החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

השבח לשכול

מאת:
הוצאה: | 2017-05 |
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

גבריאל, חייל טרי, מתמודד עם שדים ישנים; כשהיה בן ארבע נהרג אחיו החייל ומאז הפך ביתו למקדש אשר בין כתליו מרחפות תשוקותיו למריחואנה, למוזיקה ולאהובת נעוריו. האחיזה בעבר מתהדקת, וגבריאל נמלט מהצבא אל העיר הגדולה, שם נמהל החופש בניכור ובדידות, עד שפגישה מקרית עם יפהפייה מסתורית בשם יוליה חושפת בפניו עולם אפל ומסעיר. מבעד לעשן הירוק מרחפת הידיעה כי בעוד עשרים ואחד ימים יוכרז כעריק, בדיוק במועד שבו תיערך האזכרה של אחיו — והפז"ם דופק.

השבח לשכול הוא רומן הביכורים המפתיע והמקורי של העיתונאי והסופר הצעיר ליאור קסוס. בקולו האמין והבלתי נשכח של גיבורו, ובכתיבה חדה ומוזיקלית, קסוס מערער באומץ על קדושת מוסד השכול ומעניק ביטוי מהימן להלך רוח של דור שלם.

 

ליאור קסוס, נולד באלפי מנשה ומתגורר כיום בתל אביב. בשנים האחרונות משמש כעורך בגופי תקשורת מרכזיים (YNET , דה מרקר). סיפורים קצרים ורשימות ביקורת פרי עטו התפרסמו עד כה בבמות שונות.

מקט: 978-1-161838-762-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
גבריאל, חייל טרי, מתמודד עם שדים ישנים; כשהיה בן ארבע נהרג אחיו החייל ומאז הפך ביתו למקדש אשר בין כתליו […]

 

הדבר האחרון שרציתי הוא שהחיים שלי יהפכו להיות עוד סיפור צה”לי. מקסימום בלדה מקומית. כמה אקורדים ודי, בלי דמעות ורגשנות מיותרת, שלא לדבר על המחנק המתגבר בגרון — בדיוק כמו האחד שניסיתי לבלום בזמן שקיבלתי את הבאנג מימין, שקשקתי קליפר, הדלקתי וגלו־גלו — הורדתי ראש מכובד. אחר כך הקאתי את העשן החוצה והבטתי בשולחן הישיבה: שקית במבה מנוסרת לשניים במרכזו, שלוש שקיות ביסלי, סניקרסים ופסק־זמנים, שטיחי גומי ללעיסה, שקית מאנצ’יס, עוד שתי דוריטוס, בקבוק נסטי, בקבוק קולה, בקבוק גולדסטאר ריק, קנקן עם מיץ פטל, כוסות חד־פעמיות ומאפרה לכל ראש.

“לעזאזל”, מישהו אמר, “אלה שוב העטלפים”. החבר’ה צחקו.

השתעלתי קצת, העפתי את הראש קדימה ואחורה והעברתי את הבאנג שמאלה. בתמורה, קיבלתי ג’וני שמן וינקתי ממנו. אחר כך העברתי לימין. מישהו זרק משהו על מחקרי חלל בערוץ דיסקברי, אחר ניסה להשתיק אותו. אני מנסה להגיד, הם עייפו אותי אחושרמוטה. אני מתכוון, תקפה אותי העייפות בשלב מוקדם יחסית של הישיבה. וחוץ מזה, נזכרתי שצריך לקום מוקדם, להגיע לבסיס מחר בבוקר. אמרתי שלום לחבר’ה, חייכתי ויצאתי אל הרכב. הצתתי את המנוע — ונסעתי לבקר את שירלי, החברה שלי מהתיכון שהיתה יותר סחית מהרמטכ”ל. רעיון מטומטם לביקור, בעיקר כי ידעתי שהיא רוצה להיפרד. גם היא היתה צריכה לחזור מחר לצבא שלה.

חניתי מול הבית של ההורים שלה, דוממתי מנוע ודפקתי על הדלת. הם בירכו אותי לשלום, חייכתי בחזרה. שירלי חיכתה בחדר. נכנסתי לבוש ארשת אלגנטית, מנסה לנער את הראש בתנועות כאילו־מדודות, שלא תשים לב שאני מסטול מהתחת. אבל בשנייה שהתיישבתי בקדמת המיטה שלה, היא הביטה בי ופלטה “אתה אפוי לאללה, אה?” נקרעתי לה מצחוק בפנים. היא הביטה בי במבט קודר, משהו שמבאס את השועלים, ואמרה: “זה נגמר, אתה מבין?” הנהנתי, לא יודע למה, אבל הנהנתי, כמו אידיוט. שתקתי כמה שניות. גם היא. אחר כך אמרתי “מה דעתך שניקח פשוט הפסקה?” אמרה לי “בסדר, מאמי, אני לא יודעת, אבל בסדר, נראה”. הנהנתי, זה הספיק לי באותו רגע, שלחתי חיבוק מנומס ויצאתי החוצה. כיוונתי את הרדיו ברכב. החבר’ה שם ניגנו את נירוונה. הדלקתי קאמל אחת, הגברתי, דרכתי על הדוושה ונהגתי בזיגזגים עד שהגעתי לבית של ההורים. החלקתי באיטיות את המכונית, נכנסתי הביתה, אמרתי “לילה טוב ואחרי החגים שמח” בנימוס של סטלנים, התיישבתי לנגן קצת באקוסטית — ונפלתי לחלומות האידיוטים שלי. זה היה הלילה האחרון שישנתי בבית שגדלתי בו. זו גם היתה הפעם האחרונה שניגנתי. אחר כך הכל התחרבן לי בידיים.

אם ממש מסקרן אתכם לשמוע איך הסתבכתי ולמה נעלמתי וברחתי, הכי חשוב שתדעו שהכל שטויות. ועוד יותר, שלא משנה מה יגידו לכם ואיך ינסו לסובב את זה: תדעו שלא עשיתי כלום. אולי יותר מדי כלום. לא יודע. וכל עוד תסכימו ללכת איתי יד ביד, אני מבטיח לחשוף בפניכם הכל. זאת אומרת, כמעט. בינתיים, נגיד רק: קוראים לי גבריאל קליין. זה לא תמיד היה השם שלי, אבל זה מה שיש עכשיו. וזה הסיפור המחורבן שלי.

בוקר אחרי הפרידה משירלי הייתי בדרך לבסיס ונדמה שלא הרגשתי את זה, את כל ההו־הא הצה”לי. הנשמה שלי היתה שייכת להם לחלוטין, וכבר לא היה לי מושג איך קוראים לסבתא שלי. זה היה קו כזה וכזה בדרך לבסיס ככה וככה, נקודה צפונית בארץ, יום ראשון בבוקר הנורא והשמש של אחרי החגים היתה בת זונה אמתית.

עד עכשיו אני לא מצליח להבין איך יכול להיות שהדבר היחיד שהעסיק אותי באותה תקופה היה היכן עומד הפז”ם שלי. במונחים האלה, הייתי צעיר נורא. אל תשאלו. נגיד רק שהייתי בדרך לסיים את הטירונות והעסק ממש לא נראה טוב. טירוף מוחלט: אוטובוס של 50 חיילים מזיעים, מצטופפים כולם ביחד, סרדינים בקופסה או סערת ירוק־זית שלמה. אתם מכירים את התמונה הזאת. תשקרו אם תגידו שלא. ואני, ככה, עולה, נדחס בין כולם לחפש לי פינה נוחה. מצאתי אחת בין מ”צ צעיר לעוד איזה קרבי עם כומתה חומה ועץ, אי־שם באזור הספסל האחורי. שניהם קברו את הראש במסכים שלהם. ואני, האמת, ניסיתי גם לקבור את הראש, אבל הסוללה שלי מתה, מה שזיין לי את המחשבות והאכיל אותי כאפה רצינית. או כמו שחבר שלי זרק פעם באיזו ישיבה: הדברים הכי גרועים קורים לך כשנגמרת הסוללה. בהחלט, הייתי חדור מטרה, לגמרי, אבל השמש, הצפיפות, משהו באווירה הכללית של המדים על הגוף, הרגיש לגמרי לא נכון. אני זוכר שחשבתי לעצמי, שמע, זה יעבור. זאת אומרת, השבוע הזה, נעביר אותו איכשהו. וזה באמת סיפק אותי לרגע. האוטובוס חצה עוד מחלף, והוויברציה הכללית איידה אותי כמו בוף חשיש על כפית. נרדמתי.

התעוררתי, אם אני זוכר נכון, כשכבר עצרנו מחוץ לבסיס, והאנשים גררו את עצמם למטה, נשפכים כמו זרעונים מובטלים. הבטתי בהם, מנומנם משהו, והרחתי את הסירחון שלהם שורף לי את האף. תגידו מה שתגידו, אני יודע לזהות עיניים שמשדרות חרא. ועל האוטובוס הזה לא היה אחד שהעיניים שלו לא הסריחו מזה. גם שלי. וככה, שפשפתי את העיניים, וסחבתי את עצמי למטה. אספתי את התיק מהבגאז’ והתחלתי לצעוד לאט לעבר הש”ג כשמישהו הנחית לי כזאת כאפה על הצוואר מאחורה.

הרמתי את המבט, וראיתי שדולב עומד שם. כל אחד והדולב שלו. שלי, למשל, שלח את היד למעלה כאילו הוא אחי הגדול, או משהו. מבינים את המנייאק? שלא תבינו לא נכון, הוא דווקא אחלה של בחור. קצת סחי בתכל’ס, אם תשאלו אותי, וילד כזה, מה שקוראים, לחוץ בית. אבל מהסוג המתסכל. מצד שני, אם הייתי מתחיל לזרוק זין על כל שוקיסט כזה של אמא, כבר היו צריכים לאשפז אותי מזמן.

נתתי לו את היד והלכנו ביחד אל השער. קיוויתי בלב שהוא לא יתחיל לזיין לי את השכל על הניסיונות שלו לזיין בסופ”ש, אבל זו היתה תקוות שווא.

הוא התחיל עם “מה קורה, אחי”.

ידעתי שזה עומד להגיע.

“וואלה, הכל בסדר”, עניתי לו בזמן שעקפנו את הש”ג. “מה איתך?”

והוא כבר היה עם הסמארטפון ביד. אז סיים להקליד, שלח והסתכל עליי רגע במבט חלול, אומר: “שמע, אחי, אני כזה שבור”.

“אלא מה?”

“מה אמרת?”

“כלום, אחי”, תיקנתי מיד. “גם אני, תכל’ס”.

“מה, גבר, חגגת?” הוא ניסה עכשיו לתפוס לי את היד ולהתחיל איזה קטע.

הזזתי אותו מעליי. “דולב, יום ראשון, אל תזיין את השכל”.

הוא באמת היה מהטיפוסים האלה שחייבים לספר לך כמה הסופ”ש שלהם היה “שבור”. כל מיני משפטים כמו “וואי אחי, איך נשברנו!”; “בחיים שלי לא הייתי שבור ככה. שיא־אללה!”; ועוד ועוד. שלא תבינו לא נכון, גם אני הייתי “נשבר” בבית. ככה זה, כולנו אהבנו להישבר קצת. את ההורים שלנו זיינו מכל כיוון, כל כך חזק, והם קיבלו את זה בכזאת אהבה — שכל מה שנשאר לך לעשות זה שאכטה קטנה ולהשתתף בצערם. ולקחת להם את האוטו, כשאפשר. אין תלונות, סך הכל, אבל אני עדיין לא מצליח להבין למה חבר’ה כמו דולב חייבים תמיד לנגן בפניי את סימפוניית הנוזלים שלהם.

דולב איכשהו קלט את הסלידה שלי, לפחות לחמש הדקות הבאות, ומשך את עצמו אחורה ממני. שבוזים מהתחת, שתקנו כל הדרך לאוהלים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השבח לשכול”