ארנסט גריפ, סוכן של המשטרה החשאית השוודית, מוזמן לסייע בחקירת אסיר אנונימי, כנראה שוודי, המוחזק בבסיס צבאי אי שם על אדמת ארצות־הברית. שנים של חקירות באמצעים שהשתיקה יפה להם לא הצליחו לחשוף את זהותו של האסיר, אבל לשונה פרידמן, סוכנת האף־בי־איי, יש חשדות מוצקים נגדו. היא בטוחה שהוא חלק מתא טרור שפעל בקנזס בשירות האסלאם הקיצוני והביא למותם של חפים מפשע. והיא צודקת. אבל לא לגמרי. את זהותו האמיתית איבד האסיר כבר לפני שנים באסון הצונאמי בתאילנד יחד עם אשתו ושתי בנותיו שטבעו. חבול ומבולבל הוא מצליח להגיע לכפר נופש נטוש, ושם מוצא את עצמו מנסה לאחות את שברי חייו לצד חבורה של ניצולים אחרים שפגש. בהנהגתו של סוחר נשק אמריקאי, הם הוגים תוכנית שתקנה להם עתיד טוב יותר. תוכנית שתשיג להם כסף קל ללא פגיעה באחרים. תוכנית שלא מביאה בחשבון את בוגדנותו של סוחר הנשק. את הפרק הזה בחייו מסתיר האסיר. אבל הוא לא היחיד שמסתיר חלקים מעברו – גם לארנסט גריפ יש חיים כפולים שהוא חושב שאיש אינו מכיר. אלא ששברי השיחות שהוא מנהל עם האסיר מבהירות לו שדווקא האדם האנונימי ביותר בעולם יודע עליו יותר מכל אדם אחר, ושעל האדם הזה עליו לסמוך, כדי להציל את חייו. בספר הביכורים שלו רוברט קארייל בוחן את הדי האחד־עשר בספטמבר, ומאיר את הפשרות המוסריות שאנשים ומדינות נאלצים לעשות בשם הביטחון והשרידות. זכויות התרגום של הספר נמכרו למדינות רבות.
קטגוריות: המלצת הצוות, מתח ופעולה
98.00 ₪
מקט: 4-20-53157
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
ניו־יורק, 21 במאי 2008
ידי אנשי הצוות בחדר המיון של וַייקוף הַייטס היו עסוקות לעייפה בטיפול בחולה החדש שהגיע אליהם. בית־החולים שכן בקרבת מקום, אבל הצעקות משם לא הגיעו עד לכאן. כאן הכול היה שלֵו.
הוא עצמו נשם נשימות יציבות, אפילו חשב על כך, על השלווה שנפלה עליו. איך האדרנלין אזל מגופו שעה שישב, שפוף, ושטף את הידיים במים. החצץ חרק תחת סוליות נעליו. רוב הדם היה על ידיו, כאילו טבל אותן בדם. אבל לא מעט מהדם ניתז על הז’קט, ולכן הוא הניח שגם פניו מוכתמות. הוא שטף ושיפשף, הקדיש לכך זמן רב. לא היתה לו מראָה. הוא רק שמע מאחוריו את שאון התנועה ואת חיי הלילה. איסט ריבֶר וכל קו הרקיע של מנהטן ניצבו לפניו. תמונת סטילס של אור וחושך בלי חיים ניכרים לעין. הוא קפץ פעם נוספת ואחרונה את שפתיו, כדי שמי הנהר לא יחדרו אל פיו. איסט ריבר, שאת הזוהמה והשמנוניות שלו לא רואים בלילה.
ואז הזדקף, פלט נחרה וניער את המים מכפות ידיו. עדיין לא עזבה את גופו התחושה של האיש שנאבק והתפתל כמו נחש מתחתיו. סוג של גועל, כשל צלופח הכורך את עצמו סביב הזרוע. אם לא תחנוק אותו למוות, הוא לעולם לא יוותר. הוא הביט בידיו, פרש את אצבעותיו, הפך אותן. ידיים שעשו הרבה יותר מסתם להתנגד. כפות ידיים מגואלות בדם.
עכשיו הן נקיות דיין.
הוא הוציא שקית ניילון תפוחה שהיתה מוסתרת מאחורי שיחים במגרש הנטוש. אחר כך פשט מעליו את כל בגדיו ושלף מהשקית את מה שנזקק לו. הוא לא חש בצינת הלילה, לא חש בשום אי נוחות, רק בשלווה. אי־שם רחוק ממנו נשמעו קולות של סירנות. במרחק, בין בניינים כהים, ביצבץ מגדל השעון של ברוקלין. בגדים ישנים וחדשים החליפו מקום. הוא קשר את השקית עם הבגדים המגואלים בדם וניקב חורים בניילון בעזרת דקר, שאותו השליך הרחק אל תוך מימי הנהר. אחרי הדקר הגיע תורה של השקית. הזרם סחף אותה איתו והיא החלה אט־אט לשקוע. הוא עמד שעה ארוכה והתבונן בנעשה, דמות פשוקת רגליים, ידיה בכיסים. אור וחושך, צללית בודדה במגרש נטוש ליד הנהר.
ואז הגיעו הרעידות, כעין צמרמורת שאחזה בכל גופו. לא מהפחד, מהמאבק. הכול או לא כלום במאבק נגד האיש שהתפתל כדי להשתחרר מאחיזתו. והוא עצמו אחז בו ביתר שאת, הוא לא רק התנגד לו אלא מיסמר את פניו באחיזת ברזל. הרעידות האלה היו רעידות של אפיסת כוחות, של האדרנלין שאזל. גם אם מישהו היה מכריח אותו, הוא לא היה מסוגל לעשות אפילו צעד אחד. כמה דקות עמד כך. אפילו גרונו רעד.
ואף על פי כן – הקלה.
או אז פרץ ועלה מתוך השקית אשכול אחרון של בועות אוויר והותיר את פני השטח חלקים. הוא הסתובב והלך משם בצעד איטי.
בחדר המיון של וייקוף הייטס שכב גבר וצרח מלוא הגרון. נהג משאית ששוחרר בערבות תמורת הבטחה לפיה ימסור עדות, גנב קטן גבה קומה מברוקלין שנכנס לקטטה שהיתה למעלה מיכולותיו בעולם הזה. אפילו בין האחיות, שכבר ראו הכול, היו מי שהסבו ממנו את פניהן כדי לא לראות. הוא יישאר בחיים, אבל עם ארובות עיניים חלולות. הוא לעולם לא יוכל עוד לזהות או להצביע על איש, לעולם לא יוכל לספר את מי ראה או מתי.
והיה שוודי, שיישאר לעד בבחינת רוח רפאים חומקת.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השוודי”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות