החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הסיפור של אגתה

מאת:
מאיטלקית: יורם מלצר | הוצאה: | 2014-11 | 304 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

31.20

רכשו ספר זה:

אגתינה הקטנה גדלה בסיציליה, אי קשה עורף של גברים חזקים ונשים חזקות עוד יותר. בין המשפחות המסוכסכות ובצל הקדושים, חיים ומתים, היא לומדת מסבתהּ שיעורים על החיים: על אהבה, תשוקה וסודות; על אילופם של גברים ואחוותן של נשים; על אלוהים וזונות, מילים שאסור להגיד אבל אומרים בכל זאת, וכל מה שצריך כדי שאגתינה תהפוך לאישה "כמו שצריך", כולל, כמובן, רזי תפיחתו הריחנית של הבצק והמתכון העתיק של עוגיות ממתקי השדיים.

ג'וזפינה טורגרוסה נולדה בפלרמו ב־1956. היא עבדה כגניקולוגית ברומא במשך עשרים שנה, וכיום חיה בסיציליה. זהו ספרה השני.

מקט: 15100167
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בערב החג של סנטה אגתה, סבתי אגתה — טובת לב כמו הקדושה עצמה — היתה מגיעה לביתי כדי לקחת אותי אליה. היא היתה מוצאת אותי במרפסת, חסרת סבלנות לקראת הרגע שבו אצא מהבית, לבושה כולי בלבן, בשמלה היפה ביותר שלי, שערי מחולק באמצע בפסוקת ישרה וקשור יפה בשני סרטים מצועצעים בצבע ורוד. הייתי יורדת במדרגות בטיסה, מאושרת להיפרד מהורי לשעות אחדות, שכן הם, נרגנים בדרך כלל, היו הגורם לכך שלא יהיה אפשר לנשום את האוויר בבית.

הייתי מלאת הוקרה לסבתי על תשומת הלב מלאת האהבה שלה, על מחוות החיבה הקטנות, על הליטופים העדינים, על מילות העידוד שאיש לא ביקש ממנה לומר ועל המחמאות האינסופיות שילדים זקוקים להן כדי לגדול בטוחים בעצמם וכדי לרכוש ביטחון בחיים. אבא ואמא לא ביזבזו את הזמן על דברים "חסרי תועלת", כפי שהם כינו רכּוּת ואהבה, וסבתי מילאה את החסך כמיטב יכולתה.

הלכנו בדממה, מחזיקות ידיים, האצבעות הקטנות שלי שלובות באצבעותיה, שהיו מעוותות בגלל השיגרון ומחוספסות ממטלות הבית. האוטובוס, מספר חמש־עשרה, חצה את פָּלֶרמוֹ בקו ישר מלָה סטָטוּאָה ועד לפּיאצה מרינה, בלב העיר העתיקה. הייתי יושבת על ברכי סבתי, קטנה מכדי להביט מבעד לחלון, ונותנת לעצמי להיסחף בעיניים עצומות, מזהה את הרחובות על פי הריחות והקולות שנותרו בזיכרוני שכבות־שכבות, והם היום הזיכרונות הישנים ביותר שלי. הניחוח העדין והעיקש של המגנוליות בגן האנגלי, קולות הרוכלים, צעקות הדייגים, זמירות מוכרי הפירות שנועדו לפתות את העוברים ושבים לקנות תפוזים, לימונים, ליים, ה"טוּווווו" הארוך של הצופרים שבישרו על כניסת האוניות לנמל, הצחנה מעוררת הבחילה של המים הביצתיים של הקאלָה, ריח הפָּנֶלֶה1 של דוכני המטוגנים של קוֹרסוֹ ויטוֹריוֹ, ההלמות הקצבית המתמדת של גלגלי העגלות הרתומות לסוסים על אריחי השיש של בּיליֶימי.

1 מאכל רחוב אופייני לפלרמו, מעין לביבות מטוגנות עשויות קמח חומוס עם שומשום.

מעט לפני סוף המסלול היינו יורדות לאט מהאוטובוס, נזהרות מאוד שלא להחליק בנעלינו בעלות סוליות העור על הריצוף האפור הבוהק מלחות. היינו מטיילות סביב עצי הפיקוס הענקיים, עצים אוסטרליים גבוהים שמתקשים להכות שורש באירופה, בעוד שבפלרמו הם צומחים בלי להזדקק לטיפול מיוחד ומגיעים לממדים יוצאי דופן. שורשי האוויר השתלשלו מהענפים כמו נטיפים, יוצרים עם שורשי האדמה סבך בלתי ניתן לפענוח, משתלבים כמו במבוך קסום שבתוכו אנו, הילדים, העמדנו פנים שאנחנו הולכים לאיבוד תוך צעקות ורעמי צחוק.

מרחוק נראה ארמון סטֶרי, מבנה שחזיתו הסמכותית חמורת הסבר שיקפה את פניה היפות, אך בה בעת האכזריות, של סיציליה. סבתא הכירה סיפורים מסמרי שיער, והיא סיפרה לי אותם עד לפרטים המבעיתים ביותר: "אגתי, שם ישב בית הדין של האינקוויזיציה. בארמון ההוא אנשיו של טוֹרקֶמָדָה — בני זונות כאלה שעצם ההימצאות איתם באותו חדר כבר גרמה לך לאבד את כבודך — אנשים שעינו נזירות, כמרים, שודדים וכל אישה שנקלעה לכוונת שלהם."

הבניין הקודר והמאיים עורר בי אי־שקט רב, ולמראה החלונות שקטעו את אחידוּת החזית, הייתי מאיצה את צעדַי וכמעט מתחילה לרוץ, רדופה על ידי זעקותיהן של המכשפות והקריאות לעזרה שחשבתי שאני באמת שומעת.

"'חום וקור אני מרגישה, חטפתי קדחת, רועדים לי המעיים, הלב והנשמה מתכווצים לי…' אגתי, כך היתה מתלוננת מָריקיָה, אֵם מסכנה שהואשמה בהיותה מכשפה. עם זה, נזיר המוות הגואל היה ניגש לתאה ומצלצל בפעמון קטן: דין־דין־דין. ואת יודעת מי הלשין עליה?" סבתא לא חיכתה שאשיב, כמובן, אבל היתה משתתקת לרגע. באותו רגע של מתח הייתי מאמצת את מוחי ומאיטה את צעדי בלי משים. ואז היא היתה מושכת בעדינות בידי. "אז תדעי לך שזה היה בעלה! היתה לו אחת צעירה יותר, וכיוון שהוא לא ידע איך להיפטר מאשתו שהזדקנה… בקיצור, דברים כאלה מוטב שאסביר לך כשתהיי גדולה יותר."

בדרך כלל היתה מסיימת את הסיפור שלה מעט לפני שהיינו מגיעות לכנסיית גַנצָ'ה, שם היינו פונות שמאלה בוִויה אָלוֹרוֹ, דרך שבעבר היתה הרחוב הראשי של שכונת לָה קאלסָה.

סבתי התגוררה מול ארמון אָבָּטֶליס, בקומה הראשונה של בניין עתיק וחרב ששרד את ההפצצות של 1943. הבניין שוקם חלקית ועמד על תלו מכוח נס, או כפי שסבתא נהגה לומר, מתוך אהבה למשפחות, שאם לא כן לא היה להן היכן לגור. השער, שמפעם לפעם היו צובעים אותו, היה בצבע חום שנטה לירוק בפינות, וכבר שנים לא מעטות אין בו שימוש, מחשש שהצירים החלודים שלו יתפרקו פתאום, וכנף השער, בהיעדר אחיזה, תתמוטט על עוברי אורח. הנגר קיבע אותו במסמרים ופתח בעץ המוצק מעין פשפש משני, שנפתח בקלות וללא כל סיכון.

כיוון שהייתי קטנה יכולתי לחצות את הפשפש בקלות, אבל סבתי נאלצה להפנות את גופה הצידה ולהתכופף מעט כדי לא לספוג חבטה בראשה. החצר הפנימית היתה מלאה אופניים, כלי עבודה ומריצות. היינו עולות במדרגות שחורות מסלע בזלת, צרות ותלולות, שנמתחו בין הקירות המתקלפים וקורות העץ. הישורת נמתחה בין הקיר לבין פתח רחב שפנה לחצר שבה דלקו פנסי הבניין הסמוך.

ההפצצות במלחמה האחרונה הביאו לקריסתם של בניינים שלמים, הרסו קירות חוצצים, יצרו חיבורים שלא היו קיימים קודם בין בלוקים של בתי מגורים צמודים. בשל חוסר משאבים נעשה השיקום באורח אקראי ולא מסודר. לוחות וקורות מעץ ומברזל שימשו מעקות, מישורת, תקרה ואפילו קיר ראשי, לפי המקרה והצורך.

"אגתי, לכי צמודה לקיר."

סבתא מעולם לא חדלה להמליץ לי להיות זהירה. מבחינתה, זהירות היא יותר מנטייה של אדם: זאת המעלה החשובה ביותר המועדפת עליה.

חצי סיבוב של המפתח היה פותח את הדלת — שכבה כפולה של עץ סנדוויץ', מחסום כביכול שנועד לאנשים ההגונים, שכן מובן מאליו שהיא אינה מהווה כל מכשול בפני נחישותם של חורשי רע. אלא שהשכונה היתה ענייה, והגנבים נמנעו מלבוא אליה מפני שידעו שלא ימצאו בה שום דבר מעניין או בעל ערך.

המתג מחרסינה לבנה, משמאל לדלת, נשמע כמו גומייה ברגע שמשחררים אותה, קלאק, והצללים היו נעלמים. הרעש מהרחוב חדר ללא רשות מבעד למרפסת שהיתה פתוחה תמיד, קיץ וחורף. וילון רקום מפשתן לבן קל נע עם משבי הרוח וריכך את אור היום.

כשסבתא, ילידת קָטַניָה, התחתנה עם סבי סֶבַּסטיאנוֹ, היא עזבה את בֶּלפָּסוֹ, הכפר שגדלה בו, ועברה לגור בפָּלֶרמוֹ, שם נולדו כל ילדיה. היא לקחה איתה דברים מעטים, ובהם אמונה נוצרית עמוקה בלבה וריח של לחם שנאפה זה עתה ושל דברי המאפה הזהובים שהוכנו במאפייה של משפחתה.

השנים הראשונות לא היו קלות. ההסתגלות לאופיו של בעלה, אדם טוב לב אך שתלטן ופתלתל, תבעה ממנה סבלנות עמוקה, זהירות רבה ויכולת תיווך משובחת. עם זה, סוגיית הדת היתה מקור לאי־הבנות, לחיכוכים ולמריבות. סבסטיאנו, כבן פלרמו טוב, רצה שמשפחתו תהיה חסידה של סנטה רוֹזַליָה, אבל אשתו לא הסכימה אפילו לשמוע על האפשרות להחליף את סנטה אגתה בשום קדוש, גם אם יבקש זאת ממנה ישו בכבודו ובעצמו. ידוע שמלחמות הדת הן עקובות מדם וארוכות ביותר, אבל סבתא היתה נחושה לנצֵח: נדרש זמן, אבל בסופו של דבר ידה היתה על העליונה, כי דת היא עניין של נשים, ולפחות בנושא זה הנשים הסיציליאניות, גם בימים ההם, היו חופשיות לבחור.

ואכן, הודות לנאמנותה הדתית של סבתי, מדי שנה בשנה בחמישה בפברואר היתה משפחת בָּדָלָמֶנטי מתכנסת לחגוג את יומן של כל בנותיה, שנקראו על שמה של סנטה אגתה, בארוחה מפוארת שבה המנה האחרונה היתה מוקדשת לקדושה — המִינֶה2 של סנטה אגתה, כמובן — עוגות קטנות שסבתי היתה אופה במו ידיה מכוחו של חסד שזכתה בו או ציפתה לזכות בו.

2 minna ביחיד, minne ברבים — שד, ציצי.

סבתא, שאת שמה אני נושאת, קבעה שאני אעזור לה במטבח במשימה הרגישה של הכנת העוגות הקטנות, ומינתה אותי לשומרת הרשמית של המתכון וכן לאדם היחיד שעתיד לרשת את המתכון הזה.

במשפחת בדלמנטי נהגו להעביר את הירושה לצאצאים לפי זכות הבכורה, כלומר הנכסים היו עוברים לבן הזכר הראשון, והוא מצדו היה חייב לשמור עליהם, להגן עליהם ולהעבירם בשלמותם לבנו בכורו. אף על פי שהזכות הזאת בוטלה לאחר איחוד איטליה, במשפחה שלנו, כמו בדרום כולו, נשמר הנוהג להעדיף את הבן הבכור ולתת לבנות נדוניה במזומן, שתפקידה למנוע מאבקים משפחתיים מהסוג העתיק והאלים ביותר. סבתא, פמיניסטית בדרכה, רצתה להעביר לי את הנכס המשפחתי היקר מכול, את המתכון למִינֶה של סנטה אגתה.

באפלולית המטבח היה מתקיים הטקס הקדוש של הכנת המתוקים, שכל שאר הקרובים היו מוּדרים ממנו, שהרי הם, כנעדרי אמונה אמיתית, הביאו לכך שקורבנה של סבתא יהיה לשווא, ובכך היו מקימים עלינו את הסַנטוּצָה, הקדושה הפטרונית, שהיתה עלולה אפילו למנוע מאיתנו את חסותה המיטיבה.

הייתי נוטלת ידיים בקפידה מיוחדת, בדיוק באותו אופן ששנים לאחר מכן עשיתי זאת בבית החולים לפני כל לידה ולידה. מול שולחן השיש הייתי מטפלת בבצק ובקרם הריקוטה בשקידה ובכובד ראש, בשעה שסבתא היתה מספרת לי את סיפור חייה של הסנטוצה כפי שהיא הכירה אותו, כדי לשעשע אותי, כדי ללמד אותי וגם כדי לסחוף אותי באמונתה הדתית התמימה, הכנה ומלאת התשוקה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הסיפור של אגתה”