק וניגבה את אפה הנוטף בכף ידה. “פאפא אמר שאני חייבת למצוא דרך… למצוא דרך ל… לסלוח לו, לבו־בונט.”

“הוא אמר שאת חייבת מה?!”

היא התרחקה ממנו מעט. הוא מילמל משהו בהתנצלות, והיא הטתה את ראשה לעברו בהכרת טובה.

“הוא ידע,” היא אמרה ושוב השתתקה. ואז נעמדה מולו, פניה מול פניו, רגשותיה חשופים לגמרי. “אתה יודע מה קרה לו בוונטוורת’.”

רוג’ר הינהן קצרות. למעשה לא היה לו מושג ברור מה באמת עשו לג’יימי פרייזר — ובעצם הוא לא רצה לדעת יותר מכפי שכבר ידע. אבל הוא ראה את הצלקות בגבו של פרייזר, ומדבריה המעטים של קלייר בנושא הבין שהצלקות הללו היו לא יותר מתזכורת קלושה.

“הוא ידע,” היא אמרה וקולה יציב, “והוא ידע גם מה צריך לעשות. הוא אמר לי שאם אני רוצה להיות שוב… שלמה עם עצמי… אז אני חייבת למצוא דרך לסלוח לסטיבן בונט. וזה מה שעשיתי.”

הוא אחז בידה של בריאנה והידק את אצבעותיו חזק כל כך, שעצמותיה חרקו. היא מעולם לא סיפרה לו והוא מעולם לא שאל. שניהם לא ביטאו את השם סטיבן בונט בשיחות ביניהם. זאת היתה הפעם הראשונה.

“את סלחת לו?” הוא זעף וכיחכח בגרונו. “את אומרת שמצאת אותו ודיברת איתו?”

היא הרחיקה שיער רטוב מפניה והינהנה. היא סיפרה לו איך גריי בא אליה וסיפר שבונט נתפס ונידון למוות. שהוא מוחזק במרתף מתחת למחסן של צבא הוד־מלכותו בקרוס קריק עד שיילקח לווילמינגטון, ששם אמורים להוציא אותו להורג. לשם היא הלכה כדי לפגוש אותו ונשאה בלבה — כך קיוותה — מחילה לבונט, ולעצמה.

“הבטן שלי כבר היתה ענקית.” ידה שירטטה באוויר מולה את הכרס שלה כשהיתה בהיריון מתקדם. “אמרתי לו שהתינוק שלו, שהוא האבא. הוא עמד למות, וחשבתי שאולי ימצא קצת נחמה במחשבה שמשהו… משהו יישאר אחריו בעולם.”

הקנאה התהדקה סביב לבו של רוג’ר בעוצמה ובפתאומיות. לרגע היה נדמה לו שהוא חווה כאב גופני ממש. כן, משהו יישאר אחריו, הוא חשב. משהו משלו. אבל מה איתי? אם אני אמות מחר — וזה עלול לקרות, ילדה שלי! החיים מסוכנים כאן, מסוכנים לי ומסוכנים לך — מה יישאר אחרי בעולם? מה? תגידי לי!

הוא לא היה אמור לשאול, זה היה ברור לו. הוא נשבע לעולם לא לבטא שוב בקול רם את המחשבה שג’מי אינו הילד שלו. אם הם נשואים, באמת נשואים, אז ג’מי הוא פרי נישואיהם, ונסיבות לידתו אינן משנות כלל. למרות זאת הוא הרגיש את המילים בוקעות ממנו, צורבות כמו חומצה בוערת.

“אז את בטוחה שהילד… שהוא שלו?”

היא עצרה באחת ופנתה לעברו, עיניה פעורות בתדהמה.

“לא, לא! ברור שלא. אם הייתי יודעת בוודאות, הייתי אומרת לך!”

הצריבה בלבו התפוגגה מעט.

“טוב. אבל את אמרת לו שהוא כן. לא אמרת לו שיש לך ספק?”

“האיש עמד למות! רציתי לספק לו קצת נחמה, לא לספר לו את תולדות חיי! לא היתה שום סיבה שאספר למנוול הזה עליך או על ליל הכלולות שלנו, או — לעזאזל איתך, רוג’ר!” היא בעטה בקרסולו.

הוא כמעט קרס מעוצמת הכאב, אבל הספיק לתפוס בזרועה כשהבחין שהיא מנסה לסגת.

“סליחה. אני מצטער!” הוא אמר לפני שהיא הספיקה לבעוט בו שוב או לנשוך אותו. נראה שהיא עומדת לעשות את שני הדברים. “אני מצטער. את צודקת. זה לא העסק שלו — וזה גם לא העסק שלי. לא הייתי צריך לגרום לך לחשוב על כל זה שוב.”

היא לקחה נשימה עמוקה, שאפה את האוויר בנחיריה כמו דרקון שעומד לנשוף עליו אש ולהפוך אותו לעפר ואפר. ניצוץ הזעם שניצת בעיניה דעך מעט, אבל לחייה עדיין בערו. היא ניערה את ידו מזרועה, אבל הפעם לא ניסתה לברוח.

“כן, היית צריך,” היא אמרה והביטה בו במבט אפל. “קודם אמרת לי שלא אמורים להיות שום סודות בינינו, ואתה צודק, אבל לפעמים כשאתה מגלה למישהו סוד, יש עוד סוד שמסתתר מאחוריו, נכון?”

“כן, אבל זה לא — כלומר, לא התכוונתי —”

דבריו נקטעו בצעדים קרבים ובקולות גברים משוחחים. ארבעה גברים הגיחו מתוך הערפל. הם ניהלו שיחה קלילה בגאלית. בידיהם אחזו מקלות מחודדים ורשתות. ארבעתם היו יחפים ומכנסיהם רטובים עד הברכיים. שורות של דגים טריים קשורים על חוטים נצצו באור היום הגשום על כתפיהם.

“איזה ציפורים יפות!” אמר אחד מהם בגאלית והביט ברוג’ר ובבריאנה מתחת לשוליו המהוהים של כובע שמוט. חיוך רחב התפשט על פניו, ועיניים ערמומיות סקרו את בגדיהם הפרועים. “אז זה אתה, זמיר? הוֹ! והנה גם הבת של הג’ינג’י. מה, לא הצלחתם להתאפק עד שירד הלילה?”

“מה אתה מדבר? ברור שפרי גנוב מתוק יותר מארוחה שצריך לחכות לה, עד שאיזה כומר מקומט יברך עליה.” הגבר השני הסיט לאחור את הקסקט שלו.

“אחח, זה ברור,” אמר השלישי וניגב טיפות מים מקצה אפו בעוד עיניו סוקרות את בריאנה, שמיהרה להתעטף במעיל שלה והידקה אותו סביב גופה. “והוא בדיוק סיים לשיר לה שיר חתונה קטן, מה?”

“אהה, אני מכיר את המילים של השיר הזה,” השיב ידידו, והחיוך שלו התרחב עד כדי כך שנחשפה העובדה כי חסרה לו שן טוחנת. “אני, רק שתדעו, שר אותו יותר יפה ויותר מתוק ממנו.”

לחייה של בריאנה החלו להתלהט שוב. היא ידעה גאלית פחות טוב מרוג’ר, אבל לא התקשתה להבין שהגברים התגרו בהם ודיברו גסויות. רוג’ר צעד קדימה ונעמד לפניה כדי להגן עליה בגופו, אבל היה ברור שהגברים לא מתכוונים להזיק להם. הם רק קרצו והביטו בה בהתפעלות, אבל לא הגזימו מדי אפילו בדבריהם. הגבר שדיבר ראשון הסיר את הכובע מעל ראשו וחבט בו בירכו כדי לנער מעליו את המים. ואז הוא ניגש לעסקים.

“אני שמח מאוד שפגשתי אותך על הדרך, מר זמר. אימא שלי, היא שמעה אותך שר ומנגן ליד המדורה אתמול בלילה, וסיפרה לדודות ולאחיינים שלי שהמוזיקה שלך גרמה לדם שלה לזרום ולהרקיד לה את הרגליים. אז עכשיו כל מה שמעניין אותם זה לומר לך שאתה חייב לבוא ולשיר בקאילהי שיהיה בקרוב בספרינג קריק. האחיין הצעיר שלי, הוא מתחתן. הוא הבן היחיד של דוד שלי, הבעלים של טחנת הקמח.”

“איזה חגיגה ענקית יהיה הקאילהי הזה! שלא יהיה לכם ספק!” הוסיף הצעיר בחבורה, שאם לשפוט על פי הדמיון ביניהם, היה בנו של הדובר הראשון.

“אהה. הולכת להיות חתונה, מה?” אמר רוג’ר לאיטו בגאלית רשמית. “אז כנראה נקבל תוספת דג מלוח!”

שני הגברים המבוגרים יותר פרצו בצחוק לשמע הבדיחה הסקוטית, אבל שני הבנים שלהם רק נראו מבולבלים.

“אחח, הילדים האלה! הם לא היו מזהים דג מלוח גם אם הוא היה תוקע להם סטירה רטובה בפרצוף,” אמר בעל הקסקט ונד בראשו. “נולדו כאן, שניהם.”

“ואיפה היה הבית שלך בסקוטלנד, אדוני?” האיש נרתע לאחור, מופתע מעצם השאלה ומהעובדה שהיא נשאלה בגאלית רהוטה מפיה של בריאנה. הוא בהה בה רגע, הבעתו השתנתה.

“אני מסקָיי,” הוא ענה חרש, “מהעיירה סקייבוסט, קרוב למרגלות הרי קוּילינס. קוראים לי אנגוס מקלאוד, וסקיי היא הארץ של אבותי ואבות־אבותי, אבל הבנים שלי נולדו כאן.”

הוא דיבר בשקט, אבל משהו בקולו החניק את הצחקוקים של שני הגברים הצעירים כאילו הוא השליך עליהם שמיכה רטובה. האיש עם הכובע החבוט הביט בבריאנה בסקרנות.

“ואיפה את נולדת בסקוטלנד, חביבתי?”

היא נדה בראשה בדממה והידקה את המעיל גבוה יותר על כתפיה.

“אני נולדתי שם,” אמר רוג’ר בתשובה למבט תמה. “בקייל לוחאלש.”

“אהה,” אמר מקלאוד, והבעת סיפוק התפשטה על פניו הצרובות מרוח ומשמש. “בגלל זה אתה מכיר את כל השירים של אנשי ההרים וגם של אנשי האיים?”

“לא את כולם,” אמר רוג’ר בחיוך, “אבל הרבה, ואני מתכוון ללמוד עוד.”

“רעיון מצוין,” אמר מקלאוד והינהן לאיטו. “תלמד עוד, מר זמר, ותלמֵד גם את הבנים שלך לשיר אותם.” עיניו הרכות הופנו אל בריאנה, וחיוך קל הצטייר על שפתיו. “אחר כך הם ישירו לבנים שלי, וככה הם ידעו על המקום ההוא, המקום שהם באו ממנו, למרות שלעולם לא יראו אותו.”

אחד הגברים הצעירים צעד קדימה, ובמבט ביישני הושיט לבריאנה שורה של דגים תלויים על חוט.

“זה בשבילך,” אמר. “מתנה לחתונה שלך.”

רוג’ר הבחין שזוויות פיה רוטטות — בהומור או בהיסטריה מתקרבת, הוא לא הצליח להחליט — אבל היא הושיטה את ידה ולקחה את שורת הדגים הנוטפים בכובד ראש אצילי. היא הרימה ביד אחת את שולי המעיל שלה, ואז הניפה אותו קלות לצדה וקדה לעברם קידה מלכותית עמוקה.

היא הודתה להם על אדיבותם בגאלית רצוצה איטית ובמבטא מוזר: “אין לי מילים לומר לכם, פרט לתודות.”

פרצופיהם של שני הגברים הצעירים הסמיקו, ושני המבוגרים נראו מרוצים מאוד.

“יפה מאוד, יפה מאוד, יקרה,” אמר מקלאוד. “תלמדי מבעלך את השירים שהוא מכיר, ואז תלמדי את הבנים שלך שירים סקוטיים אמיתיים — והלוואי שיהיו לך בנים הרבה!” הוא הסיר את כובעו מהראש והשתחווה לעברה בתנועה מפוארת, למרות שבהונותיו היחפות, שנדחקו לבוץ שבשביל, השמיעו צלילים מוזרים.

“בנים הרבה, חזקים ובריאים!” הוסיף חברו, ושני הצעירים חייכו והינהנו ואז מילמלו: “בנים הרבה שיהיו לך, גברתי!”

רוג’ר ערך בקצרה את התיאומים לקראת הקאילהי הצפוי, ולא העז להביט בפניה של בריאנה. הם עמדו בדממה במרחק מטר זה מזה שעה שארבעת הגברים המשיכו בדרכם, ומדי פעם שלחו לאחור מבטים סקרניים. מבטה של בריאנה היה נעוץ באדמה הבוצית, וזרועותיה שלובות על חזהּ. רוג’ר עדיין הרגיש את הצריבה בחזהו, אבל היא היתה שונה. הוא רצה לגעת בבריאנה עכשיו, להתנצל שוב, אבל הרגיש שזה רק יחמיר את המצב.

בסופו של דבר היא עשתה את המהלך הראשון. היא ניגשה אליו והניחה את ראשה על חזהו. שערה הקריר ליטף את הפצע בסנטרו. שדיה שנצמדו לחזהו היו ענקיים וקשים כמו אבן. הם נדחקו אליו והדפו אותו לאחור.

“אני צריכה את ג’מי עכשיו,” היא לחשה. “אני צריכה את התינוק שלי.”

המילים נתקעו בגרונו בין רצון להתנצל לצורך להביע כעס. הוא לא שיער עד כמה יכאב לו לחשוב שג’מי הוא בנו של גבר אחר — לא שלו, אלא של בונט.

“גם אני צריך אותו,” הוא לחש לה בסופו של דבר. הוא נשק לה קלות על המצח ואז לקח את ידה, ושניהם יחד חצו שוב את רחבת הדשא. מעליהם היה ההר הגבוה מכוסה ערפל. צעקות ומלמולים, קטעי שיחה ומוזיקה זרמו אליהם כמו הדים ממרומי האולימפוס.

7

הרסיס

הטפטוף פסק עוד לפני הצהריים, ופיסות קטנות של שמים כחולים נגלו פה ושם בין העננים, מה שגרם לי לקוות שהם יתבהרו עד הערב. עם כל הכבוד לפתגמים ולאותות מיסטיים, קיוויתי שלא ירד גשם במהלך טקס הנישואים, למען בריאנה. אז אולי זו לא תהיה חתונה בכנסייה מפוארת עם אורחים שמשליכים אורז ושמלת משי לבנה, אבל היא לפחות יכולה להיות חתונה יבשה.

עיסיתי את הזרוע הימנית שלי, שהתקשתה עקב המאמץ שהשקעתי בעקירת השן של מר גודווין. הביצוע היה קשה משציפיתי, ונאלצתי להפעיל כוח רב על הצבת, אבל בסופו של דבר הצלחתי לשלוף את השן ממקומה עם השורש. שלחתי את מר גודווין לדרכו עם בקבוק ויסקי קטן, בצירוף הנחיה לשטוף בנוזל את פיו מדי שעה כדי למנוע זיהום. השארתי בידיו את ההחלטה אם גם לבלוע אותו לאחר מכן.

התמתחתי ומיששתי את הכיס שהתנודד מתחת לשמלתי ומעל לרגלי והשמיע צליל מתכתי שעורר בי סיפוק רב. מר גודווין אכן שילם במזומן עבור הטיפול בו. תהיתי אם יש לי די כסף עכשיו לקנות אצטרולב, ולמה בשם אלוהים ג’יימי צריך מכשיר כזה. הרהורַי הופרעו בשיעול קצר ורשמי מאחורי.

הסתובבתי וראיתי מולי את ארצ’י הייז. הוא נראה תוהה.

“שלום לך!” אמרתי. “אה, האם אני יכולה לעזור לך במשהו, סגן הייז?”

“זו בהחלט אפשרות, גברת פרייזר,” הוא ענה וסקר אותי בחיוך קל. “פארקארד קמפבל אומר שהעבדים שלו משוכנעים שאת מסוגלת להחיות מתים, אז אני משער אפוא שפיסת מתכת מקרית לא תהיה מבחן קשה מדי ליכולות הריפוי שלך.”

מוריי מקלאוד שמע את הדברים, השמיע קול נחרה רם ופנה לטפל בשורת המטופלים שהמתינו לו.

“אה,” אמרתי שוב וגירדתי את אפי במבוכה. אחד העבדים של קמפבל סבל מהתקף אפילפסיה לפני ארבעה ימים והתאושש ממנו בבת אחת בדיוק כאשר הנחתי את ידי על החזה שלו כדי לבחון מה מצבו. לשווא ניסיתי להסביר לקהל הצופים שם מה בדיוק קרה. השמועה על יכולתי להקים אנשים לתחייה עשתה לה כנפיים במהירות והתפשטה בהר כולו כמו אש בשדה קוצים.

ברגע זה ממש ישבה קבוצת עבדים קרוב לשולי קרחת היער. הם הטילו קוביות וחיכו עד שכל שאר האנשים בתור יזכו לטיפול. הבטתי בהם בזעם. אם מישהו מהם גוסס או חולה מאוד, היה ברור לי שהם לא יטרחו ליידע אותי — גם בגלל יראת הכבוד שלהם כלפי החולים הלבנים, אבל גם משום שהיו משוכנעים שאם משהו קיצוני יקרה להם בשעה שהם ממתינים לתורם, אני פשוט אחזיר את הגופה לחיים כשאתפנה לכך, ואז אטפל בבעיות שלה.

בשלב זה כולם נראו מאוזנים למדי, ונראה לי שזה יהיה מצבם גם בעתיד הנראה לעין. החזרתי את תשומת לבי אל הייז וניגבתי את ידי בשולי הסינר שלי.

“טוב, בוא נראה את פיסת המתכת הזאת, ברשותך, אדוני, ואז אוכל לדעת מה אפשר לעשות בשבילך.”

בלי כל היסוס או בושה הסיר הייז מעליו את הצעיף, המעיל, הווסט, העניבה והחולצה שלו, וכן את התליון הכסוף שסגר את צווארון החולצה והעיד על תפקידו בכוח. הוא נתן את בגדיו לעוזר שלו שליווה אותו והתיישב על השרפרף שלי. העובדה שהיה עירום למחצה לא פגמה כלל בתחושת הגאווה החרישית שלו, בדיוק כשם שלא הפריעו לו צמרמורת הקור בגבו ובכתפיו או לחישות התדהמה המופתעות מצד העבדים הממתינים למראה חזהו.

פלג גופו העליון היה כמעט נטול שיער, ועורו חלבי — גוון של עור שלא נחשף לאור שמש שנים ארוכות — ועמד בניגוד עז לפניו, לכפות ידיו ולברכיו, שהיו שזופות מאוד. אולם זה לא היה כל הסיפור.

על העור החלבי בצד שמאל של חזהו נראה כתם ענקי כחול־שחור, שהשתרע מהצלע התחתונה ועד עצם הבריח. הפטמה הימנית שלו היתה רגילה לחלוטין וצבעה חום־ורדרד, אבל הפטמה השמאלית היתה לבנה כשלג. בהיתי לרגע במראה שנגלה לעיני. מאחורי שמעתי מישהו לוחש, “אלוהים אדירים!”

“שככה יהיה לי טוב. האיש נהיה שחור!” אמר קול אחר, חזק יותר.

היה נדמה שהייז לא שומע כלל את הנאמר. הוא ישב בשקט ונשען מעט לאחור כדי שאוכל לבדוק אותו ביסודיות. התברר שהכתם הכהה לא נבע מפיגמנטציה טבעית, אלא מנוכחותם של המוני גרגירים כהים שננעצו בעור. הפטמה נעלמה לגמרי, ובמקומה נראתה רקמה צלקתית לבנה בגודל מטבע בינוני.

“אבק שריפה,” אמרתי ונגעתי באצבע זהירה בעור הכהה. כבר ראיתי דברים כאלה בעבר. זו תוצאה של כשל בשיגור קליע של רובה, או כשמישהו נורה מטווח קרוב, מה שמחדיר גרגירי אבקה — ולעתים גם חלקיקי ריפוד ובד — אל תוך השכבות העמוקות יותר של העור. אצבעותי אוששו את האבחנה שלי: מתחת לעורו היו חלקיקים כהים, שיירים של הבגד שהוא לבש כאשר נורה.

“ואיפה הקליע, עדיין בתוך הגוף שלך?” ראיתי מיד את נקודת החדירה
שלו ונגעתי בעור סביבה בניסיון לדמיין את מהלכו של הכדור בגוף אחרי
הפגיעה.

“חצי ממנו עדיין שם,” הוא ענה בשלווה. “הוא התפרק כשהרופא חפר לי בבשר כדי להוציא אותו. הוא נתן לי את החתיכות שמצא, וכשניסיתי לחבר אותן הצלחתי ליצור רק חצי קליע, אז השאר כנראה עדיין בפנים.”

“הקליע התפרק? יש לך מזל שאף אחת מהחתיכות האלה לא חדרה לתוך הלב שלך או לריאות,” אמרתי ורכנתי כדי לבחון את הפצע מקרוב.

“אה, הוא חדר,” הייז עידכן אותי. “כלומר, אני חושב שזה מה שקרה, כי הוא נכנס לי מכאן בחזה, כמו שאת יכולה לראות, אבל עכשיו נראה לי שהוא מנסה לצאת דרך הגב.”

לתדהמת קהל הצופים וגם לתדהמתי, הוא צדק. מיששתי באצבעותי והרגשתי בליטה קטנה ונוקשה מתחת לעור, בדיוק מעל שולי עצם השכמה השמאלית שלו. למעשה היה אפשר לראות את חצי הקליע — גוש כהה נדחס מבפנים על העור הבהיר והרך.

“שככה יהיה לי טוב!” אמרתי והוא גיחך. הביטוי שהשתמשתי בו כנראה שיעשע אותו.

למרות המצב המוזר, הרסיס שנותר מתחת לעור לא איתגר במיוחד את כישורי הניתוח שלי. טבלתי פיסת בד נקייה בקערת האלכוהול המזוקק, ניקיתי את האזור בקפידה, חיטאתי אזמל וביצעתי חתך קטן ומהיר בעורו. הייז ישב בדממה ולא הניד עפעף. הוא היה חייל וסקוטי הררי — כפי שהעידו כתמי אבק השריפה בחזהו — מן הסתם הוא כבר סבל כאבים קשים מאלה בעבר ועמד בהם.

הצמדתי שתי אצבעות אל שני צדי החתך ופישקתי אותו. פיסת מתכת קטנה ומחוספסת הגיחה מתוכו כמו קצה לשון. תפסתי במלקחיים ושלפתי אותה מבשרו. הוא הושיט כף יד, ואני הנחתי בה את הרסיס בקריאת ניצחון קלה. אחר כך הצמדתי תחבושת ספוגת אלכוהול לחתך בגבו.

הוא פלט נשיפה ארוכה מבין שפתיו הקפוצות וחייך אלי מעבר לכתפו.

“תודה רבה לך, גברת פרייזר. הרסיס הממזר הקטן הזה נמצא איתי כבר המון זמן, אבל אני לא יכול לומר שעצוב לי להיפרד ממנו.” הוא סגר מעט את כף ידו המוכתמת בדם ובחן את רסיס המתכת בעניין.

“כמה זמן עבר מאז ש… זה קרה לך?” שאלתי מסוקרנת. לא נראה לי שהרסיס הקטן הזה באמת עבר דרך גופו, למרות שנקודות הכניסה והיציאה שלו יצרו רושם כזה. סביר יותר להניח, חשבתי, שהוא נשאר קרוב לפני השטח, ופשוט נדד לאט מסביב לצלעות, בין העור לשרירים, עם התנועה של הייז, עד שהגיע למקומו הסופי.

“אוחח, עשרים שנים ועוד קצת, גברתי,” הוא ענה. הוא נגע באזור העור הלבן הנטול תחושה בחזהו, בנקודה שפעם היתה רגישה עד מאוד. “זה קרה בקאלודן.”

הוא דיבר ללא רגש, כלאחר יד, אבל גופי הצטמרר לשמע השם. עשרים שנים ועוד קצת? קרוב יותר לעשרים וחמש שנים. כלומר, הייז היה אז…

“אבל אז היית בן שתים־עשרה לכל היותר!” אמרתי.

“לא,” הוא ענה וזקר גבה. “הייתי בן אחת־עשרה. יום לפני יום ההולדת שלי.”

החלטתי לשמור לעצמי את מה שהיה בדעתי לומר. כבר חשבתי ששום דבר מזוועות העבר לא יכול לזעזע אותי, אבל התברר שלא כך הדבר. מישהו ירה בו — כשהיה ילד בן אחת־עשרה — מטווח אפס! זאת לא היתה פציעה מקרית, כדור תועה שנורה במהומת הקרב. מי שירה בהייז הצעיר ידע מצוין שהוא עומד להרוג ילד קטן ולחץ על ההדק בכל זאת.

הידקתי את שפתי ובחנתי שוב את החתך שלו. אורכו היה לא יותר משלושה סנטימטרים והוא לא היה עמוק. הרסיס היה מונח קרוב מאוד לפני העור. מצוין, אין צורך לתפור אותו. אז לאחר שהצמדתי תחבושת נקייה לפצע, עטפתי אותה ברצועת בד פשתן.

“העובדה ששרדת ירייה כזו היא ממש נס,” אמרתי לו.

“אכן, כך היה,” הוא אמר. “אני שכבתי על האדמה וראיתי את הפרצוף של מרצ’ינסון מעלי, ואני —”

“מרצ’ינסון?!” הקריאה בקעה מתוכי בלי שליטה. הבהוב של סיפוק חלף בפניו של הייז. לרגע הרגשתי חרטה ותחושה מבשרת רע. נזכרתי במה שג’יימי אמר לי אמש: “הוא חושב יותר ממה שהוא אומר, ארצ’י הקטן שלנו — והוא מדבר לא מעט. תיזהרי כשאת בסביבה שלו, סאסנך.” טוב, אז שכחתי לרגע להיות זהירה, אבל הרגשתי שזה לא היה משנה דבר, אף שהיה מדובר באותו מרצ’ינסון —

“השם הזה מוכר לך, אני רואה,” אמר הייז בקול נעים ורך. “עוד כשהייתי באנגליה שמעתי שסמל מרצ’ינסון מגדוד 26 נשלח לצפון קרוליינה, אבל המחנה בקרוס קריק כבר נעלם כשאני הגעתי לכאן. היתה שם שריפה, נכון?”

“אהה, כן,” אמרתי ותחושת העצבנות שלי גברה כשגם המחנה הזה הוזכר. שמחתי שבריאנה לא כאן. רק שני אנשים ידעו מה בדיוק קרה כאשר המחסן של הצבא המלכותי בקרוס קריק עלה באש. והיא אחת מהם. השני היה סטיבן בונט, והסיכוי שבונט יפגוש אי־פעם את סגן הייז היה קלוש מאוד — אם בונט עדיין בחיים בכלל.

“החיילים שהיו במחנה שם,” המשיך הייז, “מרצ’ינסון וכל השאר — לאן הם הלכו, יש לך מושג?”

“רב־סמל מרצ’ינסון מת,” אמר קול עמוק מאחורי גבי. “למרבה הצער.”

הייז הרים את עיניו, הביט אל מאחורי וחייך.

“ג’יימי האדום!” הוא אמר. “היתה לי הרגשה שבאיזשהו שלב תבוא לבקר את אשתך. חיפשתי אותך הבוקר.”

נבהלתי כששמעתי אותו מבטא את הכינוי. גם ג’יימי נרתע לרגע. הבעת הפתעה הבזיקה בפניו והתחלפה בהבעה חשדנית. איש לא קרא לו “ג’יימי האדום” מאז תמו ימי ההתקוממות.

“שמעתי על זה,” הוא אמר בקרירות והתיישב על השרפרף השני מול הייז. “טוב, אז בוא נדבר. מה העניין?”

הייז משך אליו את הספוראן שלו שהיה תלוי בין ברכיו, חיטט בתוכו כמה רגעים ואז שלף פיסת נייר מקופלת, סגורה בחותם שעווה אדומה, ועליו איור הסהר המוכר לי. לבי החסיר פעימה. איכשהו התקשיתי להאמין שהמושל טיירון החליט לשלוח לי ברכה מאוחרת ליום הולדתי.

הייז הפך את פיסת הנייר ובדק בקפידה שאכן שמו של ג’יימי רשום עליה ואז נתן לו אותה. להפתעתי, ג’יימי לא מיהר לפתוח את המכתב המקופל, אלא ישב, החזיק אותו בידו, ועיניו נעוצות במבט יציב בפניו של הייז.

“אז מה הביא אותך לכאן?” הוא שאל.

“קיבלתי פקודה, כמובן,” השיב הייז, וגבותיו יצרו קשת של הפתעה תמימה. “האם חייל צריך סיבה נוספת כדי להגיע למקום כלשהו?”

“קיבלת פקודה,” חזר אחריו ג’יימי. הוא תופף קלות בפיסת הנייר על ירכו. “נו, טוב. פקודות יכולות לגרום לך לעבור מצ’רלסטון לווירג’יניה, אבל יש דרכים מהירות יותר להגיע לשם אם אתה רוצה.”

הייז החל למשוך בכתפיו אבל הפסיק מיד, משום שהתנועה הכאיבה לכתף שבדיוק חבשתי.

“טוב, הייתי צריך להביא לכאן את הכרזתו של המושל טיירון.”

“למושל אין כל סמכות לתת פקודות — לך או למי מאנשיך.”

“נכון,” הסכים איתו הייז, “אבל מדוע שלא אעניק לאיש את שירותי הטובים אם אני יכול?”

“כן, אבל האם הוא באמת ביקש ממך לעשות לו טובה, או שזה היה רעיון שלך?” שאל ג’יימי. היה קל לזהות את הציניות בקולו.

“אתה נעשה קצת חשדן לעת זִקנה,” אמר הייז ונד בראשו כמו בגערה.

“ובגלל זה הגעתי לגילי המופלג,” השיב לו ג’יימי בחיוך קל. הוא סקר את הייז היטב. “אז אתה אומר שלאיש שירה בך בשדה הקרב בדרוּמוֹסי קראו מרצ’ינסון?”

סיימתי את מלאכת החבישה. הייז הזיז את כף ידו כדי לבדוק אם הוא חש כאב.

“אני יודע את זה, ואני חושב שגם אתה יודע. אתה לא זוכר את היום הזה, בנאדם?”

ההבעה בפניו של ג’יימי השתנתה רק מעט, אבל די היה בכך לגרום לי אי־נוחות. ככל שידעתי, ג’יימי לא זכר כמעט דבר מאותו היום, היום האחרון של שבטי ההרים, יום הטבח הנורא שבסופו כה רבים שכבו ודיממו בגשם השוטף. והוא היה אחד מהם. ידעתי שתמונות מזדמנות צצו בזיכרונו מדי פעם בשנתו — רסיסי סיוט — אבל הקרב הגדול בקאלודן פג מזיכרונו — עקב הטראומה, הפציעה שלו או בכוח רצונו בלבד. כלומר, עד לרגע זה. והרגשתי שהוא לא שמח להיזכר.

“הרבה מאוד דברים קרו שם,” הוא אמר. “אני לא זוכר הכול. ממש לא.” לפתע הרכין את ראשו ותקע אגודל מתחת לחותם האדום שסגר על המכתב המקופל, ואז פתח אותו בתנועה חדה. חותם השעווה התפרק לרסיסים והתפזר לכל עבר.

“בעלך הוא אדם מאוד צנוע, גברת פרייזר.” הייז הינהן אלי וזימן את העוזר שלו בנפנוף כף יד. “האם הוא סיפר לך פעם מה הוא עשה באותו היום?”

“הרבה מעשי אבירות התרחשו בשדה הקרב ההוא,” אמר ג’יימי בשקט, ראשו רכון מעל המכתב, “וגם לא מעט ההפך מזה.” היה נדמה לי שהוא לא קורא. עיניו היו נעוצות בדף, אבל חשבתי שהוא רואה משהו אחר, הרבה מעבר לדף שבידו.

“כן, זה נכון,” הסכים איתו הייז, “אבל נראה לי שכשמישהו מציל את החיים שלך, המעשה שלו ראוי להתייחסות קלה, לא?”

ראשו של ג’יימי התרומם במהירות. משהו הפתיע אותו. עזבתי את מקומי ליד הייז, נעמדתי מאחורי גבו של ג’יימי והנחתי יד קלה על כתפו. הייז לקח את החולצה שלו מידי עוזרו ולבש אותה לאט. על פניו היו חיוך מוזר והבעה מרוחקת משהו.

“אתה לא זוכר איך דפקת למרצ’ינסון מכה רצינית בראש בדיוק כשהוא התכוון לנעוץ את הפגיון שלו בחזה שלי ולשפד אותי? ואחר כך, אתה לא זוכר איך הרמת אותי ונשאת אותי בידיים מהשדה ולקחת אותי אל באר מים קטנה לא רחוק? אחד מראשי השבטים שכב שם על העשב ואנשיו רחצו אותו. יכולתי לראות שהוא כבר מת כי הוא שכב כל כך בשקט. מישהו ניגש לטפל בי, והם רצו שתישאר שם, כי גם אתה היית פצוע ומדמם, אבל סירבת. איחלת לי בריאות, לחשת איזו ברכה בשמו של מיכאל הקדוש — ואז חזרת לשם, לשדה הקרב.”

הייז ענד את התליון הכסוף שלו לצווארו והקפיד למקם את הסהר הכסוף הקטן בדיוק מתחת לסנטרו. בלי העניבה שהסתירה את צווארו הוא נראה עירום וחסר הגנה.

“נראית אז כמו פרא ממש, בנאדם. דם נזל לך על הפנים והשיער שלך התעופף ברוח. תקעת את החרב שלך בחגורה בשביל לקחת אותי בידיים, אבל אחרי שהנחת אותי שם, הסתובבת לחזור ושלפת אותה שוב. חשבתי אז שלעולם לא אראה אותך עוד. בחיים שלי לא ראיתי אדם כל כך נחוש ללכת אל מותו.”

הייז נד בראשו בעיניים עצומות למחצה, כאילו האיש שעמד לפניו אינו גבר שקול ומבוגר, אינו ג’יימס פרייזר, אלא ג’יימי האדום, הלוחם הצעיר שחזר אל שדה הקרב לא ממניעים אביריים במיוחד, אלא משום שביקש לשים קץ לחייו, להשליך את חייו מנגד — לאחר שהוא איבד אותי.

“באמת? זה מה שעשיתי?” מילמל ג’יימי. “האמת… שכחתי את כל זה.” הרגשתי את המתח גואה בגופו, שרטט כמו מיתר מתוח תחת כף ידי. דופק מהיר פעם בעורק מתחת לאוזנו. כן, לא מעט דברים הוא שכח — אבל לא את זה. גם אני לא.

הייז הרכין את ראשו, והעוזר שלו כרך את העניבה הרחבה סביב צווארו. אחר כך הוא הזדקף ונד בראשו לעברי.

“תודה רבה לך, גברתי. מעשייך היו אדיבים וטובי לב.”

“על לא דבר, אדוני,” אמרתי בפה יבש. “העונג היה כולו שלי.”

הגשם חזר לרדת. טיפותיו הקרות הכו בפני ובכפות ידי. רסיסי מים נצצו על עצמות לחייו של ג’יימי, נלכדו בשערו ובריסיו העבים.

הייז השתחל אל תוך מעילו והידק למקומו את צעיף הצמר המשובץ שלו בסיכה קטנה מצופה זהב — הסיכה שאביו נתן לו במתנה עוד לפני קאלודן.

“אז מרצ’ינסון כבר מת,” הוא אמר, כאילו דיבר אל עצמו. “שמעתי פעם —” אצבעותיו התעכבו לרגע בניסיון לרכוס את הסיכה “—שהיו שם שני אחים לבית מרצ’ינסון, תאומים זהים כמו שתי טיפות מים.”

“נכון, היו שניים,” אמר ג’יימי. הוא הרים את ראשו, ועיניו פגשו את מבטו של הייז. הקצין לא נראה מתעניין במיוחד במידע החדש.

“הבנתי. והאם אתה יודע במקרה מי מהם היה…?”

“לא, אבל זה לא חשוב עכשיו. שניהם מתים.”

“הבנתי,” אמר הייז שוב. הוא עמד במקומו לרגע בהרהור, ואז השתחווה לעבר ג’יימי — קידה רשמית, כולל הצמדת הכובע אל חזהו.

“רוב תודות וברכת מיכאל הקדוש על ראשך.” הוא הטה את כובעו לעברי בתנועת פרידה, הניח אותו על ראשו בטפיחה קלה ופנה ללכת. העוזר שלו הלך אחריו בדממה.

משב רוח עז עבר על פני קרחת היער, נושא איתו מטח גשם. מזג האוויר בהחלט הזכיר את גשמי אפריל הקפואים שירדו על קאלודן. ג’יימי, שישב לידי, נרעד לפתע, והמכתב המקומט שעדיין החזיק בכף ידו רטט.

“כמה באמת אתה זוכר מכל מה שקרה?” שאלתי. המשכתי לעקוב במבטי אחר הייז המתרחק.

“כמעט כלום,” הוא ענה. הוא קם ואז פנה להביט בי. עיניו היו אפלוליות כמו השמים המעוננים מעל ראשו. “וגם זה יותר מדי.”

הוא נתן לי את המכתב המקומט. הגשם טישטש ומחק כמה אותיות פה ושם, אבל הוא נותר קריא ברובו. בניגוד להצהרה ששמענו קודם לכן, המכתב הורכב משני משפטים — אבל הנקודה הנוספת לא מוססה את השפעתו.

ניו־ברן, 20 באוקטובר

לכבוד

אלוף־משנה ג’יימס פרייזר,

לאור העובדה שהשלום והסדר הציבורי שהממשל ניסה לקיים הופרו לאחרונה ונזק רב נגרם לאנשים ולרכושם של רבים מתושבי המחוז הזה בידי קבוצת אנשים שמכנים את עצמם “רגולטורים”, החלטתי — בעצת המועצה המלכותית — להורות לך לערוך מיד גיוס כללי של מספר הגברים הנכון בעיניך כדי לשרת בגדוד מיליציה, ולדווח לי מוקדם ככל האפשר על מספר המתנדבים שיהיו מוכנים לבוא ולשרת את מלכם וארצם לכשייקראו לתפקיד זה, ועל מספר האנשים שיהיו בגדוד שלך ויהיו מוכנים להתגייס לפעולה בשעת חירום, או במקרה שאותם מתקוממים או אחרים יבחרו שוב בדרך האלימות. היענותך המהירה והרצינית להוראות אלו תתקבל בקורת רוח —

עבדך הנאמן,

ויליאם טיירון, מושל

קיפלתי יפה את המכתב הרטוב. ג’יימי לקח אותו ממני באצבע ואגודל והחזיק אותו כאילו הוא פריט דוחה במיוחד — כפי שבאמת היה. פיו נע מעט כשעיני פגשו את מבטו.

“ואני קיוויתי שיהיה לי קצת יותר זמן,” אמר.

8

מנהֵל החווה

אחרי שבריאנה הלכה לקחת את ג’מי מהאוהל של ג’וקסטה, החל רוג’ר לטפס לאיטו במעלה ההר אל המחנה שלהם. האנשים שחלפו על פניו החליפו איתו ברכות ואיחולים לרגל נישואיו, אבל הוא בקושי שמע מה נאמר לו.

היא אמרה לו שתהיה עוד פעם. הוא נצמד למילותיה אלו, הופך והופך בהן במחשבותיו כאילו היו חופן מטבעות בכיסו. היא לא סתם אמרה. היא התכוונה לכך, ולהבטחה הזאת היתה משמעות גדולה יותר מאשר להבטחות שהוא השמיע באוזניה בליל הכלולות הראשון שלהם.

המחשבה על חתונות הזכירה לו סוף־סוף שבאמת אמור להתקיים טקס חוזר. הוא השפיל את עיניו ובחן את מראהו, וראה שבריאנה לא הגזימה כשהתייחסה למצב בגדיו. לכל הרוחות. גם המעיל הזה היה של ג’יימי.

הוא החל לנסות להוריד ממנו את מחטי האורן וכתמי הבוץ, אבל ברכת שלום שנשמעה מהשביל מעליו עצרה אותו. הוא נשא את מבטו וראה את דנקן אינז צועד בזהירות במדרון התלול, גופו נוטה הצדה כדי לפצות על היעדר הזרוע. דנקן היה לבוש במעיל המפואר שלו — ארגמני עם שוליים תכולים וכפתורי זהב — ושֹערו היה קלוע לצמה מהודקת, שביצבצה מתחת לכובע שחור חדש ומסוגנן. המהפך שעבר — מדייג שחי למרגלות הרי סקוטלנד לבעל אדמות עשיר במושבה — היה מדהים למדי. נראה שאפילו ההתנהגות שלו השתנתה, והוא הרבה יותר בטוח בעצמו.

לצד דנקן פסע גבר מבוגר גבוה ורזה, לבוש בגדים נקיים אך ישנים מאוד. תלתליו הלבנים הדלילים היו קשורים לאחור בסרט, שהותיר את מצחו הגבוה מאוד חשוף. פיו היה שקוע בגלל היעדר שיניים, אבל הוא שמר על הבעה חייכנית. עיניו היו כחולות ונוצצות בפניו המוארכות, שעורן היה מתוח עד כדי כך על עצמות הלחיים, שנותר די עור ליצור קמטים סביב העיניים, נוסף על הקמטים העמוקים משני צדי פיו ובמצחו. כל אלה, בצירוף אפו הארוך והמעוקל ובגדיו השחורים הישנים, גרמו לו להיראות ממש כמו נשר.

“הנה הזמיר!” קרא דנקן לעבר רוג’ר ונראה מרוצה מאוד. “בדיוק האיש שקיוויתי לפגוש! אני מקווה שאתה מוכן לגמרי לחתונה שלך,” הוסיף, ועיניו סקרו בשאלה את המעיל המוכתם והשיער של רוג’ר שהיה מלא עלים.

“כן, בהחלט,” השיב רוג’ר וכיחכח בגרונו. הוא מיהר להפסיק להבריש את מעילו וניסה להעמיד פנים שהוא טופח לעצמו על החזה כדי לשחרר שיעול. “קצת רטוב ולח בשביל חתונה, מה?”

“שמחה היא הגופה שגשם יורד עליה,” השיב לו דנקן וצחק צחוק עצבני משהו. “ובכל זאת, היינו מעדיפים שלא למות מדלקת ריאות עוד לפני החתונה שלנו, מה, בחור?” הוא היטיב את מעיל הארגמן על כתפיו והעיף גרגיר אבק דמיוני מהשרוול.

“אתה נראה מצוין, דנקן,” אמר רוג’ר בתקווה להסיט את תשומת הלב מהמראה המרושל שלו עצמו בעזרת מעט הומור. “ממש כמו חתן!”

דנקן הסמיק מעט מאחורי שפמו, וכף ידו התחילה לשחק בכפתורים דמויי הסהר שעל מעילו.

“כן, טוב,” אמר ונראה מעט נבוך. “מיס ג’ו אמרה שהיא לא היתה רוצה לעמוד מול הכומר לצד דחליל.” הוא השתעל ופנה לפתע לעבר האדם שליווה אותו, כאילו המילה האחרונה שאמר הזכירה לו לפתע את נוכחותו שם.

“מר באג, זהו החתן של כבודו, רוג’ר מק, שסיפרתי לך עליו קודם.” הוא פנה בחזרה לעבר רוג’ר והחווה בידו אל האיש השלישי, שצעד קדימה והושיט את ידו בקידה נוקשה ומנומסת. “השם המלא הוא ארץ’ באג, מר זמיר.”

“לשירותך, מר באג,” אמר רוג’ר בנימוס ולחץ את ידו של באג. הוא נדהם לגלות שביד שלחץ חסרו שתי אצבעות.

“הממ,” השיב מר באג. הוא כנראה עמד להרחיב בנושא, אבל כשפתח את פיו לדבר, בקע ממנו קול גבוה, נשי כמעט, מעט סדוק.

“מאוד אדיב מצדו של כבודו מר פרייזר, אדוני, ואני בטוחה שלעולם לא תהיה לו סיבה להתחרט על החלטתו, והוא בהחלט לא יתחרט, כפי שהבהרתי לו בעצמי. קשה לי אפילו לומר לך איזה מזל גדול זה בשבילנו, שלא ידענו אפילו מאין תגיע הארוחה הבאה שלנו או איך נשמור את הגג שמעל ראשינו. אני אמרתי לארץ’. אמרתי לו: עכשיו עלינו לבטוח בישו הנוצרי וגבירתנו מרים, ואם נגזר עלינו לרעוב, לפחות נעשה זאת במצב של חסד, וארץ’, הוא אמר לי…”

אישה נמוכה ועגלגלה, בבגדים בלויים ובערך בגילו של בעלה, וכמוהו במראה נקי ומסודר, הגיחה מאחורי בעלה מבלי להפסיק לדבר. כיוון שהיתה נמוכה מאוד, רוג’ר לא ראה אותה עד עכשיו. היא התחבאה מאחורי המעיל הישן הגדול של בעלה.

“גברת באג,” לחש לו דנקן.

“…ולא היתה לנו פרוטה, אפילו לא בשביל נר לברכה, ואני כבר לא ידעתי מה יהיה איתנו, ואז מיס סאלי מקברייד, היא אמרה שהיא שמעה שג’יימי פרייזר מחפש מישהו טוב —”

מר באג חייך מעל ראשה של אשתו, והיא עצרה באמצע המשפט ועיניה נפערו לרווחה כשהבחינה במצבו העגום של המעיל של רוג’ר.

“בחיי! ‘סתכלו על זה! תגיד לי, בחור, מה בדיוק עשית עכשיו? היתה לך תאונה? נראה כאילו מישהו הפיל אותך לאדמה וגרר אותך מהקרסוליים דרך ערימה של זבל פרות!”

היא לא המתינה לתשובה, אלא שלפה ממחטה נקייה מתיק קטן ותפוח שהיה קשור למותניה, ירקה עליו שפע רוק והחלה לנקות במרץ את כתמי הבוץ בחזית מעילו של רוג’ר.

“אהה, באמת תודה, אין צורך… תודה,” רוג’ר הרגיש כאילו נלכד בתוך מכונה כלשהי. הוא הציץ לעבר דנקן בתקווה לעזרה.

“ג’יימי רוי הזמין את מר באג לבוא לעבוד כמנהל החווה שעל הרכס,” ניצל דנקן את ההפוגה הזמנית בנאומה של גברת באג השקועה במלאכתה כדי להסביר לרוג’ר במי מדובר.

“מנהל החווה?” רוג’ר חש שנשימתו נעתקת כאילו חבט בו מישהו מתחת לצלעות.

“כן, למקרים שבהם כבודו חייב להיות מחוץ לחווה או שהוא עסוק בעניינים אחרים. הרי כולם יודעים ששדות ואריסים לא מטפלים בעצמם,” אמר דנקן ומעט עצב היה בקולו.

דנקן, דייג פשוט בעברו, חש לא פעם שהאחריות והסמכות הכרוכות בניהול חווה גדולה מעיקות עליו. הוא הביט במר באג כעת ובעיניו ניצוץ חמדנות קל, כאילו לרגע חשב להכניס את האיש השימושי הזה לתוך כיס המעיל שלו ולקחת אותו הביתה, לריבר ראן. הבעיה היא, חשב רוג’ר, שיהיה צריך לקחת גם את גברת באג.

“וזה גם בדיוק הדבר הנכון. כזה מזל! ואני אמרתי לארץ’ רק אתמול שהכי הרבה שנוכל לקוות לו זה למצוא איזושהי עבודה באדנטון או בקרוס קריק, שאולי ארץ’ ימצא שם עבודה באוניות, רק שזה קשה מאוד ומסוכן, נכון? כל היום אתה רטוב עד העצם ואדים עולים מהביצות כמו שדים רעים שיכולים להרוג אותך, והאוויר הוא מלא אדים רעילים שאי־אפשר לנשום בכלל, ואני אולי אכבס בגדים בעיר בזמן שהוא יוצא להפלגות על המים, למרות שאני יודעת שהוא לא יאהב את העבודה וישנא את התפקיד, כי אנחנו לא נפרדנו אף פעם, בטח לא מאז שהתחתנו — נכון, אהוב שלי?”

היא נשאה את עיניה אל בעלה הגבוה במבט מעריץ, והוא חייך אליה
בעדינות. אולי מר באג חירש, חשב לעצמו רוג’ר, ואולי הם התחתנו רק לפני שבוע?

הוא לא נאלץ לשאול ולברר משום שמיד עודכן בעובדה שהאדון וגברת באג נשואים כבר יותר מארבעים שנה. ארץ’ באג היה אריס קטן אצל מלקולם גרנט, בעל אדמות מגלֶן מוריסון, אבל אחרי ההתקוממות באו כמה שנים קשות. הכתר האנגלי עיקל את האדמות שהוא החזיק עבור גרנט. באג הסתדר עוד כמה שנים עם חלקת אדמה שחכר, אבל קשיי הקיום והרעב אילצו אותו לקחת את אשתו ומעט הכסף שנותר להם ולחפש חיים חדשים באמריקה.

“בהתחלה חשבנו לגור באדינבורו,” אמר הקשיש, דיבורו איטי ומקוטע עם מבטא הררי קל. אהה, אז הוא לא חירש, חשב לעצמו רוג’ר. עדיין לא.

“היה לי שם בן דוד שהיו לו עסקים באחד הבנקים, אז חשבנו שאולי הוא יוכל לעזור לנו ולומר כמה מילים באוזניים הנכונות —”

“אבל כנראה הייתי עתיק מדי ולא היו לי הכישורים הדרושים —”

“— ואם היו מקבלים אותו, היה להם הרבה מזל! אבל לא! טיפשים כאלו הם היו. הם אפילו לא חשבו על זה. אז ככה היינו צריכים ללכת משם ולנסות לראות אם נצליח…”

ובעוד עלילותיהם של בני הזוג באג נפרשות בפניהם במקצבים משתנים, הציץ דנקן לעבר רוג’ר וחייך אליו מתחת לשפמו השמוט. רוג’ר חייך אליו בחזרה וניסה ככל יכולתו להתעלם מהמחשבה שהציקה לו יותר ויותר.

מנהל עבודה. מישהו שישגיח על ענייני הרכס, ידאג לשתילה, יטפל בקציר, יעמוד בקשרים עם הדיירים כשג’יימי לא בסביבה או עסוק בעניינים אחרים. ברור שיש צורך בבעל תפקיד כזה, בעיקר לאור העובדה שדיירים חדשים רבים התמקמו על הרכס, ולאור מה שהוא ידע שעתיד לקרות בשנים הקרובות.

רק עכשיו, ממש ברגע זה, הבין רוג’ר שלמעשה הוא הניח שהוא ישמש יד ימינו של ג’יימי בענייני ניהול הרכס על דייריו וחוותיו. או לפחות יד שמאלו.

פרגוס עזר לג’יימי במידה מוגבלת. הוא רכב למלא שליחויות שונות ודאג להביא איתו מידע, אבל העובדה שהיה גידם הגבילה את יכולותיו הגופניות. כמו כן הוא לא היה מסוגל לטפל בניירת או בחשבונות. ג’ני מוריי אכן לימדה את היתום הצרפתי שג’יימי אימץ לקרוא — ברמה סבירה יחסית — אבל נכשלה כליל בניסיונותיה לעזור לו ללמוד את המספרים.

רוג’ר הציץ בחשאי בידו של מר באג, שכעת היתה מונחת בחיבה על כתפה השמנמנה של אשתו הקטנה. זו היתה כף יד רחבה, גסה מעבודה קשה. היא נראתה חזקה למרות האצבעות הקטועות. האצבעות שנותרו היו עקומות. דלקת המפרקים שממנה סבל, ככל הנראה, גרמה למפרקי האצבעות להתנפח. זה נראה כואב.

אז ג’יימי חושב שאפילו אדם זקן נכה למחצה יכול לעשות עבודה טובה יותר מרוג’ר בטיפול בענייני רכס פרייזר? המרירות שעלתה בו בעקבות המחשבה הזאת הפתיעה אותו.

הוא ידע שחותנו מפקפק ביכולותיו, אפילו יותר מחוסר האמון הבסיסי שכל אב מפגין כלפי הגבר ששוכב עם בתו. כיוון שהיה זייפן נורא, לא היתה לג’יימי כל הערכה לכישרונותיו המוזיקליים של רוג’ר. ולמרות שרוג’ר ניחן במבנה גוף בריא וחזק, ולמרות שהיה חרוץ, למרבה הצער הוא חסר את הניסיון והידע הדרושים לטיפול בבעלי חיים, לציד או לשימוש בנשק מכל הסוגים. נוסף על כך ברור שלא היה לו כל ניסיון בחקלאות או בניהול אחוזה גדולה, ולמר באג היה ניסיון כזה בהחלט. רוג’ר היה הראשון להודות בכך.

אבל הוא היה החתן של ג’יימי, או לפחות עומד להיות חתנו עוד הלילה. לכל הרוחות, הרי דנקן כרגע הציג אותו ככזה! אז נכון שהוא גדל בתקופה אחרת, אבל הוא עדיין סקוטי הררי עם כל המשתמע מכך, והוא ידע היטב שקרבת דם ומשפחה הן הדברים החשובים ביותר כאן.

הבעל של הבת היחידה נחשב באופן טבעי לבן הבכור בבית, שני רק לראש המשפחה בסמכויותיו ובכבוד שהוא ראוי לו, אלא אם כן הוא סובל מפגם קיצוני במיוחד. עכשיו, אילו היה ידוע שהוא שתיין למשל, או פושע מועד, או לא חכם במיוחד… אלוהים אדירים, מה בדיוק ג’יימי חושב עליו? האם הוא באמת רואה בו אידיוט חסר תקנה?

“שב כאן רגע, איש צעיר, ותן לי לטפל בערימה היפה הזאת פה,” קטעה גברת באג את הרהוריו האפלים. היא משכה בשרוולו וציקצקה בלשונה למראה העלים והזרדים שנתקעו בשערו של רוג’ר.

“תראה אותך — כולך מקומט ורטוב ומעוך! מה קרה? הלכת מכות? אוחח, נו, אני רק מקווה שהבחור השני נראה יותר גרוע ממך. זה כל מה שאני יכולה לומר עכשיו.”

עוד בטרם הספיק להביע מחאה כלשהי, היא הושיבה אותו על סלע גדול, שלפה מסרק עץ ממעמקי הכיס שלה, תלשה את הסרט שאסף את שערו על עורפו והתחילה לטפל בתלתליו הפרועים בעוצמה ובמרץ שגרמו לו לחשוש שהיא תתלוש חלקים מפדחתו.

“אז אתה זה הבחור שכולם קוראים לו מר זמיר?” עצרה לרגע גברת באג ממלאכת הספרות שלה, אחזה בידה קווצת שיער בוהקת והביטה בה בעיניים צרות כאילו היא מחפשת כינים.

“כן, בטח,” השיב דנקן, “אבל לא בגלל הצבע היפה של התלתלים השחורים שלו, אלא בגלל איך שהוא שר. נוטף לו דבש מהגרון כמו לזמיר קטן, לרוג’ר מק שלנו!”

“איך שהוא שר?” קראה בקול גברת באג והרפתה מהתלתל, כולה מוקסמת. “אז זה אתה שרת את מה ששמעתי אתמול בלילה? מה זה היה? ‘קינן־רארה’ וגם ‘לוך רויידין’, נכון? וגם ניגנת בבודראן? יפה מאוד!”

“יכול להיות שזה הייתי אני,” הנמיך רוג’ר את קולו בצניעות. הערצתה של הגברת — שאותה ביטאה באריכות יתר — החמיאה לו וגם גרמה לו להתבייש במחשבות השליליות שחשב על בעלה ברגעים האחרונים. אחרי הכול, הוא חשב, היה קל לראות — על פי הבגדים המרופטים והסינר המטולא שהגברת לבשה, ועל פי הקמטים בפניה — שחייהם של זוג הזקנים הזה אינם קלים כלל וכלל. אולי ג’יימי החליט לשכור את שירותיהם לא רק כיוון שנזקק ממש לעזרה, אלא כמעשה של צדקה וחסד.

המחשבה הזאת שיפרה מעט את תחושתו, והוא הודה מעומק לבו לגברת באג על הטיפול שהעניקה לו.

“אולי תרצו לבוא איתי לשבת ליד המדורה שלנו עכשיו?” הוא הציע והביט במר באג. “עוד לא פגשתם את הגברת פרייזר, אני חושב, ואולי —”

דבריו נקטעו ברעש דמוי צופר של רכב כיבוי אש — רחוק, אבל בפירוש הולך ומתקרב. הצליל היה מוכר לו היטב, ורוג’ר לא הופתע אפוא כשראה את ג’יימי מגיח מאחד השבילים שחצו את צלע ההר ובידיו ג’מי, צווח ומתפתל כמו חתול שפרוותו בוערת.

ג’יימי נראה מוטרד מעט. הוא הגיש את הילד לרוג’ר שלקח אותו לידיו, ובהיעדר רעיון מבריק אחר תקע את האגודל שלו בפיו הפעור לרווחה של התינוק. הרעש חדל באחת, וכולם נרגעו.

“איזה בחור מתוק!” גברת באג התרוממה על קצות בהונותיה כדי להתפעל מג’מי, ואילו ג’יימי, שבבירור חש הקלה, התפנה לחילופי ברכות עם מר באג ועם דנקן.

רוג’ר לא היה בוחר דווקא בשם התואר “מתוק” כדי להציג את ג’מי. “משוגע” היה כינוי מתאים יותר. פרצופו של התינוק היה אדום מאוד ונצץ מהדמעות שנמרחו על לחייו. עיניו היו עצומות בכוח, כנראה בניסיון שלא לראות את העולם הלא מספק שמסביבו. מעט השיער שהיה לו בלט מראשו בקוצים מיוזעים, והתפתלויותיו גרמו לחיתול ולבדים שעטפו אותו להישמט כמעט לגמרי מגופו הקטן. מתוך הבדים, שנראו כמו סמרטוטים תלויים לייבוש, עלה ריח של תא שירותים מוזנח, והסיבות לכך היו ברורות לכולם.

כמו כל אב מנוסה, הפעיל רוג’ר מיד את כללי הפעולה במצב חירום.

“איפה בריאנה?”

“אלוהים יודע, והוא לא מגלה,” השיב ג’יימי קצרות. “חיפשתי אותה בכל ההר מאז שהזאטוט הזה התעורר בזרועותי והחליט שהוא לא מרוצה מחברתי.” הוא ריחרח בחשדנות את היד שלו, שקודם לכן אחזה בנכדו, ומיהר לנגב אותה בשולי מעילו.

“נראה לי שהוא גם לא רוצה להיות בחברתי.” ג’מי מצץ בהתלהבות את האגודל, הגיר רוק על סנטרו ועל זרועו של רוג’ר, ומדי פעם צווח בתסכול. “אז אולי ראית את מרסאלי באיזשהו מקום?” הוא ידע שבריאנה לא תניח לאף אחד אחר להאכיל את ג’מי, אבל זה היה בפירוש מצב חירום. הוא הביט סביב בתקווה לראות איזו אֵם מיניקה בקרבת מקום, שאולי תרחם על התינוק שלו, אם לא עליו.

“תן, תן לי את המסכנון הקטנצ’יק הזה,” אמרה גברת באג, לקחה את התינוק בידיה, ומיד — לפחות בעיניו של רוג’ר — הפכה מאישה גוצה, פטפטנית וחטטנית למלאך של אור ואהבה.

“בוא, בוא אלי, חמוד קטן,” אמרה גברת באג. התינוק זיהה מיד שמדובר כאן באדם סמכותי יותר מכל אלו שפגש עד כה היום והשתתק. עיניו הפעורות לרווחה סקרו את פרצופה של גברת באג, שהתיישבה איתו בזרועותיה והתחילה לטפל בו באותו אופן תקיף ויעיל שבו טיפלה עד לפני כמה דקות באבא שלו. רוג’ר חשב לעצמו שאולי ג’יימי שכר את הבאג הלא נכון לתפקיד מנהל העבודה שלו.

אולם בינתיים באג הזכר הפגין תבונה ויכולות משלו כאשר הציג לג’יימי שאלות הגיוניות לגבי משק החי שלו, היבולים, הדיירים וכולי. “אבל אני יכול לעשות את כל זה,” חשב לעצמו רוג’ר והקשיב היטב לשיחה בין שני הגברים. “או לפחות חלק מכל זה,” הוא הודה בפני עצמו כאשר השיחה שינתה כיוון לפתע, והשניים החלו לעסוק במכת הגרֶדת. אז אולי ג’יימי צדק שהחליט לשכור את שירותיו של אדם שמבין ויודע… אבל רוג’ר יכול ללמוד…

“מי ילדון כזה מקסים וחמוד עכשיו?” גברת באג המתה בשפתיים משורבבות מעל ג’מי, שהיה ארוז היטב ונראה מכובד ומרוצה כמו גולם של חרק. היא ליטפה את לחיו באצבע עבה ואז הביטה ברוג’ר. “כן, ברור. יש לו את העיניים של אבא שלו. איזה יופי.”

רוג’ר הסמיק, ומיד שכח לגמרי את הגרדת.

“באמת? לי נראה שהוא דומה בעיקר לאימא שלו.”

גברת באג כיווצה את שפתיה, צימצמה את עיניה לחריצים קטנים, בחנה
את רוג’ר היטב, ואז נדה בראשה לשלילה בהחלטיות ונגעה קלות בפדחת של ג’מי.

“אולי לא השיער, אבל כל הצורה שלו, זה בדיוק אתה, בחור. הכתפיים היפות והרחבות האלו!” היא הינהנה לעבר רוג’ר, כמו מאשרת את מבנה גופו, ונשקה לתינוק על מצחו. “בחיי, לא יפתיע אותי בכלל אם העיניים שלו יהיו ירוקות כשהוא יגדל קצת. שמע לי, בחור — הוא יהיה העתק שלך כשיגדל ויהיה בחור כמוך! נכון, חמוד שלי, איש קטן?” היא חיככה את אפה בלחיו של ג’מי. “אתה תהיה בחור גדול וחזק כמו אבא שלך, נכון, ילד?”

אנשים תמיד אומרים דברים כאלו, רוג’ר הזכיר לעצמו בניסיון להרגיע את גל העונג המוזר ששטף אותו למשמע דבריה של גברת באג. זקנות תמיד אומרות שהתינוקות דומים לזה ודומים להוא. לפתע התברר לו שהוא פוחד אפילו להודות באפשרות שג’מי הוא באמת הילד שלו — עד כדי כך הוא רצה שכך יהיה. הוא אמר לעצמו שוב ושוב בהחלטיות שזה ממש לא חשוב ולא משנה, וגם אם הילד אינו דם מדמו, הוא יאהב אותו ויטפל בו כאילו היה בנו, עצמו ובשרו. ברור שהוא יעשה זאת — אבל זה שינה לו, כך התברר לו פתאום, ועוד איך.

לפני שהספיק לומר עוד משהו לגברת באג, מר באג פנה אליו כדי לשלב אותו בנימוס בשיחת הגברים שהתנהלה כאן.

“אז אמרת שקוראים לך מקנזי?” הוא שאל. “איזה מהם אתה — ממשפחת מקנזי מטורידון או שאתה מקילמרנוק?”

רוג’ר כבר היה מתורגל. הוא ענה לשאלות כאלה כל ימי הכנס. שאלות על אבותיו של אדם ועל ביתו המקורי היו הדרך הרגילה שבה נפתחת שיחה של סקוטים — ומתברר שהנוהל לא השתנה גם כעבור מאתיים שנים, הוא חשב. הוא לא חשש מהשיחות האלה כי למעשה היה מיומן בהן. אבל עוד לפני שהספיק לענות, ג’יימי הניח יד על כתפו ולחץ.

“רוג’ר שלנו הוא קרוב משפחה שלי מצד אמי,” אמר כלאחר יד. “למעשה הוא אחד מבני מקנזי מליאוך.”

“אה, באמת?” ארץ’ באג התרשם עמוקות. “נדדת רחוק מהבית, מה, ידידי?”

“אוחח, לא יותר ממך, אדוני. ולמעשה ניתן לומר שלא יותר מכל מי שנמצא כאן, אם חושבים על זה.” רוג’ר החווה בידו על צלע ההר מעליהם — צעקות ודיבורים בגאלית וצלילי חמת חלילים נישאו סביבם באוויר הלח.

“לא, לא, בחור צעיר,” אמרה גברת באג. ג’מי היה מונח בנינוחות על כתפה, והיא החליטה שזה הזמן להצטרף לשיחה. “לא לזה מתכוון ארץ’ שלי,” היא הסבירה. “הוא פשוט אמר שאתה מאוד רחוק מכל האחרים.”

“אחרים?” רוג’ר וג’יימי החליפו מבטים ומשכו בכתפיהם באי־הבנה.

“מליאוך,” ארץ’ הספיק לומר לפני שאשתו השתלטה שוב על השיחה.

“שמענו עליהם באונייה בדרך לכאן, אתה זוכר? היתה שם חבורה של בני מקנזי, כולם גרו קודם בשטחים שמדרום לטירה הישנה. הם נשארו שם אחרי שאדון האחוזה עזב עם הקבוצה הראשונה. באונייה הם סיפרו שעכשיו גם הם מתכוונים להצטרף למה שנשאר מהשבט ולראות אם אולי יצליחו לשפר קצת את מזלם כי —”

“אדון האחוזה?” ג’יימי קטע אותה בחדות. “את מדברת על האמיש מקאלום?” האמיש, הבן של קאלום, רוג’ר תירגם לעצמו ועצר — בעצם זה היה האמיש מק דוגל — אבל נותרו רק חמישה אנשים בעולם שידעו זאת. למעשה אולי כבר רק ארבעה.

גברת באג הינהנה בהתלהבות. “כן, כן, הם באמת קראו לו ככה. האמיש מקאלום מקנזי, אדון טירת ליאוך. האדון השלישי, הם אמרו, בדיוק ככה. ואז —”

התברר שג’יימי קלט איך להתנהל עם גברת באג — צריך פשוט לקטוע את דבריה בגסות. השימוש באמצעי זה סייע לו לחלץ את עיקר הסיפור מפי גברת באג בהרבה פחות זמן מכפי שהיה נדרש אילו המשיכה ללהג, חשב רוג’ר. התברר שטירת ליאוך נהרסה בידי האנגלים, שטיהרו את האזור ההררי כולו אחרי שדיכאו את המרד בקאלודן. ג’יימי ידע את כל זאת, אולם כיוון שנאסר בעצמו, לא היה לו מושג מה עלה בגורל אלו שנשארו לגור שם.

“והאמת היא שפחדתי לשאול,” הוא הוסיף והטה את ראשו בעגמומיות. בני הזוג באג החליפו ביניהם מבטים ונאנחו יחד. העצב בעיניהם היה זהה לצל הכאב שהופיע בעיניו של ג’יימי ובקולו. רוג’ר כבר הכיר את המבט הזה היטב.

“אבל רגע, אם האמיש מקאלום עדיין חי…” ידו של ג’יימי עדיין היתה מונחת על כתפו של רוג’ר ועכשיו הוא לחץ בכוח. “אלו חדשות משמחות מאוד, לא?” הוא חייך אל רוג’ר בשמחה גלויה, שגרמה לחיוך בלתי צפוי להופיע על פניו של רוג’ר עצמו בתשובה.

“כן,” הוא אמר והרגיש שלבו נעשה קל יותר. “בהחלט. אלו חדשות טובות מאוד!” העובדה שהוא לא היה מזהה את האמיש מקאלום גם אילו היה צץ עכשיו מולו לא היתה חשובה. האיש היה קרוב משפחה שלו — דם מדמו — וזו היתה מחשבה משמחת בהחלט.

“אז לאן באמת הם הלכו?” ביקש ג’יימי לדעת והסיר את היד מכתפו של רוג’ר. “האמיש והאנשים שהלכו אחריו?”

לאקדיה — לקנדה, הסכימו ביניהם בני הזוג באג. נובה סקוֹשיה? אולי מֵיין? לא. לאי כלשהו, הם סיכמו אחרי התייעצות ממושכת. ואולי בעצם —

ג’מי קטע את השיחה ביבבה שהודיעה לכולם שהילד רעב, והגברת באג קפצה כאילו דקר אותה מישהו בסיכה.

“אולי כדאי שניקח את הבחור המסכן הזה בחזרה לאימא שלו,” היא אמרה בטון גוער, ומבטה הנוזף סקר את ארבעת הגברים, כאילו האשימה את כולם יחד על שזממו לרצוח את התינוק. “איפה נמצא המחנה שלכם, מר פרייזר?”

“אני אראה לך את הדרך, גברתי,” מיהר דנקן לומר. “בואי אחרי בבקשה.”

רוג’ר התכוון ללכת בעקבותיהם, אבל ג’יימי הניח יד על זרועו ועצר אותו.

“עזוב. תן לדנקן לקחת אותם,” אמר ונפרד מהזוג באג במנוד ראש. “אני אתפוס את ארץ’ לשיחה אחר כך. יש לי משהו לומר לך, חתני היקר.”

רוג’ר נדרך מעט למשמע הפנייה הרשמית הזאת אליו. אז עכשיו זה יהיה הרגע שבו ג’יימי יסביר לו בדיוק בגלל אילו פגמים באופיו וברקע שלו הוא לא יכול לקחת אחריות לניהולה של חוות רכס פרייזר?

לא. ג’יימי שלף פיסת נייר מקומטת מהספוראן שלו, וכשמסר אותה לרוג’ר, הופיעה עווית בפניו כאילו הנייר לוהט. רוג’ר קרא במהירות את המסר הקצר מאת המושל, ואז הרים את ראשו והביט בג’יימי.

“מיליציה? מתי?”

ג’יימי משך בכתפיו.

“אף אחד לא יודע, אבל כנראה מוקדם מכפי שמישהו מאיתנו היה רוצה, אני חושב.” הוא חייך אל רוג’ר, אבל זה היה חיוך קלוש. “שמעת על מה אנשים מדברים סביב המדורות?”

רוג’ר הינהן בפנים רציניות. הוא שמע אתמול את השיחות שהתנהלו
בהפסקות בין השירים סביב אזור תחרות השלכת הסלעים או בין האנשים שעמדו בחבורות קטנות בין העצים ושתו. בתחרות הסיף פרצה תגרה. היא דוכאה במהירות ולא נגרם נזק חמור, אבל הכעס היה תלוי באוויר הכנס כמו ענן של ריח רע.

ג’יימי העביר יד על פניו ובשערו, משך בכתפיו ונאנח.

“למזלי פגשתי את ארץ’ באג הזקן ואשתו כבר היום. אם יתחילו כאן מכות רציניות — וזה יקרה, אני חושב, עוד מעט או קצת אחר כך — קלייר תרכב איתנו, ולכן לא הייתי רוצה להשאיר כאן את בריאנה לבד אם זה אפשרי.”

רוג’ר חש כיצד משקולת קטנה וטורדנית של ספק נושרת מלבו. הכול התבהר לפתע.

“בריאנה תישאר לבד…? אהה. אתה רוצה שאני אבוא איתך לעזור לך לגייס אנשים למיליציה?”

ג’יימי הביט בו בפליאה. “כמובן. מי עוד יכול לבוא איתי?”

הוא פרש את הצעיף שלו על כתפיו והתכופף מעט מול הרוח הגוברת. “קדימה, הולכים, קפטן מקנזי,” אמר כמו באדישות. “יש לנו עבודה עוד לפני שאתה מתחתן.”

9

זרע הפורענות

הצצתי אל עומק אפו של אחד העבדים של פארקארד קמפבל, אבל תשומת לבי התפצלה בין הפוליפ שחסם את מעבר האוויר בנחיר למושל טיירון. מבין השניים הרגשתי אדיבה וטובה יותר כלפי הפוליפ, ואת קיומו התכוונתי למחוק מן העולם, לצרוב באמצעות פיסת ברזל לוהט.

כל העסק הזה נראה לי כל כך לא הוגן, לעזאזל. מצחי התקמט בזעף כשחיטאתי את האזמל שלי והנחתי את המצרֵב הקטן ביותר שלי בקערה מלאה גחלים לוחשות.

האם זו ההתחלה, או אחת ההתחלות? שנת 1770 התקרבה לסיומה. בעוד חמש שנים כל שלוש־עשרה המושבות יהיו מעורבות במלחמה, אבל כל אחת מהן תגיע לנקודה ההיא בזמן בעקבות תהליך שונה. גרתי שנים רבות בבוסטון, ולכן ידעתי מתוך מה שלמדתי משיעורי ההיסטוריה של בריאנה, מה היה התהליך במסצ’וסטס — כלומר, מה הוא יהיה: מסים, הטבח בבוסטון, הנמל, האנקוק, אדמס, מסיבת התה וכל זה. אבל מה בדיוק קרה בצפון קרוליינה? איך העניין התפתח — או עתיד להתפתח — כאן?

בהחלט ייתכן שהדבר כבר קורה עכשיו, חשבתי. המחלוקות שנתגלעו בין חוואי החוף המזרחי לבעלי המשקים המקופחים בעומק המושבה, במערבה, תססו והמו כבר שנים. הרגולטורים היו בעיקר אנשים בני הקבוצה השנייה, ואילו אנשי הקבוצה הראשונה השתייכו רובם ככולם למחנה של טיירון — כלומר, הם צידדו במלך אנגליה.

“הכול בסדר עכשיו?” שאלתי אחרי שנתתי לעבד לגימת ויסקי הגונה כדי לחזק את רוחו. הבטתי בו בחיוך מעודד והוא הינהן בתשובה, לא משוכנע אבל כנוע.

לא שמעתי על הרגולטורים לפני שהגעתי לכאן, אבל הנה הם פה בכל זאת, ולאור מה שראיתי עד כה בחיי ידעתי היטב שספרי ההיסטוריה נוטים להשמיט פרטים משמעותיים. האם זרעי המהפכה נזרעים כעת ממש מתחת לאפי?

המשכתי למלמל מילות הרגעה, עטפתי את כף ידי השמאלית במטפחת פשתן, אחזתי בה בכוח בסנטרו של העבד שלא יזוז, הכנסתי את האזמל אל תוך הנחיר שלו וכרתי את הפוליפ בתנועת להב מהירה. דם רב ניגר מהפצע כמובן וזלג חמים ואדום דרך הבד שעטף את ידי, אבל נראה שההליך כולו לא היה כואב במיוחד עד עכשיו. העבד נראה מופתע, אבל לא סובל.

המצרב המתכתי שלי נראה כמו את חפירה זערורי — פיסת מתכת רבועה ושטוחה בקצה מוט ברזל גמיש ודק, שבקצהו השני היתה ידית עץ. החלק השטוח העלה עשן בתוך המדורה ושוליו להטו באדום. הצמדתי את פיסת הבד בעוצמה לאפו של העבד כדי לעצור את זרם הדם, הזזתי אותה הצדה, ובחלקיק השנייה שחלפה — עוד לפני שזרם דם נוסף ניתז מתוך הנחיר — הצמדתי את המצרב הלוהט לחיץ שבין הנחיריים בתקווה שהגעתי לנקודה הנכונה.

העבד השמיע קולות חנוקים ממעמקי גרונו, אבל לא זז למרות שדמעותיו החמות זלגו במורד לחייו והרטיבו את אצבעותי. ריח הבשר החרוך היה זהה לניחוח שעלה מבורות צליית הבשר בארוחה. הקיבה שלי השמיעה קולות גרגור רמים. עיניו הבולטות והאדומות של העבד ננעצו בעיני בתדהמה. שפתי התעקלו בחיוך קל והוא ציחקק קלושות, דמעות ונזלת מרטיבות את פניו.

הרחקתי את המצרב מהנחיר והצמדתי את פיסת הבד מתחתיו. הדימום פסק לגמרי. הטיתי את ראשו של האיש לאחור והצצתי בזהירות פנימה, אל תוך הנחיר. לשמחתי גיליתי שם צלקת קטנה ונקייה במעלה הקרום הרירי. הכווייה היתה אמורה להיות אדומה בצבע של בשר חי כמעט, אבל כיוון שלא היה לי אוטוסקופּ מאיר, היא נראתה שחורה — כתם שחור קטן חבוי במעמקיו השעירים האפלוליים של הנחיר.

האיש לא דיבר אנגלית, לכן חייכתי אליו ופניתי אל האישה הצעירה שליוותה אותו לכאן והחזיקה בידו כל זמן הטיפול.

“הוא יהיה בסדר גמור,” אמרתי לה. “תגידי לו בבקשה לא לחטט בנחיר הזה ולא לגעת בצלקת. אם תופיע נפיחות, אם תיווצר שם מוגלה, או אם החום שלו יעלה —” עצרתי משום שהמילים הבאות היו אמורות להיות — שייגש מיד לרופא — אבל הרי לא היתה לו אפשרות כזו.

“— שייגש מיד לבעלת הבית שלך,” אמרתי בסלידה קלה, “או למישהי שמבינה בצמחי מרפא, אם יש כאלה אצלכם.” גברת קמפבל הנוכחית היתה אישה צעירה מאוד ודי מבולבלת, כך לפחות התרשמתי מהמעט שראיתי אותה, אבל לכל בעלת חווה אמורים להיות ידע כלשהו על האופן שבו מטפלים בקדחת ובחום, וגם מעט אמצעים לעשות זאת. אם המצב שלו יחמיר ויהפוך מדלקת פשוטה להרעלת דם… טוב, במקרה כזה אף אחד לא יוכל לעזור לו כאן.

טפחתי לעבד על שכמו ושילחתי אותו לדרכו. אחר כך סימנתי לבא בתור לגשת אלי.

זיהום. זה מה שהתבשל כאן. בסך הכול העניינים היו שקטים, כיוון שאחרי הכול המלך הסיג את כוחותיו מכאן! ואולם עשרות, מאות ואלפי חיידקים קטנים היו חייבים להישאר וליצור כיסי סכסוך בכל רחבי המושבות. הרגולטורים היו רק סוג חיידק אחד.

סיר קטן עם אלכוהול מזוקק עמד סמוך לרגלי. הוא שימש לחיטוי מכשירים. טבלתי בו את המצרב ואז הנחתי אותו בחזרה בתוך האש. האלכוהול ניצת בלהבה קטנה — פאף!

נשארתי בתחושה מאוד לא נוחה. חשתי שהפתק שכרגע צרב חורים בספוראן של ג’יימי נשא להבה דומה, שנגעה כעת בפתיל אחד מבין מיליוני פתילים קטנים. את קצתם יהיה ניתן לכבות עוד לפני שיגרמו נזק, אחרים ידעכו מעצמם, ועדיין רבים מהם בוערים וימשיכו לבעור ולפלס את דרכם ההרסנית בין בתים ומשפחות ובתוכם. בסוף התהליך תתבצע כריתה נקייה, אבל הרבה מאוד דם עוד יישפך לפני שהברזל החם של התותחים הגדולים יצרוב את הפצע הפתוח ויעצור את הדימום.

האם לעולם לא נדע שלווה בחיינו, ג’יימי ואני?

“אז ככה: יש לנו את דנקן מקלאוד. יש לו אלף מאתיים דונם ליד נהר יָדקין, אבל רק הוא ואחיו מעבדים שם את השטח.” ג’יימי ניגב את פניו בשרוול. הוא מיקד את מבטו והתנער כמו כלב. טיפות מים ניתזו משערו לכל עבר.

“אבל,” הוא המשיך והצביע בידו לעבר עמוד העשן הדקיק שעלה מהמדורה של מקלאוד, “הוא קרוב משפחה של ראבּי קוקרן הזקן. ראבי לא בא לכנס הפעם. שמעתי שיש לו מיֶימת או בצֶקת או משהו כזה, אבל יש לו גם אחד־עשר בנים שמפוזרים על פני ההרים כמו זרעי תירס. אז אל תמהר כשאתה מדבר עם מקלאוד. תוודא שהוא ישמח לבוא, ואז תגיד לו לדבר עם ראבי. תגיד לו שאנחנו מתכנסים ברכס פרייזר בעוד שבועיים מהיום.”

ג’יימי היסס לרגע והניח יד על כתפו של רוג’ר כדי שלא יצא לדרך ברגע זה. הוא כיווץ את עיניו אל מול הערפל וניסה לחשב את האפשרויות העומדות בפניו. עד עכשיו שניהם יחד ביקרו בשלושה מחנות על ההר, וארבעה אנשים כבר התחייבו להצטרף אליהם. כמה עוד אפשר לגייס כאן בזמן שנותר עד תום הכינוס?

“אחרי שתדבר עם דנקן, לך לצד השני של השטח, אל דירֵי הכבשים. תמצא שם את אנגוס אוֹג. אתה יודע מי זה אנגוס אוג, נכון?”

רוג’ר הינהן, ובלבו קיווה שהוא מכיר את האנגוס אוג הנכון. בשבוע האחרון הוא פגש לפחות ארבעה אנשים שזה היה שמם, אבל רק לאחד מהם היה כלב רועים ונדף ממנו סירחון של צמר כבשים טרי.

“קמפבל, כן? הוא כפוף כמו קרס־דייגים ויש לו תבלול בעין אחת?”

“כן, זה האיש.” ג’יימי הינהן לאישור והרפה את אחיזתו בכתף של רוג’ר. “אוג הזה הוא פחדן לא קטן. הוא בעצמו לא יבוא להילחם, אבל דווקא בגלל זה הוא ישלח את האחיין שלו וגם יפיץ את העניין בין המתיישבים באזור הַיי פוֹינט. אז שוב: דנקן, אנגוס וגם… כן! לך לדבר עם ג’ואני פינדליי.”

“ג’ואני?”

פרייזר חייך.

“כן. קוראים לה ג’ואני הזקנה. המחנה שלה סמוך למחנה של דודה שלי. היא יושבת שם עם אחיה אִיָאִין מוּר.”

רוג’ר הינהן בפקפוק.

“הבנתי. אבל אני אמור לדבר איתה למרות שהוא שם, נכון?”

“לא תהיה לך ברירה,” אמר פרייזר. “אִיָאִין מוּר לא מסוגל לדבר. הוא אילם, אבל יש לה עוד שני אחים שמדברים וגם שני בנים בגיל גיוס. היא כבר תדאג לשלוח את ארבעתם אלינו.”

ג’יימי הציץ לעבר השמים. האוויר התחמם מעט והגשם הפך לזרזיף ערפילי — מִיזְל, כפי שהוא מכונה בסקוטלנד. העננים הכבדים התפזרו, ואלו שנותרו לא הסתירו עוד את השמש, שנראתה עכשיו כמו צלחת מטושטשת חיוורת בשמים. היא החלה לשקוע. נותרו להם אולי עוד שעתיים של אור סביר.

“זה יספיק,” הוא החליט וניגב את אפו בשרוול מעילו. “כשתגמור עם ג’ואני הזקנה, תחזור למדורה שלנו ונאכל ארוחת ערב קטנה לפני שנתפנה לחתונה שלך, בסדר?” הוא חייך חיוך קל אל רוג’ר, זקר גבה רבת־משמעות לעברו ואז הסתובב והלך, אבל עוד לפני שרוג’ר יצא לדרכו הוא חזר.

“אני רוצה שתציג את עצמך ישר בהתחלה בתור קפטן מקנזי,” ג’יימי יעץ לו. “ככה הם יקשיבו לך יותר.” הוא שוב סב על עקביו, והפעם הלך לדרכו לחפש את המועמדים העיקשים והקשים יותר שברשימתו.

מתוך הערפל נראתה המדורה של מקלאוד כמו תנור־שמן לחימום מטָעים. רוג’ר פנה לעברו וכל הדרך שינן כמו מנטרה את שמות האנשים שהוא אמור לפגוש: “דנקן מקלאוד, ראבי קוקרֶן, אנגוס אוג קמפבל, ג’ואני פינדליי… דנקן מקלאוד, ראבי קוקרן…” אין בעיה. שלוש פעמים, והוא ידע את כל השמות בעל־פה. הוא ידע לשנן ולזכור דברים — מילים לשיר חדש שעליו ללמוד, עובדות שצריך לזכור מתוך ספרי היסטוריה או הצעות לאמצעים פסיכולוגיים הדרושים לגיוס מתנדבים למיליציה.

הוא הבין את ההיגיון שבגיוס רבים מהסקוטים שמתגוררים בעומק היבשה, כאן ועכשיו, לפני שיתפזרו ויחזרו לחוות ולבקתות שלהם. הוא מצא עידוד בעובדה שאנשים שפרייזר פנה אליהם קיבלו את הזימון ולא ביטאו את דעתם אלא במבטים עגומים ובכחכוחי גרון מחאתיים.

קפטן מקנזי. סרן מקנזי. רוג’ר הרגיש צביטה קטנה של גאווה ומבוכה כשחשב על הדרגה שפרייזר העניק לו כלאחר יד. “חייל אינסטנט,” הוא מילמל לעצמו בלעג ויישר את כתפי מעילו הרטוב. “רק להוסיף מים ולערבב.”

עם זאת הוא היה חייב להודות בפני עצמו שהוא חש התלהבות קלה. יכול להיות שכל העסק הזה לא יהיה באמת יותר ממשחק ילדים, אבל רק לחשוב על גדוד מיליציה צועד עם רובים על הכתף וריח אבק שריפה בידיים…

עוד פחות מארבע שנים, הוא חשב, והמיליציה הזאת תעמוד בשדה הגדול
של לקסינגטון, והיא תהיה מורכבת מגברים שיהיו חיילים ברמה של האנשים שאיתם דיבר הבוקר, בבוקר היום הגשום הזה. לא יותר חיילים ממנו, בעצם. המחשבה הזאת העיקה עליו ובטנו כאבה, כמו התרגשות לקראת משהו שעומד להתרחש.

זה מגיע. אלוהים אדירים. זה ממש מתקרב.

עם מקלאוד לא היתה שום בעיה, אבל היה קצת קשה יותר למצוא את אנגוס אוג קמפבל, שהיה שקוע בטיפול בכבשים והתרגז מאוד כשרוג’ר בא להפריע לו. התואר “קפטן מקנזי” לא הרשים במיוחד את הרגזן הקשיש, והקריאה בשמו של “קולונל פרייזר” — שבוטאה בנימת איום — השפיעה עוד פחות. אנגוס אוג לעס את שפתו העליונה בריכוז ממורמר, הינהן במורת רוח וחזר לעיסוקיו בזעף. “בסדר, אני אודיע לכם.”

הגשם פסק והעננים התפזרו עוד בשעה שטיפס במעלה המדרון ההררי אל המחנה של ג’ואני פינדליי.

להפתעתו, “ג’ואני הזקנה” היתה אישה נאה ביותר בת שלושים ומשהו. היו לה עיניים חומות כערמון, ומבטן החד והנוקב סקר אותו בעניין רב מלמטה למעלה, מתחת לקפלי צעיף אריסאיד משובץ שעטף את ראשה.

“אז זהו, מה? זה מה שהולך לקרות עכשיו?” היא אמרה אחרי שהסביר לה בקיצור למה הופיע הבוקר במחנה שלה. “באמת תהיתי מה יהיה כששמעתי את מה שהיה לחייל הצעיר ההוא לומר הבוקר.”

היא שקעה בהרהורים ותופפה קלות על שפתה התחתונה בידית כף העץ שבה בחשה בסיר.

“יש לי דודה שגרה בהילסבורו, אתה יודע. היא שכרה חדר באכסניית קינגס האוס, שזה ממש מעבר לרחוב, מול ביתו של אדמונד פנינג — כלומר, איפה שפעם היה הבית שלו, כן?” היא צחקה צחוק קצר ולא משועשע בעליל.

“היא כתבה לי מה קרה. ההמון הסתער שם במורד הרחוב. אנשים נופפו קלשונים ונראו כמו חבורת שדים, היא סיפרה. הם ניסרו את יסודות הבית של פנינג ופשוט משכו את כל המבנה בחבלים. ממש מול העיניים שלה. אז עכשיו אנחנו אמורים לשלוח את הגברים שלנו כדי להוציא לפנינג את הערמונים מהאש?”

רוג’ר היה זהיר. הוא שמע לא מעט דברים על אדמונד פנינג וידע שהאיש לא אהוד במיוחד.

“אני לא יודע מה לומר לך בעניין הזה, גברת פינדליי,” הוא אמר, “אבל המושל הבטיח —”

ג’ואן פינדליי השמיעה נחרת בוז.

“המושל,” אמרה וירקה אל תוך האש. “באמת! החברים של המושל, יותר נכון. אבל ככה זה: העניים חייבים לדמֵם בשביל הזהב של העשירים, וככה זה יהיה תמיד, מה?”

היא פנתה לעבר שתי ילדות קטנות שהופיעו לפתע מאחוריה, דוממות כמו צמד רוחות רפאים עטופות צעיפים.

“אֶני, לכי תקראי לאחים שלך. ג’ואני הקטנה, בואי תמשיכי לבחוש את המרק בסיר, ותקפידי לגרד את התחתית כדי שהוא לא יישרף.” היא הושיטה את כף העץ לילדה הקטנה יותר, פנתה שוב לעבר רוג’ר וסימנה לו בידה לבוא אחריה.

המחנה של פינדליי היה עלוב ודל. שמיכת צמר אחת נמתחה בין שני שיחים כדי ליצור מעין מקום מחסה. ג’ואן פינדליי כרעה ברך מול החלל הפעור כמו מערה מתחת לשמיכה, ורוג’ר כרע מאחוריה והציץ מעבר לכתפה.

“אח יקר שלי,” אמרה בגאלית, “קפטן מקנזי רוצה לדבר איתך.” היא הושיטה את ידה אל הגבר ששכב על ערימה של עשב יבש מתחת למחסה השמיכה. רוג’ר חש הלם פתאומי למראה האיש, אבל מיהר להדחיק אותו.

חולה עווית, ספסטי, כך היו קוראים לזה בסקוטלנד בתקופתו של רוג’ר. איך קוראים לכך היום, כאן? כנראה לא היה למצב שם רפואי מיוחד. פרייזר רק אמר עליו שהוא לא מסוגל לדבר.

וכעת התברר שהוא לא מסוגל גם לזוז כראוי. איבריו היו גרמיים ודקיקים, וגופו התעוות בזוויות בלתי אפשריות. שמיכה מהוהה הונחה עליו, אבל העוויתות שלו הסיטו אותה מעל גופו, וכעת היא היתה גוש של בד מעוך בין רגליו. פלג גופו העליון היה חשוף, והחולצה הקרועה שלבש, גם היא כמעט נשמטה מעליו. העור החיוור המתוח על שכמותיו, כתפיו וצלעותיו נצץ בגוונים קרים, תכולים כמעט, מתוך המאורה המאולתרת, המוצלת.

ג’ואן פינדליי חפנה את לחיו של האיש בכף ידה והפנתה את ראשו כדי שיוכל להביט ברוג’ר.

“מר מקנזי, זה אח שלי איאין,” היא אמרה בקול נוקשה, כמו מאתגרת אותו להגיב.

גם פניו של איאין היו מעוותות. פיו היה מתוח הצדה ונזל ממנו ריר, אבל זוג עיניים יפות, נבונות וחומות הביטו ברוג’ר מתוך הגוף ההרוס. רוג’ר השתלט בהחלטיות על רגשותיו ולקח בידו את כף ידו המעוותת הדקיקה של איאין. התחושה היתה מחרידה. העצמות היו חדות ושבריריות תחת עורו הדקיק של האיש, שהיה קר כמעט כמו גופה.

“אִיָאִין מוּר,” הוא אמר בקול שקט. “שמעתי את שמך. ג’יימי פרייזר מוסר לך דרישת שלום.”

העפעפיים מולו נעצמו בתנועה מעודנת שהביעה זיהוי והכרת טובה, ואז נפקחו שוב, והעיניים החומות בחנו את רוג’ר בשלווה זוהרת.

“הקפטן הגיע כדי לגייס אנשים למיליציה,” אמרה ג’ואן מאחורי גבו של רוג’ר. “המושל שלח הוראות, כן? כנראה נמאס לו מכל המהומות והבלגן, הוא אומר, אז הוא החליט לדכא אותם בכוח.” המילים בקעו מפיה בציניות מודגשת.

עיניו של אִיָאִין מוּר נעו כעת ועצרו על פני אחותו. שפתיו זזו במאמץ ליצור צורה כלשהי, וחזהו הדק נמתח במאמץ לשאוף אוויר. הוא קירקר כמה הברות מלוות ברוק סמיך, ואז נפל לאחור באפיסת כוחות. אבל למרות שהתנשם בכבדות הוא המשיך להביט ברוג’ר בתשומת לב.

“הוא רוצה לדעת, קפטן, אם יהיה פרס כספי למי שילכוד פורעים.”

רוג’ר היסס. ג’יימי התייחס לשאלה הזאת, אבל לא היתה לו תשובה חד־משמעית. הוא הרגיש היטב את הכמיהה החבויה בלבה של האישה מאחוריו ובלבו של האיש ששכב לפניו. בני משפחת פינדליי היו עניים מרודים. רוג’ר ידע שזה המצב על פי המעילים השחוקים ששתי הילדות לבשו, הרגליים היחפות והבגדים וכלי המיטה הדהויים, שסיפקו לאִיָאִין מוּר מחסה עלוב למדי כנגד הקור והגשם. עם זה, רוג’ר היה אדם ישר. הוא הרגיש שעליו לתת להם תשובה כלשהי.

“אני לא יודע. עד עכשיו הם לא אמרו על כך דבר, אבל אולי יהיה תשלום.” הוא ידע שתשלום מענקים ללוכדי הפורעים תלוי במידת ההיענות לקריאתו של המושל: אם ההוראה הפשוטה שלו לא תביא לגיוס אנשי מיליציה בכמות מספקת, הוא עשוי להבין שנדרש עידוד נוסף לאנשים שמתלבטים אם להצטרף לגוף השיטור שרצה להקים.

אכזבה היבהבה בעיניו של איאין, ומיד אחריה הופיעו הבעת השלמה עם המציאות, כניעה. בני פינדליי ישמחו על כל הכנסה אפשרית, אבל לא באמת ציפו לה.

“בסדר גמור.” גם בקולה של ג’ואן הוא שמע את הוויתור והכניעה לגורל. הוא הרגיש שהיא מתרחקת ממנו ופונה הצדה, אבל לא הצליח להתנתק מהעיניים החומות עם הריסים הארוכים שפגשו את מבטו וננעצו בו, עקביות וסקרניות. רוג’ר תהה אם הוא אמור להמשיך לשבת שם או לקום וללכת. הוא רצה להציע להם עזרה כלשהי, אבל בשם אלוהים, איך הוא יכול לעזור?

הוא שוב שלח את ידו לעבר החולצה המקומטת והשמיכה המעוכה לרגלי האיש. לא עזרה גדולה, אבל בכל זאת משהו.

“אפשר?”

העיניים החומות נעצמו רגע ואז נפקחו, מקבלות את ההצעה שלו בשתיקה. הוא התחיל לסדר את המשטח שמתחת לשמיכת המחסה. אִיָאִין מוּר היה רזה מאוד, אבל משקל גופו הכבד הפתיע את רוג’ר, והיה קשה להרים אותו מהזווית הזאת.

כעבור מה שנראה לו דקות ספורות, האיש שכב במקומו כשהחולצה מונחת עליו היטב והוא מכוסה כולו. לפחות כך היה לו חם יותר. רוג’ר שוב הביט בעיניים החומות, חייך, קד בראשו בתנועה מגושמת וזחל החוצה מתוך הקן המלא עשב יבש. הוא לא אמר מילה, בדיוק כמו אִיָאִין מוּר עצמו.

בינתיים הגיעו למחנה הקטן שני בניה של ג’ואן פינדליי. הם עמדו לצד אמם — נערים חסונים בני שש־עשרה ושבע־עשרה — והתבוננו ברוג’ר בסקרנות זהירה.

“תכיר. זה הבן שלי יוּ,” אמרה האם. היא הרימה יד אחת והניחה אותה על כתף אחת, ואז הניחה את השנייה על כתפו של הבן השני, “וזה איאין אוג.”

רוג’ר קד לעברם בנימוס רב. “לשירותכם, רבותי!”

הנערים החליפו ביניהם מבטים, ואז השפילו את עיניהם בניסיון להסוות את החיוכים הרחבים שנמרחו על פניהם.

“אז מה אתה אומר, מר קפטן מקנזי?” ג’ואן פינדליי ביטאה את הדרגה שלו בקול קשה. “אם אשאיל לך את הבנים שלי, אתה מבטיח לי שתשלח אותם בחזרה הביתה בריאים ושלמים?”

עיניה החומות היו נוצצות ונבונות כמו עיני אחיה, וכמותו — מבטה לא נרתע. הוא התאמץ שלא להסב את פניו ממנה.

“ככל שהדבר תלוי בי, גברתי היקרה, אני אדאג לשלומם ולביטחונם.”

זווית פיה התרוממה מעט. היא ידעה בדיוק אילו דברים תלויים ברוג’ר ואילו לא, אבל הינהנה לעברו. זרועותיה נשמטו וכעת היו תלויות לצדי גופה.

“הם יצטרפו.”

עכשיו הוא היה יכול להיפרד מהם לשלום. הוא פנה ללכת והרגיש את משקל האמון שבני משפחת פינדליי נתנו בו מכביד על כתפיו.

10

המתנות של סבתא בֶּייקֶן

לאחר שסיימתי לטפל בלקוח האחרון שלי, התרוממתי על בהונות רגלי והתמתחתי בהנאה. לבי נמלא חמימות של תחושת הישג. למרות כל המחלות שלא יכולתי לטפל בהן וכמה חולים שלא הצלחתי לרפא, עשיתי כל שיכולתי, עבודה טובה בהחלט.

סגרתי את מכסה תיבת התרופות שלי ולקחתי אותה בזרועותי. מוריי התנדב באדיבותו להחזיר למחנה שלנו את כל שאר הציוד שלי תמורת שקיק עלי קסיָה מיובשים להכנת תה מרגיע נוסף על המכשיר השני שלי לייצור גלולות. מוריי עצמו עדיין טיפל במטופלת האחרונה שלו. מצחו התקמט בשעה שמישש בזהירות את כרסה של זקנה קטנה ומקומטת, שחבשה לראשה מצנפת ועטתה צעיף. נופפתי אליו לשלום והוא החזיר לי ברכה במנוד ראש קל. אחר כך ראיתי שהוא פונה הצדה ולוקח את הסכין שלו בידו. שמחתי לראות שהוא לפחות זכר לטבול אותו במים רותחים לפני השימוש. ואז שפתיו זזו: הוא מילמל את מילות הקסם ששמע מפי בריאנה בטרם חיטא את הסכין שלו.

לאחר שעות של עמידה על האדמה הקפואה איבדו כפות רגלי תחושה, גבי כאב וכתפי דאבו, אבל לא הייתי עייפה באמת. ידעתי שיש אנשים שיִישנו היטב הלילה לאחר שהצלחתי להקל את מכאוביהם, ואחרים שיבריאו כעת לאחר שניקיתי וחבשתי את פצעיהם וקיבעתי את איבריהם הפגועים. אני אפילו יכולה לומר בכנות שאחדים מהם הצלתי מסכנת זיהום חמור ואפילו ממוות.

ואף הצלחתי לשאת גרסה חדשה נוספת ל”דרשה על ההר” שלי, שבה הטפתי להמונים שנאספו על צלע ההר להקפיד על תזונה נכונה ועל כללי היגיינה בסיסיים.

“אשרֵי מי שאוכלים ירקות וצמחים, כי להם יהיו ולא ינשרו השיניים,” לחשתי לעצמי ולעץ האדר הסמוך. עצרתי כדי לקטוף אוכמניות ריחניות ומעכתי אחת מהן בציפורן האגודל שלי כדי להתענג על הניחוח החריף הרענן שהיא הדיפה.

“אשרי מי שנוטלים ידיים אחרי ניגוב הישבן,” המשכתי למלמל את דרשתי והפניתי אצבע מַתרה לעבר עורבני כחול־כנף שהתיישב על ענף סמוך, “כי הם לא יחטפו מחלות מעיים.”

המחנה שלנו נגלה לעיני, ואיתו צצה מחשבה מענגת על כוס תה חם שממתינה לי שם.

“אשרי מי שמרתיחים את מי השתייה שלהם,” אמרתי לעורבני. מאחוריו כבר ראיתי סילון אדים מתנשא מהקומקום שהיה תלוי מעל המדורה שלנו. “כי הם ייקראו ‘מצילי הגזע האנושי’.”

לפתע שמעתי קול דקיק מצייץ לידי, קוטע את הרהורי הנעימים. “גברת פרייזר? שלום, גברת.” השפלתי מבט וראיתי מוּלי את אֶגָלטין בּייקֶן בת השבע ואת אחותה פאנסי — צמד פרצופים עגלגלים שופעי נמשים מתחת לשפעת תלתלים בהירים.

“הו, שלום גם לכן, מתוקות. ומה שלומכן היום, ילדות?” שאלתי וחייכתי אליהן. שלומן טוב מאוד, אם לשפוט על פי המראה שלהן. כשילד חולה, קל לראות זאת. לי מספיק רק מבט אחד. אבל שתי בנות בייקן שעמדו לפני נראו פורחות ושמחות.

“שלומנו טוב מאוד, גברת. תודה רבה לך.” אגלטין נדה בראשה קלות, ואז הושיטה את ידה ודחפה את הראש של אחותה כדי להזכיר לה לקוד גם. משפחת בייקן היתה משפחה בורגנית שהתגוררה בעיר אדֶנטון, וילדיה חונכו להפגין נימוסים והליכות ולהתנהג כראוי. כעת, בתום הטקסים והברכות, אגלטין הכניסה יד לכיסה, הוציאה משם גוש בד בהיר והושיטה אותו לעברי.

“סבתא בייקן שלחה לך מתנה,” היא הסבירה בגאווה בשעה שפתחתי את קפלי המתנה. התברר שזו מצנפת שינה ענקית, מעוטרת בשפע תחרה וסרטי משי משתלשלים. “סבתא בייקן לא הצליחה להגיע לכנס השנה, אבל אמרה לנו שאנחנו חייבות להביא לך את זה ולהגיד לך תודה על התרופות ששלחת כדי לטפל ב… רֶ־אוּ־מָ־טיזם שלה.” הילדה ביטאה את שם המחלה בזהירות ובקפידה בסבר פנים רציני, ואז נרגעה בחיוך רחב של גאווה על שהצליחה לומר את כל המילה כראוי.

“אוי, תודה רבה לכן. כמה נחמד!” הרמתי את המצנפת באוויר כדי להתפעל ממנה בקול רם, אבל ביני לבין עצמי חשבתי כמה דברים מעניינים על סבתא בייקן.

פגשתי את הגברת המדוברת המאיימת לפני כמה חודשים במטע של פארקארד קמפבל, שאליו הגיעה כדי לבקר את אמו הזקנה השחצנית להחריד. גברת בייקן עצמה לא היתה הרבה יותר צעירה מגברת קמפבל העתיקה, וכמותה הצליחה להרגיז את צאצאיה בכישרון רב. עם זה היא ניחנה גם בחוש הומור חינני מלא חיים.

היא לא היססה להכריז — שוב ושוב, בקול רם, ובסופו של דבר גם בפנַי — שמאוד לא מוצאת חן בעיניה העובדה שאני מסתובבת ללא כיסוי ראש. לדעתה, לא יאה לאישה בגילי שלא לכסות את ראשה בכובע או במטפחת. היא אמרה שאישה נשואה, ועוד לגבר במעמדו של בעלי, שלא מכסה את ראשה ראויה לכל גינוי, ואף טענה בתוקף כי “רק זונות מעיירות קטנות ונשים בעלות אופי מפוקפק” מופיעות בפומבי כששׂער ראשן פזור על כתפיהן. בשעתו צחקתי והתעלמתי ממנה, ונתתי לה במתנה בקבוק ויסקי סוג ב’ מהמלאי של ג’יימי בצירוף הנחיות: לשתות כמה טיפות עם ארוחת הבוקר ועוד כוסית קטנה אחרי ארוחת הערב.

אולם גברת בייקן הקשישה לא נשארה חייבת. היא החליטה להחזיר לי כגמולי בדרך שאפיינה אותה תמיד.

“את לא מתכוונת לחבוש אותה?” אגלטין ופאנסי נשאו אלי מבטים נחושים. “סבתא אמרה לנו לחכות ולראות שאת באמת חובשת את המצנפת כדי שנוכל להגיד לה אם היא מתאימה לך.”

“באמת? זה מה שהיא אמרה?” נראה שלא היתה לי ברירה. פרשתי את המצנפת בניעור חד, אספתי את שערי לפקעת ביד אחת וכיסיתי אותו במצנפת בידי השנייה. הקצה המחודד שלה צנח על מצחי והגיע כמעט לקצה אפי. סרטי הקישוט ליטפו את לחיי. נראיתי בוודאי כמו סנאי שמציץ ממאורתו.

אגלטין ופאנסי מחאו כפיים בפרצי עונג והתלהבות. היה נדמה לי שאני שומעת צחוק חנוק מאחורי, אבל לא הסתובבתי לראות את מקורו.

“תגידו בבקשה לסבתא שלכן שאני מאוד מודה לה על המתנה. לא תשכחו, נכון?” ליטפתי את תלתלי הילדות הבהירים, הצעתי להן סוכריות דִבשה ששלפתי ממעמקי כיסי, ושלחתי אותן לחזור אל אימא שלהן. כשהרמתי יד כדי להוריד את הזוועה הזאת מראשי, קלטתי לפתע שאימא שלהן היתה ממש לידי — כנראה נמצאה שם כל הזמן הזה. למעשה, היא עמדה במארב, מאחורי עץ אפרסמון.

“הו, שלום לך,” אמרתי והמרתי את תנועת ידי הנחרצת לניסיון לשפר את מצבה של המצנפת המשתפלת. הסטתי הצדה כמה סרטי קישוט כדי לראות איפה היא. “גברת בייקן! לא ראיתי אותך שם.”

“שלום לך, גברת פרייזר,” פניה של פולי בייקן היו סמוקות מעט ולחייה זהרו בוורוד, מן הסתם בגלל האוויר הצונן. שפתיה היו קפוצות בכוח, אבל עיניה ריצדו תחת שולי הכובע המהוגן שהיא חבשה.

“הילדות רצו לתת לך את המצנפת בעצמן,” היא אמרה והקפידה שלא להביט בו ברוב טקט. “חמותי שלחה לך עוד מתנה אחת קטנה, אבל את זאת חשבתי שכדאי שאתן לך בעצמי.”

לא הייתי בטוחה שאני רוצה להמשיך לקבל מתנות מסבתא בייקן, אבל לקחתי את החבילה הקטנה שהוגשה לי בתנועה חיננית ככל שיכולתי. זה היה שקיק משי תפוח ודחוס במשהו שהדיף ריח צמחי קלוש ומתקתק. על השקיק היה איור גס של צמח שצויר בדיו חוּמה, בעל גבעול זקוף ותפרחת סוכך. הוא נראה לי מוּכּר מעט, אבל לא הצלחתי להיזכר בשמו או בשימוש בו. פתחתי את הסרט שקשר את השקיק ושפכתי מעט זרעים חומים־כהים אל כף ידי הפרושה.

“מה אלה?” שאלתי ונשאתי מבט תמה לעבר פולי.

“האמת היא שאני לא יודעת איך קוראים לזה באנגלית,” היא אמרה. “האינדיאנים קוראים לזה ‘דָאוּקוֹ’. סבתא של סבתא בייקן היתה אשת רפואה משבט הקָטאוובָּה, כן? שם היא למדה על השימוש בזרעים האלה.”

“באמת? היא היתה אינדיאנית?” סקרנותי גברה כעת. עכשיו גם לא התפלאתי שהציור נראה לי מוכר. זה בוודאי הצמח שפעם נָיָאווֶנֶה הראתה לי ואמרה שהוא “צמח הנשים”. ליתר ביטחון, החלטתי לשאול את פולי.

“מה עושים איתם, את יודעת?”

הצבע בלחייה של פולי העמיק. היא העיפה מבטים מהירים סביבנו כדי לוודא שאיש לא יכול לשמוע אותנו, ואז רכנה לעברי ולחשה לי ישר באוזן.

“זה בשביל שאישה לא תיכנס להיריון אם היא לא רוצה. את אוכלת כפית מזה כל יום, מעורבבת בכוס מים. שימי לב! חשוב לאכול מזה כל יום — ואז הזרע של הגבר לא יכול להיקלט לך ברחם.” מבטינו נפגשו כעת, ולמרות שניצוץ השובבות והעליצות עדיין היה שם בעיניה, כעת ניכר בהן גם משהו הרבה יותר רציני.

“סבתא אמרה שיש לך כישורי כישוף וריפוי. היא יודעת לזהות דברים כאלה. אז כיוון שזה מה שאת, הרבה פעמים נשים מבקשות ממך שתעזרי להן. עכשיו, מדובר בבעיות כמו הפלה טבעית, מוות בלידה או קדחת לידה, שלא לדבר על הצער הגדול כשמאבדים ילד — אז היא אמרה שאני צריכה לומר לך שחצי גרם מניעה טוב יותר מחצי קילו תרופה.”

“תגידי בבקשה לחמותך שאני מודה לה מאוד,” אמרתי בכנות רבה. בימים אלה אישה ממוצעת בגילה של פולי כבר ילדה חמש או שש פעמים. לה היו רק שתי בנות, ולא היה לה המראה הסחוט והמותש המאפיין נשים שנכנסו להיריון במועדים שלא התאימו להן. נראה שהזרעים הללו פועלים היטב.

פולי הינהנה. חיוך הפציע כעת בפניה.

“ברור. אמסור לה. אה, כן — היא אמרה, כמו שסבתא שלה סיפרה לה, שזה קסם בשביל נשים בלבד. לא כדאי להגיד על זה כלום לגברים.”

העפתי מבט איטי ומהורהר אל הצד השני של הרחבה הפתוחה בין העצים, ששם עמד ג’יימי, שקוע בשיחה ערה עם ארצ’י הייז. הוא החזיק בזרועותיו את ג’מי, שמיצמץ בעיניים מנומנמות מתוך שקע המרפק שלו. כן, אין ספק שגברים מסוימים יסתייגו מהתרופה של סבתא בייקן. האם רוג’ר הוא אחד מהם?

נפרדתי לשלום מפולי בייקן, לקחתי שוב את תיבת התרופות שלי והכנסתי אותה אל המחסה שבנינו לציוד שלנו. הסתרתי את שקיק הזרעים עמוק בתוכה. הוא היה תוספת מועילה מאוד למערך הרפואי שלי. יותר מזה, המתנה הזאת הגיעה אלי בדיוק בזמן הנכון, בעיקר לאור השיחה שניהלתי עם בריאנה קודם לכן.

היא היתה חשובה ויקרה יותר מערימת עורות הארנבים שצברתי, למרות שגם הם היו רצויים מאוד. אבל איפה הנחתי אותם? מבטי חלף על פני כל הדברים הפזורים ברחבי המחנה שלנו בעודי מאזינה בחצי־אוזן לשיחת הגברים. הנה הם! מונחים ממש מתחת לשולי השמיכה שהיתה גג המחסן שלי. הרמתי את המכסה של אחד מסלי האוכל הריקים שלנו כדי להניח אותם שם כך שיהיו מוכנים למסע הביתה, ואז שמעתי…

“…סטיבן בונט.”

השם דקר את אוזני כמו עקיצת יתוש. מכסה הסל נשמט מידי בחבטה. העפתי מבט אל עבר המחנה, אבל ראיתי שבריאנה ורוג’ר אינם בטווח שמיעה. הגב של ג’יימי היה מופנה אלי, אבל הוא זה שביטא את השם.

הסרתי את המצנפת מעל ראשי, תליתי אותה בזהירות על ענף של עץ סמוך והתקדמתי לעברם, נחושה להצטרף לשיחה.

לא שמעתי על מה בדיוק דיברו הגברים, אבל ברגע שראו אותי מתקרבת, השתתקו שניהם. סגן הייז הודה לי שוב על הטיפול הרפואי שהענקתי לו קודם לכן ונפרד מאיתנו. פניו העגולות, השלוות, לא הסגירו דבר.

“אז מה קורה עם סטיבן בונט?” שאלתי ברגע שהייז יצא מטווח שמיעה.

“זה בדיוק מה שניסיתי לברר עכשיו, סאסנך. תגידי, התה כבר מוכן?” ג’יימי החל ללכת לכיוון המדורה, אבל אני הנחתי יד על זרועו ועצרתי אותו.

“למה?” תבעתי לדעת. הוא פנה לעברי במורת רוח ניכרת.

“כי רציתי לדעת איפה הוא נמצא,” ענה בקול אדיש. הוא לא ניסה להעמיד פנים שהוא לא מבין על מה אני מדברת, ואני הרגשתי משהו קר מהבהב במעמקי החזה שלי.

“והייז יודע איפה הוא? הוא שמע משהו על בונט?”

ג’יימי נד בראשו לשלילה. הוא אמר את האמת. אצבעותי הרפו ממנו בתחושת הקלה, והוא חילץ את זרועו מידי. הוא עשה זאת ללא כעס, אבל ניכר בו שהוא מקפיד לשמור על ריחוק.

“אבל זה גם העסק שלי!” אמרתי והתרחקתי ממנו גם אני. דיברתי בקול נמוך והבטתי סביב כדי לוודא שבריאנה ורוג’ר באמת לא שומעים אותנו. לא ראיתי את רוג’ר. בריאנה עמדה ליד המדורה, שקועה בשיחה עם אדון וגברת בּאג, הזוג שג’יימי שכר כדי לעזור לטפל בחווה. החזרתי את מבטי אל ג’יימי.

“למה אתה מחפש את האיש הזה?”

“תגידי, זה לא נבון מצדי לדעת מאין עלולה לבוא הסכנה?” הוא לא הביט בי אלא אל מעבר לכתפי, חייך והינהן אל מישהו מאחורי. הבטתי לאחור וראיתי את פרגוס מתקרב אל המדורה שלנו, מחמם את ידו האדומה מקור מתחת לבית השחי שלו. הוא נופף לעברנו בעליצות בקרס שבקצה זרועו, וג’יימי נופף לעברו, אבל מבטו חזר אלי והוא פנה לעברי ונעמד ביני לפרגוס, חוסם ביעילות את תנועתו אלינו.

התחושה הקרה בחזי התעוררה שוב, והפעם היה בה משהו חד, כאילו דקר אותי מישהו ברֵיאות במחט של קרח.

“כן, כמובן,” אמרתי בקרירות המרבית. “אתה רוצה לדעת איפה הוא כדי שתוכל להיזהר ולבחור שלא ללכת לשם. אני צודקת?”

משהו דמוי חיוך היבהב על פניו.

“כן. בדיוק,” הוא אמר. “אני פשוט רוצה להיות בטוח.” צפון קרוליינה היתה מאוכלסת בדלילות בשלב זה. רכס פרייזר המרוחק היה שומם עוד יותר. הסיכוי שניתקל בסטיבן בונט היה זהה לסיכוי שנצא מדלת הבית שלנו ונדרוך על מדוזה. ג’יימי ידע זאת היטב, לכל הרוחות!

כיווצתי את עיני לעברו. זווית פיו התרוממה לרגע, אבל אז חזרה למקומה עם המבט הרציני שחזר אל עיניו. היתה רק סיבה אחת לרצונו לאתר את סטיבן בונט — והיה ברור לי מהי.

“ג’יימי,” אמרתי ושוב הנחתי את ידי על זרועו. “עזוב אותו, בבקשה.”

הוא הניח את ידו על כף ידי ולחץ מעט, אבל המחווה הזאת לא עודדה את רוחי כלל.

“את — אל תדאגי בכלל, סאסנך. כל השבוע בכל רחבי הכינוס שאלתי אנשים שהגיעו לכאן מכל המקומות בין הליפאקס לצ’רלסטון, אבל אף אחד לא שמע על האיש בשום מקום במושבה.”

“טוב,” אמרתי. זה אכן היה טוב, אבל לא חמקה ממני העובדה שהוא המשיך לנסות בהתמדה לעלות על עקבותיו של בונט ולא אמר לי על כך דבר. כמו כן לא נעלמה מעיני העובדה שהוא לא הבטיח להפסיק לחפש.

“עזוב אותו,” אמרתי בקול שקט ועיני נעוצות בעיניו. “מספיק צרות עומדות להגיע. אנחנו לא צריכים עוד.” הוא הצמיד אותי אליו כדי לוודא שאיש לא יתקרב אלינו. חשתי בעוצמה שלו במקומות שבהם גופו נגע בגופי: בזרועו שמתחת לידי. בירכו המתחככת בירכי. גופו היה מוצק ונִשמתו לוהטת, וכל זה עטף גרעין פנימי של נחישות קשה כמו פלדה, שתהפוך אותו לחֵץ קטלני ברגע שהוא יבחר לנוע בכיוון מסוים.

“את אומרת שזה העסק שלך.” עיניו הביטו בי ביציבות, והכחול שבהן דהוי מעט באור השמש הסתווית הקלוש. “ואני יודע שזה העסק שלי. אז אני מבין שאת איתי בעניין, כן?”

הקיפאון הלך והתפשט בכלי הדם שלי, מחטים של אימה קרה. לעזאזל איתו! הוא עומד לעשות משהו, זה ברור. היתה לו רק סיבה אחת לנסות למצוא את סטיבן בונט. סיבה אחת בלבד.

סבתי על עקבי ומשכתי אותו לעברי. כעת עמדנו קרובים מאוד זה לזה, זרועותינו שלובות ומבטינו מופנים לעבר המדורה. בריאנה, מרסאלי ובני הזוג באג עמדו שם והאזינו מרותקים לפרגוס, שסיפר להם משהו בפנים זוהרות מקור. פרצופו של ג’מי היה מופנה לעברנו מעל כתפה של אמו, עיניו הפקוחות עגולות וסקרניות.

“האנשים האלה שם, הם העסק שלך,” אמרתי וקולי נמוך ורועד בחשש. “וגם שלי. אתה לא חושב שדי להם בנזק שסטיבן בונט כבר גרם לכולנו?”

“בוודאי. די והותר.”

הוא הצמיד אותי קרוב יותר אליו, כך שהרגשתי את חום גופו מגיע אלי דרך הבגדים, אבל קולו נשאר צונן. פרגוס העיף מבט לעברנו, חייך אלי בחמימות והמשיך לספר שם את סיפוריו. היה ברור שמנקודת המבט שלו אנחנו, שעמדנו בראשים מורכנים וקרובים, נראינו כמו זוג ברגע של חיבה ואינטימיות.

“אני נתתי לו ללכת פעם,” אמר ג’יימי בקול שקט, “ורק רוע יצא מזה. איך אני יכול להרשות לו להסתובב חופשי ומאושר למרות שאני יודע בדיוק מה הוא, ושאני זה ששיחרר אותו להפיץ חורבן? זה כאילו שהיה הולך לי לאיבוד כלב מוכה כלבת, סאסנך. במקרה כזה היית תומכת במה שאני צריך לעשות, נכון?”

ידו אחזה בי בעוצמה. אצבעותיו היו קרות על זרועי.

“שיחררת אותו פעם אחת ואז צְבא המלך לכד אותו. אם הוא שוב חופשי, זאת לא אשמתך!”

“אולי זאת לא אשמתי שהוא שוב חופשי,” הוא הסכים איתי, “אבל זו בהחלט חובתי לדאוג שהוא לא ימשיך להסתובב חופשי ומאושר אם רק תהיה לי האפשרות.”

“אתה מחויב למשפחה שלך. חובתך היא לדאוג לנו!”

הוא אחז את הסנטר שלי בכף ידו ורכן לעברי, עיניו נעוצות בעיני.

“את באמת חושבת שאי־פעם אעשה משהו שיסכן את המשפחה שלי?”

נשארתי נוקשה מולו, מתנגדת והודפת את חומו לרגע ממושך, אבל אז נשמטו כתפי ועפעפי נעצמו. נכנעתי. לקחתי נשימה ארוכה ורועדת. עדיין לא הייתי מוכנה לוותר לגמרי.

“לצאת למסע ציד כזה זה עניין מסוכן, ג’יימי,” אמרתי בשקט, “ואתה יודע את זה טוב מאוד.”

אחיזתו בי רפתה מעט, אבל היד שחפנה את פני המשיכה לאחוז בהן, והאגודל שלו ליטף בעדינות את שפתי.

“אני יודע,” הוא לחש והבל פיו ליטף את לחיי. “אבל הייתי צייד הרבה מאוד זמן, קלייר. אני לא אעמיד אותם בסכנה. אני נשבע.”

“אז מה? רק את עצמך? ומה בדיוק אתה חושב שיקרה לנו אם אתה —”

מזווית העין ראיתי פתאום את בריאנה. היא פנתה מעט לעברנו וחייכה בשמחה. גם ג’יימי ראה אותה. שמעתי צחקוק קלוש.

“שום דבר לא יקרה לי,” אמר בהחלטיות, אסף אותי בזרועותיו ועצר את הוויכוח בינינו באמצעות נשיקה יוקדת שהדביק לשפתי. מחיאות כפיים קלות נשמעו מכיוון המדורה.

“אוֹנקור!” קרא פרגוס.

“נוֹ,” אמרתי לו כשהוא הרפה ממני. לחשתי, אבל דברי היו קשים והחלטיים. “שום אונקור! אני לא רוצה לשמוע שוב את שמו של סטיבן בונט! אף פעם! לעזאזל!”

“הכול יהיה בסדר,” הוא לחש אלי בתשובה וליטף את כף ידי. “תסמכי עלי, סאסנך.”

11

גאווה

רוג’ר לא הביט לאחור, אבל בזמן שהלך והתרחק מהמחנה שלהם — ירד בגבעה, חלף על פני גושי שיחים ודשא רמוס — ראשו נמלא מחשבות על בני משפחת פינדליי.

שני הנערים היו בהירי שיער ועור, רחבי־כתפיים ונמוכים, למרות שהיו גבוהים מאמם. שתי הבנות הקטנות היו כהות, גבוהות יחסית ודקות־גו. היו להן עיניים בצבע אגוז כמו של אמן. בשל פערי הגיל בין שני זוגות האחים הבין רוג’ר שהגברת פינדליי היתה בוודאי נשואה לשני גברים, ולאור מצבה הנוכחי היא כנראה שוב אלמנה.

אולי כדאי שהוא יספר לבריאנה על ג’ואן פינדליי, הוא חשב. האישה הזאת היא הוכחה נוספת לכך שנישואים ולידות לא בהכרח הורגים נשים. או שעדיף לא לדבר על הנושא הזה בינתיים.

מעבר למחשבותיו על ג’ואן וילדיה, לא עזב אותו מראה העיניים הרכות והבורקות של אִיָאִין מוּר. בן כמה הוא בכלל, תהה רוג’ר. הוא נאחז בעוצמה בענף אורן גמיש כדי שלא יחליק במדרון, כשעבר דרך מקטע שבו אבני חצץ קטנות היו מפוזרות על השביל התלול. לא היה אפשר לדעת מה גילו על סמך מראהו — עצמותיו היו מעוותות מכאבים קשים וממאמצים בלתי פוסקים, לא מזִקנה. גופו לא היה גדול יותר מגוף של ילד בן שתים־עשרה, אבל אִיָאִין מוּר היה ודאי מבוגר יותר מאִיָאִין השני, איאין אוג, שהיה בן שש־עשרה.

סביר להניח שהוא צעיר מג’ואן, אבל אולי לא. היא התייחסה אליו בכבוד והביאה אליו את רוג’ר כמו שהיתה עושה כל אישה שבאופן טבעי מלווה את האורחים אל מקום מושבו של הגבר שהוא ראש המשפחה. אם הוא צעיר ממנה, אז לא בהרבה. כלומר, הוא בן שלושים וקצת?

אלוהים אדירים, רוג’ר חשב לעצמו. איך אדם כזה שרד כל כך הרבה זמן בתקופה הזאת? אבל אז נזכר שכאשר זחל לאחור בתנועות מגושמות ונפרד מאִיָאִין מוּר, אחת הילדות זחלה אל תוך המחסה המאולתר, הודפת לפניה קערית ובה חביצת חלב, ואז התיישבה באופן ענייני לגמרי לצד ראשו של הדוד שלה ולקחה כפית כדי להאכיל אותו. מתברר שהיו לאִיָאִין מוּר אצבעות ואיברים תקינים ובשפע — היתה לו משפחה.

המחשבה הזאת כיווצה את חזהו של רוג’ר — משהו שבין כאב לשמחה — וגם העיקה עליו, כשנזכר במילותיה של ג’ואן פינדליי — “תבטיח לי שתשלח
אותם בחזרה הביתה בריאים ושלמים,” היא ביקשה. כי אם לא, אז ג’ואן תישאר לבדה עם שתי ילדות קטנות ואח נכה חסר ישע. האם יש לה רכוש כלשהו? הוא תהה.

מאז הושמעה הכרזתו של המושל במחנה, הוא שמע אנשים רבים מדברים על הרגולטורים. לאור העובדה שהנושא לא היה חשוב דיו להירשם בספרי ההיסטוריה בעתיד, הוא חשב, סביר להניח שכל עניין המיליציה לא יתפתח כלל. אולם אם כן, אם המיליציה תקום ותהיה, הוא כבר ימצא דרך לדאוג לביטחונם ולשלומם של אִיָאִין מוּר ואִיָאִין אוֹג. הוא ידאג שלא תישקף סכנה לחייהם, ואם יחולקו דמי לכידה, הוא ידאג שהם יקבלו את חלקם.

אבל בינתיים… הוא היסס. זה עתה חלף על פני המאהל של ג’וקסטה קמרון. המקום המה כמו כפר קטן על שפע האוהלים, הקרונות ומקומות המחסה שבו. לקראת החתונה שלו — שהפכה כעת לחתונה כפולה — ג’וקסטה הביאה איתה כמעט את כל המשרתים שעבדו בבית ועוד כמה עבדים מהשדות. היא הביאה איתה גם שפע של בהמות, טבק ושאר סחורות כדי למכור בכינוס, כמו גם כלי אוכל, שולחנות מתקפלים, ספסלים, חביות של בירה והרים של מזון שיועדו למסיבה שתתקיים אחרי הטקסים. הוא ובריאנה אכלו ארוחת בוקר עם ג’וקסטה באוהל שלה מכלי חרסינה מעוטרים בשושנים, והארוחה כללה פרוסות בשר מטוגנות ומתובלות בציפורן, דייסת שיבולת שועל עם שמנת וסוכר, לפתן פירות משומרים, עוגיות תירס טריות עם דבש וכן קפה מג’מייקה. קיבתו התכווצה וקירקרה לאור הזיכרון. הפער בין השפע שפגש שם לעוני הבולט במחנה של משפחת פינדליי היה עצום כל כך, שהוא התקשה להשלים איתו בשלוות נפש. בהחלטה פתאומית הוא סב על עקביו והחל לטפס בשביל הקצר אל המחנה של ג’וקסטה.

האישה היתה בבית, אם אפשר לקרוא לזה כך. הוא ראה את מגפיה
המכוסים בוץ עומדים מחוץ לאוהל. למרות שהיתה עיוורת לגמרי, היא יצאה לבקר חברים ומכרים. בסיוריה אלה ליוו אותה דנקן או יוליסס, המשרת
האישי השחור שלה. אבל לעתים קרובות היא העדיפה שבאֵי הכינוס יבואו אליה, ולכן האוהל שלה המה מבקרים בכל שעות היום. כל יוצאי סקוטלנד מקייפּ פיר ומכל רחבי המושבה באו לחלות את פניה וליהנות מהאירוח הנדיב המפורסם שלה.

למזלו ברגע זה ממש היא היתה לבדה. רוג’ר ראה אותה לרגע כאשר כנף פתח האוהל התנופפה ברוח. היא ישבה בכורסת הקש הגדולה שלה, נעלי בית לרגליה, וראשה שעוּן לאחור. היא נחה. פידרה, המשרתת האישית שלה, ישבה על שרפרף קרוב לפתח האוהל עם מחט בידה. עיניה היו מכווצות כדי להיטיב לראות באור העמום, וראשה נרכן מעל ערימת בד כחול שהיה מונח בחיקה.

ג’וקסטה הבחינה בו ראשונה. היא התיישבה בכורסתה, וראשה פנה לעברו בחדות כשרק נגע בפתח האוהל. פידרה הרימה את ראשה לאחר מכן, למעשה בתגובה לתנועה של גברתה יותר מאשר להופעתו בפתח.

“מר מקנזי, שלום לך. הגיע הזמיר, לא?” אמרה גברת קמרון וחייכה לעברו.

הוא צחק, התכופף ונכנס לאוהל, נענה להזמנתה.

“כן, זה אני, אבל איך ידעת את זה, גברת קמרון? לא אמרתי אף מילה ואפילו לא שרתי כלום. האם יש משהו שירי בנשימה שלי?” בריאנה סיפרה לו על יכולתה המסתורית של דודתה לפצות בחושיה החדים על עיוורונה, אבל המהירות שבה זיהתה אותו הפתיעה אותו בכל זאת.

“שמעתי את הצעדים שלך ואז הרחתי ממך ריח של דם,” היא אמרה כלאחר יד. “הפצע שלך נפתח שוב, נכון? בוא בחורצ’יק. שב. פידרה, תביאי לו בבקשה כוס תה, או שתרצה כוסית קטנה? ותביאי לי גם ממחטה נקייה.”

אצבעותיו נשלחו מבלי משים אל החתך בסנטרו. אירועי היום הסוער גרמו לו לשכוח את הפצע שלו, אבל היא צדקה. הפצע החל שוב לדמם. דם קרוש הצטבר על צווארון חולצתו.

פידרה מיהרה לקום, לארגן צלחת עם מבחר עוגיות ולהניח אותה על שולחן קטן, סמוך לכורסה של ג’וקסטה. אילולא דרכו רגליו על אדמה ומעט דשא, היה רוג’ר יכול לחשוב שהוא מתארח בחדר האורחים של הגברת קמרון בביתה בריבר ראן. היא היתה מכוסה בצעיף סקוטי גדול עשוי צמר משובץ, שהוצמד למקומו בסיכה נאה מעוטרת באבן קרנֶגורם מהרי סקוטלנד.

“באמת אין צורך לטרוח,” הוא אמר, ובאמת לא רצה להיות לטורח, אבל ג’וקסטה לקחה את המטלית מידי המשרתת שלה והתעקשה לנקות את החתך בעצמה. אצבעותיה הארוכות היו קרירות למגע על עורו, ולהפתעתו גם מיומנות מאוד.

נדף ממנה ריח עשן מדורות, אבל הריח הזה אפיין את כל מי שהיה על ההר בימי הכינוס. עוד עלה ממנה ניחוח התה שהיא שתתה כשנכנס, אבל לא ניכר שם ריח המור העבש המאפיין גברות קשישות.

“אוי, הכתמת גם את החולצה שלך,” היא עידכנה אותו וגירדה את הבד הנוקשה בציפורן שלה בעודה מצקצקת בלשונה. “אתה רוצה אולי שאכבס אותה בשבילך? אם כי אני לא חושבת שתרצה ללבוש אותה רטובה. במזג האוויר הזה היא לא תתייבש עד הלילה.”

“אחח, לא, גברתי. תודה רבה לך. יש לי עוד אחת — כלומר, בשביל
החתונה.”

“טוב, שיהיה.” פידרה הביאה מכל קטן של משחה רפואית. הוא זיהה שזו אחת התרופות שקלייר ייצרה, בעיקר על פי ריח הלוונדר שנדף ממנה. ג’וקסטה הוציאה מעט משחה על קצה האצבע שלה ומרחה אותה בזהירות על הפצע. אצבעות ידה השנייה החזיקו את הלסת שלו באחיזה יציבה.

עורה היה רך ומטופח, אבל החל להפגין סימנים של השפעת מזג האוויר, לא רק של הזִקנה. היו כתמים אדמדמים על לחייה, רשתות של כלי דם זעירים. מרחוק היה אפשר לחשוב שאלה סימני בריאות וחיוניות. וכמובן לא היו כתמי שמש על ידיה. אחרי הכול היא באה ממשפחה עשירה ולבשה כפפות בכל פעם שיצאה החוצה מאז ילדותה. אולם מפרקי האצבעות היו נפוחים, ועל כפות ידיה נראו יבלות ועור מחוספס עקב משיכה ברסני סוסים. לא, היא לא היתה פרח חממה, בת ליאוך הזאת, למרות הסביבה שבה גדלה.

בתום הטיפול היא העבירה אצבעות עדינות על פניו וראשו, שלפה עלה יבש משערו, ואז ניגבה את פניו במגבת לחה. זה הפתיע אותו. היא השליכה את המגבת ואז לקחה את ידו בשתי ידיה. אצבעותיה עטפו את שלו.

“נו, בבקשה. עכשיו אתה יכול לבוא שוב בין הבריות! וכעת, כשאתה נראה כבן לוויה ראוי, מר מקנזי, אמור לי — באת לכאן במיוחד כדי לדבר איתי או רק עברת במקרה?”

פידרה הציבה כוס תה וצלחת עם פרוסת עוגה על השולחן לצדו, אבל ג’וקסטה המשיכה לאחוז בידו השמאלית. זה נראה לו מעט מוזר, אך האינטימיות הבלתי צפויה הזאת דווקא הקלה עליו. הוא החליט שזה הרגע הנכון לשטוח בפניה את בקשתו.

הוא אמר את הדברים בפשטות: הוא שמע את אביו הכומר מציג בקשות צדקה כאלה בעבר וידע שעדיף להניח למצב לדבר בעד עצמו ולהניח את ההחלטות הסופיות למצפונו של השומע.

ג’וקסטה האזינה לו בתשומת לב, עם קמט קל בין גבותיה. הוא ציפה שהיא תחשוב מעט אחרי שיסיים את דבריו, אבל היא ענתה לו מיד.

“כן,” היא אמרה. “אני מכירה את ג’ואני פינדליי. גם את אח שלה. אתה צודק. בעלה נלקח ממנה על ידי מחלת השחפת. שנתיים עברו מאז. ג’יימי רוי דיבר איתי עליה רק אתמול.”

“באמת? הוא דיבר עליה?” רוג’ר הרגיש מטופש מעט.

ג’וקסטה הינהנה, נשענה מעט לאחור וכיווצה את שפתיה בהרהור.

“אתה מבין? לא מדובר פה בהושטת עזרה בלבד,” היא הסבירה. “ואני שמחה שיש לי הזדמנות לעשות זאת. חשוב לזכור שג’ואני פינדליי היא אישה גאה. היא תסרב לקבל צדקה.” בקולה שמע רוג’ר נימת גערה קלה, כאילו הוא היה אמור להבין זאת בעצמו.

אולי היה אמור, הוא חשב, אבל הוא פעל מתוך דחף רגעי, בלי לחשוב יותר מדי, בעקבות העוני שראה במאהל של בני פינדליי. לא עלה בדעתו שבכל מקרה יהיה הרבה יותר חשוב לג’ואן פינדליי להיאחז בנכס היקר העיקרי שלה — גאוותה.

“אני מבין,” אמר לאט. “אבל בוודאי יש משהו שנוכל לעשות כדי לעזור לה, שלא יפגע בה או יעליב אותה.”

ג’וקסטה הטתה את ראשה מעט לצד אחד ואז לצד השני, והתנועה הייחודית הזאת נראתה לו לפתע מוכרת מאוד. כמובן — גם בריאנה עשתה זאת מדי פעם, בעיקר כשהיה עליה להחליט בין כמה אפשרויות.

“אולי יש,” היא אמרה. “הסעודה הערב — סעודת החתונה, כן? — בני פינדליי יהיו שם גם, כמובן, והם יאכלו לשובע כמו כולם. אני חושבת שלא תהיה שום בעיה אם יוליסס יכין עבורם חבילה קטנה עם מזון לדרך הביתה. חבל לזרוק או לתת לו להתקלקל, נכון?” היא חייכה לרגע, ואז חזרה אל פניה ההבעה המרוכזת.

“הכומר,” אמרה לפתע ונשמעה מרוצה.

“את מתכוונת לאב דונהיו?”

גבה אחת, עבה ונוצצת התרוממה לעברו.

“פגשת כאן איזה כומר אחר בכינוס? כן, מובן שאני מתכוונת אליו!” היא הרימה את ידה הפנויה, ופידרה, דרוכה כתמיד, מיהרה להתייצב לצד גברתה.

“מיס ג’ו?”

“לכי לאסוף כמה דברים מארגזי הציוד שלנו, ילדה,” אמרה ג’וקסטה ונגעה בזרועה של פידרה. “שמיכות, סדינים, כילה או שתיים, סינרים, מכנסיים וחולצות פשוטים — הסייסים יכולים לוותר על אלה.”

“גם גרביים,” מיהר רוג’ר להוסיף כשנזכר בכפות רגליהן היחפות המטונפות של הילדות הקטנות.

“וגרביים,” ג’וקסטה הינהנה. “דברים פשוטים, אבל תני לה צמר טוב שנארג כראוי. יוליסס שומר על הארנק שלי. תגידי לו לתת לך עשרה שילינג — מטבעות כסף, כן? — שיארוז אותם בתוך אחד הסינרים. אחר כך תכיני חבילה מכל הדברים האלה וקחי אותה לכומר דונהיו. תגידי לו שזה בשביל ג’ואן פינדליי, אבל אל תגידי לו מי שלח את זה. הוא כבר ידע מה לומר לה.” היא הינהנה שוב בשביעות רצון, הורידה את ידה מהזרוע של המשרתת ונופפה בידה לסמן לה ללכת. “קדימה, לעבודה! תדאגי לכל זה.”

פידרה מילמלה כמה מילות הסכמה ועמדה לצאת מהאוהל, אבל עצרה
סמוך לפתח כדי לנער היטב את הבד הכחול שתפרה קודם. היא קיפלה אותו בזהירות והניחה אותו על השרפרף. הוא זיהה שזו העליונית הרקומה שבריאנה אמורה ללבוש מעל שמלת החתונה שלה, שהיתה מעוטרת לתפארת ברקמה ובסרטים. לפתע עלו בעיני רוחו שדיה הלבנים של בריאנה, גואים ועגולים מעל קו־מחשוף נמוך בצבע אינדיגו כהה. לרגע הוא התקשה לחזור אל השיחה הקודמת.

“סליחה, גברתי, לא שמעתי מה אמרת.”

“שאלתי אם זה יספיק, לדעתך.” ג’וקסטה חייכה אליו בידענות, כאילו היתה מסוגלת לקרוא את מחשבותיו. היו לה עיניים כחולות כמו של ג’יימי ובריאנה, אבל בהירות יותר, והן היו נעוצות בו — או לפחות הופנו לעברו. הוא ידע שהיא לא מסוגלת לראות אותו, אבל לרגע מפחיד אחד היה נדמה לו שהיא מסוגלת להביט אל תוך־תוכו.

“כן, גברת קמרון. מאוד נדיב מצדך, תודה.” הוא התארגן כדי לקום וללכת לדרכו וציפה שהיא תרפה מכף ידו, אבל היא דווקא הידקה את אחיזתה בו, מעכבת אותו.

“לא כל כך מהר. יש לי דבר או שניים לומר לך, איש צעיר.”

הוא התיישב בחזרה בכיסאו וניסה להירגע. “כמובן, גברת קמרון.”

“לא הייתי בטוחה אם נכון לנו לדבר עכשיו או שכדאי לחכות עד שהכול ייגמר, אבל כיוון שיצא לנו להיות קצת לבדנו עכשיו…” היא רכנה לעברו כמו ממתיקה סוד.

“האם האחיינית שלי סיפרה לך, בחור צעיר, שאני מתכוונת לרשום אותה כיורשת של כל הרכוש שלי?”

“כן, היא סיפרה לי.”

הוא נדרך כולו. בריאנה אכן אמרה לו, אבל גם הסבירה לו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים מה היא חושבת על ההצעה הזאת. הוא התכוון לחזור כעת על דבריה וקיווה שהוא יעשה זאת בנימוס ובנעימות, ולא כפי שהיא היתה עושה זאת בעצמה. הוא כיחכח בגרונו.

“אין לי ספק שאשתי מודעת היטב לכבוד הרב שאת רוחשת לה, גברת קמרון,” הוא פתח בזהירות, “אבל —”

“האומנם?” שאלה ג’וקסטה בקרירות. “לי עצמי זה לא נראה כך, בעיקר כשאני שומעת את דבריה. אם כי אתה ודאי יודע טוב ממני מה היא חושבת. בכל מקרה, ובלי קשר לדעתה, אני מתכוונת לומר לה ששיניתי את דעתי.”

“באמת? טוב, אני בטוח שהיא…”

“אמרתי לג’רלד פורבס לכתוב את הצוואה שבה הוריתי להוריש את חוות ריבר ראן על כל תכולתה לג’רמיה.”

“למי?” נדרש לו רגע להבין על מה היא מדברת. “מה? את רוצה להוריש הכול לג’מי הקטן?”

היא המשיכה לשבת רכונה מעט קדימה, כאילו נועצת את מבטה בפניו. ואז היא נשענה לאחור בכורסתה, הינהנה, אבל המשיכה לאחוז בכוח בכף ידו. ברגע זה, גם אם באיחור רב, התברר לו שכיוון שהיא לא מסוגלת לראות את פניו, היא כנראה קוראת את תגובותיו באמצעות המגע הפיזי.

בבקשה, הוא חשב. שתשמע את כל מה שיש לאצבעותיו לומר לה. הוא היה המום לגמרי מהדברים שהיא אמרה, ולא היה לו מושג כיצד להגיב. אלוהים, מה תגיד על זה בריאנה?

“כן,” היא אמרה וחייכה בנעימות. “אתה מבין, פתאום הבנתי שהרכוש של אישה הופך להיות רכוש בעלה ברגע שהיא מתחתנת. ברור שיש דרכים משפטיות לקבוע שזהו רכושה בלבד, אבל זה תהליך מסובך, ולא הייתי רוצה לערב בנושא עורכי דין, בטח לא יותר מכפי שנדרש. אני חושבת שזאת תמיד טעות לסדר עניינים על פי לשון החוק. מה דעתך על זה, מר מקנזי?”

בתדהמה מוחלטת לפתע הבין רוג’ר שהיא מעליבה אותו בכוונה תחילה. והיא לא רק מטיחה בו עלבונות. זו היתה אזהרה. היא באמת — באמת! — חשבה שהוא מעוניין בירושה העתידית של בריאנה, וכעת הזהירה אותו שלא לנסות להפעיל תרגילים משפטיים כדי לשים עליה את ידיו. הלם מעורב בזעם גרם לו להשתתק לכמה רגעים, אבל אז הוא שוב מצא את קולו.

“בחיי, זה הדבר הכי גרוע ש… אז מה? את מקדישה מחשבה לגאווה של ג’ואן פינדליי, אבל את חושבת שלי אין? גברת קמרון, איך את מעיזה אפילו לרמוז שאני…”

“שמע, אתה בחור נאה, מר זמיר,” אמרה והמשיכה לאחוז בעוצמה בכף ידו. “מיששתי את הפנים שלך, אז אני יודעת. וגם קוראים לך מקנזי, וזה שם מצוין ללא ספק. אבל יש שפע של בני מקנזי בסביבה — קצתם אנשים מכובדים וקצתם לא. ג’יימי רוי קורא לך קרוב משפחה, אבל זה כנראה מפני שכָּרַתָּ ברית אחיזת ידיים עם הבת שלו. אישית, אני לא חושבת שאני מכירה את המשפחה שלך.”

ההלם דעך ופינה מקום לצחוק עצבני. היא באמת לא מכירה את המשפחה שלי, הוא חשב. איך הוא יכול להסביר לה שהוא הנכד של הנכד של הנכד של אח שלה דוגל? איך הוא יכול לומר לה שהוא לא רק אחיין של ג’יימי, אלא גם שלה, גם אם הוא ממוקם רחוק יותר בעץ המשפחה מכפי שהיא יכולה להעלות על דעתה?

“והאמת היא שמכל האנשים שאיתם דיברתי השבוע בכינוס, אף אחד לא מכיר אותם,” הוסיפה וראשה נטה מעט הצדה, כמו ראש של נץ העוקב אחר טרפו.

אז זה העניין. היא ניסתה לברר פרטים עליו, שאלה אנשים בסביבתה, ולא הצליחה למצוא אף לא אדם אחד שידע משהו על אבותיו. הסיבות לכך היו ברורות והנסיבות היו בהחלט מחשידות.

הוא תהה אם היא חושבת שהוא רמאי שהצליח לרכוש את אמונו של ג’יימי, או שהתכוונה לומר שהוא וג’יימי משתפים פעולה בביצוע תוכנית זדונית כלשהי. האפשרות השנייה לא היתה סבירה. בריאנה הרי סיפרה לו שג’וקסטה התכוונה להשאיר את כל רכושה לג’יימי, אבל הוא סירב משום שחשש מפני מעורבות יתר בעסקי הקשישה הערמומית. דעתו החיובית על תבונתו של ג’יימי קיבלה כעת חיזוק נוסף.

עוד בטרם הספיק לחשוב על תשובה מכובדת, היא ליטפה את כף ידו והמשיכה לחייך.

“ומשום כך חשבתי להשאיר הכול לילד. זו דרך מאוד אלגנטית לטפל בעניין, אתה לא חושב? בריאנה תוכל להשתמש בכסף, כמובן, עד שג’רמיה יגיע לבגרות — אלא אם כן משהו רע יקרה לילד לפני כן, אני מתכוונת.”

האזהרה בקולה היתה כעת ברורה לחלוטין, למרות ששפתיה המשיכו לחייך ועיניה האטומות המשיכו להיות מכוונות אל פניו.

“מה?! בשם אלוהים, למה את מתכוונת?” הוא הדף לאחור את השרפרף שעליו ישב והתכוון לקום, אבל היא שוב אחזה בכף ידו בעוצמה רבה. למרות גילה המתקדם היא חזקה מאוד, הוא חשב.

“ג’רלד פורבס יוציא לפועל את הצוואה שלי, ושלושה נאמנים ינהלו את הרכוש שאותיר אחרי,” היא הסבירה. “אבל אם יאונה משהו לג’רמיה, הכול יעבור לאחיין שלי האמיש.” פניה היו רציניות לחלוטין עכשיו. “אתה לא תראה מזה אפילו אגורה אחת.”

הוא סובב את כף ידו בתוך ידה, וכעת לחץ על אצבעותיה והרגיש כיצד עצמותיה הגרומות מתחככות זו בזו. שתבין עכשיו מה שהיא רוצה. היא גנחה אבל לא הרפתה ממנו.

“את אומרת לי שאת חושבת שאני אפגע בילד?” קולו היה צרוד באוזניו.

פניה החווירו, אבל היא הקפידה לשמור על ארשת מכובדת, שיניים חשוקות וסנטר מורם. “אני אמרתי דבר כזה?”

“אמרת הרבה מאוד, ומה שלא אמרת מהדהד חזק יותר מהמילים שאמרת! איך את מעיזה לרמוז בכלל לאפשרות כזאת?” הוא שיחרר את ידה וכמעט השליך אותה אל חיקה.

היא שיפשפה לאט את אצבעותיה האדומות, קפצה שפתיים והירהרה לרגע. שולי האוהל התנופפו ברוח בצלילי הצלפה.

“אם כך, אני מבקשת להתנצל בפניך, מר מקנזי, אם פגעתי בך באיזשהו אופן. אבל חשבתי שעדיף שתדע מה אני חושבת.”

“עדיף? עדיף למי מאיתנו בדיוק?” הוא קם על רגליו ופנה לעבר הפתח. במאמץ רב הוא הצליח לעצור את עצמו ולא לתפוס את צלחת החרסינה העמוסה עוגיות ועוגות, ולהטיל אותה על האדמה שתתנפץ כמחוות פרידה.

“לג’רמיה,” היא אמרה בקול אדיש מאחורי גבו. “לבריאנה. ואולי, בחור, גם לך.”

הוא הסתובב ופנה אליה שוב. “עדיף לי? למה את מתכוונת?”

היא משכה בכתפיה בתנועה זעירה.

“אם לא תוכל לאהוב את הילד בזכות עצמו, אז חשבתי שאולי תתייחס אליו יפה בזכות הרכוש שלו.”

הוא בהה בה והמילים נתקעו בגרונו. פניו להטו, והדם הלם בעוצמה
באוזניו.

“כן, כן. אני יודעת איך דברים מתנהלים,” היא הרגיעה אותו. “קל ופשוט להבין שגבר עלול שלא לפתח רגשות חיוביים כלפי ילד שאשתו ילדה מזרעו של גבר אחר, אבל אם —”

הוא צעד לעברה ותפס בעוצמה בכתפה. היא נבהלה לרגע. היא נרתעה ומיצמצה, ואור הנר היבהב על סיכת הקרנֶגורם שלה.

“גברתי היקרה,” הוא אמר בקול שקט, היישר אל תוך פניה, “אני לא רוצה את הכסף שלך. אשתי לא רוצה את הכסף שלך. וגם הבן שלי לא ייקח דבר ממך. אני מציע לך לדחוף אותו לתחת שלך, כן?”

אחר כך הרפה ממנה, הסתובב ויצא מהאוהל בצעד נמרץ, וכמעט התנגש ביוליסס, שעמד בפתח והביט אחריו בפליאה.

12

גבורה

בשעת אחר צהריים מאוחרת הסתובבו אנשים בין הצללים שהלכו והתארכו וביקרו ידידים, זה אצל מדורתו של זה, כדרכם בכל הימים הקודמים. אבל היום האווירה על צלע ההר היתה שונה.

בחלקה היא נבעה מעצב הפרידה המתוק — פרידה מחברים, פירוק אהבות חדשות, הידיעה שיש כאן אנשים שהלילה יראו את פניהם בפעם האחרונה עלי אדמות — ובחלקה היא נבעה מציפייה ומגעגוע הביתה ומהמחשבה על ההנאות והסכנות שממתינות בדרך לשם. התחושה הזאת נבעה גם מעייפות רבה — הילדים היו חסרי מנוחה, הגברים לחוצים מכובד האחריות שהוטלה עליהם, הנשים מותשות ממלאכת הבישול על מדורה ותחזוקת בגדיהם של כל בני המשפחה, מדאגה לבריאותם ולתאבונם למוצרי המזון, שנארזו והועמסו בשקי אוכף על גבי סוסים ופרדות.

לא התקשיתי להזדהות עם כל אלה. מעבר לריגוש שבמפגשים עם אנשים חדשים ובהאזנה לחדשות ולרכילויות, היה לי העונג — וזה בהחלט היה מענג, למרות ההיבטים העגומים יותר — לטפל במטופלים חדשים, לפגוש מחלות בלתי מוכרות, לרפא את כל שאפשר לרפא ולהתאמץ למצוא דרך לטפל במה שאינו בר־ריפוי.

ואולם גם הגעגועים הביתה היו עזים: געגוע לתנור הבישול הנוח שלי עם הסירים הענקיים ורשת הצלייה, לשלווה המוארת בחדר הטיפולים שלי הגדוש ניחוחות שיחי לוונדר וסרפד מיובשים התלויים מהתקרה, כשאבק זהוב מרחף באוויר אחר הצהריים. געגוע למזרן שלי, למיטתי הרכה, הנקייה, המכוסה סדיני פשתן בריח רוזמרין ואכיליאה.

לרגע עצמתי עיניים וראיתי בעיני רוחי חזון חמקמק של מקום המפלט המענג שלי, אבל אז פקחתי אותן וראיתי את המציאות כפי שהיא: רשת צלייה מפויחת ועליה שרידים שחורים של עוגיות שעורה חרוכות. נעליים רטובות וכפות רגליים קפואות. בגדים לחים מרוחים בחול ובלכלוך. סלי מזון ששפע תכולתם הידלדל לרמה של כיכר לחם אחת שעכברים כבר כירסמו אותה, עשרה תפוחים, חריץ גבינה קשה, שלושה תינוקות צווחניים ואֵם צעירה ומבולבלת אחת, ששדיה כואבים ופטמותיה סדוקות. עוד ראיתי כלה לחוצה ערב כלולותיה, שנראה כאילו עצביה המרוטים עלולים לפקוע בכל רגע. וגם נערה משרתת אחת עם פנים חיוורות וכאבי מחזור. וגם ארבעה גברים סקוטים שתויים למדי וגבר צרפתי אחד במצב דומה, שהסתובבו במחנה ומחוצה לו כמו דובים, ולא יהיו מסוגלים לעזור במלאכת האריזה שתתבצע עוד הערב. ו־כן: כאב עמוק ולופת בבטני התחתונה, שבישר לי על בואו של המחזור החודשי שלי. למרות שהטווח בין מחזור אחד למשנהו הלך וגדל אצלי עם הזמן, הפעם החליט גופי להצטרף אל ליזי ולארח לה לחֶברה.

חרקתי שיניים, תלשתי מטלית לחה שנתלתה לייבוש על אחד השיחים הסמוכים והלכתי בצעדים כבדים ובירכיים צמודות במורד השביל המוביל אל השוחה ששימשה כשירותי נשים.

כשחזרתי, הדבר הראשון שקידם את פני היה סירחון חם של מתכת לוהטת. אמרתי משהו מאוד לא מכובד, ביטוי צרפתי שלמדתי לפני שנים רבות בפריז, בהופיטל דז־אנז’, מקום שבו מילים גסות היו לא פעם התכשיר הרפואי הטוב ביותר שבנמצא.

מרסאלי בהתה בי בפה פעור, אבל ג’רמיין הביט בי בהערצה ומיהר לחזור על הביטוי. הוא עשה זאת במדויק ובמבטא פריזאי מקסים.

“סליחה,” אמרתי ושלחתי מבט מתנצל אל מרסאלי. “אבל מישהו השאיר את הקומקום על האש עד שכל המים התאדו, ועכשיו הוא שרוף!”

“לא חשוב, מאמא קלייר,” היא אמרה ונאנחה, ואז חזרה לנדנד את ג’ואני בזרועותיה משום שהתינוקת חזרה לצווח. “אבא שלו מלמד אותו מילים גרועות יותר בכוונה תחילה. יש לך אולי מטלית יבשה?” היא שאלה, אבל אני כבר יצאתי למסע חיפוש אחר מטלית כזאת או אביזר כלשהו שאוכל לתפוס בעזרתם את ידית הברזל של הקומקום.

לא מצאתי דבר פרט לכמה חיתולים רטובים וכבדים וגרביים לחים. אבל קומקומים היו מוצר יקר המציאות באזור הזה של העולם, ואני לא הייתי מוכנה להקריב את הקומקום שלי. עטפתי את כף ידי בקפלי החצאית שלי, תפסתי בידית הקומקום ושלפתי אותו מהאש. חום לוהט צרב את כף ידי מבעד לקפלי הבד הרטוב כמו מכת ברק. הרפיתי מהקומקום במהירות.

“מֶרְד!” אמר ג’רמיין בהזדהות עולצת.

“מֶרד בהחלט,” אמרתי ומצצתי את האגודל שלי, ששלפוחית הלכה והתפתחה בו. הקומקום שרק ועישן בין העלים הרטובים, ואני בעטתי בו לעבר חלקת בוץ.

“מֶרד, מֶרד, מֶרד, מֶרד,” שר ג’רמיין על פי לחן של שיר ילדים ישן בכישרון שירה מרשים, למרות שלאור הנסיבות איש לא העריך אותו במיוחד למרבה הצער.

“ילד, תהיה בשקט,” אמרתי לו.

הוא לא שמע בקולי, ובינתיים התחיל גם ג’מי לצווח עם ג’ואני. ליזי, שחזרה ושקעה בדכדוך הקבוע שלה אחרי שטוראי אוגילבי נפרד ממנה בעל כורחו, החלה לגנוח ממקום רבצה מתחת לשיח גדול. ופתאום התחיל לרדת ברד. כדורי קרח קטנים קיפצו על האדמה ונקשו בחדות על ראשי. תלשתי את המצנפת הרטובה מהענף שעליו היתה תלויה וחבשתי אותה. הרגשתי שאני נראית כמו קרפדה עצבנית, חבויה תחת פטרייה ביתית מאוד.

מטח הברד היה קצר, אולם מיד לאחר שנחלש, שמעתי מגפיים עולים בשביל הבוצי מאחורי — ג’יימי ואחריו הכומר קנת דונהיו התקרבו לעברי. שער ראשם היה רטוב לגמרי.

“הבאתי את הכומר הטוב שלנו לשתות כוס תה,” אמר ג’יימי, וחיוכו הזוהר שטף את כל הרחבה.

“יופי,” אמרתי בקול מבשר רעות, “אבל אין תה.” ואם הוא חושב ששכחתי את השיחה שלנו על סטיבן בונט, אז הוא טועה.

הוא פנה על עקביו לעבר מקור הקול שלי ונרתע לאחור בהגזמה, כאילו נדהם לראות אותי עם מצנפת.

“סאסנך, זאת את?” שאל בבהלה, ואז רכן קדימה והציץ בפני מתחת לקצה המצנפת שצנח עליהן, עדיין לא מאמין למראה עיניו. רק בשל נוכחותו של הכומר נמנעתי מלנעוץ את ברכי באזור הרגיש של ג’יימי והסתפקתי בניסיון להפוך אותו לאבן באמצעות מבט יוקד בסגנון החביב על המדוזות היווניות.

נראה שהוא לא הבחין במאמצי. ג’רמיין הסיח את דעתו. הוא רקד במעגלים קטנים ושר בקולי קולות את הקללה הצרפתית שהשמעתי קודם לכן. פרצופו של הכומר דונהיו הפך לוורוד בוהק מרוב מאמץ להעמיד פנים שהוא לא מבין צרפתית.

“טֶה טוּאה, קרטאן!” אמר לו ג’יימי והכניס יד לספוראן שלו. הוא אמר את המשפט — סתום את הפה, אידיוט קטן — בקול ידידותי למדי, אבל בנימת קולו ניכרה ציפייה ברורה לציות, ציפייה נחושה שלא הותירה פתח לערעור. ג’רמיין הפסיק לשיר בבת אחת. פיו נשאר פעור, וג’יימי מיהר לדחוק לתוכו סוכרייה. ג’רמיין סגר את פיו והתרכז בחוויה החדשה. השירים נשכחו.

שוב עטפתי את כף ידי בשולי השמלה וניסיתי לאחוז בקומקום, אבל ג’יימי רכן מאחורי, הרים ענף, השחיל אותו דרך ידית הקומקום ולקח אותו מידי.

“ווּאָלָה!” אמר והציג את הקומקום מול עיני.

“מֶרסי,” אמרתי אבל ללא כל הכרת טובה. למרות זאת לקחתי מידיו את הענף והלכתי אל פלג המים הקרוב, נושאת את הקומקום המעשן לפני כאילו היה רומח.

כשהגעתי אל הבריכה הקטנה המעוטרת סלעים, השלכתי לתוכה את הקומקום, שהשמיע רחש תוך כדי נפילה. תלשתי את המצנפת מראשי, זרקתי אותה על האדמה ודרכתי עליה. כתמי בוץ גדולים הופיעו על הבד הלבן.

“לא התכוונתי לומר שזה לא יפה לך, סאסנך,” שמעתי קול משועשע מאחורי.

זקרתי גבה קרירה לכיוונו.

“באמת? לא התכוונת לומר שלא יפה לי?”

“בחיי שלא, רק שהמצנפת הזאת גורמת לך להיראות כמו פטרייה רעילה. יותר יפה לך בלעדיה,” הוא הרגיע אותי. ואז משך אותי לעברו ורכן כדי לנשק אותי.

“אני לא מתכוונת לֹומר שהניסיון שלך להחמיא לי לא מוצא חן בעיני,” אמרתי ונימת קולי עצרה אותו במרחק כמה מילימטרים משפתי, “אבל אם תתקרב עוד מילימטר אחד, אנשוך לך את השפתיים בכל הכוח.”

הוא נרתע ממני כמו אדם שמרים אבן מהקרקע ורואה מתחתיה קן נחשי צפע. הוא הזדקף בזריזות אם כי הרחיק את ידיו ממותני בתנועה איטית מאוד.

“תראי,” הוא אמר, הטה את ראשו וכיווץ שפתיים, ומבטו סרק אותי. “את באמת נראית קצת משונה, סאסנך.”

זה היה נכון, ללא ספק, אבל דבריו כמעט גרמו לי לפרוץ בבכי. הוא הבחין בכך ככל הנראה, כי הוא אחז בכף ידי בעדינות רבה והוליך אותי אל סלע גדול.

“שבי,” אמר. “עצמי עיניים, יקרה שלי, ותני לעצמך לנוח רגע.”

התיישבתי, עצמתי עיניים והנחתי לכתפי להישמט. קולות שכשוך ונקישות מתכת באבן העידו שהוא לקח על עצמו לנקות את הקומקום ולמלא אותו.

הוא הניח את הקומקום המלא לרגלי בנקישה קלה ואז התיישב לצדו על האדמה, על ערימה של עלי שלכת לחים. הוא ישב בשקט מוחלט, שמעתי את נשימתו — נשיפות קלות כמו אנחה — ומדי פעם משך באפו או ניגב אותו בשרוול המעיל.

“סליחה,” אמרתי לבסוף ופקחתי את עיני.

הוא פנה לעברי בחיוך קל ונשא אלי את מבטו.

“על מה? את הרי לא סירבת להיכנס למיטה שלי, סאסנך — או לפחות אני מקווה שהמצב לא יידרדר עד כדי כך.”

המחשבה על התעלסות ברגע זה היתה ממוקמת נמוך עד מאוד ברשימה שלי, אבל החזרתי לו חיוך קלוש.

“אל תדאג,” אמרתי בעגמומיות. “אחרי שבועיים של שינה על האדמה לא הייתי מסרבת לשום הזמנה להיכנס למיטה, ולא אכפת לי מי עוד יהיה שם.” צחקתי אל מול מבטו ההמום.

דחפתי את הקומקום באצבעי. “אולי כדאי שאקח את זה עכשיו בחזרה למחנה. אני צריכה מים רתוחים כדי להכין חליטה מקליפת עץ ערבה. זה לוקח הרבה זמן.” זה אכן היה תהליך ממושך. הכנת החליטה תימשך יותר משעה, ועד אז כאבי המחזור שלי עוד ילכו ויחמירו.

“שתלך לעזאזל קליפת הערבה,” הוא אמר ושלף ממעמקי חולצתו בקבוקון כסוף. “נסי את זה. לפחות לא צריך להרתיח אותו קודם.”

פתחתי את הפקק המתברג ושאפתי את האדים שעלו מתוך הבקבוקון. ויסקי — אפילו ויסקי משובח מאוד. “אני אוהבת אותך,” אמרתי בכנות, והוא צחק.

“גם אני אוהב אותך, סאסנך,” הוא אמר ונגע בעדינות בכף רגלי.

לגמתי לגימה גדולה והרגשתי את הנוזל זורם במורד גרוני. הוא חילחל בנעימות דרך הרקמות הריריות שלי, הגיע לקרקעית, ואז עלה ממנו ענן מרגיע בצבע ענבר, מילא את כל החללים והחל להקיף בזרועות חמימות ומנחמות את מקור האי־נוחות שלי.

“וואו,” אמרתי באנחה ולגמתי שוב. עצמתי עיניים כדי להיטיב להרגיש את ההשפעה. בחור אירי אחד שהכרתי פעם טען בתוקף שוויסקי טוב מסוגל להחיות מתים. ברגע זה נטיתי להסכים איתו לגמרי.

“זה נהדר,” אמרתי כשפקחתי שוב את עיני. “מאיפה יש לך ויסקי כזה?” הוא היה לפחות בן עשרים שנה, אם אני מבינה משהו במשקאות סקוטיים, ובאיכות הרבה יותר טובה מזו של האלכוהול הגס שג’יימי זיקק על הרכס שמאחורי הבית.

“מג’וקסטה,” הוא אמר. “זאת היתה אמורה להיות מתנת חתונה לבריאנה ולבחיר לבה הצעיר, אבל היתה לי הרגשה שאת זקוקה לזה יותר מהם.”

“אתה צודק לחלוטין.”

ישבנו בדממה נעימה ואני המשכתי ללגום לאיטי. בד בבד הדחף שעלה בי קודם — לרצוח בטירוף את כל מי שאפגוש בדרכי — התפוגג ונעלם עם הוויסקי בבקבוקון הכסוף.

הגשם המשיך בשלו, ועלי העצים סביבנו נטפו טיפות. לא רחוק מאיתנו נחה ערימה של ענפי אורן כרותים. ניחוח השרף הקריר החריף שלהם הגיע לאפי, גובר על הריח הכבד יותר של העלים הרטובים הנרקבים, המדורות המעשנות והבדים הלחים.

“כבר עברו שלושה חודשים מאז המחזור האחרון שלך,” העיר ג’יימי באדישות. “חשבתי שאולי הוא נפסק לגמרי.”

תמיד הופתעתי כשהתברר לי עד כמה הוא דק־הבחנה, איך דבר אינו חומק מעיניו. אבל הוא הרי חוואי ובעל אדמות כעת, אז תגובתו היתה הגיונית. הוא הכיר מקרוב את ההיסטוריה הגינקולוגית של כל נקבת בעל חיים שהיתה ברשותו ואת מעגלי הייחום שלה. מתברר שלא היתה לו סיבה לנהוג אחרת איתי רק משום האי־סבירות שאהיה הרה עם שגר חדש או שאתחיל להתייחם.

“תראה, זאת לא מערכת עם ברז בקצה שאתה יכול פשוט לסגור, אתה יודע,” אמרתי בכעס־מה. “כלומר, לצערי. מה שקורה זה שהמחזור שלי כבר לא סדיר, מופיע לעתים רחוקות, ואז בסופו של דבר נפסק — אבל אין שום דרך לדעת מתי זה יקרה.”

“הבנתי.”

הוא רכן קדימה. זרועותיו היו שלובות סביב ברכיו, ומבטו ליווה את הזרדים והעלים שצפו על פני המים הזורמים מולנו.

“נראה לי שתהיה לך הקלה כשכל העסק הזה ייגמר. פחות בלגן, נכון?”

החלטתי שלא להיענות לדחף לערוך השוואה מינית של נוזלי גוף שונים בשלב זה.

“אולי זה מה שיקרה,” אמרתי. “אני אעדכן אותך בבוא הרגע, בסדר?”

הוא חייך חיוך קלוש, אבל היה לו די שכל לא להמשיך לעסוק בנושא. הוא הבחין היטב בכעס ובקוצר הרוח בקולי.

שתיתי עוד קצת ויסקי. צווחה חדה של נקר הידהדה במעמקי היער, ואז השתרר שקט. רק ציפורים מעטות העזו להתעופף במזג אוויר כזה. רובן פשוט הצטופפו במקומות מסתור שונים, אם כי שמעתי קרקורים עליזים של להקת ברווזים נודדת שהתמקמה איפשהו בהמשך הנחל. להם הגשם לא הפריע כלל.

ג’יימי התמתח לפתע. “אה… סאסנך?” הוא אמר.

“מה… מה העניין?” שאלתי.

הוא הרכין את ראשו ונראה שלא כהרגלו, כאילו הוא מתבייש במשהו.

“אני לא יודע אם טעיתי או לא, סאסנך, אבל אם כן — אני חייב לבקש את סליחתך.”

“כמובן. אני סולחת לך,” אמרתי בהיסוס קל. על מה בדיוק סלחתי לו עכשיו? סביר להניח שלא מדובר בניאוף, אבל עם ג’יימי זה יכול להיות כמעט כל דבר אחר — כולל תקיפה, הצתה, שוד בדרכים או דברי כפירה. אלוהים אדירים, אני מקווה מאוד שזה לא קשור לבונט.

“מה כבר עשית?”

“טוב, לא ממש עשיתי שום דבר בעצמי,” הוא אמר בראש מורכן. “אני מבקש שתסלחי לי על מה שאמרתי שאת תעשי.”

“באמת?” אמרתי, חשדנית מעט. “מה כבר הבטחת בשמי? אם אמרת לפארקארד קמפבל שאבוא שוב לבקר את האימא האיומה שלו…”

“לא, לא,” הוא אמר בהחלטיות. “שום דבר כזה. אני פשוט הבטחתי לג’וֹסאיָה בירדסְלי שאולי היום תוציאי לו את השקדים.”

“אתה הבטחת מה?!” נעצתי בו את עיני הפעורות. ידעתי מיהו ג’וֹסאיָה בירדסְלי: צעיר עם שקדים נפוחים ברמה שמעולם לא ראיתי. פגשתי אותו רק אתמול. אני זוכרת שהתרשמתי עמוקות מהאדֶנואידים המוגלתיים שלו. למעשה הרושם היה כה עז, עד שאתמול בארוחת הערב החלטתי לספר לכולם על מה שראיתי וגרמתי לליזי להחוויר ולהוריק, ולתת את תפוח האדמה השני שלה לג’רמיין. באותה הזדמנות אמרתי גם שניתוח הוא הפתרון היחיד האפשרי במצב כזה. לא ציפיתי שג’יימי ישתמש בדברי לקידום העסקים המקצועיים שלי.

“אבל למה?” שאלתי.

ג’יימי התנדנד מעט על ישבנו ונשא אלי את מבטו.

“אני רוצה אותו, סאסנך.”

“באמת? בשביל מה?” ג’וסאיָה היה בקושי בן ארבע־עשרה — כלומר, הוא חשב שהוא בן ארבע־עשרה. הוא לא ידע מתי בדיוק נולד, והוריו מתו לפני שנים רבות, אז איש לא ידע את תאריך הלידה שלו. אבל אפילו לגילו הוא היה בחור קטן־גוף שסבל מתזונה לקויה רוב חייו, עם רגליים עקומות מעט עקב מחלת הרככת. כמו כן ניכרו בו סימנים שמעידים על דלקות שונות שנגרמו מטפילים, וריאותיו שרקו בעקבות שחפת או ברונכיט קשה.

“אני רוצה שהוא ייקח שטח ברכס פרייזר, כמובן.”

“באמת? ואני חשבתי שיש לך יותר מועמדים מאשר שטחים לחלוקה.”

האמת היא שלא רק חשבתי כך. ידעתי שזה המצב. לא היה לנו כסף בכלל, למרות שכמה מהעסקאות שג’יימי עשה כאן במהלך הכינוס כיסו כמעט לגמרי את החובות שלנו לכמה מהסוחרים מקרוס קריק — חובות על מוצרי
מתכת, אורז, כלי עבודה, מלח ושאר פריטים קטנים. היה לנו שפע של אדמה — מיוערת ברובה — אבל לא היו לנו אמצעים לעזור לאנשים ליישב ולעבד אותה. משפחות צ’יזהולם ומקגיליבריי הביאו אותנו לקצה גבול יכולתנו למצוא אריסים.

ג’יימי רק נד בראשו כמתעלם מהקשיים.

“נכון, אבל ג’וסאיָה הוא בחור טוב.”

“הממ,” אמרתי בפקפוק. הבחור אכן נראה קשוח למדי — ואני שיערתי שלכך ג’יימי התכוון במילים “בחור טוב” — העובדה ששרד לבדו כבר שנים העידה על קשיחותו. “יכול להיות, אבל יש עוד הרבה כמוהו, לא? למה אתה רוצה דווקא אותו?”

“כי הוא בן ארבע־עשרה.”

הבטתי בו בתהייה. פיו התעוות בחיוך יבשושי.

“כל הגברים מגיל שש־עשרה עד שישים חייבים לשרת במיליציה, סאסנך.”

הרגשתי כיווץ לא נעים בתחתית הבטן שלי. כן, לא שכחתי את זימוניו הלא־רצויים של המושל, אבל איך עניין אחד קשור באחר? לא הבנתי, ולא הייתי באמת פנויה לחשוב מה בדיוק ההיבטים המעשיים של הדבר, אם יש כאלה בכלל.

“אז אתה מתכוון לעשות את זה?” שאלתי. “כלומר, להקים פלוגת מיליציה וללכת?”

“אני חייב,” אמר בפשטות. “טיירון מחזיק אותי בביצים, ואין לי שום חשק לבדוק אם הוא מוכן ללחוץ בכוח, כן?”

“מזה בדיוק חששתי.”

תמונת המצב הציורית כפי שג’יימי הציג אותה היתה די מדויקת למרבה הצער. המושל טיירון חיפש איש נאמן ומוכשר שיהיה מוכן לקחת על עצמו את משימת יישוב האזורים הפראיים של המושבה, לכן הוא העניק לג’יימי שטח גדול מזרחית לקו הפסקת האש ולא דרש דמי חכירה למשך עשר שנים. זאת היתה הצעה הוגנת, אבל לאור הקשיים שביישוב האזור ההררי, זאת לא היתה הצעה נדיבה כמו שנראתה בהתחלה.

הבעיה המרכזית היתה שאנשים שקיבלו מענקי אדמה כאלו נדרשו, על פי חוק, להיות גברים, פרוטסטנטים ראויים ומעל גיל שלושים. ג’יימי היה ראוי ומבוגר דיו, אבל טיירון ידע היטב — ובחר להתעלם מכך — שג’יימי קתולי.

יש לעשות כרצונו של המושל שהיה, במילים פשוטות, פוליטיקאי מוצלח מאוד: הוא ידע לשתוק בכל הנוגע לעניינים לא נוחים. אבל אם רק נעז להמרות את פיו, כל מה שעליו לעשות זה לשלוח מכתב פשוט לניו־ברן כדי לקחת את רכס פרייזר מידיה של משפחת פרייזר, כולל את האריסים שלה.

“אהה. אז אתה חושב שאם תיקח למיליציה את הגברים המתאימים מהרכס, בכל זאת תוכל להשאיר כמה שימשיכו לעבוד?”

“תראי, אין לי כל כך הרבה גברים בכלל, סאסנך,” הוא הטעים. “אוכל להשאיר את פרגוס בגלל היד שלו ואת מר וֶמיס כדי שישגיחו על ענייני הרכס. ומיס נחשב לאסיר משוחרר ככל שאנשים יודעים, ורק אנשים חופשיים חייבים להצטרף למיליציה.”

“ורק גברים כשירים כמובן — מה שמשחרר את בעלה של ג’ואנה גרנט. יש לו רגל מעץ.”

“כן, וגם את ארץ’ באג הזקן, שהוא כבר בן שבעים לפחות. אז מדובר בארבעה גברים ואולי עוד שמונה בחורים בני פחות משש־עשרה. אני גם לא צופה שום בעיות עם האינדיאנים. בטח לא בימים אלה.”

הסרט שקשר את המצנפת השתחרר לגמרי. תלשתי אותה מראשי. שערי הפזור התבדר לכל עבר, וקווצות מתולתלות נמרחו על עורפי הלח. ניסיתי לסרק את השיער באצבעותי.

“אבל למה ג’וֹסאיָה בירדסְלי כל כך חשוב לך?” שאלתי. “הרי ילד אחד בן ארבע־עשרה לא יכול לשנות ממש את המצב.”

“בירדסלי הוא צייד,” ענה ג’יימי, “אפילו צייד טוב. הוא הביא לכינוס קרוב למאתיים עורות של זאבים, צבאים ובונים — ואת כולם הוא צד לבדו, הוא אמר. אני לא הייתי עושה את זה טוב יותר.”

זה היה שיר תהילה של ממש. כיווצתי את שפתי בהבעת הערכה חרישית. בהרים שבהם הקמנו את ביתנו עורות של בעלי חיים היו יבול החורף העיקרי — היחיד, למעשה — שהיה לו ערך כלשהו. לנו לא היה כסף עכשיו, אפילו לא שטרות הנייר האלו שהמושבה הנפיקה ושהיו שווים מעט מאוד. אם לא יהיו לנו עורות למכור באביב, יהיה לנו קשה לרכוש זרעי תירס וחיטה שהיו דרושים לנו. ואם כל הגברים יתבקשו להקדיש חלק ניכר מימי החורף למסעות ברחבי המושבה ולדיכוי הרגולטורים במקום לצוד…

רוב הנשים שהתגוררו על הרכס היו מסוגלות לתפעל נשק חם, אבל אף אחת מאיתנו לא היתה מסוגלת לצוד ביעילות, משום שנדרשנו להישאר קרוב לבית ולמלא את תפקיד האימהות. אפילו בריאנה, שהיתה ציידת לא רעה, לא היתה יכולה להתרחק למשך יותר מחצי יום מג’מי, והמרחק הזה ודאי לא מספיק כדי לצוד זאב או בונה.

העברתי יד בתלתלי הרטובים בניסיון להתיר קשרים. “טוב. את זה הבנתי. אבל מה העניין עם הוצאת השקדים עכשיו?”

ג’יימי נשא אלי את מבטו וחייך. הוא לא ענה מיד, אלא קם והקיף אותי עד שעצר מאחורי. בתנועה החלטית חדה הוא אסף את הקווצות הפרועות ואת התלתלים המתנופפים וקלע מהם צמה מהודקת עבה שהשתלשלה על עורפי. אחר כך הוא רכן מעלי, לקח את הסרט שהחזקתי בידי וקשר אותה יפה.

“זהו,” הוא אמר והתיישב שוב לרגלי. “עכשיו, בעניין השקדים האלה — את הרי אמרת לבחוּר שחייבים להוציא לו אותם מיד או שמצב הגרון שלו ימשיך להידרדר.”

“אמת.”

כעת התברר שג’וֹסאיָה בירדסְלי האמין לדברי, ומאחר שכמעט מת בחורף שעבר כאשר כיב בגרונו תפח כל כך עד שכמעט חנק אותו, הוא לא היה מוכן לחוות שוב אירוע שכזה.

“את הרופאה המנתחת היחידה צפונית לקרוס קריק,” הדגיש ג’יימי באוזני. “מי עוד יכול לעשות את זה?”

“כן, זה נכון,” אמרתי בהיסוס, “אבל —”

“אז הצעתי לבחור הצעה,” קטע אותי ג’יימי. “חלקת אדמה אחת — רוג’ר הקטן ואני נעזור לו לבנות שם בקתה כשיגיע הזמן — והוא יתחלק איתי חצי־חצי מכל מה שישיג שם בעורות במשך שלושת החורפים הקרובים. הוא ענה שהוא מוכן לקבל את ההצעה שלי בתנאי שאת תוציאי לו את השקדים. זה חלק מהעסקה.”

“בסדר, אבל למה דווקא היום? אני לא יכולה לעשות ניתוח שקדים כאן, במקום הזה!” הצבעתי על היער הרטוב.

“למה לא?” תהה ג’יימי. “רק אתמול בלילה אמרת לי שזה ניתוח קטן — רק כמה חתכים קטנים בסכין הכי קטנה שלך, לא?”

שיפשפתי את אפי באגרוף קמוץ ונשפתי בקול מרוב כעס. “תראה, נכון שזה לא איזה מבצע ענקי ומסובך כמו כריתת רגל, אבל זאת טעות להסיק שמדובר בעניין פעוט!” למעשה זה היה ניתוח פשוט יחסית מבחינה כירורגית. תמיד קיים חשש מזיהום בעקבות ניתוח, וצריך להמשיך לטפל בגרון הפגוע בעדינות ובמיומנות — לא בדיוק תחליף ראוי לאנטיביוטיקה, אבל עדיף על הזנחה — וזה סיבך את העניינים.

“אני לא יכולה פשוט לפתוח לו את הפה, לתלוש את השקדים ולתת לו ללכת לדרכו,” אמרתי. “כשנחזור לרכס, אולי שם —”

“הוא לא מתכוון לעלות איתנו כבר עכשיו,” קטע אותי ג’יימי.

“ולמה לא?” שאלתי בכעס.

“הוא לא אמר למה בדיוק, רק שיש לו איזה עסק, משהו לעשות כאן, ושהוא יגיע לרכס פרייזר בשבוע הראשון של דצמבר. הוא יוכל לישון בעליית הגג של מחסן העשבים עד שנבנה לו את הבקתה שלו,” אמר ג’יימי.

“אז אתה — וגם הוא — מצפים שאני פשוט אחתוך לו את השקדים, אעשה כמה תפרים ואשלח אותו לדרכו בשירה ובריקודים?” שאלתי בציניות.

“עשית את זה יפה מאוד עם הכלב,” הוא אמר וחייך.

“אה… שמעת על זה.”

“ברור. שמעתי עליו ועל הבחור שקצץ לעצמו את הרגל בגרזן, ועל הילדים עם הפריחה, ועל כאב השיניים של גברת ביוכנאן, ועל הקרב שלך מול מוריי מקלאוד על כיסי המרה של הג’נטלמן ההוא…”

“כן, הייתי די עסוקה הבוקר.” נרעדתי קלות כשנזכרתי בהתרחשויות ולגמתי שוב מהוויסקי.

“כל הנוכחים בכינוס מדברים עלייך הבוקר, סאסנך. כשראיתי את ההמון שהתאסף סביבך היום, התחלתי לחשוב על סיפורי הברית החדשה.”

“הברית החדשה? סיפורי ישו?” שאלתי המומה. החיוך שלו התרחב.

“‘וכל ההמון מבקשים לגעת בו כי גבורה יצאה מאיתו וריפאה את כולם’,” הוא ציטט.

צחקתי בעגמומיות, אבל צחוקי נקטע בשיהוק קל. “מצטערת, בדיוק נגמרה לי הגבורה, אדוני.”

“אל תדאגי, מתוקה. יש עוד הרבה גבורה בבקבוק הזה.”

דבריו הזכירו לי להושיט לעברו את בקבוק הוויסקי, אבל הוא נופף בידו לאות ויתור. הוא שקע במחשבות. הברד נמס בשערו, ותלתליו הלחים נתלו כמו סרטי ברונזה נוזלית על כתפיו. הוא נראה כמו פסל של לוחם קדום, שחוק ונוצץ בפארק ציבורי כלשהו.

“אז תוציאי לבחור את השקדים ברגע שהוא יבוא אל הרכס?”

חשבתי על זה לרגע, ואז הינהנתי ובלעתי עוד לגימה. גם שם ההליך יהיה מסוכן. בימים רגילים אני מעדיפה שלא לבצע ניתוחים אלקטיביים שאינם מצילי חיים, אבל מצבו של ג’וסאיָה היה קשה באמת, ואם הזיהומים לא יטופלו, הם עלולים להרוג אותו בסופו של דבר — אלא אם כן אתערב ואתקן את המצב.

ג’יימי הינהן בשביעות רצון. “יופי. אני אארגן את זה.”

כפות רגלי הפשירו למרות שעדיין היו רטובות, וכל גופי התחיל להרגיש חמים, גמיש וקל תנועה. ואולם עדיין הרגשתי כאילו בלעתי סלע ושהבטן שלי מפוצצת, אם כי עכשיו כבר לא היה אכפת לי כל כך.

“חשבתי על עוד משהו, סאסנך,” הוא אמר.

“כן?”

“אם כבר מדברים על סיפורי התנ”ך…”

“נראה לי שאתה הוגה בהם כל היום, מה?”

“נו, טוב, אני פשוט חשבתי על זה. כשהמלאך בא אל שרה ואמר לה שהיא תלד בן ‘כעת חיה’ בעוד שנה, היא צוחקת ואומרת שזאת בדיחה מוזרה משום שכבר חדל להיות לה אֹורַח כנשים.”

הוא הביט בי בחשש.

“סביר מאוד להניח שרוב הנשים במצבה לא היו חושבות שזה מצחיק,” אמרתי לו בנחרצות, “למרות שלא פעם חשבתי שלאלוהים יש חוש הומור מוזר במיוחד.”

“גם אני חושב על זה מדי פעם, סאסנך,” הוא אמר כמעט באדישות. “בכל מקרה, בסופו של דבר הרי נולד לה ילד, נכון?”

“התנ”ך מספר שהיא ילדה בן, ואני בטח לא מתכוונת לטעון שספר בראשית משקר.” שקלתי לרגע את התבונה שבהמשך שתיית הוויסקי מהבקבוק, ובסופו של דבר החלטתי לדחות את הלגימה הבאה וסגרתי את הבקבוק. מאחורי שמעתי קולות תנועה לעבר המחנה שלנו וקלטתי כמה מילות שאלה שהגיחו מתוך הרוח הקרה.

“מישהו מחפש את ‘כבודו’,” אמרתי. “שוב.”

כבודו הציץ מעבר לכתפו ופניו התכרכמו מעט, אבל הוא לא מיהר להיענות לקריאה בשמו. הוא כיחכח בגרונו, וסומק קל החל לטפס במעלה הצוואר שלו.

“תשמעי, הרעיון שאני… מה שאני מנסה לומר,” הוא אמר והקפיד שלא להביט אל תוך עיני, “זה שככל שאני יודע, אם לא קוראים לך מריה הקדושה ואם רוח הקודש לא מעורבת בעניין, אז יש רק דרך אחת שבה אישה יכולה להרות. אני צודק?”

“עד כמה שאני יודעת, כן.” הצמדתי יד לשפתי כדי להשתיק שיהוק שעלה ממעמקים. “כן. כלומר, אם זה המצב, אז שרה כנראה עדיין בילתה במיטתו של אברהם למרות גילם, נכון?”

הוא עדיין לא הביט בי, אבל אוזניו האדימו מעט, ולפתע הבנתי באיחור ניכר לאן הוא חותר עם השיחה המקראית הזאת. הושטתי את כף רגלי ודיגדגתי אותו קלות בצלעות עם הבוהן שלי.

“אתה חושש שאולי כבר לא אחשוק בך אחרי זה?”

“לא רצית אותי במיוחד עכשיו,” הוא אמר בהיגיון רב מבחינתו, ועיניו הביטו בעלים המעוכים על האדמה סביבו.

“תראה, אני מרגישה כאילו הבטן שלי מלאה שברי זכוכית. ויש את אלה שמחפשים אותך בחוץ ועומדים לפרוץ בכל רגע דרך השיחים עם להקת כלבי ציד,” אמרתי בגסות־מה. “אתה באמת רוצה להזמין אותי לחוות את תענוגות הבשר איתך כאן, בין העלים הרטובים הרקובים? כי אם זה מה שאתה חושב אז —”

“לא, לא,” הוא מיהר לענות. “לא התכוונתי ממש עכשיו! אני התכוונתי רק לשאול — כלומר, חשבתי שאולי —” קצות אוזניו כבר היו אדומים כהים. פתאום הוא קם והתנער מהעלים במופגן.

“ג’יימי פרייזר,” אמרתי בניסיון להישמע שקולה ומחושבת, “אם היית מכניס אותי להיריון בשלב זה של חיינו, הייתי צולה את הביצים שלך על שיפוד.” נשענתי לאחור והרמתי אליו את מבטי. “עכשיו, בכל הנוגע לכניסה למיטה שלך, לעומת זאת…”

הוא הפסיק להתנער והביט בי. חייכתי אליו והרפיתי את שרירי פני, למרות שהיה ברור לי שהוא מכיר את ההבעה שלי.

“אז ברגע שתהיה לך מיטה ראויה לשמה,” אמרתי, “אני מבטיחה שלא אסרב לישון בה.”

“הממ,” הוא אמר ונשם עמוק, ופתאום הוא נראה שוב שמח. “נו, טוב. אם ככה, אז הכול בסדר. אני פשוט… כלומר, תהיתי — את יודעת.”

השיחים מאחורינו רישרשו לפתע, ואז התגלו לעינינו פניו הדקיקות החרדות של מר ומיס.

“אה. זה אתה כאן, אדוני,” הוא אמר, וניכר שהוקל לו.

“כן, זה אני, ככה נראה לי,” אמר ג’יימי וּויתר על המשך השיחה איתי. “יש בעיות, מר ומיס?”

תשובתו של ומיס התעכבה משום שמעילו ומכנסיו נלכדו בקוצי השיח שממנו הגיח, ואני נאלצתי לקום ולעזור לו להיחלץ משם. ומיס היה מנהל חשבונות שנאלץ למכור את עצמו לעבדות כאריס. החיים בטבע הפראי לא התאימו לו כלל, בדיוק כשם שהוא לא התאים להם.

“אני מתנצל מעומק הלב על שאני מטריד אותך, אדוני,” הוא אמר בפנים אדומות. הוא שלף בתנועה עצבנית זרד קטן שנלכד בשער ראשו הבהיר, הקלוש, שהתנופף ברוח.

“העניין הוא ש… תראה… היא באמת אמרה שהיא מתכוונת לחתוך אותו מהמצח עד המפשעה עם הגרזן שלה אם הוא לא יעזוב אותה ויסתלק, והוא אמר ששום אישה לא תדבר אליו ככה, אבל היא באמת יש לה גרזן אז…”

ג’יימי, שכבר היה רגיל לסגנון הדיבור של ומיס, נאנח, לקח את בקבוק הוויסקי, פתח את הפקק ולגם לגימה ממושכת. אחר כך הרחיק את הבקבוק מפיו ונעץ מבט נוקב בוומיס.

“מי?”

“מי? אה… סליחה. לא אמרתי? רוזָמוּנד לידסֵי ורוני סינקלייר.”

“מממ.”

אלו לא היו חדשות טובות. לרוזמונד לידסי באמת היה גרזן. היא היתה עסוקה בצליית חזירים על גחלים מעץ אגוז בבור סמוך לנחל. היא עצמה שקלה קרוב למאה קילו, ולמרות שבדרך כלל היתה אישה נעימה ומשעשעת, היא היתה ידועה גם בכך שכשהיא מאבדת את הסבלנות, היא מסוכנת. רוני סינקלייר, לעומת זאת, היה אדם שמסוגל להוציא משלוותו אפילו את המלאך גבריאל, שלא לדבר על אישה שמנסה לבשל בגשם.

ג’יימי נאנח שוב ונתן לי את הבקבוק. הוא זקף את כתפיו, ניער טיפות מים מצעיפו המשובץ וסידר אותו על כתפו.

“לך תגיד להם שאני כבר מגיע, מר ומיס,” אמר.

פניו הדקות של ומיס הביעו זהירות וחשש, כיוון שלצורך כך יהיה עליו להתקרב עד לטווח שמיעה של רוזמונד לידסי עם הגרזן שלה, אבל הוא פחד עוד יותר מג’יימי. הוא קד במהירות, הסתובב ונכנס היישר אל תוך שיח האוכמניות, שוב.

קול צפירה בישר לנו על הגעתה הצפויה של מרסאלי עם ג’ואני בזרועותיה. היא העיפה ענף דקיק שדבק במעילו של ומיס, בירכה אותו לשלום במנוד ראש ועקפה אותו בזהירות.

“פאפא,” אמרה ללא הקדמות, “אתה חייב לבוא מהר. הכומר קנת נכנס למאסר.”

גבותיו של ג’יימי התרוממו באחת. “מאסר? ממש עכשיו? מי אסר אותו?”

“כן, בדיוק עכשיו. איזה גבר שמן ומגעיל שאמר שהוא השריף של המחוז. הוא בא לכאן עם עוד שני גברים והם שאלו מי זה הכומר, וכשהאב קנת אמר שזה הוא, הם תפסו אותו, אחד בכל צד, ולקחו אותו מכאן אפילו בלי לבקש ממך רשות!”

דם עלה אל פניו של ג’יימי. שתי האצבעות הנוקשות שלו תופפו קלות על צדי מכנסיו.

“הם לקחו אותו מהמדורה שלי?” הוא אמר. “בני זונות!”

ברור שזו היתה שאלה רטורית, ועוד לפני שמרסאלי הספיקה לענות עליה, קול צעדים מתקרבים נשמע מהצד השני, ובריאנה הופיעה מאחורי עץ אורן.

“מה עכשיו?” הוא נבח לעברה. היא נרתעה לאחור.

“אה… ג’ורדי צ’יזהולם אומר שאחד החיילים גנב נתח בשר מהמדורה שלו ומבקש שתיגש לדבר על זה עם סגן הייז. אתה מוכן?”

“כן,” הוא השיב מיד, “אבל עוד מעט. בינתיים לכי עם מרסאלי ותבררו לאן לקחו את האב קנת. מר ומיס —” אבל האיש הצליח סוף־סוף להשתחרר מקוציו של שיח האוכמניות. קול חבטה עמום במרחק העיד על בהילותו למלא אחר ההוראה שקיבל.

מבט מהיר בפניו של ג’יימי שיכנע את שתי הנשים הצעירות לבצע נסיגה מהירה, ובתוך שניות נותרנו שוב רק שנינו לבד. הוא שאף אוויר מלוא ריאותיו ונשף אותו לאט בשיניים חשוקות.

התחשק לי לצחוק, אבל התאפקתי. במקום זה התקרבתי אליו. למרות הקור והלחות ידעתי שאוכל לחוש את חום גופו דרך הבגדים שעטפו אותו.

“אצלי לפחות רק החולים מבקשים שאגע בהם,” אמרתי והושטתי לו את הבקבוק. “אז מה אתה עושה כשהתעוזה שלך נגמרת?”

הוא השפיל אלי מבט, וחיוך איטי התפשט על פניו. הוא התעלם מהבקבוק המושט, חפן את פני בשתי ידיו ונשק לי על השפתיים בעדינות רבה.

“את זה,” הוא אמר.

אחר כך הסתובב וצעד במורד הגבעה, מן הסתם מלא תעוזה מחודשת.

13

שעועית ובשר צלוי

לקחתי את הקומקום וחזרתי למחנה שלנו, אבל כשהגעתי אליו גיליתי שהוא נטוש, לפחות כרגע. קולות צחוק במרחק רמזו לי שליזי, מרסאלי וגברת באג — כנראה עם ילדיהן — בדרכן לשירותי הנשים. שירותים אלה היו לא יותר מתעלה שנחפרה במרחק־מה מהמחנה, מאחורי מסך שיחי ערער שצמחו שם לנוחות המשתמשות. תליתי את הקומקום המלא מעל האש כדי להרתיח מים, ולרגע עמדתי בשקט ותהיתי איפה ולְמה כדאי שאקדיש את מאמצַי היום.

הבעיה שנוצרה באשר לכומר קנת היתה כנראה הרצינית ביותר בטווח הארוך, אבל מעורבותי בה לא תביא מן הסתם כל תועלת. עם זה אני באמת רופאה, ולרוזָמונד לידסי באמת יש גרזן. החלקתי את שערי הרטוב ואת בגדי הלחים כדי שייראו מסודרים איכשהו והתחלתי להתקדם במורד ההר לעבר הערוץ. מצנפת השינה נותרה להתמודד עם גורלה לבדה.

עד מהרה התברר לי שגם ג’יימי ראה כמוני את סדר העדיפויות של המקרים הדחופים שדורשים את טיפולו. כאשר הצלחתי לחלץ את עצמי מתוך סבך עצי הערבה שצמחו על גדות הנחל והגחתי אל הרחבה הפתוחה, מצאתי אותו עומד לצד בור הצלייה, שקוע בשיחה ידידותית רגועה עם רוני סינקלייר, וכל אותו הזמן הוא נשען בקלילות על ידית הגרזן שאותו הצליח איכשהו לחלץ מידיים מסוכנות ולקחת לעצמו.

נרגעתי מעט למראה המחזה הזה ולא מיהרתי להצטרף לחבורה. היה ברור לי שרק אם רוזמונד תחליט לחנוק את רוני במו ידיה או להכות אותו למוות בשוק חזיר צלויה, יידרשו כאן שירותי הרפואה שלי. פרט לכך לא הייתי נחוצה.

בור הצלייה היה גדול. שיטפון שהתחולל כאן בעבר הרחוק פער בור
במדרון המתון היורד אל הנחל, על גבול הגדה הבוצית. עם השנים הורחב
הבור באתי חפירה, ואם לשפוט על פי הסלעים המושחרים סביבו ופיסות הפחם הפזורות בבוץ הכבד, ניכר שהיה בשימוש. למעשה כמה אנשים השתמשו בו כעת בו־בזמן. תערובת הריחות שיצרו חלקי עופות, חזירים, כבשים ואופוסומים, שהונחו מעל גחלים לוחשות של עצי תפוח ואגוז, עוררה את תאבוני. מראה הבור עצמו היה קצת פחות מעורר תיאבון. ענני עשן לבן היתמרו מגושי העץ הלחים והסתירו חלקית כמה גושי בשר, שהיו מונחים על פסי מתכת מעל מדורות לוהטות. רבים מהגושים האלה נראו במטושטש כמו איברי אדם. הצטמררתי כשנזכרתי, באופן חי מדי, במדורות הצלייה בג’מייקה, שבהן נשרפו גופות העבדים שלא שרדו את המסע הקשה באוקיינוס. בלעתי רוק וניסיתי להדוף מתודעתי את הזיכרונות הקשים ואת הריח המחליא שעלה ממדורות הקבורה הללו.

ברגע זה ממש עבדה רוזמונד בהמשך הבור. שמלתה היתה מופשלת עד מעל לברכיה השמנמנות, ושרווליה המקופלים חשפו את זרועותיה האימתניות בשעה שמזגה רוטב אדמדם על הצלעות החשופות של גוויית חזיר ענקי. לידה היו מונחים עוד חמישה גושי בשר עצומים עטופים ביריעות קנווס לחות, וענני עשן ריחני לבן היתמרו מהם והתפוגגו בגשם המזרזף.

“זה רעל זה, מה שהיא עושה כאן!” אמר סינקלייר בסערת רגשות גלויה כשהתקרבתי מאחוריו. “היא תהרוס הכול, זאת. אפילו חזירים לא ירצו לאכול את הבשר כשהיא תגמור איתו, זאת!”

“אלה חזירים, רוני,” אמר לו ג’יימי בסבלנות מרשימה. הוא גילגל את עיניו לעברי, ואז הביט אל הבור שבו שומן חזירים רותח נטף על הגחלים שמתחת. “לדעתי, אין כמעט שום דבר שאתה יכול לעשות לחזיר — אני מתכוון בענייני אוכל — שלא יהיה ראוי לאכילה.”

“נכון מאוד,” אמרתי, נחלצת לעזרתו, וחייכתי אל רוני. “בייקון מעושן, צלעות על האש, בשר־מותן צלוי, בשר אפוי, נקניקיות, נקניקים מעושנים, מעדני לבלב ואיברים פנימיים, נקניקי דם. אומרים שאפשר להכין משהו מכל חלק וחלק של החזיר, פרט לצווחה שלו.”

“כן, בסדר, אבל כאן זה ברביקיו, לא?” אמר רוני בעיקשות והתעלם מהניסיון הקלוש שלי להיות משעשעת. “כל אחד יודע שצריך להרטיב את בשר החזיר עם חומץ, כל אחד! ככה נכון להכין חזיר על האש! תגידי — את היית שמה חצץ בנקניק שאת מכינה? היית מבשלת בשר חזיר עם זבל עופות? גועל נפש!” הוא הצביע בסנטרו על קערת החרס הלבנה שרוזמונד החזיקה תחת זרועה בתנועה שהיתה אמורה להבהיר כי לפי דעתו הדברים המונחים בה הם בשר־פיגולים דוחה.

ניחוח נעים הגיע לאפי כשהרוח שינתה את כיוונה. ככל שהצלחתי לנחש על פי הריח לבדו, הרוטב שרוזמונד השתמשה בו הכיל עגבניות, בצלים, פלפל אדום וסוכר בכמות שהספיקה כדי ליצור מעטפת קשה לבשר וריח קרמֶל מסחרר שמילא את האוויר.

“לדעתי הכנת הבשר בשיטה הזאת עושה אותו עסיסי במיוחד,” אמרתי. הקיבה שלי התכווצה וקירקרה מתחת לגופיית התחרה שלי.

“והחזירים שיש לנו כאן היו חבורה שמנמנה עוד קודם,” אמר ג’יימי בנעימות לרוזמונד, שנשאה אלי זוג עיניים זועמות. רגליה היו שחורות עד גובה הברכיים, ועל פניה זלגו טיפות גשם, זיעה ופיח עד לסתה המרובעת. “אלה היו חזירי בר, גברתי, או גדלו בחווה?”

“חזירי בר,” היא ענתה בגאווה. ואז הזדקפה והסיטה קווצת שיער רטוב ממצחה. “החזירים האלה אכלו בעיקר ערמונים ואגוזים. אין עוד משהו שיכול לתת לבשר טעם וריח כל כך טובים!”

רוני סינקלייר השמיע את אחד הצלילים הסקוטיים האלו שמביעים זלזול ובוז. “ברור! הטעם כל כך טוב שאת צריכה להסתיר אותו מתחת לשכבה ענקית של הרוטב המגעיל שלך! תסתכלי, הבשר נראה כאילו הוא עוד לא מוכן בכלל, אלא נא לגמרי ומדמם!”

בתגובה החזירה רוזמונד לידסי הערה חריפה בדבר גבריותם של אנשים שנרתעים מכמה טיפות דם. רוני ההמום נראה כאילו הוא לוקח את הערתה באופן אישי. ג’יימי מיהר להשתחל ביניהם והקפיד להרחיק מהם את הגרזן.

“אני בטוח שהבשר מבושל מצוין,” אמר בקול מרגיע. “תראה, גברת לינדסי עובדת קשה מאוד כבר מהבוקר, עוד לפני שהשמש זרחה.”

“הרבה לפני זה, אדון פרייזר,” השיבה הגברת בחיוך שבע רצון. “אם אתה רוצה להכין ברביקיו כמו שצריך, תתחיל את ההכנות יום אחד קודם ותטפל בבשר כל הלילה. אני עובדת על החזירים האלה כאן מאז אתמול אחר הצהריים.” היא שאפה עמוק אוויר מלא עשן, ופניה הביעו עונג עילאי.

“וזה החלק הכי טוב, הרוטב הזה! אבל מזון איכותי כזה מתבזבז עליכם, ממזרים סקוטים גסי־רוח,” אמרה רוזמונד בעודה מסירה את כיסוי הקנווס מעל גושי הבשר ומחזירה אותם למקומם. “אתם עם החומץ הזה שלכם כבשתם לכם את הלשון ככה שכבר אין לכם מושג מה אתם אוכלים בכלל. אני מתאמצת מאוד כאן כדי שקֶני לא ייקח את הרוטב הזה וימרח בו את הלחם־תירס או ישפוך לדייסת השיבולת בבוקר.”

כשענה לה, הגביר ג’יימי את קולו כדי להתגבר על תשובתו הזועמת של רוני על ההאשמות החריפות האלה.

“ותגידי לי — קני הוא האיש שצד בשבילך את חזירי הבר האלה? כי עד כמה שאני יודע, אלה חיות עצבניות במיוחד. די מסוכן לנסות לתפוס יצור בגודל הזה. קצת דומה לחזירי הבר שהיינו צדים בסקוטלנד, נכון?”

“קֶני?” רוזמונד נחרה בבוז והעיפה מבט חם לעבר המדרון שמעלינו, שבו עמד בעלה — שגודלו היה בערך מחצית מגודלה, והוא כנראה עסק במשהו הרבה פחות מעייף או מסוכן. “ממש לא, אדון פרייזר. אני הרגתי את כל אלה בעצמי עם גרזן,” הוסיפה, וכדי להדגיש את העניין, הצביעה על הכלי המדובר וכיווצה זוג עיניים מאיימות לעבר רוני סינקלייר. “פוצצתי להם את הגולגולת במכה אחת כל אחד. כן, בהחלט. אני!”

רוני, שלא היה האדם הפיקח ביותר על ההר, סירב לקלוט את הרמז ששוגר לעברו.

“היא משתמשת בעגבניות, זאת, מק דאב!” הוא סינן מבין שיניו, משך בשרוולו של ג’יימי והראה לו את הקערה שבה נקרש נוזל אדמדם. “אלה קוראים להם תפוחי השטן! היא תרעיל כאן את כולנו, זאת!”

“באמת, רוני! אני ממש לא חושב כך,” אמר ג’יימי, אחז בעוצמה בזרועו של סינקלייר וחייך חיוך רחב אל רוזמונד. “אני מבין שאת מתכוונת למכור את הבשר הזה, נכון, גברת לינדסי? קשה לי להאמין שסוחר טוב יהרוג את הלקוחות שלו, מה?”

“עוד לא איבדתי אפילו לקוח אחד, אדון פרייזר,” הינהנה רוזמונד בהסכמה. היא קילפה את עטיפת הקנווס מעל פיסת בשר נוספת ומזגה עליה רוטב בכף עץ. “ושמעתי רק מילים טובות על הטעם של הבשר שאני מכינה,” היא אמרה, “למרות שזה קרה בבוסטון, העיר שממנה אני מגיעה.”

העיר שבה לאנשים יש שכל וטעם טוב, אמרה נימת קולה בבירור.

“אני פגשתי איש אחד שבא מבוסטון בפעם שעברה שנסעתי לשָרלוטוויל,” אמר רוני, וגבותיו השועליות התכווצו בסלידה. הוא ניסה להשתחרר בכוח מאחיזתו של ג’יימי אך לשווא. “הוא סיפר לי שאצלכם אוכלים שעועית לארוחת בוקר וצדפות לארוחת ערב, ושככה הוא רגיל מאז שהיה תינוק. פלא בעיני שהוא בעצמו לא התנפח מכל זה כמו כליה של חזיר. מי ממלא את הגוף שלו בכזה זבל, מי?”

“שעועית, שעועית, שעועית. השעועית טובה ללב אמיץ,” אמרתי בקול עליז וניצלתי את ההפוגה שהשתררה כדי להמשיך בדקלום: “כמה שיותר תאכל ממנה, כך יותר תפליץ. וכמה שתפליץ, יותר טוב יהיה לך — אז הבה נאכל שעועית בכל ארוחה!”

פיו של רוני סינקלייר נפער בתדהמה כמו גם פיה של גברת לינדסי. ג’יימי פרץ בצחוק, והתדהמה של רוזמונד התחלפה במהירות בצחוק רועם. כעבור רגע גם רוני הצטרף לאווירה הכללית, ולמרות שלא רצה לצחוק, שפתיו התעקלו בחיוך קל.

“אני בעצמי גרתי בבוסטון פעם,” אמרתי בקול שקט כאשר הצחוק סביבי גווע. “גברת לינדסי, אני חייבת לומר לך שהריח מעולה!”

רוזמונד הינהנה בסיפוק.

“באמת נכון, גברתי. הריח מעולה.” היא רכנה לעברי והנמיכה מעט את קולה. היא כבר לא נשמעה זועמת. “המתכון הפרטי שלי — זה מה שעושה את הטעם והריח כאן,” אמרה וחבטה בכף העץ בקערת החרס שלה. “הוא מדגיש את הטעם של הבשר, את מבינה?”

פיו של רוני נפתח, אבל רק צווחה קטנה נפלטה ממנו כאשר ג’יימי הגביר את הלחץ על שריר הקיבורת שלו. רוזמונד התעלמה ממנו ופנתה לשוחח עם ג’יימי. השיחה הסתיימה כאשר השניים סיכמו ביניהם שהמבשלת תשמור חזיר שלם למשתה החתונה.

לשמע שיחתם הבטתי בג’יימי. לאור העובדה שהכומר קנת היה כנראה בשעה זו בדרכו חזרה לבולטימור או לבית הכלא באדנטון, היו לי ספקות אם יתקיימו בכלל טקסים ונשף חתונה הלילה.

עם זאת, כבר למדתי לעולם לא לזלזל ביכולותיו של ג’יימי. הוא נתן עוד כמה מחמאות לגברת לידסי ואז פנה משם, גורר אחריו את רוני המסכן הרחק מבור הצלייה. הוא עצר לרגע לידי, אבל רק כדי למסור לי את הגרזן.

“תשמרי עליו, טוב, סאסנך?” אמר ונשק לי קלות. אחר כך השפיל אלי מבט מחייך. “ותגידי לי, איפה למדת כל כך הרבה על תופעות הטבע שקשורות לשעועית?”

“בריאנה חזרה הביתה יום אחד עם השיר הזה כשהיתה בת שש,” אמרתי בחיוך. “זה באמת שיר ילדים.”

“אז תגידי לה לשיר אותו לגבר שלה,” יעץ לי ג’יימי וחיוכו התרחב. “הוא יכול לכתוב אותו בפנקס הקטן שלו.”

הוא פנה ללכת וכרך את זרועו בחביבות סביב כתפיו של רוני סינקלייר, שנראה כאילו הוא מתכוון לחמוק ממנו ולחזור אל בור הצלייה.

“בוא, בוא איתי, רוני,” אמר ג’יימי. “אני צריך להחליף כמה מילים עם הקצין האמיץ שלנו, סגן הייז. גם הוא רוצה לקנות בשר מגברת לינדסי, אני חושב,” הוסיף ומיצמץ אלי בסגנונו הינשופי, במה שלדעתו היה קריצה. אחר כך פנה שוב לעבר רוני. “אבל אני יודע שהוא ישמח לשמוע את כל מה שתוכל לספר לו על אבא שלו. שמעתי שהיית חבר קרוב וטוב של גאבין הייז, נכון?”

“אהה,” אמר רוני, והיבבה שבקעה מבין שפתיו נרגעה מעט. “כן, כן. גאבין היה איש הגון. חבל מאוד על מה שקרה.” הוא נד בראשו במחווה שהביעה בבירור את דעתו על מותו של גאבין לפני כמה שנים. “הבן שלו, הוא יודע מה קרה?”

זו היתה שאלה רגישה במיוחד. למעשה גאבין הוצא להורג בתלייה בצ’רלסטון באשמת גניבה — מוות מביש בכל קנה מידה.

“כן,” אמר ג’יימי חרש. “הייתי חייב לספר לו, אבל אני חושב שהוא ירגיש קצת יותר טוב אם תספר לו קצת על הדברים שאבא שלו עשה לפני כן. אולי תספר לו איך נראו החיים שלנו שם, בארדסמויר.” משהו רך נגע בפניו של ג’יימי כשהוא הביט ברוני. אותה רכות, כך ראיתי, הצטיירה גם על פניו של סינקלייר.

ידו של ג’יימי התהדקה סביב כתפיו של רוני ואז נשמטה, והשניים ירדו יחד במורד הגבעה, צועדים כתף אל כתף. כל חילוקי הדעות סביב הבשר הצלוי נשכחו כלא היו.

“איך נראו החיים שלנו שם…” הוא אמר. עקבתי אחריהם במבטי וראיתי שני אנשים שהגורל חיבר ביניהם פעם, וכעת משפט פשוט אחד חיבר אותם שוב. חמש מילים שהזכירו קִרבה שנוצרה בעקבות ימים, חודשים ושנים של קשיים שחוו יחד. הם היו חבורה קטנה וסגורה בפני כל מי שלא חווה את החיים כמוהם. ג’יימי דיבר על ארדסמויר לעתים רחוקות מאוד, וכמוהו גם שאר האנשים ששרדו את המאסר שם והצליחו להגיע לכאן, אל העולם החדש.

ערפל החל לכסות את צלע ההר, והשניים נעלמו בו מעיני בתוך רגעים ספורים. מתוך היער הערפילי שמעלי עלו קולות של גברים סקוטים והגיעו עד לבור הצלייה. הם שרו בחדווה:

“השעועית, השעועית — טובה ללב אמיץ. כמה שיותר תאכל ממנה, כך יותר תפליץ…”

כשחזרתי אל המחנה שלנו, גיליתי שרוג’ר כבר שב ממשימותיו. הוא עמד ליד המדורה ושוחח עם בריאנה בהבעה מודאגת.

“אל תדאג,” אמרתי לו כשרכנתי לצדו כדי לקחת את הקומקום הרותח. “אני משוכנעת שג’יימי יפתור את הבעיה איכשהו. הוא בדיוק הלך לטפל בה.”

“באמת? הוא הלך לשם!?” הוא נראה מבוהל. “הוא כבר יודע על זה?”

“כן, וברגע שהוא ימצא את השריף, הכול יסתדר על הצד הטוב ביותר,
אני מאמינה.” הפכתי ביד אחת את קנקן התה הסדוק שבו השתמשתי במחנה, ניערתי ממנו את העלים המשומשים אל הקרקע, הצבתי אותו על השולחן ומזגתי לתוכו מעט מים רותחים מהקומקום כדי לחמם אותו. יום ארוך עבר עלי, וסביר להניח שלפנַי עוד ערב ארוך. כבר השתוקקתי ללגום מעט תה שנחלט כהלכה כדי להשיב את נפשי, ולצרף אליו פרוסה של עוגת פירות שאחד ממטופלי נתן לי הבוקר.

“הוא הלך למצוא את השריף?” רוג’ר הביט בבריאנה בתימהון. “עכשיו הוא משסה בי את השריף?”

“משסה בך את השריף? מי משסה?” אמרתי, וכעת היה תורי לתהות. תליתי את הקומקום בחזרה במקומו על החצובה שמעל האש ולקחתי את קופסת הפח ובה עלי התה. “מה עוללת שוב, רוג’ר?”

סומק קל הופיע בלחייו, אבל עוד לפני שהספיק לענות לי, בריאנה נחרה קלות.

“רוג’ר הלך להגיד לדודה ג’וקסטה מה בדיוק הוא חושב עליה ועל התוכניות החצופות שלה,” היא אמרה במבט משועשע מרושע, כאילו דמיינה את ההתרחשות. “בחיי, הייתי רוצה להיות שם!”

“ומה בדיוק אמרת לה, רוג’ר?” שאלתי בסקרנות.

הסומק העמיק, והוא הסיט את מבטו מעיני.

“אני לא רוצה לחזור על הדברים,” אמר קצרות. “השתמשתי במילים שלא ראוי לומר לאישה, שלא לדבר על אישה מבוגרת, ובעיקר לא לאישה שעומדת להיות קרובת משפחה שלי אחרי החתונה. בדיוק שאלתי את בריאנה אם לדעתה כדאי שאלך ואתנצל בפני הגברת קמרון עוד לפני הטקס.”

“לא!” אמרה בריאנה בהחלטיות. “איזו חוצפה יש לה! היתה לך זכות מלאה לומר לה את כל מה שאמרת!”

“טוב, אני לא מתחרט על תוכן הדברים,” אמר לה רוג’ר וניסה לחייך, “אלא רק על הצורה.” הוא פנה אלי. “את מבינה, אני חושב שאולי כדאי שאגש להתנצל בפניה כדי שלא ייווצר מצב מוזר מדי הערב. לא הייתי רוצה לקלקל את החתונה של בריאנה.”

“החתונה של בריאנה? אתה חושב שאני הולכת להתחתן לבד?” היא שאלה והנמיכה לעברו את גבותיה האדמוניות.

“טוב, לא. ברור שלא,” הוא נאנח וליטף בעדינות את לֶחייה. “את יכולה להיות בטוחה שאעמוד שם לצדך, אבל מבחינתי, כל עוד אנחנו נשואים בסופו של עניין, לא ממש אכפת לי כל עניין הטקס. לעומת זאת את בטח רוצה שהכול יהיה נחמד ונעים, נכון? חבל לי להרוס את הערב כשהדודה החביבה שלך תדפוק לי בראש מקל מהמדורה עוד לפני שאספיק לומר לך ‘מקודשת’.”

בשלב זה כבר הייתי סקרנית מאוד לדעת מה בדיוק הוא אמר לג’וקסטה, אבל החלטתי שאולי עדיף לטפל כרגע בנושא הבוער יותר, כיוון שבשעה שעמדנו ושוחחנו ליד המדורה נראה שלא תהיה חתונה בכלל ולא יהיה מה להרוס.

“אז ג’יימי הלך לחפש את הכומר קנת עכשיו,” סיימתי את ההסבר שלי. “מרסאלי לא בדיוק זיהתה את השריף שלקח אותו, לכן העניין קצת מסובך.”

גבותיו הכהות של רוג’ר התרוממו ואז התכווצו בדאגה.

“רק רגע…” הוא אמר ופנה אלי. “תשמעי, אני חושב שראיתי אותו רק לפני כמה דקות.”

“את הכומר?” שאלתי, והסכין שבידי נותרה תלויה מעל העוגה.

“לא, את השריף הזה.”

“מה? איפה?” בריאנה סבה במקומה ומבטה סקר את סביבותינו. כף ידה נקפצה לאגרוף, וחשבתי לעצמי שאולי טוב שהשריף לא בסביבה. אם בריאנה תיעצר באשמת תקיפה זה באמת יהרוס את הערב.

“הוא הלך בכיוון הזה,” אמר רוג’ר והצביע לעבר הערוץ, בכיוון האוהל של הייז. בדיוק אז שמענו קולות צעדים מתקרבים לעברנו בשביל הבוצי, וכעבור רגע הופיע ג’יימי. הוא נראה עייף, מוטרד ונרגז. היה ברור שהוא טרם מצא את הכומר.

“פאפא!” בריאנה קיבלה את פניו בהתלהבות. “רוג’ר חושב שהוא ראה את השריף שלקח את הכומר קנת!”

“אה, כן?” ג’יימי הזדקף מיד. “איפה?” כף ידו השמאלית נקפצה לאגרוף דרוך, ולא יכולתי שלא לחייך. “מה מצחיק אותך?” הוא תבע לדעת.

“כלום,” מיהרתי להרגיע אותו. “בוא, קח פרוסת עוגה.” נתתי לו פרוסה, והוא מיהר לדחוס אותה אל פיו והפנה את תשומת לבו בחזרה אל רוג’ר.

“איפה?” הוא שאל שוב, מעט פחות מרוכז.

“אני לא בטוח שזה האיש שאתה מחפש,” אמר לו רוג’ר. “הוא היה גבר מרופט ונמוך, אבל הוא הוליך אסיר. הוא לקח מכאן את אחד האנשים מדרנקרדס קריק כשידיו באזיקים. מקלינן, אני חושב.”

ג’יימי השתעל והשתנק ופלט מפיו פירורי עוגה אל המדורה. “הוא עצר את מר מקלינן? ואתה הנחת לו לעשות את זה?”

בריאנה הביטה ברוג’ר בתדהמה. היא ורוג’ר לא היו כלל בסביבה כאשר אייבל מקלינן סיפר את סיפורו בשעת ארוחת הבוקר, אבל שניהם הכירו אותו.

“איך יכולתי למנוע את זה?” אמר רוג’ר בשקט. “צעקתי לעברו של מקלינן ושאלתי אם הוא צריך עזרה. אילו הוא היה אומר שכן, ודאי הייתי רץ לקרוא לאבא שלך או לפארקארד קמפבל, אבל הוא הסתכל לעברי ולא ראה אותי. היה נדמה לי שהוא רואה רוח רפאים. אחר כך קראתי אליו שוב, והוא רק נד בראשו לעברי וחייך. לא חשבתי שזה יהיה נכון לגשת לשם ולהרביץ לשריף סתם ככה מתוך עיקרון. אבל אם אתה רוצה —”

“זה לא היה שריף,” אמר ג’יימי בקול צרוד. עיניו נמלאו דמעות והוא השתעל בכוח.

“זה לוכד גנבים,” הסברתי לרוג’ר. “אחד שתופס אנשים בשביל לקבל פרס מהשלטונות.” התה עוד לא היה מוכן. חיטטתי בסל, מצאתי בקבוק חרס מלא למחצה בבירה ונתתי אותו לג’יימי.

“אז לאן הוא לקח את אייבל?” שאלתי. “קודם אמרת שהייז לא מעוניין באסירים.”

ג’יימי נד בראשו, בלע מהמשקה, הרחיק את הבקבוק מפיו, וכעת נשם קצת עמוק יותר.

“הוא לא באמת מעוניין בהם. מר בּוֹבּל — זה בוודאי היה הוא, לא? — בטח ייקח את אייבל אל השופט המחוזי הקרוב ביותר, ואם רוג’ר ראה אותו ממש עכשיו…” הוא שקע במחשבות ופנה לסקור את מדרון ההר שסביבנו. “…אז סביר להניח שהם הולכים אל פארקארד,” הוא סיכם וכתפיו נרגעו מעט. “אני מכיר ארבעה שופטי שלום ושלושה שופטים מחוזיים כאן בכינוס. היחיד שהמחנה שלו נמצא בצד הזה של ההר הוא קמפבל.”

“אה, אז זה טוב, לא?” נאנחתי בהקלה. פארקארד קמפבל היה אדם הגון. הוא דבק בחוק ובלשונו, אבל ניחן בחמלה אנושית, וגם — כנראה חשוב יותר — היה חבר קרוב של ג’וקסטה קמרון.

“כן. נבקש מהדודה שלי לומר לו איזו מילה. עדיף אפילו שנעשה את זה עוד לפני החתונות.” הוא פנה אל רוג’ר. “אתה מוכן ללכת אליה, מקנזי? אני חייב למצוא את הכומר קנת אם אנחנו רוצים שיהיו כאן חתונות היום.”

רוג’ר נראה כאילו הוא עצמו נחנק כעת מפרוסת העוגה.

“אה… תראה…” הוא אמר ונשמע מגושם מאוד. “אני חושב שאני לא הבן אדם הנכון לדבר עם גברת קמרון עכשיו.”

ג’יימי בהה בו בסקרנות מהולה בייאוש. “ולמה לא?”

לחייו של רוג’ר הסמיקו מאוד כאשר שטח בפנינו שוב את תוכן שיחתו עם ג’וקסטה. לקראת סיום הסיפור הוא דיבר כל כך בשקט, שקולו כמעט לא נשמע, אבל בכל זאת שמענו אותו מצוין. ג’יימי הביט בי. שפתיו רטטו מעט, אחר כך כתפיו התחילו לרעוד, ואני הרגשתי איך הצחוק מתגלגל ועולה מעומק בית החזה שלי, אבל כשפרצתי בצחוק לבסוף, צחוקו של ג’יימי גבר על שלי. הוא צחק חזק כל כך שדמעות עלו בעיניו.

“אלוהים אדירים!” הוא גנח בסופו של דבר, וידיו אחזו בצדי מותניו כשנשימתו חזרה לאט לסדרה. “אלוהים אדירים. אני חושב שסדקתי צלע!” הוא הושיט את ידו אל הענף הסמוך, תלש ממנו מגבת מטבח וניגב את פניו בפראות.

“טוב, בסדר,” הוא אמר כשהצליח להתאושש מעט. “אז לך לדבר עם פארקארד. אם אייבל אצלו, תגיד לקמפבל שאני ערֵב לו ותחזיר אותו לכאן.” הוא נופף בידו כאילו הוא מגרש את רוג’ר, וזה יצא לדרך מיד — פניו כהות מחשש, אבל גופו נוקשה וכולו אומר הדרת כבוד. בריאנה הלכה אחרי רוג’ר ופנתה לאחור במבט גוער לעבר אבא שלה, אבל המבט הזה רק גרם לו לפרוץ שוב בצחוק חנוק.

אני הטבעתי את עליצותי בכוס תה מהביל ונשמתי עמוק את ניחוחו המנחם. הצעתי את הספל לג’יימי, אבל הוא דחה אותו בנפנוף נוסף והמשיך לשתות בהנאה את הבירה שלו. “הדודה שלי,” הוא אמר מהורהר, אחרי שסוף־סוף ניתק את הבקבוק משפתיו, “יודעת טוב מאוד מה אפשר לקנות בכסף ומה אי־אפשר.”

“והיא ממש עכשיו קנתה לעצמה — ולכל שאר תושבי המחוז הזה — דעה טובה על רוג’ר המסכן, מה?” עניתי כמעט באדישות.

ג’וקסטה קמרון היתה מבני מקנזי מליאוך — משפחה שעליה ג’יימי אמר לי פעם שהם “מקסימים כמו עפרוני בשדה, אבל גם ערמומיים כמו שועל”. בין שג’וקסטה אכן חשדה במניעים של רוג’ר ובסיבות האמיתיות לרצונו לשאת לאישה את בריאנה, ובין שרק ניסתה להדוף ולבטל רכילויות מיותרות ברחבי קייפ פיר, השיטה שנקטה הצליחה ללא ספק. היא ודאי יושבת כעת ומתענגת על תבונתה ומצפה להזדמנות להפיץ ברבים את הסיפור על מה שהיא הציעה לרוג’ר ואיך הוא דחה אותה.

“מסכן רוג’ר,” הסכים איתי ג’יימי. “מסכן, אבל הגון.” הוא הטה אל פיו את בקבוק הבירה, רוקן אותו עד תומו והניח אותו באנחת סיפוק קלה. “אבל אם חושבים על זה,” הוסיף והביט לעברי, “היא העניקה לבחור משהו חשוב לא פחות, מה?”

“הבן שלי,” ציטטתי בשקט את מילותיו של רוג’ר והינהנתי. “אתה חושב שהוא הבין את זה בעצמו, לפני שאמר שהוא באמת מרגיש שג’מי הוא הבן שלו?”

ג’יימי משך בכתפיו.

“אני לא יודע. אבל כדאי מאוד שהרעיון הזה ייטמע במוחו עוד לפני שיגיע הילד השני, שיהיה לו ברור בוודאות שהוא אביו.”

נזכרתי בשיחה שניהלתי הבוקר עם בריאנה, אבל החלטתי שיהיה נבון מצדי לא לומר על כך דבר — לפחות בשלב זה. אחרי הכול, זה עניין שרוג’ר ובריאנה יצטרכו לפתור בינם לבין עצמם, לכן פשוט הינהנתי והמשכתי לסדר את כלי התה.

חמימות התפשטה בתחתית הבטן שלי, ורק בחלקה היא נבעה מהתה ששתיתי. רוג’ר נשבע לאמץ את ג’מי כאילו היה בנו ללא כל קשר לזהותו של האב הביולוגי שלו. הוא היה גבר בעל כבוד, רוג’ר, והוא התכוון לכל מילה שאמר, אולם לא פעם הלב מדבר חזק יותר מכל שבועה שנאמרת.

כאשר חזרתי בעצמי דרך האבנים העומדות, בהיריון, פרנק נשבע לי שהוא ימשיך להתייחס אלי כאל אשתו, ולילד העתיד להיוולד כאל ילדו שלו. הוא הבטיח לאהוב אותי כבעבר. הוא עשה כמיטב יכולתו לקיים את שלוש ההבטחות הללו שיצאו מפיו, אבל בסופו של דבר לבו נשבע רק לדבר אחד: ברגע שהוא אחז לראשונה בבריאנה, היא היתה הבת שלו.

אבל מה היה קורה אילו היה לנו עוד ילד, תהיתי לפתע. זו מעולם לא היתה אפשרות ממשית, אבל מה אם כן? בתנועות איטיות ניגבתי את קנקן התה ועטפתי אותו במגבת, בעודי מדמיינת את אותו ילד שהיה יכול להיות שלי ושל פרנק, אבל מעולם לא נולד ולעולם כבר לא ייוולד. הנחתי את הקנקן העטוף בתיבה הגדולה בעדינות רבה, כאילו היה תינוק ישן.

כשהסתובבתי לאחור ראיתי את ג’יימי, שעדיין עמד במקומו והביט בי. על פניו היתה הבעה משונה — עדינה אבל איכשהו גם נוגה.

“האם אי־פעם הודיתי לך באמת, סאסנך?” שאל וקולו צרוד ועמוק.

“על מה?” שאלתי בתמיהה.

הוא לקח את ידי בידו ומשך אותי אליו בעדינות. נדפו ממנו ריח של צמר רטוב וניחוח קלוש של ברנדי ומתיקות עוגת הפירות.

“על הילדה שלי,” אמר בשקט. “על הילדה שהבאת לי.”

“אה,” אמרתי, רכנתי לאט קדימה והשענתי את המצח על החמימות המוצקה של חזהו. בשתי ידי ליטפתי את תחתית גבו מתחת למעיל ונאנחתי. “העונג היה כולו שלי.”

“אדון פרייזר! אדון פרייזר!”

הרמתי את ראשי והסתובבתי. ילד קטן דהר במורד המדרון התלול מאחורינו. זרועותיו התנופפו לצדדים בניסיון לשמור על שיווי משקל, ופניו להטו מקור וממאמץ.

“אווּף!” ג’יימי הספיק להניף את זרועותיו בזמן כדי לתפוס את הילד שכבר דהר כמה צעדים ללא שליטה. הוא הניף אותו באוויר, ואני זיהיתי אותו כצעיר בניו של פארקארד קמפבל. ג’יימי חייך אליו. “היי, ראבּי! מה העניין? אבא שלך רוצה שאבוא לקחת את מר מקלינן?”

ראבי ניער את ראשו, ושערו הפרוע הסתחרר סביבו.

“לא, אדוני,” אמר הילד בנשימה חטופה. הוא שאף אוויר מלוא ריאותיו הקטנות, וגרונו הצנום תפח כמו גרון של צפרדע במאמץ לנשום ולדבר בו־בזמן. “לא, אדוני. אב’שלי אמר שהוא שמע איפה נמצא הכומר ושאני צריך להראות לך את הדרך לשם. אתה מוכן לבוא, אדוני?”

גבותיו של ג’יימי התרוממו בהפתעה. הוא הביט בי, חייך אל ראבי והינהן, ואז כרע על ברכיו והציב את הילד על רגליו.

“טוב, ילד. אני מוכן. קח פיקוד. קדימה!”

“מאוד נבון מצדו של פארקארד,” אמרתי לג’יימי בלחש. בד בבד הינהנתי לעבר ראבי, שדהר קדימה והציץ מדי פעם מעבר לכתפו כדי לוודא שאנחנו עומדים בקצב שלו. איש לא הבחין בילד קטן שמתרוצץ בין עשרות הילדים שהסתובבו על צלע ההר. אילו היה פארקארד קמפבל בא אלינו בעצמו או אילו שלח את אחד מבניו הבוגרים, כולם היו מבחינים בכך.

ג’יימי התנשף מעט. הבל פיו נבלע באוויר שהלך והצטנן.

“תראי, זאת לא הבעיה של קמפבל, אחרי הכול, גם אם הוא מאוד מעריך ומחבב את הדודה שלי. אני חושב שאם הוא החליט לשלוח אלי את הילד, פירוש הדבר שהוא יודע מי האיש האחראי ולא רוצה לבחור צד, להתחבר אלי ולהתייצב נגדו.” הוא העיף מבט לעבר השמש השוקעת, ואז הביט בי במבט עגמומי מעט.

“כבר אמרתי קודם שאני מתכוון למצוא את הכומר לפני השקיעה, ובכל זאת, סאסנך, אני לא מאמין שנזכה לראות חתונה הלילה.”

ראבי הוביל אותנו במעלה ההר, צועד ללא היסוס במבוך השבילים ומשטחי הדשא הרמוסים. השמש הפציעה פתאום מבין העננים, ואף שכבר שקעה עד לגובה קו הרכס, היא עדיין היתה גבוהה דיה לצבוע את המדרון כולו באור חמים אדמדם, שלרגע ביטל את צינת היום. מסביבנו נאספו אנשים רעבים אל המדורות המשפחתיות שלהם לארוחת הערב. איש לא הקדיש מבט נוסף לתנועתנו דרך ההמון הסואן.

בסופו של דבר עצר ראבי בתחילתו של שביל מסומן היטב, שפנה מעלה וימינה. במהלך השהות שלנו כאן צעדתי לאורכו של ההר ולרוחבו פעמים רבות, אבל מעולם לא טיפסתי כל כך גבוה. מי מחזיק בכומר, שאלתי את עצמי, ומה ג’יימי מתכוון לעשות בעניין?

“שם למעלה,” אמר ראבי שלא לצורך והצביע על קצהו העליון של אוהל גדול, שביצבץ מאחורי מסך אורנים גבוהים.

למראה האוהל השמיע ג’יימי צליל סקוטי מאוד ממעמקי גרונו. “אהה, הבנתי,” הוא אמר. “אז ככה זה, מה?”

“לא חשוב עכשיו איך זה, אלא של מי זה.” הרמתי עיניים ספקניות לעבר האוהל הגדול, שהיה עשוי בדים גסים חומים מצופים שעווה, שנראו חיוורים בשעת הדמדומים. היה ברור שהאוהל שייך לאדם עשיר יחסית, אבל אני עצמי לא זיהיתי את בעליו.

“זה האוהל של מר לִילִיוָוייט מהילסבורו,” אמר ג’יימי. והוא הירהר לרגע. הוא ליטף את לחיו של הילד, שלף מטבע מהספוראן שלו ונתן אותו לילד. “תודה רבה לך, חמוד. רוץ עכשיו למצוא את אימא שלך. כבר בטח שעת ארוחת הערב אצלכם.” ראבי לקח את המטבע ונעלם ללא מילה, מרוצה על שעמד בהצלחה במשימה שהוטלה עליו.

“באמת? ליליווייט?” נשאתי מבט מודאג לעבר האוהל. זה הסביר כמה דברים, אבל לא הכול. מר ליליווייט היה שופט מחוזי מהילסבורו, למרות שלא ידעתי עליו דבר, פרט אולי למראה שלו. ראיתי אותו לרגע פעם או פעמיים במהלך הכינוס. הוא היה גבר גבוה כפוף מעט, אבל בכל זאת בלט — בעיקר בזכות המעיל שלבש, ירוק־בקבוק עם כפתורי כסף גדולים. מעולם לא נערכה בינינו היכרות רשמית.

בין שאר תפקידיהם היו שופטים מחוזיים אחראים למינויים לתפקידי שריף, מה שהיה יכול להסביר את הקשר בינו לאותו איש שמן ודוחה, כפי שמרסאלי תיארה אותו, ולהסביר מדוע הכומר קנת מוחזק כאן. אולם עדיין לא נפתרה שאלת זהותו של האדם שרצה להרחיק מכאן את הכומר מלכתחילה — השריף או מר ליליווייט.

ג’יימי הניח יד על זרועי ומשך אותי הצדה מהשביל הראשי, אל תוך מחבוא בין עצי אורן קטנים.

“את לא מכירה את מר ליליווייט, נכון, סאסנך?”

“רק ראיתי אותו בסביבה. מה אתה רוצה שאעשה?”

הוא חייך אלי, וניצוץ שובבי הופיע בעיניו למרות דאגתו לכומר קנת.

“את מוכנה למשחקים, מה?”

“תראה, אם אתה עומד לבקש ממני להכות את מר ליליווייט בראש באַלָה ולשחרר את האב קנת במו ידי, אז לא ממש. זה מסוג הדברים שמאפיינים את בני המולדת שלך יותר מאשר את בני עמי. כל דבר אחר יהיה בסדר.”

הוא צחק למשמע דברי והעיף מבט מודאג מעט לעבר האוהל.

“תאמיני לי שאין דבר שהייתי רוצה יותר,” אמר ואישר את תחושתי. “זה גם בטח לא יהיה קשה בכלל,” המשיך בעוד עיניו סורקות את דופן האוהל שנעה ברוח. “תראי את הגודל של זה. חוץ מהכומר, יש בפנים שניים או שלושה אנשים לכל היותר. אני יכול לחכות עד שיחשיך לגמרי, לקחת איתי בחור אחד או שניים ו…”

“כן, אבל מה אתה צריך ממני עכשיו?” קטעתי את דבריו, משום שהרגשתי שהוא נסחף למעשי פשע ממש.

הוא חדל מהגיגיו — לפחות לרגע — ובחן אותי בעיניים מכווצות. קודם לכן הסרתי מעלי את סינר הקנווס המוכתם בדם שלבשתי במהלך הטיפולים שלי, אספתי את שער ראשי בסיכות לפקעת נאה על קודקודי, ובכלל נראיתי אישה מכובדת ומהוגנת למרות כתמי הבוץ בשולי שמלתי.

“יש לך כאן אולי משהו מהציוד הרפואי שלך?” הוא שאל ומצחו התקמט בספק. “איזה בקבוק מי שטיפה או סכין קטנטנה?”

“מאיפה המצאת בקבוק מי שטיפה? לא, אין… רגע, חכה שנייה. כן, יש לי את אלה. זה יעזור?” חיטטתי בתיק הקטן שהיה קשור למותני ושלפתי ממנו את קופסת השנהב הקטנה שבה החזקתי את מחטי הדיקור שלי, שחודיהן מצופים זהב.

הוא הינהן בשביעות רצון. אחר כך שלף את בקבוקון הוויסקי הכסוף מתוך הספוראן שלו.

“כן, זה יעזור,” אמר ונתן לי את הבקבוק. “אבל קחי גם את זה, סתם כדי שייראה יותר אמין. גשי אל האוהל, סאסנך, ותגידי למי ששומר שם על הכומר שהוא חולה.”

“מי, השומר?”

“הכומר,” הוא אמר בנימה סלחנית. “אני מאמין שבשלב זה כבר כולם כאן יודעים שאת אשת רפואה. תגידי להם שאת מטפלת בכומר זה זמן ושהוא חייב לקבל את התרופה שלו מיד, ממש עכשיו, אחרת מצבו יחמיר והוא עלול למות — במשמרת שלהם. אני מאמין שהם לא ירצו שזה יקרה ושהם לא יפחדו ממך.”

“באמת אין להם שום סיבה לחשוש ממני,” אמרתי מעט בחמיצות. “אז אתה לא מתכוון שאכנס לשם ואדקור את השריף בלבו במחטים שלי?”

הרעיון שיעשע אותו. הוא חייך אבל נד בראשו לשלילה.

“לא. אני רוצה רק שתבררי שם למה הם עצרו את הכומר ומה הם מתכוונים לעשות איתו. אם אני אכנס לשם ואדרוש תשובות, הם עלולים להיות חשדנים.”

הוא רמז לכך שלא לגמרי נטש את התוכנית שלו: לבצע אחר כך פשיטת קומנדו על מעוזו של מר ליליווייט, אם התשובות שאקבל לא יספקו אותו. הבטתי לעבר האוהל, לקחתי נשימה עמוקה ועטפתי את כתפי בצעיף שלי.

“בסדר,” אמרתי. “ומה אתה מתכוון לעשות בזמן שאני אהיה בפנים?”

“אני הולך להביא את הילדים,” אמר, לחץ את ידי במהירות כדי לאחל לי הצלחה ונעלם במורד השביל.

כאשר הגעתי אל פתח האוהל, עדיין ניסיתי להבין לְמה הוא התכוון במונח הזה, אילו “ילדים” בדיוק הוא מתכוון להביא ולשם מה, אבל כל ההרהורים שלי נקטעו כשראיתי את האדון שמרסאלי תיארה במילים “גבר שמן ומגעיל”. התיאור היה מדויק מאוד, כך שלא היה לי ספק לגבי זהותו. הוא היה גבר נמוך, שמבנה גופו הזכיר קרפדה, בעל מצח גבוה מאוד, כלומר מקריח, כרס שהציבה אתגר רציני בפני כפתורי החולצה שלו המוכתמת בשיירי מזון, וזוג עיניים קטנות שעקבו אחרי בתשומת לב כאילו הוא בוחן דבר מאכל כלשהו.

“שלום לך, גברתי,” הוא אמר. מבטו סקר אותי ללא התלהבות, כאילו הוא לא ראה בי מזון מעורר תיאבון במיוחד, אבל בכל זאת הרכין את ראשו לעברי בהבעת כבוד רשמית.

“שלום גם לך, אדוני,” עניתי בקול עליז וקדתי לעברו קידה קלה. לא מזיק להיות מנומסים, לפחות בתחילת הקשר. “אתה בוודאי כבוד השריף, נכון? אני חוששת שטרם היה לי הכבוד להכיר אותך רשמית, אדוני. אני גברת פרייזר, אשתו של ג’יימס פרייזר מרכס פרייזר.”

“דייוויד אָנְסטראתֶר, השריף של מחוז אורנג’ — לשירותך, גברתי,” אמר וקד שוב, אם כי הפעם לא נראה שמח במיוחד. הוא גם לא נראה מופתע לשמע שמו של ג’יימי. או שהוא לא מכיר אותו ולא שמע עליו, מה שנראה לי לא סביר, או שהוא ציפה לנציג מטעמו.

מכיוון שכך, לא מצאתי עוד סיבה להמשיך להתעכב וללכת סחור־סחור.

“אני מבינה שהכומר דונהיו השתכן אצלכם,” אמרתי בקול נעים. “באתי לבדוק מה שלומו. אני הרופאה שלו.”

אם אכן ציפה לנציג כלשהו, מן הסתם לא ציפה לנציג רפואי. הלסת שלו נשמטה מעט וחשפה בעיות קשות, כמו הפרעה בסגירת הלסתות, דלקת חניכיים במצב מתקדם וחלל ריק במקום שבו היתה אמורה להיות שן טוחנת קדמית. הוא לא הספיק לסגור את פיו, והנה הגיח מתוך האוהל מאחוריו אדון גבה־קומה במעיל ירוק.

“גברת פרייזר?” הוא אמר בגבה מורמת וקד לעברי בהקפדה יתרה. “האם אמרת שהיית רוצה לשוחח עם האדון הכומר שנמצא אצלנו במעצר?”

“במעצר?!” ניסיתי להישמע מופתעת. “עצרתם את הכומר? למה? מה הוא כבר היה יכול לעשות?”

השריף והשופט החליפו מבטים, ואז השופט השתעל.

“הייתכן, גברתי, שאינך מודעת לאיסור מטעם החוק שחל על כל מי שאינו איש הממסד הדתי של הכנסייה שלנו — כלומר, הכנסייה האנגליקנית — לקיים טקסים דתיים בצפון קרוליינה?”

לא הייתי מודעת לכך, אבל ידעתי גם שהחוק נשמר רק לעתים רחוקות, כיוון שבאופן יחסי היו מעט מאוד אנשי דת בכלל ברחבי המושבה, ואיש לא התייחס ברשמיות למטיפים נודדים, שרבים מהם היו עצמאיים במלוא מובן המילה, אשר הופיעו פה ושם מעת לעת.

“השם ישמור!” אמרתי, מופתעת ככל יכולתי. “לא. לא היה לי שום מושג. אלוהים הטוב, מה מוזר הדבר!” הוספתי ברשמיות מקבילה לשלו.

מר ליליווייט קרץ קצרות, ואני הבנתי מהמחווה שלו שבשלב הזה הצלחתי ליצור רושם ברור של הפתעה והלם מצדי. כיחכחתי בגרוני ושלפתי מהכיס את בקבוקון הוויסקי הכסוף ואת קופסת המחטים שלי.

“טוב, אני מקווה שאם אכן התעוררה כאן בעיה, היא תיפתר במהרה. עם זאת, אשמח להיכנס לרגע ולבדוק את מצבו של מר דונהיו. כפי שאמרתי, אני הרופאה שלו והוא סובל מ… מיחושים קלים.” החלקתי לאחור את מכסה הקופסה בעדינות והצגתי בפניהם את המחטים — שיחשבו וידמיינו לעצמם משהו חמור ומידבק.

“הבעיה שלו מחייבת טיפול רציף. האם אוכל להיכנס לרגע ולטפל בו? אני… אה… לא הייתי רוצה שיקרה לו או לאחרים משהו רע בשל הזנחה שלי, אתם מבינים, רבותי.” חייכתי חיוך מקסים.

השריף דחק את צווארו אל מעמקי צווארון מעילו, ועכשיו נראה ממש כמו דו־חי מרושע, אבל נדמה שהחיוך שלי בכל זאת התחיל להשפיע על מר ליליווייט. הוא סקר אותי בהיסוס מלמעלה למטה.

“ובכן, אני לא בטוח…” הוא החל לומר כאשר שמענו צעדים בשביל הבוצי מאחורי. פניתי לאחור בתקווה לראות את ג’יימי, אבל במקומו הופיע אחד המטופלים האחרונים שלי, מר גודווין, עם לחי אחת נפוחה פרי ידי וזרוע אחת מקובעת היטב במתלה.

הוא היה מופתע לא פחות ממני מהמפגש כאן, אבל בירך אותי לשלום בנימוס רב ובענן של אדי אלכוהול. מתברר שמר גודווין התייחס בכובד ראש להמלצה שלי בדבר חיטוי השן שלו.

“גברת פרייזר! אני מקווה שאת לא כאן כדי לטפל בחברי הטוב מר ליליווייט? עם זה אני מאמין שמר אָנְסטראתֶר יכול להפיק תועלת רבה מחיטוי הגון. היא יכולה לנקות לך את המרה השחורה, מה? חחח!” הוא טפח על שכמו של השריף בחביבות חברית, מחווה שאָנְסטראתֶר הגיב עליה בחיוך קלוש בלבד. חילופי המחוות הללו עזרו לי להבין את חשיבותו של מר גודווין במערך החברתי של מחוז אורנג’.

“ג’ורג’, ידידי היקר,” קיבל את פניו ליליווייט בחמימות רבה. “אני מבין שאתה מכיר את הגברת המקסימה הזאת?”

“בהחלט, בהחלט, אדוני,” גודווין הפנה לעברי ארשת פנים זוהרת מאושר. “הגברת פרייזר עזרה לי מאוד הבוקר. כן, בהחלט. עזרה גדולה מאוד קיבלתי ממנה! אתה רואה?” הוא הציג את זרועו החבושה המקובעת, ושמחתי
לראות שהתנועה הזאת כבר לא גורמת לו כאבים, אם כי חשדתי שהכאב מעומעם לא רק בזכות כישורי הרפואיים, אלא עקב שימוש נדיב במשכך הכאבים החביב עליו.

“הגברת הזאת ריפאה את הזרוע שלי ועשתה את זה בנגיעה קלה כאן ועוד נגיעה קלה שם. חוץ מזה, היא שלפה מתוך הפה שלי שן שבורה במיומנות כזו, שכמעט לא הרגשתי כלום. בוא אירהֶהֶה!” הוא דחף אצבע אל פיו כדי להסיט את לחיו. התנועה חשפה לעיני כול תחבושת קטנה מגולגלת ומגואלת בדם, שבלטה מהחור שהשן הותירה בחניכיים שלו, וחוט שחור שסגר תפר נקי.

“באמת, זה מרשים מאוד, גברת פרייזר,” אמר ליליווייט וריחרח את ענן הציפורן והוויסקי שנדף מפיו של גודווין. הוא נראה מאוד מתעניין בנושא. הבחנתי בלחי שלו מתרוממת כאשר שיגר את לשונו לבדיקה עדינה של השן האחורית שבמעמקי פיו.

“אבל מה מביא אותך אלינו לכאן, גברת פרייזר?” הפנה גודווין את שמחת חייו הקורנת אלי. “השעה כבר מאוחרת כל כך. האם תואילי לכבד אותי בנוכחותך בארוחת ערב לצד המדורה שלי?”

“הו, תודה רבה לך, אבל אני לא יכולה, באמת,” אמרתי ושיגרתי לעברו חיוך רחב ככל האפשר. “אני רק באתי לכאן כדי לבדוק את אחד החולים שלי, כלומר…”

“היא רוצה לראות את הכומר,” קטע אותי אָנְסטראתֶר.

הדברים הפתיעו את גודווין, שמיצמץ בעיניו. “כומר? יש כאן כומר?”

“קתולי,” הדגיש ליליווייט בתיעוב. “נודע לי שכומר קתולי מסתתר בין באי הכינוס, ואף הציע לקיים טקס תפילה במהלך החגיגות הערב. מיד שלחתי את מר אָנְסטראתֶר לעצור אותו, כמובן.”

“האב דונהיו הוא ידיד קרוב שלי,” התערבתי בעוצמה המרבית, “והוא לא התחבא כלל. הוא הוזמן בגלוי להיות אורח של גברת קמרון. חוץ מזה הוא גם מטופל שלי וזקוק לטיפול. באתי לכאן עכשיו כדי לוודא שהוא יקבל אותו.”

“הכומר הקתולי הוא חבר שלך? האם את קתולית, גברת פרייזר?” מר גודווין נראה מופתע מאוד. מתברר שלא עלה בדעתו שהוא מטופל בידי רופאת שיניים מתומכי האפיפיור. ידו נשלחה מעצמה וליטפה את לחיו התפוחה.

“כן, אני קתולית,” אמרתי, ובלבי קיוויתי שהעובדה הזאת לא סותרת גם היא את החוק כפי שליליווייט מבין אותו.

התברר שלא. גודווין דחף קלות את ליליווייט במרפקו. “נו, בחייך, רנדל. תן לגברת פרייזר לראות את האיש. איזה נזק היא כבר עלולה לגרום? ואם הוא באמת אורח של ג’וקסטה קמרון…”

השופט ליליווייט כיווץ את שפתיו לרגע בהרהור, ואז זז הצדה והרים את כנף האוהל כדי שאוכל להיכנס.

“טוב, קשה לי להאמין שעלול להיגרם נזק כלשהו אם תבקרי את ה… חבר שלך,” אמר לאט. “היכנסי בבקשה, גברתי.”

שעת השקיעה התקרבה, ובתוך האוהל שררה אפלולית, למרות שאחת היריעות עדיין זהרה באור השמש ששקעה מאחוריו. עצמתי את עיני לרגע כדי להניח להן להסתגל לשינויי התאורה, ואז מיצמצתי והסתכלתי סביבי.

האוהל היה עמוס חפצים אבל מפואר יחסית. עמדה בו מיטת שדה לצד כמה רהיטים, ולצד ריח של בדי קנווס וצמר רטובים שררו גם ניחוחות של בושם ותה מציילון, יין ועוגיות שקדים.

את דונהיו ראיתי כצללית על רקע הבד המואר. הוא ישב על שרפרף מאחורי שולחן מתקפל קטן, שעליו היו מונחים כמה דפים, קסת דיו ונוצת כתיבה. על פי הסגנון הצבאי הנוקשה שבו סודרו הדברים, הם היו יכולים להיות גם מצבטי־אגודלים, מוטות מלובנים וצבתות. נראה שהאיש נועד להיות קדוש מעונה.

מאחורי שמעתי מישהו מנסה להדליק אש בעזרת אבן צור, ואז הואר האוהל באור קלוש, שהתגבר מעט כאשר נער שחור — אחד המשרתים של ליליווייט מן הסתם — ניגש אלינו בדממה והציב מנורת שמן על השולחן.

כשהאור נפל על פניו של הכומר, התחזק עוד הרושם שקיבלתי, שהאיש נועד להיות קדוש מעונה. הוא נראה כאילו כבר נרגם באבנים בידי המון זועם — היו לו חבורה כחולה בסנטר, עין אחת מוקפת בטבעת שחורה, והעור מתחתיה, מגשר האף ועד עצם הלחי, היה נפוח וסגול.

העין הלא־מושחרת התרחבה כשהבחינה בי, והוא מיהר לקום על רגליו בקריאה מופתעת.

“האב קנת,” אחזתי בזרועו בידי ולחצתי אותה בכוח, ואז חייכתי חיוך רחב לטובת כל קהל הצופים שלנו, שהציץ מבעד לפתח האוהל. “הבאתי לך את התרופה שלך. איך אתה מרגיש?” זקרתי את גבותי כדי לרמוז לו לשתף איתי פעולה במעשה התרמית שאני זוממת. הכומר השתעל בקול, וכאשר הינהנתי לעברו השתעל שוב ביתר התלהבות.

“מאוד… אדיב מצדך… לחשוב עלי, גברת פרייזר,” הוא גנח.

פתחתי את הפקק של הבקבוקון ומזגתי לו מנה הגונה של ויסקי.

“אתה בסדר, דונהיו?” שאלתי בקול נמוך ורכנתי לעברו מעל השולחן. “הפנים שלך…”

“אה, זה שום דבר, גברת פרייזר יקרה. שום דבר בכלל,” הוא הרגיע אותי, והמבטא האירי שלו התעצם בלחץ המאורעות. “אני פשוט עשיתי טעות וניסיתי להתנגד כשהשריף בא לעצור אותי. הייתי בכזה הלם, בחיי. אני גם חושב שגרמתי נזק קל לאשכים של האיש שרק ניסה לבצע את תפקידו, המסכן. שאלוהים יסלח לי.” הכומר קנת גילגל את העין הבריאה שלו לשמים בהבעת קדוּשה וצער, שנפגמה מאוד בשל החיוך המתחטא הרחב שעלה על פניו.

הוא היה גבר בעל קומה ממוצעת ונראה מבוגר מאוד משום שבילה ימים ארוכים באוכף, ברכיבה באוויר הפתוח בכל תנאי מזג אוויר, אבל הוא היה לכל היותר בן שלושים וחמש, ומתחת לגלימה השחורה המהוהה שלו ולבגדיו הפרומים היה גופו חסון ומוצק. התחלתי להבין מדוע השריף היה כה לוחמני.

“חוץ מזה,” הוא הוסיף ונגע בזהירות בעין המושחרת, “מר ליליווייט בהחלט התנצל, ואפילו באדיבות רבה, על הכאב שנגרם לי.” הוא החווה בסנטרו אל השולחן, וראיתי שבין חומרי הכתיבה עמד גם בקבוק יין פתוח ולצדו כוס פיוּטר כסופה, אבל מפלס היין בבקבוק היה די גבוה.

הכומר הרים אל פיו את כוס הוויסקי שמזגתי ורוקן אותה בלגימה אחת. הוא עצם את עיניו בתפילה חרישית.

“איזו תרופה נהדרת. לעולם לא אטעם תרופה טובה ממנה,” הוא אמר ופקח את עיניו. “אני מודה לך מאוד, גברת פרייזר, על שעזרת לי להתאושש. אני מאמין שאני עצמי מסוגל ללכת על פני המים עכשיו.” הוא נזכר שעליו להשתעל, הפעם בעדינות, והסתיר את פיו באגרוף קמוץ.

“מה הבעיה עם היין?” שאלתי והצצתי לעבר פתח האוהל.

“אין שום בעיה עם היין,” הוא אמר והזיז את ידו. “פשוט חשבתי שלא יהיה נכון מצדי לקבל כיבוד מהשופט לאור הנסיבות הנוכחיות. אפשר לומר שהמצפון שלי סירב לכך.” הוא שוב חייך אלי, אבל הפעם היה חיוכו עליז פחות.

“למה עצרו אותך?” שאלתי בקול נמוך ושוב הבטתי לעבר הפתח, אבל לא היה שם איש. לאוזני הגיע מלמול קולות שיחה מבחוץ. התברר שג’יימי אכן צדק — הם לא חשדו בי כלל.

“אה, בגלל שקיימתי טקס מיסה קדוש,” הוא השיב בקול נמוך כמוני. “זה לפחות מה שהם אומרים, אבל זה שקר גס! לא קיימתי תפילת מיסה מאז יום ראשון האחרון, וגם את זה עשיתי לא פה, אלא בווירג’יניה.” הוא שיגר מבט עורג לעבר הבקבוקון. פתחתי אותו ומזגתי לו עוד מנה הגונה.

בזמן שהוא שתה, לאט יותר הפעם, מצחי התקמט והתחלתי להרהר: מה בדיוק זוממים ליליווייט וחבורתו? הרי לא ייתכן שהם באמת מתכוונים להעמיד לדין כומר באשמת קיום טקס מיסה. ברור שלא יהיה קשה למצוא עדי־שקר שיאמרו שהוא עשה זאת, כמובן, אבל מה מטרת התרגיל הזה?

נכון שלא היו הרבה קתולים בצפון קרוליינה, אבל לא הצלחתי להבין מאיזה טעם אסרו כומר שעמד לצאת לדרכו כבר למחרת בבוקר בכל מקרה. הכומר קנת הגיע מבולטימור והתכוון לחזור לשם. למעשה הוא הגיע לכינוס רק כטובה אישית לג’וקסטה קמרון.

“אהה,” אמרתי לפתע, והכומר נשא אלי מבט תמה מעל שולי הכוס שלו.

“סתם חשבתי על משהו,” אמרתי וסימנתי לו בידי להמשיך לשתות. “האם אתה יודע אם מר ליליווייט מכיר אישית את גברת קמרון?” ג’וקסטה היתה אישה עשירה וחשובה בעלת אופי נוקשה, ולכן גם צברה לא מעט אויבים. התקשיתי להבין למה ליליווייט עלול לבחור בדרך כה קשה ומפותלת כדי לפגוע בה, אבל בכל זאת…

“אני מכיר אישית את גברת קמרון,” אמר ליליווייט מאחורי, “אם כי למרבה הצער איני יכול לטעון שיש בינינו היכרות אינטימית.” הסתובבתי במהירות וראיתי אותו עומד בפתח האוהל. מאחוריו עמדו השריף אָנְסטראתֶר ומר גודווין. ג’יימי היה במאסף. הוא זקר גבה לעברי, אבל פרט לכך הקפיד לשמור על הבעת פנים רגועה.

ליליווייט קד לעברי. “כפי שבדיוק הסברתי לבעלך, מדאם, דווקא הַערכתי העצומה לגברת קמרון ולמטרותיה היא שגרמה לי לנסות להסדיר בחוק את נוכחותו של מר דונהיו ואת עמדתו, כדי שיתאפשר המשך שהייתו במושבה.” ליליווייט קד לעבר הכומר בקרירות ניכרת. “אני חושש, לצערי, שהצעתי זו נדחתה על הסף.”

הכומר קנת הניח את כוס הוויסקי מידו והזדקף בכיסאו. עינו הבריאה נצצה באור המנורה.

“הם מבקשים ממני לחתום על שבועה, אדוני,” הוא פנה ישירות אל ג’יימי והצביע בידו על הניירות והנוצה המונחים על השולחן לפניו, “שבה אני מוותר על האמונה בהמרה — שהיא לב הטקס שבו הלחם והיין שאנחנו מעניקים למתפללים הופכים לגופו ולדמו של ישו.”

“באמת? זה מה שהם מבקשים?” ג’יימי נשמע כמו מאזין שמפגין עניין מנומס בנאמר, אבל הבנתי מיד לְמה התכוון הכומר קודם לכן, כשהתייחס למצפון שלו.

“תקשיבו, רבותי, הוא לא יכול לעשות צעד כזה,” אמרתי והבטתי סביבי על כל הגברים. “הקתולים — כלומר, אנחנו,” הדגשתי את המילים והסתכלתי בעיניו של גודווין, “בהחלט מאמינים בהמרה, נכון?” שאלתי ופניתי לעבר הכומר, שחייך קלות בתגובה והינהן.

גודווין נראה לא מרוצה, אבל קיבל את דברי. המבוכה החברתית שכל המצב הזה גרם לו פוגגה מעט את עליצותו האלכוהולית.

“אני מצטער מאוד, גברת פרייזר, אבל זה החוק. הדרך היחידה שבה איש כמורה שלא שייך לכנסייה הממוסדת יכול להישאר במושבה באופן חוקי היא באמצעות חתימה על שבועה כזו. רבים אכן חותמים עליה. אתם מכירים את הכומר ארמסְטון, איש הכנסייה המתודיסטית? הוא חתם על שבועה כזו, וכמוהו גם מר קאלבֶרט, כומר מכנסיית האור החדש שמתגורר ליד וֶיידסבורו.”

השריף נראה מרוצה מאוד מעצמו, ואני נאלצתי להתגבר על הדחף שלי לדרוך בכוח על כף רגלו, ולכן פניתי אל ליליווייט.

“טוב, האב דונהיו לא מסוגל לחתום על שבועה כזו, אז מה אתה מתכוון לעשות איתו? אתה חושב להשליך את המסכן לכלא? אתה לא יכול לעשות דבר כזה. הוא חולה!” כמו על פי פקודה, הכומר שוב השתעל בקול ובצייתנות.

ליליווייט הביט בי. ספק הצטייר בפניו, אבל הוא החליט בכל זאת לדבר עם ג’יימי.

“יש לי זכות מלאה להכניס את האיש למאסר, אבל מתוך כבוד אליך, מר פרייזר, ולדודה שלך, הגברת קמרון, אני אמנע מכך. עם זאת, הוא חייב לעזוב את שטחי המושבה עד מחר. אנשי ילוו אותו אל תוך שטח וירג’יניה, ושם נשחרר אותו מהמעצר. אתה יכול להיות סמוך ובטוח שנעשה כמיטב יכולתנו לשמור על שלומו במהלך המסע.” הוא הפנה עיניים אפורות קרות לעבר השריף, שהזדקף וניסה להיראות אמין ואחראי, לא בהצלחה יתרה.

“הבנתי,” אמר ג’יימי בקלילות. מבטו חלף על פני האנשים ועצר על השריף. “אני מאמין שאתה דובר אמת, משום שאם אשמע שקרה משהו רע לכומר הטוב, זה יגרום לי… מצוקה קשה.”

השריף החזיר לו מבט קפוא והמשיך להביט בו עד שליליווייט כיחכח בגרונו והזעיף מבט לעבר השריף.

“אני מבטיח לך זאת, מר פרייזר.”

ג’יימי פנה לעברו וקד קלות. “זה כל מה שרציתי לשמוע, אך אם יותר לי, ברשותך — הייתי רוצה לבקש שהכומר יבלה את הלילה בנוחות, במחיצת ידידיו, כדי שהם ייפרדו ממנו כראוי וכדי שאשתי תוכל לטפל כראוי בבעיותיו הרפואיות. האם הדבר אפשרי? אני ערב אישית לכך שהוא יחזור אליך עם עלות השחר.”

ליליווייט כיווץ את שפתיו והעמיד פנים שהוא שוקל את הרעיון, אבל הוא לא היה שחקן מוצלח במיוחד. מתברר שהוא צפה בקשה כזאת וכבר החליט לסרב לה.

“לא, אדוני,” הוא אמר וניסה להישמע מאוכזב מעט בעצמו. “לצערי לא אוכל לאשר את בקשתך. אבל אם הכומר מבקש לכתוב כמה מילים למכריו ולידידיו השונים” — הוא הצביע על דפי הנייר — “אני מוכן לקחת על עצמי את חלוקתם המיידית.”

ג’יימי כיחכח בגרונו והזדקף מעט.

“אם כך,” הוא אמר, “האם אוכל להעז ולבקש דבר נוסף…” הוא עצר במבוכה.

“כן, אדוני?” ליליווייט הביט בו בסקרנות.

“אני תוהה אם יהיה ניתן לאפשר לכומר הטוב לשמוע… את הווידוי שלי?” מבטו של ג’יימי סקר את עמוד האוהל המרכזי. הוא הקפיד שלא להביט בעיני.

ליליווייט נראה כאילו הבקשה הממה אותו, ואילו השריף השמיע נחרת בוז בלשון המעטה.

“משהו כבד מעיק לך על המצפון?” שאל אָנְסטראתֶר בגסות. “או שיש לך תחושה נבואית כזאת לגבי המוות המתקרב, מה?” הוא חייך חיוך מרושע, וגודווין ההמום מילמל כמה מילות מחאה לעברו. ג’יימי התעלם משני הגברים והתמקד בליליווייט בלבד.

“כן, אדוני. כבר עבר זמן רב מאז שהזדמן לי להתוודות, אתה מבין, ומאוד ייתכן שלא תהיה לי שוב אפשרות כזו עוד הרבה זמן. העניין הוא —” בשלב זה הוא הביט בעיני והחווה בראשו תנועה קלה אך ברורה לעבר פתח האוהל. “האם תואילו לסלוח לי לרגע, רבותי?”

הוא לא חיכה לתשובתם, אחז בזרועי וגרר אותי במהירות החוצה.

“בריאנה ומרסאלי בדרך הנה עם הילדים,” הוא לחש באוזני ברגע שיצאנו מהאוהל. “אני צריך שתדאגי להרחיק מהאוהל את ליליווייט ואת אָנְסטראתֶר השריף המנוול הזה, ואז תכניסי את הבנות והילדים פנימה.”

הוא השאיר אותי עומדת המומה לבדי על השביל המוליך אל האוהל ומיהר לחזור פנימה. “אבקש את סליחתכם, רבותי,” שמעתי אותו אומר שם. “חשבתי שאולי… כלומר, ישנם דברים שגבר לא אמור לומר בנוכחות אשתו… אתם מבינים?”

שמעתי קולות גבריים ממלמלים בהבנה, ואז את המילה “וידוי” נאמרת כמה פעמים ובקול מפקפק מפי ליליווייט. ג’יימי הנמיך את קולו בתגובה ודיבר כממתיק סוד, כשדבריו נקטעים לפתע ב”מה עשית?!” קולני במיוחד מפי השריף, ואז שמעתי את גודווין ממהר להסות אותו בתקיפות.

אחר כך התנהלה שיחה מעט מבולבלת, ואז נשמעו תנועה ודשדוש של רגליים. בקושי הספקתי לרדת מהשביל ולהסתתר בין עצי האורן כאשר פתח האוהל הוסט הצדה, ושלושת הפרוטסטנטים הגיחו מתוכו. הערב כבר כמעט ירד, ואור היום הותיר רק כמה גחלים עמומות בדמות עננים מופזים בשמים, אולם די היה לי באור הזה כדי להבחין בהבעת המבוכה והבלבול בפני הגברים.

הם עלו במעלה השביל כמה צעדים ועצרו מטרים אחדים ממקום המחבוא שלי. כך ניצבו שם די בצפיפות כדי לשוחח, ומדי פעם העיפו מבטים לעבר האוהל שמתוכו, כך שמעתי, עלה קולו של הכומר שנשא תפילה בלטינית. המנורה באוהל כבתה, וצלליותיהם של קנת וג’יימי — דמויות עמומות שהצטיירו על בד האוהל — נעלמו בחשכת תא הווידוי המאולתר שהוקם שם.

אָנְסטראתֶר המגושם התקרב אל גודווין.

“תגיד, מה זה המרה, לכל הרוחות והשדים?” הוא מילמל.

כתפיו של גודווין התיישרו כשהוא הזדקף מלוא קומתו, ואז עלו לכיוון אוזניו במשיכת כתפיים נבוכה.

“אני חייב לומר לך בכנות, אדוני, שאין לי מושג ברור בדבר המונח הזה,” אמר גודווין, כשהוא בורר את מילותיו בקפידה. “אם כי אני מניח שמדובר בתפיסה קתולית ממאירה ומסוכנת ביותר. אולי מר ליליווייט יכול לספק לנו הגדרה מלאה יותר. רנדל?”

“כן, בהחלט,” אמר השופט. “מדובר ברעיון שאם כומר מבטא מילים מסוימות במהלך תפילת המיסה שלו, הלחם והיין שהוא מגיש למאמינים יותמרו לחומר שממנו עשויים גופו ודמו של מושיענו.”

“מה?!” השריף נשמע מבולבל לגמרי. “איך אנשים יכולים לעשות דברים כאלה?”

“איך אפשר להפוך לחם לגוף ויין לדם?” גודווין נשמע מופתע. “אלה בוודאי כשפים ואובות!”

“כן, היה אפשר להגדיר את התופעות האלה ככישוף, אילו באמת התרחשו,” אמר ליליווייט ונשמע מעט אנושי יותר. “הכנסייה האנגליקנית טוענת בתוקף שהן לא מתרחשות.”

“אנחנו בטוחים בזה?” אָנְסטראתֶר עדיין נשמע חשדן ומודאג. “ראית פעם מישהו מהם עושה דבר כזה?”

“אתה שואל אם הייתי פעם במיסה קתולית? בוודאי שלא!” גופו הארוך של ליליווייט התארך עוד קצת ונראה מאיים באפלולית הגוברת. “מה אתה חושב עלי, אדוני?!”

“באמת, רנדל, תירגע. אני בטוח שהשריף לא התכוון לפגוע בכבודך,” מיהר גודווין להרגיע את הרוחות והניח יד על זרוע ידידו. “אל תשכח שבתוקף תפקידו הוא עוסק בנושאים ארציים הרבה יותר.”

“לא, לא, אדוני. בוודאי שלא. לא היתה לי כל כוונה לפגוע באיש,”
מיהר אָנְסטראתֶר להוסיף. “התכוונתי יותר, כאילו, האם מישהו ראה בכלל אי־פעם דברים כאלה קורים כדי שיוכל לשמש עד לטובת התביעה? — לזה התכוונתי.”

מר ליליווייט עדיין נראה נסער. כשהשיב על הדברים, היה קולו קר.

“אין שום צורך בעדויות על כפירה, שריף, משום שהכמרים עצמם מודים בכך מרצונם.”

“לא, לא. מובן שלא.” דמותו השפופה של השריף נראתה לי מתרפסת עוד בהכנעה. “אבל אם אני צודק, אז הקתולים תומכי האפיפיור… הם… כלומר, משתתפים ב… נו, ‘התמרוֹת’ או מה שזה לא יהיה, כן?”

“כן. כך שמעתי.”

“אז זהו. מדובר בקניבליזם של ממש, לא?” אָנְסטראתֶר הנלהב הזדקף מעט כעת. “וזה, אני יודע מצוין, בניגוד לחוק! למה שלא ניתן לממזר הזה לעשות את הכישופים שלו ואז נעצור את כל חבורת הפושעים, מה? בואו נפיל הרבה ממזרים במכה אחת, אני אומר.”

גודווין פלט אנחה עמוקה. הוא עיסה את פניו, ולא היה ספק בלבי שהוא עושה זאת כדי להרגיע את הכאב ששב והופיע במקום השן החסרה.

ליליווייט נשף בעוצמה דרך האף.

“לא,” הוא אמר בקול מתון. “אני חושש שלא נעשה דבר כזה, שריף. ההנחיות שקיבלתי היו שלא להניח לכומר לקיים כל סוג של טקס או לקבל מבקרים.”

“באמת? ומה בדיוק הוא עושה ברגע זה ממש?” התעקש אָנְסטראתֶר והצביע לעבר האוהל האפל, שמתוכו בקע כעת קולו המהוסס של ג’יימי. היה קשה לשמוע מה הוא אומר, ולרגע נדמה שאולי גם הוא מדבר לטינית.

“זה עניין שונה לחלוטין,” אמר ליליווייט בקוצר רוח. “מר פרייזר הוא אדון מכובד, והאיסור על ביקורים ואורחים נועד להבטיח שהכומר לא יקיים טקסי נישואים חשאיים. זו בהחלט לא הבעיה שלנו כרגע.”

“ברכני אבי כי חטאתי,” שמעתי פתאום את קולו של ג’יימי מדבר בקול רם ובאנגלית. ליליווייט נבהל לרגע. הכומר מילמל איזו שאלה.

“אני אשם. חטאתי את חטא התאווה. אינני טהור. מחשבותי לא טהורות וגופי אינו טהור,” הכריז ג’יימי בקול שנשמע לי רם מכדי להיות התוודות פרטית.

“אה, כן. בוודאי,” אמר האב קנת, וגם הוא הגביר לפתע את קולו. הוא נשמע סקרן. “אמור לי בבקשה, אותם חטאים, אותם מעשים לא־טהורים — מה הם היו בדיוק, בני, וכמה פעמים הם התרחשו? ספר לי.”

“אהה, אבי. הבטתי בנשים ובלבי התאוויתי אליהן — וזו רק ההתחלה. כמה פעמים? אלוהים, אני חושב שמאה פעמים לפחות. עבר זמן רב מאוד מאז הווידוי האחרון שלי. האם אתה צריך לדעת גם את זהות הנשים, אבי, או רק מה חשבתי לעשות להן?”

גופו של ליליווייט התקשח בבירור.

“אני חושש שלא יהיה לנו זמן לתאר הכול, ג’יימי יקירי,” אמר הכומר. “אבל אולי תוכל לספר לי על פעם אחת או שתיים, רק כדי שאוכל לקבל מושג לגבי… אה… חומרת החטא?”

“אוחח. כן. טוב. המקרה החמור ביותר כנראה היה הפעם ההיא עם מחבצת החמאה.”

“מחבצת חמאה? אהה… המכונה הזאת עם הידית הבולטת כלפי מעלה?” קולו של הכומר ביטא חמלה עגמומית לאור מעשי הזימה האיומים שהתפרשו מתוך דבריו של ג’יימי.

“הו, לא, אבי. זו היתה מחבצת־חבית מהסוג שמשכיבים על הצד, כן? יש לה ידית קטנה שמסובבים אותה. מכיר? אז האישה הזאת הפעילה את המחבצה במרץ, ושרוכי החולצה שלה היו פתוחים, אז השדיים שלה התנודדו קדימה ואחורה והשמלה נדבקה לה לגוף מרוב זיעה. עכשיו, המחבצה היתה בדיוק בגובה הנכון, וגם עגולה, כן? וזה גרם לי לחשוב שהייתי רוצה לכופף אותה מעליה, להרים את השמלה שלה ו —”

פי נפער בתדהמה. הוא תיאר את החולצה שלי, את השדיים שלי, את מחבצת החמאה שלי! שלא לדבר על השמלה שלי. האירוע המסוים ההוא הופיע פתאום חי וברור בזיכרוני, והסיפור אז לא הסתיים במחשבות בלבד של ג’יימי.

קולות רשרוש ומלמולים החזירו את תשומת לבי אל הגברים שעמדו על השביל. ליליווייט אחז בזרועו של השריף — שעדיין רכן לעבר האוהל באוזניים כרויות — לחש לו משהו ומשך אותו במהירות לרדת מהשביל. גודווין הלך בעקבותיהם, אם כי ניכר שהוא עושה זאת בעל כורחו.

למרבה הצער הרעש שהם חוללו בעת עזיבתם העלים מאוזני את המשך תיאור החטא המסוים ההוא של ג’יימי, אבל למרבה המזל גם הסווה את קול הצעדים של מרסאלי ובריאנה, שנשאו את ג’מי וג’ואן בזרועותיהן בשעה שג’רמיין נתלה כמו קופיף על גב אמו.

“כבר חשבתי שהם יישארו כאן לנצח,” לחשה בריאנה והציצה מעבר לכתפי אל הנקודה שבה נעלמו ליליווייט וחבורתו. “אז השטח פנוי?”

“כן. קדימה, בואו.” הושטתי ידיים אל ג’רמיין, שרכן קדימה בשמחה ועבר אלי.

“לאן הולכים, סבתא?” הוא שאל בקול מנומנם, וראשו התחפר בצווארי בחמימות.

“ששש. לבקר את סבא ואת הכומר קנת,” לחשתי לו, “אבל אנחנו צריכים להיות בשקט־בשקט.”

“אהה. אז צריך לדבר ככה?” הוא לחש בקול רם והתחיל לשיר בצרפתית שיר גס במיוחד.

“ששש!” הנחתי את כף ידי על פיו, שהיה רטוב ודביק ממשהו שהוא אכל קודם לכן. “אל תשיר עכשיו, מתוק, שלא נעיר את התינוקות.”

מרסאלי השמיעה צליל קטן וחנוק, ובריאנה נחרה בדממה. מיד התברר לי שג’יימי עדיין לא סיים להתוודות. ההשראה נחה עליו כנראה, והוא פשוט סיפר דברים מדמיונו הקודח — או לפחות כך קיוויתי. הוא בטח לא עשה את כל הדברים האלה איתי!

הצצתי לעבר השביל, מטה ומעלה, אבל לא היה איש בסביבה. סימנתי לבנות להתקדם, ושלושתנו התגנבנו אל תוך האוהל האפל.

ג’יימי הפסיק לדבר ברגע שנכנסנו פנימה, ואז שמענו אותו ממהר לומר: “וגם חטאתי בחטא הכעס, הגאווה, הקנאה — אה, כן; גם קצת שיקרתי פה ושם. סלח לי, אבי. אמן.” הוא ירד על ברכיו, ביצע במהירות את טקס החרטה בצרפתית, ואז קם על רגליו ולקח ממני את ג’רמיין, עוד לפני שהכומר הספיק למלמל בלטינית “מָחוּל, מחוּל, מחוּל!”

עיני התחילו להסתגל לחשיכה. יכולתי לראות את דמויותיהן העגלגלות של הנשים ואת דמותו הגבוהה של ג’יימי. הוא העמיד את ג’רמיין על השולחן לפני הכומר ואמר: “תזדרז בבקשה, אבי. אין לנו הרבה זמן.”

“גם אין לנו מים,” העיר הכומר באדישות, “אלא אם כן אתן הבאתן משהו, גבירותי?” הוא לקח את אבן הצור וניסה שוב להדליק את מנורת השמן.

בריאנה ומרסאלי החליפו ביניהן מבטים נדהמים, ואז נדו יחד בראשן לשלילה.

“אל תדאג, דונהיו,” אמר ג’יימי בקול מרגיע. הוא הושיט את ידו אל משהו שעמד על השולחן. שמעתי קול חריקה של פקק נפתח, וניחוח חם ומתוק של ויסקי מילא את חלל האוהל. הפתילה במנורה ניצתה, וכעת גם היתה להבה מתנודדת שסיפקה מעט אור בהיר.

“בהתחשב בנסיבות…” אמר ג’יימי והושיט את הבקבוקון הפתוח לידי הכומר.

שפתיו של קנת נצמדו בכוח, אם כי נדמה שהוא מנסה להסתיר חיוך משועשע ולאו דווקא להביע מורת רוח.

“בהתחשב בנסיבות. כן,” חזר הכומר על דבריו. “אחרי הכול, מה יכול להלום יותר טקס שלנו ממי־החיים?” הוא הושיט יד אל צווארו, שיחרר את קשר העניבה שלו, משך בחוט עור שהיה קשור סביב צווארו ושלף מתחת לצווארונו צלב עץ ובקבוקון זכוכית פקוק.

“זה שמן הקודש,” הוא הסביר והניח את הבקבוקון על השולחן. “אני מודה לאמנו הבתולה על שהיו לי הפריטים האלה על גופי. השריף לקח את הקופסה שבה שמרתי את כל שאר ציוד התפילות שלי.” הוא ערך בדיקה מהירה של הדברים שהונחו על השולחן ומנה אותם על אצבעות ידו: “אש, שמן, מים — מסוג מסוים — וילד. טוב מאוד. את ובעלך ודאי תשמשו סנדקים לילד, גברתי?”

השאלה הופנתה אלי משום שג’יימי עזב אותנו והלך להשגיח על המתרחש סמוך לפתח האוהל.

“כן, אבי. אנחנו נהיה הסנדקים לכל הילדים האלה,” אמרתי ואחזתי בכוח בג’רמיין, שנראה מתכונן לזנק מהשולחן. “עמוד בשקט, יקר שלי. עוד רגע.” מאחורי שמעתי רשרוש מהיר — צליל של חפץ מתכתי נשלף מתוך נרתיק עור משומן — וראיתי את ג’יימי עומד בפתח ואוחז בידו את הסכין שלו. בטני התכווצה בפחד. שמעתי את בריאנה גונחת לצדי.

“ג’יימי, בני,” אמר הכומר קנת בטון של גערה קלה.

“תתקדם עם הטקס בבקשה, אבי,” ענה לו ג’יימי בשלווה. “אני רוצה שכל הנכדים שלי יוטבלו עוד הלילה, ואיש לא ימנע זאת ממני.”

הכומר שאף אוויר עמוקות ואז נד בראשו.

“טוב, אז אם יזדמן לך להרוג מישהו, אני מקווה שיהיה לי די זמן לשמוע ממך עוד וידוי לפני שיתלו את שנינו,” הוא מילמל ולקח לידו את בקבוקון השמן. “אם תוכל לבחור ותהיה לך ההזדמנות, נסה לפגוע בשריף תחילה. בסדר, יקירי?”

לפתע הוא החל לדבר לטינית, הסיט בתנועה מהירה את בלוריתו הבהירה של ג’רמיין, ואגודלו נגע קלות במצח ובשפתיים. אחר כך, כאשר השחיל את אצבעו אל מתחת לחולצתו של הילד, שהחל להתפתל ופרץ בצחוק, נגע הכומר בלבו ושירטט על גופו את סימן הצלב.

“בשם הילד הזה, האם אתה דוחה מעליך את השטן וכל פועלו?” הוא שאל במהירות כזאת, עד שנדרש לי רגע להבחין שהוא שוב מדבר אנגלית, כך שבקושי הספקתי להצטרף לג’יימי בתשובת הסנדקים הטקסית: “אני דוחה אותם.”

עצבי היו דרוכים, ואוזני כרויות לשמוע קולות שעלולים לבשר לנו שהאדונים ליליווייט ואָנְסטראתֶר חזרו. ראיתי בעיני רוחי את המהומה שעלולה לפרוץ כאן כאשר השניים יגיעו בדיוק שעה שהכומר מקיים את מה שלדעתם נכלל בהגדרה של “טקסים אסורים”.

הצצתי לעבר ג’יימי. הוא שלח לעברי חיוך קלוש, שכנראה נועד להרגיע
אותי. אם זו אכן היתה מטרתו, הוא נכשל כליל. הכרתי אותו היטב. הוא רצה שנכדיו יוטבלו לנצרות כבני הכנסייה הקתולית כדי שנשמותיהם יימסרו בוודאות לידי האל, ומבחינתו זו מטרה שראוי למות למענה או ללכת לכלא, גם אם המאסר יכלול את בריאנה, מרסאלי ואת הילדים עצמם. זה החומר שממנו עשויים צדיקים וקדושים, חשבתי לעצמי, ובני המשפחה שלהם חייבים לשאת בנטל.

“האם אתם מאמינים באלוהים האב, בישו בנו וברוח הקודש?”

“עקשן אחד,” לחשתי לעבר ג’יימי. החיוך שלו התרחב, ואני מיהרתי להסתובב בחזרה לעבר הכומר ולומר איתו, “אני מאמינה.”

האם שמעתי פסיעות על השביל בחוץ, או שזו רק רוח הערב שהניעה את ענפי העצים במשבים קלים?

תם שלב השאלות והתשובות. הכומר חייך אלי ונראה כמו גרגוֹיל באור המנורה המהבהב. העין הבריאה שלו נעצמה קלות בקריצה. “אני מרשה לעצמי להניח שהתשובות שלך לשאלות הבאות יהיו זהות לתשובותייך הקודמות, ברשותך — גברתי? אז מהו שמו הנוצרי של הילד המתוק הזה?”

מבלי לשנות את הקצב לקח הכומר את בקבוקון הוויסקי, טיפטף בזהירות כמה טיפות על ראשו של הילד ואז אמר: “אני מטביל אותך לנצרות, ג’רמיין אלכסנדר קלודל מקנזי פרייזר — בשם האב, הבן ורוח הקודש. אמן.”

ג’רמיין עקב אחר המתרחש בסקרנות. עיניו הגדולות הכחולות פזלו לפתע בניסיון לעקוב אחר טיפות המשקה הענברי שגלשו במורד אפו ונטפו מקצהו. הוא שלח לשון כדי ללכוד את הטיפות ועיווה את פניו כשחש בטעמן.

“איכס,” אמר בקול צלול. “זה שתן של סוסים.”

מרסאלי ההמומה מיהרה לומר לו “ששש!” אבל הכומר רק גיחך, הוריד את ג’רמיין מהשולחן והזמין את בריאנה להתקרב.

היא החזיקה את ג’מי מעל השולחן, שרוע בזרועותיה כמו מִנחה. פניה היו מופנות אל התינוק, אבל הבחנתי שראשה נרעד לפתע, ותשומת הלב שלה הופנתה אל המתרחש בחוץ. ואכן, קולות עלו מכיוון השביל מתחתינו — קולות של אנשים. קבוצת גברים, חשבתי, משוחחים בידידותיות, אך לא שתויים.

נדרכתי אבל ניסיתי שלא להציץ לעבר ג’יימי. אם מישהו ייכנס, החלטתי, אתפוס את ג’רמיין בזרועותי, אזחל מתחת לשולי האוהל מול הפתח ואברח כל עוד נפשי בי. כהכנה לכך תפסתי בצווארון המעיל שלו על כל מקרה, אבל אז הרגשתי שבריאנה דוחפת אותי קלות בכתפה, במלוא משקלה.

“הכול בסדר, אימא,” היא לחשה. “אלה רוג’ר ופרגוס.” היא החוותה בראשה לעבר החשיכה ואז חזרה להתמקד בג’מי.

נרגעתי, הוקל לי. עכשיו, כשידעתי במי מדובר, יכולתי לזהות גם את קולו התקיף, הגבוה, המאנפף מעט של פרגוס, שנשא נאום ממושך כלשהו, ובעקבותיו את הקול הסקוטי העמוק והרוטט, שהיה חייב להיות קולו של רוג’ר. אחר כך שמעתי צליל מעט גבוה יותר, שזיהיתי כקולו של גודווין, מגיע לאוזני דרך אוויר הלילה השקט, ובעקבותיו הגרגור האריסטוקרטי של ליליווייט בתשובה לו.

הפעם הצצתי לעבר ג’יימי. הוא עדיין עמד בפתח האוהל עם הסכין שלו, אבל ידו שאחזה בנשק היתה שמוטה כעת לצד גופו, והמתח התפוגג מעט מכתפיו. הוא חייך אלי שוב, והפעם החזרתי לו חיוך.

ג’מי היה ער אבל מנומנם. הוא לא התנגד כשהשמן נמזג על מצחו, אבל נבהל כשחש בקרירות הוויסקי. עיניו נפערו לרווחה והוא החל מנופף בידיו וברגליו. מפיו בקע “אִייי!” של מחאה, ובריאנה מיהרה לקחת אותו בזרועותיה, הניחה אותו על כתפה ועטפה אותו בשמיכה שלו. הילד עיווה את פניו אבל לא הצליח להחליט אם לפרוץ בבכי או לא.

בריאנה תופפה חרש על גבו ולחשה מילים מרגיעות אל תוך אוזנו כדי להסיח את דעתו. הילד הסתפק בנעיצת אגודל בתוך פיו, מצץ אותו בדממה ושיגר מבטים בוחנים וחשדניים אל האנשים שנאספו באוהל. בשלב זה הכומר כבר שפך כמה טיפות ויסקי על מצחה של ג’ואן, שהיתה מונחת בזרועותיה היציבות של מרסאלי.

“אני מטביל אותך לנצרות, ג’ואן ליאר קלייר פרייזר,” אמר קנת אחרי שמרסאלי לחשה באוזניו את השמות. הבטתי בה מופתעת מאוד. ידעתי שהיא קראה לילדה ג’ואן על שם אחותה הצעירה, אבל לא היה לי מושג אילו עוד שמות יינתנו לה. חשתי גוש קטן חונק את גרוני כאשר התבוננתי במרסאלי, שראשה המכוסה בצעיף היה רכון מעל התינוקת. אחותה ג’ואן ואִמה ליאר היו שתיהן בסקוטלנד, והסיכוי שמי מהן תראה אי־פעם את הילדה הקטנה שנושאת את שמן הלך והצטמצם.

עיניה המלוכסנות של ג’ואן נפערו לפתע. היא פלטה צווחה מחרישת אוזניים, שהבהילה את כולם כאילו התפוצצה פצצה בתוך האוהל.

“לכו לשלום ועבדו את אלוהים באמונה! ו־לכו כבר! מהר!” אמר האב קנת. אצבעותיו מיהרו לפקוק את בקבוק הוויסקי, וידיו נחפזו לאסוף את כל הציוד הטקסי שבו השתמש כדי למחות כל זכר למה שהתרחש כאן ממש עכשיו. הקולות בשביל המוליך לאוהל נשמעו כעת מציגים שאלות תמהות.

מרסאלי נעלמה מפתח האוהל כהרף עין. היא הצמידה את ג’ואן הצורחת לחזהּ וגררה בכוח את ג’רמיין, שהביע מחאות נמרצות. בריאנה התעכבה עוד רגע כדי להניח יד על עורפו של הכומר ונשקה למצחו.

“תודה רבה, אבי,” היא לחשה ונעלמה בענן של שמלות ותחתוניות.

ג’יימי אחז בזרועי וגרר גם אותי אל מחוץ לאוהל, אבל אז עצר לרגע סמוך לפתח והסתובב לאחור.

“אבי?” הוא קרא בלחישה. “פּאקס ווֹביסקוּם!” — “שלום עליך!”

הכומר כבר התיישב מאחורי השולחן בזרועות שלובות, והדפים הריקים שוב היו מונחים לפניו, מפוזרים על השולחן. הוא נשא את מבטו אלינו, חייך חיוך קלוש, ופניו השלֵוות הוארו באור המנורה.

“אֶט קוּם טוּאוֹ — גם על נשמתך — בנאדם!” ענה והרים שלוש אצבעות לברכת סיום.

“תגידי, מרסאלי, למה לעזאזל עשית את זה?” הלחישה של בריאנה הגיעה לאוזני, מלאת כעס. שתי הנשים הצעירות היו רק כמה מטרים לפנינו. הן צעדו לאט בגלל הילדים, אבל למרות שלא היינו רחוקים מהן, הנשים העטופות ברדידים נראו כגושים שחורים חסרי צורה, כמעט כמו השיחים שצמחו משני צדי השביל.

“מה עשיתי? ג’רמיין, תעזוב את זה! בוא נלך למצוא את פאפא, בסדר? לא! תוציא את זה מהפה מיד!”

“את צבטת את ג’ואני. ראיתי אותך! כמעט תפסו את כולנו שם בגללך!”

“אבל הייתי חייבת!” מרסאלי נשמעה מופתעת מהטחת ההאשמה הזאת. “זה גם לא שינה כלום. ההטבלה כבר הסתיימה. הם לא היו יכולים לגרום לכומר לבטל את הטקס, נכון?” הרעיון הצחיק אותה לרגע. “ג’רמיין, אמרתי לך לזרוק את זה מיד!”

“מה פירוש היית חייבת? אחח, עזוב אותי, ג’מי! זה השיער שלי! אאוץ’! די, עזוב!”

ג’מי התעורר לגמרי בשלב הזה, התעניין מאוד בסביבתו החדשה וביקש לחקור הכול, לפחות על פי קולות השמחה וההפתעה שהפיק.

“אבל היא ישנה עמוק!” אמרה מרסאלי ונשמעה מזועזעת. “היא לא התעוררה כשהכומר שפך מים — כלומר, ויסקי — על הראש שלה… ג’רמיין, בוא הנה מיד! את הרי יודעת שאם ילד לא פולט צווחה בזמן שמטבילים אותו, יהיה לו מזל רע, כן? כשהוא צווח את יודעת שהחטא הקדמון עוזב אותו! לא יכולתי להרשות לשֵד להישאר בתוך הילדה הקטנה שלי. נכון? מתוקה של אימא, מוֹ מְהוֹרין.” אחר כך נשמעו צלילי נשיקות ומלמולים, ג’ואני צייצה בהנאה, ואז ג’רמיין העלים את הקולות האלו בשירה אדירה.

בריאנה נשמעה משועשעת עכשיו, וכעסה התפוגג.

“טוב, אני מבינה. הכול בסדר אם יש לך סיבה הגיונית, למרות שאני לא משוכנעת שהשיטה הזאת עבדה במקרה של ג’מי וג’רמיין. תראי איך הם מתנהגים. נשבעת לך שנכנס בהם איזה שד. אחחח! תפסיק לנשוך אותי, מפלצת שכמוך. אני תכף איניק אותך!”

“אוחח, כן, אבל הם בנים, אחרי הכול,” אמרה מרסאלי בסבלנות, ורק הרימה מעט את קולה כדי להישמע מעל המהומה סביבן. “כולם יודעים שבנים מלאים ברוחו של השטן. נראה לי שצריך קצת יותר מכמה טיפות מים קדושים כדי להטביע את כולו, גם אם יש לך אלכוהול תשעים אחוז. ג’רמיין! איפה שמעת שיר מגעיל כל כך, עכברוש קטן שכמוך!”

חייכתי ולצדי ג’יימי צחק בשקט כשהקשבנו לשיחת הבנות. בשלב זה כבר היינו די רחוקים מזירת הפשע, כך שלא היה מקום לחשוש שמישהו ישמע אותנו בין קולות השירה, הנגינה והצחוק שמילאו את היער סביבנו, שהיבהב באור מדורות כנגד השמים הכהים והחשיכה הגוברת.

כל עסקי היום הלכו והסתיימו, ואנשים החלו להתאסף לארוחות הערב שלהם לפני שיתחילו שוב סיבובי הביקורים, המסיבות והשירה — בפעם האחרונה בכינוס הזה. ריח ארוחות מתבשלות מילא את האוויר הקר והחשוך. הבטן שלי קירקרה בחדווה וקיבלה את הריח המענג כהזמנה אישית. קיוויתי שליזי כבר התאוששה והתחילה לבשל.

“מה זה מוֹ מְהוֹרין?” שאלתי את ג’יימי. “זה ביטוי שעוד לא שמעתי.”

“‘תפוח אדמה קטן שלי’, אני חושב,” הוא ענה. “זה ביטוי אירי, לדעתי. היא בטח למדה אותו מהכומר.”

הוא נאנח, ולפתע נשמע מרוצה מכל מה שהתרחש עד כה הערב.

“יבורך האב קנת על זריזות האצבעות שלו. היה רגע אחד שחששתי שלא נצליח בתרגיל שלנו. תגידי, אלה לא רוג’ר ופרגוס שלנו?”

צמד צלליות הגיח מתוך היער לפנינו והצטרף לבחורות. צלילי צחוק חנוקים ומילים נלחשות — מלוּוים בצווחות רמות של שני הבנים הקטנים למראה אבותיהם — נישאו אלינו באוויר משתי המשפחות הצעירות שצעדו לפנינו.

“כן, זה הם, ואם כבר מדברים על זה, תפוח אדמה מתוק שלי,” אמרתי ואחזתי בעוצמה בזרועו כדי להאט את קצב ההליכה שלו, “מה בדיוק היה הרעיון לספר לכומר על מה שקרה לך ולי ולחבית מחבצת החמאה?”

“אני מקווה שזה לא הפריע לך, סאסנך,” הוא אמר ונשמע מופתע.

“ברור שכן!” אמרתי. דם חם הציף את לחיי, אבל לא הייתי בטוחה אם זה מפני שג’יימי סיפר הכול לכומר, או מפני שנזכרתי בפרטי האירוע עצמו. הזיכרון וכמה מחשבות שבאו בעקבותיו חיממו את גופי, כולל את איברי הפנימיים, ולפתע הרגשתי שהכיווץ ברחם שלי משתחרר ונרגע לנוכח הזוהר הפנימי הנעים. אלה בטח לא הזמן או המקום, אבל אולי בהמשך הערב נצליח למצוא לעצמנו איזו פינה פרטית… מיהרתי להדוף את המחשבה הזאת מתודעתי.

“מעבר לשאלת הפרטיות של מה שקורה בינינו, זה לא היה חטא בשום פנים ואופן,” אמרתי לו נחרצות. “אנחנו הרי נשואים, למען השם!”

“טוב, אמרתי בווידוי שלי שגם שיקרתי, סאסנך,” הוא ענה. לא ראיתי את החיוך שנמרח על פניו, אבל שמעתי אותו היטב בקולו. אני מניחה שגם הוא שמע את החיוך שלי.

“תשמעי, הייתי חייב לחשוב מהר על איזה חטא איום ונורא, כזה שיגרום לחבורה של ליליווייט לצאת מהאוהל. עם זאת לא יכולתי להתוודות על גניבה או מעשה סדום למשל, כי אני מתכוון לעשות עסקים עם האיש בשלב כלשהו בעתיד.”

“אהה, אז אתה חושב שמעשה סדום ירתיע אותו מלעשות איתך עסקים, אבל האופן שבו אתה מסתכל על נשים בחולצות פרומות לא מעיד על פגם מוסרי חמור?” זרועו היתה חמימה מתחת לשרוול חולצתו. נגעתי בפְנים שורש כף ידו, שם העור חשוף ופגיע, וליטפתי את העורק שפעם שם לכל אורכו, עד שנעלם מתחת לבגד בכיוון הלב.

“ששש. אל תדברי בקול רם כל כך, סאסנך,” הוא לחש לי ונגע בידי. “את לא רוצה שהילדים ישמעו אותך, נכון? חוץ מזה,” הוא הוסיף בקול שקט שאילץ אותו לרכון לעברי וללחוש אל תוך אוזני, “זה לא נכון לגבי כל הנשים. רק לגבי נשים עם תחת חמוד ועגלגל.” הוא הרפה מזרועי וליטף בחביבות את אחורַי. למרות החשיכה הוא פגע בדיוק במטרה.

“תראי, לא הייתי טורח לחצות את הרחוב כדי לראות מקרוב אישה רזה, גם אם היא היתה עירומה לגמרי ונוטפת מים. עכשיו, לגבי ליליווייט,” הוא חזר לנושא השיחה העיקרי מבחינתו ושב לקולו הרגיל, אבל לא הזיז את ידו שהמשיכה למולל את השמלה שלי ולעסות את ישבני בתנועה מהורהרת, “הוא אולי פרוטסטנטי, אבל הוא רק גבר.”

“לא ידעתי שיש בעיה בשילוב שני הדברים,” שמעתי את קולו הציני מעט של רוג’ר בוקע מהחשיכה לידנו.

ג’יימי הרחיק את כף ידו הממששת כאילו הישבן שלי התלקח פתאום, אם כי זה לא היה רחוק מהמציאות. הניצוץ שלו בהחלט הצית בעירה קטנה בתחתית המדורה הפנימית שלי למרות הלחות. עם זאת עוד שעות רבות לפנינו עד שתגיע השעה ללכת למיטה.

עצרתי לרגע רק כדי לתת לאחד האיברים הנבחרים של ג’יימי לחיצה ידידותית, שעצרה את נשימתו לכמה רגעים, ואז פניתי לעבר רוג’ר. ראיתי שהוא מחזיק בידיו משהו כהה, קטן ומתפתל. למרות החרחורים הרמים שבקעו מהחבילה החלטתי שלא מדובר בחזרזיר. זה היה ג’מי, שלעס בחדווה את כף ידו של אביו. אגרוף ורדרד קטן הגיח לפתע והואר בקרן אור מקרית. האגרוף התכווץ ואז שוב נעלם, רק כדי להינעץ בכוח בצלעותיו של רוג’ר בקול חבטה רמה.

ג’יימי השמיע גניחת הנאה קלה, אבל לא נראה מוטרד כלל מכך שדעתו על הפרוטסטנטים נשמעה בניגוד לכוונתו.

“אם הבחורות הצעירות הן תמיד טובות,” הוא ציטט פתגם סקוטי, “‘מאין באות הרעיות הרעות?'”

“מה?” תהה רוג’ר.

“תשמע, גם הפרוטסטנטים נולדים עם זרג,” הסביר ג’יימי, “לפחות הגברים. אבל יש כאלה שנותנים לזרג שלהם להתנוון מחוסר שימוש. עכשיו, גבר שמקדיש את כל זמנו לדחיפת ה… אף שלו לחטאים של אחרים, אין לו מספיק זמן לדאוג לחטאים שלו עצמו.”

מיהרתי להמיר צחוק בשיעול מנומס.

“ויש כאלה שמרוב אימון ותרגול הופכים להיות זרגים גדולים עוד יותר,” אמר רוג’ר בציניות הראויה. “נו, טוב. באתי כדי להודות לך… לכם… על שהצלחתם לקיים את טקס ההטבלה.”

הבחנתי בהיסוס הקל בקולו. הוא עדיין לא הצליח להחליט איך עליו לקרוא לג’יימי בפניו. ג’יימי לעומת זאת קרא לו במבחר שמות: רוג’ר הקטן, רוג’ר מק או מקנזי. לעתים רחוקות יותר הוא התייחס אליו בכינוי הגאלי שרוני סינקלייר המציא לו — א־סְמֶרִיך — הזמיר, לאור שירתו הערבה.

“אני זה שצריך להודות לך, יקירי. לא היינו מצליחים שם בסוף אילולא הופעתם, אתה ופרגוס,” אמר ג’יימי, והצחוק חימם את קולו.

היה קל לזהות את רוג’ר על פי קווי המתאר של גופו — הוא היה גבוה, רזה וחסון, ונראה כאילו אש זוהרת מאחוריו. אחת מכתפיו התרוממה כעת בתנועת ביטול מנומסת, והוא העביר את ג’מי לזרועו השנייה וניגב בצד מכנסיו את הרוק שנזל על ידו.

“שום בעיה,” אמר בקול גס. “אז מה אתה חושב — הכומר יהיה בסדר? בריאנה סיפרה לי שהם לא היו עדינים איתו במיוחד. אני מקווה שלא יפגעו בו ממש אחרי שהוא יצא לדרך.”

ג’יימי התפכח לשמע הדברים, אבל גם הוא רק משך בכתפיו וסידר את המעיל על גבו.

“אני חושב שהוא יהיה בסדר. כן. החלפתי כמה מילים עם השריף.” הוא הדגיש את המילה “מילים” כדי להבהיר את כוונתו. שוחד משמעותי היה יכול להועיל כאן, אבל ידעתי בדיוק כמוהו שברגע זה יש לנו רק שני שילינג, שלושה פֶּני ותשעה פארת’ינג. עדיף לשמור את הכסף בכיס ולסמוך על איומים, חשבתי. ג’יימי, מתברר, חשב בדיוק כמוני.

“אני אדבר עם דודה שלי,” הוא אמר. “אבקש ממנה לשלוח מכתב אל אדון ליליווייט, שבו היא תביע את דעתה בנושא. האמת היא שזה יספק הגנה טובה יותר לאב קנת מכל דבר שאני אוכל לומר בעצמי.”

“אני חושש שהיא לא תשמח לשמוע שהחתונה שלה נדחית,” אמרתי. באמת סביר להניח שהיא תכעס. ג’וקסטה קמרון היתה בתו של ראש שבט סקוטי הררי ואלמנתו של בעל מטעים עשיר מאוד. היא לא היתה רגילה שהעניינים אינם מתנהלים כרצונה.

“כן. היא לא תשמח בכלל,” הסכים ג’יימי בקרירות, “למרות שיש לי הרגשה שדנקן דווקא יחוש מעט הקלה.”

רוג’ר צחק מתוך הזדהות עם דנקן והצטרף אלינו כשהתחלנו לרדת בשביל. כעת הוא העביר את ג’מי אל ידו הימנית והחזיק אותו מתחת לבית השחי כמו כדור.

“כן, הקלה… דנקן המסכן. אז מה? החתונות מבוטלות בוודאות או לא?”

לא ראיתי את הבעת פניו של ג’יימי, אבל הרגשתי את תנועת ראשו מצד לצד בהבעת ספק עמוק.

“כן, אני חושש שכן. הם לא הסכימו לתת לי את הכומר כדי שאשגיח עליו, למרות שהבטחתי להחזיר להם אותו בבוקר. אולי נוכל לחטוף אותו בכוח, אבל גם אז —”

“אני לא חושבת שזה יעזור לנו,” התערבתי בשיחה וסיפרתי להם מה שמעתי כשחיכיתי במארב מחוץ לאוהל.

“אז אני לא מאמינה שהם פשוט יעמדו בצד בשקט ויניחו לכומר לקיים טקסי חתונה קתוליים,” סיימתי. “וגם אם תצליח להבריח אותו מכאן אחר כך, הם יסרקו את כל ההר, יהפכו אוהלים ומדורות ויחוללו מהומה אדירה.”

סביר מאוד להניח גם שיהיו מי שיעזרו לשריף. נכון שרוב בני הקהילה הסקוטית חיבבו והעריכו מאוד את ג’יימי ואת הדודה שלו, אבל חיבתם לקתולים, בעיקר לכמרים, היתה פחותה בהרבה.

“הנחיות?” ג’יימי חזר על דברי ונשמע מופתע מאוד. “את בטוחה, סאסנך? ליליווייט אמר שהוא קיבל ‘הנחיות’?”

“כן, הוא השתמש במילה הזאת,” אמרתי, ולראשונה הבנתי בעצם כמה מוזר זה נשמע. ברור שהשריף אָנְסטראתֶר מקבל הוראות ממר ליליווייט — זו חובתו — אבל מי הוא זה שנותן הנחיות לשופט מחוזי?

“יש כאן עוד שופט מחוזי אחד וכמה שופטי שלום, אבל בטח…” אמר רוג’ר לאט ונד בראשו, שקוע במחשבות. צווחה רמה קטעה את חוט מחשבותיו. הוא השפיל מבט, וקרן אור מזדמנת שהוטלה על גשר אפו ממדורה סמוכה האירה חיוך קל שעלה על שפתיו כשפנה לשוחח עם בנו. “מה יש? אתה רעב, חמודי? אל תתעצבן, אימא תכף חוזרת.”

“ואיפה אימא בדיוק?” שאלתי והבטתי אל גוש הצלליות לפני. רוח קלה החלה לנשב, והענפים העירומים של עצי האגוז והאלון חוללו כמו חרבות מעל ראשינו. אולם קולו של ג’מי היה רם דיו שבריאנה תשמע אותו גם במרחק. שמעתי את מרסאלי, היא היתה שקועה בשיחה ידידותית עם ג’רמיין ופרגוס. הם דיברו על ארוחת הערב הקרֵבה, אבל לא שמעתי את קולה הנמוך, הצרוד יותר של בריאנה או את המבטא הבוסטוני שלה.

“אבל למה?” שאל ג’יימי את רוג’ר והרים את קולו כדי להישמע מעל הרוח הנושבת.

“למה מה? הנה, ג’מי. רואה את זה? כן, ברור שאתה רואה. אז יופי. אתה יכול לכרסם את זה קצת אם בא לך.” משהו נוצץ הבזיק בכף ידו של רוג’ר, ואז החפץ נעלם וצווחותיו של ג’מי חדלו באחת. במקומן נשמעו קולות מציצה וליקוק.

“מה זה? מה יש לך שם? הוא לא עלול לבלוע את זה?” אמרתי בדאגה.

“אחח, לא. זאת שרשרת של שעון־כיס. אל תדאגי,” הרגיע אותי רוג’ר. “אני מחזיק חזק את הקצה השני שלה. אם הוא יבלע אותה, אוכל למשוך אותה החוצה בחזרה.”

“למה שמישהו לא ירצה להתחתן?” אמר ג’יימי בסבלנות והתעלם מהסכנה המיידית שנשקפה למערכת העיכול של נכדו.

“אתה שואל אותי?” רוג’ר נשמע מופתע. “לא נראה לי שלמישהו אכפת בכלל אם אני נשוי או לא, חוץ ממני — ואולי גם ממך,” הוסיף בנימה משועשעת. “אני חושב שהיית רוצה שלילד יהיה שם משפחה. ואם כבר מדברים על זה —” הוא פנה אלי, והרוח שפרעה את שערו הארוך הפכה אותו לצללית של שד אפל “— איך באמת קראתם לו בסוף? אני מתכוון בטקס ההטבלה?”

“ג’רמיה אלכסנדר איאן פרייזר מקנזי,” עניתי, ובלבי קיוויתי שזכרתי את כולו. “זה מה שרצית לשמוע?”

“הו, לא. לי אישית לא אכפת במיוחד איך קוראים לו,” אמר רוג’ר ועקף בזהירות שלולית גדולה שהשתרעה לרוחב השביל. גשם התחיל לזרזף שוב. טיפות קרירות צנחו על פני ויצרו מעגלים במי השלולית שהוארה מדי פעם באש המדורות.

“רציתי שיקראו לו ג’רמיה, אבל אמרתי לבריאנה שהיא יכולה לבחור את כל שאר השמות שלו. היא התקשתה להחליט — ג’ון על שם ג’ון גריי, או איאן על שם בן הדוד שלה. אבל בעצם זה אותו שם בכל מקרה.”

שוב הבחנתי בהיסוס הקל והרגשתי את זרועו של ג’יימי מתקשה מעט בכף ידי. מה שקרה עם איאן, האחיין של ג’יימי, עדיין היה סיפור כאוב וכולם עוד זכרו אותו היטב, בעיקר מפני שקיבלנו מכתב ממנו רק אתמול. מן הסתם זה הכריע את הכף מבחינת בריאנה.

“טוב, אז אם זה לא אתה והבת שלי,” ג’יימי המשיך לחקור בעקשנות, “מי זה יכול להיות? ג’וקסטה ודנקן? ואולי המשפחה הזאת מבּרֶמֶרטון?”

“אתה באמת חושב שמישהו עשה מאמץ מיוחד כדי שלא יתקיימו כאן חתונות הלילה?” רוג’ר שמח שהשיחה על איאן מוריי נקטעה. “אז אתה לא חושב שמדובר כאן בהסתייגות כללית מהכנסייה הרומית?”

“יכול להיות שכן, אבל זה לא העניין. אם זה הסיפור, למה חיכו עד היום כדי לעצור את הכומר? חכי רגע, סאסנך, אני אעזור לך לעבור לצד השני.”

הוא הרפה מזרועי, דילג מעבר לשלולית והושיט אלי את ידיו, אחז במותני והניף אותי באוויר, כך ששמלותי התעופפו מעליה ולא נרטבו. החלקתי מעט על העלים הרטובים והבוץ, אבל מיהרתי לאחוז בזרועו של ג’יימי כדי להתייצב והזדקפתי.

“אני לא חושב שזה העניין,” המשיך ג’יימי את השיחה ופנה שוב לעבר רוג’ר. “אני יודע שליליווייט ואָנְסטראתֶר לא אוהבים במיוחד את הקתולים, אבל למה להם לחולל מהומה דווקא היום? הם הרי ידעו שהכומר עומד לעזוב כבר מחר בבוקר בכל מקרה. אולי הם חששו שהוא ישחית את נפשות האנשים על ההר כאן עוד לפני עלות השחר, אם לא יכניסו אותו למעצר?”

רוג’ר צחק קצרות.

“לא נראה לי. הכומר הזה, הוא התכוון לעשות כאן עוד משהו מלבד טקסי הנישואים וההטבלה?”

“אולי רק לשמוע כמה וידויים,” אמרתי וצבטתי את זרועו של ג’יימי. “אני לא יודעת על תוכניות אחרות שלו.” מיהרתי להצמיד את ירכי זו לזו, כשלפתע הרגשתי משהו מדאיג נע באזור האינטימי שלי. לכל הרוחות! אחת הסיכות שהצמידה את המטלית בין רגלי השתחררה בוודאי כשג’יימי הניף אותי מעל השלולית. האם היא הלכה לאיבוד?

“קשה לי להאמין שהם באמת ניסו למנוע ממנו לשמוע וידוי של מישהו. כלומר, של מישהו מסוים, אני מתכוון.” רוג’ר נשמע ספקן במיוחד, אבל ג’יימי דווקא התעכב ממושכות על הרעיון הזה.

“הם לא הביעו שום התנגדות כשביקשתי להתוודות, ואני לא חושב שאכפת להם אם קתולי כלשהו ביצע חֵטא שדינו מוות, כי לפי אמונתם כולנו בני מוות בכל מקרה. אבל אם הם ידעו על מישהו שזקוק לווידוי באופן נואש, וחשבו שיוכלו להרוויח משהו מזה, אז…”

“אתה חושב שמישהו כאן היה מוכן לשלם כדי לפגוש את הכומר? זה מה שאתה אומר?” שאלתי באי־אמון. “בחייך, ג’יימי. כולם כאן סקוטים. נראה לי שאם מדובר בתשלום במזומנים כדי לפגוש כומר, הרוצח או הנואף הסקוטים־קתולים שלך היו פשוט בוחרים בתפילת וידוי עצמאית, מכים על חטא ומקווים לטוב.”

ג’יימי נחר בצחוק בתגובה לדברי. הבל פיו הסתחרר סביב ראשו כמו עשן לבן שעולה מלהבת נר. האוויר הלך והתקרר.

“את צודקת,” הוא אמר וניסה להישמע אדיש. “ואם ליליווייט חשב אולי להיכנס בעצמו לעסקי הווידויים, אז הוא התחיל לעבוד קצת מאוחר מכדי לייצר לעצמו רווח ממשי. אבל מה דעתכם על זה: אולי הכוונה לא היתה למנוע ממישהו להתוודות, אלא דווקא לאפשר לאנשים להתוודות, אבל ליצור מצב שבו הם יכולים לשמוע את הווידוי?”

רוג’ר השמיע גניחת סיפוק. נראה שהוא חושב שמדובר ברעיון מוצלח. “ואז קצת סחיטה באיומים? הממ. זה רעיון!” אמר בחיוב.

אז בכל זאת דם סמיך ממים, חשבתי לעצמי. הנה לפנינו בוגר אוקספורד, אבל לא היה ספק בכך שדם סקוטי זורם בעורקיו. השתוללות פראית התחוללה לפתע מתחת לזרועו, ואחריה נשמע קולו של ג’מי צווח.

“מה קרה? נפל לך המוצץ? איפה הוא?” הוא הניף את ג’מי על כתפו כמו שמניפים שק כביסה מלא, השתופף והתחיל לחפש על האדמה הבוצית את שרשרת השעון שג’מי בוודאי השליך אל תוך החשיכה.

“סחיטה נשמעת לי קצת מוגזמת,” הבעתי את התנגדותי וקינחתי את אפי שהחל לנזול שוב. “מה שאתה אומר זה כך: נניח שהם חושדים שפארקארד קמפבל, למשל, ביצע פשע נורא. אז אם הם ידעו שזה נכון בוודאות, הם יכולים לעצור אותו ולהגיש כתב אישום? זאת חשיבה מאוד מפותלת וערמומית, לא? אה, רוג’ר — אם תמצא שם סיכה, היא שלי.”

“תראו, אָנְסטראתֶר וליליווייט הם שניהם אנגלים, נכון?” אמר ג’יימי בציניות שהצחיקה את רוג’ר. “חשיבה מפותלת וערמומיות הן תכונות טבעיות של בני הגזע הבריטי, נכון, סאסנך?”

“איזה שטויות,” אמרתי בסבלנות. “הנה עוד מקרה שבו הגמל לא רואה את הדבשת שלו. תבדוק את עצמך קודם, ג’יימי. חוץ מזה הם לא ניסו לשמוע את מה שאמרת בווידוי שלך, נכון?”

“ממני אין מה לסחוט,” אמר ג’יימי בכובד ראש, כאילו ברור לכולם שהוויכוח שהוא מנהל כאן עכשיו לא נועד לשם הנאה בלבד.

“כן, ובכל זאת,” התחלתי לענות, אבל נקטעתי בצרחות של ג’מי, שאיבד סבלנות במהירות וטילטל את גופו בפראות תוך השמעת יללות בעוצמת צופר של רכבת. שמעתי את רוג’ר גונח, ראיתי אותו תופס משהו בשתי אצבעות, ואז הוא הזדקף.

“מצאתי את הסיכה שלך,” אמר, “אבל אין זכר לשרשרת.”

“מישהו כבר ימצא אותה בבוקר,” אמרתי בקול רם כדי להתגבר על המהומה. “אולי עדיף שתיתן לי להחזיק אותו?” הושטתי ידיים אל התינוק, ורוג’ר העביר אלי את מטענו בהבעת הקלה ברורה, שאת טבעה הבנתי טוב יותר כשהגיע לאפי ריח החיתול.

“עוד פעם?!” אמרתי. נראה שג’מי נעלב מהשאלה שלי, משום שהוא מיהר לעצום את עיניו והתחיל לחקות אזעקה עולה ויורדת.

“אולי מישהו כבר יגיד לי איפה בריאנה?” שאלתי שוב, בעודי מנסה לנדנד את הילד בזרועותי וגם להחזיק אותו במרחק היגייני משמלתי. הילד התפתל וחבט בי. נדמה לי שהוא גידל עוד כמה איברים בחסות החשיכה, והם כולם התעופפו כעת לכל עבר, חובטים בכל הבא ליד.

“אה, היא הלכה לסדר משהו קטן,” השיב רוג’ר תשובה מעורפלת, שרק גרמה לג’יימי להסב אליו את ראשו במהירות. אור המדורה האיר את צדודיתו, וראיתי את הגבות האדומות העבות שלו נצמדות זו לזו בחשדנות. האש בהקה על גשר אפו כשהוא זקר אותו בהבעת שאלה. היה ברור לו שמשהו כאן מסריח, וזה לא רק החיתול. הוא הפנה את מבטו לעברי בתהייה: האם אני מעורבת בסיפור?

“אין לי שמץ של מושג,” הבהרתי לו. “תשמעו, אני ניגשת למחנה של משפחת מקאליסטר כדי לבקש מהם חיתול נקי. ניפגש אצלנו במחנה עוד מעט.”

בלי להמתין לתשובה אחזתי בעוצמה בתינוק ופילסתי את דרכי בין השיחים אל המחנה הקרוב ביותר. ג’ורג’יאנה מקאליסטר ילדה תאומים — אני עצמי יילדתי אותה — רק לפני ארבעה ימים. היא שמחה לתת לי את אחד מהחיתולים הנקיים שלה, וגם הראתה לי איפה יש שיח שמספק די פרטיות כדי שאוכל לטפל בענייני האישיים. בתום שני המבצעים התעכבתי מעט לשוחח איתה ולהתפעל מהתאומים, אבל מוחי המשיך לעסוק בדברים שהתבררו לי זה עתה. כשחושבים על סגן הייז וההצהרה שלו, על התחבולות של ליליווייט וחבורתו, ועל מה־שזה־לא־יהיה שהעסיק את בריאנה ורוג’ר, נדמה שההר כולו רוחש מזימות ותככים הלילה.

שמחתי על כך שהצלחנו להטביל את כל הילדים. למעשה הופתעתי מתחושת הסיפוק שהטקסים הללו העניקו לי. עם זה חשתי דקירות חרטה על כך שחתונתה של בריאנה התבטלה. היא לא הביעה את דעתה בנושא בהרחבה, אבל ידעתי היטב שגם היא וגם רוג’ר כבר רצו מאוד לקבל את ברכות הכנסייה והציבור לזוגיותם. לרגע קצר האירה המדורה את טבעת הזהב שלי, שנצצה בהבזק מאשים על כף ידי השמאלית. בדמיוני נשאתי את כפות ידי לעבר פרנק.

אז מה בדיוק אתה מצפה ממני לעשות בעניין הזה? שאלתי בדממה, בעוד פי משתף פעולה ומסכים עם ג’ורג’יאנה בדבר הדרך הנכונה לטפל בתולעי סיכה טפיליות.

“סליחה, גברתי?” אחת הבנות הגדולות של ג’ורג’יאנה מקאליסטר, שהתנדבה להחליף לג’מי את החיתול, הפריעה לשיחתנו. חפץ ארוך מוכתם בבוץ התנודד בין שתי אצבעותיה הזהירות. “מצאתי את התכשיט הזה בתוך החיתול של התינוק. אולי זה של בעלך?”

“שככה יהיה לי טוב!” נדהמתי לראות את שרשרת השעון מופיעה שוב פתאום, למרות שמהר מאוד הבנתי שהחשש הנורא שלי מקודם, שמא הילד בלע את השרשרת, לא היה הגיוני. לחפץ מוצק כזה יידרשו כמה שעות לעבור דרך מערכת העיכול הפעילה ביותר, שלא לדבר על תינוק כזה. התברר שהשרשרת פשוט נפלה מידו, חדרה אל תוך החולצה שלו ונעצרה במעמקי החיתול.

“תביאי את זה הנה, ילדה,” אמר מר מקאליסטר כשהבחין בשרשרת. הוא הושיט את ידו ולקח אותה בהבעת תיעוב קלה. אחר כך שלף מכיס מכנסיו ממחטה, ניגב את הפריט בקפידה וחשף את חוליות הכסף שלו, שנצצו באור המדורה. בקצה השרשרת היה עיגול מתכת שנשא עליו סוג של חותם.

העיגול הזה עורר בי זעם קל וגמרתי אומר בלבי לגעור ברוג’ר ברצינות על הדברים שהוא מרשה לג’מי להכניס לפה. מזל גדול היה לנו שהעיגול לא השתחרר.

“בחיי, התכשיט הקטן הזה שייך לאדון קָלדווֶל, אני בטוחה!” אמרה ג’ורג’יאנה ורכנה קדימה כדי להביט בשרשרת מעל ראשי התאומים שאותם היניקה יחד.

“באמת?” שאל בעלה וכיווץ את עיניו מול החפץ הנוצץ. הוא הכניס יד לכיס חולצתו וחיפש שם את משקפיו.

“אני בטוחה! ראיתי אותו כשהוא נשא את הדרשה ביום ראשון. בדיוק התחילו לי הצירים,” היא הסבירה לי, “אז הייתי צריכה לעזוב לפני שהוא סיים. הוא ראה שאני עומדת ללכת, ובטח חשב שהוא כבר ישב אצלנו יותר מדי זמן, כי ראיתי שהוא מוציא את השעון מהכיס כדי לראות מה השעה, ואז ראיתי את הדבר העגול הזה מתנוצץ על השרשרת.”

“קוראים לזה חותם, יקירתי,” הודיע לה בעלה אחרי שהרכיב על אפו צמד עדשות חצי־עגולות והפך את העיגול המתכתי בין אצבעותיו כדי לבחון אותו מכל הכיוונים. “ואת צודקת, זה באמת של אדון קלדוול — את רואה?” אצבע גרומה ליטפה את הציורים על החותם העגול — ציפור, שרביט, ספר פתוח, פעמון ועץ שניצבו כולם על דג שנשא בפיו טבעת.

“זה הסמל של אוניברסיטת גלזגו, זה מה שזה! אדון קלדוול הוא מלומד גדול,” הוא אמר, ועיניו הכחולות פעורות בהערכה. “הוא הלך ללמוד שם את מקצוע המטיף, ואיזו עבודה טובה הוא עושה, בחיי.

“באמת הפסדת סיום נהדר, ג’ורג’י,” הוא הוסיף ופנה אל אשתו. “הפרצוף שלו נהיה כזה אדום כשהוא דיבר על התועבות ועל חורבן ועל חרון אפו של האלוהים ועל סוף העולם. אני חשבתי שהוא תכף יחטוף שבץ, ואז מה נעשה איתו? הרי הוא לא היה מוכן שמוריי מקלאוד יטפל בו, מבחינתו מוריי הוא סוג של כופר — הוא שייך לכנסיית האור החדש,” מקאליסטר הסביר לי, “והגברת פרייזר שלנו היא קתולית, שלא לדבר על העובדה שהיא כבר היתה עסוקה איתך ועם התינוקות החדשים.”

הוא רכן קדימה וליטף קלות את ראשו של אחד התאומים, שהיה מכוסה בכובע צמר. התינוק לא הרגיש אותו כיוון שהיה שקוע ביניקה ושמח בחלקו.

“הממ. ברגע ההוא אדון קלדוול היה יכול להתפוצץ לכל הכיוונים עד כמה שזה נוגע לי,” אמרה ג’ורג’יאנה בכנות. היא היטיבה את מנח המטען הכפול בזרועותיה והשתרעה בנינוחות בכיסא שלה. “אני חייבת לומר שלא אכפת לי במיוחד אם המיילדת שלי אינדיאנית או אנגלייה — אני מבקשת את סליחתך, גברת פרייזר — כל עוד היא יודעת איך לתפוס תינוק שיוצא מהרחם ואיך מפסיקים את הדימום.”

מילמלתי כמה מילים צנועות ודחיתי את התנצלויותיה של ג’ורג’יאנה לטובת הניסיון לגלות את מקורותיה של שרשרת השעון.

“אותו קלדוול, הוא מטיף, אתם אומרים?” חשדנות קלה צילצלה במעמקי תודעתי.

“הו, כן. בהחלט, ואחד הטובים ששמעתי,” טען אדון מקאליסטר. “וכבר שמעתי את כולם. עכשיו תשמעי, ארמְסְטון הוא אחד הגדולים בטיפול בחוטאים, אבל הוא כבר מזדקן ונעשה קצת צרוד, אז אתה צריך להיות ממש מלפנים כדי לשמוע אותו — וזה מסוכן, את יודעת, כי סביר להניח שהוא יתחיל לטפל בחטאים של האנשים שבחזית. אבל הבחור מכנסיית האור החדש אין בו שום דבר מיוחד. אין לו קול בכלל.” הוא ביטל את המטיף האומלל בנפנוף יד של אחד שמבין. “ווּדסמן, הוא בסדר. הוא קצת נוקשה ויבשושי — אנגלי, את יודעת — אבל מאוד נאמן ותמיד מופיע לטקסים, למרות שגם הוא כבר בא בימים. עכשיו, לגבי מר קמפבל הצעיר מכנסיית —”

“הילד כבר מאוד רעב, גברת,” התערבה הילדה שאחזה בג’מי, והתברר שהיא צודקת. פרצופו הקטן היה אדום כולו, והוא ייבב על מר גורלו. “אפשר אולי לתת לו קצת דייסת שיבולת שועל, גברת?”

העפתי מבט מהיר לעבר הסיר שהתבשל מעל המדורה. הוא ביעבע, ולכן סביר להניח שהדייסה מבושלת היטב ורתוחה ברמה שהרגה את רוב החיידקים. שלפתי את הכפית שנשאתי תמיד בכיסי, כך שיכולתי להיות בטוחה שהיא נקייה למדי, ונתתי אותה לילדה.

“תודה רבה לך, יקירה. תגיד לי,” פניתי שוב אל מקאליסטר, “אותו קלדוול הוא במקרה חבר בכנסייה הפרסביטריאנית?”

מקאליסטר נראה מופתע אבל אז חייך, כמשבֵּח את יכולת ההבחנה שלי. “בחיי, זה נכון. אז את שמעת עליו, גברת פרייזר?”

“אני חושבת שהחתן שלי מכיר אותו,” אמרתי בנימה צינית מעט.

ג’ורג’יאנה צחקה.

“הייתי אומרת שהנכד שלך לפחות מכיר אותו.” היא הצביעה בסנטרה על השרשרת שהיתה מונחת בכף ידו הגדולה של בעלה. “ילדים בגיל הזה הם כמו עורבני־לקחן — הם יכניסו לפה כל דבר נוצץ שהם רואים.”

“נכון מאוד,” אמרתי לאט והמשכתי לבהות בחוליות הכסופות ובתליון העגול המתנודד. ההסבר הזה שינה מעט את התמונה ואת ההסבר למה שאולי קרה. אם ג’מי אכן כייס את קלדוול, ברור שהדבר קרה עוד לפני שג’יימי אירגן את טקס ההטבלה המאולתר.

אולם רוג’ר ובריאנה ידעו כבר הרבה קודם שהכומר קנת נעצר ושחתונתם אולי תתבטל, כך שהיה להם די זמן לתכנן משהו אחר בזמן שג’יימי ואני היינו עסוקים עם רוזמונד, רוני ושאר המשברים שהתרחשו הבוקר. כן, היתה לרוג’ר הזדמנות טובה ללכת לדבר עם אותו קלדוול, הכומר הפרסביטריאני, והוא בוודאי לקח איתו את ג’מי לטיול.

אחרי הכול, מיד אחרי שהתברר לרוג’ר מעל לכל ספק שקנת לא יערוך טקסי נישואים הערב, בריאנה נעלמה ל”סידורים” מסתוריים. טוב, אם הכומר קנת רצה לראיין חתן פרסביטריאני לפני שהוא משיא אותו, אין סיבה להניח שקלדוול לא נהנה מזכות דומה כשניגשה אליו כלה עתידית מהכנסייה הקתולית.

ג’מי היה שקוע בזלילת הדייסה בהבעה מרוכזת כמו דג פּירַניה מורעב. עדיין לא יכולנו ללכת משם, אבל זה בסדר גמור, חשבתי. אולי עדיף שבריאנה תעדכן את אבא שלה במתרחש — תהיה חתונה בסופו של דבר, עם הכומר או בלעדיו.

פרשתי את השמלות שלי כדי לייבש את המכפלות הרטובות, ואור המדורה זהר על שתי הטבעות שלי. לפתע עלה בי דחף עז לצחוק כשחשבתי מה יגיד ג’יימי כשהוא יגלה, אבל הדחקתי אותו במהירות, כיוון שלא רציתי להסביר למשפחת מקאליסטר את העליצות שקפצה עלי פתאום.

במקום זה רק שאלתי את מקאליסטר: “אולי אני אקח את זה?” והצבעתי לעבר השרשרת. “אני חושבת שאפגוש את מר קלדוול הערב.”

14

שמֵחה היא הכלה
שהירח זורח עליה

היה לנו מזל. הגשם התעכב, וקרעי עננים חשפו ירח כסוף שעלה, נוטה על צדו אך זוהר, מעל צלע ההר וסיפק תאורה הולמת לחתונה משפחתית אינטימית.

כבר פגשתי בעבר את דייוויד קלדוול, אבל לא זכרתי זאת עד שראיתי אותו כאן. הוא היה איש נמוך אבל נאה, מהודר ומסודר בלבושו למרות שבילה את השבוע האחרון בחיק הטבע. גם ג’יימי הכיר והעריך אותו, אבל כל זה לא מנע מאיתנו להיות מאופקים מעט כשהכומר הפרסביטריאני נכנס אל מעגל האור, אוחז בידו את ספר התפילות המהוה שלו. דחקתי את המרפק שלי בצלעותיו של ג’יימי כדי להתרות בו שיתנהג יפה, והבעת פניו השתנתה מיד. עכשיו לא היה אפשר לדעת מה הוא מרגיש בכלל.

ראיתי את רוג’ר מציץ לרגע לכיוון שלנו, אבל הוא מיד חזר והפנה את תשומת לבו אל בריאנה. ייתכן שראיתי חיוך קטן בזוויות פיו, אבל אולי היה זה חלק ממשחק הצללים והאור כאן. ג’יימי נשף בכוח, ואני שוב תקעתי בו מרפק.

“תשמע, טקס ההטבלה התנהל בדיוק כמו שאתה רצית,” לחשתי לו. הוא זקר מעט את סנטרו. בריאנה הציצה לעברנו ונראתה מעט מוטרדת.

“לא אמרתי מילה, נכון?”

“הכומר הזה יכול לחתן אותם בחתונה נוצרית כהלכה.”

“שמעת אותי אומר משהו אחר?”

“אז תעשה פרצוף שמח כבר, לעזאזל איתך!” לחשתי לו. הוא עטה הבעה חיננית טובת־לב, שהיתה רק דרגה אחת פחות מפרצוף של מפגר ממש.

“יותר טוב ככה?” הוא שאל בשיניים חשוקות. דנקן אינז פנה לאיטו לעברנו. ניכר שהוא רוצה לומר משהו, אבל הוא מיהר להסיט את פניו מאיתנו ולחש משהו על אוזנה של ג’וקסטה שעמדה ליד המדורה. שערה הבהיר בהק באור האש, ועיניה היו מכוסות בד שהגן עליהן מהאור. יוליסס עמד מאחוריה ולראשו פאה לבנה לכבוד האירוע. למעשה ראיתי רק את הפאה בחשיכה. היא נראתה כמו תלויה באוויר, ללא גוף מתחתיה, לצד הכתף של ג’וקסטה. כשהבטתי לעברו ראיתי את הפאה פונה הצדה, ורק אז הבחנתי בנצנוץ העיניים מתחתיה.

“מי זה, סבתא?” ג’רמיין, שחמק כהרגלו מהשגחת הוריו, צץ לפתע לרגלי והצביע בסקרנות לעבר הכומר קלדוול.

“זה כומר פרסביטריאני, יקירי. דודה בריאנה ודוד רוג’ר מתחתנים עכשיו.”

“מה זה כומר פסר… ברטיני?”

נשמתי עמוק, אבל ג’יימי הקדים אותי.

“כומר פרסביטריאני הוא סוג של כומר, אבל הוא לא כומר באמת.”

“אז הוא כומר רע?” ג’רמיין התבונן כעת בקלדוול ביתר עניין.

“לא, זה לא כומר רע בכלל,” אמרתי. “הוא פשוט… כלומר, תראה, אנחנו קתולים ולנו יש כמרים קתולים, אבל דוד רוג’ר הוא פרסביטריאני —”

“כלומר כופר,” הוסיף ג’יימי הערה מועילה במיוחד.

“לא, הוא לא כופר, יקירי. סבא שלך מתבדח וכמעט מצליח גם להצחיק. הפרסביטריאנים הם…”

אבל ג’רמיין כבר לא היה פנוי לשמוע את ההסברים שלי, אלא הטה את ראשו אחורה וסקר את ג’יימי בעניין.

“סבתא, למה סבא עושה פרצופים?”

“כי אנחנו מאוד שמחים,” הסביר ג’יימי באותה ארשת אושר מטופשת
במיוחד.

“אה,” אמר ג’רמיין ומיד ניסה לחקות את הפרצוף של סבו. עם שיניו ההדוקות בחיוך מוגזם וזוג עיניים בולטות הוא נראה כמו דלעת של ליל כל הקדושים. “ככה עושים?”

“כן, יקירי,” אמרתי בהדגשה. “בדיוק ככה עושים.”

מרסאלי הביטה לעברנו, מיצמצה בעיניה ומשכה בשרוולו של פרגוס, שהסתובב לעברנו וכיווץ את עיניו.

“תעשה פרצוף שמח, פאפא!” הצביע ג’רמיין על חיוכו הענקי. “אתה רואה? ככה.”

פיו של פרגוס התעקל לרגע כשמבטו עבר מבנו אל ג’יימי ובחזרה. על פניו עלתה הבעה קפואה, אבל אז הוא החליט ליישר קו עם המתרחש והציג לפנינו חיוך ענקי מעושה ושתי שורות שיניים לבנות. מרסאלי בעטה בקרסול שלו. הוא מיצמץ לרגע אבל החיוך לא מש מעל פניו.

בריאנה ורוג’ר ערכו התייעצות של הרגע האחרון עם הכומר קלדוול מעבר למדורה. בריאנה הרימה את ראשה, העיפה קווצת שיער לאחור וסקרה את שורת הפרצופים המחייכים מולה. עיניה נפערו לרגע ופיה נפתח. היא הביטה בי בשאלה, ואני רק משכתי בכתפי בייאוש.

שפתיה נצמדו, אבל היא לא הצליחה להסתיר את תחושתה וחייכה בצחוק מאופק. גופו של ג’יימי רטט לצדי.

הכומר קלדוול צעד קדימה לעבר המדורה, אוחז בידו את הספר שבו סימן את המקום הנכון בעזרת האצבע שלו. הוא הרכיב את משקפי הראייה שלו על אפו ושיגר לנאספים סביבו חיוך אמיתי. לאחר שמיצמץ מעט לנוכח הפרצופים הליצניים מולו, הוא השתעל קצרות ופתח את ספר התפילות.

“אהובי היקרים, נאספנו כאן בנוכחות האל…”

הרגשתי שגופו של ג’יימי הולך ונרגע ככל שהטקס התקדם. למרות שהיו בו קטעים שונים מאלו שהוא היה רגיל אליהם, ההבדלים לא היו קיצוניים. חשבתי שהוא למעשה מעולם לא השתתף בטקס פרסביטריאני, אולי פרט להטבלה המאולתרת שרוג’ר עצמו ביצע כשהיינו בכפר בני המוהוק.

עצמתי את עיני בתפילה קצרה למען איאן הצעיר, כמו תמיד כשנזכרתי בו.

“…ולכן עלינו לזכור בחרדת קודש כי האל עצמו יצר וקידש את מוסד הנישואים כדי להיטיב עם בני האדם ולשמחם…”

פקחתי עיניים. כל האנשים סביב נעצו מבטים ברוג’ר ובבריאנה, שעמדו פנים אל פנים בידיים שלובות. הם היו זוג נאה להפליא. גובהם היה כמעט זהה, אבל היא היתה בהירה והוא כהה, כמעט כמו תצלום לצד התשליל שלו. לשניהם היו עצמות לחיים גבוהות ותווי פנים חזקים — השתקפות המורשת המשותפת שלהם כבני שבט מקנזי.

העפתי מבט אל מעבר למדורה וראיתי את אותו מבנה עצמות וגוף אצל ג’וקסטה — גבוהה ונאה, פניה העיוורות מופנות בריכוז לעבר קולו של הכומר. עוד אני מתבוננת בה, וידה הושטה ואחזה בזרועו של דנקן. האצבעות הארוכות הלבנות לחצו אותה קלות. הכומר קלדוול בנדיבותו הציע להשיא גם אותם הערב, אבל ג’וקסטה סירבה להצעה ואמרה שהיא מוכנה לחכות עד שיתאפשר טקס קתולי.

“אחרי הכול, אנחנו לא ממהרים לשום מקום, נכון, יקירי?” היא פנתה אל דנקן בהפגנת כבוד שאף אחד לא האמין לה באמת. אולם לי היה נדמה שדנקן חש הקלה — ולא אכזבה — מדחיית חתונתו.

“…ובאמצעות שליחיו הורה למי שנכנס למערכת יחסים כזו לטפח הערכה ואהבה הדדיות…”

דנקן הניח את ידו על ידה של ג’וקסטה בתנועה רכה להפתיע. הנישואים שלהם לא הושתתו על אהבה, חשבתי, אלא על הערכה הדדית. כן. יש ביניהם יחס כזה.

“…וכעת אני פונה אליכם, הניצבים בפני האל הגדול הרואה את כל הלבבות, ואומר שאם מי מכם יודע על סיבה כלשהי מדוע לא תוכלו לחבור יחד ובאופן חוקי בברית הנישואים, בואו והתוודו על כך עכשיו. דעו והֱיוּ סמוכים ובטוחים שאם אנשים כלשהם מתחברים בברית כזו באופן שדְבר האל אינו מתיר, הוא לא יברך את הברית ביניהם.”

הכומר קלדוול עצר לרגע ושלח מבטים מתרים לעבר רוג’ר ובריאנה. רוג’ר נד בראשו ועיניו לא עזבו לרגע את פניה של בריאנה. היא חייכה מעט בתשובה. הכומר כיחכח בגרונו והמשיך בטקס.

אווירת העליצות המאופקת סביב המדורה דעכה מעט. לא נשמע כל צליל פרט לקולו השקט של הכומר ולזרדים המתפצחים במדורה.

“רוג’ר ג’רמיה, האם תיקח אישה זו להיות לך לרעיה? האם אתה מבטיח להיות נאמן לה, באהבה ובכבוד הדדיים, בכל תפקיד או שירות שתידרש לתת במלוא האמונה והרכות, לחיות איתה ולהוקיר אותה כדבר האל בברית הנישואים הקדושה?”

“כן,” ענה רוג’ר בקול עמוק וצרוד מעט.

שמעתי אנחה עמוקה מימיני וראיתי את מרסאלי משעינה את ראשה על כתפו של פרגוס. מבט חולמני עלה על פניה. הוא הפנה את ראשו לעברה ונשק למצחה, ואז השעין את ראשו הכהה כנגד מטפחת הראש הלבנה שלה.

“כן,” אמרה בריאנה בקול צלול, הרימה את סנטרה והביטה היישר בפניו של רוג’ר בתשובה לשאלה זהה שהכומר הפנה אליה.

קלדוול סקר את מעגל הנוכחים במבט רך ועדין. אור המדורה השתקף בזגוגיות משקפיו.

“מי מוסר את האישה הזאת לגבר הזה?”

לרגע השתררה דממה, ואז הרגשתי את גופו של ג’יימי נדרך בהפתעה. לחצתי את זרועו בכף ידי. אור המדורה נצץ שוב בטבעת הזהב שעל אצבעי.

“אה, אני. אני מוסר אותה, כמובן,” הוא אמר. בריאנה הפנתה את ראשה אליו וחייכה בעיניים אוהבות. הוא החזיר לה את אותו החיוך ואז מיצמץ, כיחכח בגרונו ולחץ בעוצמה את כף ידי.

גרוני התכווץ מעט כשהקשבתי להם נודרים את נדריהם זה לזה, ונזכרתי בשתי החתונות שלי. ומה עם ג’וקסטה, תהיתי. היא הרי נישאה שלוש פעמים. אילו הדים מן העבר היא שומעת במילים אלה?

“אני, רוג’ר ג’רמיה, לוקח אותך, בריאנה אלן, להיות אשתי החוקית.”

אור הזיכרונות האיר את פני כל הנוכחים כמעט. בני הזוג באג עמדו חבוקים והביטו זה בעיני זה במבט של רכות ומסירות. מר ומיס, שעמד לצד בתו, הרכין את ראשו ועצם את עיניו בהבעת אושר מהול בעצב. לא היה לי ספק שהוא חושב על אשתו, שמתה לפני שנים רבות.

“בשפע ובמחסור, בעצב ובשמחה, בבריאות ובחולי…”

ליזי עמדה בפנים קשובות, ועיניה פעורות אל מול המסתורין שנגלה כאן לפניה. מתי יגיע תורה לעמוד בפני עדים ולבטא נדרים שכאלה?

ג’יימי הושיט את זרועו לעברי ולקח את ידי הימנית בידו. אצבעותיו השתלבו באצבעותי, והטבעת שלי נצבעה כעת בזוהר אדום של להבות אש. נשאתי אליו את מבטי וראיתי בעיניו את ההבטחה שנאמרה ללא קול כמו בעיני שלי.

“…כל עוד שניכם חיים.”

15

להבות והצהרות

מדורה עצומה בערה על צלע ההר, והעצים הלחים בתוכה התפצחו כמו יריות אקדח, אבל קהל החוגגים הרועש די התעלם מהיריות האלה.

למרות שג’וקסטה בחרה שלא להינשא בטקס שהכומר קלדוול ניהל, היא סיפקה בנדיבותה סעודה מפוארת לכבוד נישואיהם של רוג’ר ובריאנה. יין,
ויסקי ובירה זרמו כמים בהשגחתו הקפדנית של יוליסס, שעם פאתו הלבנה
בלט בהמון שנאסף סביב מדורת המשפחה. הוא הזכיר לי עש שמרחף סביב להבת נר.

למרות הקור, הלחות והעננים שנאספו מעל ראשינו, לפחות חצי מהמשתתפים בכינוס הגיעו לחגוג — רוקדים לצלילי כינור ומפוחית, מסתערים כמו ארבֶּה על השולחנות החורקים העמוסים מעדנים, שותים לחיי הזוג הצעיר והזוג שעתיד להינשא בהתלהבות כזו, שאם הברכות אכן יתגשמו, רוג’ר, בריאנה, ג’וקסטה ודנקן יחיו כל אחד אלף שנים לפחות.

לעצמי חשבתי שהייתי מסתפקת במאה שנים טובות. חשתי התעלות־רוח ועליצות שכיסו על הכול, ותחושה נעימה של התמוססות במתרחש.

בצדה השני של המדורה ניגן רוג’ר בגיטרה ששאל ממישהו, ושר סרנדה לבריאנה מול קהל מאזינים נלהב. קרוב יותר אלי ישב ג’יימי על בול עץ לצד דודתו ודנקן ושוחח עם חברים.

“מדאם?” יוליסס הופיע פתאום לצדי במעיל אדום מרהיב, אוחז בידו מגש כסוף. הוא התנהל כאילו הוא נמצא בחדר האורחים של אחוזת ריבר ראן ולא על צלע הר קרה ובוצית.

“תודה רבה,” אמרתי ולקחתי כוס מלאה בנוזל כלשהו. ריחרחתי אותו וגיליתי שזה ברנדי. ברנדי איכותי אפילו. לגמתי ממנו מעט והנחתי לאלכוהול לזרום בתוך גופי. אלא שאז מעגל החוגגים סביבי השתתק מעט והחגיגה נעצרה.

ג’יימי הביט סביבו על מעגל החוגגים, מושך את תשומת לבם, ואז קם על רגליו והושיט אלי את זרועו. הצעד הזה הפתיע אותי מעט, אבל מיהרתי להניח את הכוס בחזרה על המגש של יוליסס, החלקתי לאחור את שערי, היטבתי את קשר המטפחת על ראשי והלכתי לתפוס את מקומי לצדו.

“בואי נא, גברתי,” הוא אמר בגאלית וחייך אלי. הוא הסתובב והרים את ראשו כדי להזמין את האחרים. רוג’ר הניח מידיו את הגיטרה, עטף אותה בזהירות ביריעת קנווס, ואז הושיט יד לעבר בריאנה.

“בואי נא, גברתי,” הוא חזר על מילותיו של ג’יימי בחיוך רחב. בריאנה נראתה מופתעת, אבל קמה על רגליה כשג’מי בזרועותיה.

ג’יימי חיכה בדממה. אט־אט קמו גם האחרים, התנערו ממחטי אורן ומגרגירי חול וצחקו בבלבול. הרקדנים פסקו ממחולותיהם כדי לצפות במתרחש. נגינת הכינור גוועה גם היא, ובמקומה נשמע רחש מלמולים סקרניים.

ג’יימי הוביל אותי במורד השביל האפלולי לעבר להבות המדורה, והאחרים עקבו אחרינו בסקרנות. כשהגיע לסופה של הרחבה המרכזית הוא עצר. דמויות כהות חמקו מבין הצללים. צללית שחורה של גבר ניצבה מול המדורה והניפה את ידה.

“בּנֵי מֶנזי כאן!” קרא האיש והשליך את הענף שנשא אל תוך האש. מחיאות כפיים קלושות מצד בני השבט שלו ליוו את המהלך.

ג’יימי ניגש קדימה לבדו ונעצר, מואר באור הלהבות המרקדות. המדורה היתה עשויה עצי אלון ואורן, ולכן בערה באור בהיר מאוד. הלהבות שלה היו גבוהות מקומתו של אדם תמיר. לשונות אש צהובות שקופות התנשאו בעוז כנגד השמים האפלים. המדורה האירה את פניו של ג’יימי המופנות מעלה, את ראשו וכתפיו, והטילה צל ארוך שהגיע כמעט עד מרכז הרחבה מאחוריו.

“נאספנו כאן כדי לקבל בברכה חברים ותיקים,” הוא אמר בגאלית, “וכדי להכיר חברים חדשים — בתקווה שהם יצטרפו אלינו ביצירת חיים חדשים בארץ החדשה הזאת.”

קולו היה עמוק וחזק. שרידי שיחות גוועו סביבנו כאשר אנשים נדחקו קרוב יותר למעגל האש, הצטופפו סביבה, הסו זה את זה במתח.

“כולנו סבלנו קשיים רבים בדרכנו הנה.” הוא הפנה את ראשו וסקר לאיטו את פני העומדים מולו סביב האש. רבים מניצולי ארדסמויר היו כאן: ראיתי את האחים לינדסי, עגלגלים וחביבים כמו שלישיית קרפדות; את הפרצוף השועלי של רוני סינקלייר ואת שערו הכתום שהוחלק לאחור; את הפנים החטובות של רובין מקגיליבריי. כולם הביטו בו מהצללים, והוא עמד שם במצח מעוגל ובגשר־אף זוהר באור הלהבות, כאילו הצטייר על פניו צלב בוער.

בהשפעת הברנדי וההתרגשות יכולתי בקלות לראות שורות ארוכות של רוחות רפאים עומדות מאחורי האנשים שסביב המדורה — בני משפחה וחברַי שנותרו בסקוטלנד, מעל פני האדמה או מתחתיה.

פניו של ג’יימי עצמו נמלאו צללים, ואור המדורה הדגיש את הצלקות שהותירו בגופו הזמן והמאבקים, כמו חריתות של גשם ורוח בסלע.

“רבים מאיתנו מתו בקרב,” הוא אמר, וקולו כמעט לא נשמע מעל נהמת האש ופיצוח העצים הבוערים. “רבים נספו בשריפות. רבים מאיתנו רעבו למוות ורבים אחרים מתו בים. רבים מתו מפצעים וממחלות,” אמר, עצר לרגע ואז המשיך: “ורבים מתו משיברון לב.”

הוא הביט כעת לעבר המעגלים המרוחקים יותר, אל האנשים שלא עמדו בסמוך למדורה, ותהיתי אם אולי הוא מחפש את פניו של אייבל מקלינן. הוא הרים את כוסו והחזיק אותה גבוה באוויר בתנועת הצדעה.

“סְלֶינצֶ’ה!” מילמלו עשרות קולות, מהדהדים כמו הרוח הנושבת.

“סְלֶינצֶ’ה!” הוא ענה להם, ואז הטה את כוסו לעבר המדורה ומזג מעט מהברנדי על הלהבות. המשקה תסס לרגע ואז נשרף בלהבה כחולה שנעלמה מיד.

הוא הנמיך את הכוס המגולפת ועצר לרגע בראש מורכן. אחר כך הרים את ראשו והניף את הכוס לעבר ארצ’י הייז, שעמד מצדה השני של האש בפנים עגולות אדישות. האש נצצה על שריון הצוואר הכסוף שלו ועל הסיכה של אביו.

“וכך בעוד אנו מתאבלים על אובדן המתים, חובה עלינו לזכור ולכבד את אלו שלחמו וסבלו בגבורה אדירה — ושרדו.”

“סְלֶינצֶ’ה!” נשמעה הקריאה מתוך הקהל, בקול רם יותר הפעם. ג’יימי עצם את עיניו לרגע ואז פקח אותן והביט אל בריאנה, שעמדה לצד ליזי ומרסאלי עם ג’מי בזרועותיה. גופו הגדול, החסון והגס עמד בניגוד ברור לפנים התמימות העגולות של הילדים ולעדינות תווי הנשים, האימהות הצעירות — אף כי למרות עדינותן, חשבתי, אור המדורה הדגיש את מוצקות הגרניט הסקוטי בעצמותיהן.

“אנחנו מבקשים לשבח ולהלל את הנשים שלנו,” הוא אמר והרים את הכוס כשהוא מביט אל בריאנה ומרסאלי, ואז פנה לעברי. חיוך קל עלה על שפתיו. “כי הנשים שלנו הן מקור כוחנו ועוצמתנו. הן התשובה שלנו לאויבינו והנקמה שלנו בהם! סְלֶינצֶ’ה!”

לקול מצהלות הקהל הוא שתה עד תום מכוס העץ שבידו ואז השליך אותה אל האש, ששם היא שכבה לרגע ואז התלקחה באחת בלהבה בוהקת.

אחר כך הוא הושיט את ידו הימנית אלי וקרא בגאלית: “בואי אלי, קלייר בת הנרי, מקורו של עוז לבי.” בקושי הרגשתי את כפות רגלי כשעשיתי את דרכי אליו. כאשר אחזתי בידו, היא היתה קרה אבל נחושה.

הוא הפנה את ראשו הצדה. האם חיפש את בריאנה? לא — הוא הושיט את ידו השנייה לעבר רוג’ר.

“בוא, עמוד לצדי, רוג’ר הזמר בן ג’רמיה מקנזי.” רוג’ר עמד בדממה מוחלטת רגע ארוך, עיניו הכהות הביטו בג’יימי, ואז נע לעברו כאילו הוא הולך מתוך שינה. הקהל עדיין היה נלהב, אבל הקריאות שככו מעט. כולם התאמצו לשמוע את הנאמר.

“עמוד לצדי בשדה הקרב,” אמר ג’יימי בגאלית ולא הסיר את עיניו מפניו של רוג’ר. ידו השמאלית היתה מושטת לעברו, והוא דיבר לאט ובקול צלול כדי להיות בטוח שדבריו מובנים: “היֵה נא מגן למשפחתי ולמשפחתך, נצר לבני ביתי!”

פניו של רוג’ר התמוססו באוויר כמו השתקפות במי אגם כאשר אבן מושלכת לתוכו, אבל אז הוא שוב התמצק ואחז בידו של ג’יימי בעוצמה.

כעת פנה ג’יימי לעבר הקהל והחל את סבב הקריאות. ראיתי אותו עושה זאת לפני הרבה מאוד שנים, עוד בסקוטלנד. זו היתה הזמנה של אדון־האדמות וזיהוי רשמי של האריסים והאנשים המעבדים את אדמתו. טקס קטן שנערך ביום הרבעון או אחרי הקציר. פנים אחדות זהרו פה ושם כשזיהו את הקריאה. רבים מאנשי ההרים הסקוטים ידעו על קיומו של הטקס הזה, אבל הלילה היתה הפעם הראשונה שחוו אותו מאז הגיעו ליבשת החדשה.

“בוא אלי, ג’ורדי צ’יזהולם, בנו של וולטר, בנו של קונט האדום!”

“בואו, עמדו לצדי, אחַי אבאן ומוֹרדו, בני אלכסנדר לינדסי מהגלֶן!”

“בוא עמוד לצדי, ג’וזף ומיס בן דונלד בן רוברט!”

חייכתי למראה ומיס — סמוק כולו אבל מאושר מההכרה הפומבית בשייכות שלו — עושה את דרכו אלינו בראש זקוף בגאווה, ושערו הבהיר מתנופף ברוח שחוללה המדורה הגדולה.

“עמוד לצדי, ג’וסיה הצייד!”

ג’וסיה ברדזלי באמת כאן? כן, הנה הוא — דמות דקיקה וכהה חמקה מבין הצללים. הוא הצטרף בביישנות לחבורה שהלכה ונאספה סביב ג’יימי. מבטינו נפגשו ואני חייכתי אליו. הוא מיהר להסיט את מבטו, אבל על שפתיו עלה חיוך ביישני שסירב לרדת.

כשג’יימי סיים את קריאת השמות כבר היינו חבורה גדולה ומרשימה — קרוב לארבעים גברים שעמדו צפופים, כתף אל כתף, ופניהם סמוקות וזוהרות מגאווה וגם מוויסקי. רוג’ר ובריאנה הביטו זה בזה רגעים ארוכים. היא חייכה אליו חיוך קורן מעבר למדורה ואז הרכינה את ראשה ולחשה משהו לג’מי, שהיה אחוז בזרועותיה, עטוף בשמיכות ומנומנם. היא אחזה באחת מכפות ידיו הזעירות, השמוטות, ונופפה בה לעבר רוג’ר. הוא צחק.

לפתע שמעתי שג’יימי אומר עוד משהו. דעתי היתה מוסחת, לכן שמעתי רק את שלוש המילים האחרונות שנאמרו בגאלית. לא הבנתי אותן, אבל הקהל שמח לשִמען — רעם נמוך של קולות אישור נשמע מצד הגברים שסביבנו, ואז השתרר רגע של שקט.

הוא הרפה מכף ידי, התכופף, הרים ענף מהאדמה והדליק אותו. אחר כך
הניף את המקל גבוה מעל ראשו, אחז בו כך כמה רגעים וזרק אותו אל תוך
האש. המקל הבוער התהפך באוויר כמה פעמים וצנח היישר אל לב המדורה הענקית.

“בני פרייזר מרכס פרייזר כאן!” הוא שאג, וכל העומדים ברחבה הריעו.

כאשר חזרנו במעלה הגבעה להמשך החגיגות, מצאתי את עצמי הולכת לצד רוג’ר, שהימהם לעצמו מנגינה עליזה. הנחתי יד על השרוול שלו, והוא השפיל אלי מבט וחייך.

“מזל טוב,” אמרתי וחייכתי אליו בחזרה. “ברוך הבא אל המשפחה — נצר לבני הבית.”

החיוך על שפתיו התרחב מאוד.

“תודה,” אמר, “אימא.”

הגענו אל מקטע שטוח בשביל והלכנו יחד זה לצד זה כמה רגעים בשתיקה. ואז הוא אמר, בקול שונה מאוד: “זה היה דבר… מאוד מיוחד, נכון?”

תהיתי אם הוא מתכוון לכך שזה שהיה אירוע מיוחד מבחינה היסטורית או רק ברמה האישית, אבל כך או כך הוא צדק. הינהנתי לעברו.

“לא שמעתי בדיוק את סוף הדברים של ג’יימי,” אמרתי, “ואין לי מושג מה פירוש הביטוי הגאלי ‘יארֶבּסָחְק’ — אתה יודע אולי?”

“אה… דווקא כן. אני יודע.” בין שתי המדורות היה חשוך למדי. כל מה שראיתי ממנו היה כתם כהה על רקע השיחים והעצים השחורים, אך לקולו היה כעת צליל מוזר. הוא כיחכח בגרונו.

“זהו סוג של שבועה. הוא, כלומר ג’יימי, נשבע לנו — לאריסים שלו ולבני משפחותיהם — להגן עלינו ולתמוך בנו וכולי.”

“באמת?” תהיתי. “ולמה אתה אומר שזה היה רק ‘סוג של’ שבועה?”

“אה… נו.” הוא השתתק בניסיון לברור מילים. “הכוונה בביטוי שהוא השתמש בו עכשיו היא ‘מילת כבוד’ ולא רק שבועה,” הוא אמר באיטיות. “פעם המונח ‘יארֶבּסָחְק’ התייחס לאחת התכונות המרכזיות של בני שבט מקקָרימון מסקאיי. בעיקרון משמעותו היתה שאם הם נתנו את מילתם, הם חייבים לממש אותה, יעלה ככל שיעלה, כמו שאומרים. כלומר, אם בן מקָרימון אמר שהוא יעשה משהו,” הוא השתתק ושאף אוויר מלוא ריאותיו, “אז הוא יעשה את זה גם אם זה יוביל למותו.”

ידו אחזה לפתע בזרועי, מוצקה ונעימה.

“חכי רגע,” אמר. “אני אעזור לך כאן. השביל חלקלק.”

16

הלילה הוא ליל כלולותינו

“אולי תשיר לי משהו, רוג’ר?”

היא עמדה בפתח האוהל שלהם ופניה מופנות החוצה.

ממקומו מאחוריה הוא ראה רק את צללית גופה כנגד השמים האפורים
שבחוץ ואת שערה הארוך מתנופף ברוח הגשומה. היא התהלכה בשיער פזור לכבוד חתונתה — דבר מקובל כשבתולה מתחתנת עם גבר, למרות שכבר היה לה ילד.

הלילה היה קר ושונה עד מאוד מהלילה הראשון שלהם יחד — אותו לילה חם ונהדר שהסתיים בכעס ובבגידה. בין שני הלילות הללו השתרעו חודשים מלאי לילות אחרים של בדידות וגם של אושר, אולם לבו עדיין פעם בעוצמה כעת, בדיוק כמו בליל הכלולות הראשון שלהם.

“אני תמיד מוכן לשיר בשבילך, יקרה.” הוא קם וניגש אליה והצמיד את גבה אל חזהו. ראשה נח על כתפו, ושערה הארוך ליטף את פניו. זרועו נכרכה סביב מותניה והוא אחז בה בעוצמה, הרכין את ראשו ונשם עמוק את ריח גופה.

“אני מוכן לשיר בשבילך כל דבר,” הוא לחש, “בכל מקום, וגם אם את לא בסביבה כדי לשמוע אותי — תמיד אשיר לך שירים.”

היא הסתובבה אל תוך זרועותיו בהמהום שבע רצון. שפתיה מצאו את שפתיו, והיא טעמה בשר צלוי ויין מתובל.

הגשם תופף על יריעת הקנווס מעל ראשם, ורוח קרה של סוף סתיו הזדחלה מהאדמה סביבם. בליל הכלולות הראשון שלהם היה האוויר גדוש ריחות של צמחי כשות ונהר בוצי. למחסה החשאי שלהם שם היה קסם משלו, גדוש ניחוח של קש וזיעת חמורים. כאן, עכשיו, היה האוויר מלא ניחוחות אורנים וערער מתובלים בעשן מדורות לצד ניחוח קליל של צואת תינוקות.

והנה היא שוב קלילה בזרועותיו, פניה מוסתרות וגופה בוהק. אז היא היתה לחה והתמוססה בחום הקיץ. עכשיו היה גופה קריר כמו שיש, פרט למקומות שבהם ידיו נגעו בה — כי הקיץ המשיך לחיות ולפעום בכפות ידיו שליטפו את גופה המתוק, הבשל, המלא בסודות של לילות חשוכים חמים. לתחושתו, הנדרים שנדרו זה לזה הערב הושמעו, כמו בפעם הראשונה, בחיק הטבע, במרחב הפתוח, והפכו לחלק מהרוח והאדמה, האש והמים.

“אני אוהבת אותך,” היא לחשה אל תוך פיו, והוא תפס את שפתה בין שיניו כיוון שהיה נרגש מכדי לענות.

מילים נאמרו ביניהם אז, ומילים נאמרו גם הלילה. היו אלה אותן המילים, והוא התכוון לכל אחת מהן אז כהיום. אבל בכל זאת היה הבדל אחד.

בפעם הראשונה שהוא אמר לה את המילים ההן, הוא דיבר רק אליה לבדה. וגם אם הן נאמרו בנוכחות האל, אזי אלוהים היה סמוי, נחבא היטב ברקע, והסב את פניו מגופיהם העירומים.

הלילה אמר רוג’ר את המילים הללו מול להבות ענק, אל מול פני האל והעולם, בנוכחות המשפחה שלה. ושלו. לבו היה שלה, כמו כל שאר הדברים שהשתייכו לו, אבל הפעם לא היתה שאלה בנוגע אליו ואליה, שלו ושלה. הנדרים הושמעו, הטבעת שלו נענדה על אצבעה, החיבור התממש, והפעם בנוכחות עדים. הם היו לבשר אחד.

ידו מעכה את שדהּ מעט חזק מדי, והיא פלטה צליל כאב. היא נרתעה ממנו מעט, והוא הרגיש שפניה מתעוותות בכאב. האוויר ביניהם התקרר לפתע. עורו הפך פגיע וחשוף, כאילו סכין הפרידה אותו ממנה.

“אני צריכה —” היא אמרה ונגעה בשדיה מבלי לסיים את המשפט. “רק רגע, בסדר?”

כשבריאנה הלכה לערוך את הסידורים שלה עם הכומר קלדוול, האכילה קלייר את התינוק. אחר כך, עם בטן מלאה דייסה, ג’מי לא התעניין כלל בהנקה הקצרה של אמו שחזרה. הוא נרדם וליזי לקחה אותו לטיול בבטן תפוחה ומתוחה כמו תוף. עכשיו עזרו שתי הנשים לזוג הטרי להיות לבד, למצוא מעט פרטיות. התינוק שקע בשינה שבֵעה ומדושנת, וסביר להניח שלא יתעורר לפני עלות השחר. המחיר על כך היה גודש חלב.

כל מי שגר באותו בית עם אֵם מיניקה לא יכול להתעלם משדיה, ויותר מכולם — בעלה. לשדיים כאלה היו חיים עצמאיים משלהם. גודלם השתנה מדי שעה, והם הפכו מעיגולים רכים ונעימים לכדורים עצומים וקשים שעוררו בו תחושה מוזרה, שאם רק ייגע בהם הם יתפקעו.

מדי פעם אחד מהם אכן פקע, או לפחות יצר רושם כזה. גבעת הבשר הרכה תפחה לפתע כמו בצק שמרים ונדחקה — לאט אבל בטוח — אל מעל קו המחשוף של הגופייה של בריאנה. ואז לפתע, כבמעשה קסם, היה מופיע כתם עגול גדול ורטוב בחזית בגדה, כאילו השליך עליה מישהו כדור שלג. או שניים — משום שכל מה ששד אחד עשה, החרה החזיק אחריו בן זוגו.

קרה גם שהתאומים האלוהיים הללו הופרדו באכזריות. ג’מי רוקן אחד מהם, אבל בחוסר התחשבות בוטה פשוט נרדם לפני שהעניק שירות דומה גם לשני. הוא ישן, אבל אמו נותרה דאובה. היא הניחה בעדינות את הכדור הנפוח בכף ידה, הצמידה ספל אל מתחת לפטמתה וניסתה ללכוד בו את הנתז הלבן. אט־אט נרגעה הנפיחות המכאיבה, עד שהיא הצליחה להירדם בעצמה.

וכך היא עשתה עכשיו, גבה מופנה אליו בצניעות וצעיף מכסה את כתפיה כנגד הצינה. הוא שמע את נתז החלב על דופן הספל המתכתי.

הוא לא באמת רצה להסוות את הצליל, שבעיניו היה אפילו ארוטי, אבל בכל זאת לקח את הגיטרה והצמיד אגודל למיתר ואצבעות לצוואר. הוא לא ניגן בעוצמה ולא חיפש אקורדים מורכבים, אלא פרט על המיתר צליל אחד קטן שהידהד עם קולו. רטט המיתר השתלב בשורת השיר שלו.

היה זה שיר אהבה כמובן. אחד מהישנים ביותר, בגאלית. גם אם לא תבין את כל המילים, הוא חשב, היא תסיק את משמעותן.

“הלילה, בליל כלולותינו,

אדלג לקראתך ובידי מתנות.

הלילה, בליל כלולותינו…”

הוא עצם את עיניו וראה בזיכרונו את מה שהלילה הסתיר כעת. לפטמותיה היה גוון של שזיפים בשלים, וגודלן היה כמו של דובדבנים מוכנים לקטיף. בעיני רוחו של רוג’ר עלה זיכרון מוחשי — התחושה של פטמה אחת כזו בפיו. הוא ינק מהן פעם, מזמן — עוד לפני שג’מי נולד — אבל מאז לא חזר על כך.

“תקבלי מאה דגי סלמון כסופים…

מאה עורות גירית…”

היא מעולם לא ביקשה ממנו שיפסיק. מעולם לא הרחיקה אותם ממנו. אבל מהאופן שבו שאפה קצובות את האוויר, הוא הבין שלא פעם היא עצרה בעצמה שלא להירתע כאשר הוא נגע בשדיה.

האם עשתה זאת רק מפני שהם רגישים מדי? הוא תהה. האם לא בטחה בו שינהג בעדינות? הוא הרחיק מראשו את המחשבה והטביע אותה בסחרור צלילים נוזליים כמו מפל.

אולי זה לא בגללך בכלל? לחש בתוכו קול עיקש. אולי זה בגלל, בגלל משהו שההוא… הגבר ההוא עשה לה?

לעזאזל איתך, הוא אמר לקול הזה והדגיש כל מילה בפריטה חזקה במיתר. אין מקום לסטיבן בונט במיטת כלולותיהם. אף לא סנטימטר אחד פנוי!

הוא הניח את ידו על המיתרים כדי להדמימם, וכאשר בריאנה הסירה את הצעיף מכתפיה, החל לנגן שוב ולשיר, הפעם באנגלית. הוא בחר שיר מיוחד — שיר שנועד לשניהם בלבד. לא היה לו מושג אם אוזן אחרת מאזינה להם, אבל גם לא היה אכפת לו. בריאנה קמה והניחה לגופייה להחליק מכתפיה, כאשר אצבעותיו פרטו את הפתיחה השקטה לשיר “יֶסטֶרדֵיי” של הביטלז.

הוא שמע אותה צוחקת צחוק קצר, ואז נאנחת. בד הגופייה איוושש כשהחליק על עורה וצנח ארצה.

היא ניגשה אליו מאחור, עירומה, והקשיבה לעצב הרך, לגעגוע הממלא את החשיכה. ידה ליטפה את שערו ואספה אותו לגוש מהודק על עורפו. היא התנדנדה מעט, והוא הרגיש את גופה נלחץ אל גבו, שדיה רכים כעת, מתמסרים וחמימים מעבר לחולצתו. נשימתה דיגדגה את אוזנו. ידה נחה לרגע על כתפו ואז החליקה אל תוך החולצה, ואצבעותיה הקרירות ליטפו את חזהו. הוא חש בטבעת המתכתית החמימה מחליקה על עורו, ותחושת בעלוּת פעמה בתוכו — גלי חום התפשטו בעורו.

יותר מכול הוא רצה לפנות לעברה ולאחוז בה, אבל החליט להתאפק כדי להגביר את עוצמת הציפייה. ראשו התקרב אל המיתרים, והוא שר עד שכל המחשבות נטשו אותו, ולא נותר דבר פרט לגופו ולגופה הצמוד אליו. הוא לא זכר מתי היא הניחה את ידה על ידו האוחזת בצוואר הגיטרה, אבל כשהתרומם ופנה אליה, כל ישותו נמלאה בשיר אהבתם — שניהם רכים וחזקים וטהורים בחשיכה.

היא שכבה בשקט באפלולית המחסה שלהם. לבה הסוער הלם כתוף באוזניה. הפעימה הידהדה בדופק הבולט בעורק צווארה, במפרקי ידיה, בשדיה ובמעמקי הרחם שלה. קודם לכן התמוססו גבולות הגוף שלה לחלוטין. כעת החלו איבריה, אצבעותיה, ראשה וחזהּ לחזור ולמלא את החלל שנוצר. היא הזיזה את האצבע האחת שנותרה דבוקה בין ירכיה וחשה ברטט אחד אחרון הולם בה שם כשהאצבע החליקה ויצאה.

היא נשמה עמוק והאזינה.

היא שמעה את נשימותיו — שאיפות ונשיפות ממושכות — והודתה לאל על שלא התעורר. כעת היא זזה בתנועות זהירות מאוד, לא יותר ממרחק אצבע אחת בכל פעם. אבל קודם לכן, כשהגיעה לשיא, כל גופה היטלטל בעוצמה, ובטנה התכווצה. עקבי רגליה התחפרו בקרקע.

היה לו יום ארוך וקשה. לכולם היה. ובכל זאת היא עדיין שמעה מרחוק קולות אנשים חוגגים על צלע ההר סביבם. נדירות היו ההזדמנויות לחגוג, כך שאיש לא היה מוכן להניח לפרטים שוליים כמו גשם, קור או עייפות להפריע למסיבה.

היא עצמה הרגישה כאילו גופה עשוי כספית נוזלית — רך וכבד ונוצץ עם כל פעימת לב. היא לא הצליחה לדמיין שתוכל אפילו לזוז, אבל ההתפרצות הסופית שלה העיפה את השמיכה מעל כתפיו של רוג’ר, וכעת היה גבו חלק וחשוף, כהה כנגד הבד הבהיר. כיס החמימות שנוצר סביבה היה נעים ומושלם, אבל היא לא הצליחה להתענג עליו בשעה שהוא שכב חשוף כך לאוויר הלילה הצונן. תלתלי ערפל לחים הזדחלו פנימה מתחת לשולי האוהל. היא ראתה את עור פניו נוצץ קלות מהלחות שעטה.

ואז היא הצליחה סוף־סוף להתעשת ולהשתלט על גופה. כעת, משהיתה שוב יצור גשמי, היא התגלגלה הצדה בפניה אליו, ובזהירות רבה משכה את השמיכה מעלה. גופו נע קלות ופיו מילמל משהו. היא ליטפה את ראשו ואת שערו הפרוע, והוא חייך קלושות בעיניים עצומות מעט של אדם בחלומו. הוא נשם עמוק, נאנח בקול ושקע שוב בשינה.

“אני אוהבת אותך,” היא לחשה מעדנות.

ביד רכה ליטפה את גבו והתענגה על עצם השכמה המוצקה שלו מתחת לשמיכה, על הבליטה בבסיס העורף שלו ועל השקע הארוך שנמתח לאורך מרכז גבו עד עגבותיו העגולות. רוח קרירה צימררה את זרועה, והיא מיהרה להשחיל אותה מתחת לשמיכה, מניחה לה להתמקם בנינוחות על ישבנו.

אף שלא היה כל חידוש במגע הזה, הוא הסעיר אותה כמו בפעם הראשונה. העגלגלות המושלמת והחמימה, השיער הגס והמסולסל שכיסה אותו. הד
קלוש של העונג שחשו יחד הרעיד את גופה ודירבן אותה לנסות שוב. ידה
הפנויה זחלה אל בין רגליה, אבל תשישותה האטה את תנועותיה. אצבעות
חלושות חפנו את הבשר התפוח, ואצבע נרפית אחת חיפשה את הרכות
החלקלקה.

היא קיוותה שהלילה הזה יהיה שונה. שלא יהיה בו החשש הקבוע שמא יעירו את ג’מי, שיהיה לה זמן ככל שתרצה, שתצליח לרכוב על גלי הרגש שהתעורר כשהחליפו נדרים… אבל הכול היה אותו הדבר.

והיא בהחלט היתה מגורה ונסערת. כל תנועה, כל מגע, נצרבו במערכת העצבים שלה, הציפו אותה. ואולם אף שהתעלסו בעונג, עמוק בתוכה נותרה תחושת ריחוק מוזרה, מחסום כלשהו שהיא לא הצליחה לעבור.

ולכן שוב מצאה את עצמה שוכבת לצד גופו הנם, וזיכרונה מעורר מחדש את רגעי התשוקה שהתפרצו ביניהם זה עתה. דווקא עכשיו, כשהזיכרון מילא את תודעתה, היא הצליחה להתמסר לגמרי לתחושות האלה.

אולי זה מפני שהיא אוהבת אותו יותר מדי, חשבה. אולי היתה שקועה מדי ברצון לענג אותו, ולא היתה פנויה להתענג בעצמה. תחושת הסיפוק שמילאה אותה כשהוא אבד בתשוקתו, כאשר התנשף וגנח בזרועותיה, גברה בהרבה על העונג הגופני של השיא שלה. אולם מתחת לכל זה שכן משהו אפל — תחושת ניצחון מוזרה, כאילו זכתה בתחרות ביניהם, תחרות שאיש לא הכריז עליה ואיש לא הכיר בה.

היא נאנחה והצמידה את מצחה אל עיקול כתפו. היא התענגה על ריחו, הריח הכבד, השורשי, שעלה מגופו.

פתאום היא נזכרה במשהו והושיטה יד אל בין רגליה, בזהירות, שלא להעיר אותו. אצבע אחת החליקה פנימה, עמוק, כדי לבדוק. הכול היה תקין. פיסת הספוג המוספגת בשמן בן־חרצית עדיין היתה במקומה, ונוכחותה העדינה, הריחנית עדיין, חסמה את הכניסה אל הרחם שלה.

היא התקרבה אליו עוד, ומבלי משים הוא הסתובב לעברה, נעתר לגופה. חמימותו אפפה אותה מיד, מנחמת כל כך. ידו ריפרפה על עורה כמו ציפור עיוורת וליטפה את ירכה ואת בטנה הרכה כמחפשת מקום לנוח. היא אחזה בה בשתי ידיה, כופפה אותה מעט והצמידה אותה אל צווארה. כף ידו עטפה את כף ידה, והיא נשקה לאצבעותיו הגדולות וחשה כיצד הן נרגעות.

קולות החגיגות על ההר נמוגו. הרקדנים והנגנים התעייפו, והזמרים הצרודים נטשו את עמדותיהם. גשם החל שוב לרדת, טופף על גג הברזנט מעל ראשם. ריח הבד הרטוב הזכיר לה מסעות שערכה עם אביה בחיק הטבע. היא זכרה איך יצאו יחד להרפתקאות, את ההתלהבות המשותפת ואת התחושה שהיא בטוחה ומוגנת במחיצתו. היא התכרבלה עמוק יותר אל תוך גופו של רוג’ר, ושוב עלתה בה תחושת הנעימות והציפייה ההיא.

הם עדיין צעירים, וזה אך התחילו בחייהם המשותפים. כל החיים עוד לפניהם. עת ההתמסרות והכניעה עוד תגיע בוודאי.

17

מדורת השומר

כשהציץ ממקום משכבם דרך הרווח שבין שני סלעים גדולים, הוא ראה את כל מדרון ההר עד מדורת השומר שבערה בכניסה לאוהל של הייז. המדורה המרכזית גוועה זה מכבר והפכה לרמץ ולגחלים לוחשות, שהותירו בזוהרן זיכרון קלוש של הלהבות העצומות שהתנשאו מעלה ושל אש ההצהרה שנישאה שם. אבל המדורה הקטנה יותר, למטה, בערה כעת באש יציבה בלילה הקר. מדי פעם ניגשה דמות כהה בקילט לטפל בה, עמדה יציבה ואפלה מול הלהבות הבהירות, ואז נמוגה שוב אל תוך הלילה.

הוא היה מודע לעננים הדוהרים שהסתירו את הירח בשמים, לכנף האוהל הכבדה המתנופפת ברוח, לצללים הכהים של צלע ההר, אבל לא ממש ראה אותם. תשומת לבו היתה נתונה כולה למדורת השומר למטה ולכתם הבהיר מאחוריה — האוהל חסר הצורה, דמוי רוח הרפאים.

הוא האט את נשימתו והרפה את שרירי הזרועות והחזה, הגב והרגליים. לא, הוא לא ניסה לחזור לישון. לא היה לו כל עניין להירדם.

הוא גם לא ניסה לגרום לקלייר לחשוב שהוא ישן. היא היתה קרובה מאוד, צמודה לגופו. היא תדע מיד שהוא ער. לא, הוא רק ביקש לסמן לה שהוא משחרר אותה מהצורך להשגיח על מעשיו. היא יכולה להמשיך לישון בידיעה שהוא עסוק במשהו עמוק בתודעתו, ואין לו כל צורך בעזרתה בשלב זה.

רק מעטים ישנו הלילה על צלע ההר, הוא חשב לעצמו. משבי הרוח הסוו הדֵי שיחות רחוקות ורחש רגליים נעות, אבל חושיו — חושי צייד מחודדים — קלטו עשרות פרטים קטנים. הוא זיהה דברים שבקושי נשמעו והצמיד שמות לצללים נעים. סוליית עור של נעל חרקה על פני סלע. אוושת שמיכה שמישהו ניער. אלה ודאי הובסון ופוֹלס, שבחרו לחמוק מהכנס בחסות החשיכה ולא לחכות עד הבוקר, מחשש שמישהו יבגוד בהם עוד הלילה.

צלילי מוזיקה נישאו על כנפי הרוח מנקודה גבוהה יותר בהר — קונצרטינה וכינור. אלה העבדים של ג’וקסטה, שלא היו מוכנים לוותר מהר כל כך על ההזדמנות הנדירה שניתנה להם לחגוג, וסירבו להיכנע לעייפות או למוראות מזג האוויר.

תינוק קטן יילל חרש. האם זה ג’מי? לא, הקול הגיע מאחור. אז זו בוודאי ג’ואן הקטנה. ואז שמע את קולה של מרסאלי, נמוך ומתוק, שר בצרפתית:

“אלוּאֶטֶה, ג’וֹנטי אלוּאֶטֶה…”

והנה הקול שהוא ציפה לו: פסיעות רגליים קלות חומקות על פני הצד
המרוחק של הסלעים, שתחמו את המחסה שהקים למשפחתו. פסיעות זריזות במורד ההר. הוא המתין בעיניים פקוחות, וכעבור רגעים אחדים שמע מרחוק את השומר בכניסה לאוהל מקבל את פניו של מישהו בברכה שקטה. שום דמות לא הצטיירה מול המדורה, אבל כנף האוהל מאחוריה נעה, נפתחה לרווחה ואז נסגרה מיד.

בדיוק כמו שחשב שיקרה. רבים חשו התנגדות למעשי הפורעים. זו לא נחשבה בגידה בחברים, אלא צעד הכרחי של הסגרת פושעים מצד מי שבחרו לחיות בשלווה, כחוק. ייתכן שהמסגירים לא ששו לכך — עובדה, העדים חיכו לרדת החשיכה — אבל הם לא פעלו בחשאיות.

הוא שמע שוב את מרסאלי מפזמת שיר ערש ותהה למה רוב שירי הערש לילדים הם סיפורי זוועה או מעשיות עגומות. מדוע אין פיקוח על המילים שהם סופגים עם חלב אמם? המנגינות לא דיברו אליו. למעשה הוא שמע רק מילים ללא ניגון, ולכן כנראה שם לב אליהן יותר מהאחרים.

אפילו בריאנה, שהגיעה מתקופה שאמורה להיות שלווה יותר, שרה לג’מי שירי אימה ומוות ואובדן טראגי, ובשעה ששרה נחה על פניה הבעה עדינה ומתוקה, כמו של מריה הבתולה המיניקה את ישו הקטן. השיר הזה על בתו של כורה הפחם שטבעה באגם בין הברווזונים שלה…

במוחו עלתה לפתע מחשבה מוזרה: מעניין אילו שירים וסיפורים נוראים שרה וסיפרה מרים הבתולה כשישבה לצד העריסה ההיא, כי אם להאמין לסיפורי התנ”ך, ארץ הקודש לא היתה רגועה יותר מצרפת או מסקוטלנד.

הוא היה מצטלב מיד כדי להביע חרטה על המחשבה הנואלת הזאת, אבל קלייר שכבה על זרועו הימנית.

“אתה חושב שהם טעו?” קולה הרך של קלייר הגיע לאוזניו והבהיל אותו.

“מי?” הוא הרכין את ראשו לעבר ראשה ונשק לשפע תלתליה הרכים. משערה עלה ריח של עשן מדורות לצד ניחוח חריף וצח של פירות ערער.

“האנשים בהילסבורו.”

“כן, אני חושב שכן.”

“מה אתה היית עושה?”

הוא נאנח ומשך בכתפיו.

“האם אני יכול לדעת? אולי כן. אילו אני הייתי זה שרימו אותו, ואילו לא היתה לי כל תקווה לתקן את המצב, אולי הייתי פוגע במו ידי באיש שהרע לי. אבל מה שהאנשים עשו שם — הרי שמעת על זה — הם הרסו ושרפו בתים, גררו אנשים לרחוב והכו אותם עד עילפון רק מפני שהם שימשו בתפקיד רשמי כלשהו. לא, סאסנך. אני לא יכול לדעת בוודאות מה הייתי עושה, אבל ודאי לא דברים כאלה.”

היא הפנתה את ראשה מעט, והוא ראה את לֶחייה הקמורה מופזת באור המדורה, ואת השריר שנדרך בלסתה כשהיא חייכה.

“כן. תיארתי לי שמעשים כאלה לא מתאימים לך. אני לא יכולה לדמיין אותך רץ כחלק מהמון פרוע.”

הוא נשק לאוזנה כדי להימנע מתשובה, שכן הוא בהחלט היה יכול לראות את עצמו כחלק מהמון פרוע ומוסת בקלות רבה מאוד. המחשבה הזאת הפחידה אותו כי הוא הכיר טוב ומקרוב את כוחו של ההמון.

איש הרים אחד לעצמו הוא לוחם, אבל גם הגבר החסון ביותר הוא רק בן אדם. הטירוף הוא שחיבר בני אדם יחד כדי שישלטו בעמקים אלפי שנים. תאוות הדם שמתעוררת כשאתה שומע את צווחות חבריך, כשאתה חש בעוצמת ההמון עוטפת אותך, מניעה את כנפיך, אתה מרגיש בן אלמוות — כי אם תיפול תוך כדי ריצה, יהיו מי שיישאו אותך הלאה, ונשמתך תמשיך לצווח מתוך פיות האנשים שרצו לצדך. רק אחר כך, כאשר דמך מתקרר ואוזניך האטומות שומעות את בכי הנשים וקינתן…

“ואם לא מדובר באדם שרימה אותך? מה אם מי שרימה אותך הוא המלך או נציגיו, אנשי החצר. כלומר לא אדם אחד, אלא הממסד כולו?”

הוא הבין את כוונתה וידע בדיוק לאן היא חותרת. הוא הידק את אחיזתו בה והרגיש את נשימתה החמה על אצבעות כף ידו, שאחזה בעדינות בסנטרה.

“אבל זה לא המצב. זה לא מה שקרה כאן ועכשיו. הפורעים התפרצו בתגובה על פשעים אנושיים שביצעו אנשים פרטיים, והתשלום על הפשעים הללו יהיה כנראה דם, אבל לא במלחמת נקם. עדיין לא.”

“זה לא המצב,” היא אמרה בקול שקט, “אבל בקרוב זה יהיה.”

“לא כרגע,” הוא אמר שוב.

דף הנייר עדיין היה חבוי בתיק האוכף שלו, והזימון המרשיע שבו מוסתר. הוא חייב להתמודד איתו בקרוב מאוד, אבל הלילה הוא יתעלם ממנו. לילה אחרון של שקט ושלווה כשאשתו בזרועותיו ובני משפחתו סביבו.

צל נוסף חלף לצד המדורה. השומר שוב קיבל את פניו. עוד כרטיס כניסה לשער הבוגדים.

“אבל האם גם הם טועים?” היא החוותה קלות בראשה לעבר האוהל למטה. “אני מדברת על אלה שהולכים לשם כדי להסגיר את מכריהם.”

“כן,” הוא אמר אחרי רגע קל. “גם הם טועים.”

האספסוף אולי שולט ברחובות, אבל אנשים בודדים הם אלה שישלמו את המחיר על מה שנעשה. המחיר הזה כלל גם הפרת אמון מצד אלה שבוגדים בשכניהם מחשש שהחבל יתהדק סביב צווארם, עד שלא תיוותר בהם עוד נשימת חמלה אחת.

הגשם חזר לרדת ביתר שאת. תיפוף הטיפות הקטנות על יריעת הקנווס מעל ראשיהם הפך לרעם מתמשך. סופה חורפית הכתה בהם, אבל לא היו ברקים בשמים, וההרים שהתנשאו מעליהם הפכו בלתי נראים. הוא חיבק את קלייר, הצמיד אותה אל גופו, וידו נכרכה סביב בטנה. היא נאנחה, וישבניה העגולים נצמדו אליו, מונחים כמו ביצים בקן ירכיו. הוא הרגיש את התמוססותה כאשר גופו החל להתמזג עם גופה.

בהתחלה הדבר קרה רק כאשר חדר אליה, וגם אז רק בתום המעשה. אחר כך זה התחיל לקרות מוקדם יותר ויותר, עד שהגיע הזמן שבו ידו המונחת על גופה היתה הזמנה להתמסרות ולכניעה שהתקבלו מיד. מדי פעם הוא ניסה להתנגד לכך, רק כדי להיות בטוח שהוא עדיין יכול להינתק ממנה, משום שלעתים חשש לרגע שיאבד את עצמו. הוא חשש שמדובר בתשוקה בוגדנית, כמו זו שסחפה המונים לרחובות וליכדה אותם בזעם אווילי הרסני.

אולם כעת הוא ידע שהוא יכול לבטוח בכך. הם אכן היו לבשר אחד, וככתוב, האדם אינו יכול להפריד את מה שאלוהים חיבר.

הוא חווה הפרדה כזו פעם, אבל שרד. הוא חשש שלא יהיה מסוגל לחוות זאת שוב ולהמשיך לחיות. השומרים למטה הציבו מחסה זמני קרוב למדורה והסתתרו בו מהגשם, אך הלהבות התיזו ניצוצות מעלה והאירו את הבד הבהיר, שהיבהב כמו פעימות לב. המוות לצדה, באש או בכל דרך אחרת, לא הפחיד אותו. הוא חשש רק מכך שייאלץ להמשיך לחיות בלעדיה.

הרוח שינתה את כיוונה, וכעת נשאה בכנפיה קולות צחוק רחוקים מהאוהל הזעיר שבו ישנו החתן והכלה — ואולי לא ישנו. הוא חייך לעצמו כששמע אותם. לא נותר לו אלא לקוות שבתו תמצא בנישואיה אושר דומה לזה שהוא מצא בשלו. עד כה הכול נראה נפלא. פניו של הבחור הוארו בכל פעם שהביט בה.

“מה תעשה?” שאלה קלייר בקול שקט כל כך, שמילותיה כמעט נבלעו ברעם הגשם.

“את מה שאני חייב לעשות.”

זאת לא היתה תשובה, אבל זאת היתה התשובה היחידה.

אין עולם מחוץ למחסה הקטן שלהם, הוא אמר לעצמו. סקוטלנד נעלמה, המושבות הלכו והתפוגגו, והעתיד… הוא בקושי הצליח לדמיין את הדברים שבריאנה סיפרה לו. הדבר המציאותי היחיד היה האישה שאחז כעת בשתי זרועותיו — זו המתנה שאלוהים העניק לו. היא שלו. עליו להגן עליה.

ההר ניצב סביבם אפל ושקט, אבל הוא הרגיש את כולם מקיפים אותו, בוטחים בו, יודעים שהוא ידאג לביטחונם — ואם אלוהים העניק לו את האמון שלהם, הוא ודאי יעניק לו גם את הכוח הדרוש לעמוד במשימת ההגנה עליהם.

תשוקתו התעוררה והתעצמה עקב המגע הקרוב. איברו המזדקר נלחץ באי־נוחות. הוא חשק בה כבר כמה ימים, אבל נאלץ להדחיק את תאוותו בלחץ אירועי הכינוס. הכאב העמום באשכיו הידהד עתה את הכאב ברחמה, הוא חשב.

הם שכבו מדי פעם בהפוגות בין האירועים, כאשר שניהם לא יכלו להתאפק עוד. מעשי האהבה האלה לא היו טהורים והדבר הטריד אותו מעט, אבל בד בבד הם היו מגרים עד מאוד. הם הותירו בו תחושת אשמה קלה, שלא היתה לגמרי בלתי נעימה. אלה לא היו הזמן והמקום לכך כמובן, אבל זיכרון הפעמים האחרות, המקומות האחרים שבהם גופיהם נפגשו, גרם לו להתרחק ממנה מעט כדי לא להטריד אותה בעדות הגופנית למחשבותיו הכמוסות.

אולם מה שחש כרגע לא היה תאווה לשמה. לא רק. לא לגמרי. זו אפילו לא היתה עוצמת תשוקתו אליה או הצורך של נשמתו בחֶברה. הוא פשוט רצה לכסות אותה בגופו, לשלוט בה, להיות האדון שלה, כי אם יצליח לעשות את זה, יוכל להעמיד פנים שהיא מוגנת ובטוחה. אם יכסה אותה ויתחבר אליה כדי שיהיו לגוף אחד, יהיה לו סיכוי להגן עליה — או לפחות כך הוא הרגיש, למרות שידע שאין היגיון בתחושה הזאת.

גופו התקשח. המתיחות גאתה בו מעצמה עם מחשבותיו. קלייר נעה בשנתה ושלחה יד לאחור. היא הניחה אותה על רגלו, המתינה מעט, ואז החליקה אותה בעדינות כלפי מעלה, כמו מציגה שאלה מנומנמת.

הוא הרכין את ראשו, הצמיד את שפתיו אל אוזנה ואמר לה את מה שבעצם חלף בראשה מבלי משים.

“דבר לא יפגע בך כל עוד הגוף שלי חי ונושם, יקרה שלי.”

“אני יודעת,” היא אמרה. איבריה נרפו באיטיות, נשימתה הפכה קלה ושטוחה, והבטן העגולה והרכה שלה התרוממה מעט תחת כף ידו. היא התמוססה אל תוך השינה. ידה נותרה מונחת עליו עוד שעה ארוכה אחרי שמדורת השומר ספגה עוד מטח גשם וכבתה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הצלב הבוער, חלק 1”