החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הרואה ברוחות

מאת:
הוצאה: | 2012 | 408 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

גלית לידסקי-יפה נולדה וגדלה ברמת חן, בוגרת "בליך" ואוניברסיטת תל אביב בספרות עברית ואנגלית. מתגוררת בארה"ב עם בעלה, שני ילדיהם, שני כלבים ושני חתולים.

 

גלית נודדת בין מילים לנוסחאות, בין רוח לבריאה ומשתאה לעיתים קרובות.

בפעם הראשונה שראתה את פני אהובה, הייתה לנה בת שש. כבר אז ידעה שאינה ילדה רגילה, שהיא נושאת את "גן המרפאות", ושהבית שלה הוא סככת הצמחים המסתורית של סבתא, המכשפה מאוהיי. שם המתיקו השתים רזי רזים של עולמות אחרים כפי שעברו בשושלת הנשים המשפחתית. לנה זכתה לטקס חניכה ארוך ומרתק, שבסופו תהפוך למכשפה לבנה. ואולם, השביל שבו פסעה עם סבתא החל להסתעף בלוויה של סבא – כשנגלו בעשן פניו של האחד, אותו הוסיפה לחפש מאז בכל גבר שפגשה.

 

בסיפור חייה והתפתחותה של לנה, שזורים ביד אומן סגולותיה המרפאות המובילות את מטופליה מכאן ועכשיו לגלגולים קודמים. הדרך שהיא הולכת בה עם המטופל האחרון מביאה לשיאו את סיפורה המהפנט של לנה, הזורם כטקס אינדיאני קדום: התופים לוחשים לאט-לאט, עד שהם הולמים בקצב מסחרר, הדם סוער בלהט החושים – והנשמה נרגעת.

 

ברומן, הרואה ברוחות, מושלת המחברת ביד בוטחת בשפה הנפרשת כמניפה מרהיבה, ככל שעוד ועוד דלתות נפתחות אל מצולות הנפש ואל עולמות רחוקים וזמנים אחרים.

מקט: 4-1178-1
מסת"ב: 978-965-91972-0-0
קטע וידאו/אודיו קשור
קטע וידאו/אודיו נוסף
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

ברומן, הרואה ברוחות, מושלת המחברת ביד בוטחת בשפה הנפרשת כמניפה מרהיבה, ככל שעוד ועוד דלתות נפתחות אל מצולות הנפש ואל עולמות רחוקים וזמנים אחרים.


1 – בפעם הראשונה שחפרה קבר, היתה לנה בת שש. סבתא אליזבת גרה באוהַיי, בבית קטן על ראש צוק המשקיף אל העמק. לילה קודם לכן הגיעו לארוחת ליל שישי. רק לעתים רחוקות היו נשארים ללון, כי אירועים חריגים כאלו היו משאירים חותם על כולם; בעיקר על הלן, שכל לילה שבילתה בבית ילדותה התיש אותה. אבל הפעם, כך רצה הגורל, אחרי שאכלו וישבו לדבר עד מאוחר, מכורבלים במרפסת בשמיכות צמר עבות על כיסאות הנדנדה מעץ, החליטו להישאר ולחזור לביתם בוונטורה רק למחרת.

סבתא הכינה את חדרה הישן של הלן, שנשאר כפי שהיה מאז שעזבה ונסעה ללמוד בקולג' ויותר לא חזרה אליו. למעט מכונת התפירה שעמדה עכשיו מתחת לחלון, קפא החדר בזמן. לנה נרדמה ראשונה, וג'ורג' נשא אותה בזרועותיו אל המיטה הזוגית הצרה, שהיתה מכוסה בכיסוי מעוטר בהדפסים פסיכודליים משנות השישים. הוא הניח אותה במרכז כדי שיישאר מקום להלן ולו; ולאחר ששתו עוד תה צמחים, פרשו גם הם לשנתם ונרדמו משני צדיה של לנה.

הלילה היה שקט במיוחד. במרחק לא נשמעו יללות התנים, והינשופים לא צרדו את גרונם בצווחת הלילה המיוחדת שלהם. הירח לא נראה בשמים, משום שהיה זה ליל ירח שחור – אותה נקודת חיבור מסתורית בין מחזור ירח מסתיים ללידתו של מחזור חדש. הכוכבים ניצנצו בבוהק עז, ושמיכת השמים זהרה באין ספור נקודות מבריקות. אולי משום כך החליט סבא הנרי להסתלק דווקא בלילה ההוא ולהפוך לכוכב משל עצמו.

לא היו סימנים מקדימים להסתלקותו. הוא שתה את כוס התה האחרונה שלו בלגימות קטנות וקולניות, כשהוא נושף מעט לפני כל לגימה כדי לפזר את האדים המתאבכים מתחת לאפו הבשרני. אחר כך נכנס לחדר השינה, ציחצח שיניים כהרגלו, לבש פיג'מה ונכנס למיטה. הוא נרדם כרגיל, מיד כשהניח את ראשו על הכר, וכשאליזבת נכנסה לצד שלה במיטה כמה שעות אחריו, הוא הרגיש בסדר כמו תמיד.

כולם כבר נרדמו, ורק אליזבת לא יכלה לישון. היא ניקתה את שאריות ארוחת הערב, פינתה מהמרפסת את כוסות התה הריקות וניגבה את השיש במטלית לחה, שהקפידה לסחוט היטב ולקפל לארבעה חלקים שווים לפני שהניחה אותה בצדו הימני של הכיור. לאחר שסיימה, התעטפה בסוודר גדול ועבה מצמר שחור ויצאה אל סככת הצמחים, שם היא שומרת ומאחסנת את אוצרותיה. אצבעותיה הגרומות מיששו בעדינות את אגדי הלבנדר שתלתה שלשום, לבדוק אם כבר יבשו. היא החליטה להשאירם תלויים במהופך לעוד יום או יומיים, עד שיתייבשו כליל. אחר כך סידרה לפי גובה יורד בקבוקוני זכוכית חומים בעלי טפטפות, בהם אוחסנו תמציות הצמחים המרוכזות שהושרו באלכוהול.

שולחן העץ הגדול שעמד באמצע הסככה היה עמוס אבני קריסטל, שלכל אחת מהן היתה השפעה שונה וסגולות ריפוי מיוחדות. היא הרימה את מתז המים שעמד על השולחן והתיזה על האבנים תמיסת מלח במים, כדי להחיות אותן ולרוות את צימאונן. אחר כך נטלה מטאטא קש גדול וטאטאה את הרצפה, אספה אל היעה שיירי צמחים וחול והשליכה אל הפח שעמד בצד וכבר היה מלא עד גדותיו בגדילים ובשורשים יבשים. בסוף כיבתה את האור ויצאה החוצה אל הלילה הקריר שלפני מולד הירח החדש.

הצינה אחזה בה, והיא הצמידה את הסוודר אל גופה העבה, אבל לא הצליחה להתגונן מפני הקור הפנימי שדקר בבשרה וצימרר את השיער בעורפה. היא הביטה אל השמים מנוקדי הכוכבים ושאלה את עצמה מדוע היא כה חסרת מנוחה עכשיו. ולא שהמתח הפנימי הזה היה זר לה, הרי רוב שנותיה עברו עליה בחוסר שקט. מין תחושה של דחיפות כירסמה בתוכה תמיד ושיגרה אותה למלאכות שונות. "העיקר להיות עסוקה," נהגה לומר; "הבטלה היא אֵם כל רע," היתה עונה למי שהעיר לה על פעלתנות היתר שלה. כך הצדיקה את עשייתה המופרזת ולא הותירה לאחרים פתחון פה להתערב בחייה.

לימים תתהה כיצד לא ידעה, איך לא הרגישה ששינוי כה גורלי עומד להתרחש בחייה. הרי יכלה לצפות את עתידם של המשחרים לפתחה. ייתכן שביום מן הימים תיתן לעצמה תשובה; שבעצם ידעה אבל לא רצתה לראות, משום שהפעם זה היה קרוב אליה, מאוד קרוב. בעלה זה ארבעים שנה עמד לעזוב את החיים הללו והיא לא היתה מוכנה, לא הוזהרה ולא הזהירה איש. משונה, כך בוודאי תסכם לעצמה, כפי שנהגה לסכם דברים שלא רצתה לרדת לעומקם.

אבל באותו הרגע כשהביטה בכוכבים, תמהה רק על חוסר השקט המתערבל בבטנה, על כך שהיא מזדקנת ומתקשה עוד יותר להירדם, ועם זאת נפעמה מיופיה ומהדרה של שמיכת השמים המנצנצת ומריח היסמין המתקתק שנישא באוויר. היא נשמה עמוק את הניחוח המוכר ונזכרה איך כשעברו לאוהיי וקנו את האדמה הזו ואת הבית הקטן, עמדה על כך שישתלו מטפסי יסמין בארבע פינותיו. הם שתלו שמונה שיחים, שניים בכל פינה, ומאז לילות הקיץ בושמו בריח היסמין שסימל עבורה בית. גם עכשיו, אחרי עשרים שנה, שיחי היסמין עודם פורחים ומתעבים משנה לשנה, וגובהם כבר יותר מגובהה. והרי פעם נישאה מעליהם במלוא קומתה התמירה משאר הנשים, וכתפיה הרחבות והאיתנות הסתירו את גזעם. ולא שהצטמצמה קומתה או פחת חוסנה, אבל נדמה היה לה שכתפיה התעגלו פנימה, כמו נהו אחר חזהּ הכבד הנמשך אל האדמה.

לרגע נדמָה לה שנוכחות מרושעת ושחורה מתגנבת מאחוריה, ושׂער עורפה סמר. אבל כשהסתובבה להביט מעבר לכתפה, איש לא היה שם. היא נכנסה הביתה, ובחוסר רצון לבשה את כתונת הלילה שלה, שהיתה עשויה כותנה דקה ומעוטרת בהדפסים של פרחים צבעוניים, וכבר דהויה ומרופטת מרוב שימוש וכביסות.

היא נכנסה למיטה. הנרי שכב בגבו אליה ונחר קלות. היא הביטה אל התקרה החשוכה ולא זכרה מתי בפעם האחרונה ישנה כאן הלן יחד עם משפחתה. היא אהבה כשבאו. יותר נכון, היתה נכונה לאהוב גם אותם, העיקר שלנה תגיע כמה שיותר. מבחינתה, לנה היתה יכולה לעבור לגור בביתה, המקום שאליו היא שייכת. בכל לבה ידעה שהילדה הזו, לה המתינה זמן רב, הגיעה לחיים הללו בעבורה, והיא ידעה שמוטלת עליה המשימה לאמן אותה ולהעביר לה את הידע שלה. גֵן המרַפאות, שעבר בתורשה אצל הנשים במשפחה, פסח על הלן, בתה היחידה, אבל ניכר בעוצמה בלנה נכדתה.

הגם שלא ניחנה בגן המיוחד, ואולי דווקא בשל כך, הרגישה הלן שמוטב שלא יהיו לאמה הזדמנויות רבות להטמיע בילדה אמונות ולחשים, שיקויי צמחים ואבני קריסטל, ושאר מרקחות וכשפים שהכינה עבור לקוחותיה. "הביטי מי פונה לעזרתך," היתה הלן מטיחה בה עוד בנערותה בעיניים בוערות, וגופה הגבעולי והלבן רועד כולו. "רק נשים מסכנות, אומללות, על סף ייאוש, מחפשות נחמה בכישופי הסבתא שלך. זה נראה לך נורמלי?" כך היתה צווחת, קולה מצטרד ודמעות שונקות את גרונה.

אז היה אפה הגדול של אליזבת פוער קלות את נחיריו, עד שאפשר היה לדמיין שסילון של קיטור עומד לפרוץ מהם. אבל מיד היו הנחיריים נאספים בחזרה, ואליזבת אפילו לא טרחה לענות לה, מה שגרם לעיניה האדומות של הלן לבלוט עוד יותר ולקולה להשתחרר בצרחה: "איזו מין אמא את, שאפילו לא עונה לבת שלה? רק את והדעות שלך קיימות בעולם?!" אבל גם את המשפטים הללו קיבלה אליזבת בשוויון נפש; היא ייחסה אותם לגיל ההתבגרות של הלן. ואמנם, ככל שהלן התבגרה והמוזיקה כבשה את עולמה טענותיה הלכו ונסתתמו, ובמרחב סביבה לא נותר סנטימטר אחד נטול צלילים מתפתלים ומסתלסלים.

למעשה, עכשיו כשהירהרה בכך, מזמן לא שמעה האשמות מצד הלן. היא לא חשבה שהן הגיעו להבנה ולהשלמה, אבל המצב היה פחות מתיש. עכשיו היא חייבת להזדרז ולהכשיר את לנה, שנוצצת ביכולות גבוהות. נראה שההתנגדות של הלן לא תשפיע. גורל נכדתה כבר סומן, ואליזבת – תפקידה העיקרי, ואולי היחידי, הוא לגדל את הילדה הזו לאותות ולמופתים ולקסמים, גדולים יותר מכפי שנודעו במשפחה אי פעם. ומי יודע? ואסור להחמיץ את ההזדמנות – אולי לנה היא האחת שעליה סופר באגדה שעוברת במשפחה מאם לבת זה דורות רבים: זו שתמצא אהבת אמת, זו שתצליח היכן שכולן קיוו והאמינו אבל לא הגיעו לידי מימוש. מחשבותיה הסתחררו וצללו והיא שקעה בשינה עמוקה.

היא לא הרגישה כשהנרי התכווץ לפתע פתאום, ידיו נאחזות בשולי השמיכה בחוזקה, בזמן שלבו נדם באחת. לרגע עוד פירפר, כשפקח את עיניו בהפתעה ממכת החשמל שהעירה אותו בכאב חד, אבל לפני שהספיק להשמיע קול כבר היה משוחרר מגופו. הוא הלך והתרחק, והביט מן התקרה על עצמו ועל אשתו הישנה לידו.

מכיוון שהדבר אירע בחמש לפנות בוקר, שעה שכולם ישנים, איש לא ידע על המתרחש. גם כשהתעוררה אליזבת, בשש כהרגלה, עדיין לא הבחינה במאום. מחשבותיה עוד היו נתונות לחלום שממנו הגיחה, בו עמדה בקצהו של צוק גבוה ונופפה למישהו לשלום. היא ניסתה לדלות ממוחה עוד פרטים לגבי זהותו של המתרחק, אבל החלום נמוג במהירות ואליזבת נואשה.

היא קמה ונעלה את מגפי הזמש השחורים, המרופדים בפרווה, בהם נהגה להסתובב במשך רוב היום בבית ובחוץ, כרכה את הסוודר השחור והכבד סביב כתפיה, להגן עליהן מצינת הבוקר, ועמדה לצאת למטבח להעמיד קומקום על האש. ובכל זאת, משהו בהנרי משך את עיניה. היא הביטה בבעלה השוכב בגבו אליה. אולי היה זה אגרופו הקמוץ שאחז בחוזקה בשולי השמיכה, אולי גבו הנינוח והדומם, היא לא ידעה, אבל הקיפה את המיטה ונעמדה מול פניו. בו ברגע הבינה מה קרה. עיניו הפקוחות הביטו בה במבט מזוגג ורחוק, וברור היה לה שהוא אינו ישן ואף לא ער. הנרי היה מת.

ערבוביית רגשות הציפה אותה בעודה מביטה באיש שהיה בעלה זה ארבעים שנה, שוכב מולה בשלווה ללא רוח חיים. אבל משום שלא ידעה באיזו הרגשה תבחר, ומשום שלא היתה מסוג הנשים הנסחפות אחר רגשותיהן, לא חוותה באותו רגע כאב או החמצה, געגוע או צער, אלא צורך דחוף לפעול תכף ומיד.

מתוך הרגל אספו ידיה את שערה הלבן והדליל לפקעת מאחורי עורפה, והיא שלפה גומייה מכיס השמלה והידקה אותה. עכשיו הצטערה שבתה וחתנה ישנים בחדר הסמוך. במצב הזה היתה מעדיפה להיות לבד ולטפל בדברים בדרכה השקטה, מבלי להתמודד עם רגשותיהם. כבר ידעה שאין זה נבון להעמיד במבחן את סבלנותה. אבל העובדה שלנה בבית שימחה אותה. לנה נועדה להתמודד עם מקרים כאלה, ועכשיו הגיע הזמן להכין אותה להופעת המוות. במוחה כבר חלפו הטקסים והברכות והפריטים הנדרשים להכנת המת לקבורה.

היא עצמה את עיניו של הנרי ונשקה למצחו. עיניה התעכבו על לחייו חרושות הקמטים. כמו קמטים של גור כלבים, רכים ונדיבים, חשבה לעצמה. שפתיו המלאות עוד היו ורודות, וזיפי זקנו שגדל קצת בלילה כבר הלבינו כליל. לרגע היתה בה חיבה כלפי האיש הזה, שאיתו עברה כברת חיים נכבדה, ועם זאת נדמה היה לה שרק אתמול נפגשו. לא מזמן הולידו את הלן, לא מזמן גילו שאהבתם איננה דומה לזו שבסרטים, אבל מתוך נוחות וחברות ניהלו חיים משותפים זה לצד זה – הולכים ומתרחקים בשקט. האם טוב הדבר שכילו את זמנם ביחד? היטב ידעה שהיא לא היתה האישה שהתאימה לו. הוא היה זקוק לאישה אוהבת יותר, שתעניק לו את החמימות שכה השתוקק אליה. לא היה כאן זדון או כוונה תחילה. הייעוד שלה פשוט לא דרש גבר בחייה, ובוודאי לא התחייבות לנישואים ולשותפות מלאה.

הנרי לא היה קשור, כמותה, לעולם שמעבר. הוא היה חקלאי בנשמתו, אוהב אדמה, איש טוב ופשוט שנהנה לשבת בשקט על כיסא הנדנדה במרפסת ולקרוא ספר, שמֵח בכל יום שעובר ומוצא טוב בכל מצב. אבל לשניהם היה מקום אחד שבו התחברו לגמרי: עולם הצמחים, ששניהם אהבו והכירו היטב. הנרי היה "בעל הבוהן הירוקה". כל צמח ששתל היה מתפתח לממדים מפתיעים.

אליזבת הכירה את הסוגים והזנים של הצמחים, וגם את סגולות הריפוי והאנרגיות שלהם. בצעירותם נהנו לצאת יחד לשדות, לקטוף ייחורים, לעקור שורשים של צמחי בר ולהביאם אל גינתם. כך, למשל, הם השיגו את שיחי התורמוס הסגול שעיטרו באלפי פריחות את הכניסה לביתם. וכך הביאו יום אחד שורש של מרווה לבנה שנשתל בצדי כביש הכורכר העולה אל הבית, וממנו התפתחו שיחים עבותים שעליהם הכסופים מנצנצים ומברכים מדי יום את הבאים אל ביתם. לטיהור הגופה היא תשתמש היום בהרבה מרווה לבנה, שאותה תבעיר בשעת הקבורה.

אליזבת פנתה אל המטבח להכין תה קמומיל ורבנה חזק להרגעת העצבים. היא לא העירה את הישנים בבית; העדיפה שיתעוררו כל אחד בתורו. בינתיים עמדה לפניה עבודה רבה.

לנה התעוררה ראשונה. שעון־הרדיו הדיגיטלי שלצד מיטתה הראה שבע בבוקר. הוריה שישנו משני צדיה נחרו קלות – אביה בפה פעור ואמה בפה קפוץ. היא השתחלה מתחת לשמיכות וברגליים יחפות טופפה במסדרון. לרגע היססה אם להיכנס לחדר של סבא וסבתא, אבל שמעה רעשים במטבח והניחה שמישהו כבר ער.

כשנכנסה למטבח, ראתה אותה עומדת ליד הכיריים, בוחשת בכף עץ גדולה בסיר גדול שהעלה אדים. לפי הריח החזק כבר ידעה שהשתמשה במרווה כסופה והיפריקום. אבל היה ריח נוסף שלא זיהתה. ריח חריף, כמעט כמו מנתה, אבל יותר חמוץ. לאיזו מטרה משתמשים בצמח הזה? היה בה דחף לדעת למה משמש כל צמח. "בוקר טוב, לנה," אמרה סבתא בלי להפנות את ראשה. תמיד ידעה כשמישהו מגיע.

"בוקר טוב, סבתא," אמרה לנה והתיישבה על אחד משני הכיסאות שניצבו בסמוך לשולחן האוכל הקטנטן.

המטבח היה צר וקצר, ונדמה שהשולחן הקטן הזה ניצב בו מאז ומעולם. שני אנשים יכלו לאכול עליו ברווחה, ואפילו שלושה – אם היו מצרפים כיסא נוסף. אבל ארבעה אנשים או יותר היו אוכלים בחדר הסמוך, הפתוח, שהיה חלק מהסלון, ובו עמד שולחן עץ גדול לשמונה סועדים.

"מה את מכינה?" שאלה לנה והצביעה על הסיר המבעבע.

"זו תמצית מיוחדת שאני לא מכינה בדרך כלל," אמרה סבתא בשפתיים קפוצות.

"לכבוד מה?" שאלה לנה ורגליה הקטנות מתנדנדות ביחד, פעם לשמאל ופעם לימין, בלי שייגעו ברצפה.

"אירוע מיוחד," ענתה סבתא, "אירוע של פעם בחיים."

"יופי," חייכה לנה, "אני אוהבת אירועים מיוחדים. ומה זה התמצית הזו?" אמרה והתקרבה לסיר, "שותים ממנה?"

"לא," ענתה סבתא בחדות, והפעם קפצה את שפתיה עד שנדמה היה שאין לה פה; רק עיניים כחולות מרוחקות זו מזו בשל האף הענק שהפריד ביניהן וחלש על התלמים הנדיבים, שחילקו את פניה לנתחים כבדים ובשרניים. לנה נרתעה מעט, אבל חשבה שהיא נראית מצחיק. לפתע הבחינה שאמה הלן בעצם דומה לסבתא.

"ההורים כבר ערים?"

"לא. את רוצה שאני אעיר אותם?"

סבתא היססה לרגע. "כן, לכי והעירי את אמך," אמרה, ולנה קפצה על רגליה וטופפה בעליזות במסדרון לכיוון החדר שבו ישנו הוריה. לרגע חשבה שראתה את פניו של סבא מרחפות על הקיר, אבל כשחידדה את מבטה לעברן – הן נעלמו.

"אמא, קומי! סבתא רוצה אותך! היא במטבח."

הלן הסתובבה אליה מנומנמת. "מה היא רוצה?"

"אני לא יודעת," אמרה לנה. "אותך. בואי למטבח."

"בסדר, אני רק הולכת לשירותים. תגידי לסבתא שאני כבר באה."

"אני אגיד," אמרה לנה בעליזות ודילגה מרגל לרגל בחזרה למטבח. שוב חשבה שראתה את פניו של סבא מרחפות, והפעם על הקיר שעליו תלויות התמונות. אבל כשפנתה להביט, לא היה שם כלום. היא משכה בכתפיה ונכנסה למטבח. אליזבת נפנתה מהכיריים והכניסה בייגלס למצנם.

"את רוצה בייגל עם גבינת שמנת?" שאלה את לנה, והילדה הינהנה בהתלהבות. "אמא כבר באה," אמרה לסבתא.

עד שהבייגל היה מוכן, נכנסה הלן למטבח, סתורת שיער, עטופה בחלוק האדום שהיה שלה כשהיתה בתיכון. החלוק נשאר תלוי על דלת חדרה הישן כדי שתוכל להשתמש בו בפעמים הנדירות שנשארה לישון.

"בוקר טוב, אמא," פנתה הלן אל אליזבת, וזו הסתובבה אליה, עיניה הצטמצמו וסקרו את בתה מכף רגל ועד ראש כמחפשות בה איזה סימן שהיא מרגישה שמשהו אינו כשורה. כשלא מצאה ירתה את המילים הקשות בבת אחת: "אביך מת הלילה מדום לב. הוא לא סבל, מת בשנתו. צריך לארגן לוויה."

נראה היה שהמילים חבטו כהוגן בבטנה של הלן. היא נהדפה וקרסה אל הכיסא שעמד מאחוריה. עיניה התמלאו דמעות ומבטה המבולבל זז במהירות מאמה אל בתה הלוך ושוב. נדמה היה שהיא מנסה להבין מה בדיוק שמעה עכשיו, אך ללא הצלחה. היתה זו לנה שסדקה את חומת הדממה שצרה על המטבח. "סבא לא מת. ראיתי אותו קודם במסדרון," הודיעה לסבתא בחגיגיות.

אליזבת חייכה אליה בהבנה, וחזרה על הודעתה כמו שדרן באירוע חדשותי: "סבא מת בלילה. הוא עוד שוכב במיטה, אבל הוא מת."

הפעם כוונו פניה אל לנה, אם כי המילים נועדו להלן, שרצה אל חדר השינה של הוריה לפני שסבתא ולנה הספיקו לנוע. בבת אחת בקעה משם יללת כאב ארוכה, וקולה המתייפח של הלן הרעיד את הבית. כשסבתא ולנה התקרבו לחדר השינה, הופיע מולן ג'ורג' שהתעורר מהזעקה ומיד נבלע לפניהן בפתח חדר השינה.

"תישארי כאן, אמא שלך תשתגע אם אכניס אותך פנימה עכשיו," פקדה על לנה, שנעצרה שתי פסיעות לפני הכניסה לחדר. לנה עמדה על מקומה, וסבתא נכנסה לחדר. יללות חנוקות ובכי כבוש נשמעו מבפנים. לנה רצתה לראות מה קורה, אבל לא העזה להפר את פקודתה של סבתא. היא התבוננה בקיר שמולה, עליו תלו כמה תמונות ישנות של בני המשפחה – חלקן מטיולים שערכו, חלקן מחגים שהיו יחד. משפחה קטנה: סבא וסבתא, אמא ואבא, וגם היא כשהיתה תינוקת. היו עוד שתי תמונות שבהן נראו איש ואישה אחרים. אחיו של סבא ואשתו.

עתה נשמעו דיבורים כעוסים מתוך החדר. לנה לא הצליחה לשמוע במדויק את המילים, אבל לפי צליל הדיבור ידעה שמתחוללת שם מריבה, כמו המריבות הרגילות בין אמא לסבתא. למריבות שלהן היה צליל מיוחד, כמו כששוברים קרח בדֶקֶר, מעין רעש עמום שמתיז רסיסים חדים. לנה ידעה לזהות את העימותים הללו, אף שתמיד ניסו להשאיר אותה מחוץ להם. אמא האמינה שאם הן ידברו בקול נמוך והילדה אינה בחדר – לנה לא תדע מה מתרחש. אבל סבתא ידעה יותר טוב.

בעודה מתבוננת בתמונות הקיר רטט במקצת, כאילו נשם, ובאמת ממש מולה, בין התמונות, הופיעו פניו הטובות של סבא. חיוך גדול עלה על שפתיו הבשרניות ברגע שהבחין בה. מתוקונת שלי, אמר לה בלי קול וקרץ בשובבות… כך קרא לה מהרגע שנולדה. אני אוהב אותך.

גם אני אותך, השיבה לו גם היא במחשבה. אתה לא מת?

כן, אני מת, השיב לה בקריצה נוספת. אבל זה בסדר גמור, אין לי בעיה עם זה.

לנה חייכה אליו ותהתה אם לה יש בעיה עם זה. לא, לא היתה לה שום בעיה. הן רבות שם, חשבה לעברו.

כן, אני יודע, חשב אליה בחזרה. לא נורא, הן יפתרו את העניין.

לנה הסכימה עם הדברים, ואז נעלמו פניו של סבא והקיר חזר להיות לבן ומוצק. אבל אחרי רגע חזרו הפנים ושוב ביצבצו מתוך הקיר. אל תצטערי בגללי, לנה, אמר סבא. הגיע זמני ללכת. אבל לפני כן יש לי בקשה ממך.

כן, האירו פניה של לנה. אעשה כל מה שתרצה, סבא.

במגירה ליד המיטה שלי יש שעון כיס שנתן לי אבי, שנתן לו סבי. הייתי רוצה לתת לך את השעון הזה, כדי שיזכיר לך שהזמן קצוב, שצריך ליהנות ממה שיש ולא לחשוב על מה שאין. את מבינה את זה, לנה? שאלו הפנים הנדיבות מהקיר.

לנה הרגישה שהיא מבינה מעט ממה שביקש לומר. היא הבינה שהיא צריכה לקחת את השעון ולשמור עליו. היא רצתה לומר לסבא שלא ידאג, שתעשה זאת, אבל הפנים הטובות נעלמו שוב, והקולות שבחדר נעשו חזקים וברורים יותר: "לא צריך לקרוא לרופא," שמעה את סבתא אומרת. "מה יש לרופא לעשות כאן? הוא מת."

"אי אפשר לקבור מישהו בלי שרופא יראה אותו ויקבע שהוא מת," נשמע קולה של הלן, קול מתוח, על סף התפוצצות. "אנחנו חיים בעולם מודרני, אמא. לא במערב הפרוע. יש דרכים נורמליות. הגיע הזמן שתתנהגי כמו כולם."

"לא צריך רופא, הלן," גם קולה של סבתא נשמע מתוח. "צריך ארון ולחפור קבר. צריך להזמין אנשים ללוויה היום אחר הצהריים. צריך לקנות כיבוד לאורחים לאחר הלוויה. זה מה שצריך!"

"שוב בדרך שלך! תתעוררי, אמא. החיים השתנו כרגע!" הלן נשמעה כעוסה ועצבנית ולנה ידעה מה יהיה מכאן והלאה. היא תתחיל לבכות, לייבב, ותישען על ג'ורג' שיחבק אותה וייקח אותה למקום אחר כדי לנוח מסבתא.

"תירגעי," נשמע קולו הנעים של ג'ורג'. הלן השתתקה והתייפחה בשקט.

"ג'ורג'," נשמע קולה העמוק של סבתא, "האם אתה יכול לנסוע העירה ולקנות ארון אצל הקברנים? לא משנה איזה, העיקר שיביאו אותו לפני ארבע. אני מציעה שנערוך את הלוויה בחמש וחצי."

"אל תדאגי, אליזבת, אעשה כל מה שצריך, אנחנו נעבור את זה ביחד," ענה ג'ורג' בקול מלא חמלה.

"הילדה, איפה הילדה?" נזכרה הלן לפתע.

"היא במסדרון, מחכה לנו," הביטה אליזבת בתוכחה בבתה השעונה על בעלה. פניה של הלן היו לבנות מתמיד, שערה המתולתל נפרע והזדקר לכל עבר, ונדמה היה שללא אחיזתו האיתנה של ג'ורג' גופה הדק והשברירי ייפול ויתרסק.

אילו היה הדבר תלוי בה, חשבה אליזבת, הרי שלנה היתה עומדת כאן לצדם, ליד המיטה. המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ולא אירוע שיש להרחיק ממנו את הילדים. המוות הוא בעל הברית החזק ביותר של החיים: הוא מתקתק את זמנו הקצוב של האדם, ולכן צריך לנצל את הזמן ככל האפשר.

"אני אצא אליה," אמר ג'ורג', "אתן חכו כאן."

"היי, לנה," ג'ורג' ירד על ברכיו כדי להיות בגובה עיניה כשדיבר אליה. הוא אסף אותה אליו, והיא התרפקה עליו, השעינה על כתפו הרחבה את ראשה בעל התלתלים הגדולים. ג'ורג' ליטף את שערה הרך. "אל תדאגי, הכול בסדר. זה רגע עצוב שסבא מת, אני יודע," דיבר בלי להביט בה, "אבל הכול יהיה בסדר. אנחנו נעבור את זה ביחד."

לנה התכרבלה בו עוד יותר ונשמה פנימה את ריחו הנקי שהזכיר לה ניחוח של עצים לאחר הגשם. ג'ורג' הרחיק אותה מעט והתבונן בפניה, שנראו נקיות מדמעות ומעצב. "את לא בוכה?" שאל.

"לא," הניעה את ראשה ועיניה הכחולות והגדולות הביטו בשלו.

היא בטח לא מבינה, חשב לעצמו והתרומם על רגליו, נתן את ידו בידה והם פסעו אל המטבח.

"אמא ואני צריכים לצאת לכמה סידורים בעיר. את תישארי כאן עם סבתא. זה בסדר מבחינתך או שאת רוצה לבוא איתנו?" שאל והתבונן בעיניה כשהוא מעביר את ידו בבלוריתו.

"אני רוצה להישאר כאן," השיבה בקול נחרץ. היה לה ברור שלא תחמיץ שום מרקחת או התעסקות בצמחים שסבתא היתה טרודה בהם. "אשאל את אמא מה היא חושבת," אמר ושוב ליטף את ראשה בעדינות.

סבתא חזרה למטבח כשבידה צרורות צמחים יבשים ושורשים בשרניים לבנים, שאותם כבר קירצפה ביסודיות. ג'ורג' והלן הלכו לחדרם כדי להתלבש ולהתכונן ליציאה לעיר. הלן השמיעה יפחות חנוקות ואחריהן נשמעו כצפוי מילותיו הרכות והמרגיעות של בעלה.

"את רוצה שאלך איתם, או שאשאר כאן איתך, סבתא?" פנתה לנה לסבתא שהרימה את מכסה הסיר שעל הכיריים. אד חריף פרץ ממנו ורבץ בחלל המטבח.

"הישארי איתי," ננעצו עיניה של אליזבת בעיניה של לנה.

מיד כשנעלמה מכוניתם במורד כביש הכורכר המוביל אל הבית והותירה מאחוריה ענן אבק, נעלה סבתא את מגפי הגומי השחורים. היא נתנה גם ללנה זוג דומה, שהיה פעם של הלן בימים שעוד היתה מסכימה ללוות אותה עד קצה הצוק ולאורכו. "זה יהיה גדול עלייך אבל לא נורא, תסתדרי," אמרה ויצאה החוצה בצעדים כבדים והחלטיים. לנה השחילה את שתי כפות רגליה הקטנות אל תוך המגפיים הענקיים והחלה לדשדש אחרי סבתא. "קחי את האת הקטן," אמרה סבתא והושיטה לה את חפירה שהיה גבוה ממנה, בעוד היא אוחזת בידה האחרת באת החפירה הגדול, בעל הקצה המחודד. לנה הסיטה את שערה מעיניה כדי לראות טוב יותר ואחזה באת הכבד בכפות ידיה הקטנות.

"בואי, אנחנו הולכות אל שפת הצוק," סימנה אליזבת בידה לכיוון ספסל הפיקניק שניצב בקצה החלקה וממנו אפשר היה לצפות על כל העמק בו שכנה אוהיי.

סבתא פסעה בצעדים כבדים אך נמרצים על שביל העפר. מגפיה העיפו אבני חצץ קטנטנות שהתפצפצו לכל עבר. גופה הרחב התנדנד מצד אל צד, ונדמה היה ללנה שהיא פוסעת בעקבות קיר ענקי המתנשא מעליה. היא השתדלה לצעוד בקצב דומה כדי שלא לפגר אחרי סבתא, אבל ההליכה המסורבלת במגפיים הענקיים והאת הכבד שסחבה עיכבו אותה, והמרחק בין השתיים הלך וגדל. סבתא לא פנתה לאחור. היא עצרה רק ליד קבוצת האלונים הזקנים שעמדו מימינו של ספסל הפיקניק וגבלו בשיפולי אבן ההר. עד שלנה עשתה את דרכה אליה כבר החליטה אליזבת על מקום הקבורה המתאים להנרי. היתה זו חלקת עשב קטנה שביצבצה בין ארבעה אלונים. השמש הצליחה להגיע אליה על אף חופת הצל הגדולה של העצים. הקרקע עוד היתה לחה מגשמי החורף. את החפירה הונף אל על, ובאבחה חדה תקעה אותו סבתא בכוח בעשב הרך. היא שלפה את האת וזרקה הצדה גוש אדמה רך וכהה. "כאן נחפור," אמרה ללנה. "אני אוציא את האדמה ואת תזיזי אותה הצדה, בסדר?"

סבתא החלה לחפור ולזרוק את החול לכיוונה של לנה, שניסתה לגרוף באת שבידה את רגבי האדמה הצדה. האת היה כבד וגדול מדי לגופה הקטן, והיא התקשתה לסלק את האדמה הבוצית. צינת הבוקר עוד עמדה באוויר וגופה הכחוש הצטמרר מתחת לכתונת הלילה הדקה שלבשה. תכף אתחמם, חשבה, והזיזה את הגושים שסבתא הוציאה מהבור שהלך ונפער לפניה.

אליזבת חפרה במלוא המרץ, כאילו זה הדבר היחידי שיש לעשותו בעולם וכל קיומה תלוי בחפירה הזו. היא הנחיתה בכוח את האת באדמה, חותכת וקורעת נתחים מהעשב הירוק והרענן, עורמת רגבים כבדים על האת ומעיפה אותם הצדה. שוב ושוב נחת האת אל תוך הבור, ושוב ושוב עלה גדוש והנחית את העפר הרטוב לצדדים. סבתא לא שמה לב אל לנה, או אל הציפורים המסלסלות בגרונן, לא השגיחה באוושת הרוח הצוננת ששיחקה בעלי האלונים, ולא שמעה את קול נחיתת העפר על האדמה. היא הגבירה את קצב ההנפה והחפירה עוד ועוד – שכן רצתה לסיים את המלאכה מהר ככל האפשר. היא לא הרגישה שככל שהלך הבור והעמיק, היא השליכה את האדמה שחפרה באופן פרוע ונמרץ יותר, עד שזרקה את האדמה על לנה, שנאבקה לעמוד בקצב של סבתה. בפעם הראשונה שפגעו בה רגבי העפר, נבהלה לנה וניסתה לנער אותם משערה ומתוך כתונת הלילה שלה. אבל ככל שתכפו הפגיעות, הוסיפה לעבוד כאילו מאום לא קרה.

שערה הבהיר התכסה בשכבת עפר כהה, ורסיסים חדרו אל מתחת לכתונת הלילה שלה, אל תוך מגפיה, ובסופו של דבר אף לתחתוניה. ידיה היו עייפות מהעבודה הקשה והיא עצרה כדי לנוח. סבתא חפרה כמו מכונה, ולנה הרגישה רע שסבתא הזקנה עובדת קשה ואילו היא, הצעירה, עוצרת לנוח. לכן המשיכה במלאכתה גם אחרי שיבלות כואבות הופיעו על כפות ידיה ורגליה החלו לרעוד. היא התפללה שסבתא תפסיק כבר לחפור, כדי שתוכל לחזור הביתה ולשתות שוקו חם.

הבור הלך והעמיק. עכשיו סבתא עמדה בתוכו וזרקה החוצה את העפר סביב שפתו. לרגע נדמָה ללנה שסבתא נעלמה, שכן לא ראתה אותה יותר. היא התכופפה להסתכל פנימה, ורק רגבי העפר המתעופפים אישרו את קיומה. לנה כמעט בכתה כשחלפה בה המחשבה שהנה סבתא חופרת בור לקבור בו את עצמה, ויום אחד, גם אם לא ברגע זה, היא תהיה שם בפנים, ולנה לא תוכל לבוא אליה שוב. דמעה קטנה זלגה במורד לחיה וחרצה שובל נקי בפניה המוכתמות בבוץ. לנה לא רצתה שסבתא תמות אף פעם. לזה היא לא היתה מוכנה. יש אנשים שקל יותר לאבד מאשר אחרים. ואת סבתא היא לא יכלה להרשות לעצמה לאבד.

כשהלן וג'ורג' חזרו מהעיר היתה כבר שעת צהריים. חפירת הבור הסתיימה, וסבתא דאגה שלנה תתרחץ היטב כדי שהוריה לא יבחינו בסימנים שנתנה בה החפירה.

ארון עץ פשוט היה קשור אל גג מכונית הסטיישן, ואליזבת עזרה להם לפרוק אותו ולהכניסו הביתה. הלן נראתה אומללה. עיניה היו אדומות ומעורפלות ועפעפיה רעדו בעצבנות. ניכר היה שדעתה מוסחת עד כדי כך, שלא שמה לב אל לנה שקשרה אגדים של מרווה יבשה בסרטים שחורים וערמה אותם על שולחן המטבח. אילו ידעה שאלה הם אגדי האבל אותם עומדת סבתא לשרוף בלוויה, לא היתה מרשה לילדה להשתתף בהכנות הללו, אפילו לא להשקיף עליהן מקרוב.

בעיר נסעו הלן וג'ורג' לחנות חומרי בניין שבעליהָ היה חבר טוב של סבא. הם הודיעו לו על הלוויה וביקשו שיודיע לחברים שעמם נהג הנרי לשחק קלפים בימי חמישי. הם הודיעו גם לבעלי חנות הסדקית וחנות המכולת, והללו תלו בפתחי חנויותיהם הודעות על הלוויה. גם הקברנים הבטיחו להודיע לכל מי שהם מכירים, וכך פשטה הידיעה בקרב זקני אוהיי: הנרי ווטרְבל מת בלילה והלוויה מתקיימת היום.

הלן התהלכה בין החדרים. בסוף מצאה מפה לבנה, פרשה אותה על גבי שולחן האוכל והניחה עליה את הכיבוד והשתייה שקנו לכבוד המנחמים. מאז ומתמיד היא לא אהבה לארח, שכן כושר הארגון שלה לקה בחסר. היתה לה הרגשה שמערבולת מסתחררת בראשה ועוד מעט היא תישאב אל תוכה ותיעלם.

בינתיים הרימו אליזבת וג'ורג' את גופתו של סבא, שכמעט נשמטה מידיהם, והכניסו אותה לארון. סבא היה כבד, ושניהם התנשפו והביטו בגופה שנטתה מעט על צדה. סבתא יישרה אותה וכיסתה את הנרי בסדין לבן, כדי שלא יראו שהוא לבוש בפיג'מה. הם לא איפרו ולא סירקו אותו כנהוג, אבל סבתא החליקה מעט את שערו היכן שנשמט וגילה את הקרחת. אחר כך הגיעו שניים מחנות חומרי הבניין, הודפים עגלות נשיאה קטנות, וגילגלו את הארון עד פתח הקבר. סבתא טילפנה לכומר, והוא הבטיח להגיע בזמן, אולי אפילו להקדים. "אני מאוד מצטער," אמר לסבתא. "הנרי היה איש משכמו ומעלה, איש שקט בעל נשמה יתרה. אעשה הכול בשביל להיות עמו בדרכו האחרונה."

הלן פרשה לנוח. היא נכנסה למיטה והתכרבלה בתנוחה עוברית, ואי אפשר היה לדעת אם היא ישנה או מכונסת בעצמה. סבתא נכנסה למקלחת. לנה ישבה בכיסא הנדנדה במרפסת המשקיפה אל הצוק והראתה לבובה שלה את הנוף מסביב. ג'ורג' הקיף את הבית, בדק שהכול מוכן, ואף הלך לקבר כדי לראות אם הוא עמוק מספיק, שכן התקשה להאמין שאליזבת הצליחה לחפור בור כה עמוק בכוחות עצמה. בבוקר כלל לא חשב על כך שצריך לחפור קבר, וכשחזרו ונודע לו שאליזבת כבר עשתה זאת, גם אז לא נתן עדיין את דעתו על גודל המשימה. אבל עכשיו, כשהיה בידו רגע של פנאי לפני שיתחיל הכול, כמו שקט בעין הסערה, שוב התפלא על יכולותיה של האישה הלא צעירה הזו, שאינה מפסיקה להפתיע אותו. לרגע לא חלפה מחשבה בראשו מה עשתה לנה באותו הזמן.

הלוויה היתה צנועה. הגיעו עשרים איש בערך, כולם מהסביבה, רובם חברים ותיקים, חלקם שכנים. באו גם כמה נשים שנהגו לבוא לסבתא כדי שתתפור להן בגדים, תלחש להן לחשים ותרקח תרופות, וכמובן הגיעו הכומר והקברנים. "הנרי היה איש ישר, צנוע, שליו ואדיב," הספיד הכומר. "הוא חי את חייו מתוך כבוד לעצמו ולאחרים. מי ייתן וינוח בשלווה בגן עדן."

לנה, שידה היתה נתונה בידה של הלן, תהתה איך נראה גן עדן ואם סבא כבר יצא מהקיר במסדרון. הלן בכתה בכי חנוק, ואפילו ג'ורג' מחה כמה דמעות שנשרו מתחת לזגוגיות משקפיו העגולות. השמים היו בהירים ורוח לא נשבה. גם פניה של סבתא היו בהירות, אך עיניה היו נעוצות בנקודה מרוחקת מאוד. למעשה היא עמדה על המשמר, שהכול יתנהל כשורה, שאף חלקיק מרושע לא יסתנן פנימה ברגע האחרון.

לנה לא בכתה, אם כי האירוע נראה לה עצוב, בעיקר כשהורידו את הארון אל תוך הבור. היא התבוננה בפני הסובבים ובחנה את הרגשות שעברו על פניהם. עצב הוא משהו שכל אחד מרגיש באופן שונה, החליטה אז, ומה שגורם לעצב אצל אחד לא בהכרח נוגע באחר.

הקברנים הצעירים החלו לכסות את הארון בערמת רגבי העפר שלנה הזיזה הצדה לא מכבר, וג'ורג' הצטרף ועזר להם. סבתא הוציאה מסלסילת הקש את אגדי המרווה המיובשים שלנה קשרה להם סרטים שחורים. היא הגישה אגד לכל אישה שעמדה מסביב לקבר והדליקה את קצהו ביד בוטחת. עשן כבד ומתקתק החל להתאבך מהמרווה הנשרפת, וככל שהודלקו יותר אגדים, כך הלך העשן הלוך וכבד עד שחלק מהנוכחים השתעלו.

סבתא החלה לזמזם שיר אינדיאני עתיק שלנה לא שמעה מעודה. ובכל זאת, נדמָה לה שהיא מכירה אותו היטב, ובתוכה החלה להמהם ולקונן עם סבתא על מותו של מישהו יקר וקרוב. זה היה ניגון עצוב במיוחד, וגם אם איש לא הבין את המילים, אפשר היה לדעת שזהו שיר פרידה.

מסך העשן סימא את עיניה של לנה, ולרגע עמדה בתוכו לבדה, עטופה בניגון. לפתע הופיעו בָּאובך פנים יפות להפליא, פניו של גבר שלא ראתה מעולם. היא היתה בטוחה לגמרי שהאיש הזה הוא שלה, והיא שלו, כמו שרק מי שאוהב באמת יודע את פני אהובו. כאב ישן פילח את לבה וזיכרון עמום התנפץ וצרב בחמיצות בגרונה. בבת אחת הציפו דמעות את עיניה, ולבה נמלא עצב עתיק. היא הושיטה את ידה אל הדמות בעשן, לגעת בה, לתפוס אותה, לקרב אותה אליה, אבל ידה הקטנה גיששה באוויר. העשן התפזר, הנוכחים שבו להיראות, וידה הרפויה והמגששת נחתה באכזבה לצד גופה. אבל הפנים היפות הללו נחרתו בלבה הצעיר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הרואה ברוחות”