החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחייה

מאת:
מרוסית: דינה מרקון | הוצאה: | 2012 | 435 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

הרומן התחייה, המובא כאן בתרגומה החדש והרהוט של דינה מרקון, הוא יצירה רחבת יריעה, שעל כתיבתה שקד לב ניקולאייביץ' טולסטוי שנים רבות עד שנדפס לבסוף בשנת 1899. פרסומו חולל בשעתו סערה רבתי, ומחברו הואשם בכפירה באלוהים. אך מן הפולמוס הציבורי שהתעורר בעקבותיו, ומגל המחאה נגד נידויו מן הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית, יצא טולסטוי כמנצח. עם זאת התחייה אינו רק מונומנט היסטורי: במארג שלו, רב הגיבורים ועלילות-המשנה, שמבנהו הוא מלאכת-מחשבת ספרותית, הוא מושך את הלב לקרוא בו גם בזמננו.
טולסטוי מגולל ברומן זה לסירוגין את סיפורו של דמיטרי נֶכליוּדוֹב ואת סיפורה של יֶקָטֶרינָה מַסלוֹבָה, שגורלותיהם ממחישים אותה לידה-מחדש רוחנית – אותה "תחייה" שביסוד עולם-הרעיונות הייחודי של טולסטוי. למן פגישת האהבים הראשונה שלהם הם מתחילים לעשות את דרכיהם הנפרדות, המצטלבות לבסוף, אל התחייה; אך על סף החיים החדשים המצַפים להם הם נפרדים זה מזו, והרומן נשאר ללא התרה, ללא סוף, כמוהו כחיים שדבר אינו מסתיים בהם אחת ולתמיד.

מקט: 4-249-50014
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

כמה השתדלו בני-האדם, שמאות אלפים מהם התקבצו למקום קטן אחד, להשחית את האדמה שהם הצטופפו עליה בדְחָק, כמה סתמו את הארץ באבנים כדי שדבר לא יצמח עליה, כמה עקרו כל גבעול דשא מבצבץ, כמה הקטירו בפחם אבן ובנפט, כמה גזמו את העצים והניסו את כל בעלי-החיים ובעלי הכנף – והאביב נשאר אביב גם בעיר. השמש חיממה, העשב שניעור לחיים צמח והוריק בכל מקום שבו לא קרצפו אותו, לא רק על ערוגות הפרחים בשׂדרות אלא גם בין מרצפות האבן, והלִבְנים, הצפצָפות, דובדבן-הבר פרשו את עליהם הדביקים והריחניים, התרזות ניפחו את ניצניהן המתפקעים; קְאָקים, דרורים ויונים כבר בנו בשמחה אביבית את קִניהם, והזבובים שהתחממו בשמש זמזמו ליד הקירות. נמלאו עליזות הצמחים, והציפורים, והחרקים, והילדים. אך בני-האדם – בני-אדם גדולים, בוגרים – לא חדלו לרמות ולייסר את עצמם ואלה את אלה. בני-האדם סברו שמה שמקודש וחשוב זה לא הבוקר האביבי הזה, לא יפי עולמו של האל שהוענק לטובת כל היצורים כולם – יופי משרה שלום, הסכמה ואהבה; חשובים ומקודשים הם אותם דברים שהם עצמם המציאו כדי למשול אלה באלה.

כך, במשרד בית-הכלא של הפלך נחשבה למקודשת וחשובה לא העובדה שלכל בעלי-החיים ובני-האדם ניתנו ההתמוגגות ושמחת האביב; מה שנחשב שם למקודש וחשוב זה שאור לאותו יום נתקבל נייר ממוספר ומעוטר בחותמת וכותרת, המורה להביא לקראת תשע בבוקר באותו היום, 28 באפריל, שלושה אסירים המוחזקים בבית-הכלא תחת חקירה – שתי נשים וגבר אחד. אחת משתי הנשים, כפושעת הראשית, יש להביא בנפרד. והנה, על סמך ההוראה הזאת, ב-28 באפריל, בשמונה בבוקר, נכנס למסדרון החשוך והמצחין של מדור הנשים המשגיח הראשי. בעקבותיו נכנסה למסדרון אישה בעלת פנים מיוסרות ושׂער שיבה מתולתל, לבושה חולצה ששרווליה עוטרו בשנצי זהב וחוגרת חגורה עם פס כחול בשוליה. זאת היתה משגיחה.

“אַת מַסלוֹבָה?” שאלה כשהתקרבה יחד עם המשגיח התורן לאחת מדלתות תאי המאסר הנפתחות אל המסדרון.

המשגיח הסיר את המנעול בקול שקשוק ברזל, פתח לרווחה את דלת התא, שמתוכו פרץ אוויר מצחין אף יותר מזה שבמסדרון, וצעק:

“מסלובה, לבית-משפט!” סגר שוב קלות את הדלת, והמתין.

אפילו בחצר הכלא היה אוויר רענן ומחיה, שהרוח נשאה אל העיר מהשדות. אך במסדרון עמד אוויר דחוס וכבד כמו במחלקה לחולי טיפוס, ספוג בריח של צואה, זפת וריקבון, שהשרה בן-רגע דכדוך ועצבות על כל אדם שזה מקרוב בא. חוותה זאת על בשרה, על אף ההרגל לאוויר הרע, המשגיחה שבאה מן החצר. כשנכנסה למסדרון, חשה פתאום עייפות ונתקפה חשק לישון.

בתוך התא נשמעה תכונה: קולות של נשים וצעדי רגליים יחפות.

“מהר יותר, תזוזי, את שם, מסלובה, תשמעי מה שאני אומר!” צעק המשגיח הראשי לתוך דלת התא.

לאחר כשתי דקות יצאה מפתח הדלת בצעד נמרץ, הסתובבה מהר ונעמדה ליד המשגיח אישה לא גבוהה ובעלת חזה שופע במיוחד, בחלוק אפור שנלבש מעל חולצה וחצאית לבנות. על רגלי האישה היו גרבי כותנה, מעל לגרביים – נעליים חמות מהסוג שהאסירים נועלים, ראשה היה עטוף במטפחת לבנה שחוּלצוּ תחתיה, ככל הנראה במתכוון, טבעות של שיער שחור. פני האישה בלטו באותו לובן מיוחד המאפיין אנשים שבילו זמן רב מאחורי סורֵג ובריח, והמזכיר נבטים של תפוחי-אדמה במרתף. אותו הגוון היה גם לידיה הקטנות והרחבות ולצווארה הלבן המלא, שהציץ מתחת לצווארון החלוק הגדול. בפנים האלה בלטו והדהימו, ובייחוד על רקע חיוורונן העמום, עיניים שחורות מאוד, נוצצות, תפוחות במקצת אך ערניות מאוד, שאחת מהן פזלה מעט. עמידתה היתה זקופה מאוד, והיא הבליטה את חזהּ השופע. אחרי שיצאה למסדרון, הישירה מבט בעיני המשגיח בהפשלת ראש קלה ונעצרה מתוך מוכנות לבצע כל מה שתידרש. המשגיח רצה כבר לנעול את הדלת, כאשר הציצו משם פניה החיוורות, חמורות הסבר וחרושות הקמטים של זקנה אפורת שיער, ללא כיסוי ראש. הזקנה אמרה משהו למסלובה, אבל המשגיח לחץ על ראש הזקנה עם הדלת, והראש נעלם. אישה צחקה בקול רם בתוך התא. גם מסלובה חייכה ונפנתה אל האשנב הקטן המסורג שבדלת. הזקנה נצמדה אל האשנב מן העֵבר ההוא ואמרה בקול צרוד:

“הכי חשוב – אל תגידי יותר מדי, תיצמדי לדבר אחד וגמרנו.”

“כן, שיהיה כבר אחד מהשניים, גרוע מזה לא יהיה,” אמרה מסלובה וטלטלה את ראשה.

“אלא מה, אחד ולא שניים,” אמר המשגיח הראשי שמעמדו כממונה עשה אותו בטוח בשנינותו. “אחרַי, קדימה!”

עינה של הזקנה שנראתה באשנב נעלמה, ומסלובה יצאה לאמצע המסדרון והלכה בעקבות המשגיח הראשי בצעדים מהירים וקטנים. הם ירדו למטה במדרגות האבן, עברו ליד תאי המאסר של הגברים, עוד יותר מצחינים וסואנים מתאי הנשים, ומהם ליוו אותם בכל מקום עיניים באשנבי הדלתות, ונכנסו למשרד שכבר עמדו בו שני חיילי משמר חמושים ברובים. לבלר שישב שם נתן לאחד החיילים נייר ספוג בעשן טבק, הצביע על האסירה ואמר:

“קַבּל.”

החייל – מוּז’יק מניזְ’ני נוֹבגוֹרוֹד בעל פנים אדומות וחרושות אבעבועות – השחיל את הנייר מאחורי קפל השרוול של מעיל מדיו, חייך וקרץ לחברו, צ’וּבאשׁי בעל עצמות לחיים רחבות, בהצביעו בתנועת ראש על האסירה. החיילים ירדו עם האסירה במדרגות והלכו לכניסה הראשית.

בדלת הכניסה הראשית נפתח פשפש. החיילים חצו עם האסירה את סף הפשפש הנפתח אל החצר, יצאו מתחומי השטח המגודר והחלו לעשות את דרכם בעיר, באמצע הרחובות המרוצפים.

עגלונים, חנוונים, טבחיות, פועלים ופקידים נעצרו ובחנו את האסירה בסקרנות; היו שנדו בראשיהם וחשבו: “רְאוּ למה מביאה התנהגות רעה, שונה משלנו.” הילדים הביטו בשודדת בבעתה ונרגעו רק הודות לכך, שאחריה פוסעים חיילים והיא כבר לא תעולל שום דבר. מוז’יק כפרי אחד, שמכר פחם ורָווה תה בבית-מרזח, התקרב אליה, הצטלב והגיש לה קופייקה. האסירה הסמיקה, הרכינה את ראשה ואמרה משהו.

האסירה, שחשה במבטים המופנים אליה, צידדה מבט מבלי משים, בלי לסובב את ראשה, אל אלה שהביטו בה, ותשומת-הלב המופנית אליה עוררה בה עליצות. עורר בה עליצות גם האוויר האביבי הצח, בהשוואה לבית-האסורים, אך כאב לה לדרוך על האבנים המסותתות ברגליים שכבר לא היו מורגלות בהליכה, נעולות בנעלי אסירים מגושמות, והיא הביטה תחת רגליה והשתדלה לפסוע בצעדים קלים ככל האפשר. כשהאסירה עברה ליד חנות לממכר קמח ודגנים, שלפניה התהלכו בצעד מתנדנד יונים שאיש לא פגע בהן לרעה, כמעט נגעה ברגלה ביון אחד כחלילי; היון נסק, חלף בכנפיים רוטטות ממש ליד אוזנה של האסירה והִשיב רוח על פניה. האסירה חייכה ואחר-כך פלטה אנחה קשה מפני שנזכרה במצבה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “התחייה”