החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הסופר שבפנים

מאת:
הוצאה: | 1993 | 192 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הסופר שבפנים התפתח תוך כדי הדרכה בסדנאות לכתיבה יוצרת הן בארץ והן בחו"ל ותוך כדי התמודדות אישית של המחברת עם מילים בכתיבת ספריה.

הנוסח העברי מתבסס על הנוסח האנגלי שיצא לאור בשנת 1991.

הסופר שבפנים מציג את תהליך הכתיבה כמסע אל הפנים,כאמצעי להרחבת מודעות ומימוש עצמי.

כל אחד יכול לצאת למסע כזה ולחוות את ההרפתקאות וההפתעות שמצפות לו בדרך.

ליוצאים למסע מציעה המחברת דרך קלה, נעימה אפילו משעשעת, בליווית תרגילים לפיתוח הדימיון, האינטואיציה וכוח היצירה, תרגילים המתאימים לכל גיל.

 הסופר שבפנים דן במאפייני סגנונות כתיבה של סופרים בולטים בספרות המערב ובספרות העברית, בכוחה המרפא של הכתיבה, ובכוחה להפעיל את המחשבה והיצירה בכל תחומי החיים.

מקט: 9-62840-607-8
מסת"ב: 978-1-62840-607-8
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

במקום מבוא

מסע הכתיבה של סדנה אחת

למרות התחלתו המבטיחה של סֶמסטר הסתיו בכיתה שטופת אור, שעל דלתה רשום מספר הקסם 777 — הייתה הפגישה הראשונה מתסכלת. עשרים ושניים הסטודנטים ישבו אדישים, פאסיבים ולא שיתפו פעולה.

ניסיתי להפשיר את הקרח במלים חמות, ידידותיות, אפילו אישיות: מספרת על עצמי, על עבודתי, על משמעותה של כתיבה בשבילי — מסע אל הפנים, התמודדות עם ׳האני׳, קשר אל התת־מודע, תוספת נפח ומשמעות לחיים. אך הם מבקשים לדעת פרטים מדויקים על מספר המבחנים, הבוחנים, המטלות, שיטת הציונים.

אני מודעת לעובדה, כי רוב הסטודנטים עובדים במשרה מלאה, מקצתם בעלי משפחות, ויש בהם אימהות עובדות, חד־הוריות. הם בחרו בשיעור לכתיבה יוצרת כיוון שהשתלב במערכת השעות שלהם. רק שני סטודנטים מודים, כי כבר כתבו כמה שירים וסיפורים קצרים. המצב אינו מרפה את ידי; אני מאמינה כי כל אדם מסוגל להביע את עצמו בכתב וגם יכול להפיק מכך תועלת אישית.

ביקשתי מהם לכתוב בעשר דקות ׳כתיבה חופשית׳, לכתוב ׳מה שבא׳ — כתיבה חופשית מביקורת ומכללי דקדוק. הבטחתי שלא אקרא את הנכתב ובוודאי שלא אקבע לו ציון. הצעתי להם לכתוב מה שעולה בדעתם, ולתת למלים לזרום בלא סדר ובלא תכנון. התנאי היחידי היה שיכתבו בלא עצירה.

העובדה, כי בעשר דקות הצליחו לכתוב יותר מעמוד שלם הפתיעה אותם. לא עלה בדעתם, כי הם יכולים לכתוב כל כך הרבה ובקלות כזאת. סטודנטים אחדים הודו, כי ברגעי הכתיבה הראשונים אחזה בהם חרדה והם נתקלו במעצורים, אך אלה נעלמו בהמשך וזרימת המלים גרמה להם הנאה.

כדי לסייע לסטודנטים להתוודע זה אל זה וכדי ליצור בכיתה אווירה של פתיחות — שהיא הכרחית בסדנה לכתיבה יוצרת — ביקשתי מהם להתארגן בזוגות, לראיין זה את זה, ולכתוב דיוקן של הסטודנט המרואיין. עליהם להשתדל לתאר דיוקן חיצוני ופנימי, לרשום את מה שהם שומעים ורואים, ולבטא את מה שהם מרגישים כדי לאפשר לכיתה כולה להתרשם מן הדמות המרואיינת.

עוררנו את השאלות שהם עמדו להציג זה לזה ובדרכי ניסוחן, שאלות בסיסיות כמו: שם, כתובת, מקצוע, תחביבים וכדומה. וגם שאלות מהותיות כמו: ייעוד, חלומות, השפעות, נקודות מפנה, חוויות של עצב ושמחה. הדגשתי את חשיבות הכבוד ההדדי וכיבוד הפרטיות: מול זכות השאלה נשמרת למרואיין זכות אי־התשובה.

לרשותם חצי שעה לראיון הכפול — רבע שעה לכל ראיון — ועשרים דקה לכתיבת הדיוקן. הם התפזרו בחדר ומחוצה לו והסתודדו, שניים שניים. כעבור שעה חזרו וקראו את מה שכתבו לפני הכיתה. שוב תמהתי על מידת הנכונות של הזולת לספר על עצמו כשניתנת למראיין הרשות לשאול את מה שבדרך כלל היינו רוצים לשאול ואיננו מעיזים.

הקריאה של ׳הדיוקנאות׳ שברה את קרח הזרות. בתחושת רווחה והפתעה נכחו המשתתפים לדעת, כי הם, כולם, מתמודדים עם בעיות דומות שאפשר לסכמן בשתי מלים: המאבק להישרד. גם בכתיבה, מתברר, לכולם יש בעיות דומות: הפחד מכישלון, הקושי לבטא בכתב את מה שמרגישים, הקושי לארגן את המחשבות במשפטים ובפיסקאות.

בשלב התחלתי זה מתרחש ברוב הסדנאות נס קטן: קריאת הדיוקנאות מביאה לפתיחות, אפילו מעוררת וידויים אישיים. נוצרת אווירה של קרבה ותמיכה הדדית המעודדת להעז ולכתוב על דברים החשובים לכותבים. הם מתחילים לתפוש שכתיבה עשויה להיות מסע מרתק ומהנה, שכדאי לצאת אליו, שכדאי לשתף בו אחרים, שגם ממסעות של אחרים אפשר ללמוד על המסע שלך.

כך ברוב הסדנאות לכתיבה יוצרת. לא כן בסדנה הנוכְחית. הסטודנטים, שגילם נע בין עשרים לחמישים, נשארו מסוגרים וגילו סימני עייפות וקוצר רוח.

ניסיתי כמה מתרגילי הכתיבה וממשחקי הלשון (ראה פרק 9 ״כתיבה כמשחק״) המיועדים להפעיל את הדמיון, המחשבה והרגישות לשפה ולסגנון — תרגילים שבדרך כלל מעוררים פעילות. לשווא. כמה מן הסטודנטים לא היו מסוגלים לבצע כלל את מטלות הכתיבה, והאחרים כתבו פיסקאות תפלות, משעממות ואנמיות.

לא ויתרתי. ביקשתי שיכתבו את סיפור חייהם, בגוף שלישי־יחיד־נסתר — ׳האני׳ מנקודת הראות של ׳הוא׳ ו׳היא׳ — כדי שיוכלו לסקור את חייהם מזווית של מתבונן מבחוץ. הצעתי להם נושאים לכתיבה הקשורים בעצמם, בחייהם, בילדותם, בנעוריהם, בהוריהם, ועודדתי אותם להציע נושאים שהיו רוצים להתמודד אתם. כדי להתגבר על הרגשת התיסכול המאיימת להשתלט עליי, גייסתי לעזרתי את הנסיון שלימד אותי, כי בכוחה של כתיבה לסלול דרך ללבו של הכותב, וקיוויתי שגם הפעם לא טעיתי.

כישלון.

שלפתי מאמתחתי טכסיס אחרון: דחסתי לקולי התלהבות והתרגשות, וכמו בהנשמה מפה לפה ניסיתי להפיח חיים במאזיניי. טכסיס זה פעל פעמים רבות. אמנם משיעורים כאלה אני יוצאת סחוטה לגמרי אבל הסטודנטים ברוב המקרים מתחילים לגלות סימני חיים.

לא בסדנה הזאת! חזרתי הביתה מנוצחת, נכנעת לגורל ומחליטה שעליי להמשיך ולשאת במשימת ההוראה הטורדנית, ואיכשהו להגיע לסוף הסמסטר.

שבוע עבר ועוד שבוע. מניתי את השָבועות הנותרים. והנה מחצית הסמסטר כמעט מאחורי.

באותו זמן הִכרתי את אמנית הווידאו האמריקנית ונדי קלארק והתוודעתי ל״סרטי האהבה״ התעודיים, שבהם הקליטה וצילמה בני אדם מכל הגילים, הגזעים והמעמדות: אדם סגור לבדו בתא ומדבר אל עצמו, מוקרן על וידאו. הוא מדבר על ׳אהבה׳ משך שלוש דקות, כהמשכו של שיר שבחר לעצמו למוסיקת רקע. ראיתי חלק נכבד מעשרות "סרטי האהבה״ האלה והופתעתי לא רק ממה שאדם מסוגל לבטא בשלוש דקות אלא בעיקר מן העומק, החשיפה, והעצמה הרגשית של הדברים.

ונדי מספרת לי, שהיא עצמה השתוממה כשנוכחה לדעת, כי רק מספר קטן יחסית של בני אדם — בעיקר לבנים מן המעמד הבינוני — התייחסו אל ה׳אהבה׳ במשמעותה הרומנטית. רוב בני האדם דיברו, ובעצמה ריגשית, על קיומה או העדרה של אהבת אם, אב, ילד, ידיד, טבע, חיות. בני אדם ממוצא ספרדי הרבו לדבר על אהבת משפחה. נשים שחורות — על אהבת סבתא או דודה ועל יחסי ידידות ותמיכה בין נשים. גברים שחורים — על אהבת נשים — נשים בלשון רבים.

עלה בדעתי לנסות דבר דומה בסדנה. אני מספרת לסטודנטים על ״סרטי האהבה״ של ונדי קלראק. קוראת להם כמה מן הטקסטים של הסרטים ומבקשת מהם לנסות לעשות דבר דומה, אבל בכתיבה. כלומר, לכתוב בעשרים דקות את מה שיש להם לומר על אהבה. אמרתי להם, כי הם יכולים לכתוב כל מה שעולה על דעתם, וכי לא יתבקשו לחשוף לפני הכיתה או לפניי את מה שיכתבו.

עשרים הדקות חלפו. איש לא היה מוכן לקרוא את מה שכתב. באין בררה הצעתי שיעברו על הכתוב בבית, יערכו, יעבדו ואולי אף יקלידו את הכתוב במחשב או במכונת כתיבה. גם בשיעור השני איש לא מעז לקרוא את עבודתו.

דבריי המעודדים נתקלו בדומיה ובעיניים מושפלות.

נשמתי לרווחה כשראיתי את אליוט מרים אצבע מהססת ואומר, כי היה מעדיף שמישהו אחר יקרא את מה שכתב. דנה, שישבה לימינו, הציעה את עזרתה וקראה בקול.

בגוף ראשון סיפר אליוט על יחסי קרבה בינו ובין נערה שאחרי שלוש שנים של חברות היא ניתקה פתאום את היחסים בלא הסבר. הוא סיפר על הכאב הנורא, הייאוש ועל תחושת הנטישה: על החיים שלפתע איבדו את משמעותם: על השאלות הרבות שחנקו אותו משום שלא הצליח למצוא להן תשובות. והוא סיים בשאלה: האם נכון יהיה להתחיל יחסים חדשים ולהסתכן שוב בכאב הנורא והייאוש העלולים לבוא בעקבותיהם?

דומייה כבדה השתררה בכיתה: רק שאלתו של אליוט ניסרה באוויר ודרשה תשובה.

סיפוריו הקודמים של אליוט היו חסרי עניין ובלטו בהם שיטחיות, דברנות, ופיזור. אך הפעם הקשיבו לו כולם בעניין ובריתוק. אפילו איכות הכתיבה השתפרה במידה ניכרת. הוא גם היה הראשון ששבר את הדומייה וחזר על שאלתו: אחרי ניסיון כואב כל כך, איך יוכל בכלל לפתח יחסים חדשים?

אין תשובה.

מרק ביקש את רשות הדיבור. מה שכתב, אמר בחיוך מבוייש העומד בסתירה לגופו הגדול והמגושם, עשוי לענות על שאלתו של אליוט, והוא היה רוצה לקרוא באוזני הכיתה.

כשהיה תלמיד בכיתה ו׳ או ז', התאהב בן כיתתו בנערה, אך היא דחתה את חיזוריו בעקשנות. יום אחד, בהפסקה, השתרך המאהב האומלל בעקבות הנערה בחצר בית הספר ובלא בושה בכה והתחנן לפניה שתשים לב אליו, כי הוא אוהב אותה. ״הוא השתטה לפני כל תלמידי בית הספר!״ העיר מרק והודה שלעולם לא ישכח את ההשפלה העמוקה והתבוסה הנוראה שהיו מנת חלקו של חברו לכיתה. מרק נשבע, כי לעולם לא יקרה לו דבר כזה. ואכן, הצהיר, מאז דאג שלא להתאהב, גם לא באלה המתאהבות בו, וכך לא הניח ללבו להישבר.

סיפורו של מרק נענה ברחש ולחש. אליוט הֵגיב ראשון: ״אתה לא חושב שאתה משלם מחיר גבוה מדי בעד זה שאתה נמנע מלאהוב? אני לא בטוח במה שאני אומר, אבל נדמה לי שמוטב לאהוב ולהסתכן בכאב אפשרי מאשר לא לאהוב בכלל״. ומוסיף, מופתע, ״ואולי זו התשובה לשאלה שלי!״

פתאום מצאה הכיתה את עצמה בוויכוח רוגש על אהבה, על יְחסים, על טעם החיים. סטודנטים, שבקושי פצחו פה בפגישות קודמות, נאבקו על האפשרות להשמיע את דעותיהם ולספר מנסיונותיהם האישיים והאינטימיים כאילו הכירו זה את זה שנים. השינוי היה פתאומי ומפתיע. כבמטה קסמים הפכו הסטודנטים הפאסיבים והאדישים — לאקטיבים, נלהבים, משתוקקים לתת ביטוי פומבי לדעותיהם, ואפילו נדחקים לקרוא את סיפוריהם.

סנדרה התעקשה לשאול את מרק על אופי יְחַסיו עם נשים. האם התחשב ברגשות הנשים שאוהבות אותו ושאותן הוא מפחד לאהוב? מדוע הוא תמיד מדבר על נשים בלשון רבים? האם מעולם לא העריך וכיבד אישה, אפילו לא את אמו? האין לו צורך לאהוב? מה בכלל הוא יודע על אישה — והיא מדגישה את המִלה אישה? האם בין יְדידיו אין אישה — לא מאהבת — אלא ידידה?

להיטותה של סנדרה להשתתף בשיחה והתפרצותה הרגשית הפתיעו אותי. בתחילת הסמסטר הייתה לנו התנגשות בלתי נעימה שעוררה בי רגשות אשמה כבדים. באחד השיעורים הראשונים קראה את סיפור חייה, בגוף שלישי, שנפתח במשפט: ״לפני ארבע שנים, בנה היחיד, בן השש־עשרה, נורה בשגגה על ידי חבר ונהרג״. הסיפור ממשיך לתאר בהתלהבות כיצד המספרת מוצאת באלוהים ובאמונה בו את התשובה למכאוביה.

לדעתי, לא הצליחו דבריה לבטא את כאב האובדן ולא עלה בידה לתאר את הדרך הארוכה שעשתה משכול לגאולה אישית. דבריה הסתכמו בשורה של הצהרות חד־משמעיות שלא ביטאו רגשות ולא תיארו את מה שעבר עליה. ניסיתי להסביר לה את תגובתי אבל דבריי רק הרגיזו אותה. היא חשבה, כי ביטאה בסיפור את רגשותיה העמוקים ביותר ולא הֵבינה מדוע אין הוא נראֶה לי. סטודנטים שהסכימו אִתי ניסו, במלים שלהם, להעמיד אותה על החסר בסיפורה, אבל התערבותם רק העלתה את חמתה.

היא נעדרה מן השיעור הבא. הרגשתי אשמה. מי אני שאומר לאם שכולה כיצד לשתף אחרים ברִגשותיה? ואם אני כבר נוטלת עליי אחריות ומתערבת, האין עליי לעשות זאת רק אם אני מסוגלת להסביר את דברי? בשבוע שלאחר מכן חזרה סנדרה לסדנה ומאז לא החמיצה שום פגישה. היא הייתה מכונסת בעצמה וכמעט לא השתתפה בשיעורים.

עכשיו אני עוקבת בעניין אחרי חילופי הדברים הנרגשים בין סנדרה למרק. הוא עונה לה בכנות מפתיעה: לא, מעולם לא אהב אישה. הוא מניח שהוא פוחד. ברגע שהוא מרגיש שהוא מתחיל להתאהב, הוא מנתק את היחסים. לא, אין בין ידידיו שום אישה.

בעיניה של סנדרה ניצת אור. היא סקרה את פניהם של הסטודנטים שישבו בחצי גורן וקראה בקול: ״ברגע זה נוכחתי לדעת שהחבר שלי הוא בדיוק כמו מרק! גם הוא פוחד לאהוב. וכל הזמן הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר אצלי. שאני שמנה מדי, לא יפה מספיק, לא מושכת דיי, לא אוהבת מספיק ובגלל זה הוא לא יכול לאהוב אותי. עכשיו אני מבינה: זה לא בגללי! זו אשמתו, הוא לא מסוגל לאהוב!״

נשים אחדות נדות בראשן להבנה ולהסכמה. גם להן היו נסיונות דומים וגם הן האשימו את עצמן שאין הן טובות מספיק בשביל הגברים שבאהבתם חפצו.

עוד סטודנטים ביקשו לקרוא את סיפוריהם. עד מהרה הצביע מישהו על העובדה שיש הבדל ניכר בין סיפוריהם של הגברים ובין אלה של הנשים: סיפורי הנשים התרכזו בחוויית האהבה הראשונה: היו רומנטיים ואפילו פיוטיים, ואילו סיפורי הגברים היו עובדתיים וארציים.

מרק הציע שלפגישה הבאה יכתוב כל אחד סיפור בגוף ראשון, אבל מנקודת ראות של בן המין השני. הכול התלהבו. מקצתם אף אמרו שאין להם סבלנות להמתין עד הפגישה הבאה. אך השעון הורה, כי השיעור נמשך שעה שלמה מעבר לזמן המוקצב.

מאותו יום ואילך השתנתה האווירה בכיתה. כל פגישה היתה מלאת חיות ועניין. אינני חושבת שרק נושא ה׳אהבה׳ הוא שגרם לשינוי הקיצוני. גם בפגישות קודמות נגענו בנושאים רגישים וטעונים, ובצורה זו או אחרת נגעו כמה מהם באהבה, ובכל זאת נשארו הסטודנטים באדישותם. אולי היה זה צירוף של גורמים אחדים — הנושא והזמן שנדרש כדי לפתח אמון ולהפתח, ואולי אחרי הכול לא היו הדברים שעשינו בכיתה לשוא, אלא שימשו רקע מתאים לפתיחות, לאינטימיות ולהנאה שהמשכנו לחוות עד סוף הסמסטר.

בסדנה שלאחריה לא נעדר איש. כמה סטודנטים ביקשו לקרוא את סיפוריהם. הנשים קראו בגוף־ראשון־זכר, והגברים בגוף־ראשון־נקבה. התוצאה הייתה מרתקת. שמנו לב, כי הסטודנטיות תיארו בסיפוריהן גברים עדינים, רגישים, מסורים ורומנטים מאוד — הגברים של חלומותיהן. לעומתן, הסטודנטים תיארו נשים רגוזות וכאובות, שהגברים בגדו בהן והוליכו אותן שולל. שני המינים גילו חוסר אמון עמוק זה בזה.

רמת הכתיבה של הסיפורים עלתה בהרבה על כל מה שכתבו בעבר. אפילו השגיאות בתחביר ובכתיב התמעטו במידה ניכרת. לשיעור שלאחריו, הם הציעו לכתוב על חוויית הבגרות הראשונה: מתי בפעם הראשונה חשו שהם ׳גדולים׳.

גם בסדנה שלאחריה לא נעדר איש, וסטודנטים רבים ביקשו לקרוא את מה שכתבו. הסיפורים הוכיחו פתיחות וכנות. לא ציפיתי שהסטודנטים — לא בכיתה הזאת — יגלו רגישות כזאת.

דנה קראה ותיארה את סבך הרגשות שפקדו אותה עם קבלת המחזור החודשי הראשון. רגינה תיארה את רגשותיה כשלבשה את החזייה הראשונה. בכיתה השתררה אווירה של כבוד הדדי ואינטימיות. הסטודנטים הקשיבו בעניין ומיהרו להגיב. כשלמדתי אני באוניברסיטה לא הייתי מעלה בדעתי את האפשרות, שאני, או מישהי אחרת, תעז לדון עם גבר בענייני חזייה ווסת, ובוודאי לא בפומבי ולפני כיתה שלמה. לא רק הסטודנטים בסדנה היו נתונים בתהליך של שינויים, גם אני.

הגיע תורו של מרק. הסטודנטים חייכו. הם היו בטוחים שהוא כתב על נסיונו המיני הראשון. ציפתה לנו הפתעה.

סיפורו נפתח בדיאלוג מהיר וכעוס בין המספר, נער בן 13, לאביו השתיין. בדרכים שונות, כולל מהלומות, ניסה האב לסחוט מבנו כסף. הנער סירב, צועק בכל כוחו, ״אתה לא תצליח לקחת את הכסף שלנו כמו שלקחת מאמא!״ מתברר, כי האם נפטרה זמן קצר לפני כן והשאירה חמישה יתומים. מרק, הבכור, היה חייב לצאת לעבודה לאחר לימודיו בבית הספר כדי לפרנס את המשפחה. אבל חברת הביטוח סירבה לבטח קטין ואיש לא היה מוכן להעביד אותו בלי ביטוח. הוא חיפש מישהו שיסכים לערוב לו, אבל איש לא היה מוכן. לבסוף הצליח לשכנע את סוכן הביטוח, שאם הוא מבוגר דיו לפרנס משפחה בת חמש נפשות, זכותו להיות מבוטח. הסיפור הסתיים במשפט, ״בדרך לעבודה, עם תעודת הביטוח ביד, לאחר שהבטחתי שאחי יאסוף את הילדים הקטנים מבית הספר, הרגשתי שאני כבר גדול״!

מחיאות כפיים. הסיפור ריגש את השומעים. ״בהתחלה חשבתי לכתוב על הניסיון המיני הראשון שלי״, הוא התוודה. ״אני יודע שזה מה שציפיתם שאכתוב. בעצם אפילו כתבתי על כך. אבל אז חשבתי, לא, באמת הייתי רוצה לספר לכם משהו על עצמי שתבינו מי אני באמת״.

״מרק״! קראה סנדרה בהתרגשות, ״הייתכן שאתה פוחד לאהוב בגלל שאתה פוחד לאבד את האשה שאתה אוהב כמו שאיבדת את אמא שלך?״

דבריה שנאמרו בספונטניות, נחתו על השומעים וגרמו שתיקה כללית. מרק הסמיק, נבוך. בקול כואב סיפרה סנדרה שאיבדה את בנה היחיד לפני ארבע שנים, שהייתה צריכה להיאבק בכל יום ויום בשיניה כדי לא להיכנע לייאוש ולמרירות, אבל מאז שגילתה מחדש את אלוהים, למדה שוב לאהוב.

יוליה, לבושה תמיד בגדים שחורים, מסורבלים ומקומטים, החמיצה את שתי הפגישות הראשונות של הסדנה, ובשלישית הופיעה עם שני בנים צעירים. בלהיטותה להשתיק אותם התנהגה אֲליהם בחומרה יתרה. לא היה לילדים מה לעשות והם נאלצו לשבת בלא נוע שלוש שעות רצופות. כיוון שבעבר גם אני מצאתי את עצמי נאלצת להביא את בתי הצעירה לכתה, הבנתי את מצבה של יוליה וחשבתי להציע לה דרך להעסיק את הבנים, אבל קודם שהייתה לי הזדמנות לדבר אתה היא נעלמה עם בניה. בשיעור שלאחר מכן הגיעה לבד.

גודש השגיאות הבסיסיות בכתיבתה של יוליה מנע ממני מלהבין את מה שכתבה. הסברתי לה, כי בסדנה לכתיבה יוצרת לא יהיה לנו די זמן לטפל בתחביר ובדקדוק ומוטב שתעבור לכיתה המתאימה לצרכיה. היא הסבירה, כי עכשיו, חודש לאחר תחילת הלימודים, כבר איחרה את המועד לשינויים, ומאחר שהסדנה דווקא מוצאת חן בעיניה, היא תשב, תשמע ולא תפריע.

יוליה לא החמיצה שום סדנה. תמיד ישבה בשקט, ולא ביקשה רשות דיבור. אפשר לתאר את הפתעתי, כשראיתי אותה מצביעה ומבקשת לקרוא את מה שכתבה. למרות החשש, כי השיבושים בכתיבה עלולים לגרום לאבדן הסבלנות של השומעים ואפילו לעורר צחוק, הסכמתי להפר את ׳הסכם השתיקה׳ שבין יוליה לביני, ואפשרתי לה לקרוא בקול את מה שכתבה.

בסיפורה תיארה יוליה את חבלי בגרותה. היא זוכרת את עצמה כאחת שתמיד נוצלה לרעה על ידי בני משפחתה, על ידי חברים ואפילו שכנים. יום אחד, והיא כבר אם־יחידה לשני בנים, הגיעה אחותה הצעירה בלא הודעה מוקדמת ובכוונתה להשאיר את שני ילדיה אצל יוליה ולצאת לחופשה עם החבר שלה. להפתעתה, מצאה יוליה את עצמה אומרת: ״לא, בשום אופן, לא! אני בעצמי נוסעת לחופשה״. כולם, אפילו שני בניה, היו המומים, כי זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שיוליה העזה לסרב. היא משכה מחסכונותיה ונסעה לסופשבוע, לבדה. כשחזרה, נרשמה למכללה, וקיבלה את הצעתו של הדוד, רואה חשבון, לעבוד במשרדו.

למרות הריבוי בשגיאות הדקדוק, היה הסיפור שלה ברור לחלוטין, ואפילו הצליח לרגש את הסטודנטים שהתייחסו לדבריה בחום ובאמפטיה. צריך היה לראות את עיניה הנוצצות של יוליה באותו רגע, כאילו נצחה בקרב מכריע.

סנדרה הצביעה על המשותף בסיפוריהם של מרק, יוליה ושלה. בכולם הכותבים מתייחסים אל עצמם כאל קורבנות החיים, אבל בְּשָלָב מסוים הם מחליטים לקחת את גורלם בידיהם. היא הייתה רוצה לדעת, אם אחרים התנסו במצבים דומים ומה למדו מנסיונם. היא הציעה שנכתוב על כך. הפגישה שלאחריה התנהלה כמעט מאליה.

הסיפור של יוליה והשינוי המפתיע ברמת כתיבתו עוררו את סקרנותי. חזרתי וקראתי אותו לעצמי, ומצאתי, כי אמנם התמעטו מאוד השגיאות וכי גם אלה שנותרו לא הפריעו להבנת הסיפור וניתנו לתיקון מהיר. לא היה לי ספק, שהיא נעזרת במישהו. החמֵאתי לה על סיפורה ועל השיפור ברמת הכתיבה, ובעדינות, כשהיינו לבד, שאלתי מי עזר לה. היא ענתה שאיש לא עזר לה. ״לא ייתכן״, קראתי באי־אמון. היא הסבירה בקול שקט, ״אחרי שאמרת לי שאני צריכה לעבור לכיתה אחרת, התחלתי לשכתב ולשכתב את מה שכתבתי. אולי חמש פעמים שכתבתי את הסיפור הזה. עבדתי על כל משפט, אפילו נעזרתי במילון. פעם הייתי כותבת רק טיוטה אחת ומוסרת למורה. אף פעם בעצם לא שכתבתי ולא ערכתי את מה שכתבתי. אבל נורא רציתי להישאר בסדנה ונורא רציתי לקרוא את הסיפורים שלי לכולם״.

סדנה זו עוררה בי מחשבות רבות: אולי אנחנו, המורים, טועים בכיוון, כשאנחנו מבססים את הוראת הכתיבה על דקדוק, תחביר ושאר טכניקות של כתיבת חיבורים. אולי עלינו להקדים ולעורר כתיבה יוצרת ורק בהמשך להוסיף אליה את כללי הדקדוק והתחביר. זה נשמע הגיוני: קודם כל חשוב שהלומדים יתרגלו לסמוך על רגשותיהם ומחשבותיהם, יכירו בערך ובחשיבות של התנסויותיהם האישיות, יבחינו במתרחש סביבם ובתוכם ויפתחו כלים אישיים שיאפשרו לקיים מעין דיאלוג עם המתרחש בתוך נפשם — התרחשויות שיכולות לספק חומר מרתק לסיפורים. ולא פחות חשוב הוא להתחלק בסיפורים האישיים עם אחרים ולהתחלק עם אחרים בסיפורים שלהם. המתחלקים בסיפורים ישאבו ביטחון מן העובדה, כי הצדדים השווים בסיפוריהם רבים למרות המבדיל ביניהם. ואז יש סיכוי סביר, שהם יגלו את הקול האישי המייחד את המספר וסיפורו. הדקדוק, התחביר והכתיב יבואו בעקבות הקול האישי וישתלבו בכתיבה לא כלימוד מכני, טכני וכפוי אלא באורח טבעי. כן, אולי עלינו להתרגל תחילה להקשיב להרגשותינו ולמחשבותינו ורק לאחר מכן ללמוד למקד ולבטא אותם במלים מאויתות כהלכה ובמשפטים מאורגנים לפי החוקים והכללים. אולי הדחף להתחלק בניסיונותינו יעורר בנו את הצורך לכתוב ולבטא אותם לפי הכללים המקובלים כדי שיהיו מובנים לאחרים.

סוף הסמסטר מתקרב. סנדרה הציעה לארגן מסיבת סיום. אני הצעתי, שלסדנה האחרונה יכתבו מה הֵפיקו מן ההשתתפות בסדנה לכתיבה יוצרת.

הנה קטעים מתוך מה שכתבו לפגישה האחרונה, שהייתה בכיתה שטופת שמש, סביב שולחנות עמוסים במאכלים שהסטודנטים הֵכינו בעצמם.

להלן קטעים מתוך מה שכתבו לפגישה אחרונה זו:

דנה כתבה:

כשהסמסטר התחיל, לא היו לי צפיות רבות מדי מהסדנה. אבל אני מוכרחה להודות, שעכשיו, בסוף הסמסטר, אני יודעת שהסדנה הייתה לא רק מהנה אלא גם חשובה לי. ביחוד התחלתי לגלות עניין רב בניהול שיחה קבוצתית כאמצעי למידה, כדרך יעילה ביותר לעורר מחשבות, רעיונות, רגשות. גיליתי שאני לא רק נהנית לחלק את נסיונותי עם הכיתה אלא גם מצפה בסקרנות לשמוע על נסיונותיהם של אחרים. חבל מאוד שאחרי שלושה חודשים של יחד ושל כתיבה, הסמסטר נגמר. לו היו לנו עוד חודשײם־שלושה זה היה נפלא.

יוליה כתבה:

– – – עם הזמן התחלתי להרגיש יותר בנוח – – – זו הייתה סדנה שבה למדתי הרבה על עצמי ועל אחרים. מבחינות רבות, הסדנה לכתיבה יוצרת הפכה לחיפוש אישי. גיליתי שהרבה אנשים חשופים כמוני למאבקים פנימיים. למדתי לקבל את עצמי יותר מאשר קודם. כולם כתבו ודיברו בחופשיות על רגשותיהם. הייתה לי הזדמנות לבטא את מה שאני מרגישה וחושבת יותר מאשר אי פעם. הסדנה הזאת איפשרה לי להיות אני עצמי. נוסף על כך, למדתי כאן את היסודות הבסיסיים לכתיבה טובה. למדתי להעשיר את אוצר המלים שלי בעזרת המילון ו'אוצר המלים'. בסיכום, הסדנה הייתה בשבילי חוויה מיוחדת במינה, חוויה מעוררת ומדרבנת.

מרק כתב:

הסדנה לכתיבה יוצרת נתנה לי את האמצעי להביע את הרגשות הכמוסים ביותר בלא מבוכה ובלי לפחד מה יגידו אחרים. מעולם, לפני כן, לא היה ביכולתי להביע את מחשבותי בכנות אמיתית בנושאים רגישים כמו אהבה, פחד, אמונה, או בגרות. נוכחתי לדעת, שהכתיבה מאפשרת לי להביע את רגשותיי ומחשבותיי בדרך שמעולם לא יכולתי לעשות בדיבור, וכתוצאה מכך אני מרגיש שנוסף ממד חדש וחשוב לחיי. בזמן 'הכתיבה החופשית', עלו בדעתי כמה רעיונות מעניינים שאותם הייתי רוצה לפתח לסיפורים או אפילו למחזות.

רגינה כתבה:

הסדנה לכתיבה יוצרת נתנה לי את ההזדמנות והאומץ לגלות אתהאני האמיתי שלי, ובאותו זמן לימדה אותי להיות מודעת לבעיות הכתיבה שיש לי.

רק סטודנטית אחת כתבה שהיה לה קשה מאוד ולא נוח לקרוא את סיפוריה בקול ולהתחלק ברגשותיה עם הכיתה, וסיימה במשפט: ״אני מקווה שלא אצטרך שוב להשתתף בסדנה לכתיבה יוצרת בסמסטר הבא״.

אבל יותר מכול השפיעו עליי דבריה של סנדרה, ובמידה מסוימת בגללם כתבתי את הספר הזה. שום דבר לא הכין אותי למה שכתבה:

אף פעם לא הייתי מסוגלת לכתוב. ידעתי שיש משהו שהייתי רוצה לבטא אבל כשהייתי מתחילה לכתוב הייתי מפסיקה די מהר. עכשיו אני מסוגלת להתחיל לכתוב ולסיים עד המלה האחרונה. למעשה, רכשתי את היכולת לכתוב בלא היסוס עמוד אחר עמוד.

הסדנה הזאת שימשה לי תרפיה רוחנית. לפני ארבע שנים קרתה בחיי טרגדיה נוראה. בני היחיד נורה בשגגה על ידי חבר כששניהם שיחקו עם רובה. לקחתי את תמונותיו והחבאתי אותן עמוק במגירה כי לא יכולתי להביט בהן. הסדנה לכתיבה יוצרת אפשרה לכולנו לשוחח בחופשיות ולדון בכנות במצבים כאובים ובטרגיות שחווינו, וזה שחרר במידה רבה את הלחץ הנורא והממושך שהצטבר בתוכי. אתמול הוצאתי את התמונות של בני מן המגרה ותליתי אותן על הקיר בחדר השינה. זו היתה הקלה גדולה לדעת, שרבים מן המשתתפים אתי בסדנה עברו גם הם כמה מהמבחנים הקשים שעברתי אני. בכינו, צחקנו והשתתפנו בצער ובשמחה שבהם התנסה כל אחד מאתנו. זה היה כמו להיות עם בני משפחה ולא בכיתה של סטודנטים.

זה זמן מה שאני חושבת לכתוב ספר, אולי את תולדות חיי, אבל מעולם לא העזתי להתחיל. אני בטוחה שמה שרכשתי בסדנה הזאת יסייע בידי להתחיל לכתוב.

  1. :

    האם הספר האלקטרוני הוא באותן תוכנות כמו הפרקים לדוגמה?
    כי אני לא מצליחה לראות זאת במחשב שלי. ואני רוצה לרכוש את הספרת

הוסיפו תגובה