החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

השקנאי

מאת:
הוצאה: | 2013 | 238 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

זהו ספר על תשוקה ותבוסה.
השקנאי הוא רומן המתרחש בעריצות אפריקאית בימי שקיעתה ופורש את עלילותיו המשעשעות והמיואשות של מנהיג מחתרת דועכת שכל לוחמיה נטשו אותה או הוצאו להורג. הגיבור חומק בין אתרי בנייה נטושים ואתרי תיירות אקזוטיים במנוסתו חסרת התהילה מפני המשטר, מפסיק להבין מי לצידו ומי נגדו ומשתדל להתמיד במסעו עד הסוף – שבו יילכד ויוצא להורג, או להפך, יביס את הדיקטטור ויעלה לשלטון. המרדף מתנהל בתפאורה צבעונית ומרופטת שמספקת רודנות מתפוררת, שבה כולם מצווים להיקרא בשמות שקספיריים, משרברב ששמו רומיאו ועד זבנית ששמה אופליה. בדרכו פוגש הגיבור בסדרה של טיפוסים משונים ומופלאים, ביניהם מאבטח שתפקידו לשמור על חיתול מסתורי שהדיקטטור לבש בילדותו, אהובה הנשואה לאחד מבכירי המשטר, תליין רגשן חובב שירה ושקנאי ידידותי שהופך להיות רעו הנאמן למסע.
כתיבתו של הספר התחילה בעקבות מחאת האוהלים וקיבלה השראה ותנופה מהמאבק החברתי בישראל. סגנון הכתיבה מלא הפתעות והומור ומרחף בין גרוטסקה, ריאליזם פנטסטי ואלגוריה פוליטית.
רועי "צ'יקי" ארד נולד בבאר שבע ומתגורר בתל-אביב. הוא עורך כתב-העת מעין, עיתונאי בהארץ ופעיל בקבוצת "גרילה תרבות". השקנאי הוא ספרו השביעי. קדמו לו הכושי (שדוריאן), שירים וציורים (טל אסתר), אירובי (שדוריאן), רובים וכרטיסי אשראי (פלונית), החלום הישראלי (חרגול) ושכר הולם (מעין).

מקט: 4-497-1183
מסת"ב: 978-965-560-004-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

חמקתי בין דירות מסתור כמו עכבר שרץ מחור לחור, זנבו דבוק לישבנו החיוור בלחלוחית של בהלה, אבל המקומות הבטוחים למחתרת ניצתו בזה אחר זה בידי צי בלשי החרש, קורצי העין והמלשינים בשכר. נאלצתי להתחבא אצל יוּליה, בדירה שניסיתי להימנע ממנה כל־כך. אפריקה כפוית הטובה! בכל הכרך האיום העצום הזה, מיליוני לבבות שחורים ולבנים הולמים בעוצמה, מאות אלפי בתים ובקתות סואנות עם סירים המונפים אל על מהכירה החלודה, רבבות מרתפים מטפטפי ברז ומוריקי טחב, אלפי קרוואנים בשדות רמוסים – ולא היה לי מקום אחר להסתתר בו.

יוליה פתחה את הדלת בחיוך שלא זיהיתי בו שמץ מרירות. פנס מאחור הציף נוגה מימי דרך שמלתה. גופה הכהה הזכיר באור העלוב את בקבוקי השתייה שנושאים רוכבי אופניים. בָּנְקוֹ, בעלה, כמעט הפיל לרצפה את הצלחות ובקבוק הקטשופ הפתוח כשזינק מהספה החשוכה כדי לחבק אותי. הם עשו את כל ההכנות לבואי, הציעו לי את חדר השינה הנוח יותר ובעצמם התמקמו בסלון, מותחים סדינים עכרכרים על זוויות הספות הירוקות שסודרו בצורת ח'. בכל צלע של הח' ישב אחד מבני המשפחה – יוליה, בנקו והילד שלהם, אפּוֹ מנוקד בשומה של קטשופ. לא זכרתי את שמו וכבר היה מאוחר מדי לשאול, ולכן פרעתי את שׂערו פעמיים כאילו הוא מעניין אותי במיוחד. בנקו, גבר לבן וגבוה באופן כמעט נואש, ישב על הספה הטובה פחות, שרכנה על צידה כי אחת מרגליה קרסה לפני כמה שנים. הם טבלו מלבנים חרוכים של צ'יפס בקטשופ הדליל שהיצרן מהל כדי לקמץ בהוצאות, וקינחו בקופסת שימורים של סלט טונה ברוטב עגבניות, אוכלים ממנה כל אחד בתורו. הם הציעו שאצטרף לסעודה השמנונית והאומללה. "אתה בא לפיקניק?" ניסו בקול עולץ להצהיל את עצמם.

הניסיונות המעושים לעודד את רוחי רק הטילו עלי דכדוך. הודיתי להם, אמרתי שאני מוכרח לשטוף את הפיח מהפנים ומלמלתי שאני עייף מאוד. נכנסתי לחדר השינה וסגרתי את הדלת, מתאפק לא להיאנח.

הם עשו כל מאמץ אפשרי שארגיש נוח עם פיסת הכלום שהייתה ברשותם. את המיטה הציעו כנראה בסדין הטוב בבית. מעל קפל במרכז הכרית הונחה בתשומת לב, כאילו הייתה אזמרגד על מרבד זהב, קוביית שוקולד עטופה בנייר כסף מהסוג שמחלקים חינם עם הקפה בבתי־קפה. הטרנזיסטור היה מכוון לרשת המוזיקה הקלאסית. כנראה הניחו שזה מה שאני מעוניין לשמוע. כפתור הקול נתלש כשניסיתי להחליש את המוזיקה. שלפתי את התקע והרדיו נדם.

בנקו עמל על מחקרי הביולוגיה שלו והשלים הכנסה כמוכר כרטיסים בכניסה לגן הבוטני בדרום העיר. הוא ישב שעות ארוכות בבקתת השמירה הזעירה וקרא ספרי בלשים מרופטים באחת השפות שניסה לשנן. פיסות דפי בורסה שנעץ בסדקי הזגוגית עצרו את הרוח שלא תיכנס מבעד לחלון השבור. בחודשים האחרונים למד רוסית. סבו הגיע לאפריקה לפני כל שרשרת המהפכות מסבסטופול שבחצי האי קְרים, עם חלום להקים תעשיית ריבות של פירות טרופיים. כמו מרבית עובדי המדינה גם בנקו לא קיבל משכורת מלאה כבר כמה חודשים. מצד שני כבר ימים ארוכים ששום מבקר לא הגיע לגן הבוטני. המפקח על הגנים נסע בדחיפות מחוץ לעיר לפני חצי שנה לטפל בדודתו החולה בעגבת, ומאז נעלם. כך התנדב לספר כשהתקשרתי מטלפון ציבורי לברר אם ניתן להסתתר אצלם.

השתרעתי על המיטה, מתענג על תחושה של מיטה ומזרן. בעשרים הימים האחרונים ישנתי על מעיל פתוח, דקיק, שנפרש על רצפת עץ לא משויפת בתא של שני מטר על מטר וחצי ללא חלון. במקום כרית הנחתי את ראשי על ספר טלפונים נושן של לאגוס בירת ניגריה, שמשום מה מצא את דרכו לעליית הגג שבה הסתתרתי.

קילפתי את העטיפה הכסופה ושברתי בשן אחורית פינה אחת מקוביית השוקולד. לא טעמתי שוקולד כבר כמה חודשים. רציתי לשמור בדל מהקובייה לבוקר. הבטתי בנורה החשופה שאורה רטט בגלל חוסר יציבות בזרם החשמל. הכל נראה כמעט כמו בפעם הקודמת כשהייתי בחדר הזה. אולי הטיח התקלף עוד קצת מאז, כנראה בהשפעת החורף העז. גם עיגול העובש בקיר האחורי התכהה ותפח עד שאפשר היה לראות בו צדודית של כבש שהוזן בנדיבות.

אף שיוליה הייתה מסורה מאוד לענייני המחתרת, עבר זמן עד שהבחנתי בקיומה. שְמה נשר מראשי בפגישות הראשונות. יוליה, ולפעמים ג'ולייט, היה השם הנפוץ ביותר בקרב נשים במדינה, כי למשך עשורים נכפה על כל אזרח במדינה להיקרא בשמה של דמות שקספירית, וכך נוצר שובל של קופאיות כהות עור ששמן אופליה, רומֵיאואים טרוטי עיניים שעבדו כמצחצחי חלונות ראווה, ושלל פַלְסְטָפים מטליאי תקרים. המחתרת הייתה מתוועדת בחמאם תורכי פושט רגל ששכן מעל מזנון נקניקיות הומה. לפגישות הגיעה יוליה תמיד בזמן, עם מחברת בית־ספר זולה עטופה בניילון סגול, והייתה שתקנית וסמוקה. היא צידדה בניע ראש בכל החלטה, לא אחזה בדעות חריגות, ומעולם לא איימה בפרישות נזעמות. היא התלבשה בנוסח חסר גוון, בניגוד לרוב הבחורות במחתרת שהיו צבעוניות ומסנוורות. הפעם הראשונה שהביעה טענה עם מאפיין אישי הייתה כשציינה בפני בחצי לחש שהיא חוששת לחזור הביתה כי צרעה חדרה לדירה שלה, והיא צריכה להמתין כמה שעות בחוץ עד שזו תצא. לא היה קשה להבין שהיא מחכה שאציע לה להישאר איתנו עד לפגישה הבאה, אבל קבעתי לשוחח עם בעל החמאם שהמתין לדמי השכירות. רוב הכסף לא נמצא ברשותי, ולא רציתי שיימצאו לידי עוד פעילים ברגע מביך שכזה שבו אהפוך ממהפכן לקבצן שמתחנן לארכה של שבועיים בתשלום. הייתי חייב לנסות להעתיר עליו דברי חנופה זולים כדי שיסתפק בינתיים במחצית הסכום.

הסברתי שהזמן לא כל־כך נוח. יוליה מייד נסוגה ומלמלה שהאוויר מאוד נעים והיא זקוקה לטיול הזה ברחוב. רק אחרי שיצאה חשבתי שהיה משהו משונה במבט שלה. התחלתי לחשוש ממנה.

המזרן כבר התפורר בצד הרגל ונוצרה בו שקערורית, כאילו נגסה בו חיה מטורפת. יכול להיות שבנקו ויוליה כבר התרגלו וידעו גם מתוך שינה לחמוק מהאזור שנקער, אבל העמק הזה הפריע לי להירדם. לא היה לי מושג מתי אוכל לעזוב את הדירה. לא היה לי לאן להמשיך. נגזר עלי להיתקע ביניהם לנצח, או עד שאתפס. חלמתי על חציית הגבול אל החופש, על המסלול למרוקו ומשם דרך מובלעת מֶלִיָיה לספרד שבה אוכל לשבת בבתי־קפה, בכיכר מוצפת אור במדריד או בברצלונה, מרפק אחד מונח על הכיסא הסמוך והיד האחרת מנופפת באוויר, ולהרצות על נחישות המאבק.

אלא שמעבר לגבול מוקמו מדינות אויב. אם אברח אליהן יוקיעו אותי כבוגד והמהפכה תחטוף מכת מוות. יותר מכל חבר אחר במחתרת נאבקתי בהשפעתן של מדינות האזור על המאבק, ולא הסכמתי לקבל מהן סיוע כספי או צבאי גם בשעות הקשות. לא הייתי מורד זוטר שיכול להרים ידיים ולהישכח אלא המבוקש הבכיר ביותר, סמל המהפכה. נגזר עלי להיתלות במולדת, אף שלא היה לי חשק גדול מדי לכל העניין.

עד לאותו אחר הצהריים התארחתי אצל ג'ורג', בווילה הענקית שלו שקירותיה מכוסים בפוחלצי ענק של תרנגולי הודו מרוטים שגרוגרת צווארם האדומה בהקה גם כשהאור גווע. בחמש נקש בדלת הווילה עלם חיוור בעל ידיים גסות וביקש ממנו תרומה לאגודה למען האילם. ג'ורג' חיטט בכיסיו, ואחרי ששלף כמה ניירות מעוכים מצא שטר והעניק לנער. המתרים לא ידע מה לעשות עם השטר ולבסוף הכניס אותו לארנק והלך בגרירת רגליים. ייתכן שנבעת מגרוגרות הפוחלצים. בחוץ רקק באוויר כדי להעניק לכל האירוע אופי שגרתי. זה נראה כמו בדיקה רופסת של המשטרה החשאית לפני פשיטה. היה משונה לגלות שיש אגודה נפרדת לאילמים. מה למען האל עשוי היה לסכסך בין החירשים והאילמים ולפצל אותם? שנים ארוכות האילמים והחירשים פעלו יחד, נאבקו שכם אל שכם והגיעו להישגים כלשהם. ברית היסטורית כזאת, אין שום סיבה שתעלה לפתע על שרטון. מי ינסה לפרוש, האילמים מהחירשים או להפך?

ג'ורג' היה קשיש מצוין שחבש כובע ברט סגול. מפני המוקה החלודות שלו שהגיל הלבין והכמיש נצץ שפם שיבה עדין שנראה מעוצב בסרגל של מהנדס קפדן. תמיד ניקר בפיו עם קיסם עץ כפסיק מפרפר בין חלקי משפט. לא היה ספק שנועד להיטמן בבוא יומו עם קיסם בכיס מכנסיו, אם לקברנים נותר עדיין מוסר כלשהו. שתיים מאצבעות יד ימין שלו היו חתוכות והגדמים כוסו בדרך־כלל בכפפה חומה. אף פעם לא תהיתי בקול מה קרה לאצבעות, אבל היעדרן היה נוכח מאוד, מוסתר בעור חום דק. גם אם הפציעה לא הייתה קשורה להתנגדות לשלטון אלא למאבק במיקסר, התשובה לתהייה לא יכלה להיות מעודדת. על כל פנים, היה עלינו להחליט מה לעשות. גם אם ניתן היה למצוא איזה הסבר מניח את הדעת להופעתו של ארגון אילמים נפרד (הרי אם אכן התרחש פיצול בין האילמים לחירשים האגודה החדשה זקוקה לכסף למימון המבנה הארגוני החדש), היה ברור שלא רצוי להסתכן. היה עלי להיחלץ מהמקום.

טיפסתי בארובה שבה הסתיר ג'ורג' ערימות של חוברות קומיקס פורנוגרפיות מיפן לעבר הגג, ומשם החלקתי דרך שקע נסתר ברעפים אל החצר האחורית והלאה לחצר השכנים, שבה שני כלבי פודל זוכי פרס וטיפשים נמו את שנתם. מיהרתי דרך רחובות אחוריים, סמטאות וחניונים אל השכונה התעשייתית שבה גרו בנקו ויוליה, מרחק שעתיים ברגל. ידעתי שעשיתי טעות: אמרתי לג'ורג' לאן מועדות פני. אם ייתפס ויעונה ייאלץ להסגיר אותי, או גרוע מכך, ינסה לשקר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השקנאי”