ניק קווין נחשד ברצח אשתו האהובה, ג´וליה. הוא יודע שהיא מתה; הוא ראה את גופתה המגואלת בדם. אלא שניק מבולבל, הלום יגון — וחף מפשע לחלוטין! ב־21 ביולי בשעה 21:00 נכנס אל חדר החקירות גבר כסוף שיער ושואל את ניק שאלה פשוטה: "אילו יכולת לצאת מפה, אילו יכולת להציל אותה, היית עושה זאת?" הוא נותן לניק שעון כיס ומאפשר לו לחזור אחורה בזמן, שתים־עשרה שעות לכל היותר. בכל שעה ניק מגלה עוד ועוד רמזים לזהותו האמיתית של הרוצח של ג´וליה, אך גם לומד שלפעולותיו בעבר יש השלכות לא צפויות על העתיד. השעה ה־13 הוא סיפורו של אדם שניתנת לו ההזדמנות לחזור בזמן ולמנוע רצח אכזרי שיהרוס את חייו. אבל במחיר שעלול להיות כבד. "מרוץ עוצר נשימה למניעת רצח שכבר קרה." אנדרו גרוס, מחבר "גאות אפלה ".
קטגוריות: מבצעי החודש, מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:
28.00 ₪
ניק קווין נחשד ברצח אשתו האהובה, ג´וליה. הוא יודע שהיא מתה; הוא ראה את גופתה המגואלת בדם. אלא שניק מבולבל, […]
פרק 12
28 ביולי
21:22
הגבר כהה השיער החליק את הפיסמייקר האקזוטי, שנוצר בהזמנה מיוחדת, לאורך השולחן. האקדח, שמסגרתו היתה עשויה ארד ממורק מעוטר בזהב וידית השנהב שלו משובצת אבנים יקרות, לא דמה לשום כלי נשק אחר שיוצר במאה התשע־עשרה; זה היה אקדח תופי שעוצב ביד אמן ב־1872 ואבד בנבכי הזמן, נשכח במהלך ההיסטוריה והיה לאגדה בקרב חוגי אספנים.
בדומה לרבים מהאקדחים המשובחים ביותר של העת ההיא, עיטרו תחריטים מורכבים את הקת ואת הקנה, שאורכו תשעה־עשר סנטימטר. ואולם התחריטים האלו היו ייחודיים — פסוקים שנלקחו מהברית החדשה, מהקוראן ומהברית הישנה, ואותיותיהם מצוירות במומחיות בכתיבה תמה אלגנטית: כי רחב הפתח ומרווחת דרך האבדון1 — אל הגיהינום תיאספו יחדיו — ואתם מוסיפים חרון — וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ — המאיים עליך באלימות, השב לו באותה המטבע. המשפטים נכתבו באנגלית, בלטינית ובערבית, כאילו היה האקדח כלי נשקו של אלוהים, אשר נוצר להכות בחוטאים.
1 מתוך הברית החדשה, הבשורה על פי מתי, מיוונית: החכם פראפעסאר פראנץ דעליטש.
הוא עוצב עבור מוראד החמישי, הסולטאן השלושים ושבעה של האימפריה העות’מאנית, ונעלם, לכאורה לבלי שוב, באוגוסט 1876, כשמוראד הודח בשל הטירוף שאחז בו לאחר תשעים ושלושה ימי שלטון בלבד.
“פעולה כפולה,” אמר האיש שעה שהרים את כלי הנשק בידו עטוית הכפפה. “לא רואים הרבה כאלה. בעצם, אני חושב שאפשר לומר בביטחון שהוא יחיד במינו.”
איתן דאנס נטל את האקדח ביראת כבוד, כאילו היה האקדח תינוק בן יומו. הוא סקר בעיניו הטרוטות והאדומות את העיטורים והתחריטים המורכבים שעל הנשק, והעביר את אצבעו המכוסה בגומי על המתכת והזהב בהערצה ניכרת לאקדח הקולט העשוי ביד אמן. לבסוף הניח אותו ושלח יד אל כיס הבלייזר הכחול המקומט שלו.
“נראה שגם את התחמושת עיצבו באותו להט דתי.” דאנס הניח על השולחן כדור כסוף, קוטר ארבעים וחמש. גם עליו הופיעו תחריטים; פני שטחו עוטרו באותיות ערביות מחוברות ומסולסלות. “נשארו חמישה בתוך התוף. הם מכסף, אתה יודע, לא ברור למה, הרי אנשי זאב לא התרוצצו ברחבי איסטנבול ב־1876. אבל, בעצם האקדח הזה נוצר עבור מטורף.”
ניקולס קְווין ישב מול דאנס והתבונן בכלי הנשק בשתיקה. הוא זיהה את ריח השמן הטרי שנדף מהמנגנון ורמז למשקע גופרית בבית המחסנית.
“כמה עולה דבר כזה? חמישים, מאה אלף?” דאנס הרים שוב את האקדח, גילגל את התוף החוצה וסובב אותו כמו שריף במערב הפרוע. “האקדח הזה היה רק בגדר שמועה, הוא לא מופיע בשום רישומי בעלות ב־130 השנים האחרונות. איפה מוצאים משהו כזה? בירידי העתיקות, בשוק השחור, בשוק ה’אל תגלה, זה רק בינינו’?”
ניק ישב שם בדממה, ראשו סחרחר.
הדלת נפתחה, וראשו של גבר אפור שיער לבוש בחליפה כחולה הציץ פנימה. “דאנס, אני צריך אותך לרגע.”
דאנס פשט את ידיו בתנועה רחבה, “אני באמצע משהו כאן.”
“מה לעשות, החיים מחורבנים. בגלל התרסקות המטוס נשארנו רק אתה, אני, שאנון ומֶנְץ אחראים לכל המקום הזה. אז תזיז את התחת שלך לכאן, אלא אם כן אתה מעדיף לחזור לשדה ולהתחיל למיין חלקי גופות של נשים וילדים.”
דאנס החזיר את התוף למקומו בנקישה חדה, סובב אותו פעם נוספת למען הרושם, הרים את הכלי אל פניו והתבונן מבעד לקנה כמכוון אל מטרה דמיונית.
הוא הנמיך את האקדח, הניח אותו שוב לפני ניק ונעץ בו מבט ארוך לפני שחטף את כדור הכסף היחיד.
“אל תזוז מכאן,” אמר כשיצא מהחדר וסגר אחריו את דלת הפלדה.
ניקולס קְווין שאף אוויר סוף־סוף, כאילו נשם בפעם הראשונה זה שלוש שעות. הוא עשה כל שביכולתו כדי למשול ברוחו וכלא את החדשות בירכתי מוחו, מאחר שידע שאם יניח להן להשתולל כרצונן, הן ימוטטו אותו.
הוא לבש ז’קט כחול־אפור של המותג האיטלקי “זגנה” שג’וליה נתנה לו שבועיים קודם לכן ליום הולדתו השלושים ושניים. הז’קט שזה עתה גוהץ נראה כאילו יצא זה לא כבר מתחת ידיו של החייט. הוא לבש אותו מעל חולצת פולו בצבע ירוק בהיר ומכנסי ג’ינס, שהיו הלבוש הקבוע שלו בימי שישי בעבודה, שבהם היה מותר לחרוג מקוד הלבוש המחייב. שערו הבלונדיני הכהה של ניק היה ארוך במקצת ועדיין נזקק לתספורת, אף שהבטיח לג’וליה שוב ושוב שיסתפר במהלך שלושת השבועות האחרונים. פניו המחוטבות היו נאות ולא היה אפשר לפענח את הבעתן, סגולה שהוכיחה שערכה לא יסולא בפז בעסקים ובפוקר. איש לא היה יכול לראות בעיניו את אשר בלבו, למעט ג’וליה, שדי היה לה במבט חטוף בעיקול שפתו לקרוא את מחשבותיו.
ניק העיף מבט בחדר הקטן והדחוס. החלל עוצב ללא ספק כדי לעורר חרדה בלב היושבים בו. היו שם שולחן מתכת יחיד — האקדח המקושט, המצועצע, היה מונח על משטח הפורמייקה שלו שצבעו ירוק־לימון; ארבעה כיסאות מתכת עבה לא נוחים להחריד — כבר אחרי חמש־עשרה דקות הוא איבד תחושה בישבנו; שעון לבן בכלוב תיל שהיה תלוי ליד הדלת — השעה היתה כמעט 21:30. הקירות היו עירומים לחלוטין, להוציא לוח מחיק לבן ענקי על הקיר הסמוך אליו, שמאחת מפינותיו השתלשלו שלושה טושים צבעוניים קשורים בשרוך נעליים בלוי. בצד האחר של החדר היתה מראה דו־כיוונית, שאיפשרה לעומד מעברה השני להשקיף על הנעשה בחדר. המראה עוררה פרנויה בקרב כל מי שישב בחדר וגרמה לו לתהות כמה אנשים צפו בו, אמדו אותו וחרצו את דינו עוד לפני שפצה את פיו.
ניק נתקף ייסורים עזים. עולמו עצר מלכת. מעיין רגשותיו יבש לחלוטין במהלך השעתיים שקדמו לכניסתו לחדר. מערבולת של שאלות ותהיות הציפה את מחשבותיו.
למשך רגע קצרצר דמיין שהוא יכול להריח אותה. כאילו ניחוחה של ג’וליה הוסיף להתקיים באורח פלא ואפף את נשמתו.
ניק הגיע הביתה בשלוש לפנות בוקר, אחרי נסיעת עסקים של ארבעה ימים בחוף הדרומי־מערבי, והיה מותש כל כך עד שאפילו לא זכר שנכנס למיטה. אבל הוא בהחלט זכר את הרגע שבו התעורר.
כאשר מיצמץ בעיניו והכרתו החלה שבה אליו, מצא את עצמו מביט בעיניה הכחולות של ג’וליה, ששפעו אהבה. היא נישקה אותו בעדינות, וכך שלפה אותו מתוך החלום שעדיין לא הרפה לחלוטין את אחיזתו בו, ושידלה אותו לשוב אל העולם.
היא לבשה רק חולצת טריקו קצרה ועליה הדפס של אריק קלפטון, וכעבור שלוש שניות בערך כבר השליכה אותה על הרצפה וחשפה גוף מושלם. בגיל שלושים ואחת היא היתה חטובה כמעט כמו שהיתה בגיל שש־עשרה. שדיה היו מוצקים, ובטנה השטוחה הסגירה את מארג השרירים שתחת העור. רגליה הארוכות להפליא היו שזופות וגמישות. היא היתה ממוצא ספרדי, אירי וסקוטי, ופניה ניחנו ביופי קלאסי. עצמות הלחיים הגבוהות והשפתיים המלאות גרמו לרוב הגברים להפנות אליה את ראשם בכל פעם שנכנסה לחדר. עיניה הכחולות הגדולות תמיד הפכו נפלאות אף יותר בקיץ, כשעורה השתזף ונעשה זהוב ונמשים ספורים התנוססו על אפה.
ג’וליה התיישבה על ניק ברגליים פשוקות ונשענה קדימה כדי להעיר את שפתיו בנשיקות. הוא הלך לאיבוד בסבך שערה הבלונדיני הארוך; בושם הלוונדר וניחוחה המיוחד אפפו את כל ישותו. החלום שחלם רגעים ספורים קודם לכן התעורר לחיים.
הם תינו אהבים בכל הלהט והתשוקה שמאפיינים אהבה ראשונה, ואבדו זה בזרועותיו של זה, ידיים משוטטות על פני הגוף, שפתיים מותירות עקבות נשיקות והבל פה חם על העור. תשוקתם דעכה לעתים נדירות, אפילו לאחר שש־עשרה שנים. זה אף פעם לא הסתכם רק בסקס, למרות התשוקה האדירה שחשו זה כלפי זה. תמיד התלוותה לכך השִכחה העצמית; כל אחד מהם עיכב את סיפוקו שלו בהמתנה אוהבת לאחר, כל אחד מהם חשב קודם כול על הנאתו של האחר. הם תינו אהבים במלוא מובן המילה.
שעה ששכבו שלובי איברים ורחצו בזוהרו של הרגע, הסדינים מוטלים בערבוביה לרגליהם, איבדו שניהם תחושה של זמן, של המקום שהיו בו ושל הקשיים המצפים להם, ושאבו נחמה זה מחיבוקו של זה.
קרני השמש ריצדו על פני הכרים הלבנים. ניק קם לבסוף מהמיטה, מתח את גופו החסון כדי להתעורר והבחין בזווית עינו בשולחן הקטן שבמרפסת שלהם.
אף שלה עצמה חסרו שעות שינה רבות עקב ימים ארוכים מדי במשרד, קמה ג’וליה להכין ארוחת בוקר וערכה את שולחן הברזל היצוק שבמרפסת העץ שבקומה השנייה, הסמוכה לחדר האורחים. היו שם קותלי חזיר, ביצים, מיץ תפוזים סחוט טרי וערמת פנקייקים. הכול הוכן והובא בשקט מהמטבח בשעה שישן.
הם אכלו בשעה שהשמש החלה מטפסת בשמי בוקר הקיץ, ולגופם תחתונים וחולצות בלבד.
“מאורע מיוחד?” שאל ניק ורמז על הארוחה.
“רציתי לחגוג את זה שחזרת הביתה.”
ניק חייך. “אחרי המנה הראשונה, בייגל יבש היה מספיק לגמרי.”
ג’וליה החזירה לו חיוך, מבטה חם ודואג. אבל משהו נוסף, מעין היסוס, ניבט מעיניה.
“מה כבר עשית?” שאל ניק בגיחוך.
“כלום.” אבל קולה והרמז הקלוש לגומת חן שהופיע בלחייה אותתו אחרת.
“ג’וליה…?”
“אנחנו פוגשים היום את המילֵרים לארוחת ערב בוַואלְהָלָה,” אמרה במהירות.
ניק הפסיק לאכול והרים מבט. “חשבתי שהסכמנו שנישאר בבית.”
“הם לא כאלה איומים.” ג’וליה חייכה חיוך פייסני. “אני ממש מחבבת את פראן ובחייך, טום לא כזה נורא.”
“כשהוא מפסיק לדבר על עצמו. אם אשמע עוד מילה אחת על כל הכסף שהוא מרוויח, או על המכונית שהוא קנה הפעם —”
“הוא פשוט חסר ביטחון. תראה את זה כמחמאה.”
“איך לעזאזל אני אמור לראות את היללות שלו כמחמאה?”
“הוא מנסה להרשים אותך; ברור שהוא מחשיב מאוד את הדעה שלך.”
“הוא מחשיב רק את עצמו.” ניק פינה את הצלחת שלו והניח אותה על המגש הגדול. ג’וליה סידרה את הכלים שנותרו והניחה אותם בערמה מעל שלו.
“חשבתי שאנחנו מתכננים תוכניות יחד, לא אחד בשביל השני,” אמר ניק.
“ניק.” ג’וליה העוותה את פניה. “לא יכולנו להשיג שולחן עד 21:00.”
המתח ביניהם גבר, וקסמו של הרגע פג.
ג’וליה הרימה את המגש והלכה אל עבר הדלת. “יום שישי היום; רק רציתי לצאת קצת.”
היא נכנסה בשקט אל תוך הבית והשאירה אותו עומד שם לבדו.
ניק חזר פנימה, חצה את חדר האורחים, נכנס לחדר האמבטיה וסגר אחריו את הדלת. הוא סובב את הברז ונעמד תחת הזרם, מקווה שהמים הצוננים ישטפו מעליו את מצב הרוח שנעכר פתאום. הוא שנא לבזבז זמן במחיצת חברים שטחיים, כאלה שמחשבותיהם העמוקות ביותר נסבו על התפריטים שלהם.
חמש־עשרה דקות אחר כך הוא לבש את ג’ינס הליווייס האהובים עליו וחולצת פולו, חזר אל החדר ומצא את ג’וליה לבושה בדרכה אל הדלת. אשתו הסקסית הפכה כעת לאשת עסקים בחצאית שחורה, בנעלי עקב של טורי בירץ’ ובחולצת משי לבנה. היא הרימה את תיקה, תלתה אותו על כתפה והביטה בו.
“אני חושב שאנחנו צריכים לבטל,” אמר ניק ברוגע, בקול מפציר כמעט. “אני פשוט רוצה להיות בבית, באמת.”
“אתה תהיה בבית כל היום,” אמרה.
“כן, בחדר העבודה שלי, עובד, מנסה לגמור את הדוח שלי,” אמר ניק, מעט מהר מדי.
“למה שלא תעשה קצת התעמלות? צא לריצה. תפרוק קצת מתח. אני ממש רוצה לצאת הערב. זה יהיה רק לשעתיים, אנחנו יכולים לוותר על קינוח.”
“כאילו שזה מה שיהפוך את הערב לנסבל יותר.” נימת קולו המבטלת הצטלצלה כקריאת תיגר.
“פשוט תעשה את זה בשבילי,” אמרה ג’וליה כשהלכה אל הדלת. “מי יודע, אולי בסוף יהיה כיף.”
“ומה איתי? הייתי ביותר טיסות משאני יכול לספור, ושנינו יודעים כמה אני אוהב לטוס. מזל שאני בכלל יודע באיזו מדינה אני נמצא.”
“תשע בערב.”
“אני לא רוצה.”
“תשע בערב.” הכעס כבר ניכר בקולה כשפסעה החוצה. “אני מאחרת לעבודה.”
“טוב, בסדר.” ניק התפרץ, וקולו הידהד בחלל החדר ולאורך המסדרון.
תגובתה היחידה הגיעה עשר שניות אחרי כן, כשטרקה את הדלת האחורית בחבטה שהרעידה את קירות הבית.
זאת היתה הפעם הראשונה זה חודשים שהבוקר שלהם יחד הסתיים בנימה צורמת. הימים תמיד היו אמורים להתחיל בתקווה ובאופטימיות לפני שייפלו לתהום של הטרדות והאתגרים שזימנה להם העבודה.
בבת אחת הוא התחרט על זעמו, התחרט על כך שנפרדו בכעס בגלל דבר פעוט כמו יציאה לארוחת ערב. תמיד יהיה מחר. תמיד יהיה יום ראשון. הוא ניסה להשיג אותה בטלפון הנייד שלה, אבל היא לא ענתה, ובצדק.
האורות בחדר החקירות היבהבו, והחלל חסר החלונות שב ונעטף בעלטה מוחלטת עד שמנורת הפלואורוסצנט שעל התקרה חזרה להפיץ את אורה העמום החיוור.
“מצטער,” אמר דאנס. “הגנרטור פועל כבר תשע שעות ברצף. הוא ידע ימים טובים יותר.”
הוא חזר והתיישב בכיסאו והִטה את ראשו. “אתה אוהד של ה’מֶטס’ או של ה’יאנקיז’?”
ניק בהה בו בלי להשיב. הוא היה המום מכך שהאיש שאל אותו על בייסבול, בהתחשב בכל מה שקרה.
“גֵ’טֶר השלים הום־ראן ממש בסוף המשחק, והם ניצחו את ה’רֶד סוקס’ שש־חמש.” דאנס, שהבחין בחוסר העניין של ניק, הניד את ראשו ושלח יד לתוך כיסו.
גבר נוסף הצטרף אליהם בלי אומר ודברים. הכיסא שעליו ישב נגע בקיר שעה שהסיט כמה קווצות שיער סוררות מפניו. הבלש רוברט שאנון היה סטריאוטיפ מהלך. גופו השרירי נדחס לחולצה שחורה קצרת שרוולים שהיתה קטנה עליו בשתי מידות והדגישה את זרועותיו ואת חזהו. שערו האירי השחור היה מוחלק לאחור, ועל סנטרו התנוססה צלקת קטנה. המבט שבעיניו הכחולות־אפורות היה כעוס, מאשים. הוא סובב בידו אלת שוטרים מיושנת והניף אותה קדימה ואחורה כמו מחבט בייסבול זעיר, כאילו היה שוטר מקוף בניו יורק של שנות החמישים. ניק היה בטוח שהאיש משוכנע שהוא אשם.
דאנס הוציא מכשיר הקלטה קטן מכיסו, הניח אותו על השולחן ולחץ על כפתור ההפעלה.
“תשע אחת אחת, שירותי חירום?” התפרץ קולה של אישה בחלל החדר.
“שמי ג’וליה קווין,” נשמע קולה הלוחש של ג’וליה. “טָאוּנְסֶנְד קוֹרְט חמש, בֵּיירָם הילס. אתם חייבים לבוא מהר, בעלי ו —”
השיחה התנתקה. “הלו,” אמרה המוקדנית, “הלו, גברתי?”
דאנס כיבה את המכשיר.
“היא צילצלה למוקד ב־18:42. אפשר לשאול איפה היית אז?”
ניק לא אמר דבר. לא מתוך הגנה עצמית, אלא מפני שפחד שאם ינסה לדבר, יישבר. ההאזנה לקולה של ג’וליה רק העצימה את כאבו, את הסבל שגדש את לבו.
הוא ידע בדיוק היכן היה ב־18:42; הוא עדיין עבד בספרייה שלו. הוא בילה שם את רוב היום ויצא רק כדי לחטוף כמה פחיות קולה ועוגיות אורֵאוֹ מהמטבח.
יריית האקדח ניפצה את הריכוז שבו עבד, שמיעתו התחדדה מאוד לפתע, וכאילו היה שרוי במעין הילוך אטי, זינק לבסוף מכיסאו. הוא רץ החוצה דרך חדר האורחים, דרך המטבח, אל חדר הכניסה, וראה שהדלת האחורית המובילה לחניה המקורה היתה פתוחה לרווחה.
הוא לא הבין מדוע ג’וליה השאירה את הדלת פתוחה שוב. הוא ראה את התיק שלה על הרצפה, ליד הווים לתליית מעילים שעליהם השאירה אותו בדרך כלל, ואת כל תוכנו שהיה פזור על הרצפה. רק כאשר רכן להרים אותו הבחין בדם המטפטף על לוחות העץ הלבנים, ועיניו עקבו אחריו עד שנעצרו בחצאיתה השחורה, ברגלה הארוכה, בכף רגלה הנתונה בנעל העקב הצהובה של טורי בירץ’ מבצבצת ליד המדרגות האחוריות. המדרגות התחתונות הסתירו את גופה ואת פניה.
באותו הרגע נגוז כל האוויר מריאותיו, והוא התמוטט על הרצפה. הוא רעד ללא שליטה כששיפשף את רגלה, קרא אליה, לחש את שמה וידע שלעולם לא תענה לו שוב.
כעבור דקה, בלב שבור, נשא את מבטו מעלה וראה את חברו הטוב ביותר עומד מעליהם ועיניו שטופות דמעות. ניק הניח לרגלה ונעמד. מרקוס שם את ידיו על כתפיו ומנע ממנו להתקרב אל פלג גופה העליון של ג’וליה. הוא השתמש בכל כובד 100 הקילוגרמים שהיו פעם שרירים כדי להסתיר ממנו את המראה שעלול היה לרדוף אותו במשך שארית ימיו.
שעה שניק נאבק בחברו הטוב כדי להתקרב אל אשתו, בקעה ממנו לבסוף זעקת ייסורים אשר הידהדה ברחבי החדר הקטן עד שהתמוססה לכדי דמעות שקטות. היו אלה קולות של עולם שקרס באחת והפך לאפר כאשר חילחלה המציאות הנוראה אל הכרתו.
הם המתינו בביתו של מרקוס, הבית השכן, וישבו בדממה על המדרגות הקדמיות במשך יותר משעה, עד ששמעו את הסירנות העולות ויורדות מבשרות לכל תושבי השכונה שמשהו נורא קרה. זה היה קול שירדוף את ניק לנצח, שכן זה היה הפסקול של אסונו וכן הפרלוד של הסיוט הלא־ייאמן של ההאשמות שעמד בפתח.
ראשו של הגבר אפור השיער הופיע שוב בדלת. “עורך הדין שלו כאן.”
“זה היה מהיר,” אמר דאנס.
“העשירים לא מחכים,” אמר שאנון, שפצה את פיו בפעם הראשונה, כשהִטה את כיסאו קדימה וקם על רגליו. הוא שלח בניק מבט נוקב כשעשה את דרכו אל הדלת.
“בואו נלך.” הגבר אפור השיער החווה בידו וליווה את שני השוטרים החוצה.
הדלת נסגרה אחריהם בחבטה ונפתחה שוב לאחר פחות משלושים שניות; לבו של ניק טרם הספיק להאט את קצב פעימותיו.
האיש פסע פנימה בביטחון כובש. הוא היה גבוה ואצילי והקרין תבונה ורוגע שדחקו מעט את האימה שאפפה את ניק במשך רוב השעות האחרונות. שערו היה כהה, מפוספס באפור, וצדעיו היו כסופים; עיניו היו נבונות ונחושות. עקבות השנים ניכרו בפניו, וקווי אופי חרצו את עורו השזוף סביב עיניו ומצחו. הוא לבש בלייזר כחול עם רכיסה כפולה ומכנסי פשתן שקפליהם גוהצו בקפידה. עניבת המשי הצהובה שלו בלטה כנגד החולצה הכחולה הבהירה שלבש, וכל מראהו אמר עידון וטעם משובח. אפילו הריח שנדף ממנו העיד על עושר.
“הם כבר כמעט הפשיטו אותך לגמרי, אה?” אמר הגבר בקול עמוק בעל ניחוח אירופי שעה שמשך כיסא מתכת והתיישב מול ניק.
ניק בהה באיש במבוכה.
“הארנק, המפתחות, הטלפון הנייד, אפילו השעון שלך,” אמר כשהביט בפס הבהיר שעל מפרק ידו של ניק. “לאט־לאט הם מפשיטים ממך את הזהות שלך ואז הם לוקחים את הלב שלך ובסוף את הנשמה, עד שאתה אומר כל מה שהם רוצים שתגיד.”
“מי אתה?” ניק שאל. אלה היו המילים הראשונות שאמר בין כותלי קירות החדר הזה. “מיץ’ שלח אותך?”
“לא.” האיש השתתק, הסתכל בחדר ואמד אותו ואת ניק גם יחד. “במקרה של התיק שיש להם נגדך, עורך דין זה הדבר האחרון שאתה צריך. הוא יגבה ממך שש מאות לשעה, יגיש לך חשבון על חצי מיליון ויגרום לך להרגיש כאילו אתה חייב לו בעוד אתה תימק בכלא במשך 25 שנים עד מאסר עולם.”
ניק נעץ מבט באיש האלגנטי ומבוכתו רק התגברה. “מיץ’ בדרך לכאן. אין לי שום דבר לומר לך.”
האיש הינהן והוסיף להקרין רוגע כשהניח את זרועותיו על השולחן ורכן לפנים.
“אני מבין את היגון המשתק שאתה ודאי חש. זה נורא שהם לא נותנים לך רגע להתאבל לפני שהם מתחילים לנסות לסחוט ממך וידוי.” הוא השתתק לרגע. “איך הפכה עשיית הצדק לעניין של ניצחון או הפסד, למלחמה של ‘אנחנו’ ו’הם’, והפסיקה להתמקד בגילוי ובחשיפה של האמת?”
ניק בחן אותו במבטו מלמעלה למטה.
“ראית את התיק שלך, את הראיות שלהם?” שאל. “הוא מפורט; אני בספק אם בכלל יציעו לך עסקת טיעון.”
“לא רצחתי את אשתי,” אמר ניק לבסוף.
“אני יודע, אבל זה לא מה שהם חושבים. הם רואים את המניע ואת כלי הרצח,” אמר האיש והסב את מבטו אל האקדח שנח על השולחן. “הם מקווים שתודה כדי שלא יצטרכו להיגרר לעוד עבודת ניירת.”
“איך אתה יודע?”
“הם יתישו אותך לאט־לאט במשך שתים־עשרה שעות כדי לחלץ ממך וידוי ולהימנע משבועות של פגישות עם התובע המחוזי בהכנות למשפט.” הוא שתק לרגע. “אתה תורשע, תבלה את שארית חייך בכלא, תתאבל על מותה של אשתך ולא תפסיק לתהות מה באמת קרה.”
“אם אתה לא עורך דין, למה אתה כאן?”
עיניו האוהדות של האיש הוסיפו לבחון את ניק שעה שלקח נשימה עמוקה, וחזהו התרחב לפני שהוציא את האוויר בנשיפה.
“אתה עדיין יכול להציל אותה.”
ניק בהה בו. המילים לא היו הגיוניות. הוא רכן קרוב יותר כדי לוודא ששמע נכון. “מה?”
“אילו יכולת לצאת מפה, אילו יכולת להציל אותה, היית עושה את זה?”
“היא מתה,” אמר ניק בבלבול, כאילו האיש לא היה מודע לכך.
“אתה בטוח?” הוא אמר ובחן את ניק מקרוב יותר. “דברים אינם תמיד כפי שהם נראים.”
“אתה אומר שאשתי חיה?” קולו של ניק נסדק. “איך? אני ראיתי —”
הגבר שלח יד לכיס הפנימי של הבלייזר מתוצרת ראלף לורן שלו, שלף משם מכתב חתום והחליק אותו על גבי השולחן לעבר ניק.
ניק הסתכל במראה הדו־כיוונית.
“אל תדאג.” האיש חייך. “אף אחד לא צופה בנו.”
“איך אתה יודע?”
“הם עסוקים בעניין התרסקות המטוס. מאתיים ושנים־עשר הרוגים. העיירה הזאת, כמותך, שרויה בתוהו ובוהו מוחלט.”
ניק הרגיש שהעולם חג סביבו במהירות, כאילו שקע באזור הדמדומים שבין שינה לעֵרות, שבו התודעה נזרעת בדימויים ובמחשבות תלושים מהמציאות המנסים נואשות להתמזג לכדי רעיון עקבי אחד.
הוא הסתכל במעטפה וקירב את אצבעותיו אל לשונית הדבק —
“אל תפתח את זה עכשיו,” האיש הניח את ידו על זו של ניק.
“למה?”
“חכה עד שתצא מפה.” האיש משך את ידו ונשען שוב בכיסאו.
“לצאת מפה?”
“יש לך שתים־עשרה שעות.”
ניק העיף מבט בשעון שעל הקיר. השעה היתה 21:51. “שתים־עשרה שעות בשביל מה?”
הגבר הוציא שעון כיס עשוי זהב מתוך הז’קט שלו, פתח אותו וחשף לוח מחוגים מיושן. “אסור לבזבז זמן, וזה נכון במיוחד במקרה שלך.” הוא סגר את השעון ומסר אותו לניק. “בהתחשב בזה שחסר לך שעון, וגם בלחץ שאתה נתון בו, עדיף שתיקח את זה ותפקח עין על מחוג השעות.”
“מי אתה?”
“כל מה שאתה צריך לדעת נמצא במכתב הזה. אבל כמו שאמרתי, אל תפתח אותו לפני שתצא מפה.”
ניק הביט סביבו, על הזכוכית הכפולה, על דלת הפלדה המצולקת. “איך לעזאזל אני אמור לצאת מפה?”
“לא תוכל להציל את חייה אם תישאר פה.”
“מה אתה אומר? אני לא מבין, איפה היא?”
האיש העיף מבט בשעון שעל הקיר וקם על רגליו. “עדיף שתתחיל לחשוב איך אתה יוצא מפה. יש לך רק תשע דקות.”
“חכה —”
“בהצלחה.” האיש הקיש על הדלת פעמיים. “תפקח עין על השעון הזה. יש לך שתים־עשרה שעות. בשעה השלוש־עשרה הכול יהיה אבוד. הגורל שלה, הגורל שלך, שניהם יהיו חתומים. והיא תמות מוות הרבה יותר גרוע מזה שדמיינת.”
הדלת נפתחה והאיש יצא במהירות החוצה. ניק נותר לבדו בחדר. הוא בהה במעטפה והתפתה לפתוח אותה, אבל במקום זאת הכניס אותה ואת שעון הכיס במהירות לכיס הז’קט שלו. הוא ידע שאם ימצאו אותם, לעולם לא ידע על מה דיבר האיש.
הוא לא נידב שום מידע נוסף, לא נתן שום שם, לא הסביר איך ייתכן שג’וליה עדיין בחיים.
ניק ראה את גופתה, אם כי לא הביט בפניה, מפני שמרקוס מנע ממנו להתקרב אליה כדי שלא יחזה במראה הנורא, ביופייה שהושחת מיריית האקדח ששמה קץ לחייה. אבל הוא החזיק ברגלה, ראה את הבגדים שלבשה כשיצאה לעבודה בבוקר.
לא היה לו שום ספק שזאת היתה ג’וליה. היא קראה לו כשחזרה הביתה, אבל לא נכנסה לספרייה שבה עבד כי לא רצתה להפריע לו. היא ידעה שהוא מנסה לגמור ניתוח של רכישה ענקית שסיכם את מסעותיו בשבוע האחרון, ושאם לא יגמור לפני שיצאו לארוחת הערב, ייאלץ לעבוד במהלך כל סוף השבוע.
הוא עדיין יכול לשמוע את קולה; זו היתה הפעם האחרונה שקראה בשמו. הוא נתקף רגשות אשם; הוא התעלם ממנה לא רק מפני שהיה שקוע בעבודה, אלא גם מפני שעדיין כעס על שהיה צריך לצאת לארוחת הערב.
ניק שלח יד לכיסו והחל להוציא ממנו את המכתב, אבל מילות האזהרה הידהדו במוחו. הוא תחב אותו בחזרה פנימה וחשב על מבטו של הגבר שהיה כה מלא באמונה, ביושר, בשליחות.
בשעה שכל התקווה כמו נמחתה מהעולם, בא האיש הזה והצית אותה מחדש. ניק לא הצליח להאמין שג’וליה יכולה להיות בחיים, אבל… אם היה אפילו ניצוץ זעיר של תקווה. אם היה סיכוי כלשהו להציל אותה…
…הוא היה חייב למצוא דרך לצאת מהחדר הנעול ומהתחנה.
היגון והבלבול התחלפו בכוח ובנחישות. בריחה מחדר חקירות, מתחנת משטרה, היתה משימה שאינה מתקבלת על הדעת, בלתי סבירה, נמהרת, אבל…
לא בלתי אפשרית.
ניק בחן את הדלת שעובייה חמישה סנטימטרים, שננעלה בבריח אימתני. לא היו בחדר חלונות או דלתות אחרות. הוא התבונן בלוח הלבן, בשעון שעל הקיר שהתקדם במהירות לקראת השעה 22:00, ואז נפלו עיניו על המראה הדו־כיוונית המאיימת. הוא בהה בהשתקפותו וראה את עצמו, יושב לבדו בחדר החשוף והלח על כיסא המתכת הלא נוח, את אקדח הקולט פיסמייקר הקטלני במרכז השולחן וחייך…
המראה היתה עשויה מזכוכית…
הבלש איתן דאנס פסע בחזרה אל תוך חדר החקירות. עיניו הטרוטות תמיד של הבלש בן השלושים ושמונה התמקדו בניק כשהטיל תיקייה על השולחן. החולצה הלבנה שלו, שנקנתה באחד מבתי הכולבו הזולים של ג’יי־סי פֵּני, השתרבבה מתוך מכנסיו, ותפיחת האקדח שנשא עליו עיוותה את צורתו של הבלייזר הכחול המקומט שלבש.
“לפני ששאנון יחזור לחדר, אתה רוצה לספר לי מה באמת קרה? אני מתכוון” — דאנס פתח את התיקייה בידו העטויה כפפת גומי והסתכל פנימה. הוא בחן תמונה והסתיר אותה בקפידה מניק — “מה גורם למישהו לעשות דבר כזה? זה היה בגלל כסף?”
“כסף?” ניק שאל בבלבול אמיתי. “איך אתה מעז?”
“טוב, אני שמח לראות שיש לך קול.”
ניק בחן את דאנס, ועיניו נפלו על הבליטה שבז’קט שלו, שם היה יכול לראות את קצהו של האקדח מבצבץ החוצה.
“אני מצטער.” אמר דאנס באהדה. “היא היתה אישה יפהפייה. מתי היתה הפעם האחרונה שדיברתם?”
“היה לנו ריב הבוקר,” אמר ניק, ועיניו ריפרפו לרגע על השעון.
“בנוגע למה?”
“ארוחת ערב עם חברים שלה.”
“מממ, אני מכיר את זה. אתה יושב שם, היא והחברה שלה שקועות בשיחה בזמן שאתה נשאר עם הבעל, שאיתו אין לך שום דבר במשותף. החברה שלי לשעבר גררה אותי לחוף ג’רזי לסוף שבוע בבית של חברה שלה. כל הזמן ירד גשם, ואני הייתי תקוע בבית עם איזה אידיוט כשהן הלכו לקניות. התחשק לי לעצור אותו על זה שהוא חשף אותי לחיים המשעממים שלו. מאז אני שונא את חוף ג’רזי.”
דאנס היה מוצלח, הוא ניסה לרכוש את אמונו של ניק באמצעות רגשות אהדה ושותפות גורל, אבל ניק לא היה טיפש עד כדי כך.
“דיברתם אחרי זה?” דאנס המשיך.
“לא, הייתי עסוק כל היום; היו לי המון שיחות ועידה ועבודת ניירת, שפחות או יותר גמרו אותי. ואני יודע שהיא היתה שקועה לגמרי בכל מיני עניינים.”
“היא היתה עורכת דין?”
“למה אתה שואל אותי שאלה שאתה כבר יודע את התשובה עליה?”
“מצטער, כוחו של הרגל.” דאנס סגר את תיקיית הקרטון והניח אותה באופן מאיים על השולחן, לצד הקולט פיסמייקר. “היא היתה במשרד שלה כל היום?”
“אני לא בטוח,” אמר ניק בבוטות.
“לא דיברתם?”
“היא התקשרה כמה פעמים אבל התעלמתי ממנה.”
דאנס לא אמר דבר והתבונן בניק.
“זה היה ילדותי,” אמר ניק. “אני יודע, אבל אלוהים אדירים — למה אנחנו מדברים על זה? מישהו רצח את אשתי, לעזאזל, וזה לא הייתי אני!”
קולו של ניק הידהד בחדר והיה דומה שהמשיך להדהד דקות ארוכות גם כשהשיחה שינתה כיוון.
“אז ככה, כתוב כאן,” דאנס טפח על תיקיית הקרטון, “שיש לך רישיון לזיג־זאוור תשעה מילימטרים.”
“כן.”
“ואיפה הוא נמצא?”
“בכספת שלי, איפה שהוא היה במהלך ששת החודשים האחרונים. ג’וליה שונאת אקדחים.” האירוניה הכעיסה אותו.
“אם כך, אתה יודע לירות באקדח?”
“אתה לא קונה מכונית אם אין לך רישיון נהיגה.”
“לא צריך להיות חכמולוג.”
“לא צריך להתייחס אלי כמו אל אידיוט, כאילו הרגתי את אשתי.”
“אני מנסה לעזור,” אמר דאנס.
“תקשיב, אם היית מנסה לעזור לי, היית מחפש את הרוצח האמיתי.”
“בסדר גמור. אם אתה לא עשית את זה, אתה חייב לדבר איתי כדי שיהיה לנו סיכוי לתפוס את מי שעשה את זה.”
“אז אתה מאמין שזה לא הייתי אני?” שאל ניק, ונימה של תקווה התלוותה לקולו.
“יש רק בעיה אחת,” אמר דאנס ומשך אליו את הקולט פיסמייקר המצופה זהב ופליז, “האקדח הזה מכוסה בטביעות אצבעות.”
“אבל אף אחד עוד לא בדק את טביעות האצבעות שלי,” אמר ניק בקול נבוך כשפשט את ידיו בתסכול.
“למען האמת, לקחנו אותן מהארנק ומהטלפון הנייד שלך, עשיתי את זה בעצמי.” דאנס עצר לרגע. “הן תואמות לחלוטין. כך שתצטרך להמציא הסבר מוצלח לכך שטביעות האצבעות שלך, ורק שלך, נמצאו על האקדח הזה.”
ראשו של ניק הסתחרר. הוא מעולם לא ראה את האקדח הזה, ודאי שלא נגע בו. למעשה, הוא לא נגע באקדחו שלו בששת החודשים האחרונים. הפעם האחרונה היתה כשביקר עם חברו מרקוס בנט במטווח שהיה שייך לחבר שלו. הוא שנא אקדחים בגלל הכוח הבלתי ייאמן שנתנו בכף ידו של אדם, הכוח לדון לחיים או למוות, שהיה בקצות אצבעותיו של כל מי שמסוגל ללחוץ על ההדק.
“רצוי שאציין גם,” המשיך דאנס, “שתוצאות הבדיקה הבליסטית עדיין לא חזרו, ונראה שיידרשו כמה ימים עד שיגיעו, מפני שכולם עסוקים בחקירת התרסקות המטוס. אבל מצאנו על השעון שלך שאריות חומר נפץ ואבק שרפה שתאמו את אלה שבקליעים. כך שאם הסיפור שלך מבוסס על עובדות, כדאי שתתחיל לדבר, ואם אתה עומד להמציא משהו, זה הזמן להיות יצירתי מאוד.”
שאנון חזר אל החדר ונעל את הדלת מאחוריו. “ואני מתכוון יצירתי מאוד־מאוד.” המילים שנאמרו בקול רם וצורם חשפו את העובדה שהוא צפה בכל חילופי הדברים מאחורי המראה הדו־כיוונית. “ואתה מוזמן להסתכל ישר למצלמה, ממש באמצע המראה. זה תמיד עוזר לנו אצל המושבעים.”
ניק היה אבוד שוב, התקווה שהבליחה לרגע בזמן שדיבר עם דאנס התנפצה לחלוטין עם כניסתו של שאנון. הוא העיף מבט בשעון: 21:56.
לפתע הניף שאנון את האלה שלו והִכה בשולחן בחבטה עזה, שזיעזעה לא רק את ניק, אלא גם את דאנס.
“רצח בדם קר,” אמר שאנון. “חד וחלק. אתה לא צריך לספר לנו שום דבר. יש לנו הכול בתיקייה הזאת, כל מה שאנחנו צריכים בשביל להשיג הרשעה קלה ומהירה —”
“בוא נעשה הפסקה,” נכנס דאנס לדבריו וניסה להרגיע אותו. הוא נשען בחזרה בכיסאו, כך ששתי רגליו הקדמיות התרוממו באוויר.
“לא. אישה נרצחה פה.” צעק שאנון. “היא לא יכלה לבקש הפסקה. לא אכפת לי אם היא היתה אשתך או לא. אני רוצה תשובות. היא הזדיינה עם מישהו אחר וגילית? אתה הזדיינת עם מישהי אחרת והיא גילתה?”
עיניו של ניק התרחבו בחֵמה.
“יופי, אני רואה שאתה מתמלא בזעם. קדימה, תעשה משהו,” התגרה בו שאנון. “תשתמש באותו הכעס שהשתמשת בו להרוג את אשתך. כל האלגנטיות הזאת, הבגדים האיטלקיים, המכוניות האירופיות, אחוזות קטנות בארץ הפרוורים, כל אלה הם רק ניסיון להסוות את הנשמה האפלה שלך. אתה לא שונה בשום דבר מאיזה קבצן בסמטה ששוחט זונה.”
ניק עשה כל מה שביכולתו כדי לרסן את עצמו. שריריו נמתחו, והדופק שלו האיץ.
“היא הזדיינה עם מישהו ואתה הרגת אותה.” שאנון הטיח שוב את האלה שלו בשולחן בחבטה פתאומית.
הפעם החריד כוחה של המהלומה את דאנס עד כדי כך שהוא איבד את שיווי המשקל בכיסאו שעמד על שתי רגליים, ונפל אחורה בעודו מנסה נואשות להיאחז בשולחן.
לנוכח התפרצותו של שאנון והחבטה העזה והמזעזעת של האלה בשולחן לא הצליח ניק להבליג עוד. אשתו מתה, הוא נאשם ברצח שלה, והבלש הזה שאנון הכתים את כבודו ואת כבודה.
ברגע הבלבול שבו המשיך דאנס ליפול לאחור, הוסט מעיל הספורט שלו וחשף את אקדח תשעת המילימטרים שבנרתיקו, שקצהו ביצבץ החוצה. ניק חצה את נקודת האל־חזור וחטף את האקדח מהנרתיק במהירות הבזק.
ניק שיחרר את הנִצרה של הגלוק ואצבעו לפתה את ההדק; זיכרון השרירים שלו פעל ללא דופי, באופן אוטומטי לחלוטין. גם אם שנא אקדחים, לא שכח איך משתמשים בהם. הוא סובב בחדות את דאנס המתנודד, לפת את צווארו באחיזת מלחציים והצמיד את הקנה לראשו.
ידיו של דאנס, שעדיין היו עטויות כפפות, התנופפו באוויר בחרדה ונאבקו נואשות בזרועו של ניק.
העניינים יצאו משליטה.
“זרוק אותו,” צרח שאנון ושלף את אקדחו. הוא צנח על ברך אחת וכיוון אותו ישר אל ראשו של ניק.
“אתה לא מבין, אף אחד מכם לא מבין, היא חיה,” צעק ניק, וקולו כשל אדם מטורף. עיניו התרוצצו הלוך ושוב בין שאנון לשעון. “אשתי חיה.”
שאנון ודאנס החליפו מבט מהיר.
“תקשיב,” אמר דאנס ברוגע חרף האקדח שכוון לראשו, “תניח את האקדח. אני יודע איך אתה מרגיש —”
“תפסיק לקשקש,” צעק ניק וקטע את דאנס. “אין לך שום מושג איך אני מרגיש.”
“— לאבד אותה ככה. תן לנו לשמוע את הסיפור שלך. אם מישהו אחר הרג אותה, תעזור לנו לתפוס אותו. הדבר היחיד שיקרה אם לא תניח את האקדח זה שתגיע לחדר המתים. לא תקבל עונש מוות על זה שהרגת את אשתך, אבל אם תהרוג שוטר… זאת אחת העבֵרות הכי חמורות שיש, יוציאו אותך להורג על זה.”
“אתה לא מבין, אשתי חיה. מישהו הפליל אותי. אני מוכרח לצאת מכאן.” ניק גרר את דאנס אחורה, לכיוון המראה הדו־כיוונית.
“תניח את האקדח,” צעק ניק לשאנון.
“אין סיכוי,” צרח שאנון.
ניק הסתכל בשעון: 21:58. הוא משך לאחור את הפטיש של הגלוק תשעת המילימיטרים, והנקישה זיעזעה את דאנס.
“בוב,” הוא צעק, מסתכל על שאנון. “תעשה את זה.”
“בחיים לא.”
“תעשה את זה,” צעק דאנס, “אתה לא תשחק ברולטה רוסית על החיים שלי.”
פניו של שאנון הביעו מורת רוח, אבל הוא ציית.
ניק כיוון מיד את האקדח אל מעבר לו, אל המראה, ולחץ על ההדק. יריית האקדח רעמה כמו תותח והמראה הדו־כיוונית התנפצה לרסיסים. מאחוריה נגלה חדר קטן וחשוך שבמרכזו עמדה מצלמת וידיאו שהיתה מכוונת אליהם. ניק הניף במהירות את זרועו והצמיד את האקדח לסנטרו של דאנס, והקנה הלוהט חרך את עורו.
“השתגעת לגמרי?” צרח דאנס.
שאנון השתופף שוב על ברך אחת וכיוון את אקדחו הדרוך היישר אל ניק.
“תסתכל עלי.” קולו של שאנון הפך רוגע באופן מוזר, ואקדחו נותר ממוקד בניק כשהרים את תיקיית הקרטון ופיזר על משטח הפורמייקה תמונות בגודל עשרים על עשרים וחמש.
“אתה רואה את אלה?” אמר בשיניים חשוקות, הרים אותן בזו אחר זו והחזיק כל אחת מהן למעלה, במרחק כמה סנטימטרים מפניו של ניק.
היו שם עשרים בסך הכול, שצולמו מזוויות שונות ובצבעים חדים. הדם נראה סמיך, לגמרי לא כפי שניק ציפה. זה לא היה כמו בטלוויזיה או בקולנוע. שם הדם דוחה אותך, אבל עמוק בפנים הקרביים שלך אינם מתהפכים מפני שאתה יודע שזה רק אפקט הוליוודי. התמונות האלו היו אמיתיות, והן שאבו את ניק פנימה. אף על פי שניסה בכל מאודו להימנע מכך, הוא הסתכל בכל תמונה ותמונה: הרצפה, הבגדים שלה, החצאית השחורה שלבשה בפעם האחרונה שראה אותה; הקמיצה בכף ידה השמאלית, טבעת הנישואים שענד לה ביום פטריק הקדוש, ולבסוף הפנים שלה, או מה שנותר מהן.
הצד השמאלי נעדר, העין נעלמה, הרקה והמצח רוסקו, אבל הצד הימני… הוא לא הזדקק ליותר ממבט חטוף בעינה הכחולה, בנקודות החומות־אדמדמות המרקדות תחת גבתה הבהירה, כדי להשתכנע. האישה המתה שבהתה בו היתה אשתו.
בו ברגע הציף אותו הבלבול. זעקה הידהדה בראשו לנוכח ההכרה במציאות החדשה והנוראה של חייו. ג’וליה מתה.
“אני עומד לספור עד שלוש,” אמר שאנון. “לא אכפת לי אם תירה בדאנס, אני הולך להרוג אותך כאן ועכשיו מול המצלמה, ואף אחד לא יוכל להאשים אותי אחרי שיראו את הסרט.”
ניק לחץ את האקדח חזק יותר אל סנטרו של דאנס, והבלש לפת את זרועו ביתר שאת בבהלה. ניק הבחין פתאום שהקמיצה בידו הימנית של דאנס היתה חסרה. אצבע הגומי הריקה של הכפפה היטלטלה באוויר כמו שערה סוררת.
הוא נשא את עיניו אל השעון שעל הקיר וראה שמחוג השניות כמעט הגיע אל השעה עשר.
“אחת,” לחש שאנון.
“זה לא יכול להיות,” אמר ניק בייאוש והעיף מבט נוסף בתמונות. הוא ייחל שכל זה אינו אלא חלום, ייחל להיות מישהו אחר כדי לא להרגיש בלב החלול והמת שפעם בחזהו. הכאב שניקר בנשמתו הפך בלתי נסבל כשדמותה השחוטה של ג’וליה הופיעה שוב לנגד עיניו. הוא ניסה להסיט את מבטו —
“שתיים,” קולו של שאנון היה חזק יותר הפעם. לא היה שום ספק שהתכוון לממש את איומו.
“אני צריך לצאת מכאן,” אמר ניק, ורוגע על־טבעי השתלט עליו. “אתה לא מבין, אני יכול להציל אותה.” אבל לא היה היגיון בשום דבר, לא במותה של ג’וליה, לא במצב הבלתי אפשרי הזה. איך יוכל להציל אותה אם היא כבר מתה? אבל קולו של האיש עדיין צילצל בבהירות באוזניו, “יש לך שתים־עשרה שעות.”
“שלוש.”
ניק התבונן בפטיש שבאקדחו של שאנון אשר נמשך אחורה באטיות.
אבל לפני שהפטיש פגע בפיקת הקליע המצופה עופרת, לפני שהכדור נורה מתוך הקנה…
…ירדה עלטה על העולם.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השעה ה־13”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות