החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

התרמיל ששרד

מאת:
הוצאה: | 2022 | 267 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

זהו סיפורו של ליפא וגשל (ד"ר אליעזר שקלאי), רופא משפחה מחדרה ושל בני משפחתו ששרדו את תופת השואה.

ד"ר וגשל נולד בשנת 1903 בבז'ז'ני, עיירה בגליציה המזרחית שהייתה באותה עת חלק מהקיסרות האוסטרו־הונגרית. אביו היה תלמיד חכם, אימו אישה פיקחית ומהירת מחשבה שפירנסה את המשפחה מניהול חנות תבלינים. ליפא התחיל לימודיו ב"חדר", ובעצת אימו סיים תיכון פולני. בנעוריו נתפס לרעיון הציוני והיה חניך בתנועת השומר הצעיר. הוא הצטרף להכשרה, אך עבודת האדמה לא קסמה לו ולכן פנה ללימודי רפואה. את השכלתו הרפואית רכש בפרג ‒ צ'כיה והשתלם באוניברסיטאות של וינה ושל ווַרשה. הוא חזר לעיר הולדתו, שם נשא לאישה את פפקה שאיתה למד בפראג ושם נולד בנם מתי. ד"ר וגשל עבד בבית החולים העירוני ששירת גם את הסביבה הכפרית החקלאית, ופיתח פרקטיקה פרטית משגשגת. הוא היה מעורה בחיי הקהילה היהודית וקשר קשרים הדוקים עם חבריו למקצוע ‒ יהודים, פולנים ואוקראינים. עולם שלֵיו לכאורה זה התהפך עליו פעמיים: עם פרוץ מלחמת העולם ב־1939, ימי שליטת הסובייטים על האזור וב־1941 עם תחילת הכיבוש הנאצי. זיכרונותיו מקיפים תקופה זו ועד עלייתו ארצה בשנת 1947.

ברגישות אנושית פורשׂ ד"ר וגשל לפני הקורא יריעה רחבה של ה"חומרים" שמרכיבים הישרדות בשואה: תושייה, אומץ, קשרים, נס גדול ונס קטן, עליית גג של רפת, בונקר מתחת לשלג בחצר כפרית, שדה שיבולים כמסתור, שותפים תומכים, וגם… כסף. זיכרונותיו נכתבו לאורך השנים, ועם צאתו לגימלאות הקדיש חלק ניכר מזמנו להשלמת משימה זו. לאחר שנים הביא לדפוס בנו מתי שקלאי את עדותו, שלא רק חושפת את קורות הקהילה בתקופת השלטון הנאצי ואת קורות המשפחה, אלא גם מציירת ביד אמן תמונות בלתי נשכחות של חיים בצל המוות.

מקט: 4-249-51027
זהו סיפורו של ליפא וגשל (ד"ר אליעזר שקלאי), רופא משפחה מחדרה ושל בני משפחתו ששרדו את תופת השואה. ד"ר וגשל […]

פתח דבר ותודות
מתי שקלאי

אבי, ד”ר ליפא (אליעזר) וגשל־שקלאי, נפטר בתשעה במאי 1983, בדיוק 38 שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. חלפו עוד 38 שנים עד שגמלה בליבי ההחלטה להוציא לאור את זיכרונותיו מתקופת השואה, שנותרו במגירת שולחן הכתיבה שלו. כיליד 1938 הייתי שותף פעיל ועֵד לרוב המאורעות המתוארים בספר זה. אירועי המלחמה היו בביתנו נושא שכיח לשיחה, לדיון ולשימור זיכרון המשפחה והקהילה שנכחדו. אבי, שבמשך 36 שנים שימש רופא בחדרה, היה גם פעיל בוועד יוצאי בּזֶ’זָ’ני, ויחד עם האדריכל מנחם כץ נטל חלק פעיל בכתיבת הספר בז’ז’ני נריוב והסביבה, תולדות קהילות שנחרבו (בהוצאת ארגון יוצאי בז’ז’ני, נריוב והסביבה בישראל ובארצות הברית, 1978). עם פטירתו של אבי ביקשני כץ לתת כתף להמשך פעילותו של הוועד ולקיום יום הזיכרון השנתי. ימי הזיכרון מתקיימים מדי שנה ב־12 ביוני, יום חיסול הגטו. אם כי דור השורדים־הניצולים הולך ופוחת, המשכנו לקיים את ימי הזיכרון וגייסנו מבני הדור השני ואף השלישי ליוצאי בז’ז’ני לקחת חלק באירועים, עד שבאה מגיפת הקורונה וקטעה את המנהג. הדבר מעיק עליי מאוד. אינני רוצה להיות זה שנועל מסורת חשובה זו. כדי למצוא נחמה פורתא למועקתי חזרתי ונברתי בניירת שהותיר אבי ונתקלתי בדברים הבאים שכתב: “אחרי שנתיים של תלאות ונדודים הגעתי ארצה, חיכיתי לרגע שבו אוכל לספר לקרוביי ולידידיי איך ומה קרה ולפרוק מעט מהכאב שבי, אולם במקום הקשבה והבנה נפגשתי בחשדנות ובהסתייגות. אלו שחיו בתקופת השואה הרחק מהגיהנום מתקשים להבין עד עצם היום הזה את משמעותה, ואלו שנולדו אחריה עלולים בקלות לשכוח את מסקנותיה”. משפטים אלה טלטלו אותי, והם המניע העיקרי שלי להביא לדפוס את מה שהעלה אבא על הנייר במשך שנים.

ספון בחדר עבודתו, בזמנו הפנוי מהטיפול בחוליו, ישב אבי שעות על גבי שעות והקליד את זיכרונותיו במכונת כתיבה. בסיס לכך שימשו לו ראשי הפרקים שכתב ברכבת שהסיעה אותנו מבז’ז’ני הקומוניסטית לתחנתנו הראשונה בדרך ארצה – לוֹדז’. בבגרותי, בבואי לביקור בבית הוריי, שמעתי תמיד את אימי מלינה על כך שאבי איננו נח דיו, שכל כולו נתון בכתיבה בלתי פוסקת מחשש פן לא יספיק לספר את קורות המשפחה והקהילה כפי שחווה אותם. אכן, הדבר בער כאש בעצמותיו. בפרק המתאר את פרידתו מהעיירה, לפני הימלטותו מהמשטר הקומוניסטי, עבר ברגליו ובמחשבותיו במקומות החשובים של חייו בעיירה. בעומדו בין חורבות הגטו הוא ראה בעיני רוחו את ידידו ד”ר פֶלְד ושחזר את מילות הפרידה ששמע ממנו: “קשה למות בהרגשה שנשכחתָּ לנצח, שהעולם אף פעם לא יזכיר את שמך ואף פעם לא יֵדע את האמת עלינו. לא יֵדע, לא יבין איך זה קרה, מדוע זה קרה ומי הוא האשם. לא יבינו ולא יאמינו!”. ואבי הוסיף: “הסתכלתי בו ודמעות זלגו מעיניי… שתקתי. רגע ארוך עבר עלינו, לחצנו ידיים, חיבקנו זה את זה ונפרדנו לנצח! לא עלה בדעתי ולא האמנתי אז, כי דווקא בי בחר הגורל להביא לפניכם את דבריו, דברי אומלל לפני מותו. המילים האלה הן צוואה!”.

את הצוואה ההיא נשבע אבי לממש. הוא פעל כל השנים להביא את הדברים לידיעת הציבור – כתב, אך הדברים נשארו במגירה. גם אני הייתי נתון כל השנים בשגרת היום־יום. שנת הקורונה והזמן הפנוי שאִפשרה לי הציתו בי שאיפה זו – להביא לדפוס את דבריו במקום יום הזיכרון השנתי שלא יכולנו לארגנו.

המייחד ספר זה הוא השילוב של סיפור אישי עם סיפור קהילתי. הכותב נולד וגדל בעיירה בבית דתי, אך לימים היה פעיל בתנועת נוער ציונית וזכה להכיר תרבות אחרת בעת לימודי הרפואה. אדם חכם ונבון, מהיר מחשבה, בעל יכולת לנתח מצבים, לנווט, להחליט ולבצע. מתוקף עיסוקו המקצועי היה מעורב מאוד בחיי הקהילה, ותיאוריו את התמודדותם של יהודי בז’ז’ני בתקופת השואה הם אותנטיים ומרתקים. יכולתו לראות בעת ובעונה אחת את הרוע שבאדם ואת החמלה שבו, את המאבק על שׂרידוּת לעומת ייאוש והרמת ידיים מציירת תמונה חיה של האירועים בתקופה שאין לה אח ורע בעולמנו. הוא ניווט מהלכים במציאות הזויה ובמצבים בלתי צפויים, וכך הביא במקרים רבים מזור לחולים גם ללא תרופות ואמצעי טיפול. כרופא עשה כמיטב יכולתו לתמוך בסובלים והִשרה על החולים תחושה שמישהו נמצא בעולם עבורם. המגפות לא הפחידוהו; מאבקו היה בייאוש שאחז באנשים. ייאוש הוא גורם משתק, לכן בכל מצב חיפש את התקווה. היכרותו עם פולנים ועם אוקראינים, שבהם טיפל בבתיהם ובבית החולים האזורי, ואפילו עם אנשי גסטאפו שנמנו עם מטופליו, הייתה לנכס בל ישוער בעת ההיא. את הערכים שלאורם פעל קיבל מהוריו: אימו לימדה אותו לחשוב מהר ולהוציא לפועל מיד; אביו הנחה אותו לא לפחוד ולא לירוא, אם הוא בטוח בצדקתו. בהתמדתו, במסירותו ובחוכמתו הוא הביא אותנו לחוף מבטחים. שמונה ניצלנו והשתרשנו בארץ.

הבאת זיכרונות אלה לבית הדפוס התאפשרה הודות לעזרתה של מזכירתי ילנה שר, שהקלידה במסירות את מלוא הטקסט שהדפיס אבי לפני עשרות בשנים במכונת ה”הרמס בייבי” הישנה שלו.

פרופ’ שמעון רדליך קרא את כתב היד המקורי ועודדני להביאו לעריכה ולפרסום, ואף התיר לי להשתמש במפת מחוז בּזֶ’זָ’ני מתוך ספרו יחד ולחוד בבז’ז’ני: פולנים יהודים ואוקראינים 1945-1919 בהוצאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

העורכת עפרה פרי קיבלה על עצמה את המלאכה, ועד מהרה גילתה עניין מיוחד בדרך שבה נכתבו הדברים, בכושר התיאור של אבי ובעברית הטובה שלו. התלהבותה נטעה בי את התחושה שאני מעביר לו אישית דברים אלה, והוא חוזר ואומר: “קיימתי את הצוואה!”.

המתקינה דליה טסלר עברה על הכתוב וחידדה דברים.

ואחרונה שהיא ראשונה, רעייתי נורית, בת גילי וילידת הארץ, שרבים מבני משפחתה נכחדו בשואה, שעודדה אותי לאורך כל הדרך להביא לדפוס את דברי אבי כדי שיגיעו לדורות הבאים.

לכל אלה נתונה תודתי העמוקה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.