החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קשה אך אפשרי

מאת:
הוצאה: | 2015-10 | 260 עמ'
קטגוריות: ניהול ועסקים, עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

31.20

רכשו ספר זה:

קשה אך אפשרי: הקמת סטארט-אפים ומיזמים עסקיים והובלתם להצלחה

בן הורוביץ, אחד היזמים המנוסים ביותר בעמק הסיליקון וממייסדי קרן הון הסיכון "אנדריסן הורוביץ", מספק בספר זה עצות חיוניות וחוכמה מעשית לניווט בים הבעיות הקשות ביותר בהקמה וניהול של עסק, בדיוק אלה שבתי ספר לעסקים לא מדברים עליהן.
עד היום הקים הורוביץ שני מיזמים ביחד עם כוכב-העל הטכנולוגי מארק אנדריסן (ממציא מוזאיק, הדפדפן הפופולרי הראשון של האינטרנט): הראשון היה חברת "לאודקלאוד", ספקית שירותי ענן, שכמעט קרסה ופשטה רגל, ולאחר תהפוכות רבות נמכרה ל-HP תמורת 1.6 מיליארד דולר. המיזם השני המשותף לשניים הוא קרן "אנדריסן הורוביץ" המצליחה, קרן הון סיכון שהיא אחת המובילות היום בעמק הסיליקון, שהשקיעה בין היתר בפייסבוק, airbnb, GitHub, פינטרסט וטוויטר. 

בהסתמכו על ניסיונו האישי המאלף כותב הורוביץ, ישירות ובגילוי לב, ובהומור שהפך לסימן ההיכר שלו, על כל הקשיים שחווה בדרך, ומנתח בעיות שאין להן תשובות קלות.

מקט: 4-99-1985-3

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון
מִקוֹמוּניסט למשקיע הון סיכון

״כל זה מדבֵּר
על אשתי, על הילדים, החיים שאני חי כל הלילה, הייתי שלו, זה היה נכון, בחיי העליות, המורדות, הטעויות, הנפילות הניסיונות והמצוקות, לבי והביצים בּבַּלבָּלוֹת.״
— די.אם.אקס, ״Who We Be״
לא מזמן עשיתי ברבקיו אצלי בבית והזמנתי מאה מידידיי הקרובים ביותר. סוג המפגשים הזה אינו יוצא דופן. גיסי קארתו ואני עושים ברבקיו כבר שנים, ובזכות כישוריי בתחום, חבריי השחורים קוראים לי ה״ג׳קי רובינסון* של הברבקיו״. התגברתי על צבע עורי.
באותו אירוע גלשה השיחה לראפר המעולה נאז. ידידי טריסטן ווקר, יזם שחור צעיר, התגאה בכך שנאז גדל בשיכון שלו, קווינסברידג׳ שבניו יורק — אחד השיכונים הציבוריים הגדולים ביותר בארצות הברית. אבי, יהודי בן 73, התערב ואמר, ״הייתי בקווינסברידג׳.״ טריסטן היה משוכנע שאין סיכוי שאבי הלבן והזקן היה אי פעם בקווינסברידג׳ ואמר, ״אתה בטח מתכוון לקווינס. קווינסברידג׳ זה שיכון בשכונה גרועה מאוד.״ אבי התעקש: לא, הוא באמת היה בקווינסברידג׳.
אמרתי לטריסטן שאבי גדל בקווינס, ולכן לא ייתכן שהתבלבל. אחר כך שאלתי, ״אבא, מה עשית בקווינסברידג׳?״ והוא ענה, ״חילקתי עלונים קומוניסטיים. הייתי אז בן 11. אני זוכר טוב מאוד, כי אימא שלי התרגזה שהמפלגה הקומוניסטית שולחת אותי לשיכונים. היא חשבה שזה מסוכן מדי לילד קטן.״
הסבים שלי היו חברי המפלגה הקומוניסטית. בשל היותו חבר פעיל במפלגה, פוטר סבי, פיל הורוביץ, מעבודתו כמורה בתקופת מקארתי. אבי נולד למשפחה קומוניסטית וגדל על ברכי השקפות השמאל. ב־1968 העביר את משפחתנו מערבה, לברקלי שבקליפורניה, והפך לעורך ירחון השמאל החדש Ramparts.
כתוצאה מכך גדלתי בעיר שתושביה כינו אותה בחיבה ״הרפובליקה העממית של ברקלי״. בילדותי הייתי ביישן מאוד ופחדתי ממבוגרים. כשאמי הביאה אותי בפעם הראשונה לגן, התחלתי לבכות. הגננת עודדה את אמי ללכת, ואמרה לה שרבים מילדי הגן בוכים. אבל כשחזרה אליסה הורוביץ כעבור שלוש שעות, הייתי רטוב כולי ועדיין בכיתי. הגננת ציינה שלא חדלתי לבכות, ולכן היו בגדיי ספוגים. באותו יום נשלחתי הביתה. לולא היתה אמי האדם הסבלן ביותר בעולם, אולי לא הייתי הולך לעולם לבית הספר. כשכולם המליצו על טיפול פסיכיאטרי, היא היתה סבלנית והיתה מוכנה לחכות עד שארגיש בנוח עם העולם, לא משנה כמה זמן נדרש לכך.
כשהייתי בן חמש, עברנו מגלן אווניו, מבית בן שני חדרים שכבר הפך צפוף למשפחה בת שש נפשות, לבית גדול יותר בבוניטה אווניו. בוניטה ייצגה את ברקלי של מעמד הביניים, דבר שונה במקצת מרוב השכונות של מעמד הביניים. הרחוב היה אוסף של היפּים, משוגעים, אנשים מהמעמד הנמוך שעבדו קשה כדי להתקדם בחיים, ואנשים מהמעמד הגבוה שלקחו מספיק סמים כדי להידרדר. יום אחד בא אלינו רוג׳ר (שם בדוי), אחד מחבריו של אחי הגדול ג׳ונתן. רוג׳ר הצביע על ילד שחור שנסע ברחוב על אוטו צעצוע אדום, והציב לי אתגר: ״לך תגיד לילד הזה לתת לך את האוטו שלו, ואם הוא יגיד משהו, תירק לו בפרצוף ותקרא לו כושי.״
צריך להבהיר פה כמה דברים. ראשית, גרנו בברקלי, ולפיכך השימוש בכינוי הזה לא היה נפוץ. בעצם, אף פעם לא שמעתי את המילה כושי ולא ידעתי מה משמעותה, אם כי ניחשתי שזו לא מחמאה. שנית, רוג׳ר לא היה גזען ולא גדל בבית רע. אביו היה מרצה בברקלי, והוריו היו מהאנשים הכי נחמדים בעולם, אבל לימים גילינו שהוא היה סכיזופרן, והצד האפל שלו רצה לראות קטטה.
פקודתו של רוג׳ר העמידה אותי במצב בעייתי. פחדתי ממנו. חששתי שהוא ירביץ לי אם לא אעשה כדבריו. מצד שני, פחדתי לבקש את האוטו. פחדתי מהכול, לעזאזל. פחדתי מרוג׳ר יותר מדי מכדי שאוכל להישאר במקומי, אז התחלתי ללכת לעבר הילד. הוא היה במרחק של כשלושים מטרים ממני, אבל הרגשתי כאילו אלה שלושים קילומטרים. כשסוף סוף הגעתי אליו, בקושי יכולתי לזוז. לא ידעתי מה לומר, אז פשוט פתחתי את הפה והתחלתי לדבר. ״אני יכול לנסוע על האוטו שלך?״ היה המשפט שיצא. ג׳ואל קלרק ג׳וניור אמר, ״בטח.״ כשהסתובבתי לראות מה יעשה רוג׳ר, הוא כבר לא היה שם. הצד המואר שלו תפס כנראה פיקוד והוא עבר למשהו אחר. ג׳ואל ואני המשכנו לשחק כל היום, ומאז היינו חברים טובים. כעבור 18 שנה הוא היה השושבין בחתונתי.
זאת הפעם הראשונה שאני מספר את הסיפור הזה, אבל הוא עיצב את חיי. הוא לימד אותי שגם אם פחדתי זה לא אומר שאני פחדן. מה שעשיתי נחשב, ויקבע אם אהיה גיבור או פחדן. נזכרתי באותו יום לעתים קרובות, והבנתי שאם הייתי עושה מה שרוג׳ר אמר לי לעשות, לא הייתי פוגש את החבר הכי טוב שלי. החוויה הזו גם לימדה אותי לא לשפוט דברים על פני השטח. עד שלא תשתדלו להכיר מישהו או משהו, לא תדעו שום דבר. אין קיצורי דרך ליֶדע, במיוחד לידע שנרכש מניסיון אישי. לפעמים גרוע יותר להישמע למוסכמות ולסמוך על קיצורי דרך מאשר לא לדעת שום דבר.
תחזירו ציוד
במשך כל השנים השתדלתי לא להיות מושפע מרשמים ראשונים ולא להישמע למוסכמות בלי מחשבה. גדלתי בברקלי והייתי תלמיד מצטיין בעיר שראתה בפוטבול משחק מיליטריסטי מדי. לא ציפו ממני להצטרף לקבוצת הפוטבול בתיכון ברקלי, אבל זה מה שעשיתי. זה היה צעד גדול מבחינתי. לא שיחקתי בליגת הילדים, אז היתה זאת החשיפה הראשונה שלי לַספורט הזה. למרות זאת, אותם שיעורים מוקדמים בהתמודדות עם פחד עזרו לי מאוד. כשמשחקים פוטבול בתיכון, היכולת להתמודד עם פחד היא 75 אחוז מהמשחק.
לעולם לא אשכח את הפגישה הראשונה עם המאמן הראשי, צ׳יקו מנדוזה. המאמן מנדוזה היה בחור קשוח ששיחק פוטבול באוניברסיטת טקסס כריסצ׳ן, ביתה של קבוצת ה״הורְנְד פְרוגז״. בנאום הפתיחה שלו אמר המאמן מנדוזה, ״חלק מכם יבואו הנה ולא יהיו רציניים. תבואו הנה ותתחילו לזבל בשכל, לקשקש, לחרטט, לזרוק זין, ותרצו להיראות טוב במדי הפוטבול שלכם. אם זה מה שאתם עושים, אתם יודעים מה? תחזירו ציוד.״ הוא המשיך ופירט את מה שלא מקובל עליו: ״מאחרים לאימון? תחזירו ציוד. לא רוצים לתַקל? תחזירו ציוד. הולכים על הדשא? תחזירו ציוד. תקראו לי צ׳יקו? תחזירו ציוד.״
זה היה הנאום הכי אינטנסיבי, מצחיק ופיוטי ששמעתי מימיי. אהבתי אותו. ציפיתי בקוצר רוח לחזור הביתה ולספר לאימא שלי. היא הזדעזעה, אבל אני בכל זאת אהבתי את הנאום. בדיעבד, זה היה השיעור הראשון שלי במנהיגות. מזכיר המדינה לשעבר, קולין פאואל, אומר שמנהיגות היא היכולת להניע מישהו ללכת בעקבותיך ולוּ רק מתוך סקרנות. בהחלט הייתי סקרן לשמוע מה הדבר הבא שהמאמן מנדוזה יגיד.
הייתי היחיד בקבוצת הפוטבול שגם למד מתמטיקה למתקדמים, לכן בכיתה לא התראיתי הרבה עם חבריי לקבוצה. כתוצאה מכך, השתייכתי לכמה חוגים חברתיים והסתובבתי עם ילדים בעלי השקפות שונות מאוד על העולם. הדהים אותי איך פרספקטיבה אחרת משנה לחלוטין את משמעותו של כל אירוע חשוב בעולם. למשל, כשהאלבום הארד טיימס של ראן די־אם־סי יצא, עם תוף הבס חסר הרחמים שלו, הוא הרעיד את קבוצת הפוטבול, אבל לא העלה אפילו אדווה בכיתת המתמטיקה שלי. יוזמת ההגנה האסטרטגית (״פרויקט מלחמת הכוכבים״) של רונלד רייגן נחשבה לשערורייה בקרב מדענים צעירים בשל יסודותיה הטכניים המפוקפקים, אבל באימון הפוטבול איש לא שם לב לכך.
ראיית העולם מבעד ל״משקפיים״ שונים כל כך סייעה לי להפריד בין העובדות לתפיסות. מיומנות זו שירתה אותי היטב בהמשך, כשהפכתי ליזם ולמנכ״ל. בנסיבות קשות במיוחד, כשנראה שה״עובדות״ הכתיבו תוצאה מסוימת, למדתי לחפש נרטיבים והסברים חלופיים מפרספקטיבות שונות לגמרי כדי לרענן את נקודת המבט שלי. לעתים קרובות, עצם קיומו של תרחיש חלופי סביר הוא כל מה שדרוש כדי להפיח תקווה בעובדים מודאגים.
בליינד דייט
בקיץ 1986 סיימתי את שנת לימודיי השנייה באוניברסיטת קולומביה, והתארחתי אצל אבי, שגר אז בלוס אנג׳לס. קלוד שואו, ידידי הטוב וחברי לקבוצת הפוטבול בתיכון, ארגן לי בליינד דייט. קלוד ואני התכוננו לבילוי ברביעייה עם חברתו, ג׳קי ויליאמס, ועם הדייט שלי, פלישה ויילי, בהכנת ארוחת ערב מסובכת. תכננו בקפדנות ובישלנו כל היום, והארוחה כולה, כולל ארבעה סטייקים מוגשים יפה, היתה מוכנה בשבע בערב — שעת הפגישה. אבל הבחורות לא באו. שעה חלפה, אבל לא התרגשנו יותר מדי. ג׳קי היתה ידועה באיחוריה, אז לא דאגנו. ואז חלפו שעתיים, וקלוד התקשר לבדוק מה המצב. הקשבתי בתדהמה בעודי מביט בארוחת הגורמה שהכנו והתקררה כבר. הדייט שלי, פלישה, החליטה שהיא ״עייפה מדי״ לבוא. וואו. איזה עצבים!
אמרתי לקלוד להעביר לי את הטלפון. הצגתי את עצמי: ״שלום, זה בן, הבליינד דייט שלך.״
פלישה: ״אני מצטערת, אבל אני עייפה וכבר מאוחר.״
אני: ״כן, באמת מאוחר, כי את מאחרת.״
פלישה: ״אני יודעת, אבל אני עייפה מדי בשביל לבוא.״
בשלב זה החלטתי לפנות לתחושת האמפתיה שלה.
אני: ״טוב, אני מבין את מצבך, אבל הזמן המתאים לומר את זה היה לפני שבישלנו כל היום. בשלב הזה, אם לא תיכנסי למכונית ותבואי הנה מיד, זה יהיה גס רוח מצדך וישאיר רושם רע לתמיד.״
אם היא היתה אנוכית לגמרי (כפי שנראתה), לתחינתי לא היתה כל השפעה, ולא הייתי מצטער שהדייט בוטל. מצד שני, אם היא לא רצתה להצטייר כך, אולי עוד היה סיכוי.
פלישה: ״טוב, אני באה.״
כעבור תשעים דקות היא הגיעה במכנסיים קצרים לבנים, ונראתה יפהפייה. תוך כדי הריכוז והציפייה לדייט, שכחתי לגמרי מהקטטה שהשתתפתי בה יום קודם לכן, במהלך משחק כדורסל ספונטני בסן פרננדו ואלי. אחד השחקנים, בריון גבוה ורחב בשיער קצוץ ומכנסי דגמ״ח, זרק את הכדור על אחי. ג׳ונתן היה מוזיקאי ארוך שיער ומשקלו הגיע בקושי לשבעים קילו. אני, לעומת זאת, הייתי רגיל לפוטבול ולקטטות והייתי מוכן לפעולה. אמדתי את המצב על פי הרושם הראשוני שלי והתנפלתי על הבריון. התפתחה תגרה. החטפתי כמה אגרופים טובים אבל ספגתי אגרוף ימני מתחת לעין שמאל, שהשאיר סימן. ייתכן שהשחקן שהתנפלתי עליו פשוט כעס על עבירה במשחק ולא ניסה להציק לאחי, אבל זה המחיר שמשלמים כשלא מקדישים זמן להבנה. לעולם לא אדע.
לא משנה מה באמת קרה, כשפתחתי את הדלת לאורחות שלנו, התמקדו עיניה הירוקות המדהימות של פלישה מיד בחבּורה מתחת לעיני. הרושם הראשון שלה (כך סיפרה לי כעבור שנים): ״הבחור הזה הוא בריון. זאת היתה טעות גדולה לבוא הנה.״
למזלי, אף אחד מאיתנו לא סמך על הרשמים הראשונים שלו. אנחנו נשואים באושר כמעט 25 שנה ויש לנו שלושה ילדים נפלאים.
עמק הסיליקון
באחד הקיצים בתקופת לימודיי בקולג׳, מצאתי עבודה כמהנדס בחברה ששמה סיליקון גרפיקס (SGI). העבודה שם הרשימה אותי מאוד. החברה המציאה גרפיקה ממוחשבת מודרנית והביאה ליצירת סט חדש של אפליקציות, החל מהסרט שליחות קטלנית 2 ועד סימולטורים מדהימים של טיסה. כל מי שעבד שם היה כל כך חכם. הדברים שהם יצרו היו כל כך מגניבים. רציתי לעבוד בסיליקון גרפיקס בשארית חיי.
לאחר שסיימתי תואר ראשון ותואר שני במדעי המחשב, הלכתי לעבוד בסיליקון גרפיקס. העבודה שם היתה חלום שהתגשם ואהבתי את זה. אחרי השנה הראשונה שלי בסיליקון גרפיקס, פגשתי מישהי שניהלה קודם לכן את מחלקת השיווק של החברה, רוזלי בואונורו שמה, שהקימה חברת סטארט־אפ חדשה. רוזלי שמעה עליי מבתה, שגם היא עבדה איתי בסיליקון גרפיקס, והשקיעה מאמצים רבים בגיוסי לחברה שלה. לבסוף השתכנעתי והלכתי לעבוד אצלה ב־NetLabs.
התברר שהמעבר ל־NetLabs היה החלטה איומה מבחינתי. את החברה ניהל אנדרה שוֶוגֶר, שעבד לפני כן ב־HP, ומה שיותר חשוב, היה בעלה של רוזלי. את אנדרה ורוזלי הביאו לחברה משקיעי הון סיכון כ״צוות הניהול המקצועי״. למרבה הצער, בני הזוג לא הבינו הרבה במוצרים או בטכנולוגיה והובילו את החברה לכיוונים מטורפים שונים בזה אחר זה. זו היתה הפעם הראשונה שהתחלתי להבין את חשיבותם של מייסדי חברות שמנהלים את החברות שהקימו.
מה שסיבך את העניינים עוד יותר היה העובדה שבתי השנייה, מריה, אובחנה כאוטיסטית, והעבודה בסטארט־אפ הפכה לעול נורא עבור משפחתנו, כי הייתי צריך להיות יותר בבית.
יום חם אחד בא אבי לבקר אותנו. לא היה לנו כסף למזגן, וכל שלושת הילדים בכו כשאבי ואני ישבנו שם והזענו בחום של ארבעים מעלות.
אבי פנה אליי ואמר, ״בחורצ׳יק, אתה יודע מה זול?״
היות שלא היה לי מושג על מה הוא חושב, עניתי, ״לא, מה?״
״פרחים. פרחים זולים מאוד. אבל אתה יודע מה יקר?״ שאל אבי.
שוב עניתי, ״לא, מה?״
הוא אמר, ״גירושים.״
משהו בבדיחה הזאת, שלא היתה ממש בדיחה, עורר בי הבנה שזמני אוזל. עד לאותו רגע, לא קיבלתי החלטות חשובות. הרגשתי שיש לי רוחב פס בלתי מוגבל ושאוכל לעשות בו־זמנית כל מה שרציתי לעשות בחיים. אבל הבדיחה שלו הבהירה לי פתאום שאם אמשיך כך, אני עלול לאבד את משפחתי. אם אעשה הכול, אכָּשל בדבר החשוב ביותר. היתה זו הפעם הראשונה שאילצתי את עצמי להסתכל על העולם מבעד לסדר עדיפויות שלא היה רק שלי. חשבתי שאוכל לפתח את הקריירה שלי, לעסוק בכל תחומי העניין שלי ולהקים משפחה. יתרה מזאת, תמיד חשבתי קודם כול על עצמי. כשאדם הוא חלק ממשפחה או חלק מקבוצה, מחשבה מסוג זה עלולה לסבך אותו, ואני הייתי שקוע עמוק בבוץ. בעיניי, הייתי בטוח שאני אדם טוב ולא אנוכי, אבל מעשיי סיפרו סיפור אחר. היה עליי להפסיק להיות ילד ולהפוך לגבר. הייתי חייב לסדר את העדיפויות שלי. היה עליי לחשוב על האנשים שאהבתי יותר מכול, לפני שאחשוב על עצמי.
למחרת היום החלטתי לעזוב את NetLabs. מצאתי בחברת לוטוס דיוולופמנט עבודה שתאפשר לי לארגן את החיים בבית. הפסקתי לחשוב על עצמי והתמקדתי במה שטוב למשפחתי. התחלתי להיות האדם שרציתי להיות.
נֶטסקֵייפּ
יום אחד, בזמן שעבדתי בלוטוס, הראה לי אחד מהעובדים מוצר חדש, ״מוזאיק״ שמו, שפותח בידי כמה סטודנטים מאוניברסיטת אילינוי. מוזאיק היה ביסודו ממשק גרפי לאינטרנט — טכנולוגיה שבעבר השתמשו בה רק מדענים וחוקרים. המוצר הדהים אותי. היה ברור שזה העתיד, והיה לי ברור שאני מבזבז את זמני כשאני עובד על משהו מלבד האינטרנט.
כעבור כמה חודשים קראתי על חברה ששמה נטסקייפ, שהוקמה על ידי מייסד סיליקון גרפיקס לשעבר, ג׳ים קלרק, ועל ידי ממציא מוזאיק, מארק אַנדריסֶן. מיד החלטתי שאני צריך ללכת לריאיון עבודה שם. התקשרתי לחבר שעבד בנטסקייפ ושאלתי אם יוכל לסדר לי ריאיון עבודה בחברה. הוא הסכים ואני יצאתי לדרך.
בראיונות הראשונים פגשתי את כל צוות הניהול של המוצר. חשבתי שהפגישות התנהלו היטב, אבל כשהגעתי הביתה באותו ערב, פלישה בכתה. המגייס מנטסקייפ התקשר אליי כדי לתת לי כמה עצות, ופלישה ענתה (זה היה לפני הימים שלכולם היו טלפונים ניידים). המגייס הודיע לה שלא סביר שאתקבל לעבודה, כי המנהלים חיפשו מועמדים בעלי תואר שני במִנהל עסקים מסטנפורד או מהרווארד. פלישה הציעה שאולי אחזור ללימודים. אבל בהתחשב בכך שהיו לנו שלושה ילדים, היא ידעה שזה לא מציאותי, ולכן בכתה. הסברתי לה שאנשי כוח האדם לא חיפשו דווקא מנהלים, ושהם עשויים לשקול להעסיק אותי אף על פי שלא למדתי מִנהל עסקים.
למחרת התקשר אליי מנהל משאבי האנוש והודיע לי שנקבע לי ריאיון עם אחד ממייסדי החברה ומנהל הטכנולוגיות הראשי שלה, מארק אנדריסן. הוא היה אז בן 22.
בדיעבד, קל לחשוב שהדפדפן והאינטרנט היו מחויבי המציאות, אבל ללא עבודתו של מארק, סביר להניח שהיינו חיים בעולם שונה לגמרי. באותה תקופה חשבו רוב האנשים שרק מדענים וחוקרים ישתמשו באינטרנט. האינטרנט נחשב מסתורי, לא בטוח ואִטי מכדי לעמוד בצרכים האמיתיים בעולם העסקי. גם לאחר הצגתו של מוזאיק, הדפדפן הראשון בעולם, כמעט אף אחד לא חשב שהאינטרנט יהיה משמעותי למישהו מחוץ לקהילה המדעית — בטח שלא האנשים המובילים והנחשבים בתעשיית ההיי־טק, שהיו עסוקים ביצירת חלופות משלהם. המתחרות החזקות בתחרות על הובלת המירוץ ל״אוטוסטרדת המידע״ היו טכנולוגיות של חברות חזקות במיוחד כמו אורקל ומיקרוסופט. סיפוריהן לכדו את דמיונם של עיתוני העסקים. זה לא מופרך כל כך, היות שרוב החברות אפילו לא הריצו TCP/IP (התוכנה בבסיס האינטרנט) — הן הריצו פרוטוקולי תקשורת שפיתחו בעצמן, כמו AppleTalk, נט ביוס ו־SNA. עוד בנובמבר 1995 כתב ביל גייטס ספר ששמו The Road Ahead, ובו חזה ש״אוטוסטרדת המידע״ — רשת המקשרת את כל העסקים והצרכנים בעולם של מסחר ללא הגבלות — תהיה היורשת ההגיונית לאינטרנט ותשלוט בעתיד. לימים חזר גייטס ושינה את מילותיו מ״אוטוסטרדת המידע״ ל״אינטרנט״, אבל לא זה היה חזונו המקורי.
ההשלכות של החזון הזה לא היו טובות לעסקים ולא לצרכנים. בעיני אנשי חזון כמו ביל גייטס ולארי אליסון, התאגידים שאוטוסטרדת המידע תהיה בבעלותם ימַסו כל עסקה ויגבו ״היטל הימורים״, כפי שקרא לזה נייתן מירוולד, מנהל הטכנולוגיות הראשי של מיקרוסופט באותה תקופה.
קשה להפריז בתיאור המומנטום של ״אוטוסטרדת המידע״. אחרי מוזאיק, אפילו מארק ושותפו, ג׳ים קלרק, תכננו להקים עסק להפצת וידיאו שינוהל באוטוסטרדת המידע ולא באינטרנט. רק כשהיו כבר שקועים בתהליך התכנון, הבינו שאם ישפרו את הדפדפן כך שיהיה בטוח יותר, פרקטי יותר וקל יותר לשימוש, יוכלו להפוך את האינטרנט לרשת העתיד. זה הפך למטרתה של נטסקייפ — מטרה שהשיגו באופן מרשים ביותר.
הריאיון אצל מארק לא דמה לשום ריאיון עבודה שחוויתי. נעלמו השאלות על קורות חיי, על התקדמות הקריירה שלי ועל הרגלי העבודה שלי. הוא החליף אותן בחקירה מסחררת על ההיסטוריה של המיילים, על תוכנות שיתוף ועל מה צופן העתיד. הייתי מומחה בנושא, כי השנים האחרונות עברו עלי בעבודה על המוצרים המובילים בקטגוריה זו, אבל הייתי המום מכמה ידע היה לילדון בן ה־22 על ההיסטוריה של עסקי המחשבים. פגשתי הרבה צעירים חכמים מאוד בקריירה שלי, אבל אף פעם לא פגשתי היסטוריון טכנולוגיה צעיר. השכל והאינסטינקטים שלו הדהימו אותי, אבל מעבר לידע ההיסטורי של מארק, התובנות שלו על טכנולוגיות כמו רפליקציה** היו נוקבות ומדויקות. לאחר הריאיון צלצלתי לאחי ואמרתי לו שבדיוק התראיינתי אצל מארק אנדריסן, ושאני חושב שהוא האיש הכי חכם שפגשתי בחיי.
כעבור שבוע התקבלתי לעבודה. הייתי נרגש. לא היה אכפת לי במיוחד מה הציעו לי. ידעתי שמארק ונטסקייפ ישנו את העולם, ורציתי לקחת בכך חלק. הייתי קצר רוח להתחיל.
כשהגעתי לנטסקייפ, מוניתי לאחראי על קו הייצור של שרת האינטרנט שלהם. קו הייצור כלל שני מוצרים: שרת האינטרנט הרגיל, שנמכר ב־1,200 דולר, ושרת האינטרנט המאובטח (שרת אינטרנט שהכיל פרוטוקול אבטחה חדש שנטסקייפ המציאה, שנקרא SSL, ראשי תיבות של ״שכבת שקעים מאובטחים״) ב־5,000 דולר. כשהצטרפתי לחברה, עבדו בה שני מהנדסים על שרתי האינטרנט: רוֹבּ מקוּל, שהמציא את שרת האינטרנט NCSA, ואחיו התאום, מייק מקול.
בשלב שבו יצאה נטסקייפ להנפקה בבורסה והפכה לחברה ציבורית באוגוסט 1995, הגדלנו את צוות שרת האינטרנט לתשעה מהנדסים בערך. ההנפקה הראשונית של נטסקייפ היתה מרשימה וגם היסטורית. במקור נקבע מחיר המניה על 14 דולר, אבל החלטה של הרגע האחרון הכפילה את המחיר ההתחלתי ל־28 דולר למניה. המחיר טיפס ל־75 דולר — כמעט שיא ליום המסחר הראשון — ויום ההנפקה נגמר כשהמחיר עמד על 58 דולר ושווי השוק של נטסקייפ הגיע לכמעט 3 מיליארד דולר. ההנפקה הראשונה הזו הרעידה את עולם העסקים. כפי שאמר באותה תקופה ידידי בנקאי ההשקעות פרנק קווטרון, ״אף אחד לא רצה לומר לנכדיו שהוא פִספס את זה.״
העִסקה שינתה הכול. מיקרוסופט פעלה בענף יותר מעשור לפני שנכנסה לבורסה; אנחנו עבדנו 16 חודשים בלבד. התחילו להגדיר חברות כ״כלכלה חדשה״ או כ״כלכלה ישנה״, והכלכלה החדשה ניצחה. הניו יורק טיימס קרא להנפקה הראשונה של נטסקייפ ״מרעישה״.
אבל היה סדק בשריון: מיקרוסופט הכריזה שתצרף את הדפדפן שלה, אינטרנט אקספלורר, למערכת ההפעלה פורצת הדרך שלה, וינדוז 95, שעמדה בדיוק לצאת — בחינם. זאת היתה בעיה ענקית מבחינת נטסקייפ, כי כמעט כל הכנסותינו הגיעו ממכירות דפדפנים, ומיקרוסופט שלטה ביותר מתשעים אחוז ממערכות ההפעלה. תשובתנו למשקיעים היתה: נרוויח את כספנו בשרתי אינטרנט.
כעבור חודשיים שמנו יד על גרסה מוקדמת של שרת האינטרנט הבא של מיקרוסופט, IIS. ניתחנו את IIS וגילינו שיש בו את כל המאפיינים שהיו לנו — כולל האבטחה במוצר היוקרתי שלנו — ושהוא מהיר פי חמישה. צרה. הבנתי שיש לנו כחמישה חודשים כדי לפתור את הבעיה לפני שמיקרוסופט תשחרר את IIS, אחרת אנחנו גמורים. ב״כלכלה הישנה״, מחזורי החיים של מוצר ארכו בדרך כלל שנה וחצי, כך שזו היתה מסגרת זמן קצרה מאוד אפילו במונחים של ״כלכלה חדשה״. אז ניגשתי לראש המחלקה שלנו, מייק הומר.
מלבד מארק, מייק הומר היה הכוח היצירתי החשוב ביותר בנטסקייפ. ומה שיותר חשוב, ככל שהמצב הורע, כך התעלה מייק על עצמו. במהלך מתקפות אכזריות במיוחד מצד המתחרים, רוב המנהלים בורחים מהעיתונות. מייק, לעומת זאת, תמיד עמד בחזית. כשמיקרוסופט חשפה את אסטרטגיית ״אמץ והרחב״ הידועה שלה — ציר כולל לתקיפת נטסקייפ — ענה מייק לכל שיחת טלפון, ולפעמים אף דיבר עם שני כתבים בעת ובעונה אחת עם טלפון בכל יד. הוא היה לוחם אמיתי.
מייק ואני הקדשנו את החודשים הבאים לתשובה מקיפה לאיום של מיקרוסופט. אם הם עמדו לתת במתנה את המוצרים שלנו, אנחנו נציע אלטרנטיבה פתוחה וזולה בטירוף לקו הייצור היקר והמוגן בזכויות של שרת הבק־אופיס של מיקרוסופט. לשם כך רכשנו שתי חברות שסיפקו לנו אלטרנטיבה תחרותית ל־Microsoft Exchange, המוצר של מיקרוסופט לדואר אלקטרוני לעסקים. אחר כך עשינו עסקה מדהימה עם חברת בסיס הנתונים Informix כדי שתספק לנו גישה בלתי מוגבלת לבסיס נתונים יחסי באמצעות הרשת בחמישים דולר לעותק, מחיר נמוך פי מאות מהמחיר שמיקרוסופט גבתה. ברגע שהרכבנו את כל החבילה, מייק קרא לה “Netscape Suite Spot”, והיא נועדה לדחוק את רגלי הבק־אופיס של מיקרוסופט. הכנו הכול להשקה גדולה ב־5 במארס 1996, בניו יורק.
ואז, שבועיים לפני ההשקה, חשף מארק, מבלי לומר למייק או לי, את כל האסטרטגיה בפני המגזין קומפיוטר ריסֶלר ניוז. רתחתי מזעם. שלחתי לו מיד מייל קצר:

אל: מארק אנדריסן
העתק: מייק הומר
מאת: בן הורוביץ
נושא: השקה
כנראה לא נחכה ל־5 בחודש כדי להשיק את האסטרטגיה.
— בן

בתוך רבע שעה קיבלתי את התשובה הבאה.

אל: בן הורוביץ
העתק: מייק הומר, ג׳ים בארקסדייל (מנכ״ל), ג׳ים קלרק (יו״ר)
מאת: מארק אנדריסן
נושא: השקה
כנראה לא הבנת את חומרת המצב. שוחטים, שוחטים, שוחטים אותנו שם. המוצר הנוכחי שלנו גרוע בהרבה מהמתחרה. לא היה לנו מה לומר במשך חודשים. כתוצאה מכך, שווי השוק שלנו ירד ביותר מ־3 מיליארד דולר. עכשיו אנחנו עלולים להפסיד את כל החברה והכול באשמת ניהול המוצר.
בפעם הבאה תתראיין בעצמך, לעזאזל.
לך תזדיין,
מארק

קיבלתי את המייל הזה באותו יום שמארק הופיע על שער ירחון טיים כשהוא יחף וכתר לראשו. כשראיתי את השער, התרגשתי. מעולם לא פגשתי מישהו שהופיע על שער הטיים. אחר כך נתקפתי בחילה. הבאתי את הירחון ואת האימייל הביתה לפלישה, כדי לקבל חוות דעת שנייה. הייתי מודאג מאוד. הייתי בן 29, נשוי ואב לשלושה ילדים, והייתי זקוק לעבודה. היא הציצה במייל ובשער הירחון ואמרה, ״אתה צריך להתחיל לחפש עבודה תיכף ומיד.״
בסופו של דבר לא פוטרתי, ובשנתיים הבאות צמחה Suite Spot מאפס לעסק בשווי 400 מיליון דולר בשנה. ומה שיותר מפתיע, בסוף מארק ואני הפכנו לחברים; מאז אנחנו חברים ושותפים לעסקים.
לעתים קרובות שואלים אותי איך הצלחנו לעבוד ביעילות בשלוש חברות במשך 18 שנה. לאחר זמן מה, רוב קשרי העסקים נהיים מתוחים מדי או לא מתוחים מספיק כדי להיות יצרניים. אנשים מאתגרים זה את זה עד כדי כך שהם לא מחבבים זה את זה, או שכל אחד מהם מתעלם מהפידבק של האחר וכבר לא מרוויח מהקשר. במקרה של מארק ושלי, גם אחרי 18 שנה, הוא מעצבן אותי כמעט בכל יום כשהוא מוצא פגם ברעיונותיי, ואני מעצבן אותו באותה צורה. זה עובד.
הקמת חברה
בסוף 1998 ותחת לחץ עצום מצד מיקרוסופט, שניצלה את מלוא כוחו של מונופול מערכת ההפעלה שלה כדי לסבסד מוצרים חינמיים בכל קטגוריה שבה התחרתה נטסקייפ, מכרנו את החברה לאמריקה אונליין (AOL). בטווח הקצר, זה היה ניצחון גדול למיקרוסופט היות שהיא הבריחה את האיום הגדול ביותר עליה לזרועותיה של מתחרה הרבה פחות מאיימת. אבל בטווח הארוך, נטסקייפ גרמה נזק בלתי הפיך לאחיזתה של מיקרוסופט בתעשיית המִחשוב: עבודתנו העבירה מפַתחים מ־Win32 API, הפלטפורמה של מיקרוסופט, לאינטרנט. מי שכתב תוכנה חדשה למחשבים כבר לא כתב לפלטפורמה של מיקרוסופט. במקום זאת, הוא כתב לממשקים הסטנדרטיים של האינטרנט והרשת. ברגע שמיקרוסופט איבדה את אחיזתה במפַתחים, היתה זו רק שאלה של זמן עד שתאבד את המונופול שלה על מערכת ההפעלה. לאורך הדרך המציאה נטסקייפ רבות מהטכנולוגיות הבסיסיות של האינטרנט המודרני, כולל ג׳אווה סקריפט, פרוטוקול התקשורת SSL ו״קוקיז״.
כשהצטרפנו ל־AOL, מוניתי לנהל את פלטפורמת המסחר האלקטרוני ומארק הפך למנהל טכנולוגיות ראשי. לאחר כמה חודשים התברר לשנינו ש־AOL ראתה את עצמה יותר כחברת תקשורת מאשר כחברת היי־טק. הטכנולוגיה אִפשרה מיזמי תקשורת חדשים ומעולים, אבל האסטרטגיה היתה אסטרטגיה תקשורתית והמנהל הראשי, בוב פיטמן, היה מנהל תקשורת גאוני. חברות תקשורת התמקדו בדברים כמו יצירת סיפורים מעולים, ואילו חברות היי־טק התמקדו ביצירת דרך טובה יותר לעשות דברים. התחלנו לחשוב על רעיונות חדשים ועל הקמת חברה חדשה.
תוך כדי כך, הוספנו עוד שני מייסדים פוטנציאליים לדיון. ד״ר טימותי האוס היה אחד מממציאי פרוטוקול התקשורת LDAP, פישוט חיוני של קודמו הביזנטיני, פרוטוקול 500.X. את טים הבאנו לנטסקייפ ב־1996 ויחד הצלחנו להפוך את LDAP למדריך האתרים הסטנדרטי באינטרנט. עד עצם היום הזה, אם תוכנה מתעניינת במידע על אדם, היא משיגה את המידע הזה באמצעות LDAP. החבר הרביעי בצוות שלנו היה אִין סִיק רִי, שהיה ממייסדי Kiva Systems, חברה ליישומי שרתים שנטסקייפ רכשה. הוא שימש כמנהל טכנולוגיות ראשי של מחלקת המסחר האלקטרוני שניהלתי, ובמיוחד שיתף פעולה עם חברות שותפות ווידא שיוכלו להתמודד עם חברה בגודל של AOL.
בזמן שדנו ברעיונות, התלונן אין סיק שבכל פעם שניסינו לחבר חברה שהיא שותפת מסחר של AOL לפלטפורמת המסחר האלקטרוני של AOL, אתר השותפה היה נופל, מפני שלא הצליח להתמודד עם עומס התנועה. פיתוח תוכנה שתתאים למיליוני משתמשים היה שונה לגמרי מהתאמתה לאלפים. וזה היה מסובך מאוד.
הממ, חייבת להיות חברה שעושה את כל זה.
כשהרחבנו את הרעיון, נתקלנו ברעיון ענן המִחשוב. המונח ענן היה בשימוש בעבר בתעשיית הטלקומוניקציה ותיאר את הענן החכם שטיפל בכל מורכבות הניתוב, החשבונות וכדומה, כך שאפשר היה לחבר מכשיר פשוט לענן החכם ולקבל את כל השימושיוּת החכמה בחינם. הבנו שצריך להחיל אותו רעיון על מִחשוב, כדי שמפַתחי התוכנה לא יצטרכו לחשוש מאבטחה, מהתאמה ומהתאוששות מאסון. ואם אתם מתכוונים לבנות ענן, כדאי שהוא יהיה גדול ורעשן, וכך נולדה לאודקלאוד. מעניין שמה שבעיקר שרד מלאודקלאוד הוא השם עצמו, היות שהמילה ענן לא שימשה קודם לתאר פלטפורמת מִחשוב.
הקמנו תאגיד והתחלנו לגייס כספים. השנה היתה 1999.
* ג׳קי רובינסון היה שחקן הבייסבול השחור הראשון ששיחק בליגות העל. (הערת המתרגמת)
** רפליקציה היא תהליך שמאפשר לשכפל נתונים בין שרתים שונים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קשה אך אפשרי”