החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

השבח לטיפשות

מאת:
מלטינית: נתן רון ומרב מילר | הוצאה: | 2018 | 174 עמ'
זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

אלת הטיפשות, בתם של אל העושר ואלת הנעורים, פוצחת בנאום הלל לעצמה ומונה אחד לאחד את הקבוצות והמגזרים בחברה שזכו ליהנות מטוּבה. מי שיָנקה משדי השכרות והבערות, ניצבת מוקפת בבנות לווייתה הנאמנות כגון היוהרה, החנופה והשכחה, ואינה חוסכת את שבטה מאיש: רופאים ועורכי דין, מורים ומשוררים, פילוסופים ותאולוגים, שליטים ואנשי חצר, אפיפיורים וחשמנים, ועוד ועוד.
יותר מחמש מאות שנה עברו מאז נכתב "השבח לטיפשות", ואולם חִצי לעגה המושחזים של הטיפשות, אותה נואמת מחוננת שברא אראסמוס מרוטרדם, גדול ההומניסטים ברנסנס, רלוונטיים גם היום. דווקא יצירה קטנה זו שלו זכתה להצלחה חסרת תקדים עוד בחייו, ועוררה תגובות נזעמות ומעריצות כאחד. קודם למותו של אראסמוס ב-1536 נדפס "השבח לטיפשות" בכמעט ארבעים מהדורות בלטינית, ומאז ועד היום הוא עודנו זוכה לתרגומים חדשים לשפות רבות. כאחת הסַטירות המבריקות והנועזות שנכתבו בזמנה, מהווה "השבח לטיפשות" כתב אישום חמור נגד האוחזים במושכות השלטון ונגד אנשי הדת, ומשמש גם צוהר ומבוא למחשבתו של אראסמוס.

מקט: 4-249-50481
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

מאת

נתן רון

דֵזידֵריוּס אֱרַאסמוּס מרוטרדם (1466?–1536) היה גדול מלומדי הרנסנס הצפוני. 'נסיך ההומניסטים' – תואר שהכתירוהו עמיתיו המלומדים – היה יוצר פורה אשר הותיר למעלה ממאה חיבורים מקוריים שנכתבו בלטינית אלגנטית, בסגנון 'קיקרואי-נוצרי'.[1] הוא תרגם (מיוונית ללטינית) והוציא לאור ממיטב יצירות התרבות היוונית והרומית שחיברו לוקיאנוס, אוריפידס, פלוטרכוס, גלנוס, איסוקרטס, קסנופון, תלמי, קיקרו, סנקה ואחרים.[2] אראסמוס כינס 4,151 פתגמים מספרות העולם היווני והרומי וערך אותם בסיכומים מבוארים (adagia) במסגרת פתגמים לאלפים (Adagiorum chiliades) – יצירה אנציקלופדית שראשיתה בשנת 1500 וחתימתה, אחרי מהדורות רבות, ב-1533. זו הייתה פריצתו כהומניסט והיסוד למוניטין הלמדני שיצא לו. 'מתוקה המלחמה למי שלא התנסו בה' (Dulce bellum inexpertis) היא מן האמרות הידועות ביותר באוסף וכותרת של מסה מלוטשת – אחד הערכים המבוארים בפתגמים לאלפים – שכתב אראסמוס בגנות המלחמה ובזכות השלום.[3] אראסמוס ייחס חשיבות רבה לכתבי אבות הכנסייה (הספרות הפטריסטית) ופרסם מהדורות מלאות ומוערות של כתבי אוגוסטינוס, אמברוזיוס והיירונימוס (שהיה נערץ עליו במיוחד), וכן תרגם ופרסם את כתבי אבות הכנסייה במזרח, ביניהם יואנס כריסוסטומוס, אוריגינס ואחרים שכמעט ולא נודעו במערב.

במרכז הגותו הדתית של אראסמוס עמדה 'הפילוסופיה של ישוע' (Philosophia Christi), כפי שהוא קרא לה. עיקרה הוא חזרה לנצרות האוונגליונית ולערכים של פשטות וצניעות באורחות החיים, רדיפת שלום, התנגדות לטקסים עקרים ולפולחנים מיותרים (adiaphora), והדגשת הצד הרוחני-מהותי של הסקרמנטים.[4] כתאולוג חדשן ומתנגד נחרץ לתאולוגיה הסכולסטית-שמרנית שרווחה בימי הביניים, ומתוך גישה ביקורתית ומידה של ספקנות שבלטו במחשבתו, ניגש אראסמוס לערוך את הברית החדשה במהדורה דו-לשונית (יוונית–לטינית) – הראשונה מסוגה שראתה אור בדפוס. השנה הייתה 1516, ועוד ארבע מהדורות – מוערות – התקין אראסמוס בשנים הבאות. חידושה הגדול של המהדורה הדו-לשונית היה העיקרון של חזרה למקורות (ad fontes): אראסמוס עמד על כך שאין להסתפק בהעתקות של הוולגתה[5] שהשתבשו עם השנים ובפרשנות הסמכותית של התאולוגים לכתבי הקודש, אלא לפנות אל המקור עצמו, אל כתבי היד היווניים, ועל פיהם לתקן את הנוסח הלטיני שהתקבל והתקבע זה מאות שנים. בתוך כך ניתץ אראסמוס מוסכמות מקודשות באשר לטקסט ולפרשנותו וערער על הסמכות הבלעדית הנתונה בידי התאולוגים הסכולסטיקנים לפרש את כתבי הקודש. מפעל זה, האופוס מגנום של אראסמוס, העניק השראה למרטין לותר ותרם באופן משמעותי למאבק שפתח הלה ב-1517 לתיקון הכנסייה הקתולית.

לאראסמוס נקשרו כתרים של אנטי דוגמטיות, של 'תאולוגיה רציונלית' ושל סובלנות, והיסטוריונים אבחנו מסורת 'אראסמית' שהכתה שורשים באירופה, הן הקתולית והן הפרוטסטנטית, ושהייתה לאחד ממקורות צמיחתה של תנועת הנאורות באירופה.[6] חוקרים שביקשו להמחיש את מידת השפעתו של אראסמוס ציינו כי וולטר, הכוכב הנוצץ של עידן האורות, היה ככל הנראה הכותב וההוגה היחיד שהשפעתו עוד בחייו על בני דורו הייתה משמעותית כמו זאת של אראסמוס,[7] ואולי יש להוסיף לצד שני אלה את שמו של פטרארקה.

יש המצביעים על כתביו של אראסמוס בנושאי חינוך והתנהגות כתרומתו העיקרית לעיצוב התרבות האירופית. ז'אן קלוד מרגולין, מהחשובים בחוקרי אראסמוס, הסביר כי חותמו של אראסמוס ניכר במיוחד בהשפעתו על חינוך ועל סגנון באמצעות כתבים כדוגמת החיבור על חינוכם של נערים (De pueris instituendis) שראה אור ב-1529, ועל כן ראוי אראסמוס לתואר 'המחנך של אירופה'.[8] 'אין דבר הנלמד טוב יותר מהנלמד כמשחק', הסביר אראסמוס, ומשום כך צריך המורה 'לשוות לדרך הלימוד חזות של משחק'. וכן, 'אין דבר המזיק ממורה שמעורר בתלמידיו סלידה עמוקה מלמידה, קודם שהם בוגרים דיים להעריך את הלימוד בזכות עצמם. תנאי מוקדם ללמידה שיהיה המורה חביב על תלמידיו. בהדרגה, אחרי שיפיקו הנאה מהלימוד בזכות המורה, ילמדו הילדים לחבב את הלמידה עצמה. ממש כפי שמוקירים אנו מתנות רבות משום שניתנו לנו על ידי מי שאנו מחשיבים כידידינו היקרים ביותר'.[9] אלה דברים חדשניים לתקופתם, אבל גם בימינו לא נס ליחה של חשיבה רעננה זו, וראוי היה שיינתן לה, ולמסרים חינוכיים נוספים שאראסמוס הדגיש, מקום בתכנית הלימודים של כל מסגרת להוראת חינוך או להכשרת מורים.

השפעתו של אראסמוס על דורות של תלמידים בבתי ספר אירופיים חלחלה גם באמצעות שיחות חולין (Colloquia familiaria) – דיאלוגים שהוא החל לחבר עוד בימי לימודיו בפריז (בשנים 1495–1499) לצורכי הוראת השפה הלטינית לתלמידים שלימד אז לפרנסתו. מדובר בדיאלוגים שנונים במגוון גדול של נושאים, שבין היתר גם נמתחת בהם ביקורת על העלייה לרגל, על צומות ועל פולחן הקדושים – כל מה שאראסמוס הגדיר כאמונות טפלות. למרות גינויים ואיסורים מצד הכנסייה, הלך וגבר הביקוש לשיחות חולין כספר לימוד בבתי הספר, ובתוך כמאה שנה מאז ראו אור, הן היו לחומר לימוד בסיסי ברחבי אירופה ולאחת היצירות הפופולריות ביותר של אראסמוס – שנייה רק להשבח לטיפשות.[10]

גם כתר של קוסמופוליטיות נקשר לאראסמוס, בעיקר על סמך האמירה 'העולם הזה, המשותף לנו, הוא מולדתם של כל בני האדם', המופיעה בחיבורו קובלנת השלום (Querela pacis) שראה אורב-1517, ועל סמך התבטאויות אחדות דומות לה. היסטוריונים נחשבים ראו באראסמוס מטיף לאחדות המין האנושי ברוח הפילוסופיה הסטואית ואינטלקטואל המכיר ומוקיר עמים אחרים ותרבויות אחרות.[11] הגדיל לעשות הסופר שטפן צווייג, שהקדיש לאראסמוס ביוגרפיה ובה הוא מוצג כהוגה ה'על-לאומיות' שתחליף את רעיון המולדת, וכחוזה אירופה שתהיה מאוחדת בשפה אחת, בדת אחת ובתרבות אחת – אירופה זו שאמורה לשים קץ למחלוקות ולמלחמות. 'ידיד-השלום והראשון שנאבק למענו… הוא, הקוסמופוליט והאירופי המודע הראשון… [ש]לא הכיר בעליונות שום אומה על רעותה…'[12] צריך לומר: הניסיונות לראות באראסמוס מבשר של איחוד אירופי מודרני, כמו גם ההתנסחויות המהללות את הקוסמופוליטיות של אראסמוס, לוקים במידה רבה של אידאליזציה ומתעלמים מיחסו לדתות אחרות ול'אחר'. אראסמוס בז לתרבותם של התורכים ולדתם, בתקופה שהאימפריה העות'מאנית הייתה בשיאה – ולא רק מהפן הצבאי – תקופת הסולטן סולימאן הראשון, שלימים זכה להיקרא 'המפואר'. יחס דומה גילה אראסמוס כלפי הדת היהודית ומאמיניה – רוח הזמן לא פסחה גם עליו. חוקר בכיר של התקופה כתב כי האידאל המודרני של סובלנות היה גורם לאראסמוס לאבד את סבלנותו, וכי הכבוד וההערכה שאנו רוחשים לו ולהגותו מקשים עלינו לייחס לו מידות כגון חוסר סובלנות – דתית או אתנית – כלפי האחר. ועם זאת אין ספק כי עוינותו ליהודים הייתה מתונה מזו של מרטין לותר והרבה פחות מתלהמת.[13] האמונה בעליונותה המוחלטת של הרוח הנוצרית היא יסוד מוסד בחשיבתו של אראסמוס. הנצרות מסוגלת לחלץ את נשמתו של ה'אחר' גם מן הדטרמיניזם של הטבע, הכופה על בני האדם חלוקה לפי גזע ומוצא ועל רבים גם נחיתות אנושית ומוסרית – כפי שאראסמוס מאבחן, למשל, אצל התורכים. בחזון קץ ההיסטוריה שלו יתאחד המין האנושי תחת כנפיה הפרושות של הנצרות, ונסיך נוצרי רודף שלום ינהיג אותו בבטחה בעולם ללא לאומים המאוחד בדת אחת. במכתב ששלח במרס 1527 לז'ואַאו השלישי מלך פורטוגל, ייחל אראסמוס ש'העולם לא יטולטל במלחמות כה רבות, או בהבדלי דעות כה רבים, וכולנו נהיה פטורים מהיהדות ומהפגאניות כאחד. יתר על כן, ישוע ימלוך עלינו ובחסות דגלו נזכה לאושר ולשלווה. ולבסוף, גבולות השלטון הנוצרי יתפשטו למרחקים'.[14]

את השבח לטיפשות (בלטינית – Stultitiae Laus, ביוונית – Encomium Moriae) כתב אראסמוס ב-1509 בשבעה ימים בלבד, אחרי שעזב את איטליה ובעת ששהה באנגליה בבית רעו כאח לו, תומס מור – מחבר אוטופיה ולמדן בזכות עצמו.[15] מהדורת הדפוס הראשונה שראתה אור ב-1511 תוקנה והורחבה פעמים אחדות בחייו שכן אראסמוס הכניס בה שינויים לא מעטים – השמטות ובעיקר תוספות. כך או כך, תוך זמן קצר מרגע שיצא לאור היה השבח לטיפשות לחיבור הפופולרי והמתורגם ביותר של אראסמוס. קלרנס מילר, שערך את הטקסט המקובל במחקר כיום,[16] מונה 41 מהדורות שונות של השבח לטיפשות (בשפת המקור) שראו אור עד כה. רובן הגדול, 36 במספר, הופיע עוד בימי חייו של אראסמוס, ובשבע מהן נערכו שינויים בטקסט – השמטות, תוספות או תיקונים קלים – על ידי אראסמוס עצמו או בידיעתו ובאישורו. בסך הכול, החיבור התרחב באופן ניכר מרגע שנכתב ב-1509 ועד למהדורה המתוקנת האחרונה שראתה אור בחייו של אראסמוס, ב-1532.[17]

זוהי סַטירה משעשעת ונוקבת על הכוח המניע כול – הטיפשות, שמכוחה מתקיימת ומתפקדת החברה האנושית על דפוסי התנהגותה ועל מוסדותיה – נישואים, משפחה, כנסייה, חינוך, ידידות, יחסי גברים ונשים ועוד. בקיאותו המופלגת של אראסמוס במכמני התרבות היוונית והרומית בולטת בכל עמוד בחיבור, וכך גם התחכום היצירתי, הניכר למשל בשימוש בדמויות – חלקן מיתולוגיות, חלקן פרי המצאתו – המואנשות ומוצגות כאחראיות למגוון רחב של מעשי איוולת. האלה טיפשות, הדוברת בחיבור, היא בתו של אל העושר פְּלוּטוּס, החשוב באלים ושעל פיו יישק דבר. לטיפשות בנות לוויה נאמנות: היוהרה, החנופה, השכחה, העצלות, הנהנתנות, חולשת הדעת, עזות המצח, ההוללות והשינה העמוקה. לכולן תפקיד בניצוח על אורחות חייהם של בני האדם. רוח הכתיבה הסטירית של לוקיאנוס, הסטיריקן הרומי, ושל אריסטופנס, מחבר הקומדיות האתונאי, שורה על הדברים. הטקסט עשיר באמרות ובפתגמים יווניים ורומיים שאראסמוס שיבץ בו, כ-50 מתוכם מופיעים בין 4,151 הפתגמים שכונסו על ידו בפתגמים לאלפים. התהדרותו של אראסמוס בפתגמים אלה מורגשת היטב בהשבח לטיפשות, ובתוך כך מאפשרת לקורא להתוודע לטפח מאוצר בלום זה.

'הפילוסופיה של ישוע' ניכרת גם ביצירה זו, המרוממת את המאמין ישר הדרך המתמסר לרוח ובז לחומר, ומוקיעה את מאחזי העיניים ואת רודפי הכבוד, המעמד והבלי העולם הזה, אפילו הם בישופים או אפיפיורים. רוח אנטי-קלריקלית מנשבת בין עמודי החיבור. הסתאבות הממסד הכנסייתי, קלקולי אורחותיו ושחיתות כוהניו מודגשים היטב, ואכן לחיבור נודעה השפעה של ממש על הטענות שגיבש מרטין לותר נגד ראשי הכנסייה הרומית. 'אראסמוס הטיל את הביצה, לותר דגר עליה', הטיחו כנגד אראסמוס אישים בכנסייתו שלו. לא ייפלא כי ברשימת הספרים האסורים שפרסם האפיפיור פאולוס הרביעי ב-1559 – כחלק מצעדי הקונטרה-רפורמציה – נכלל גם השבח לטיפשות, יחד עם חיבוריו האחרים של אראסמוס. האפיפיור האשים את אראסמוס כי כמו לותר וקלווין, הייתה לו יד בהפצת הרפורמציה הפרוטסטנטית וכי אשמתו אינה פחותה משלהם.[18]

בספר שראה אור ב-1980 הפנה מייקל סְקְריץ' את תשומת הלב אל היסוד המיסטי בחלק האחרון בחיבור, וטען כי זהו השיא, הדתי- אמוני במהותו, שאראסמוס חתר להגיע אליו.[19] הדיון בחלק הזה הוא אכן מעמיק ומורכב, ובולט בו השילוב בין תורת האידאות למרכיבים אחרים במחשבה האפלטונית. נדונה הטיפשות האלוהית, היא החכמה הנעלה ביותר שלדרגתה ניתן להגיע רק בדרך של אקסטזה מיסטית. משתמע כי אלוהים אוהב את הטיפשים; כי ישוע גינה את מי ששם מבטחו בחכמה; וכי פאולוס הבין שהטיפשות היא דרכו של אלוהים לקיים את העולם. את הרעיון הזה שאב אראסמוס, כפי הנראה, מתומס אַקווינס, הסכולסטיקן בן המאה ה-13, שכתב על אקסטזה ושיגעון בחוויה הדתית. תובנה זו מתבטאת גם באופן שהחוקרים מחלקים את החיבור לשלושה חלקים עיקריים (אראסמוס עצמו שם בפי האלה טיפשות נאום רצוף שאין בו כל חלוקה).[20] כך חילקתי גם אני: בחלק הראשון, הכתוב ברוח לוקיאנית-סטירית, הטיפשות מסבירה כיצד היא משלה את בני האדם לחשוב כי חייהם נסבלים ואף מאושרים, תוך שימוש מהתל בדמויותיהם ובאורחותיהם של האלים היוונים והרומיים. החלק השני מתווה קווים לדמותם של המאושרים בטיפשותם, בהונאתם העצמית, באהבת עצמם: תאולוגים, נזירים, אפיפיורים ואחרים. ביקורת נוקבת נמתחת כאן גם על מלכים ועל אנשי חצר. שאיפתו של אראסמוס לשלום באה כאן לידי ביטוי: המלחמה היא מפלצתית, ראויה לחיות פרא ולא לבני אדם ודבר בה אינו מתיישב עם משנתו של ישוע. אף על פי כן, מנהיגי הכנסייה מתפנים מכל עיסוקיהם כדי לעסוק במלחמה. בחלק השלישי, במקום סכולסטיקה עקרה, שבעיני אראסמוס מייצגיה הבולטים היו הסקוטיסטים, תלמידיו של התאולוג יוהנס דונס סקוטוּס (Johannes Duns Scotus), מוצג חזון אראסמוס להגעה למדרגת האושר העליונה בדרך של אקסטזה דתית המגלמת טיפשות נעלה. זהו שיאהּ האמתי של חכמת המאמין. אראסמוס מתבסס במידה רבה על פאולוס, שאותו הוא מצטט ומנתח בהקשר זה. חלק זה, בניגוד לקודמיו, אינו כתוב ברוח סטירית או היתולית, לבד מפִּסקה קצרה הנועלת את החיבור.

מה אפוא המשקל הנכון שיש לייחס לחלקו האחרון של החיבור, וכפועל יוצא, כיצד יש לתפוס את החיבור בכללו – האם מדובר ביצירה סטירית-משעשעת בעיקרה, או בחיבור שהוא קודם כול ומעל לכול דתי-נוצרי? החוקרים נחלקו בדעותיהם, וכנגד מי שראה בחיבור פמפלט דתי, היו שטענו כי הבשורה האקסטטית-מיסטית המשתמעת, לכאורה, מהסיפא של החיבור אינה עולה בקנה אחד עם עקרונותיו הנוצריים של אראסמוס.[21] חוקר חשוב של אראסמוס, לוי (A.H.T. Levi), הוסיף וטען כי קשה אמנם שלא להתייחס ברצינות לחלק האחרון של החיבור, אבל קשה גם לקבל כי אין אלה שעשוע ושנינה מצד אראסמוס, כשהוא מטפל בחלק זה במושגים כמו אושר עילאי ואקסטזה. ואם הטיפשות רצינית למראה, אין זה אלא משום שזו דרכה להשתעשע וללגלג על עצמה.[22] יהיו מן הסתם גם מי שיסתמכו על חכמת ההמונים כדי לקבוע שמדובר בחיבור משעשע וסטירי ולא בפמפלט דתי – כך הרי קראו אותו דורות של קוראים. אבל האם חכמה שכזאת, או קונסנזוס שהתקבע, הם שצריכים להכריע? יוהנס טרפמן סבור כי אין די באלה כדי לבטל את הפרשנות הדתית של סקריץ' ושל האחרים בעקבותיו, אבל יש בהם כדי להציב אותה בפרספקטיבה המתאימה, 'שאם לא כן עלינו לקבל כי תגובות הקוראים במהלך חמש מאות שנות קריאת החיבור לקו באי הבנה חמורה'.[23]

מה הייתה עמדתו של אראסמוס עצמו בעניין זה? כפי שכבר צוין, הוא מלכתחילה לא התייחס לחיבור כאל יצירה תאולוגית מעמיקה. לדעתו היה זה חיבור שולי בהשוואה לעבודותיו התאולוגיות הגדולות, כמו למשל מהדורת הברית החדשה או כתבי אבות הכנסייה שהוא פרסם. לכן הוא חש אי נוחות מסוימת מההתלהבות שהתקבל בה החיבור, שהוא הגדירו כ'ספרון משתטה' (“libellus sic nugatur”), ומשום כך הורה, בכוונת מכוון, לכלול אותו בין כתביו שעניינם אתיקה.[24] ואכן, מבין תשעת המדורים (ordines) שקוטלגו בהם כל כתבי אראסמוס למהדורותיהם השונות, נכלל השבח לטיפשות במדור האתיקה (המדור הרביעי), לצד כתבים אתיים מובהקים כמו חינוכו של נסיך נוצרי (Institutio principis christiani) שראה אור ב-1516 וקובלנת השלום. אם מחשיבים אפוא את עמדתו של אראסמוס כי מדובר בשעשוע אינטלקטואלי, מתחזק הרושם כי למרות היסודות האתיים והתאולוגים הברורים המצויים בה, מדובר ביצירה שנכתבה ביסודה כיצירה ספרותית-סטירית. יוהאן הוּיזינחָה, היסטוריון רב זכויות ובן ארצו של אראסמוס, היטיב להעריך את השילוב הייחודי המתקיים בה: 'בין עבודותיו של אראסמוס יש שמצטיינות יותר בלמדנות מאשר השבח לטיפשות, אחדות משתוות לה או אף עולות עליה בהשפעתן בזמנו, אבל מכולן רק היא זכתה לחיי נצח. כי רק כאשר התלווה הומור למחשבתו, היא נהייתה עמוקה באמת. בחיבור זה העניק אראסמוס לעולם דבר מה שאף אחד אחר לא יכול לתת'.[25]

מהדורת 1515 של השבח לטיפשות, שהופקה בבית הדפוס של יוהנס פרובן (Johannes Froben) בבאזל, כללה בפעם הראשונה בשוליה פירוש המיוחס לגֶרַרדוּס ליסטְריוס (Gerardus Listrius), רופא ומלומד הולנדי שהיה מקורב ביותר לאראסמוס. ליסטריוס פירש את הטקסט על בסיס הערות שהשאיר אראסמוס, אך לא ניתן לקבוע בדיוק מי מביניהם כתב כל דבר. סביר להניח כי את ההערות שמופגן בהן ידע רפואי מדוקדק יש לייחס לליסטריוס, ואילו הערות מפורטות המתייחסות לטקסטים תאולוגיים הדורשים התמחות, נכתבו בידי אראסמוס. במהדורות מאוחרות יותר, ובמיוחד באלה שהופיעו ב-1516 וב-1532 אצל פרובן, ניתן לזהות ביתר קלות את קולמוס הפרשן של אראסמוס. לכך יש להוסיף כי ליסטריוס עזב את באזל ב-1516, עובדה המחזקת את הסברה כי באותן שנים ידו של אראסמוס היא שהכניסה שינויים, ובעיקר תוספות, בהערות הפרשנות.[26] כך או כך, מאז 1515 ועד תחילת המאה ה-18 הפך הפירוש של ליסטריוס לחלק בלתי נפרד מהחיבור וליווה את הטקסט בכל מהדורה והדפסה.[27] תהיה זו רשלנות לתרגם את השבח לטיפשות בלי להסתייע בליסטריוס – לא אחת אין זה אפשרי להבין הבנה שלמה משפט או פסקה בלי להיעזר בפירושו. מתרגם הפוסח על ליסטריוס דומה למי שמעיין בחומש מחמשת חומשי התורה ומדיר עצמו מפירושו של רש'י – הדבר אפשרי כמובן, אך לא רצוי. ואכן, בתרגום זה נעזרתי בליסטריוס ולעתים, על פי הצורך, מצאתי לנכון להתייחס לפירוש שלו בהערות השוליים המלוות את הטקסט.[28]

תוספת נאה שליוותה, ולעתים קרובות עדיין מלווה, את הטקסט של השבח לטיפשות היא איוריו של הצייר הנס הולביין הצעיר. שמונים ושניים האיורים שהולביין יצר ב-1515 לצורך איור עותק אחד בלבד (הספר שמור עדיין בבאזל), היו מוכרים אז לאוהבי ספר מעטים בלבד. ב-1676 החלו האיורים להופיע במהדורות רבות שהודפסו שוב ושוב במשך השנים. איורי דמותה של הטיפשות, המעוטרת אוזני חמור ועוטה מצנפת לצנים שפעמונים בשני קצותיה, הפכו לסימן היכר – כמעט סמל מסחרי. לאיוריו של הולביין נוספו עם הזמן חיקויים שונים וגם גרסאות מקוריות של אמנים אחרים, אך במיוחד אלה של הולביין הפכו מזוהים עם חיבורו של אראסמוס, ואף ניתן לומר כי תרמו לפרסום המאייר.[29]

תודות: לעורכת מרב מילר שביצעה חריש עמוק של עריכה ותיקון – בלעדיו לא הייתה עבודה זאת נכונה על כנה. לד'ר צור שלו ולפרופ' יוסי ציגלר על התמיכה והעידוד. לפרופ' מירי אליאב-פלדון על המלצותיה ועל עצותיה הטובות. לד'ר חנן יורן שניאות לקרוא את כתב היד. לפרופ' קלרנס מילר שנענה והאיר סוגיות שהפניתי אליו במהלך התרגום. מהדורת השבח לטיפשות שבעריכתו (ASD, 1979), על ההערות והמבוא שהוסיף, היא נקודת מוצא לכל התייחסות טקסטואלית לחיבורו של אראסמוס. ואחרון חביב, לישראל כרמל שקיבל עליו בחפץ לב וברצון טוב להוציא לאור ספר זה. יבואו כולם על הברכה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השבח לטיפשות”