החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

השבים בדמעה

מאת:
הוצאה: | 2018-01 | 379 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

הירידה מהארץ בתקופת המנדט הבריטי היא אחת התופעות העלומות והטעונות ביותר בתולדות היישוב. כשישים אלף איש עזבו, אך מעט מאוד נכתב על כך; זאת משום שההיסטוריוגרפיה הציונית ראתה בתופעה סטירת לחי למאבק הלאומי והציגה אותה כתחום שאינו ראוי למחקר. ספר זה מבקש לחשוף תופעה שהיא חלק מהותי מהההיסטוריה הישראלית. בתולדות היישוב שרר תמיד מתח בין מי שהלך בשדות לבין מי שפסע לאטו אל הנמל, בין מי שחרש ובנה לבין מי שארז והפליג; דברי ימי היישוב ייוותרו חסרים אם נעלים עין מן "היורדים" בסיפור הציוני.
ספר זה ממוקם בתפר שבין ההיסטוריה, הסוציולוגיה והדמוגרפיה, והוא פותח "מרחב זיכרון" חדש ומפתיע; זאת בהתאם להשקפת הזרם החברתי בהיסטוריה,  הבוחר למקד את חקירתו דווקא בשוליים הנשכחים, בקבוצות המוחלשות, בסיפורים שהודרו מן ההיסטוריה.

ד"ר מאיר מרגלית הוא מרצה במכללה האקדמית אונו, עוסק בחינוך, זכויות אדם ומדיניות אוּרבנית בירושלים.

מקט: 4-249-50518
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

הירידה מן הארץ בתקופת המנדט הינה אחת התופעות העלומות והטעונות ביותר בתולדות היישוב. מצד אחד, מדובר בתופעה טבעית לארץ הגירה בכלל ולחברה בשלבי התהוות בפרט. מצד שני, בהקשרה הציוני, מדובר במעשה מביש, קלון, הפניית עורף למאמץ לתחיית האומה.

 

בטענה זו פתחתי את הדוקטורט שלי לפני כעשור, ומאז הגשתו נוספו מחקרים רבים למדף הספרים העוסקים בתולדות היישוב בתקופת המנדט, ובכלל זה בתופעת העלייה לתקופותיה,[1] ואולם למעט פרק אחד בספר של גור אלרואי, העוסק בהגירה בראשית המאה העשרים,[2] פרשת הירידה מן הארץ בתקופת המנדט, שמהווה במידה רבה את צדו השני של אותו מטבע, עדיין בולטת בהיעדרה. 'על נימוקי העוזבים לא נכתבו ספרים כמו שנכתבו על נימוקי הנשארים', כתבה אניטה שפירא, משפט אשר עורר את סקרנותי ושלח אותי להתעמק בסוגיה.[3] הנושא נעלם אפילו מן המחקר הדמוגרפי, ולמעט החיבור החלוצי של צבי סובל משנת 1986 על ההגירה מ'הארץ המובטחת',[4] לא נכתב עליו דבר. קיימות שתי סיבות לכך: הראשונה – הירידה נתפסת כאקט של חולשה אישית ולא כביטוי לתופעה חברתית הראויה למחקר. השנייה – ההיסטוריוגרפיה היישובית עוסקת באופן טבעי בתהליכים ובפרשות אשר הובילו להקמת המדינה ומתמקדת בתנועות ובאירועים שתרמו תרומת-מה להגשמת החזון הציוני, בעוד שהירידה נחשבת לסטייה מהקו הציוני, אנטיתזה לרעיון המכונן, סטירת-לחי למאבק הלאומי, ומשום כך היא נתפסת כנושא שאינו ראוי להתייחסות מחקרית.[5] מעניין להיווכח שתופעה זו אינה ייחודית להיסטוריוגרפיה הישראלית. דרק פנסלר כותב ש'מדינות קטנות' נוטות לכתוב היסטוריה שמדגישה את הנבדלוּת הלאומית (national distinctiveness) שלהן ומוסיף שההיסטוריונים בארצות שזה עתה קיבלו את עצמאותן, 'נותרים מחויבים לתהליך המנטלי של בניית אומה', ומשום כך מתקשים להכיל פרקים שסוטים מן הקו הלאומי.[6] תומס נאיל בוטה יותר בנדון – 'אין זו עובדה שהיסטוריית ההגירה נעשית א-היסטורית, כפי שטוען הֶגֶל; אופיין והתנהגותן האלימה של מדינות הם שעושים את ההגירה א-היסטורית'.[7] לנוכח אותה התעלמות, ודווקא משום כך, המחקר הנוכחי שואב את נחיצותו!

 

ספר זה מבקש לחשוף פרשה שבין אם נרצה ובין אם לאו, מהווה חלק אינטגרלי מההיסטוריה הישראלית, ומשום כך, כדברי נורית גרץ: 'חלה עלינו חובת הידיעה, חובת הסיפור המלא, שהרי היום אנו יודעים: אין סיפורים נשכחים, יש רק סיפורים מבעבעים שיילכו וימשיכו לבעבע עד שלא יסופרו'.[8] בנוסף, נבקש לתקן עוול היסטורי, או מוטב לומר, 'לעשות צדק היסטורי' עם מגזר שלם של אנשים מודרים, שלמרות שבדימוי הלאומי נתפסים כ'נפולת של נמושות', ראויים לדף או שניים בדפי ההיסטוריה. יתרה מזאת, אני סבור שבלא הקשבה לסיפור היורדים, לא נוכל לקבל תמונה מלאה של קורות היישוב בתקפת המנדט. היורד אינו תופעה מנותקת מהיישוב, אלא חלק ממנו, תולדה של מצב נתון, קורבן של תנאים אובייקטיביים וחלק אינטגרלי מהסביבה שבה פעל עד רגע עלייתו לכבש האונייה. תולדות היישוב נמתחות בין מי שהלך בשדות לבין מי שפסע לאִטו אל הנמל, בין מי שחרש ובנה לבין מי שארז והפליג, בין מי שנטע ובין מי שעקר עצמו לדעת. לכן, קורות היישוב ייוותרו בלתי שלמים אם לא נצרף את היורדים לסיפור השלם.

מחקר זה טוען שגם מסיפור היורדים יש מה ללמוד: על התנהלות היישוב, על התמודדות ההנהגה עם משברים, על היחס בין ותיקים ועולים, על פרשות כואבות, כגון הניסיון להיפטר מאלה שנחשבו למעמסה כלכלית על היישוב, המכונים אצלנו 'יורדים בעל-כורחם', על המתח והתחרות עם ארגוני סיוע ליורדים, ועוד נושאים המאירים באור חדש את תולדות היישוב, ואף את היחס בימינו אנו כלפי היורדים לסוגיהם. שהרי ההיסטוריה של תקופת המנדט – בדומה בעצם לכל פרק היסטורי – הינה בתהליך בלתי פוסק של פיתוח והבניה, וככל שנכניס לתוכה מגזרים חדשים, כך היא תשנה פניה ותרחיב את אופקיה.

 

מבחינה זו, ניתן לשייך את המחקר שלפנינו לזרם המכונה 'היסטוריה חברתית', זרם הפונה לשוליים הנשכחים, המקשיב לקבוצות המוחלשות שליוו את הקמת המדינה ומתבונן בספסלים האחוריים של ההיסטוריה. מיכאיל בחטין כתב כי בלא הקשבה לצחוק העממי בימי הביניים, לא נוכל להבין לאשורה את התרבות האירופית.[9] ז'אק אטלי כותב שעל מנת להבין את החברה העכשווית, צריך להקשיב ולפענח את הרעשים העוטפים אותנו.[10] אנו נטען שבלא הקשבה לכאב היורדים בתקופת המנדט, לא נוכל להבין לאשורן את תולדות היישוב ואף לא את החברה הישראלית שהתגבשה אחריה.

משום כך, במהלך הכתיבה הקדשתי תשומת לב רבה להתרשמות הסובייקטיבית של היורדים, התחברתי לקולם והקשבתי רוב קשב לטענותיהם ולנימוקים שהעלו בבואם להסביר את סיבות ירידתם. אמנם, יש לתת את הדעת לקשיים המתודולוגיים שגישה זו מעלה, במיוחד כשמדובר בסוגיה כה בעייתית מבחינת המקורות העומדים לרשותנו, אך מחקר זה יוצא מההנחה שעובדות היסטוריות כוללות הרבה יותר מאשר מאורעות, מאמרים, נאומים, מסמכים, או הכרעות שקיבלו מוסדות פוליטיים, ובמילותיו של זאב שטרנהל: 'עובדות הן גם המסגרות המושגיות שבתוכן פעלו כוחות חברתיים, אמונותיהם ודעותיהם של בני אדם, המיתוסים החברתיים השכיחים, תפיסתם של בני אדם את הטוב והרצוי'.[11] גישה זאת עדיין בחיתוליה, אך היא הולכת ופורצת דרך מאז שהַיידֶן וייט (White)  יצא חוצץ נגד 'הפטישיזם של התעודות' בראשית שנות השבעים. בעשורים האחרונים קמו חוקרים אשר קוראים תיגר על הדיכוטומיה בין היסטוריה המתבססת על מסמכים רשמיים ובין היסטוריה בעל-פה, מיתוסים, מסורת ופולקלור, אשר הפכו למקורות לגיטימיים בחקר ההיסטוריה ונכללים בכתיבה של היסטוריונים 'פרופסיונליים' אשר נעשו מודעים לקיומן של מתודות שונות לחקר העבר.[12] אכן, הגישה ההיסטוריוגרפית, אשר שמה את מלוא יהבה על מסמכים ותעודות כתובות, הגיעה לנקודת רוויה, וזו העת להקשיב גם לשתיקות ולא רק לנוכֵח ולגלוי.[13]

 

אכן, ספר זה מתעקש להקשיב לקולם של יורדים, למרות שניכר כי דבריהם עטופים בנימה אפולוגטית ומחמירה עם התנאים בארץ ועם המוסדות הלאומיים אשר, לטענתם, הכשילו את קליטתם. אף-על-פי- כן, אנו נתייחס לעולם הדימויים של היורד כאל נתון מכריע, גם כשהדברים אינם עולים בקנה אחד עם הנתונים האמפיריים של התקופה. זאת, מתוך ההנחה שברמת הפרט, הירידה הושפעה יותר מתפיסות סובייקטיביות מאשר מנתונים כלכליים אובייקטיביים. אם יורד כותב שנאלץ לעזוב את הארץ מחמת רעב, נתייחס לטענתו כלשונה, גם אם הנתונים המקרו-כלכליים של התקופה מראים שבאותה שעה היישוב לא ידע רעב. כאשר נמלטה משפחת מנדלסון מן הארץ בשנת 1942, שעה שהארמיה של רומל הגיעה לפאתי הארץ, בנימוק ש: 'לא נמלטנו מזעמו של היטלר בגרמניה כדי ליפול טרף לזעמו בפלשתינה'[14] אנו לא נבדוק אם מבחינה צבאית החשש היה מוצדק, כפי שלא נבחן את צדקת הנימוקים האידאולוגיים של ההיסטוריון הנס קוהן שכתב לבובר בשנת 1929 שהוא עוזב את הארץ משום שהציונות הידרדרה ללאומנות בלתי נסבלת, ומשום כך 'מכאן לא נוכל להמשיך הלאה בלי להתנכר לכל העקרונות שלנו'[15] זאת, אף שאנו מכירים את אותם דברי רכילות האומרים, כי לוּ היה מקבל משרה באוניברסיטה, היה נשאר בארץ למרות הלאומנות. כשהסופר ארתור קסטלר כותב שעזב את הארץ, משום שאינו מתחבר לשפה העברית, שאותה כינה 'שפה מאובנת אשר החיו אותה באונס ובגלל קדמוניות המבנה ואוצר המילים שלה, אין היא כשרה לחלוטין לשמש כלי ביטוי למחשבה חדישה של האדם בן המאה העשרים',[16] אין בכוונתנו לפתוח בפולמוס פילולוגי עם נכונות טענותיו, וּודאי שלא להתווכח עם אלה האומרים שלא השפה החזירה אותו לגולה, אלא העבודה המפרכת והשמש הקופחת. את החרדים שעזבו בטענה שהמתירנות שהחדירו החלוצים הפכה את הארץ 'לקן החופשיות ומרכז ההפקרות' עד כי נוח יותר להמשיך לקיים מצוות בחצרות חסידים באמריקה מאשר בארץ-ישראל, לא נשאל האם בחו'ל ההפקרות פחותה.[17] וכשהסופר המחונן לוי אריה אריאלי עזב לאמריקה בשנת 1923, משום ש'יש אנשים בארץ-ישראל החפצים בביטולי', לא נאמר עליו 'פרנואיד'.[18] חשיבותה של תפיסת המציאות הסובייקטיבית של היורד, על כל מורכבותה וסתירותיה, מתבטאת בכך שטענות אלו טמונות בתודעה של יצור חי, והאפקטים שאלה יוצרות הם ריאליים לכל דבר ועניין, או כפי שכותב עמוס עוז – 'הלא בסך הכול, הכול מציאותי, גם השקר הוא מציאותי – לא עובדתי, לא אמיתי, אבל מציאותי… בין היתר, מפני שהיו להם תוצאות בעולם המעשים'.[19] ברוח זו, הגישה המנחה אותי בהקשבה לדברי היורדים היא אפוא 'אתנוגרפית' במהותה – בין אם נכונים או מדומיינים, דבריהם הם כלי חיוני להבנת החברה ותרבותה. טוב להטיל ספק, ומותר אף להיסחף בתהיות פילוסופיות נוסח 'האם יש לתת אמון לשפה באשר היא?' אבל כדי להתחבר ליורדים, המושגים אמת/שקר מיותרים – דברי היורד, ריאליים או מטפוריים, משקפים את ניסיונו האישי, ומאירים תקופה היסטורית, שאחרת נתקשה להבין. בהשראת המושג מיתופלאה (mythoplea), שתבע רומן כצמן לחקר זרמי עומק בספרות, אפשר לטעון שדברי היורדים מהווים סינתזה של מיתוסים וטענות ריאליות או דברי תוכחה, ואלו הם כלים חיוניים לחדירה למעמקי ההיסטוריה של היישוב ולקבלת תמונה שלמה של המציאות באותה שעה. הנה כי כן, אנו נכנסים מעט לשטח האפיסטמולוגיה, הלינגוויסטיקה ואולי גם המטפיזיקה, ויש בדבר סיכון, שהרי אחד הדברים המשותפים להיסטוריונים ולסופרים, כותב עמוס עוז, הוא שבדרך-כלל הם אינם מצליחים לצאת בשלום משדות אלה.[20]

 

עם זאת, כפי שנהוג בכל מחקר אקדמי, יש להסתייג ולומר: בשעה שבחנתי את נרטיב היורדים, כפי שנרשם בזיכרונם, בעיתונות, או נמסר לאנשי המחלקה לעלייה של ההנהלה הציונית, התייחסתי אליהם בזהירות רבה, בידיעה שעדותם מתעתעת, חלקית, ותמיד סובייקטיבית, שטמונים בה עקבות של דברים שאף היורד אינו מודע להם, בדיוק כפי שבכל תעודה היסטורית או ספרותית נמצאים 'עקבות של המודחק, של המחוק, של מה שאינו רוצה להיאמר או אינו יכול כלל להיאמר'.[21] על כן, נשמרת כאן ההבחנה בין 'נימוקים אובייקטיביים' לבין 'נימוקים סובייקטיביים' וכן ההבחנה בין 'נימוקים גלויים', שאינם תמיד בהירים בשל נטיית היורד להסתיר את הסיבות האמיתיות להגירתו, לבין 'נימוקים סמויים', השוכנים לרוב עמוק בתת-ההכרה של היורד ולא תמיד צפים מעלה. בסופו של דבר, הרי כל הנימוקים הללו בעולמו של היורד – אובייקטיביים וגלויים; סובייקטיביים וסמויים – פעלו בו-זמנית, במשולב, והשפיעו הדדית זה על זה. מבחינה זו, מחקר זה מתנהל על-פי הכללים המקובלים במחקר האיכותני, קרי – 'תוך כדי דיאלוג מתמיד ובלתי צפוי בין חשיבה מושגית-עיונית לבין נתוני השדה הנחקר'.[22] ג'רמי ברונר טוען כי מה שקובע האם סיפור הוא 'היסטורי', הוא ההיגיון הפנימי של הנרטיב וההקשרים הרחבים שלו, ואלה משמעותיים יותר מאשר הקטגוריות של אמת או שקר.[23] מכאן שחקר היורדים מחייב להשתחרר מהגישה הבינרית האומרת שהתשליל הערכי של האמת הוא 'השקר'. אין אמת אובייקטיבית: 'אמת דיברת' זאת האמת הסובייקטיבית של הדובר.

לכן, שומה עלינו להקשיב בזהירות, להצליב ולאמת נתונים, אבל תמיד מתוך גישה של 'כבדהו וכבדהו'. עדותו של היורד היא תעודה ככל התעודות, חומר גולמי נטוע בזמן, 'מחוז זיכרון', חלק מקורפוס בלתי נדלה של ממצאים שבלעדיהם לא נשכיל להבין את העבר, ממצא טקסטואלי לא פחות חשוב מכל מסמך רשמי מקוטלג בגנזך ממלכתי או בארכיונים שהוקמו על-ידי 'האליטה' כדי לשמר את הנרטיב המקודש לה – כלומר, את ההגמוניה שלה. אשר על כן, הקשבה ליורדים היא חלק מתהליך של דמוקרטיזציה והפנמת ערכים של זכויות אדם שמאתגר את העולם האינטלקטואלי בעידן החדש, ובלעדיו לא ניתן לכתוב על העבר וגם לא לקיים את ההווה. 'המחקר צריך עדיין להשתחרר מצמידות יתרה לאידאולוגיה של מגשימי הציונות ולפלס לו דרך משלו', כותב שמואל אלמוג בהתייחס לחקר הציונות והיישוב.[24] אשר על כן, היסטוריוגרפיה של היישוב, כזו המסוגלת להכיל את סיפור היורדים, היא היסטוריוגרפיה עשירה יותר וגם דמוקרטית יותר.

 

ולא רק ביורדים עצמם עוסק המחקר שלפנינו, שהרי גם לפריפריות יש פריפריות. אנו נרחיב את המעגלים ונתחקה אחר שני מעגלים פריפריאליים נוספים של תושבים שסובבו את מעגל היורדים. המעגל הראשון מתייחס ל'יורדים בעל כורחם', מקרים סוציאליים וחולים כרונים אשר נאלצו לעזוב את הארץ שלא מתוך בחירה, אלא מכורח הנסיבות ובעידוד ההנהלה הציונית. המעגל השני הוא מעגל 'המשתוקקים לרדת", אלה שרצו לעזוב את הארץ אך לא הצליחו לממש את רצונם מסיבות תקציביות או ביורוקרטיות. ולא זו בלבד, אלא שנוסיף ונעקוב גם אחר ייסוריהם של היורדים שנתקעו חסרי כול בנמלי אירופה השונים, כגון נמל טריאסטה או קונסטנצה, או בתחנות רכבת בטשרנוביץ או בבוקרשט, בלי יכולת להגיע למחוז חפצם בשל העדר מימון להמשך הנסיעה אל יעדם או משום שהשלטונות אסרו עליהם הכניסה.

השתדלתי להימנע משיפוט אישי, ואולם ספר המעניק במה ליורד מקבל גוון שיפוטי בין אם נרצה בין אם לאו, ועל כך אני מרחיב בפרק האחרון. כך או אחרת, פרשת 'היורדים' מאירה את קורות היישוב באור חדש, ביקורתי ושונה מזה המקובל עד עתה, ומבעד למשקפיים של היורדים, היישוב מצטייר באופן שלילי מאוד.

***

כאמור, במרכז המחקר ניצב 'היורד', אך אני מבקש לעסוק בירידה מן הארץ בעוד שלושה ממדים: העובדתי, המוסדי והנורמטיבי.

 

הממד העובדתי: שחזור התמונה הדמוגרפית ועקומת הפריודיזציה של גלי הירידה מגלה כי, על-פי ההערכות השונות, ירדו מן הארץ במרוצת שנות המנדט בין 40 אלף ל-70 אלף איש, תלוי בשיטת החישוב. התופעה נמשכה לאורך כל שנות המנדט, אך ניתן לזהות ארבעה גלים בולטים ואלו הם: 1924-1923, 1927-1926, 1936-1939, 1948-1945. גלים אלה נוצרו בעקבות עליות גדולות, והתופעה אינה מפתיעה, שהרי המחקר הדמוגרפי הוכיח זה מכבר שבתקופות של עליה רחבה, בעיקר כזו שלא מביאה עמה הון עצמי, חלק משמעותי מהמהגרים חוזרים לארצות מוצאם.[25] הגירה בשיעורים כאלה אינה חריגה בתחום הדמוגרפיה הכללית, והיא אפילו נמוכה בהשוואה לאיטלקים או לספרדים שהיגרו לדרום אמריקה וחוזרו לארצם בשיעורים של 50-40 אחוז.[26] בזכות התרבות הארגונית הבריטית, עומדים לרשותנו נתונים מסודרים מכל אחת מתחנות המעבר בארץ, שם נרשמו בקפדנות אופיינית הנכנסים והיוצאים בגבולות. נתונים אלה, למרות כל הליקויים שהתגלו במהלך השנים, מאפשרים לשרטט תמונה די אמינה של פרופיל היורדים, שנות שהותם בארץ, יעדי נסיעה, מעמדם התעסוקתי ועוד נתונים, שבהצטרפם יחד מאפשרים להרכיב את הפאזל הדמוגרפי לאשורו.

 

הממד המוסדי: בתחום זה המחקר העלה שבכל הנוגע להתמודדות עם הירידה, מֵעבר להצהרות ולגינויי סרק, הנהגת היישוב התאפיינה בחוסר אונים מוחלט, רפיון ואוזלת-יד, המוכּרים לנו מתסמונת 'הבעיה הבלתי פתורה', ולפיה מוטב לא לעסוק בבעיה שאין ביכולתנו לפתור. למען האמת, גם בכך אין משום הפתעה – ההנהגה לא הצליחה להשתלט על העלייה, ומדוע שתצליח להשתלט על הירידה?! לא פלא אפוא שמצאנו יותר מאבקים פנימיים בין מוסדות פנים-יישוביים שונים או בין המשרדים הארץ-ישראליים בגולה לבין ההנהלה הציונית בארץ, שהטילו זה על זה את האשמה במשבר, מאשר מאמץ משותף לבלום את התופעה עצמה. מה שבכל זאת הפתיע היא הנוקשות שבה פסלו על הסף כל אפשרות שארגונים יהודיים בינלאומיים יעניקו סיוע ליורד; והכוונה לווטו שההנהלה הציונית הטילה על פתיחת משרדים של ארגון האיאס לשם הכוונה וסיוע ליורדים בדרכם לחו'ל. אגב כך נבחן במחקר גם המקום שתפסה הירידה בין השיקולים הגלויים והסמויים שעמדו מאחורי תהליך קבלת ההחלטות בסוגיות קרדינליות בתחום העלייה והקליטה, כגון קצב העלייה, סלקציה של עולים רצויים, מסלולי קליטה וכדומה.

 

הממד הנורמטיבי: כאן המחקר מתחקה אחר היחס הערכי לירידה על-פי חלוקה מגזרית והשפעתה על גיבוש הזהות הקולקטיבית של היישוב. מצאנו כמה הבחנות מעניינות ומפתיעות באשר ליחס האמביוולנטי שבין אידאולוגיה ומציאות. אכן, הירידה, יותר מכל מעשה אחר, פגעה בלב-לבו של האתוס הציוני, ואולם מתברר שאתוס לחוד ומציאות לחוד – ובעוד היחס ל'ירידה' כתופעה חברתית ולאומית היה נוקשה, מתריס, ונקבע לפי פרמטרים אידאולוגיים חד- משמעיים, הרי שהיחס ל'יורד', כלומר לאיש עצמו, על כל חולשותיו ותלאותיו, היה רך יותר, אדיש במידת-מה, ולעתים ניכרה בו מידה מסוימת של אמפתיה שלא היינו מצפים לה מחברה בעלת מטען אידאולוגי כה משמעותי. בדיוק כפי שבימינו נהוג לומר שהישראלים 'אוהבים את העלייה אך לא את העולים', כך שללו ביישוב את הירידה אך לא את היורד. הירידה פסולה, אך היורד לא בהכרח. למען הדיוק, היישוב ידע להבחין בין 'היורד מהמחנה שלי', שלמצוקותיו גילו הבנה רבה, ובין 'היורד מהמחנה השני', שכלפיו לא חסכו דברי גנאי. במחנה הפועלים גידפו את היורד הבורגני לא פחות משביקרו העירונים בתל-אביב או בני המושבים את היורדים הבאים מקרב מחנה הפועלים. ואולם, כך או אחרת, הבחנה זו מבליטה את חולשתו של המרכיב האידאולוגי בתוך היישוב, או מוטב לומר, הגמישות האידאולוגית, הפרגמטיזם, והנכונות להתפשר עם המציאות המשתנה, להלך בין הטיפות, על מנת לשמור על שפיות הדעת. מכאן שבשיח הממסדי ובפובליציסטיקה, הירידה עוררה רגשות עזים, אבל בשיח היומיומי הנושא לא הוציא אנשים מגדרם, אפילו לא בשנות העשרים כאשר היישוב עמד על בלימה, וכל זוג ידיים נדרש לשם ביצור האחיזה על הקרקע, קל וחומר בשנות השלושים והארבעים. ממצא זה, כאמור, מפתיע לנוכח ההנחה המקובלת בהיסטוריוגרפיה הציונית שמתארת את היישוב בתור חברה מגויסת ועמוסה תכנים אידאולוגיים.

***

ראוי לציין כי מבחינה מתודולוגית, המחקר לוקה בחוסר פרופורציה בין החומר העוסק בשנות העשרים ובין החומר המצוי משנות השלושים והארבעים. הסיבה נעוצה בכך שבשנות העשרים הירידה הייתה טראומטית הרבה יותר מאשר בשני העשורים הבאים, משום מספריה המבהילים, והן משום התחושה שהמפעל הציוני כולו נמצא בפני קריסה. שנת 1927 הייתה שנה של הגירה שלילית, שבה ירדו יותר אנשים מאשר עלו, ועל כן, מטבע הדברים ההתעסקות הציבורית בסוגיית הירידה הייתה אינטנסיבית הרבה יותר. לעומת זאת, ממחצית שנות השלושים ועד סוף שנות הארבעים מספר היורדים היה מצומצם יותר בשל המלחמה העולמית, סגירת יעדי הגירה והסכנה הכרוכה בהפלגה בין-יבשתית. בנוסף לכך, באותן שנים היישוב חש שחלפה הסכנה הקיומית ושהמדינה היהודית נמצאת במרחק נגיעה, ולכן הירידה לא עוררה את אותה דאגה קדחתנית כבשנות העשרים ולא הותירה חומר ארכיוני באותה כמות כבעשור הקודם. מכאן שנוצר רושם דיספרופורציונלי עד כי התלבטתי אם לשנות את הפוקוס במחקר ולהתמקד רק בשנות העשרים. בחרתי בכל זאת להתפרשֹ על פני כל תקופת המנדט אחרי שנוכחתי לדעת שהמידע המצוי בחומרים ארכיונים משנות השלושים והארבעים מאפשר לקבל תמונה ברורה של התהליכים שחלו באותה תקופה, ובשים לב שהמניעים, הגורמים והתהליכים שפעלו בשנות העשרים פעלו גם בשנות השלושים והארבעים. חומר היסטורי חשוב שלא עלה בידי להשיג מצוי בארכיון של סוכנות הסעד של האו'ם (UNRRA) היושב בניו יורק ומכיל אינפורמציה רבה על אודות יהודים שהגישו בקשות לרפטריאציה בשנים 1948-1945. חומר זה עשוי היה להוסיף תובנות מעניינות בנוגע ליהודים שביקשו לעזוב את הארץ באותה שעה קריטית בתולדות היישוב, גם אם לא מימשו את ירידתם.

שורשי המונחים 'יורד' ו'ירידה'

השימוש במונחים 'יורד' ו'ירידה' הנהוגים בספר זה מחייב הסבר, שכן מקובל לחשוב שהם אנכרוניסטיים, משום שבתקופת המנדט לא נהוג היה להשתמש בהם באופן שוטף, ובמקומם היו מקובלים מונחים חלופיים, כגון 'היציאה מן הארץ' או 'העוזבים את הארץ'.

 

ואולם, מעקב אחר הפובליציסטיקה של התקופה מלמד שכבר בראשית שנות העשרים נהוג היה להשתמש במונח ירידה במובן המקובל גם היום. גור אלרואי מציין, כי החל משנות העשרים הטרמינולוגיה הרווחת ביישוב עברה מהפך והפכה שיפוטית הרבה יותר מזו שהייתה נהוגה עד אז. הסבר לאבחנה זו מצוי בשינוי במצב הגיאו-פוליטי שנוצר באזור בתום מלחמת העולם והתחושה הרווחת אחרי הכרזת המנדט, שסלולה הדרך להגשמת החזון הציוני, תחושה שהעלתה את מפלס הפוליטיזציה ביישוב וגרמה לחידוד המסרים האידאולוגיים, כולל היחס ליוצאים מן הארץ, והכנסת מונחים טעונים לשימוש יומיומי. השינוי התודעתי גרר אחריו שינוי טרמינולוגי וחוזר חלילה, עד כי גור אלרואי רואה בהכנסת המונח 'ירידה' ללקסיקון היישוב בשנות העשרים, על המשמעות השלילית שדבקה בו, 'דוגמה מובהקת לגיוס השפה למטרותיה של תנועה לאומית'.[27]

 

ואכן, כבר בראשית שנות העשרים אנו מתחילים לראות את המונח 'ירידה' בעיתונות בת הזמן, אם כי במשמעות מעורפלת מעט. הביטאון הראשון שמשתמש במונח הוא הפועל הצעיר אשר כבר בינואר 1921 פרסם מאמר, פרי עטו של א. ביין, שם נכתב: 'כולנו שואפים כי בחברתנו לא יהיו רחוקים וקרובים, עולים ויורדים, מקורבים ומרוחקים'.[28] ואם עדיין לא ברור לחלוטין שהכוונה ליורדים שעוזבים את הארץ, הרי שחודש מאוחר יותר, מפרסם באותו ירחון צבי ליברמן כתבה העוסקת בעלייה, ושם הוא כותב כי נמל יפו מלא בני אדם 'העומדים בצפיפות וסוקרים את היורדים או את העולים'.[29] גם במהלך גל הירידה של שנת 1923, המונח ירידה היה בשימוש. שפרינצק השתמש בו בישיבה של הוועד הלאומי כאשר יצא להגנת החלוצים במהלך דיון שעסק במשבר העובר על היישוב ואמר – 'הפועל העברי אינו קבצן ואינו יורד'.[30]

 

פה ושם לבש המונח משמעות כפולה – הגירה לצמיתות, אך גם נסיעה לפרק זמן קצוב. ועד המושבה כפר-סבא פנה ביולי 1926 להנהלה הציונית בבקשה לסייע לאחד מבני המושבה לקבל ויזה לגרמניה לצורכי ריפוי, ובמכתבם נכתב ש'בדעתו של ה' לוסטיקר לרדת עם אשתו וילדתו היחידה לגרמניה […] ובדעתו לשוב תכף אחרי שיוטב מצב בריאותו'.[31] מכאן שהמונח ירידה עדיין לא נתפס כאקט של עזיבת הארץ לצמיתות, אלא היה שם כולל לנסיעה לחוץ- לארץ גם לתקופה קצרה. לעתים השימוש היה לא לגמרי ברור – בדיון פנימי באחדות העבודה אמר ברל רפטור כי סכנות רבות אורבות ליישוב, ובין השאר הוא מציין 'התרוקנות וירידה', בלי לפרט מה בעצם ההבדל בין שתי התופעות.[32] החל ממחצית השניה של שנות העשרים רווח השימוש במונח ירידה בפירושו המקובל בימינו. ההנהלה הציונית בירושלים העבירה לאקזקוטיבה בלונדון בקשה לסייע למשרד הארץ-ישראלי בצ'רנוביל שמוצף ביורדים המתחננים לסעד, אחרת במקום לתפקד כמשרדי עלייה, 'המשרדים הארץ-ישראליים יהפכו למשרדי ירידה'.[33] ביטאון הפועל הצעיר גינה בינואר 1927 את העיתונות שמגלה הבנה כלפי היהודים שנאלצים לעזוב את הארץ וכינה אותה 'מגיני היורדים'.[34] גם הביטאון דואר היום אימץ את המונח ועשה בו שימוש נרחב. בנובמבר 1926 הוא מדווח כי בוורשה נוסדה 'אגודה של יורדים ארץ-ישראל' ביוזמת הרוויזיוניסטים.[35] גם עיתון הארץ נהג להשתמש באותו מונח. ש. טשרנוביץ כתב בשלהי 1926 במדורו 'מכתבים אל הגולה' מאמר בשם 'עלייה וירידה', ובגוף הכתבה פנה ישירות לאותם אנשים באמירה 'הרי ירדתם עתה מן הארץ'.[36] גם הביטאון הרשמי של ההסתדרות הציונית, העולם, אימץ את המונח ירידה ועשה בו שימוש נרחב. יוליוס ברגר כתב, בראשית 1927, במאמר שעסק בצורך לשפר את התעמולה הציונית, שאמנם המצב קשה, אבל למרות הכול, זרם העלייה לא פסק אפילו לא בשעה ש'היורדים לאירופה המזרחית ודיבת הארץ בפיהם יצרו מצב מדוכא ברחוב היהודי'.[37] ובהקשר אחר, נכתב שהתנאי להתפתחות היישוב הינו תעסוקה ופרנסה לכל העולים – אחרת, 'עלייה זו תהיה בקרוב לירידה אשר תתנקם בנו קשות'.[38] גם בעיתונות העברית בוורשה רווח המונח 'ירידה'. באוקטובר 1926 פרסם העיתון הצפירה ידיעה תחת הכותרת 'משפט היורדים' אשר דיווח על משפט ציבורי שהתקיים בוורשה נגד 'השבים מארץ ישראל'.[39] חודש מאוחר יותר, הצפירה כתב על התגובה של יהודי פולין ששבו מן הארץ כלפי ההשמצות הרווחות נגד העלייה הרביעית: 'הגיעה השעה אשר אנו היורדים פה בפולניה נתחיל […] מעין אופנסיבה כלפי כל אותם הצווחנים הדנים ברותחין את העלייה הפולנית הרביעית'.[40]

 

מכל אלה עולה כי השימוש במונח ירידה מוצדק, בשל היותו בשימוש בתקופה שאנו דנים בה וגם, ובעיקר, משום שהוא מקפל בתוכו את הרעיון המרכזי המוצע בספר זה, ואת מלוא משמעות הפעולה שנדונה כאן, בניגוד למונחים ניטרליים יותר באופיים, כגון 'יציאה' או 'עזיבה', שאינם משקפים את כוונת הנושא העומד לדיון.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.