חמש־עשרה שנים חלפו מאז דרכה כף רגלה של נעמי ברחוב שהיה לה לבית. כעת, בעל כורחה, היא חוזרת אל מוקד […]
קול ראשון
הנייד התעורר בדיוק כשעמדתי להיכנס למעלית. מצא לו זמן.
בתוך התא כבר עמד מר פיין, יושב ראש ועד הבית. ‘שלך,’ פסק, כאילו הכנסתי איתי ראש מדמם של סוס.
הינהנתי ומיהרתי לשלוח את ידי למעמקי התיק. דגתי קופסת סיגריות לחה, כמה גפרורים, קליפת תפוז וכרטיס מסמורטט לסינמטק. רק לא אותו.
הנייד המשיך להתנגן במלוא העוצמה.
שלטון העריצות של הניידים. הם שורקים או מצפצפים או שרים, וחייבים, כן, ממש חייבים לענות. יש סיכוי שזאת היא השיחה שחיכינו לה, הבשורה שתשנה את חיינו, ואם לא נצליח לענות, תעוף לה לחפש מישהו אחר.
‘אסור לדבר בנייד במעלית. עושה סרטן. תשתיקי אותו,’ כאילו זה תינוק שצורח.
‘לילה טוב, מר פיין, אני מתנצלת,’ סיכמתי את התבוסה שלי. פסעתי לאחור והנחתי לדלתות המעלית להיסגר, ובדיוק אז המקהלה נמוגה באחת.
המעלית התרוממה עם יושב הראש. השאירה אותי על המישורת.
אבא שלי, אילו היה כאן, היה אומר, ‘אחרי בחורה, מעלית ואוטובוס לא רצים.’ היו לו תובנות כאלה, משפטים שהתאימו לכל מצב. אם, למשל, חליתי היה אומר, ‘ואיך תדעי שאת בריאה אם לא תהיי חולה?’ לשרגא התופרת השמנה, שכל חייה היתה בדיאטה, אמר, ‘תפוחי אדמה לא משמינים, זה בני אדם שמשמינים.’ או אם חזרתי בוכייה מהגן והתלוננתי על הילדים, היה מנגב את דמעותי ואומר, ‘אם תחפשי חברים מושלמים, לא יהיה לך אף פעם חבר.’
אני צוללת שוב לתיק ודגה את הנייד. מספר חסוי.
הייתי כמעט בטוחה שהמצלצל הוא דייב. אם לדייק, קיוויתי שזה הוא.
דייב היה שם החיבה של ד’ר אבנר דוידוב. הייתי בטוחה שהוא יתקשר וינסה להסביר. לתרץ. לנמק. הוא ראה שראיתי. בטוח שהוא ראה שראיתי.
אותו ואת נופר.
את דייב שלי שאיבדתי ואת נופר היפה שלאט־לאט זחלה לתוך חייו והצליחה בסופו של דבר להשיג אותו לעצמה.
היא היתה תלויה עליו באיזו אדנות, והוא, דייב, תמך בה בעדינות מרובה כאילו אם ירפה לרגע, היא עלולה להתמוטט ולהתרסק.
אי אפשר שלא להבחין בהיריון שלהם, בגבעה העגולה שהציגה לראווה ובפרצוף הגאה שלו. כאילו עשה את הבלתי אפשרי. הישג עולמי. ציון דרך בחיי האנושות. דייב ונופר היו בהיריון.
הם בהיריון, ככה מלהגים הזוגות. אנחנו מנסים להיכנס להיריון, אנחנו כבר בהיריון. מילים שקובעות מציאות. אנחנו בטיפולי היריון.
נורא מתקדם.
כן, שניהם היו מאוד־מאוד בהיריון, והם רצו שהעולם ידע על כך. האקס שלי היה בהיריון.
למה לעזאזל זה מכאיב לי?! הייתי אמורה להביט בהם ולהמשיך הלאה בחיי.
ונניח שזה הוא, מה יש לי להגיד לו? אני שמחה בשבילך. ואולי, מזל טוב, מתאים לכם ההיריון, איך אתה מסתדר עם הקאות הבוקר? בן או בת?
כוסאמק, דייב, זה מה שבאמת רציתי להגיד לו. נראה שהתגברת עלי מהר מאוד, בן זונה, ככה בדיוק. שייעלב. כן, שייפגע. שיכעס. גם הוא.
נשארתי לעמוד בחדר המדרגות החשוך.
תתקשר אלי, מגיע לי. אתה חייב לי את השיחה הזאת.
שאדע שהשנים שלנו יחד היו בעלות משמעות, לא משהו זניח. שזורקים בקלות כמו היו נעלי בית ישנות.
קדימה, ד’ר דוידוב. נראה אותך מתאמץ להסביר, לתרץ באוזני את פשר הריון האקספרס הזה. והרי אתה היית זה שאמר לי פעם שלא כדאי לקלקל התנצלות עם תירוצים.
‘ממה נפגעת?’ ככה הוא ישאל, ‘מה את רוצה ממני? אני הצעתי לך חיים שלמים, ואת זאת שדחית אותי, אני רציתי שנביא יחד ילד לעולם.’
די, אני נוזפת בעצמי, לא לחשוב עוד. לא לדעת. לא להתבוסס בזה. כמו שהייתי עושה כשהייתי קטנה, ואבא היה מאחר להגיע מעבודתו בקולנוע. מיד נשבו סביבי רוחות הפחד בבית הריק והחשוך, ואני שם, מכורבלת בפינת המיטה, מנסה לגרש את הדאגה. אסור. לא לחשוש, לא לראות אותו שרוע על הכביש, שותת דם בתא ההקרנה שלו או מונח על אלונקה בחדר מיון.
והרי הוא היה כל מה שהיה לי.
אולי מוטב שלא נדבר הערב. לא מתאים.
התחלתי לעלות לאטי את חמישים וארבע המדרגות בדרך לדירה שלי, אחרי יום נבירה מתיש בארכיונה המאובק של יונה פוגלמן, המשוררת. קדימה. עוד שמונה־עשרה, ואני כבר במישורת הקומה השנייה. בדיוק אז נפתחה דלת, וריח חריף של דגים שנשכחו במקרר התפשט בחלל חדר המדרגות.
‘ערב טוב! מה נשמע, נעמי?’ דב קורט החזיק בשקית אשפה שחורה שטיפטפה על המישורת, ‘ממש טוב שחזרת מוקדם, אמרו בטלוויזיה שהלילה ירד גשם.’
‘הי, דב,’ עניתי והמשכתי בדרכי, מנסה להתחמק ממנו, ‘אמרו, גם אתמול אמרו, וגם בשבוע שעבר הבטיחו, מי סומך עליהם.’
‘אולי את רוצה לרדת אלינו?’ עצר אותי, ‘דורה הכינה לזניה חבל על הזמן.’
‘תודה, אבל אני לא יכולה.’
‘למה?’ כך הוא. חייב לדעת.
‘קבעתי משהו.’
‘יפה יפה, יש אורח?’ קרץ. מקווה שאספק לו פרטים. חרמן של פרטים היה דב. כבר נרמזתי לא פעם על ידיו שמשונה שבגילי אני עדיין לבד. רווקה בת ארבעים וארבע נראתה בעיניו כמי שהכול אבוד לה, כמו הרכבת שלה חלפה והיא נשארה בתחנה.
שכנים. תמיד סקרנים לדעת על הנעשה בדירה שלידם, מולם או מעליהם. אולי מתרחש שם משהו מרגש, תוסס, אקזוטי, משהו שלא קיים בעולמם האפרורי. דב קורט לא היה יוצא מן הכלל. זה הדליק אותו, הלבד שלי, האורחים המעטים שהגיעו אלי, שבהם בלי ספק היה צופה מבעד לעינית הדלת.
אני לא סובלת את היחסים האלה עם שכנים. זו קרבה שעשויה להיות מסוכנת. רק תן להם והם נכנסים אליך לדירה, לתיבת הדואר, לסל הקניות, לנשמה, בודקים מתי אתה הולך ומתי אתה חוזר, עוקבים אחרי בני הזוג ומלהגים על אודותיך במעלית, בחניה.
שכנים. לא כמו משפחה, שאתה שלה לנצח, או חברים שבחרת, שכנים הם סוג של קרבה שנרכשת בבתי כלא. ידידויות כפויות. חיים ביחד, בצוותא, חולקים הכול מכול וכול בלי שהתכוונו לכך כלל. אז מה אם הזדמנו לגור באותו מבנה מכותר גדר?
אבא היה אומר, ‘תקשיבי, נומיקו, את שכנינו יש לקבל כעובדה. לא אנו בחרנו בהם. אם קשה לך — הניחי להם, לא מדבשם ולא מעוקצם.’ אבל אסתר לוי היתה אומרת, ‘טוב שכן קרוב מאח רחוק’ ואולי התכוונה בכלל, ‘טוב מאימא נוטשת.’
עצרתי במישורת השלישית. מאחד ממכשירי הטלוויזיה בבניין נשמע האות לחדשות, מאי־שם צעקה אישה לבתה לחזור מיד הביתה, אחרת…
כמו אז. ברחוב שלי. צעקותיה של חסיה נפטא הממלאות את הרחוב, מאיימת שוב על יוסיניו שלה שאם לא יחזור מיד הביתה, אבל מיד, אבא אריה, מוכר הנפט הזעיר, יראה לו מה זה.
הבית ברחוב השילוח.
14א. אפרפר, מותש, משווע לטיח חדש, ניצב בגבו אל הרחוב, שלוש קומות בלבד. חלונותיו חשוכים, וענפי החרוב הענקי מטפסים על קירותיו, חונקים אותו בענפיהם הירוקים לעד, המפיצים ריח משכר. זו היתה הדירה השנייה שבה גרנו.
הדירה הראשונה, זו שבה נולדתי, היתה באותו רחוב, במספר 11. אבא, כשרק הגיע לחיפה, שכר שם חדר בדירה. היא עברה לגור איתו אחרי טקס הנישואים.
לבניין מספר 14א עברנו כשחזרה. אבא רצה לרַצות אותה, קיווה שתשמח בחלקה בדירה רחבת הידיים ותמלוך בממלכתה לנצח.
אבא שלי היה איש תמים בדורותיו.
אבא איננו, והיא שם. לבד. לבדה. בודדה. מזדקנת עם עצמה. כאילו קיבלה עונש. נעה בפנים חתומות בין החדרים הרבים שהשארתי מאחור, אולי מתבוננת מדי פעם במראה ורואה את מי שהיא באמת, זקנה עצובה ובודדה. חושבת בלבה שאולי עוד אפשר לשנות, להחליף את הרצפה הסדוקה, לסלק את המנורות, לצבוע את הקירות בצבע ים, את הדלתות בצבע תות שדה, לקלף את סוכריות הזמן ולהתחיל מהתחלה.
היא תמיד אהבה שינויים.
אני יכולה לראות אותה. בשעות האלה היא יושבת במרפסת העורפית הקטנה שפונה לרחוב בצלאל, ריח בושם הנרקיסים שלה מתערבב בעשן הלבן המסתחרר סביב. הקלפים פרושים על השעוונית המשובצת, והיא אוספת ופורשת אותם במיומנות, ציפורניה הצבועות אדום נוקשות על לוח השולחן, מלקטת ושוב מפזרת, מעשנת בשרשרת את הסיגריות הלבנות שלה. סיגריות אירופה שמריחות כמו גווייה של דג, היחידות שעישנה. בטיפשותה האמינה שהן לא משחירות את ריאותיה. משתעלת עד שכמעט נחנקת ולוקחת עוד סיגריה. עד כאן אני שומעת את השיעול הזה.
האם היא חושבת עליו? על האיש שאהב אותה כל כך, עד שהאמין שאם תפסיק לנשום הוא פשוט ימות כמו פרחי אביב בקיץ? מהרהרת באהבתו שעטפה אותה גם אחרי שנחלצה ממנה?
אבא שלי.
ומיד עולה בי גל חמיצות. תערובת מסוכנת של כאב וזעם, שמתחלפת במרירות שעולה וממלאה את גרוני. וקשה לי לנשום. כמו ששמעתי השבוע מישהו באוטובוס אומר לשכנו למושב, ‘למה אצלי בתוך הגרון תמיד שחור?’
די. אני חייבת לעצור. לא לחזור לשם. היו ואינם. נמחקתם. כולכם. הרחוב, הבניין, קומה שלישית. אבא, היא, מרינה שלו, החרוב הענקי.
‘עלי, ‘ מאי־שם עולה הקול הזה, ‘עלי מהר, נטוס ביחד, אם רק תגידי אקח אותך אל הירח…’
אני מהססת, והוא בשלו.
‘צריך למהר, כבר אכלו חצי ממנו, אם לא נזדרז, לא יישאר לנו ירח.’
רוביק.
רוביק שפעם היה בשבילי העולם כולו, צץ מולי כך פתאום. רוביק הילד. הנער, פניו אדומות והוא מאיץ בי לעלות ולדהור איתו על גזע החרוב.
קדימה מהר, תעלי, נומי! אל תפחדי, תחזיקי בי חזק! חזק!
די. די, רוביק. לך מכאן. אני מסלקת אותו, את אבא, את אימא מרינה, את הגגות. די. אתם כבר לא קיימים, רק בזיכרון. לכו. מה אתם רוצים ממני? חשבתי שהשתחררתי מכם. שהשארתי אתכם שם, באמצע המסע.
הנשימה נעשתה כבדה, מכאיבה, כאילו לחצו את ריאותי במלקחיים. לכו מכאן. הפסיקו להסתובב סביבי. חזרו לשם. לרחוב שאני מבקשת לשכוח. הרחוב שממנו נמלטתי ואסור לי לחזור אליו.
עוד שמונה־עשרה מדרגות. נסחבתי לאטי. הנה סוף־סוף הדלת לחלקת אלוהים הקטנה שלי. עוד שנייה ואני הרחק מדב, מהשקית המטפטפת, מיושב ראש ועד הבית, מעין הציבור. מצאתי את צרור המפתחות בתחתית התיק ונכנסתי במהירות, כאילו כל דיירי הבניין מצטופפים להיכנס אחרי.
רגע עמדתי כך, מוגנת בחסות החשכה, ואז לחצתי על מתג האור שפרץ בבת אחת וכמו העיר משנתם את הציורים על הקירות, את חתול החרסינה שרכשתי בשוק בצלאל, את שני הפסלונים הסיניים המטופשים שהתבוננו זה בזה במבט נצחי.
חדר המדרגות הירקרק, הדלת הצבועה סגול, המרפסת הנתונה בין זרועות החרוב, המטבח שאבא הבטיח להחליף, הדירה באה לקראתי.
המקום שלי. מבצרי הקט.
אבל לא המקום שבו אני מכלה את ימי. הכבוד הזה שמור לארכיונה של יונה פוגלמן.
יונה פוגלמן, המשוררת. יונה שלי. היא, כך למדתי מקטעי יומנה, נאלצה לטפס מאה ארבעים ושבע מדרגות עד הדירה החשוכה שבה התגוררה עם משפחתה, בקומה השביעית בבית ישן בברוקלין. המעלית היתה על פי רוב מושבתת. לפחות בכמה משיריה מצאתי הד לדרך הארוכה שעשתה לאחר עבודתה, במעלה המדרגות, כמו גם כמה פואמות שבהן מככבת הדירה שבה התגוררו. ביד אומן היא משרטטת את העליבות. הדחיסות. הלחץ. הריחות. התור לחדר השירותים האחד ששירת שבע נפשות, והקור ששרר שם בימי החורף הארוכים. בכל בוקר היתה יונה הצעירה עושה את דרכה לבית החרושת לכובעים, שבו עבדה כדי לעזור בפרנסת המשפחה, שהיגרה מפולין בראשית המאה העשרים.
היא עבדה בתחנה האחרונה, ותפקידה כלל את הברשת הכובעים המיוחסים ואריזתם בקופסאות קרטון עגולות, ששֵם הפירמה מוטבע בהן באותיות זהב. אז היו מוכנים הכובעים לצאת לדרכם לחנויות הכול־בו היוקרתיות, שהציעו את הסחורה לגבירות שגרו בשדרה השישית של ניו יורק.
שם, בין מתיחת בדי הלבד לשזירת הרשת האופנתית ולקיפול הקרטון, בין הנוצות, הסיכות והסרטים, החלו לבצבץ בה ניצני היצירה, ובעודה תופרת חרוזים ושנצים, נולדה בראשה שירה גדולה. יונה שלי, המורדת, פורצת הגדר שלא פחדה, שהעזה. האישה ש’הקשיבה ללא מורא ללחישות של עצמה’, כמו שכתב עליה בשנת 1926 ד’ר סרגוביץ’, המבקר הספרותי של היומון ‘מאמענט’, אחד מעיתוני היידיש שרווחו באותם ימים בניו יורק, ‘יונה פוגלמן הילכה תמיד באותה הדרך שרק לה נכונה. אושרם של בני משפחתה והיקרים לה היה לצנינים בעיניה. לשירתה — חדשנותה, מרחבי־נפש־רבה המשתקפים בה, שורותיה השקולות וכלילות היופי — לכל אלה אני רוחש כבוד ויקר. את דרכה דוחה אני בשאט נפש, אותה אני מחרים ומתרה לבל ילכו בה נשים אחרות’, כתב.
ואני? האם אני הולכת בדרכה או אובדת בתוכה?
בבת אחת צפה לנגד עיני רוחי תמונתם של דייב ונופר, ואיתה פרץ שובל של זעם.
תתקשר, תן לי לפרוק את כעסי. ניענעתי את הנייד, לעורר אותו מקיפאונו, תתקשר, ד’ר דוידוב. מגיע לי הסבר. הבהרה. די, אני נוזפת בעצמי, להתפנות מהמחשבות השליליות, להתחבר ל’אני הפנימי המואר שלי’. כמו שהסביר לי המטפל בעוד סדנה לטיפוח העצמי, ‘עלינו להיות נוכחים ומאושרים, לחוות את החיים כאן ועכשיו, בלי פחד מהעתיד, ובעיקר בלי כבלי העבר.’ ככה.
עוד קשקוש מקושקש. אני רוצה לראות מישהו שבאמת מצליח לפרוש כנפיים. להתנקות מהצלקות. מהשריטות.
הנחתי את הבירות במקרר, את שקיות החטיפים על השולחן. על דלת המקרר, תחת מגנט של שמש, התנוסס גזיר עיתון בן חודש. ‘לאכול נכון, לחיות נבון’, הם בטח לא התכוונו לזה.
מחר, אני מנחמת את עצמי, כן, מחר. בטוח שמחר, בהפסקת הצהריים אכנס לחנות הטבע שפתחו לא הרחק מביתה של יונה פוגלמן, ברחוב פרישמן, ואמלא את הבית במאכלים שהוכרזו כתורמי אנרגיה, מחוללי בריאות, מונעי תחלואים, מעניקי אריכות חיים. כן, ממחר שינוי, די להאביס את עצמי בזבל הזה, בוטנים במלח או צ’יפס שמנוני שעבר גיהינום בתוך שומן טראנס. אחזור להתעמל, לצעוד סביב השכונה, לרדת לים, להירשם לקורס יוגה, אנסה ‘למצוא את נקודת האמצע שלי’, החלטתי. לא אגע עוד בסוכר, במלח, אנשום רק אוויר צח, אחשוב רק מחשבות טובות ואפסיק לעשן.
הרבה דברים אני אהיה ממחר. ממחר ארשה לעצמי להסתכן, להירשם לאתר הזה שבו מחייכים גברים בתוך ריבועים קטנים. תצלומי שווא. מידע כוזב.
דבר אחד לא אוכל לעשות. לסדר לעצמי גיל אחר. אישה שנושאת על עצמה ארבעים ועוד כמה אביבים ועדיין רווקה — לא נחשקת בשוק הזה. עדיף לחשוב על מקצה שיפורים, תספורת חדשה, אולי קצת פסים בשיער ומלתחה חדשה יעשו את העבודה. סך הכול, המצב לא רע. אפילו טוב.
מציצה בנייד.
דומם. כמו מגהץ ללא חוט.
‘תשכחי אותך מהכסף, בסוף תראי שתיהני,’ אמר לי המוכר, מתולתל עם חתימת זקן דליל, שכבר איבד לחלוטין את סבלנותו אחרי עשרים דקות של התלבטות.
‘לא חשבתי להוציא כל כך…’
‘מה יש לחשוב?’ קירב את פניו אלי והוסיף בלחישה, כאילו הציע לי את תוכנית האטום של איראן, ‘זה החדש שכולם מחכים לו.’
לחץ פה, משך שם והתקין לי אפליקציות ‘מדהימות, אפילו של שש־בש סידרתי לך, מכירה בכלל?’
מכירה ועוד איך.
מי שלימד אותי ואת אבא היה זאביק פרלמוטר, הספר שלו מרחוב חרמון, זה שאוטובוס דרס אותו כשחצה את הכביש ליד המספרה. הוא הראה לנו את כללי המשחק ואת תנועת האבנים על הלוח. שש־בש זה אני, אמר. הוא בא מ’שם’ וזכה לכינויי חיבה מפוקפקים, כמו ‘סבון’, ‘סידסיד’ או ‘לבנבנון’, המשחק האקזוטי הזה משמעותו להיות משלנו, מחבורת יפי הבלורית. שיא ההתאקלמות במרחב.
בשנים שהיא לא גרה איתנו, אבא ואני היינו יורדים אליו בימי שישי, מחכים שיסיים לטאטא את הרצפה משאריות השיער ויבריק את המראות, ואז היו שני אלה מתחילים לשחק.
זה היה מסעיר. מצחיק ומבהיל כאחד. הם התקוטטו מהטלת הקוביות הראשונה ואילך. צעקו זה על זה בלי סוף, העליבו, כעסו, רתחו רק אלוהים יודע על מה ולמה. כל שישי אותו הדבר, הם מאשימים, מתווכחים, מרמים, נעלבים, טוענים שהקוביות מזויפות, הלוח בשיפוע, הרצפה רעדה, נשבעים שלעולם לא יתראו עוד, ובסוף חובטים זה על גבו של זה בחיבה וקובעים מפגש חדש. ‘בשישי!’
לפעמים היה מוניה סרולניק מצטרף אלינו. אותו אהבתי יותר מכל החברים של אבא. הוא היה מצחיק והיו לו סיפורים טובים וגם היה לוקח אותנו לטיולים. הוא היה מסתכל עליהם מתקוטטים ואומר שלא טוב לילדה לראות שני תיישים כאלה ולוקח אותי למאפייה של האחים הבולגרים, שעכשיו נשאר בה רק אח אחד, וקונה לי עוגה ממולאת אגוזים וריבה.
‘אתה מפנק את נומיקו סאן שלי,’ היה אבא צוחק ונוגס בעוגה שלי.
‘מישהו צריך לעשות את זה.’ היה תוקע בו מרפק.
ומוניה היה צועק לאבא שיחליט מהר איך הוא מתקדם כי בקרוב הוא חוטף ממנו מרס.
עד שיום אחד הגענו למספרה, ועל החלון היה תלוי שלט שההלוויה תתקיים ביום ראשון בבית העלמין בחוף הכרמל. אבא נאנח בכבדות, ואז חיבק אותי חזק ואמר, ‘רואה, קטנה שלי? ככה זה החיים, שום דבר לא לנצח, אנחנו כאן רק עוברי אורח,’ קנה לשנינו עוגות עם אגוזים וריבה ונשא אותי על הכתפיים עד הבית. את כל העלייה. בלילה שמעתי אותו בוכה.
מעתה היינו אבא ואני סועדים בימי שישי לבדנו. זה היה כשעוד גרנו בבניין מספר 11, בקומה השנייה. הוא היה מטגן שניצלים ותפוחי אדמה, ואני הייתי עורכת את השולחן במטבח הזעיר, מניחה בין הצלחות כמה ענפי היביסקוס, מציבה שני פמוטים עם נרות במרכזו ומברכת על השבת, אחר כך היינו משחקים קלפים ושש־בש במרפסת המשקיפה לרחוב. מדי פעם היה מישהו מהשכנים צועק, ‘שבת שלום, שידלובסקי!’ או, ‘תגיד, יש סרט חדש בקולנוע?’ או, ‘חסרה אצלנו יד לרמי, אתה בא?’ או ‘למה שלא תעלה אחר כך?’ או שהיו שואלים, ‘יש חדשות?’ ‘שמעת ממנה?’ ‘עדיין כלום??’ ואבא היה לוגם את התה המריר שלו, קורץ לי ומנופף להם בחזרה.
‘תראי אותם,’ היה לוחש, ‘חייבים לדעת הכול, לדחוף את האף.’
‘הם עוזרים, אבא.’
‘למה כל השאלות האלה? למה להציק?’
‘הם חברים שלך. שלי.’
‘תזכרי, נומיקו, בן אדם אין לו אלא את עצמו.’
‘ולי יש אותך, תמיד אשמור עליך,’ הייתי עונה ומחבקת אותו. בת שש וחודשיים, וכבר ידעתי משהו על החיים.
‘אוי, תראי שם,’ הוא צועק לפתע ומצביע על השמים, אני מסיבה את מבטי, והוא הפך את הקוביות.
‘אבא,’ אני נוזפת בו ומתפוצצת מצחוק, ‘לא יצא לך חמש־חמש.’
‘בחיי שכן.’
‘ראיתי, היה לך שתיים שלוש.’
‘מה? את לא מאמינה לי? לאבא?’
‘לא יפה לרמות ילדים,’ אני אומרת, והוא גועה בצחוק. אהבתי את הצחוק הגדול שלו, שהיה סוחף אותי בגלי שמחה כששכחנו את הדבר המעיק שריחף מעלינו. העננים היו מתפזרים באחת.
‘רק בחנתי אותך, לבדוק שאת ערנית,’ הוא מתרץ, ובהזדמנות ראשונה שוב מנסה לשנות את מצב הקוביות לטובתו, ושנינו היינו מתגלגלים מצחוק.
כשהיא חזרה, פסקו גם המשחקים במרפסת. היו לה סידורים משלה. תוכניות אחרות איך לחיות.
היא חזרה אליו, והשכנים כבר לא הניחו סירים ובהם קציצות טלה או מרק עוף ריחני ליד הדלת שלנו. איש שוב לא צעק לאבא מהמרפסות שחסרה יד לרמי, או לשאול אם אנחנו מצטרפים להסעה של יענקלה גרינבלט לטנטורה. כשהיא חזרה, היה אבא שב בימי שישי בשעת צהריים מקולנוע ‘מאי’, שבו עבד כמסריט, ובידיו תבשילים שאסף בדרכו מהמסעדה היהודית ברחוב נורדאו.
‘תגיד, למה כל האימהות מבשלות לילדים שלהן ורק היא לא?’
‘תגידי אימא,’ תיקן אותי, ‘כי אימא שלך טובה בדברים אחרים, אימא שלך היא אלופת העולם בקינוחים.’
‘עוגות וקציפות זה לא אוכל.’
‘די,’ היה בודק שהיא לא שומעת, ‘אימא שלך טובה. היא… היא עושה לנו חיים מתוקים, ככה היא.’ צבט את לחיי, כאילו בחיבה, אבל בעצם רמז לי שדי לו, שאינו רוצה לשמוע תלונות על האישה שאהב.
היא אפתה, והקציפה, מרחה שוקולד ובחשה חלווה, אבל החיים לא הפכו למתוקים יותר.
עד שחזרה, הייתי הילדה של כולם. השכנות ברחוב התחרו על הזכות לטפל ב’נעמי המסכנה שלנו’.
אני בכל זאת מנסה, ‘גברת גינזבורג הזמינה אותי אליה לארוחת…’
‘המטרוניתא,’ היתה נושפת בבוז, ‘לא. לא רוצה טובות מאף אחד, שתתעסק בעניינים שלה.’
‘היא תמיד היתה בעדך.’
‘היא כמו כולם.’
‘יש לה שוק טלה עם רוזמרין,’ שידוע שזהו מאכל התאווה של אבא.
‘ולך יש בית,’ חתמה את הוויכוח.
מרגע שחזרה, גורשתי מגן עדן, מהעידן שבו היינו רק שנינו. עמוס המסריט, האבא הכי מדהים בעולם, ואני, ‘נעמי המסכנה שלנו’.
בימים שלא עבד היינו הולכים לבקר את ה’חברים שלי לנצח’, כמו שהוא קרא להם. היו שם יענקלה טנדר, מוישה מהדואר, צחיק היפה מ’טקסי 2525′, שכולם עלו איתו באותה אונייה, ולבם נשבר כשגילו שהשאירו את המשפחות למלאך המוות. בשבתות היה יענקלה מביא את הטנדר שלו, אוסף אותנו מהבית ומביא את מוישה ואת אבא ואותי לחוף טנטורה. לפעמים היו מצטרפים כמה מהשכנים. עולים על עגלת הטנדר מאחור ורוטנים כשאבא ואני התיישבנו לנו בקבינה. ‘אל תשימי לב,’ היה עוצר בעדי כשרציתי לתת את מקומי לשרגא השמנה או לאליהו, ‘יענקלה הוא משפחה.’
אבא היה מכין כריכי ביצה או נקניק, יענקלה היה מביא איתו עוגות שקנה בדרך, ומוישה מיץ תפוזים מתקתק. הם היו פורשים שמיכה בעלת ריח מתכתי מטריד ומניחים בקצותיה אבנים כדי שלא תתעופף, מורחים זה את זה בשמנים להעצמת הצבע, וכשיצאתי לשחות ממהרים לשלוף בקבוק יין ורדרד שאבא הטמין וללגום ממנו בהנאה. כאילו שלא ראיתי.
כשהיא חזרה, הכול השתנה.
אפילו ‘החברים שלי לנצח’ התאיידו. מדי פעם פגשו אותו בהפסקות בקולנוע שלו. השבתות בטנטורה עם הטנדר של יענקלה נשארו זיכרון רחוק, כמו ערבי הרמי המצחיקים עם החברים מההכשרה, כמו השש־בש במספרה, כמו השירים הרוסיים ששרנו כשצעדנו בדרכנו לאוטובוס כדי להגיע לבן דוד רחוק שגר בקצה ההר, כמו הרגעים שבהם הייתי מסייעת לו להחליף את הגלגל בחדר ההקרנה, כמו הרבה דברים.
אני יכולה לעצום את עיני ולשמוע אותו, את עמוס המסריט. אבא שלי. האיש הכי גבוה בעולם, עם הקול הכי ענקי, מצויד בחיוך של ילד נצחי. השיער שלו כבר דליל. כרס גדולה מדי, אבל העיניים הכי מלטפות בעולם והידיים הכי אוהבות בעולם. ‘בן אדם, נומיקו סאן שלי, לא נולד חכם, הוא נעשה כזה, מבינה?’ הוא אומר לי.
מבינה, אבא. כאב חד של געגוע שוטף אותי.
לא עכשיו, אני ממהרת להטמין את הזיכרון, לא עכשיו. נוח על משכבך בשלום.
‘אפשר לדעת איך מתקדם הספר?’ פנתה אלי אתמול מירי גולן, הנכדה של יונה פוגלמן, המעסיקה שלי, אני עונה לה שמצוין. ‘ומתי לדעתך אפשר לקבל את הפרק השלישי?’
‘תלוי בד’ר דוידוב. תשאלי אותו.’
‘הוא טוען שלא העברת לו את החומרים שביקש,’ גיבור גדול, מפיל את האשמה עלי. תחושת הבטן שלי, שרצוי לפרק גם את החבילה הזאת, היתה נכונה. מירי לא חיבבה אותי. הכרתי את התגובות הללו. כבר כמה שנים שאני משמשת סופרת צללים לאנשים שאין להם כישרון, אבל יש להם סיפור טוב. פרנסה. אני נכנסת לתוך החיים שלהם, בוטחים בי כמו בכומר, בפסיכולוג, אני יודעת הכול. וגם כאן אני מפשפשת בחומריה הסודיים ביותר של יונה, שלא לדבר על מנקה, מדביקה קרעים, מאבקת, משמרת ומחתלת במסירות את כתבי היד שהשאירה, את מכתביה, יומניה וסודותיה השמורים של סבתה. כמו בני משפחתם של מושאי הספרים שלי, גם היא בוחנת הכול במבט חשדני. שמא אני מספחת לעצמי את הסבתא המיתולוגית, ולא מבינה שזה איננו מאבק שליטה.
‘אני אדבר איתו, אני בטוחה שיהיה מוכן כמו שסיכמנו.’
‘יפה.’ אמרה בספקנות.
לפני שנה נעניתי להצעתו של דייב. טעות? כנראה. אבל איך יכולתי לסרב? ‘נעבוד יחד,’ אמר בחיוך שמולו לא עמדתי, ‘תהיי העוזרת היפה שלי, זאת תהיה היצירה המשותפת הראשונה שלנו.’ אז האמנתי שלמעלה מזה הוא לא יבקש.
אז, כשהכול היה אפשרי.
רבע לשמונה.
הנחתי כמה עוגיות חמאה בצלחת על שולחן הקפה והתיישבתי מול המסך לחפש איזה רגיעון. ראיונות עם אנשים משונים בבגדי ים או זמרים מתאמצים בראשית דרכם, הבל הבלים.
ממחר. כן, מחר אתחיל לאכול כמו שצריך. לא היום. לא אחרי מה שראיתי.
אבא תמיד קישר בין אוכל לאושר. אחרי שחזרה, הקפיד למלא את המקרר בכל טוב. שתאכל ותהיה מאושרת.
‘עוד פעם קנית את כל המסעדה?’ אני שומעת את עצמי אומרת לו.
‘שיהיה מספיק.’ הוא צוחק. במבוכה.
‘תראה אותה, אפילו לא טורחת לערוך שולחן.’
‘סבלנות, נומיקו שלי, את לא מבינה מה היא עברה, תהיי נדיבה, סבלנית.’ אני? להבין את מה שהיא עברה? אני רוצה לצרוח, היא? שאני אהיה נדיבה? אליה? הוא שולח חיוך מתנצל, יודע שזה לא הוגן כלפי, כלפיו. כלפי שנינו, וממשיך להעביר את תכולת הקופסאות לתבניות ולחמם. כל שבוע.
‘נו, יפה,’ הוא מחכך את ידיו כשסיים, כל כך מתאמץ להפגין אושר, ‘שלום עליכם מלאכי השלום, ברוך שהשיב אותך אלינו, מרינה היקרה,’ היא נועצת את מבטה הרחק. לאן את מפנה את עינייך?
אני מפעילה את הנשק הסודי שלי לשעות שכאלה. הסרט האולטימטיבי, ‘חמים וטעים’. שישים ושבע פעמים ראיתי אותו, והוא עדיין מצחיק אותי ומעלה את מפלס האושר שלי. וכשמרילין מונרו שרה וכל חמוקיה שרים איתה, וכשהיא מבקשת להיות נאהבת רק על ידיו, אפילו דייב והנופר שלו הולכים ומצטמצמים.
בבת אחת פילח צלצול את מחשבותי. סוף־סוף התעורר הנייד.
מעיפה מבט. דייב? אתה? אני ממשיכה לבהות בו. תוהה אם לענות או לא. האם אני באמת מוכנה לשיחה הזאת? המכשיר מתעקש. חמישה, שישה, שבעה צלצולים.
די, תשתוק.
כשמשהו היה מצלצל בביתנו, הטלפון, פעמון הדלת, אבא היה מיד פוצח בשיר, מרעים בקולו הגדול, ‘מי זה דופק בדלת, טומבה לה טומבה… האם החלבן? הירקן ואולי הגנן?’
אותי זה הצחיק. כשהיא חזרה בפעם הראשונה ושמעה את שנינו צוחקים, אמרה שזה מטופש. למה? שאל וחיבק את מותניה, והיא אמרה שלא מתאים לו לצחוק כמו עַיִר צעיר. הייתי יוצאת להגנתו, ‘אסתר לוי אמרה שלצחוק זה בריא.’
‘אסתר לוי אמרה, ממש תורה מסיני.’ עיוותה את פניה.
‘היא החברה הכי טובה שלך.’ אמר אבא וניסה לסובב אותה. היא נחלצה מידיו.
‘זה ילדותי.’ תקעה בו מבט ארוך שהיה משתיק אותו. אותו אבל לא אותי. אני הייתי מזייפת לה צחוק מתגלגל, והיא היתה פשוט סוגרת את הדלת מאחוריה.
‘תני לה,’ היה אבא מלטף את ראשי, ‘לא היו לה חיים קלים.’
הפזמון החוזר, לא היו לה חיים קלים. סבלה הרבה. היא. תמיד היא. את צריכה להבין את אימא שלך. את מרים שדרשה שכולם יקראו לה מרי, ושאבא שלי, מהרגע שפגש אותה, קרא לה מרינה, כמו מרינה ולדי, שחקנית הקולנוע שהעריץ. מרינה, האישה־פרפר שהוא אהב כל כך, ולא ידע איך להחזיק בה.
המכשיר שוב התעורר לחיים. הפעם הצצתי. מולי ריצד מספר חסוי. לא עונה, אלה יציעו ביטוח למדיח כלים שאין לי או ישדלו אותי לתרום כמה שקלים לטובת קבר רחל אמנו או יוסף אחינו. הצלצול נדם, אבל לא עברה דקה, והוא חזר בקולי קולות.
מי שלא יהיה המתקשר החסוי, הוא לא מוותר. אולי קרה משהו?
עניתי.
‘הלו? נעמי?’ מישהו מהעבר השני של הקו אמר מיד.
הקול הזה!
הקול הזה שמידפק על דלתות הלב ומעביר בי צמרמורת.
הקול שאני מנסה לשכוח.
אני ממשיכה להחזיק במכשיר.
מה אני עושה איתו?
‘נעמי, מדבר רוביק, רוביק לוי. זוכרת?’
אין עדיין תגובות