הפוליטי בזמן הקורונה – יומן אישי שכתבה חדוה ישכר בשנים 2020 ו-2021 מתעד את התפשטות המגפה העולמית בארץ מנקודת מבט […]
הקדמה
וירוס הקורונה פרץ לעולמנו כאילו מאזור זמן אחר ותפס אותנו מופתעים, בלתי מוכנים, ולזמן מה אף מבועתים. זמן קצר לפני הופעתו התקיימו הבחירות לכנסת ה־22. זה היה ב־17 בספטמבר 2019, פחות משלושה חודשים מאז שמעתי לראשונה על נגיף מסתורי שהתגלה בעיר ווהאן במחוז חוביי בסין, כאשר סין עדיין לא הודתה בהתפרצות המחלה והתפשטותה בעיר. זה יקרה רק בינואר 2020. סבב הבחירות הזה היה השני באותה השנה, מועד ב’, אם תרצו, מאחר שהכנסת ה־21 פוזרה כחודש לאחר השבעתה, משום שנתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה עם 35 המנדטים שקיבל הליכוד, שכן דבק בו כתם של נאשם בשלושה תיקים שעתיד לעמוד למשפט. הבחירות הוקדמו, וגם לכך לא היינו מוכנים. צפיתי משבר פוליטי מתמשך, וכדי להבין מי נגד מי, ומה יכול לשחרר את הפלונטר, החלטתי לתעד את מה שמכונה “מדרון חלקלק”, הממחיש באופן גרפי את ההידרדרות הפוליטית לתהום אנטי־דמוקרטית. כך התחלתי לכתוב ביום הבחירות הזה יומן פוליטי בעיקרו, כי היה לי ברור שהמשבר הפוליטי לא עומד להסתיים בקרוב, ושהוא עוד יחמיר. שנה איומה מצפה לנו, חשבתי בדרכי מן הקלפי הביתה.
ב־11 בינואר 2020 אישרה ממשלת סין את הידיעות על הנגיף העושה שמות בווהאן ובערים אחרות, ולאחר חמישה ימים המליץ משרד הבריאות שלנו להימנע מנסיעות בלתי הכרחיות לסין. מה שנראה בתחילה כמשבר בריאותי, ובמהלך הזמן גם כלכלי, התלכד עם המשבר הפוליטי אצלנו לסיפור מורכב אחד. כמעט מיד השתלטה המגפה על כל ממדי חיינו, והפוליטיקה של דרכי ההתמודדות עם המגפה, הן של המוסדות הבין־לאומיים והן של הממשלות השונות, נקלטה ללא קושי באקטואליה הפוליטית שלנו, כמו ריקוד טנגו מן הגיהנום ובלי שנבין באמת מי המוביל ומי המובל. אבל היה אפשר לראות בבירור איך השתלבה המגפה בניהול המדינה לפי אסכולת נתניהו, ובאיזו מיומנות הוא ניצל את החרדה מפניה כדי להנדס מציאות שבה הוא המחליט והקובע, ולנו לא נותר אלא לקבל ולציית, ובהמשך – גם להתנגד ולמחות.
אם לא נדבקת בנגיף או אם המחלה עברה עלייך בקלות, ואם לא איבדת את עבודתך או מצאת עבודה טובה יותר מהבית, ולא נכנעת לאדישות או למלנכוליה כדי להתנתק מן המציאות, את יכולה לקבל את הבידוד החברתי שהמגפה כופה עלייך באמצעות צווי חירום שממשלתך מוציאה כהזדמנות חד־פעמית לחיות חיים אחרים בביתך שלך. זה לא עניין של מה בכך. דמייני מעבדה שאת נמצאת בה ימים ולילות ארוכים כחוקרת ונחקרת בגוף אחד, ואת בודקת את עצמך ואת התנהגותך תחת משברים ומתעדת את המחקר המתפתח שלך ביומן המעבדה, עדיין בלי להכיר את החומר התיאורטי שתוכלי להסתמך עליו. הכול חדש לך, גם את חדשה לעצמך. כך הרגשתי אני.
ב־11 במרץ 2020 הכריז ארגון הבריאות העולמי על מצב חירום בריאותי בין־לאומי עקב התפשטות נגיף שזוהה בשם Covid-19 (Coronavirus disease 2019), שאצלנו הוא כונה בפשטות: קורונה. שנת הקורונה נמשכה יותר מ־12 חודשים, כשנקודת ההתחלה שלה ניתנת לבחירה. ינואר 2020, שבו הודתה סין בהתפרצות הנגיף, הוא נקודת זמן אפשרית לספירת חודשי הקורונה. אך גם 11 במרץ באותה השנה, אז הכריז ארגון הבריאות העולמי על הקורונה כמגפה מתפשטת, פנדמיה, עשוי להתאים לפתיחת שנת הקורונה הארוכה. את סיומה קבעתי ב־15 ביוני 2021, עת בוטלה בארץ החובה לעטות מסכה רפואית. על ביטול מצב החירום הבריאותי הבין־לאומי הודיע מנכ”ל ארגון הבריאות העולמי שנתיים מאוחר יותר, ב־15 במאי 2023. בעת הודעתו נמנו בעולם כשבעה מיליון א.נשים שנפטרו מקורונה.
היומן כמו החל להיכתב מעצמו וגם הכותרת – יומן השנה האיומה – קפצה בקלילות מן המקלדת. אבל אז נזכרתי בגוגל והתחלתי לחפש שמות זהים או דומים כדי לבחור במתאים ביותר, ובין השמות עלה הביטוי הלטיני “אנוס הוריביליס”, שנה איומה או נוראה, שכיוון אותי לספרו של דניאל דפו יומן שנת המגפה, שלא הכרתי.
שנת המגפה שדפו מספר עליה הייתה 1665, אז תקף דֶבֶר הבלוטות את לונדון וקטל בשנה אחת כמאה אלף איש ואישה שהיוו כ־20% מתושבי העיר. בזמן המגפה דפו היה בן חמש, וספרו שראה אור ב־ 1722 התבסס על יומן שכתב דודו, הנרי פו (Foe), שבחר להישאר בעיר ולא לברוח ממנה לאזורי הכפר, כפי שעשו רבים מבעלי העסקים והמקצועות החופשיים, ביניהם גם רופאים. המגפה כונתה “בובונית” בשל הופעתן של בועות או נפיחויות בבלוטות הלימפה בצוואר, בית השחי והמפשעה. מאחר שמאז מגפת הדבר השחור במאה ה־14 לא פרצה מגפה קטלנית כמוה בלונדון, נוסף לשמה שם התואר “גדולה”. בהפצת המחלה הואשמו פרעושים שהחיידק הקטלני הועבר אליהם מחולדות שבעורן נהג לשכון, עד שהן פיתחו עמידוּת אליו, והוא המיר אותן בבני אדם. במהלך שנת המגפה התחסנה האוכלוסייה שנותרה בלונדון במה שמכונה היום חיסון עדר, ועד קיץ 1666 הודברה המגפה והעיר חזרה לעצמה, מוכה אך לא מובסת. על כך אני לומדת באתר האינטרנט של הארכיונים הלאומיים הבריטיים.
דפו לא חסך בתיאורים מעוררי אימה על מלאך המוות המסתובב בלונדון וקוטל את תושביה, ותיאר בהערכה את דודו אמיץ הלב, מר ה”ף, כפי שהוא מופיע בספר, המספר את סיפור העיר החולה. סקרנות בריאה מוליכה אותו ברחובותיה של לונדון, ואנושיותו מתבטאת בדברים שהוא כותב על מצוקת העניים ומוכי הגורל שנותרו מאחור, שמקצתם נאלצים לעבוד בעבודות שמסכנות אותם בהידבקות כגון הובלת עגלות מתים, חסימה אכזרית של בתים שבתוכם נכלאו חולים ובני משפחותיהם ואכיפה אכזרית של צווי הבידוד. הכותרת “יומן השנה האיומה” ירדה אפוא מן הפרק, ואת בחירת השם ליומן דחיתי לימים אחרים.
חשוב לציין שהיומן לא שימש לי חומר גלם לספר, והוא מובא כאן כלשונו לאחר עריכה עניינית ולשונית מתבקשת, אך לא יותר מזה. במיוחד נזהרתי מפיתויי האנכרוניזם, שבזמן הזה הם חזקים במיוחד, ולא הכנסתי את עצמי הנוכחית לעצמי של כותבת היומן. אני מקווה שהצלחתי בכך.
השנה הארוכה והאיומה באמת
בדיעבד התברר ששנת הקורונה לא הייתה האיומה באמת למי שלא נפגעו מהווירוס או מהמשבר הכלכלי. מבצעי החיסונים, שרוב הציבור נענה להם, הצליחו למגר את המגפה, וגם הכלכלה התאוששה במהירות. רשתות הביטחון הלא מושלמות והקשות להשגה שהציעה הממשלה לנפגעי המשבר הכלכלי, ושהתקבלו בביקורת הן על ידי בעלי העסקים והן בדו”ח המיוחד שפרסם מבקר המדינה ב־2021, סייעו, למרות הכול, להתאוששות העסקים; ההייטק הוביל צמיחה יעילה, אשר ב־2021 הייתה גבוהה מהממוצע במדינות ה־OECD, שוק העבודה חזר לעצמו, ושיעור האבטלה ירד לרמתו שמלפני משבר המגפה. שנת המגפה הארוכה נדחקה לשולי הזיכרון ועקבותיה הלכו והיטשטשו. ואז הגענו לשבעה באוקטובר 2023.
כשאני כותבת את הדברים האלה היום, 14 באוקטובר 2025, מוצאי שמיני עצרת ושמחת תורה, שנתיים מאז אותו יום מזוויע, השנה הארוכה והנוראה ביותר באמת מאז קום המדינה באה אל סיומה הבלתי סופי המפתיע. הסכם הפסקת הלחימה בעזה, שעליו חתומים ישראל וחמאס (באמצעות המתווכות) וכן מצרים, קטאר וארצות הברית, קובע הפסקת אש בין הצדדים, החזרת כל 48 החטופים והחטופה, החיים והחללים, משביים בעזה, ושחרורם של אלפיים עצורים ואסירים פלסטינים מכלאם בישראל. אתמול, ביום ה־738 לחטיפתם, שבו לביתם על רגליהם 20 משוחררי השבי הישראלים והוחזרו ארבעה חללים ראשונים, ואנחנו חזרנו לנשום. בעזה נראו שיירות אין־סופיות של עקורים ופליטים בארצם, על מיטלטליהם, בשובם אל הריסות בתיהם בצפון הרצועה. מעניינת העובדה שאותו נשיא אמריקאי קפריזי, דונלד טראמפ, שבקדנציה הראשונה שלו כשל בניהול משבר הקורונה, ושהקדנציה הנוכחית, השנייה שלו בבית הלבן, עומדת להיות קשה ומסוכנת לארצו ולעולם כולו, הצליח במה שקודמיו נכשלו: לכפות על ממשלת נתניהו ועל חמאס הסכם שאי אפשר לסרב לו, ובכך לשים סוף להשמדת עזה (אך לא לסיפוח האלים בפועל בגדה המערבית), ולהציל, ולו לרגע חולף, את ישראל מעצמה. איזה מופע מרהיב של עורמת ההיסטוריה.
בראייה לאחור זכורה לי שנת המגפה לפעמים כסיוט שהזמן ריכך, ולפעמים כבועה שבה שמחתי להתנתק לזמן מה מן העולם הממשי. היום אני רואה את זמן הקורונה כזמן מרובה אותות מטרידים, מבשרי ההפיכה המשטרית שמחולליה כמו חיכו להזדמנות הזאת. משבר המגפה שימש לממשלה מצע לניסוי חברתי ותודעתי, כהכנה לקראת משטר סמכותני ואולי אף דיקטטורי, שממשלת נתניהו השישית קידמה בכל כוחה באמצעות השלטת פוליטיקה של פחד תחת צווי חירום בחסות המגפה. מתי זה היה? רק לפני כחמש שנים? זכרון השנים האלו – 2020-2021 – כבר הספיק להיטשטש אך לא להישכח, והוא אצור ביומן שהוא עבורי כמוסת זמן שנמצאה מחדש, ואולי אף טיוטה היסטורית, שהשנים הנוראות שעברו מאז שכנעו אותי להוציא מן המגרה.
דניאל דפו סיים את יומן שנת המגפה של דודו, מר ה”ף בשיר הלל קצרצר לחיים, ובו אסיים את ההקדמה ליומן שנת הקורונה הארוכה שלי. וכך הוא כותב:
A dreadful Plague in London was, / In the Year Sixty Five, Which swept an Hundred Thousand Soul / Away; yet I alive!
H.F
ואני מתרגמת:
מגפה איומה בלונדון סערה / בשנת חמש ושישים, / היא מאה אלף נפש קברה
אבל היי, אני בחיים!
ה”ף
אין עדיין תגובות