החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הרומן מת מזמן

מאת:
הוצאה: | 2018 | 251 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

הכתיבה היא מהות החיים שלו. האם החלום הקטן שלו מחליק אל התהום?

צ'רלי הוא אדם נמרץ, מרדן וחסר מזל. מעט שיכור, מעט מדוכדך, ושופע הומור עצמי, הוא חוזר לארץ מולדתו אחרי שהות של כחצי שנה בצרפת אליה נסע בעקבות סיפור אהבה מלא בציפיות שהתברר כאכזבה אחת גדולה. שבור ומתוסכל מהמצב שנקלע אליו, הוא מנסה לשים את ידו על החלום שתמיד ניגן בו- להיות סופר אמיתי. הבעיה היא שהוא לא מצליח לכתוב.

כשהוא מטיל ספק בקיומה של האהבה בעולם חומרי והדוניסטי, הוא מגיע לעולם מסתורי, שם פוגש אישה, שמנסה להעמיד אותו על טעויותיו בדרך. הספר מזגזג בין הפגישה שלו איתה לבין המסע שלו, רצוף מכשולים, אנשים והרפתקאות, לפרוץ את מחסום הכתיבה.

חייו נעים בין המציאות לדמיון, בין הצורך להתקיים בעולם המודרני והתובעני לבין התשוקה והרגש שמניעים אותו אל הכתיבה.

צ'רלי מחפש את הארץ המובטחת לה הוא זקוק כדי לשבור את המחסום, לפרוץ את החומה, אבל האויב הכי גדול שלו, שזה בעצם הוא עצמו, לא נותן מנוח ומאיים לפגוע בדבר היחיד שבאמת חשוב לו בחיים – כתיבה.

מקט: 978-965-571-316-9
מסת"ב: 978-965-571-316-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הפגישה: חלק ראשון

 

מקום: אי שם

זמן: לא ידוע

איפה אני לעזאזל?! איך הגעתי הנה? אולי לכאן ישו הגיע, חזר, הגיע שוב, ומעולם לא חזר פעם נוספת? אולי המינגווי ובוקובסקי יושבים כאן עם מכונת כתיבה, כוס וויסקי ומלטפים את הזקן בזמן שהם מתקתקים, ועשן סמיך של סיגריות עוטף אותם? אולי אפגוש כוכבי רוק סוערים אגדיים שיישארו צעירים ומזריקים לנצח? זה יכול להיות מפגש מביך ומסקרן. זה בוודאי חומר טוב לסרט טוב של מוצצי הדם ההוליוודים. הרהרתי לעצמי, ברגע שהגעתי למקום זר לחלוטין. לא שמעתי מכונת כתיבה מתקתקת, לא שמעתי צלילים רועמים של גיטרה חשמלית, ואת ישו, טוב, את ישו לא ציפיתי לראות. הדבר היחיד שראיתי היה עצים רבים בליבה של דממה מוחלטת. רוח קלה ליטפה את פניי והניעה את צמרות העצים, ששרקו בדיוק בקצב שלה כמו סימפונייה משובחת של הטבע. אחרי כל מחול השדים העירוני, המירוץ הנצחי, אינספור אפשרויות במטרה לפרוץ את מחסומי הכתיבה שלי, חשבתי שהם לקחו אותי, שהוא שם למעלה רצה אותי קרוב אליו. איך אני עומד כאן? בשר ודם, חי ונושם. הם לא רוצים להיפטר ממני, מסתבר שלא הלכתי לשום מקום. כן יקירתי, מסתבר שנאחזתי בקרנות המזבח בתוך בית מקדש הרוס ומחולל. מודרני. לצערי או לשמחתי, התחבטתי, ומחשבותיי לא הפסיקו להטריד אותי. אם אפשר היה לקרוא למה שהתרוצץ לי בראש מחשבות. בחנתי את הנוף החדש. סרקתי בהיסוס את המקום. סביבי הייתה צמחייה עבותה, ירוקה וסבוכה כמו ג’ונגל נטוש שלא יטפלו בו יותר לעולם. אולי אני אטפל בו? אני שואל את עצמי עכשיו רגע לפני המפגש החשוב מול אותה חומה.

אז, הדלקתי סיגריה, ניסיתי לעכל את המצב.

הנה הגעתי למקום שלא הכרתי וזיכרוני התערפל לחלוטין. לחייך או להתעצב? התלבטויות בלי פתרון. יותר מדי התלבטויות ואפס פתרונות. לבשתי את הג’ינס הישן אותו נהגתי ללבוש, חולצה מרופטת ויותר מדי דהויה ונעלי עור משופשפות וקרועות. הסטתי את בלורית השיער הצידה והדלקתי סיגריה נוספת. בן אדם צריך לחשוב בזמן שנוף זר מתגלה מול עיניו. התחלתי להתקדם בשביל לבנים גדולות ועתיקות. הן נראו מן המאה השמונה עשרה. אף פעם לא התיימרתי להיות אחד בעל עין חדה והיסטורית. השביל היה ארוך ומפותל. התחלתי להתקדם, אבוד ומבולבל. הכל דמם. צמחייה ירוקה ובלתי נגמרת הקיפה אותי. אם כל צמחי הבר והעצים העבותים, בעלי הגזעים המסתעפים לכל עבר, היו יכולים לדבר, בטח הייתי מוצא את עצמי בחברתם לנצח. יותר טוב מאנשים, זה בטוח.

‘איפה העץ עם הפרי הקדוש?’ הבטתי למעלה כמו כל אדם שפונה לאלוהות ברגעי ייאוש. אף אחד לא ענה לי. הבטתי בפרחי הבר האדומים, הסגולים, הלבנים והצהובים, בעצי דקל טרופיים יפהייפים ושיחים ירוקים וצפופים, שענפיהם הדקים הסתננו אל השביל בצורה אקראית. כל אלו עיטרו את השביל מצדדיו והתפרשו לאורכו. הלכתי בנינוחות יתרה. חיוך רפה התנוסס על פניי. שאפתי אחת ארוכה מן הסיגריה והשתנקתי. המחיר הבריאותי של הניקוטין. הבטתי למטה, עננים עבותים וצפופים נחו תחתיי. זה נראה מסוכן. אסור ליפול צ’רלי. סבתי על צעדיי בזהירות.

המשכתי ללכת באוטוסטרדה נחשית. הרגשתי את הנחש משיל את עורו ומקלף את עצמו אט אט בכל פיסה קטנה מהדרך אותה אני עובר. ממש כמו בחיים. הוא תמיד חשף לשון ארסית ואני ניסיתי לברוח. התחלתי לראות את קו האופק, הוא התקרב אליי והתבהר. המשכתי ללכת. דקה אחר דקה, מטר אחרי מטר, לבנה רודפת לבנה, ולשון הנחש רודפת אחריי. הוא לא הרפה לרגע. בן זונה ערמומי. נראה כי אני בבועה אטומה, בזמן שהכל ממשיך לדפוק והשעון ממשיך לתקתק. אנשים קמו לעבודה, אנשים חזרו לאותה אישה, אנשים מאסו בשגרה, אנשים המשיכו לחפש, אנשים נשארו באותה משבצת. אני המשכתי ללכת. גמעתי כמעט את כל אורכו של השביל. משהו בצבץ מהקצה הרחוק של הדרך, זה לא היה קו האופק הפעם. קימצתי עיניים, ניסיתי להבין. לא הצלחתי. זה נראה כמו מבנה כלשהו. התקרבתי, פזיז וספקן. פזיזות וספקנות הן שילוב הרסני, תדעי לך. התקדמתי, העפתי מבט למעלה, וכשאני ממשיך לצעוד ולהתנשף התמונה התחילה להתבהר. בית ענק ניצב מולי, ארמון המלך לואי האחד עשר, השניים עשר או מספר כלשהו שהתגלה מול עיניי. טירה עצומה נחה שם. המשכתי להתקרב במעלה השביל. הייתי מותש. זיעה שטפה את פניי. הדלקתי עוד סיגריה. מפלסי הלחץ עלו וטיפות הזיעה לא הפסיקו לטפטף. שאפתי עשן עמוק לריאותיי. השתעלתי. הטירה גדלה ככל שהתקרבתי אליה, והבנתי כמה היא עצומה. התחלתי להגביר קצב והגעתי אליה. ניצבתי לפניה, פנים מול פנים. היא נראתה מלאת שדים ורוחות ממש כמו אלה שאת רואה בסרטי אימה הוליוודים זולים. שער ברזל גדול ניצב לפניי, מעט חלוד אבל מרשים, צבוע בצבעי חלודה כסופים ושחורים ומשתדל להידמות לשער המאושר שהיה פעם, בתקופה טובה יותר. פסל אריה שואג ונסער נראה מצד אחד, ופסל של בתולת ים יפהפייה ורגועה הציצה מן הצד השני. שלושה מלאכים עיטרו את צריחיה, אולי מלאכיות. אצל פסלים אי אפשר לדעת. כל המראה דמה למקדש אולימפוס עכשווי, מקדש של מפלצות ותככים. זה הזכיר לי כמה מקומות מהעבר. הייתי מול הפסלים, הסתכלתי עליהם והם הסתכלו על נקודה מטושטשת באופק. לעזאזל עם הפסלים, חשבתי. הבדידות הביאה אותי לרגע שהסתכלתי למעלה שוב, אולי מחוסר אונים, אך הפעם רק הסתכלתי, ויתרתי על מילים. ידעתי ששוב אף אחד לא יענה. העננים המעטים נראו שקטים כשהם שטים בקצב אחיד שם למעלה, והיום היה בהיר במיוחד כך שצבע התכלת של השמיים היה ברור ומזמין. השמש רבצה בשמיים וקרניה האירו על שער הברזל החלוד, כך שיכולתי לראות את כל השפשופים והבלאי שצבר במשך השנים, כשעמד שם מתחת לאותה שמש ולאותם שמיים. בטירה היו חלונות קטנים מוגפים, שגם עליהם החלודה לא פסחה. הסורגים שלהם העלו עובש ונראו עצובים ונטולי חיים. הם היו במן צבע שהיה אפשר לראות בבירור שהיה פעם שחור מבריק ועכשיו הפך למן אפור-ירוק-חום. אחד כזה שאף אחד לא העניק לו מילה מתאימה אף פעם. השנים והשחיקה צעקו מכל מקום בתוך הדממה. החלונות צצו מכל מקום בטירה הענקית הזאת. הכל היה חלוד, והשמש לא היססה להראות את הקילופים לכל מי שהגיע. המבנה היה גדול, טירה בערך בגובה של שניים עשר מטרים, הערכתי. היא נראתה מבוצרת למדי, אך ללא חרכי ירי או אבק שריפה. השנים שחקו את הברזלים ואת הגינה הנטושה שהייתה מאחורי השער, אבל מלחמה ודאי לא התחוללה פה ואיש לא דרך כאן הרבה זמן. הצריחים היו משוננים וגבוהים. ניסיתי לדמיין את בעלי הטירה. לא הצלחתי. קיוויתי שאין ליצני חצר ואין עריץ אכזרי וקיוויתי להרבה דברים. יותר מדי דברים. קיוויתי שאם כבר ליצן חצר אז שתהיה ליצנית. זה עבר לי בראש וקצת הצחיק אותי. צריך קצת צחוק בין כל הפחד. בינתיים דממה שררה באזור ואף נפש חיה לא נצפתה. השער החלוד נפתח בפתאומיות מבהילה, התחיל לחרוק ברעש צורם וסלל לי את הדרך. פערתי עיניים. הופתעתי. שערי הברזל נפתחו לרווחה, ואחרי היסוס מהיר וסקרנות מופלגת, נכנסתי פנימה. מחזה מרהיב נגלה
בפניי – מזרקות מפסלי אריות שואגים וקופידונים אבודים הזרימו מים אל תוך בריכות קטנות, שסלעים הקיפו וקישטו אותן. צמחייה ועצים התפרסו לגובה רב והתווספו לעצי תפוחים ותפוזים נוצצים. כל המראה היה שונה מדירת חמישה עשר מטרים עם קירות מתפוררים ותיבת דואר מפוצצת בדוחות שגרתי בה. נעתי באיטיות בין כותלי הענפים והעצים שכיתרו אותי. התקדמתי לעבר אחד מעצי התפוח, קטפתי אחד מהם, שהיה אדום ובוהק, וטעמתי ממנו. אתה צריך אקדח במצבים כאלה, סברתי, אולי בעצם, הייתי צריך להיות רוצח שכיר ולא צל של סופר כושל. אולי כך הייתי מרגיש יותר בטוח מול הסכנות שיכולות לצוץ מכל פינה. חבל שאין לי את ה–0.9 מילימטר שלי מהמגירה. יש לי בכלל 0.9 מילימטר במגירה? בן זונה ארור שכמוך, צ’רלי. נגסתי שוב בתפוח. ניסיתי להיזכר אם יש לי אקדח במגירה. גן עדן התמוסס בין שיניי. דלת עץ גדולה ומשויפת נמצאה בכניסתה של הטירה. דלת של עשירים. חשבתי שהגעתי לארץ השחיתות המובטחת ולנחלת הקומבינות האינסופיות. היא נפתחה מעצמה בדיוק כמו השער. התחלתי לחשוש באמת. לחשוב שהסוף הגיע והם רק מושכים אותך. לא ראיתי עדיין שום דמות. הפחד החל להעביר זרמים בכל גופי. הדלקתי עוד סיגריה. זרקתי את זו שסיימתי על רצפת הגן. חיללתי אותו. מטומטם. גם בגן עדן אתה מפזר חטאים? גם כאן אתה חופר לעצמך את הקבר? ועוד כל כך מהר? הרהרתי. עמדתי במפתן הדלת. הדלת נסגרה מאחוריי. טריקתה צרמה לאוזניי, ומצאתי את עצמי בתוך חצי מבואה חצי חדר ענקי. הבטתי ימינה ושמאלה. ארונות מטבח חדשים, שני כיסאות עץ ישנים שמביטים אחד בשני ומצלמה על סטנד נפגשת בדיוק בנקודת האמצע של מבטי העץ שלהם. הקירות היו צבועים בלבן. אחד הקירות היה בעצם חלון עצום שדרכו השתקף נוף ים. הבטתי בגלים המתנפצים על המזח הזר ובגודלו של הים. רצועת חוף עצומה. הייתי לבד, בודד. אני נגד כל העולם. אני נגד הפסלים. אני נגד הגינה. אני נגד מי?

‘הלו…! לאן הגעתי?! גן עדן, גיהנום?! מי לעזאזל לוקח כאן את האחריות?!’ צעקתי בקולי קולות. אף אחד לא ענה.

‘לכל הרוחות, למה אף אחד לא עונה?!’

קולי הדהד ברקע מספר פעמים. צעקתי שוב ושוב ושוב עד שהשתתקתי. לא היה בי עוד כוח.

‘יש כאן מישהו?! נו!’

שקט שרר בחדר. בהיתי בתקרה כאשר הוצאתי את עשן הסיגריה מפי. הרגשתי אבוד לחלוטין. התחלתי להתקדם לכיוון המצלמה. לפתע, שמעתי את ידית הברזל נעה. רחשי הדלת חרקו וקפצתי ממקומי בבהלה.

לעזאזל, הלב שלי צנח כמו בירידה תלולה ברכבת הרים. הרגשתי אותו מקפץ מטה ומעלה בקדחתנות מרושעת. הדלת נפתחה. דמות נשית יפהפייה יצאה ממנה. שיערה זהוב ובוהק, צונח עד לכתפיה הצרות, ועיניה עגולות, בהירות, ירוקות ונוצצות. עצמות לחייה בולטות. העומק בעיניה חדר לעצמותיי. שפתיה דקות. מדויקות. לא יכולתי להסיר מהן את מבטי. היא נראתה נקייה וטהורה, ללא איפור, אמיתית וכה טבעית. גבה מעט עקום וניתן היה לראות את עצמותיה בולטות ממנו. הליכתה הלמה בחדר כגל עוצמתי. אצילית ופראית. סוס פרא לבן ששערותיו הקצרות והזהבהבות מתנוססות ברוח ומעוררות השראה. יש פעמים שאתה מתבונן באישה, בוהה בה בעיניים פעורות, מסתכל אל המרומים ומאמין ביצר הבריאה תוך מלמול פנימי שקט שהוא בעצם תפילה – יש גברים בעולם, יש נשים בעולם ויש את עצם הקיום שאני רואה אל מול עיניי. ללא דופי. החיים שוחקים אך העיניים נותרות מלאות תקווה כשאתה צופה במחזה שכזה. הבטתי בעיניה והתמלאתי בתחושת עומק. באיטיות, היא פסעה יחפה, לבושה בשמלה ארוכה ולבנה שהשתרכה עד לכפות רגליה. שמלה מהודרת בפשטות ומעט מלוכלכת ודהויה. העיניים שלה התכווצו והתאמצו להסתכל. היא קמה משינה, הייתי בטוח. הבטתי בה בהשתאות. הסיגריה התעקמה בין שפתיי הקפוצות והנעולות. נותרתי חסר מילים וחסר אונים. העשן חדר לגרוני והחניק אותי עד כדי שיעול אכזרי שהיה לי מוכר. השתעלתי, השתעלתי ושוב השתעלתי והמשכתי להביט בה. נדמה היה כי הילה ריחפה סביב דמותה, בעודה פוסעת באיטיות לעבר ארונות המטבח, שעה ששתיקה מורטת עצבים מקננת בחדר. הבטתי בה הולכת. היא פתחה את ארון העץ והוציאה שתי כוסות יין. אחרי רגע שלא היה לי מה לומר, החלטתי שזה הזמן.

‘אלוהים, אם זכיתי להגיע לרגע המיוחל הזה, רגע בו אני רואה את כל אשר השתוקקתי לו מתגשם מול עיניי, בדמותה של האישה האצילית והיפהפייה הזאת, המקום המרהיב הזה והטירה העצומה, אפופת העשן והסיגריות. טוב, אז כנראה שאתה באמת קיים. ואם לא? תן לי לראות כבר את ישו ותענה לי לכל הרוחות. יש לי כמה עניינים לא פתורים איתכם למעלה.’

היא השיבה בחיוך רפה וערמומי. תהיתי מדוע, עת שמזגה את היין. במשך כל חיי שתיתי יינות זולים, אבל זה נראה אחד איכותי. כנראה שנגאלתי מדלות העבר אל העולם אליו הייתי שייך. לאישה אשר אליה הייתי שייך מאז ומתמיד. היא לגמה מכוס היין באיטיות ונשיות מופלאה, ניגבה את טיפות היין אשר נותרו על שפתיה והניחה את הכוס על השיש הממורק, בזמן שהיא מנידה את ריסיה הארוכים ושולחת אליי מבטים. שתקתי.

‘לא לימדו אותך נימוסים? מי חינך אותך? לא מעשנים כאן סיגריות מבלי לבקש רשות. ולטנף את הגינה אותה אני מטפחת כל כך הרבה שנים? זאת גסות רוח, גבר.’

‘לא התכוונתי.’

‘ אתה תלמד לאט לאט. הדרך שלך עוד ארוכה… כוס יין?’

‘אני מעדיף וויסקי או קוניאק.’

‘אתה תסתפק במה שיש.’

‘את צודקת. רגע… את צודקת? תשמעי, אני חייב לדעת מי את ולמה הגעתי לכאן? דווקא לכאן. אם יש לך גם מידע על שלום עולמי ופצצות אטומיות, אשמח להקשיב. אגב, עם כל הזוהר שמקיף אותך, איך השמלה שלך ככה דהויה?’

‘תמיד היית כל כך קשקשן? עוד תגלה בהמשך. אנחנו רק מתחילים. ‘

לכל הרוחות עם כל המסתורין הזה. מסתורין תמיד גרם לי לכאב ראש וסחרחורת. יש דברים שאנשים לא צריכים להתעסק בהם. אלוהים, חלל, מסתורין. כאב ראש אחד גדול. היא הוציאה כוס נוספת מן הארון ומזגה לי טיפות אלכוהול מרירות שנראו בערך כמו חיי. אופטימי ומריר. היא התקרבה אליי כשהיא אוחזת בכוס היין האדום. שפתיה נראו כה רכות ומזמינות. היא הגישה לי את הכוס וחילצה חיוך מסתורי. החלטתי לרכון אליה. כן, צ’רלי! זה שלך, זה הזמן. הלב שלי צרח. היא הסתובבה. אני נפלתי.

‘סוטה יהיר. אל תנסה אפילו, זה לא ילך לך. לא עכשיו בכל אופן.’

‘אז… בשביל מה אני כאן?’

‘להתוודות על חטאים, יקירי.’

‘להתוודות על חטאים? מה זאת אומרת? כן, חטאתי. זין על זה! פוליטקאים חטאו יותר, אישה. תאמיני לי.’

היא התקדמה אל הכיסא שלפניו הונחה מצלמה, לגמה ברכות מן היין והתיישבה תוך שיכול רגליה. אני עדיין עמדתי מולה. עצמות לחייה המדוקדקות התכווצו בעת הלגימה. עיניה הבהירות התלכסנו ומבטה לא הותיר לי הרבה ברירות. מבט חודרני. עמוק. לטשתי בה עיניים חזרה. אדם תועה ותוהה. שלפתי עוד סיגריה מכיסי הג’ינס המשופשפים שלי. איכשהו הייתי קצת שיכור. זה היה קשה.

‘אפשר?’

‘אתה רואה שאתה לומד נימוסים. כבר יש שיפור ועוד הרבה מקום לשפר,’ היא חייכה בעורמה, ‘בוא, תשב.’

‘כן, אני משתדל ללמוד מהר בכל מה שקשור לנשים, גברת. בואי נודה באמת, אתן לא כל כך שפויות וצריך להתנהג איתכן בזהירות. לא תמיד הולך לי אם לומר בכנות.’

‘אני לא כמו כל הנשים.’

‘כולן אומרות את אותו הדבר.’ לרגע ביטלתי את התפעלותי ממנה.

‘תיווכח לגלות אחרת,’ היא פסקה.

‘השלמתי עם חיים כאלה. בלי לדעת יותר מדי. את מבינה? כמו בסיפור המיתולוגיה על סיזיפוס והאבן המתגלגלת. מסכן סיזיפוס. עם זה עוד השלמתי באיזשהי דרך, עם כל עניין האבנים וההר. אבל תראי, כל החיים שם בחוץ, לא רק שהם שוחקים את הגוף שלך, הם גם מייסרים את הנשמה. את מבינה? זה לא פייר כל המשחק הזה. במיוחד שאת כל כך בלונדינית וכל כך מושכת וכל כך יפה וכל כך הכל.’

‘אתה אדם מיוסר?’

‘אני אדם שהתייסר עם הזמן.’

‘בדיוק בשביל זה הגעת לכאן. אתה צריך להבין למה.’

‘רק תזכירי לי איפה אני. כבר עברתי דרך. הגעתי לכאן. אני יכול להקשיב להסבר. אלא אם כן זה איזשהו מסע הרג קטלני של האישה הבלונדינית הכי יפה בעיר. רק תני לי לבקש דבר אחד. לפני שתהרגי אותי, תתני לי עוד כמה שבועות של חסד שאוכל להוציא את שרשרת האותיות החסרה למחסום הכתיבה שלי. כך אמות בשקט.’

‘אין לך מה לדאוג. תוכל לכתוב כמה שתרצה. כמה שתוכל.’

‘אני צריך להודות לך?’

‘אולי בהמשך.’

חפנתי ידיי בין שערות ראשי והשבתי לה…

‘כואב לי הראש.’

היא הצביעה על כיסא העץ…

‘בוא, שב.’

ישבתי. זרקתי את גופי על הכיסא. הדלקתי את הסיגריה שדעכה בין אצבעותיי. היא הניחה מאפרה על שולחן העץ הקטן שחצץ בינינו. לקחתי שאיפה עמוקה ונשפתי אותה החוצה והחלל התמלא בעשן סמיך. המצלמה דלקה והבהבה באור קטן אדום ומחשיד. מחשבותיי התרוצצו אנה ואנה בתוך ראשי. היא בטח תרצה לרצוח אותי ולהסריט לעולם. לכל הבוסים שהיו במהלך חיי, הנשים, לזו שאהבתי, לזו שלא עניתי שבוע שעבר לטלפון (אם הייתה כזו בכלל), לאלו שדחו אותי, לכל אלה שדאגתי ואכזבתי. בוכים ושמחים, כואבים וחוגגים. זנחתי את כל זה והבטתי באישה שישבה מולי, מוצפת ביופי בלתי נדלה, ולשם שינוי אחד כזה שלא הרגיש לי הבלי וריקני כמו השאר. כל כך יפה היה הנוף שהשתקף בחלון, והוא בעצמו, באופן מפתיע, נראה רגוע ושקט ובלתי נגמר. השחפים חגו להם בקו האופק הרחוק. הגלים המשיכו בתנועתם. עולם כמנהגו נהג. בחנתי את מבטה ושאלתי את עצמי, למה לעזאזל אותה מצלמה לידה?

‘אז, צ’רלי שטיין…’ אמרה בקולה השלו.

‘היא יודעת את שמי!’ צעקתי בראשי. קמתי בבהלה. לגמתי את שארית היין על מנת להקהות את המחשבות. הטבעתי את הטיפשות העלובה.

‘אני עף מכאן. עכשיו! אני לא רוצה למות בידי אישה. יש לי מטרה, זה הסימן שלי להמשך החיים! במחשבה שנייה, תמיד חשבתי שזאת תהיה דרך מעניינת לסיים את כל העסק הזה. בידי אישה… מממ…’

מערבולת רגשית הציפה אותי. הרגשתי את תחושות האופל והאור משתלטות עליי והצמרמורת שפירקה את שערות החזה שלי. הגעתי למסקנה שיש לי עוד מה להספיק.

‘לא היום, גברת,’ קמתי. ‘לא היום!’ רצתי אל דלת העץ, היא הייתה נעולה. שום יציאה. הסוף שחששתי ממנו היה קרוב. הרגשתי את זה. ניסיתי למשוך את הידית במלוא העוצמה ונכשלתי. היא קמה מהכיסא והתקדמה לעברי באיטיות. נו טוב, לפחות שתשכב איתי. מגיע לי מות אוהבים. חשבתי ואז יריתי את כל מה שחשבתי.

‘אולי לפחות נעשה אהבה? נשיקה? לאקורד סיום. נקודת השיא של הסיפור לפני שהדין נחרץ. אם לא אשבור את מחסום הכתיבה, לפחות אמות מאושר. אולי אפילו מסופק.’

‘אמרתי לך, זה לא ילך לך כאן.’

ניסיתי בכל כוחי שוב לפרוץ את הדלת…

‘אוי חרא! שום דבר פה לא יעזור. כן כן, העונש נגזר. תראי, מגיע לי משפט הוגן. מי המציא את החוקים במערב הפרוע הזה? גם אין פה עדים. רגע, יש פה עדים?’ אמרתי, לחוץ ונסער.

היא התקרבה אליי כשמבטה הנוגה מעביר צמרמורות בכל איבר בגופי. השתטחתי על ברכיי, הרכנתי את ראשי למטה והכנסתי אותו בין ברכיה החלקות. עומד לי למען השם! זה מושך אותך כל החרא הזה. מה נדפק בך צ’רלי? חשבתי. כמה רציתי ואליום, ואבן, קלנקס, אופיום. כל דבר שירדים אותי לנצח בין ברכיה ויחסוך ממני את הייסורים של הפרידה.

‘בבקשה, אל תהרגי אותי. אני יודע שחטאתי, אבל הייתי אדם טוב. אולי תביאי לי כדור? שלא ארגיש את ה….’

‘שששש… תירגע מותק, תירגע,’ היא היסתה אותי.

‘מי את לעזאזל? מי שלח אותך אליי? ולמה את נראית כך? זה עושה את המצב הרבה יותר כואב.’

‘אני… אני החיים, הדם והמוות. אני אהיה בשבילך התהום, השמיים והדמיון. אהיה בשבילך הכל. אתה איתי, ועכשיו מתחיל המשחק הקטן שלנו. אתה צריך להתוודות. בכתב. להבין איפה טעית בדרך עד שהחומות שלך ייפרצו. הפגסוס המוזהב היה רק אבן דרך קטנה בפריצת המחסומים שלך.’

‘אלוהים אדירים, איזה משחק? אני צריך לדעת את החוקים!’

‘אתה כאן, כדי להבין ולהרגיש. הגעת, כדי ללמוד ולהביט.’

‘על מה את מדברת?’

‘המשחק מתחיל, מתוק.’

‘אני עדיין לא יודע את החוקים.’

‘אין כאן חוקים יקירי,’ חיוך התנוסס על פניה.

נשענתי על ברכיי ועל טיפות הכבוד העצמי האחרון שנותרו לי. סוסת הפרא הבולנדינית הזדקפה מעליי וליטפה את חרדותיי ברכות. אלו אינן ידיים המסוגלות להרוג בן אדם סברתי. היא המשיכה ללטף את שיערי, ידיה היו כה נעימות ומרגיעות. אופוריה ורודה נראתה בתוך החושך שסגר עליי. היא נסכה בי שלווה ורוגע. עצמתי עיניי. לא היה ביכולתי לראות את עצמי נגדע כך מן העולם. בכל זאת, למרות כל תחושות הייאוש והאובדן, חוסר האמונה העצמית, חוסר האמונה בכלום, היה לי עוד להספיק, לספר. היה לי עוד מה לראות. מעולם לא הייתי בברזיל, לעזאזל. מיררתי בבכי. ברגע קט, הפכתי לילד בחזקתה של האישה הכי יפה בגן עדן ובגיהנום. אש חזקה ומוזרה שרפה אותי. העיניים שלה היו הטוב והרע גם יחד. בין שבילי המוות והחיים לא ראו יופי ומסתורין טהורים ותהומיים שכאלה. הרגשתי שהיא רואה הכל. הבעות פניה השתנו, הבעות פניי היו כלום אחד גדול. הסיגריה נפלה אל הרצפה. ראשי נותר מורכן מטה, בין ברכיה. היא התקרבה אל אוזני הימנית, הרגשתי את נשימותיה בתוכי. איברי הזדקף. היא הניחה את אצבעותיה על העין הדומעת וניגבה אותה. הבזק לבן הגיע כאשר אחזה בערימת דפים שחורים ועט שבסופו נוצה מתנפנפת. עט נובע, אחד שפנטזתי עליו. כמו אלה של פעם. איזה מן כישוף זה?! צללתי עמוק לתוך עיניה. יישרנו מבט, והצלחתי להבחין בעוצמה שגורמת ללב שלי לפעום בקצב מהיר יותר, חזק יותר. בכל פעם חזק יותר. היא אחזה בי בידה השניה. הרגשתי כמו רכוש עתיק ובלוי. היא הגישה לי את חבילת הדפים והעט, ושוב נשפה באוזניי בחושניות שגרמה לי להתפעל,להתנשם ולהתנשף ולהזדקף.

‘זה הזמן להתוודות על החטאים שלך, צ’רלי. ספר לי, מה היא בשבילך… האמת? הגיע הזמן!’

הבטתי בעיני גן העדן שהתמלאו בלהבת הגיהנום. בעיניי הדומעות, נזכרתי בפגסוס שלקח אותי אליה. אור השמש חדר מבעד לסורגים החלודים. כשאני מצליח לראות את השמיים מחייכים, במחזה מעורר השראה, התחלתי לכתוב. כשהתחלתי, חשבתי מאיפה להתחיל. ההתחלה תמיד קשה. להיזכר מאיפה הכל התחיל, מאיפה הכל נבע. אף פעם לא היו לי בעיות עם מילים, המילים פרצו בקלות. הנהר לא הפסיק לזרום והמפל תמיד געש. עד שהגיעה הבצורת. הבצורת כנראה תמיד מגיעה. כשהתחלתי לכתוב אלייך, פתאום נזכרתי ברעשי המטוס. הזיכרונות צפו כמו אותם מי תהום, שנחים בקרקעית מתחת לנהר ומחכים לפרוץ החוצה שוב כדי להעניק לנהר את הדבר היחיד שהוא נכסף אליו. מים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הרומן מת מזמן”