החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

השטן שבגוף | הנשף של הרוזן ד'אורז'ל

מאת:
מצרפתית: ארזה טיר־אפלרויט | הוצאה: | 2016 | 237 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

על רמון רדיגה (1923-1903) אומר ז'אן קוקטו "יצירתו היא נעורים נצחיים". שני הרומנים שהספיק לכתוב, ואשר כונסו בכרך זה: "השטן שבגוף" ו"הנשף של הרוזן ד'אורז'ל",  עוררו שערוריות בהתפרסמם, אחרי מלחמת העולם הראשונה, והושתקו זמן רב הן מפאת "פגיעתם" בתקינות הפוליטית הפטריוטית הרווחת, והן בשל הזלזול ביכולתו של נער מתבגר לכתוב ספרות ראויה. ואולם בחלוף השנים הגיע תורם לזכות בהערכה, והם נמנים היום על יצירות המופת של הספרות הצרפתית. "אורו של רדיגה," אומר ז'אן קוקטו, "שב לזרוח עשרים שנה לאחר מותו ושוב לא יכבה."
ובאפילוג לרומן "השטן שבגוף" אומר רדיגה: "אין ספק, במקרה הנוכחי, חש המחבר מבוכת מה בראותו עצמו נהפך לילד פלא. ואולם, (תיסלח לי חוצפתי) כלום אין זו אשמתם של כל מי שמבקשים לראות נס, כדי לא לומר מפלצתיות, במילים תמימות אלו: רומן שנכתב בגיל שבע עשרה. אמרה נדושה היא, לפיכך, אמת שאין לזלזל בה, כי על מנת לכתוב צריך שיהיו חיים מאחוריך. אך הייתי רוצה לדעת,  באיזה גיל מותר לנו לומר: "חייתי." זמן עבר מוחלט זה, האין הוא מקפל בתוכו בהכרח, על פי ההיגיון, את המוות?  לעניות דעתי, אני סבור שבכל גיל, למן הגיל הרך ביותר, חיינו ואנו מתחילים לחיות בעת ובעונה אחת. מכל מקום, איני סבור שעזות מצח היא מצדי, לעמוד על זכותי להשתמש בזיכרונותיי משנותיי הראשונות, בטרם יגיעו האחרונות. לא שאנו מטילים דופי בקסם רב העוצמה שבדיבור על השחר העולה, בערבו של יום נאה, אבל, שונה ככל שיהא, יש גם עניין, ולאו דווקא קטן מזה, לדבר על השחר מבלי להמתין לרדת הלילה. חשבתי, אגב, שבמהלך המלחמה, השיבו הנעורים לעצמם מעט מכבודם האבוד. כלום דבר של מה בכך הוא? מפני שיש, אם מהרהרים בכך קמעא, מידה לא מועטה של בוז לאנשים הצעירים, בעצם הפליאה על שאחד מהם כותב רומן."

מקט: 4-249-50414
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


השטן שבגוף

אני מסתכן בלא מעט גינויים. אך מה אעשה? כלום אשמתי היא שמלאו לי שתים עשרה, חודשים ספורים לפני הכרזת המלחמה? אין ספק, סערות הנפש שהשפיעה עליי תקופה יוצאת דופן זו, איש אינו חוֹוֶה כמותן בגיל זה. אך כיוון שאין אפילו דבר שבכוחו לבגרנו חרף הנראה לעין, היה עליי, כילד, לנתב את דרכי בהרפתקה שהייתה מביכה גם אדם בוגר. ולא רק אני. מתקופה זו ישמרו חבריי בלבם זיכרון שונה מזה של אבותיהם. ומי שמתרעמים עליי בעניין זה, שישוו בדמיונם את מה שהייתה המלחמה לבני נוער כה רבים במספר: ארבע שנים של חופש גדול.

התגוררנו בפ…, על גדות נהר המארן.

הוריי, למען האמת, התנגדו להתרועעוּת מעורבת.[1] החושניות, הטבועה בנו מלידה, ומופיעה עיוורת עדיין, יצאה נשכרת מזה, לא נפסדת.

מעולם לא הייתי חולמני. מה שנדמה חלום לאחרים, תמימים ממני, היה בעיניי אמִתי כחריץ גבינה לחתול, חרף פעמון הזכוכית המחפה עליו. אף על פי כן הפעמון קיים.

משנשבר הפעמון, מנצל זאת החתול להנאתו, אף שאדוניו הם ששברוהו וכפות ידיהם נפצעו.

עד שמלאו לי שתים עשרה איני זוכר שום אהובה, מלבד ילדה קטנה ושמה כרמן. מסרתי לידיה מכתב, באמצעות ילדון צעיר ממני, והבעתי בו את אהבתי אליה. ראיתי עצמי רשאי, לאור אהבתי, להזמינה לפגישה. מכתבי נמסר לה בבוקר, טרם הכניסה לכיתה. הבחנתי בילדונת זו, היחידה שדמתה לי, מפני שהייתה נקייה, ובאה לבית הספר בלוויית אחות קטנה, כפי שבאתי אני בלוויית אחי הקטן. וכדי ששני עדים אלה יחרישו, עלה בדעתי לחברם, באופן כלשהו, זה לזה. צירפתי אפוא למכתבי מכתב מאת אחי, שלא ידע לכתוב, אל מדמואזל פוֹבֶט. הבהרתי לאחי את המהלך שלי, ואת ההזדמנות שנפלה בחלקנו לפגוש שתי אחיות בנות גילנו בדיוק, שנֵיחַנו בשמות פרטיים כה מיוחדים במינם. עם תום סעודת הבוקר עם הוריי, שפינקו אותי ומעולם לא גערו בי, נכנסתי לכיתה, ונוכחתי לראות, לצערי, שלא טעיתי בהערכתי את חינוכה הטוב של כרמן.

אך התיישבו חבריי לשולחנותיהם – עודי משתופף ביַרכתי הכיתה להוציא מן הארון, בתוקף מעמדי כראשון,[2] את הספרים שנועדו לקריאה בקול רם – והנה נכנס המנהל. התלמידים קמו לכבודו. הוא אחז בידו מכתב. רגליי כשלו, הספרים נפלו ארצה, אספתי אותם בעוד המנהל משיח עם המורה. התלמידים שבספסלים הראשונים כבר הסבו את פניהם אליי, סמוק הלחיים, בירכתי הכיתה, מפני ששמעו שמלחשים את שמי. לבסוף קרא לי המנהל, וכדי להענישני בתבונה, כך האמין, מבלי לעורר בתוך כך שום רעיון נלוז בקרב התלמידים, שׁיבחני על שכתבתי מכתב בן שתים עשרה שורות בלי אף שגיאה. הוא שאל אותי אם אכן כתבתיו לבדי, ואחר כך ביקשני להתלוות אליו למשרדו. לא הלכנו לשם כלל. הוא נזף בי בחצר, תחת גשם שוטף. מה שבלבל עד מאוד את אמות המוסר שלי היה שהוא ראה אותה מידה של חומרה הן בפגיעתי בכבוד הנערה (שהוריה מסרו לה את הצהרתי), והן בעובדה שגנבתי דף של נייר מכתבים. הוא איים עליי שישלח את הדף לביתי. הפצרתי בו שלא יעשה כן. הוא נכנע, אבל אמר לי שהוא מחזיק את המכתב ברשותו, ובפעם הראשונה שאשוב לסורי, לא יוכל עוד להסתיר את התנהגותי הנלוזה.

תערובת זו של חוצפה וביישנות תעתעה בבני משפחתי והוליכה אותם שולל, כפי שבבית הספר, הודות לקלות תפיסתי, עצלנות לשמה, נחשבתי לתלמיד טוב.

שבתי לכיתה. המורה, באירוניה, כינה אותי דון ז’ואן.[3] חשתי מוחמא מאוד, בעיקר על שהצמיד לי שם יצירה שהכרתי ואילו חבריי לא הכירוה. ברכתו “שלום דון ז’ואן” וחיוכי המבין דבר, שינו את יחסה של הכיתה אליי. אפשר שכבר ידעה שהטלתי על ילד מן הכיתות הנמוכות להעביר מכתב ל”בת”,[4] כינוי רווח בלשונם הבוטה של התלמידים. שם משפחתו של אותו ילד היה “מסאז’ה”.[5] לא בחרתי בו לאור שמו, ובכל זאת השרה עליי השם אמון.

בשעה אחת אחר הצהריים הפצרתי במנהל שלא לומר דבר לאבי. בשעה ארבע, השתוקקתי לספר לאבי הכול. מאום לא כפה זאת עליי. הייתי מייחס הודאה זו לכנות. ביודעי שאבי לא יכעס, שמחתי, לבסוף, להביא לידיעתו את מעשה הגבורה שלי.

הודיתי אפוא במעשה, והוספתי בגאווה כי המנהל הבטיח לי (כלאדם בוגר) סודיות מוחלטת. אבי ביקש לדעת אם לא הזיתי מלבי את סיפור האהבה הזה, מראשיתו ועד סופו. הוא בא לפגוש את המנהל. במהלך הביקור, הוא הזכיר כבדרך אגב את מה שסבר כי אינו אלא בדיחה. – “מה?” הצטעק המנהל מופתע ונבוך מאוד. “הוא סיפר לך? הוא אמר שתהרוג אותו והפציר בי לשמור על שתיקה”.

הודות לדבר שקר זה זכה המנהל למחילה. הוא תרם עוד לשיכרון הגבר שחשתי. זכיתי מניה וביה בהערצתם של חבריי ובקריצות עיניו של המורה. המנהל הליט את טינתו. עלוב שכמותו, הוא לא ידע את שאני כבר ידעתי: אבי, מזועזע מהתנהגותו, גמר אומר להניח לי לסיים את שנת הלימודים, ואחר כך להוציאני מבית הספר. היינו אז בתחילת יוני. אמי, שלא רצתה שהדבר ישפיע על הפרסים שלי, על העיטורים שלי, נמנעה מלהזכיר זאת, עד לאחר טקס החלוקה. הגיע היום, והודות לעיוות דין מצד המנהל, שחשש במעורפל מהשלכות השקר שלו, קיבלתי רק אני, היחיד בכיתה, את עיטור הזהב, שגם הזוכה בפרס ההצטיינות היה ראוי לקבלו. חישוב מוטעה: בית הספר איבד את שני תלמידיו הטובים ביותר, מפני שאביו של זוכה פרס ההצטיינות הוציא את בנו מבית הספר.

תלמידים כמונו שימשו פיתיונות, למשוך אליו אחרים.

אמי פסקה שאני צעיר מכדי ללמוד באנרי־הרביעי.[6] שעל פי הגיונה, משמעו: צעיר מכדי לנסוע ברכבת. נשארתי שנתיים בבית ולמדתי לבד. הועדתי לעצמי הנאות עד בלי די, שכן, עלה בידי ללמוד בארבע שעות חומר שעמיתיי הקודמים לא צלחו ביומיים, כך שהייתי חופשי לנפשי יותר ממחצית היום. טיילתי לבדי על גדות המארן, שהיה במידה כזאת הנהר “שלנו”, עד שאחיותיי, בדברן על נהר הסן, היו אומרות “מארן”.[7] נכנסתי אפילו לסירתו של אבי, חרף איסורו. אבל לא חתרתי, וגם לא הודיתי בלבי שלא הפחד להמרות את פיו מונע זאת בעדי, אלא פחד ותו לא. קראתי, שרוע בסירה. בשנים 1913 ו־1914, עברו תחת ידי מאתיים ספרים. ולא אותם ספרים שנהוג לכנותם קלוקלים, אלא דווקא הטובים ביותר, אם לא להרחבת הדעת, למצער מבחינת ערכם. לפיכך, זמן רב אחר כך, בגיל שבו מואס הנוער בספרי ילדים, נמשכתי אני לקסמם הילדותי, אף כי בשנים ההן לא הייתי מוכן לקראם בעד שום הון שבעולם.

להפסקות אלו, שהתחלפו לסירוגין עם לימודים, היה חיסרון: הן הפכו עבורי את השנה כולה לחופשה מדומה. הנה כי כן, לימודיי מדי יום נחשבו כקליפת השום, אך כיוון שהקדשתי להם פחות זמן מזולתי, הארכתי בהם בעת חופשתם של הללו, וקליפת שום זו הייתה כפקק השעם התלוי על קצה זנבו של חתול לאורך כל ימי חייו, בשעה שהיה מעדיף מן הסתם סיר קשור לזנבו[8] חודש ימים בלבד.

החופשה האמתית עמדה בפתח, ולא עסקתי בה כלל מפני שסדר יומי נותר כשהיה. החתול הוסיף להתבונן בגבינה שמתחת לפעמון. אך המלחמה פרצה. היא ניפצה את פעמון הזכוכית. את המורים הטרידו דאגות אחרות,[9] והחתול התמוגג.

לאמתו של דבר, הכול התמוגגו בצרפת. הילדים, עם תעודות ההצטיינות שלהם מתחת לזרוע, הצטופפו מול הכרזות. התלמידים הגרועים נהנו מן המבוכה שאחזה במשפחות.

מדי יום ביומו, בתום ארוחת הערב, נהגנו ללכת לתחנת הרכבת בז’…, מרחק שני קילומטרים מביתנו, לחזות ברכבות הצבאיות החולפות על פנינו. נשאנו בידינו פרחי פעמונים וזרינו אותם על החיילים. גבירות בחלוקים מזגו יין אדום למימיות והגירו ליטרים ממנו על פני הרציף זרוע הפרחים. מכל אלה נותר לי זיכרון של זיקוקין די נור. מעולם לא נשפך יין כה רב, לא פוזרו פרחים כה רבים. הצטווינו לקשט בדגלים את חלונות ביתנו.

עד מהרה חדלנו ללכת לז’… אחיי ואחיותיי החלו נוטרים טינה למלחמה, הם סברו שהיא מתארכת. היא ביטלה להם את חוף הים. בהיותם רגילים לאחר לקום, הוטל עליהם לקנות את העיתונים בשש בבוקר. שעשוע עלוב! אבל לקראת העשרים באוגוסט, ניעורה שוב תקווה בלבן של המפלצות הקטנות. במקום לפרוש משולחן האוכל בעוד המבוגרים מאריכים בישיבתם, הן נותרות לשבת על מקומותיהם, ושומעות את אבי שַׂח בעזיבה. מן הסתם לא יהיו עוד אמצעי תחבורה. צריך יהיה לרכוב על אופניים למרחק רב. אחיי היתלו באחותי הקטנה. קוטר הגלגל של אופניה הגיע בדוחק לארבעים סנטימטר: “נשאיר אותך לבד בדרך”. אחותי מתייפחת. אבל באיזו התלהבות הם ממרקים את כלי הרכב! העצלות חלפה ואיננה. הם מציעים לתקן את אופניי. הם משכימים עם שחר להאזין לחדשות. ובעוד הכול תמהים, אני חושף את מניעיו של הפטריוטיזם הזה: טיול באופניים! עד חופי הים! וים רחוק יותר, יפה יותר מן הים המוכר. הם היו מעלים באש את פריז כדי לצאת לדרך מהר יותר. מה שהילך אימים על אירופה היה לתקוותם היחידה.

אנוכיותם של ילדים, האם היא שונה משלנו? בקיץ, בחופשת הכפר, אנו מלינים על הגשם היורד, בעוד החקלאים מייחלים לבואו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השטן שבגוף | הנשף של הרוזן ד'אורז'ל”