החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הטירה הפנימית

מאת:
מספרדית: דניס הרן בן-דור | הוצאה: | 2015-12 | 281 עמ'
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"…עלה בראשי רעיון טוב אשר ישמש כבסיס לדברים שאני עומדת לכתוב. חשבתי להמשיל את הנשמה שלנו לטירה העשויה כולה מיהלום יחיד או מבדולח צלול מאוד, ובה חדרים רבים, כשם שבשמים יש היכלים רבים… כיצד לדעתכן ייראה משכן זה, המקום שבו יתענג מלך נבון כל כך, טהור כל כך, מלך רב עוצמה ורב חסד…?"
"הטירה הפנימית" נכתב בספרד במאה ה-16 על ידי הקדושה הנוצריה תרזה מאווילה כספר אוטוביוגרפי המתאר את החוויה האקסטטית האינטואיטיבית שחוותה ושאיפשרה לה להיכנס למימד תודעתי עשיר בצורה בלתי רגילה. תרזה כותבת תוך פניה ישירה אל נזירות מסדר "הכרמליתיות היחפניות" בכדי לעזור להן לשפר את תפילתן ולהגיע אל מרכז הנשמה. הספר נכתב מאישה אל נשים אחרות, דבר נדיר לכשעצמו בכנסיה של אותה תקופה, באינטימיות נוגעת ללב.
תרזה שהייתה בת למשפחת יהודים אנוסים, נחשבת לדמות מפתח בכנסייה הקתולית וזאת בשל המימד המיסטי-אישי שהיא הוסיפה לתפיסה הדתית. היא ידועה גם בחייה הצבעוניים והאינטנסיביים, חיים שהיו רוויי חקירה פנימית כחלק ממאמצה הכביר להפוך את עולמה הפנימי ל'טירה של יהלומים'.

מקט: 4-1127-17
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


ההקשר ההיסטורי והסגנון הספרותי של הטירה הפנימית

מאת פרופ’ רות פיין, האוניברסיטה העברית ירושלים

חיים ויצירה

תרזה דה חסוס (תרזה של ישוע, שם שאימצה תרזה דֶה סֶפֶּדָה אִי אַהוּמַדָה כאשר הייתה לנזירה) הייתה אישה דתייה, סופרת ומיסטיקנית ספרדייה, הידועה גם בשם תרזה הקדושה מאווילה. היא נולדה באווילה בשנת 1515, צאצאית ליהודים שנאנסו להמיר את דתם לנצרות. על חייה ועל התפתחותה הרוחנית של הקדושה אפשר ללמוד מחיבוריה הנושאים סגנון אוטוביוגרפי, להלן הבולטים שבהם: חיי (La vida), היחסים הרוחניים (las Relaciones espirituales), ספר הכינונים (el Libro de las fundaciones), וכן חמש מאות מכתבים בקירוב שכתבה.  

ספרה חיי עוסק בתקופה שבין ימי ילדותה להקמת המנזר הראשון שעבר רפורמה בידי סן חוסה דה אווילה בשנת 1562. מחיבור זה אנו למֵדים על חיבתה לספרות אבירים ומשיכתה לספרים העוסקים בחייהם של קדושים. ב-1531 שלח אותה אביה ללימודים בפנימייה של נזירות, Agustinas de Santa María de Gracia, אולם כעבור שנה היא נאלצת לחזור לביתה, כשהיא סובלת ממחלה קשה. נחושה לעטות את גלימת הכרמליתים, ובניגוד לרצונו של אביה, היא בורחת מביתה בשנת 1535 ופונה למנזר ההתגלמות (ENCARNACIÓN), ובשנת 1537 מתחילה כהונתה כנזירה במסדר.

מאז אותם ימים מסתמנת מבחינתה תקופה של חולי וייסורים שנמשכת עד 1542. תרזה דה חסוס מספרת כי במהלך הימים האלה למדה לבטוח ללא עוררין באלוהים, והחלה לתרגל את שיטת התפילה הנקראת ‘התכנסות’, תפילה שאותה היא מזכירה לעתים קרובות בספר שלפנינו. לאחר שהחלימה ממכאוביה החלה תרזה להדריך קבוצה של מאמינות ממנזר ההתגלמות (ENCARNACIÓN) בנושא חיי התפילה והבוננות.

באותה העת החלה לחוות ‘חזיונות דמיוניים’ ו’חזיונות אינטלקטואליים’, חזיונות שהתרחשו במרוצת חייה והועידו את המשברים הרוחניים שלה לבחון אם בחזיונות אלו אכן הופיעה רוח אלוהים או שמא רוח השטן. אחד המשברים האלה, שפקד אותה בסביבות גיל 40, הביא אותה לחולל שינוי במסדר שלה. היא אימצה את התקנה הראשונית כך, שכל מנזר העובר רפורמה יהיה בבחינת מבצר לאנשים שנבחרו בקפידה, אנשים המוכנים ומזומנים להשיב מלחמה שערה לפרוטסטנטיוּת באמצעות התפילה והסיגוף.

מבחינתה, האידאל ברפורמה שחוללה במסדר התגשם בשנת 1562 עם הקמת מנזר סן חוֹסֶה. כינון ראשון זה היה מעין הרפתקה ביורוקרטית ואנושית שהייתה מלווה בהרבה עליות ומורדות ולא מעט דאגות: יום אחד הרשויות צידדו במהלך וביום המחרת גינו אותו. ברגע מסוים נראה כי הכול קורס, ותרזה, צייתנית כתמיד, פורשת לתאה. בסופו של דבר העניקה רומא את האישור למהלך זה. המנזר סן חוסה מאווילה, שנוסד ב-24 באוגוסט 1562, ידע מיום הקמתו עוינות איומה מצד הכנסייה שסברה שמהלך זה הפר את סמכותה, אבל בהדרגה שלטונות הכנסייה ויתרו על מחאותיהם. שלב חדש מתחיל אפוא בחייה של תרזה והוא כולל התמסרות להרהור ולתפילה בשילוב פעילות יוצאת מן הכלל שמטרתה להשיג את ניצחון הרפורמה. פעילות ענפה זו, הכוללת את הובלת המסדר שלה, הקמת מנזרים חדשים וכתיבת ספרים מסתיימת רק עם מותה.

משנת 1567 ועד יום מותה יסדה תרזה מאווילה 17 מנזרים בכמה וכמה מקומות בספרד: מֶדינָה דֶל קַמפּוֹ, מַלַגוֹן, וַייאדוֹליד, טולדו, פַּסטרַנָה, סלמנקה, אַלבָּה דֶה טוֹרמֶס, סגוביה, בֶּאַס, סביליה, קַרַוואקָה, וִייַנוּאֶבָה דֶה לָה חארָה, פַּלֶנסיָה, סוֹריָה ובּוּרגוֹס. למנזרים אלו יש להוסיף את המנזר הכרמליתי הראשון לנזירים שאותו הקימה בדוּרוּאֶלוֹ בשנת 1567 בשיתוף המיסטיקן הספרדי הנודע סן חוּאַן דֶה לָה קרוּז. הייתה זו תרזה חסוס ששכנעה את סן חואן להצטרף לרפורמה הכרמליתית. נוסף על הקמת מנזרים בצוותא, תיארו שניהם והסבירו את הפרדיגמה המיסטית הנוצרית בשלמותה, ‘בעוד סנטה תרזה מלמדת את ה’איך’ של החיים המיסטיים הגבוהים, וסן חואן דה לה קרוז מלמד את ה’מה’ וה’למה’ של מערך זה; איש לא הגיע לשיעור קומתה של תרזה בתיאור התופעה המיסטית, ואיש לא הצליח לחדור לנבכיה כפי שעשה סן חואן דה לה קרוז’[6].

בשנת 1563 חיברה את התקנות (Constituciones), ספר העקרונות של מסדר הכרמליתים אשר אושרו על ידי האפיפיור פיוס הרביעי בשנת 1565, ואלה יסודותיהם: חיי תפילה בתא, צום והינזרות מבשר, ויתור על הכנסות ורכוש – משותפים ופרטיים כאחד, ותרגול השתיקה.

כדי לסייע למאמינותיה לממש את אידאל החיים הדתיים, חיברה תרזה את נתיב השלמות (Camino de perfección) שנכתב בין השנים 1562 – 1564 וראה אור ב1583) ואת הטירה הפנימית (el Castillo interior o las moradas) (ב-1578). תגובתם של הכרמליתים מהמסדר הישן, המאמינים בקיום המצוות לחומרה, הגיעה לשיאה ב- 1575, שנה שבה הם הסגירו את הנזירים היחפנים לידי אנשי האינקוויזיציה. בשנת 1580 יצא צו מרומא המורה על פילוג בין המסדרים (נעולי הנעליים והיחפנים), מהלך שהתממש במועד מאוחר יותר.

תרזה כתבה מעט מאוד ביוזמתה שלה: מכתבים רבים, מעט שירה, פירושים וביאורים; יצירות המופת שלה הן למעשה פרי הציות שלה לממונים עליה, אשר ראו עניין בכך שתרזה תכתוב את חוויותיה ואת משנתה. וכך יוצאים לדרך כל כתביה החשובים, כשהיא אמנם מקבלת על עצמה את עול הציות, אך נדרשת למאמץ לא מבוטל כדי לקיימו.

האינקוויזיציה עקבה מקרוב אחר כתביה בשל חשש מפני טקסטים הקוראים לדבוק בפילוג המתרחש באירופה, פרסומים אשר עלולים להרחיק את הקוראים מהדוקטרינה הישירה. יתרה מזו, רבים מחיבוריה נפסלו על ידה בגלל החשש מעינה הפקוחה של האינקוויזיציה, וכך, בהוראתו של הכומר המוודה שלה שרפה תרזה במו ידיה את הרהורים על שיר השירים (Meditaciones Sobre El Cantar de los Cantares), כתב היד שחיברה בתקופה שבה נאסרה הפצה של כתבי הקודש בשפות רומאניות, בלשון המקום.

אפשר לקבוע בוודאות שחייה של תרזה דה חסוס היו השתקפות נאמנה של הדרך שאותה התוותה לנזירותיה: כלומר האמונה שהחסדים שניתנים לנו בתפילה נועדו להעניק לנו כוח למען הזולת. אף כי תרזה ידועה בשל החסדים המיסטיים והחזיונות הנשגבים שחוותה, תפילתה אינה מנותקת מן העולם; אדרבה, התפילה הייתה זאת שהעניקה לה כוח מיוחד וגיבוי למטלות שהפקידו בידיה, כאשר היא מתגברת על הסבל שידעה ממסעותיה, מהוויכוחים והמחלוקות, מהלגלוג, מהמתקפות ומהמכשולים שהציבו לפניה בני דורה.

תרזה דה חסוס הולכת לעולמה בשנת 1582 בלי שהצליחה להקים את המנזר במדריד – עובדה שעליה הצרה מאוד – וכשבלבה מכרסם הספק שהמנזרים שלה אכן יוכלו לשמר את הרוח שהחדירה בהם. למרות זאת, כבר בימיה, פעילותה ויצירתה זכו להכרה שאין עליה עוררין, ואכן, כבר ב-1622 הוחל בהליך הקאנוניזציה שלה. ב-1614 הוכרזה תרזה מאווילה מוארת ובשנת 1622 הוכרה כקדושה על ידי האפיפיור גרגוריוס ה- 15. בשנת 1970 הוכתרה בתואר דוקטור של הכנסייה, והייתה לאישה הראשונה הנושאת תואר זה. נוסף על היצירות שהוזכרו לעיל, אציין את החיבורים הבאים, פרי עטה: הרהורים על שיר השירים (Meditaciones sobre los cantares), קריאות (Exclamaciones), ביקור של יחפניות (Visita de descalzas), אזהרות (Avisos), תקנות של איגוד (Ordenanzas de una cofradía), איגרות (Apuntaciones), אתגר רוחני (Desafío espiritual), הצקה (Vejamen) וכן כשלושים שירים.

הטירה הפנימית – נסיבות הכתיבה

רבים רואים בספר זה את פסגת היצירה העוסקת במיסטיקה הספרדית, וללא ספק יצירתה החשובה ביותר של תרזה מאווילה, וזאת חרף העובדה שהספר נכתב בשנה קשה ביותר לרפורמה של המסדר התרזיאני. די אם נציין את מאמצי החקירות והמשפטים של האינקוויזיציה שפעלו נגדה בעקבות ההאשמות שהטיחו בה אנשי הכנסייה בקורדובה, ואת האצבע המאשימה שהפנו כלפי האוטוביוגרפיה שלה בשנים 1575 – 1576. סנטה תרזה הסתגרה במנזר בטולדו בהוראתם של הממונים עליה, אשר דחקו בה לפרוש להתבודדות מוחלטת הכרחית. טולדו הייתה ערש אבותיה, ותרזה הרגישה מאוד בנוח עם הבידוד והפרישות ששימשו תמריץ לעבודתה האינטלקטואלית והיצירתית. המחברת הייתה במלוא בשלוּתה הן מבחינה ספרותית הן מבחינה אישית: ארבע-עשרה שנים קודם לכן חזתה בלידתו של ספרה חיי או אוטוביוגרפיה (Libro de su Vida או Autobiografía), במהלך ארבע-עשרה שנים אלו סיירה ברחבי ספרד, וכך במאמץ רב, הובילה והנחתה מנזרים רבים. אולם, בריאותה של תרזה הקדושה הלכה והידרדרה באופן מבהיל, והיא סבלה מכאבי ראש עזים חוזרים ונשנים. הרופאים גזרו עליה מנוחה מוחלטת. רמזים למצב גופני זה פזורים לאורך הטירה הפנימית. אבל השנים שקדמו לכך מצביעות על אירוע תרזיאני מיוחד אחר: מאז 1572 המחברת מתוודה שהיא נמצאת בעיצומם של נישואין רוחניים וחווה במלואן את האקסטזות המיסטיות שלה. הקדושה חשה רצון לשתף את אחיותיה לאמונה בחוויה מיסטית זו, וזהו אחד המאפיינים הבולטים של סופרי המיסטיקה הספרדים באותה תקופה: התשוקה לשתף את הקוראים בחוויה המיסטית. רעיון זה התפתח בעוצמה רבה אצל הקדושה, כפי שמשתקף במכתביה, אף על פי שהיה זה הכומר המוודה שלה, האב גרַסיאן, מי שהורה לה לכתוב את הספר זה. המחברת הביעה את התנגדותה – אולי אף בכנות – בגלל מצבה הגופני וכן בשל החשש שכתביה ייפסלו בידי מי שמשגיח על כל צעד ושעל שלה, מודעת לכך שבנקיטת צעד זה היא חודרת לתחום שבאופן מסורתי נשלט בידי גברים: כיוון שהייתה מומרת ממוצא יהודי (נוצרייה חדשה) ואישה מלומדת, כתביה נחשדו כפל כפליים. על אף זאת, ייתכן כי האב גרסיאן סיפק לתרזה תירוץ, והיא, נאמנה לעקרון הציות, התעודדה והוציאה לפועל את כתיבתה. ובכל זאת, פעם אחר פעם הטקסט חושף את הספקות שקיננו בתרזה שוב ושוב, במיוחד אל מול הקושי בתיאור ההתנסות המיסטית שחוותה, במסירת החוויה שאי אפשר להביעה במילים. לפיכך, כדי להתקרב ולהבין מסתורין זה היא מכינה אותנו לאט ובהדרגה לקראת רוממות הרוח תוך כדי התוויית הנתיב האלגורי של הטירה הפנימית: ‘…טירה העשויה כולה מיהלום יחיד או מבדולח צלול מאוד, ובה חדרים רבים, כשם שבשמים יש היכלים רבים’[7].

הטירה הפנימית: המסגרת הצורנית והדרך המיסטית

תרזה מאווילה מקדישה שני ספרים למושגים המרכזיים של הסגפנות והמיסטיקה: נתיב השלמות (el Camino de perfección ) והטירה הפנימית (el Castillo Interior). נתיב השלמות, שנכתב בין השנים 1565 – 1570, הוא במהותו יצירה נזירית שאותה ערכה תרזה כמעין מדריך רוחני לנזירותיה וכמעין תוכנית פעולה נגד הרפורמה הפרוטסטנטית. וכשמטרות אלו עומדות לנגד עיניה, היא עומדת בספרה זה על הצורך בתפילה ובפעולה, על המופת, על הדלות, הציות, הענווה, הסיגוף, ובכלל זה על החולי.

לעומתו, ספרה הטירה הפנימית מושתת על המבנה השיטתי יותר של תורת הנסתר התרזיאנית המובעת באמצעות דימוי של טירה מימי הביניים שמסמלת את הנשמה ואת הדרך אל האיחוד המיסטי. הספר מאורגן כמו טירה המחולקת לשבעה היכלים שאותם הנשמה צריכה לחצות על מנת להגיע אל אלוהים. שלושת ההיכלים הראשונים מייצגים את ‘נתיב ההיטהרות’, השלושה הבאים אחריהם מייצגים את ‘מסלול ההארה’, וההיכל האחרון, הנמצא בלב לבה של הטירה, הוא היכל ‘האיחוד’, שבו מתרחש האיחוד שאין לתארו במילים, התמזגות של ‘רוח הנשמה’ עם המהות האלוהית.

נציין את ההתפתחות הנושאית של היצירה ואת המבנה הצורני שלה. ביסודה, הטירה מסמלת ומייצגת את חיי הנפש של האדם. על הנשמה לסייר בששת חדרי הטירה בדרכה להיטהרות, עד שתגיע להיכל השביעי, שבו מתרחש האיחוד המיסטי האמיתי עם אלוהים.

דימוי הטירה לא נֶהגה במקור על ידי תרזה דה חסוס. הביקורת מציעה השערות רבות המהוות הסבר: ככלל, המסר של המחברת הוא שהיה זה אלוהים שעורר את השראתה כאשר הציג לפניה ‘כדור בדולח מרהיב הנראה כמו טירה’. דימוי זה נמצא גם במקורות אחרים, בכתבי קודש וחול כאחד (למשל בספרות אבירים שהילכה קסם על המחברת), או באלגוריה האסלאמית של טירת הנפש וכפי שטוענת פרופסור לוּסֶה לוֹפֶּס-בַּראלט, העוסקת בהשפעת המסורת האסלאמית על הספרות הספרדית.

בשל צניעותה (או מתוך בחירה ומטעמי כדאיות להיראות מלומדת פחות משהייתה באמת, כדי שהבודקים את כתביה לא יתייחסו לטעויותה הדוקטרינליות האפשריות), תרזה הקדושה בודקת את השטח במשנה זהירות, מתנצלת פעמים רבות על בורותה, כיוון ש‘בתיאולוגיה המיסטית נאמר כי את המונחים לא אדע כיצד מביעים’. היא איננה מתעייפת מלחזור ולהדגיש לאורך כל יצירותיה שהיא כותבת מתוך ציות לממוניה ולא מתוקף היותה מלומדת וידענית, במיוחד משום שהיא יודעת שהנזירות ייטיבו להבין את דבריה משיבינו את כתביהם של תיאולוגים רציניים. ‘ומכיוון שנשים מבינות זו את זו טוב יותר… והודות לחיבה שהן רוחשות כלפַי, הן יעריכו יותר את הדברים שאמסור להן’.[8]

הצהרה זו על ‘בורות’ לכאורה או חוסר ידע היא חלק ממקוריות הסגנון שלה ומהמגוון הרחב של דימויים ורעיונות שהיא משתמשת בהם. בניגוד לסן חואן דה לה קרוז, אשר נעזר במבנה סקולסטי איתן שעומד בבסיס האינטואיציה המיסטית שלו, תרזה הקדושה צריכה לפנות אל מושגים ודימויים משתנים, המשקפים את הרגעים השונים של המצבים המיסטיים וכל השלבים תלויים באיחוד הטרנספורמטיבי, פסגת הסמליות הכוללת של הטירה. בספר אנו מוצאים את שלבי התפילה המוצגים, ובאמצעותם אנו מוצאים את הדרך אל עצמנו, שלבים שתשתיתם היא התפיסה המיסטית של המסדר הכרמליתי. ביצירתה של הכרמליתית עוברת כחוט השני מילת המפתח ‘חסד’, אשר נתפס כ’מתת אל’. תרזה מחליטה לכתוב כדי לאפשר לנו להבין מהם החסדים המיסטיים, כדי שיבינו אותם הכמרים המוודים שלה וכדי שנזירותיה יפיקו מכך תועלת.

הצעד הראשון הוא פיתוח הדוקטרינה של הבוננות (מדיטציה), המהווה את פסגת ההיבט האינטלקטואלי בשלושת ההיכלים הראשונים שבהם מודגמים באופן הולם ומתודולוגי כל השלבים באמצעות הסמליות של הטירה: ‘שער הכניסה לטירה הוא התפילה וההרהור’[9], – התפילה שבלב והתפילה שבקול כאחת. אולם, יש לזכור שלא המעיין ולא השמש הבוהקת שנמצאת במרכז הנשמה מאבדים מזוהרם ומיופיים’[10]. אור זה מושך תדיר את העיניים אל ‘לב’ הטירה, ובמקום הזה עליהן לנעוץ את מבטן: ‘אל לכן לראות בעיני רוחכן שורה של חדרים הסמוכים זה לזה; התבוננו במרכז, שהוא מקום משכנו של המלך ודמיינו שהליבה כמוה כלב הדקל, שכן כדי להגיע לפרי, לחלק הטעים, יש להסיר ממנו את כל הקליפות שמקיפות אותו מכל צד’[11]. בלב לבה של הטירה ‘נמצא ההיכל הראשי, שבו מתנהלים המגעים הסודיים ביותר בין אלוהים לנשמה’[12], כלומר האיחוד, על כל השלכותיו. עיקר המטרה של הבוננות הוא להגיע אל ההיכל הראשי.

אם כן, ההיכלים הם דרכים או שלבים רוחניים מדורגים כמקובל, והם מתוארים כ’חדרי מגורים’ המסווגים על פי קרבתם לשלב האיחוד, כלומר בהתאם לקרבתם אל לב הטירה. מרכז הטירה הוא סמל חיוני שבו מתאגדים המושגים של מגוון השלבים הרוחניים המובעים באמצעות ההיכלים.

במצב המיסטי הבא אלוהים משתלט לחלוטין על הנשמה, או אם תרצו, הנשמה אוהבת את אלוהים עד כלות ומתמזגת עמו. זהו שלב של פסיביות גמורה ובו ניתן להבחין בשלושה שלבים: איחוד פשוט, נישואין או איחוד מוחלט, ונישואין או איחוד טרנספורמטיבי. זוהי הבנה ללא הבנה קוגניטיבית, דהיינו ‘אלוהים הופך נשמה זו לקהת שכל ומבולבלת: כך יוכל להטמין בתוכה את התבונה האמיתית’[13]. כלומר היטהרות הנשמה, ניתוק של כל הפעולות הגופניות ושל התבונה, גילויי אהבה ותשוקה, עד שדומה הדבר ל’מוות מתוק’, התנתקות מוחלטת מהעולם. ואף על פי כן, וכפי שקורה בסוף תפילת השלווה, הזיכרון והדמיון יכולים להמשיך לפעול באופן חופשי, בעודם משבשים את הרצון ואת השכל. ייתכן ששלב זה של האיחוד קרוב יותר לסגפנות משהוא קרוב למיסטיקה באופן מדויק. אפשר לעשות רבות כדי להתכונן לאיחוד ‘…ונוותר על האהבה העצמית ועל הרצון שלנו.’ ביסודו של דבר מדובר בהכנת הנשמה לאיחוד, שבו מתרחשת המטמורפוזה של ‘זחל דוחה [ההופך] לפרפר לבן’[14].

אם נשתמש שוב בדימוי המצוין של הטירה, אפשר לטעון כי בשלב זה, לאחר שהנשמה מאוהבת עמוקות ומוכנה ומזומנה לעמוד במבחני הקדם-נישואין, היא פונה אל הטירה כדי להיפגש עם חתנה לעתיד. הסכם הנישואין כבר הושלם, ו‘הנשמה מאוהבת כל כך שהיא עושה כל שביכולתה שהברית השמימית לא תרד לטמיון’[15].

האיחוד המוחלט – פירושו שאלוהים יורד ולוקח את הנשמה ‘כפי שהעננים לוקחים את האדים העולים מהאדמה… ומעלה את כל-כולה ומביאה אליו ומתחיל להציג לפניה את אוצרות הממלכה שהוכנו בעבורה[16]. בשלב זה כוחות הנפש והחושים שבויים לחלוטין בידי אלוהים ושקועים בו ולמענו; הם ‘מתים באופן סמלי למענו’[17], הם חיים בו ולמענו. ברית הנישואין שוות ערך לאיחוד האקסטטי, שפירושו עלייה של הנשמה וירידה של האל. זוהי יציאה מתוך הנפש עצמה, אובדן חושים, ‘חטיפת הנשמה’ – תחושות שמושגות כאשר ‘… מתמלא חמלה בראותו את סבלה הרב מהכמיהה הממושכת אליו… וכך, לאחר שהיא בוערת כולה, היא קמה לתחייה כמו עוף החול… [אלוהים] מאחד אותה עמו באופן הגלוי לשניהם בלבד, ואיש זולתם אינו מבין כיצד’[18].

קודם לכן ‘החתן מצווה לסגור את דלתות ההיכלים, את דלתות הטירה ואף את השערים של החומה מסביב’[19], כדי שסוף סוף יוכל לחלוק את הסוד עם הנשמה שלה נישא. בין ההיכל השישי להיכל השביעי ‘לא חוצצת… דלת סגורה’[20], והאקסטזה, חטיפת הנשמה ואובדן החושים עשויים להתמשך ימים מספר ויכולים לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים: חזיונות, דיאלוגים פנימיים, מעוף הרוח. כל אלה הם האוצרות שהחתן מתחיל להעניק לרעייתו או ארוסתו. חשיבות מיוחדת נודעת למעוף הנפש או יציאת הנפש מתוך עצמה בחלק העליון של הנשמה, לאחר ש ‘…היא נלקחה כל-כולה למקום אחר…, ושם זורח אור שונה לגמרי מזה שלנו ושם מתגלים בפנינו דברים נעלים ביותר… ברגע קצר אחד היא לומדת אמיתות רבות, אבל אילו הייתה מנסה במשך שנים רבות להשיג זאת באמצעות השכל והדמיון שלה, לא הייתה לומדת אפילו אלפית מהאמיתות הללו’[21]. עקב כך היא מתרכזת במיוחד בדמותו של ישוע, באנושיות שלו ובתשוקתו, בנפילתו ובגאולתו, ובמעמדו כגשר ו’דלת’ אל האלוהים[22].

אולם, לפני הנישואין הרוחניים יש מבחן שאותו מסמל חץ האש החד, והוא מתייחס אל הסבל הפנימי, מנתק את הנשמה מהגוף ומשהה אותה בין שמים לארץ. זוהי מעין בדידות מוחלטת, ובמהלכה הנשמה שוקעת ב’צער’ וב’ייסורים’ שנמשכים ‘שלוש או ארבע שעות’[23], ורק אלוהים יכול לחלץ אותה מהם.

בסופו של דבר, הנישואין הרוחניים הם האיחוד הקבוע של הנשמה עם השילוש הקדוש, איחוד המתרחש ונחרט ‘עמוק בתוך הנשמה’. לאחר האקסטזה כוחות הנפש שלווים וכבר לא מציקים לנשמה, שכן החוויה היא התבוננות פנימית מוחלטת. אם בהיכל השישי היה מעורב החלק העליון של הנשמה, כעת מדובר במרכז או בלב-לבה של הנשמה. תרזה הקדושה אינה יודעת לְמה להקביל[24] את האיחוד האלוהי, ולכן היא אך בקושי מביאה דימויים, השוואות ומטפורות שיוכלו לסייע לקורא לתפוס, ולו במעומעם, את החוויה.

אם כן, תרזה הקדושה לא רק שהקימה מנזרים וחוללה רפורמה במסדר שלה, היא אף שרטטה ביצירותיה מערכת מיסטית חדשה שביכולתה להסביר ולהנחיל בעזרת שפת הספרות את הבל-יתואר.

ההבעתיות הספרותית בכתיבתה של תרזה דה חסוס

גיירמוֹ סֶרֶס (Guillermo Serés) טוען שכדי להביע בשפה יומיומית את עושר הרגשות והדוקטרינות, תרזה הקדושה פיתחה אוצר מילים רוחני שלם אשר נכלל בפרוזה באיכות ספרותית מפתיעה, אם כי נטולת התפארות נמלצת. את הפשטות המהותית הזאת המלבלבת בקרב הנזירים, את העדר המלאכותיות בלבוש, העדר ההידור וההמוניות הלועגת לכל מה שהוא דקדקנות מאולצת – את כל אלה מבקשת תרזה להעביר אל נזירותיה המאמינות. לשם כך היא משתמשת בכתיבה שהבלשן וחוקר ימי הביניים מֶנֶנדֶז פּידַל כינה אותה בדיוק רב בשם ‘סגנון נזירי’. סופר ומיסטיקן גדול נוסף השייך לתור הזהב בספרד, לואיס דה לאון, תיאר במדויק את הפרוזה התרזיאנית: ‘על שום רומם של הדברים שהיא עוסקת בהם, ובשל העדינות והבהירות שהיא עוסקת בדברים אלו, בגלל שנינותה הרבה, ואופן אמירת הדברים, והסגנון הצנוע והפשוט, והחינניות, והרכבת המילים הנכונה, והאלגנטיות הבלתי מלוטשת שגורמת הנאה רבה, אני בספק אם יש בספרות שלנו כתיבה שתשווה לכתיבתה’.

ללא ספק, הרצון העז לבטא אהבה, רצון שאין לעוצרו, הוא שממריץ את הכתיבה ביצירה זו. אילו דרכי הבעה מוצאת המחברת לסערת הרגשות הזאת? המבקרים מציינים כי הקדושה מחדדת את האוזן הפנימית כדי להביעו בכתב, והיא עושה זאת באופן ספונטני, במהירות ובביקורת עצמית מתמדת. ידוע כי זמן חיבור היצירה מן הסתם לא עלה על חודשיים ימים, אבל לא בשל כך שפתה אינה בעלת ערך אסתטי גבוה: תרזה יודעת לשבור את התבניות הרטוריות וליצור דרך פשוטה אך חיונית של קומוניקציה אינדיווידואלית שביטוייה היא חידוש עצום לתקופה ההיא. תרזה מכנה זאת בשם: ‘סגנון בלתי מסודר’, ובו מתמזגים ההרהור הפרטי ודיון רוחני, כשהיא דוחה תבניות קבועות, ‘שיטתיות’, ומניעה קדימה את הבעת האינטימיות האוטוביוגרפית. ואף על פי כן, מתגלים בעקביות מאמציה למצוא את המילה המדויקת, את הביטוי, את האנלוגיה שמאפשרים לה להעביר את החוויה המיסטית באופן מדויק ככל האפשר.

מבקרים רבים מציינים כי עצם היותה אישה תרם לאקספרסיביות זו: תרזה לחמה למען השחרור הרוחני של הנשים בתקופתה, למען הקמת מנזרים נוחים וחמימים לנזירותיה כדי שיוכלו להקדיש את עצמן לעבודת הרוח הכוללת העשרת הנשמה, כשהיא מקיפה את עצמה באנשים מלומדים ובנשים משכילות. כמו כן היא ממחישה לנו את היכולת הנשית של הבעה דתית: לדבריה, כיוון שהנשים הן אינטואיטיביות יותר ומתכנסות אל תוך עצמן בתפילה באופן מלא יותר, הן יכולות להרגיש ביתר שאת את התחושה הזאת ואף מצליחות לתארה ולהעבירה הלאה. כדי להשיג זאת תרזה משתמשת בשפע אזכורים מהברית הישנה ומהברית החדשה ואותם היא מדגימה ומציגה במקוריות ראשונה במעלה. לזה היא מוסיפה פרדיגמה מטפורית עשירה ביותר: וכך, בהיכל הראשון אנחנו עדיין בשערי הטירה (השערים מקבילים לתפילה), מקום שבו עדיין איננו מבחינים באור פנימי כלשהו מפני שהנשמה איננה מסוגלת לראותו. כבר בהיכל השני אנו מקבלים מושג קל על האור, ואט אט תרזה הקדושה מובילה אותנו, חדר אחר חדר, חושפת בפנינו את רגש האהבה תוך כדי קריאות חדווה אך גם קריאות של צער: ‘ישמרני אלוהים מהתסבוכת שאליה הכנסתי את עצמי!’[25] היא יוצרת עוד ועוד דימויים ומטפורות בעודה מתקדמת בדרכה לקראת האיחוד האלוהי, משתמשת בשפע דימויים הלקוחים מעולם החושים – טעם, ריח ושמיעה.

ההיכל השביעי, היכל האיחוד המיסטי המוחלט, הוא ‘היכל הדממה’ משום שהמחברת כבר איננה משתמשת באזכורים ישירים של כליל האהבה: הנשמה מאבדת את תחושת המציאות, וההתמזגות של הזוג הרוחני מובעת באמצעות השוואות מצטברות: ‘ניתן להשוות את האיחוד לשני נרות שעווה המחוברים זה לזה ומוקרן מהם אור אחד בלבד… דומה הדבר למי גשם הנופלים מן השמים לתוך נהר, או לבריכה של מעיין, והמים מתמזגים, ואי אפשר להפריד ואי אפשר להבדיל בין מי הנהר לבין מי הגשמים… ודומה הדבר גם לחדר שבו שני חלונות שדרכם נכנס אור רב, ואף כי האור נכנס בחלקיקים, הוא מתגבש לאחר מכן לאור אחד ויחיד’.[26] לבסוף, הפרק האחרון כולל ירידה לארץ, ביטוי להתבוננות שלֵווה על האקסטזה שהתרחשה בעדינות ובאהבה, ועצה לאחיותיה להמשיך לצעוד בדרך אל השלמות.

החוויה המיסטית היא תחום שרק מתי מעט, דוגמת תרזה מאווילה, יכולים לצעוד בה. ולמרות זאת, הטירה הפנימית מאפשרת לנו לא רק להתקרב לחוויה המיסטית הזאת דרך ההתנסות האסתטית הספרותית, אלא אף מציגה לנו דוגמה נעלה לאופן שבו השפה תופסת את הבלתי ניתן לתיאור, את הפְּנים ואת הרוח, ובה בעת מזמינה אותנו לצעוד במסלול של ניתוק ושחרור אישי בעקבות האהבה לא רק לאלוהים אלא גם לבני האדם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הטירה הפנימית”