החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הפרק החסר

מאת:
הוצאה: | 2016-09 | 280 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"מאות הפרטים שבעבר נראו לי שוליים, ניצולי סיפוריה שהמאיסה עליי, הצטופפו זה על גבי זה במרתף זיכרוני כל השנים מבלי להימחק, להִטשטש, להיעלם, דחויים, טורדניים, בני בלי משמעות, חסרי בית, יתומים מהקשר, נדחפים עכשיו להשתחרר על הדף, מתנערים להתברר, מסתדרים, מזדקפים להיכלל בתמונות שמתהוות על המקלדת, בתיאורים שנכתבים מאליהם אצים להשתבץ בפרקי הסיפור שזורם ממני על אחד מוני שהיה פעם שלם ויפה ואהוב ואיננו עוד. ואף שאני מתקשה להתמודד עם המונם ולחצם, ורק קטעים בודדים מחייו יוצאים שלמים מתחת ידי, אף שאני מבינה שרק מותו חי בי, אני ממשיכה להחיות אותו במילים על הדף בכוח רצוני, כפי שצריך היה להיות, כפי שיכול היה להיות, כפי שהייתי רוצה שיהיה כדי שאוכל, אולי, לאהוב אותו…"

"לא כל מה שקורה במשפחה ילד צריך לדעת," הוזהרה המספרת שוב ושוב בילדותה. כאשר בבגרותה חיטטה בניירות ישנים, נתקלה ברמזים למסתורין מסקרן. מה הסתירה אמהּ האלמנה מאחורי סיפור האהבה הרומנטי שסיפרה לה פעמים אין־ספור? מי באמת היה האב שלא הכירה, האמנם רק חובב מוסיקה ושפות, אידאליסט שרמנטי ותו לא? ואמה, האֵם שדימתה שהיא מכירה, ההייתה רק קרבן אהבתה עד מוות? הנבירה במכתבי האב ובזכרון המשפחתי חושפת עבר פוליטי טעון, מרתק ומאיים, שונה בתכלית מזה שתואר באוזניה. האמת על חיי הוריה ברומניה ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה מתגלה כסיפור מתח שעלילתו מפתיעה, אופיו דרמטי, וסופו טרגי.

דוקטור מרים יחיל־וקס היא סופרת, מחזאית, מתרגמת, דרמטורגית ומרצה לתאטרון וספרות. פרסמה את נורדאו פינת וול־סטריט (כנרת, זמורה־ביתן 2009), את ספר השירים בלי כוונה (עקד 1977) ועוד סיפורים, שירים ומאמרים. תרגמה מאנגלית ומצרפתית כחמישים רומנים ומחזות.יחיל־וקס, היא בוגרת אוניברסיטת סטנפורד, שימשה דרמטורגית בתאטרות חיפה, הבימה, גשר והחאן, וכן היתה שותפה ליצירת אידיוט, כפר, עיר,אדם בן כלב, מנין נשים ועוד. ניהלה את פסטיבל חיפה להצגות ילדים ואת התאטרון לילדים ולנוער.

מקט: 4-249-50379
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1: המלאך מיכאל

(1927-1929)

סתיו. צהריים. על ספסל עץ בגן האקדמיה הגבוהה למסחר יושב הסטודנט סולומון ויינשטיין המכונה מוֹני, ואוכל תפוח. בבוקר התאהב בידיה של נערה שמכרה לו טבק. ימינה הלבנה כשנהב נחה על ספר פתוח ושמאלה התכרבלה על הדלפק לצדו. כאשר סגרה את ספרה כדי לשרת אותו הבחין בסהרון הלבן המושלם בשורש כל אחת מציפורניה הוורודות וגם בשם עלובי החיים על כריכת הספר. פניה נסתרו בצל סוכך הקיוסק ורק כשהתכופפה לפתוח מגירה נגלתה לעיניו. קטנת קומה, מלאה, זקופת חזה. פנים נבונים, עור בהיר. עיני שקד חומות, גבות מקושתות, שער חלק בתספורת קצרה והידיים – הו, הידיים – תגיד משהו על הרומן, ויינשטיין, הרי קראת אותו, מהר ופתח בשיחה… מרותק לידיה הנאות שארזו עבורו מעדנות חפיסת טבק, לא הצליח להיזכר בשום פרט. מרוב מבוכה פטפט עצמו לדעת עד ששם לב שהיא מוכרת לו קאמל משובח. כספו לא יספיק, התנצל. הקאמל התייבש קצת ונמכר בהנחה, שיקרה אמי לעתיד לאבי לעתיד, ונשאה אליו מבט שלא השתמע לשתי פנים.

הסטודנט ויינשטיין נוגס שנית בתפוחו וז'אן ולז'אן הנרדף, גיבור הרומן המפורסם, צץ ועולה בזיכרונו. בדחילו ורחימו הוא מניח את פרי הפלא על הספסל, שולף מכיסו את שקיק הטבק ומקרב אליו את אפו. ריחני ולח, בכלל לא יבש. מה טוב ומה נעים להיות חביב על נשים, במיוחד בימים רעים אלה. אחרי שיסיים לאכול את התפוח, ארוחת הצהריים שלו, יגלגל לעצמו סיגריה, ויעשה רישום של נוף הגן בשלכת. אחר כך יקפוץ לספרייה העירונית לעלעל בעלובי החיים כדי שביקורו הבא בקיוסק הטבק יהיה מוצלח מן הקודם. מחר. או

מחרתיים. מדוע לא מחר וגם מחרתיים? מאז הושבת מלימודים עתותיו בידיו. לא. מוטב להניח לעלמה יפת הידיים לחכות מעט. להיטות יתר היא מתכון לכישלון. מחרתיים.

עתותיו היו בידיו מפני שבשנתו השלישית באקדמיה הגבוהה למסחר נאכף מחדש הנומרוס קלאוזוס, והנהלת המוסד הודיעה לסטודנט ויינשטיין שחרף הצטיינותו הוא מושעה מן האקדמיה ולא יוכל לקבל דיפלומה בראיית חשבון. הפתעתו הייתה גדולה מעלבונו, לדברי אמי, כי הוא כלל לא ראה את עצמו כיהודי. הנידוי המעליב אילץ אותו לחשוב על המילה אשר כפתה עליו זהות שאליה לא חש שום זיקה, והוא התקומם: מילה ריקה מונעת ממנו לקבל תואר המגיע לו בזכות? אין לו ולא כלום עם היהדות, ואף על פי כן עליו להתנער ממנה איכשהו על מנת לחזור לחייו. כיצד יעשה זאת, על ידי המרת דת? רבים בחרו בפתרון זה כדי שיוכלו להמשיך בלימודים גבוהים. הוא לא יעשה שקר בנפשו, אתאיסט הוא. הדתות באשר הן שייכות לעולם ארכאי הולך ונעלם. לא ייתכן שיכריחו אותו להיות מה שאיננו!

זה קרה בספטמבר 1927, בעיר יאסי שעל הנהר בָּאחְלוּי.

סתיו, ספר, לובן ידיה. הוא התאהב בידיי, צחקה… בחוץ היה לילה ירושלמי קר, בפנים חמים, שתינו על מיטות הסוכנות מכוסות בכסתות הפוך הענקיות, הרכוש היחיד שהורשתה לקחת אִתה מארצה, וקולה המתגעגע מרחף מעלינו בחשיכה: iubitul meu [אהובי] הלוואי שתגדלי להיות דומה לו… הכול בו היה יפה, נעלה, גברי, רוחני, אירוני, שיק… אישיותו הייתה ספוגה אידאלים, אהבת אדם, שירה ומוסיקה… הלוואי תתגלגל בי רוחו של אביר חייה המושלם בכל המעלות, מולידי הנעדר שאותו המשיכה לאהוב עד יום מותה, ואני סירבתי להתעניין בו, ורק עכשיו שהיא איננה עוד ואני עצמי כבר אם, אני מנסה נואשות למשות מה שהיא לא סיפרה מבין הפרטים שסיפרה: אקדמיה, השעיה, טבק, לובן ידיה… עטה על קרוביי הנותרים בחקירות, ודאי היו לו פגמים או חולשות, למוני אביר חייה, או מעשים ומחשבות שהיא הסתירה, ואם אדע מה שאפשר לדעת עליו, אולי יקום בי אמִתי, ילך ויתממש בעיני רוחי, ואז אוכל לחמוק מידה הכופה עליי מן הקבר לכתוב אותו על פי אהבתה, והוא יוביל אותי, ינחני לכתוב אותו דמות חיה בסיפור, גיבור נעדר של רומן, מולידי כפי שהייתי רוצה שיהיה… סתיו, ספר, לובן ידיה…

רוח מערבלת את עלי השלכת שהתכנסו תחת הספסל והם מסתחררים במעגל מרשרש. מוני קם ומדלג מרגל לרגל להתחמם. קולות שירה הרמונית מלווה בנגינת אקורדיון ותוף מגיעים מעבר לפינה. משב שובב מעיף לאוויר עלונים המרחפים כציפורים הללו סביב ראשו והוא לוכד אחד.

אחים רומנים, בין אם הם טיפשים ובין אם קנו אותם, התוצאה היא אחת: הז'ידנים שלנו מוליכים אותנו שולל… אחים רומנים, אם לא תגנו על האינטרסים שלכם היום, אזי מחר הז'ידָן, שכבש את האוניברסיטאות – אחרי שהשתלט על מקורות השפע שלנו – הוא שינהיג את הגורל הלאומי הרומני על ידי סילוף התרבות הלאומית הרומנית… כדי להרחיק מעלינו סכנה גדולה זו, בואו הצטרפו אלינו, הנלחמים מלחמת חֹרמה לסילוק הז'ידנים מקרבנו: התגייסו אל דגל צלב הקרס". על החתום: נשיא LANC, Liga Apărării Naţional Creştine [הליגה הנוצרית להגנה לאומית], פרופסור א.צ. קוּזָה.

המוסיקה גוברת. הסטודנט ויינשטיין מהמהם קול שני ומחפש פח להשליך לתוכו את העלון. אין. הוא טומן את הנייר בכיסו וחושב, מה זולה היא האחווה הרומנית ומה ריקה. לשדה הראייה שלו נכנסת תהלוכה הנושאת את צלם המלאך מיכאל. הצֶלם הוא בובת גבס גדולה של גבר גבה קומה עוטה גלימה ונושא חרב. הוא צבוע זהב וארגמן ונישא על גבי אלונקה מקושטת בפרחים, שלפניה צועדת שורת צעירים נלהבים ובראשה גבר כבן שלושים בעל מבט מהפנט. נדמה למוני שראה פעם את תמונתו בעתון. לצדי הפסל פוסעים עמודי התווך של האומה, כמרים כבדי בשר וחמוצי פנים, וסביבם פרחי כמורה גלוחי עורף שמפזרים קטורת; מאחורי נציגי הכנסייה העבותים משתרך שובל של ילדות צנומות מבית היתומים על שם מריה אמנו, לבושות מדים כחולים נוקשים כקרטון; במאסף צועדת התזמורת הקטנה של אקורדיון, מפוחית ותוף שמוני שמע מרחוק (בימים חגיגיים פחות נהגו חבריה לקבץ נדבות ליד תחנת הרכבת הגדולה, Gara Mare). יתר הקהל שמזדנב מאחורי מצעד הנבחרים מורכב מאספסוף ססגוני שהולך לאן שמוליכות אותו רגליו בתקווה לארוחת חינם או לפחות למשקה. היו בתוכו סטודנטים, מוני זיהה שניים שלמדו אתו וסולקו לאחר שלא עמדו בבחינות; היו פקידים זוטרים שהציצו בשעוניהם ללא הרף כי הפסקת הצהריים שלהם עמדה להיגמר; היה עמך רומניה, ערב רב עם מכנה משותף אחד: אכזבה עמוקה של כל איש מרעהו וקנאת כל איש בשכנו. הימים ימי מצוקה כלכלית, המשטר מושחת, העוני מנוול, הלוואי שתגיע מהפכה אדירה, רוח גדולה שתטאטא את הריקבון ותביא ישועה. אי הנחת של העם היושב ביאסי שעל הנהר באחלוי, התנקז באותו יום ספטמבר סתווי לתהלוכה לכבוד המלאך הלוחם וכדרכן של תהלוכות קדושות, ראשיתה הייתה ידועה אך אחריתה מי ישורנה.

הסטודנט ויינשטיין מקיף במבט את הצֶלם ומלוויו ומחליט: רישום קבוצתי אחד, ואז ילך לספרייה. הרי יש לו עניינים חשובים יותר לענות בהם, לחזר ברצינות אחרי הנאווה מחנות הטבק, להתחכם לנומרוס קלאוזוס כדי שיוכל לחיות כאדם חופשי ועצמאי, להחזיר לאחותו את שכר הלימוד שלווה ממנה. הוא מתיישב, פותח את הבלוק, מוציא עיפרון פחם וממקד מבטו. לפתע הוא מבחין בין נושאי הצֶלם בחברו ללימודים, הסטודנט דוֹבּרוֹג'אנוּ שקיבל ממנו שיעורים פרטיים במדעים ושילם תמורתם בירקות וביצים טריות. בן הכפר לימד את מוני, שמזונו היה מעט ורע, לאכול ביצים לא מבושלות על ידי ניקוב חורים בקדקודיהן ויניקת תוכנן. דוברוג'אנו שמח לראות את ידידו וקורא אליו "מה נשמע, חבר?!" אך פרח הכמורה שצועד מאחוריו, יצור גמלוני עם קדקוד מחודד, בועט בקיבורת רגלו לאמור אין משיחין בשעת התהלוכה והשמחה הופכת לזעקת כאב. בן הכפר שומט את מוט הנשיאה, הצֶלם מאבד את שיווי משקלו, ומתחיל לנטות בזווית מסוכנת הצִדה. התהלוכה עוצרת את נשימתה. בלי לחשוב פעמיים מזנק הסטודנט ויינשטיין מספסלו, נותן כתף לשיקוץ רגע לפני שהוא מט לנפול, ומשיב אותו אל כנו. רחש של הערכה עובר כאדווה בין הצועדים בסך ומגיע עד ההולך בראש בעל המבט המהפנט. זה פונה לאחור ומודה למושיע הצעיר בקידה. מוני מחזיר קידה. דוברוג'אנו, שהתגבר בינתיים על כאבו, שב ואוחז במוט הנשיאה. למוני נדמה שהצֶלם קורץ לו בעינו המצובעת.

הסטודנטים במצעד אינם יודעים בן איזו דת הוא העלם שהציל את המלאך. הם ניגשים אליו בזה אחר זה, טופחים על שכמו, לוחצים את ידו, ומכבדים את הפרח הבעטן בקללות. אחד מהם מזמין את המציל בשם ההולך בראש, הקפיטן קוֹדְריאנוּ, להצטרף להרמת כוסית לכבוד הקמתה של תנועה פוליטית חדשה שאותה הם חוגגים היום, תנועה שתתקן את נזקי הפוליטיקה הישנה. המנהיג (ששמו אינו אומר למוני דבר) וחבריו הצעירים והנלהבים מסקרנים אותו. אולי כוונותיהם שונות מאלה של קוזה הגזען שעלוניו ריחפו מעל תהלוכתם. אולם אין הוא פנוי ללכת אתם. הוא דוחה בנימוס את ההזמנה. עליו להספיק להגיע לספרייה לפני משמרת הלילה בעבודה.

התהלוכה מתרחקת. ממעל הולכים וסוגרים שמי הסתיו הצפופים על בדל השמש שהצליח לחדור בעדם ולחמם את הספסל. מוני מכוון פניו אל החום, מרים את תפוחו אל פיו, ונתקל בזבוב ירקרק שהתנחל עליו בהיעדרו לרגל שיקוצים. האורח הלא קרוא מוצץ בשקיקה את העסיס ומרצד בחוצפה מול עיניו. הפרי עצמו, טבע דומם, אדיש לדו-קרב המתחולל. הפולש המעופף מגן באומץ על הנחלה ששדד, נלחם לסלק ממנה את שיני הז'ידן, בעליה החוקי. אולם הסטודנט האמיץ אינו נכנע והוא נוגס בתפוחו חזור ונגוס, עד אשר לחרק הגזלן לא נותר מדרך רגל והוא נאלץ לשאת כנפיים. מלא זעם קדוש מבצע הזבוב "באז" נקמני מעל ראש אויבו: "הלאה הז'ידנים! תחי האומה הרומנית! בזזזז!"

בדל השמש נבלע ונעשה קר. מוני זוקף את צווארון מעילו, מכניס את בלוק הציור והעיפרון לכיסו, ונתקל שם בעלון המעוך. הסיסמאות של פרופסור קוזה לא היו חדשות, במשך שנים כיסו עמודי מודעות ברחבי יאסי והתפרסמו כחלק מן התזה שלו בירחונו, ההגנה הלאומית, שהאינטליגנציה ברובה זלזלה בו. מוני וחבריו נהגו להקל ראש בתעמולה האנטישמית וללעוג לה. הפעם, בשל השעייתו כנראה, אף שגופו הצנום אחוז צמרמורת בשל הרוח הקרה החודרת את מעילו הדק, ורגליו הבוטשות בעלי השלכת קפואות, המילה ז'ידן מרתיחה את דמו. הוא קורע את העלון לפירורים שהרוח חוטפת אל האין, ופונה לכיוון הספרייה. בדרך עולים בזיכרונו עוד פרטים מתוך עלובי החיים, ילד שנהרג, התקוממות עממית, שוטר אכזר, אולם הכעס שעורר בו העלון, ממשיך לפעפע. ז'ידן. פרזיט. עליו נכתבו המלים, עליו, המשכיל, הנאור, ההגון, שקורא את בֶּרדיאיֶב, מדקלם סונטות של שקספיר, מנגן שוברט, הוא זה שמתואר על ידי הפרופסור דנן כיצור שפל, לא-אזרח שאינו רצוי במולדתו. אותו יש להשמיד, לאבד ולאיין מעל פני האדמה בשל היותו יהודי. והוא כלל אינו חש עצמו יהודי. אין בלבו ולו קורטוב של חרטה על שהושיט כתף לצֶלם המטופש שלהם.

פרופסור קוזה, מגדולי האנטישמים ברומניה, לא היסס לסלף את ההיסטוריה כדי להצדיק את גזענותו. בסקירה מגמתית של תולדות היהודים ברומניה העלה סדרת טענות סרק. אילולא גירש פֶּטרוּ הצולע ב-1579 את "הז'ידנים", לגרסתו, לא היה נוצר ברומניה מעמד בינוני, ובלי הגירושים הנוספים והחוקים שאסרו על היהודים את רוב המקצועות החופשיים במאה התשע-עשרה, המעמד השליט "האותנטי" לא היה מתפתח. אלה דברי הבל. הטיעון שלו ביחס לפרק אחר בהיסטוריה, שרומניה לא הפכה "למדינה ז'ידנית" רק בזכות בלימת התאזרחותם של היהודים "שהם מזמן בעלי הבית בערים ומחזיקים בידיהם את כל ההון הלאומי", חסר בסיס עובדתי. והטענה שהיהודים "מסתננים" לאקדמיות במטרה להחליף את המעמד השליט, וחורשים "מזימה" להיות הפרופסורים של מחר, השופטים, הגנרלים, השרים, ולהפוך את הרומנים למשרתיהם – היא דימיונית. על יסוד פרשנותו זו המסולפת, קרא קוזה לעם לתמוך בחקיקה שיזמה הליגה הנוצרית להגנה לאומית, LANC, חקיקה שתקבע את הנומרוס קלאוזוס "כאמצעי התגוננות היסטורי הכרחי של האומה הרומנית, כנגד השתלטות הז'ידנים בימינו".

אמי סיפרה שמוני הסטודנט התגורר בחדר בגודל של קיטון בדירתו של נגר יהודי, בקומה השנייה של בית מט לנפול שאת קומתו הראשונה תפסה נגרייה עלובה, ונשם לריאותיו את אדי הדבק שהתבשל כל היום על פתיליה. היא חשדה שאז נפגעו ריאותיו פגיעה שהובילה בסופו של דבר למותו. "הונו" של הסטודנט מבּוטושׁאן הסתכם בחליפה הגונה אחת מתנת אמו, ושעון יד ישן שהוריש לו אביו. כדי להתקבל לאקדמיה הגבוהה למסחר, היה עליו לעמוד בבחינות הכניסה בציונים גבוהים מאלה שנדרשו מ"אחינו הרומנים", ולאחר שהצליח ב"מזימה", התקבל ללימודים יחד עם אחד-עשר סטודנטים יהודים אחרים שכינו את עצמם באירוניה שנים-עשר השליחים. את המימון לשכר הלימוד הלוו לו אחותו הבכורה לינה ואלטר בעלה. את החסר למחייתו השלים במתן שיעורים פרטיים במתמטיקה ובעבודה במשמרת לילה במפעל אריגה. בלית בררה הסתפק בשלוש-ארבע שעות שינה וסבל מעייפות כרונית. אף על פי כן הצטיין בלימודים וכבר בשנה הראשונה הוצעה לו מלגה שבוטלה כלעומת שניתנה כאשר ניגש לקבל אותה: מצטערים, טעות. המלגות מיועדות לרומנים בלבד, לא לזרים.

"אנחנו זרים?!" התקצפה לינה דודתי. בחדרנו בירושלים שוחחה עם אמי על מוני בתקופה שקדמה להיכרותם. נשית, דקה וגבוהה (מטר שמונים לפחות), לבושה תמיד בצעקה האחרונה, וחמושה בתסרוקת אופנתית ומבט מזמין, דודתי הייתה היפוכה הגמור של אמי הנזירית, המסתפקת במועט, הנאמנה לנצח לאהובה המת. סגידתן המשותפת למוני חיברה ביניהן, ואני הקטנה אהבתי לצותת להן. לא אחת שמעתי אותן מתאמות גירסאות עבור "הילדה", שלא יגונב לאוזנה משהו העלול לפגום חלילה בדמות אביה, האח-הבעל הנערץ.

"אנחנו זרים?! המשפחה שלנו באה מיהודים pământeni [ילידים] שחיו ברומניה עוד לפני שקראו לה רומניה! אנחנו תמיד היינו אזרחים, אני לא יכולה לספור אפילו כמה דורות אחורנית. סבא שלנו מצד אבא היה חייל במלחמת העצמאות של רומניה! ואבא שלנו נלחם בשבילה במלחמת העולם הראשונה! אנחנו זרים?! חוצפה

של גויים".

סבא רבא שלי סָבִיאן היה איש סגולה, אישרה אמי ששמה לב שאני מאזינה. הוא התאלמן בגיל צעיר וגידל לבדו את בנו יחידו, לאון, כמו שהיא מגדלת אותי. כאשר מת לאון (שיצא למלחמה בהיות מוני בן שלוש, שב ממנה לרגע בהגיע בן זקוניו לגיל שבע, והלך לעולמו), סביאן תפס את מקומו בחיי נכדו והיה לו לתחליף אב. הנכד היתום דבק לאהבה בסבו, תת­ֿחוכר אחוזה מכובד חובב רכיבה ומוסיקה, אוטודידקט שדיבר כמה שפות ורדף חידושים. ממנו למד הילד לאהוב את העבודה והעובדים כי כל מלאכה מכבדת את בעליה, לעולם לא להפסיק ללמוד, ולזכור תמיד שהמוסיקה חיונית לנפש כשם שהמזון חיוני לגוף.

"הוא לימד את מוני לרכוב על סוס ולנגן בכינור, והיה לוקח אותו לקונצרטים משעממים, וגם לעבוד עם האיכרים", שיתפה אותי גם לינה. "סמי ואני לא רצינו ללכת לכפרים בגלל הלכלוך". אמי כחכחה בגרונה. "מה, שרי, זה לא נכון?" לסבא סביאן היה חשוב שצעיר נכדיו יגדל כאדם חושב ולא ריקני, שמכיר ומכבד את העם שלו, ניסתה אמי לתקן את נזקי גיסתה, "כי העם הוא האמת גם אם הוא מרבה לטעות", ציטטה מפי אהובה את הדעה שהנחיל לו סבו. "נו, נו, ויולינקה, אימא שלך לא תגיד מילה רעה על אף אחד, אבל הם היו מלוכלכים ורעים, האיכרים שסבא שלנו אהב, ואנטיסמיטים גדולים. ומוני היה ילד נאיבי שהתלהב מאיך שהם עשו שטיחים". לא שאלתי מה זה אנטיסמיטים כי אימא שלי הסמיקה מכעס. זה טבעי לנער צעיר עם מצפון להתקומם על עוני מנוֵול, התריסה באוזניי בכוונה אל לינה, וזה לא נאיבי להאמין שאפשר לחנך "אפילו איכר רומני" להיות ישר ו"פרודוקטיבי" ולרצות "פרוגרס!" מוני היה אידאליסט שזה ההפך ממטריאליסט, חתמה נחרצות, הגישה לגיסתה כוס מים קרים וצלוחית עם דולצָ'צֶה, ויצאה למטבח.

לינה הנזופה שאלה אותי בלחש אם הבנתי את כל המלים. צחקנו חרש כשותפות לדבר עברה והיא הצביעה על דמות סוס בשטיחון מעשה ידי אחיה שהיה תלוי על קיר חדרנו, ופצחה בסיפור שלא היה טעון צנזורה. היא ואחיה סמי, סופיקה הקטנה ומוני התינוק, התארחו פעם אצל סבא סביאן באחוזה. סבא רבא שלי שמע שהדרך נחסמה על ידי איכרים שיצאו אותו יום לפרוע ביהודים, וכאשר הערב רד ובנו בושש להחזיר את ילדיו הביתה, חשש שקרה לו משהו, והחליט להסתיר את נכדיו בבקתה ביער שבה נהג להתבודד ולנגן, עד שיתבהר המצב. את הגדולים החביא במרתף, את מוני התינוק צרר בסל שתלה באורווה וקשר לסוסתו גאלה. היא בטשה ברגליה כדרכם של סוסים, וכך נדנדה את הסל והרגיעה את התינוק. עם בוא הליל סבא, ששמר בפתח, שמע את גאלה נוהמת ומנחרת בתוקפנות. פורעים התקרבו דרך היער והסוסה הנבונה ביקשה להרתיעם בנהמות לא-סוסיות בעליל. "הם כולם ברחו", צחקה לינה. "חשבו שיש בבקתה דוב".

למחרת הצליח סביאן לחלץ את נכדיו ולהסיע אותם לביתם בעיר בעגלה רתומה לסוסתו הגיבורה, ואז גילה שלא בגלל הפרעות התעכב בנו. סבא שלי לאון שתה בחברת גויים ושכח שעליו להחזיר את ילדיו הביתה. כאשר הגיעה למסבאה השמועה על מרד האיכרים, היה שתוי מכדי למוש ממקומו. חבריו לשתייה, לפני שנמלטו בעצמם, הספיקו להעמיסו על גב סוסו מארס שזקף את אוזניו, ניער את רעמתו, ונשא בשלווה את משאו ההמום לביתו. בדרך שהחשיכה עקף בזהירות מכשולים שהוא ורוכבו נהגו לדלג מעליהם בקלילות, ובהגיעו ליעדו הקיש בפרסתו בשער עד שפתחה לו סבתי טוני, שכבר לא ידעה את נפשה מרוב דאגה לילדיה שנשארו בכפר.

מדוע שתה סבא שלי לאון לשכרה? לינה חששה לספר לי (אמי ארבה במטבח…) יתכן כי שב משדה הקרב לא עם שמחת ניצחון אלא עם פצע נפשי שכרסם בו עד מוות. פעם ראיתי ממטוס את קו מז'ינו, צלקת עמוקה באדמת אירופה, חתך ארוך ומפותל, שלא הגליד אחרי מאה שלמה. אני מדמיינת את סבא שלי רוכב על סוסו לאורכו כמו ביומן קולנוע ישן, פרש אחד בין פרשי גדודו הדוהרים לקרב ונקצרים כשיבולים באש תותחי הגרמנים. פה ושם זז אחד מהם ונסוג בריצה שפופה, לאחר שדאג קודם להקים את סוסו ולהבריחו לאחור. סבי לאון היה מבני המזל המעטים ששרדו את מלחמת החפירות האיומה וסוסו מארס אתו, רק כדי למות מיד אחריה מסיבה עלומה.

"הם היו נורא דומים, סבא ואבא שלנו, אנשים חשבו שהם אחים. שניהם היו שחרחרים ועם שפמים, אהבו להתלבש כמו חיילים, מכופתרים עד הצוואר. שניהם אהבו מוסיקה וסוסים ויין. רק שסבא חי הרבה ואבא מת צעיר. אחרי שהוא הלך אימא רצתה למכור את מארס אבל מוני בכה ולא היה לה לב. בזכות סבא סביאן מוני ידע לרכוב ולטפל בסוס ומארס אף פעם לא הפיל אותו, אבל כבר לא היה עליז כמו עם אבא, ומת בערך שנה אחריו. מוני התאבל עליו כמו על אח, ונדבק עוד יותר לסבא סביאן, במיוחד אחרי שהאיכרים היקרים שלו, הראו לו את הפרצוף האמִתי שלהם, pardon, שרי, אבל אסור לשקר לילדים".

הפרעות שפרצו בזמן שסביאן ויינשטיין אירח את נכדיו, היו ראשיתו של מרד האיכרים הגדול שפגע בו קשות. סביאן היה בין היהודים הבודדים שחכרו אחוזות ברומניה אף כי דווקא במחוז שלו, בוטושאן, יהודים ניהלו את רוב אדמות הבּוֹיארים (בנו, סבי לאון, היה פרש מצטיין כיוון שלמד לרכוב על הסוסים הגזעיים שגידל אביו). חיי סבא רבא שלי היו טובים, האיכרים תמיד התחנפו אליו, לדברי לינה, כיבדו את הגינותו, כגרסת אמי, אבל מצבם ברוב האחוזות היה מחפיר ובמרד יצא קצפם על החוכרים, משום שאלה שלחו את רוב ההכנסות, פרי עמלם, לבעלים הנעדרים שהעדיפו להתגורר בבוקרשט או בפריז. מה שלא ידעו הנדכאים הוא שהבויארים בעלי האחוזות הם שקבעו את חלוקת ההכנסות ולא החוכרים. לרוע המזל, התחיל מרד האיכרים דווקא באחוזה שנוהלה בידי יהודי, מה שגרם להאשמת החוכרים היהודים כולם בהתקוממות, טעות שהשלטונות עודדו מכיוון שהפנתה את זעם האיכרים מהם והלאה.

סביאן ויינשטיין צלח בעור שיניו את הימים האלימים. איכריו בזזו את האחוזה אך לא התנכלו לו אישית (חוכרים יהודים אחדים נרצחו), ולאחר דיכוי המרד נגזלה פרנסתו בידי השלטונות אשר שללו מכל החוכרים היהודים את זכות החכירה. סביאן נאלץ להיפרד מסוסיו, מן החקלאות ומכל רכושו. רק על גאלה לא הסכים לוותר, שילם במיטב כספו כדי להחזיק בה. סבא רבא שלי לא בכה רגע אחד על מר גורלו, התפארה מינה, אלא המציא לעצמו מיד פרנסה חדשה. לעיניהם המשתאות של האריסים, החל חובב המוסיקה הזקן לשוטט בבתי המטבחיים בסביבה ולאסוף שיירי עורות וגידי בהמות מטונפים. באורוות שפעם ניהל ממרומי אוכפה של גאלה, השתופף ללקט שער סוסים שנשר, ובבקתה ביער שבה היה עושה מוסיקה, ניקה את חומר הגלם מן הליחה והדם ועיבד אותו לקשתות לכינורות ולעורות לתופים. אומנותו צלחה בידו ופִרנסה אותו עד סוף ימיו. הכול, איכרים כבויארים כנכדים, נגעלו מן המלאכה הבזויה שבחר החוכר המכובד לשעבר. רק מוני הקטן התפעל ממנה, אהב לעזור לסבו במתיחת העורות לייבוש בין עצי היער ולהתלוות אליו במסעותיו העירה למכור את תוצרתו לבוני כלי נגינה. מוני, סיכמה אימא שלי בגאווה, היה מוקסם מסבו שידע להפוך פסולת למוסיקה.

סיפוריה של לינה, שהרבתה לברוח אלינו ל"ציוויליזציה" ממעברת בת ים, מספקים לי את הרקע של מוני הילד. מדודי מִישׁוּ, בעלה חובב ההיסטוריה של אחות אמי סימונה, אני מקווה לשאוב מידע על שנות השלושים, תקופת האקדמיה למסחר. אני נוסעת לחיפה עם קופסת פרלינים (לא באים לביקור בידיים ריקות), ומספרת שהתחלתי לכתוב על מוני. מישו מברך על הרעיון ברומנית (הוא יצא לעבוד עם עלייתו ארצה ולא הספיק ללכת לאולפן), שולף ספר היסטוריה בלֶה ולהפתעתי, מתעקש לתרגם עבורי לעברית מתוך הפרק הרלוונטי. מצדו שאצחק, שיהיה לי לבריאות.

"אז ככה היה. שנה 1924 זה מתי אבא שלך הלך באקדמיה. היה ממשלה כמעט ליברלי. מלך פרדיננד ראשון מה עשה רומניה גדולה, נתן אדמה בשביל איכרים, זה רפורמה אגררי, ונתן בחירות חופשי, זה רפורמה פוליטי. היה לו שכל פרקטי. הוא היה חבר עם bourgeoisie ועם בירוקרטים מה ישבו למעלה. הוא עשה שקט בפוליטיקה, שקט ב-economie – כלכלה, כן. היה פרנסה טובה. מנומרוס קלאוזוס הוא 'שכח' ויהודים הלכו באקדמיה, בלי סקנדל. אחות שלי בֶּבֶּה למדה עורך דין בבוקורשט. אבא שלך למד באינסטיטוט – מסחר, כן, ביאש [יאסי]. למדו טוב. אבל זה היה שנה אחרונה של רומניה נורמלית". הוא טועם פרלין ומתרגם לי מתוך הספר נתונים ומספרים שמעידים על ההרעה שחלה בשנתיים הבאות: ירידה בהכנסות ממסים, ירידה בפריון העבודה, עלייה חדה בעוני, מות המלך פרדיננד הליברלי ועלייתן של מפלגות אנטישמיות ולבסוף, החזרת הנומרוס קלאוזוס.

"פרופסורוּ קוזה אמר צריך מקום בשביל נוצרים, נו, גירשו כל יהודים מאקדמיה, גירשו בבה, גירשו אבא שלך. זה שנה 27', מלך טוב פרדיננד מת, קודריאנו רע חי, מדבר יפה, צריך מדינה נקייה, צריך לזרוק ממשלה מה גונבים, מדבר מה פופולרי, דמגוגיה". דודי מכניס לספר סימניה קטנה גזורה מקרטון סיגריות. "כמו איטלקים חשבו בהתחלה מוסוליני טוב עד עשה רע, ככה רומנים חשבו קודריאנו לא אנטיסמיט כמו קוזה. חשבו בהתחלה". הזיכרון שלו מצוין, שכלו בהיר, על אף קשיי הביטוי המבדחים בעברית, הוא מעביר לי בהצלחה את החומר. אני אוהבת אותו. תמיד מעניין לי אתו. הוא חכם ובעל חוש הומור, אציל נפש, איש כבוד. גם היום לעת זקנה, כאשר הקהל שלו הצטמצם לאחייניתו ולמטפלת הרוטנת תדיר על דרישתו שתעמלן ותגהץ למשעי את כותונותיו, הוא מתלבש כמו גביר. הוא בוחר לעצמו עוד פרלין ומניח את היתר בצד. "בשביל סימונה, מתי היא תקום".

כשמוני נכנס לקיוסק הטבק בפעם השנייה אמי, שייחלה לשובו, הסמיקה עד מפתח חולצתה הלבנה (לימים יתאר אותה כ"קישוט" למקום). כיוון ששירתה לקוח הוא נאלץ להמתין, והציטוט ששינן מתוך עלובי החיים פרח מראשו. בעודו מאמץ את זיכרונו נפרד הלקוח המרוצה בברכת "מנשק את ידה, דוֹמְנישׁוּאָרה רינגלר", והמחזר מיהר להתעשת. הוא הודה לה עבור הטבק המשובח שנתנה לו בביקורו הקודם בחצי חינם, ושאל אם יורשה להזמין את הדומנישוארה לכוס קפה ועוגת סברינה. שרי, השיבה אמי. שמי שֶׁרי ולא, היא לא תוכל לקבל את הזמנתו, היום היא מבקרת אצל סבא שלה. הוא רשאי להצטרף, הוסיפה משנפלו פניו. מה שמו, דרך אגב? מוני גלל במקומה את תריס החזית ולא גילה לה שלו נענתה להזמנתו, היה נאלץ לדלג אותו שבוע על ארוחה אחת לפחות.

וילי הרוסי, סבה האהוב של אמי, שמח לראות את נכדתו מגיעה בחברת ידיד סימפטי. עוד הוא תוהה על קנקנו של האורח, סקר זה בסקרנות את המדפים העמוסים ספרי קודש. הם כתובים עברית, לחשה לו אמי, והוא שאל אם מוזכר בהם המלאך מיכאל. בוודאי, השיב סבא וילי במקומה, זהו אחד מארבעה מלאכי עליון שמונים ביהדות והוא מוכר כמגינו של עם ישראל. הנוצרים אימצו אותו בימי הביניים, עיטרוהו בהילת קדושים והפכו אותו למלאך חייל שנלחם בשטן. בתיאולוגיה שלהם מיכאל לובש ופושט דמויות, לפעמים הוא אריה, לרוב הוא מניף חרב (ביהדות למלאכים אין גוף), ובסוף ספר דניאל הוא מודיע: "אשר יקרה לעמך באחרית הימים כי עוד חזון לימים, כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ". לא מסתתרת כאן נבואה של אחרית הימים כפי שסבורים פרשנים נוצרים, ביאר המארח, אלא הודאה כנה בכך שאי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד. ומדוע אדוני מתעניין?

מוני, שידענותו של סבא וילי הרשימה אותו, סיפר בחיוך על הצלת הצֶלם, על התהלוכה, על מובילה, אחד קודריאנו, איש עם מבט מהפנט שהודה לו בקידה אדיבה, ופני סבא רבא שלי קדרו. הוא ידע מיהו קורנליו זליאה קודריאנו. האיש הוא פגע רע, עִדכן את אורחיו. הוא יצא לדרכו הפוליטית חמש שנים קודם, אז הקים ביאסי אגודת סטודנטים מסוכנת אשר פורקה בידי מושל המחוז עם מאסרו של "הקפיטן" על הסתה לרצח. ביום שחרורו מהכלא הספיק להרוג בירייה את המלשין שגרם למעצרו וחזר להפעיל את ארגונו תחת שם אחר כדי להוליך שולל את גורמי החוק. בהמשך הגדיל לעשות וירה בין כותלי בית המשפט (!) במפקד משטרת יאסי שהעז להעמיד לדין אחד מאנשיו. ועתה, לאחר שיצא זכאי ממשפט הרצח, הוא מקים ארגון חדש? סבא וילי נאנח. וחורט על דגלו את המלאך המגן על עם ישראל, כמה אירוני. חתם והעביר את מבטו אל נכדתו.

היא בקושי שמעה את דבריו, כה מרוכזת הייתה בבחור שלה. מרגע שראתה את מוני לראשונה אכן קיוותה שהסטודנט המצודד יחזור, וכאשר שב והופיע בקיוסק ואף נענה להזמנתה לבוא אִתה אל בית סבה, צהלה רוחה. מוני קלט את דברי מארחו בחצי אוזן. חף היה עדיין מתודעה פוליטית ועסוק בעשיית רושם טוב. וילי הרוסי, יהודי חכם, בורר מכובד בקהילת יאסי, בוחן כליות ולב, בחן את לב האתאיסט שבו התאהבה נכדתו הבכורה, ומצא אותו טהור.

הביקור אצל סבא וילי התקיים יומיים אחרי התהלוכה שחגגה את הקמת תנועת הליגיונרים והזרוע הצבאית שלה, משמר הברזל, המקבילה הרומנית של האס.אס.

השעייתו של מוני מן האקדמיה לא החזיקה מעמד. עיריית יאסי, שסילקה את היהודים מתוך כניעה לתכתיבי קוזה והאנטישמים ממפלגתו, ראתה כי רע: מה לה לבזבז את הכנסותיה על סבסוד לימודיהם של בני איכרים עניים שמיד יתבעו גם מעונות חינם, כפי שהציע הפרופסור? עדיפים סטודנטים המשלמים שכר לימוד מופקע, תהא דתם אשר תהא. עד מהרה החזירה רדיפת הבצע של פרנסי העיר את מוני ואת שנים-עשר השליחים אל ספסל הלימודים תחת הכותרת "תלמידים פרטיים", וכולם זכו בדיפלומה המיוחלת. אולם הפרופסור הפטריוט לא נח ולא שקט עד שמצא דרך לנצל גם תפנית זו לטובתו: היהודים המשלמים, זעק, הם הם האשמים בקיפוח אלה שידם אינה משגת!

לרגל קבלת הדיפלומה נתנה שרי למוני מכתביית עור נאה במתנה. היה לה כבוד עצום להשכלה בכלל ולזו שלו בפרט מכיוון שהוא, בניגוד לה, לא הניח למכשולים שהוצבו בדרכו למנוע ממנו להשיגה. אמי חלמה בנעוריה להיות סופרת ואת כישלונה להגשים את חלומה תלתה בכך שלא סיימה תיכון ולא למדה באוניברסיטה. מדוע? "לא כל דבר שקורה במשפחה ילדים צריכים לדעת", הייתה התשובה שנתנה לי תמיד. כעת, במסגרת חקירותיי אחרי מותה, עלה בידי לקעקע את הביצורים של אחותה הצעירה רוזה: אימא שלהן, סבתי חנה-שרה, מיררה את חיי אביהן, סבא פִּינקוּ, בקטרוגים על ההוצאה "המיותרת" על חינוך הבנות, עד שאמי נשברה וכדי לשים קץ לייסורי אביה עזבה את התיכון והלכה לעבוד. הוויתור הכאיב לה יותר משהייתה מוכנה להודות ואבא שלהן מצדו ניסה למנוע בעדה, אך היא האמינה שהצעד הכרחי לשלום בית ורצונה הכריע. בתמורה להקרבתה דרשה שסימונה, אחותן האמצעית, תורשה להמשיך בלימודיה ולקבל תעודת בגרות. זו הייתה הפשרה שהושגה בדי עמל ואִתה הפסקת אש זמנית בבית רינגלר. "טרגדיה", המשיכה רוזה (אִתה יכולתי לשוחח רק ברומנית). "אני לא יכולה לשכוח את הפנים של שרי ביום שהיא קיפלה את הגלימה של הגימנסיה עם הבטנה המשובצת, ושמה בנפטלין בתיבה" (לכל אחת מהאחיות הייתה תיבת חפצים אישית). "והיא הלכה לעבוד אצל מילי בקיוסק הטבק ונהייתה מומחית. מילי הייתה קרובה שלנו".

מתיאוריה של דודתי רוזה אני לומדת שבין ספטמבר 1927 לאוקטובר 1929 שרי ומוני התקרבו, נפגשו לעתים תכופות, החליפו ספרים ודעות, שוחחו ארוכות. הוא היה מביא לה זרי סיגליות, היא הייתה מביאה לו טבק לסיגריות. הוא חלק אִתה את התעניינותו הגוברת בפילוסופיה ובסוציאליזם, היא שיתפה אותו באהבתה לספרות ובאמונתה בציונות. לי היא סיפרה על נטייתו לפתור ויכוחים בבדיחות. מה פירוש להרגיש יהודי? זה חם? קר? חמוץ? מתוק? התלוצץ כדי להפיג את אי הנוחות שגרם לה האתיאיזם שלו. אתה יהודי כמו שאתה בן אדם, ענתה היא ברצינותה האופיינית. כשם שאינך מודע כל רגע להיותך בן אדם, אינך מודע כל רגע להיותך יהודי, אבל זה מה שאתה. אינך יכול להסיר את זה מעליך כמו בגד. הוא חלק על הדטרמיניזם שלה, טען שכדי להיות בן אדם, אין שום צורך להשתייך ללאום, דת או טריטוריה, להיות בן אנוש זה הרבה יותר מסכום כל אלה יחד, וקיווה שבהדרגה יצליח לקרב אותה לדעותיו המתקדמות. עדיין לא ידע שההיגיון הסובייקטיבי של אמי נוטה להעדיף את כוח הרגש על כוח השכל.

שניהם אהבו תיאטרון והוא היה מכור למוסיקה. לאחר שזכה בדיפלומה בראיית חשבון ובקיץ 1929 מצא עבודה במשרדי האדריכלים צ'וּלֶיי, החל להזמין אותה להצגות וקונצרטים על חשבונו. מדי פעם עמדה היא על זכותה לשלם עבור הכרטיס בשם השוויון. למעשה כדי להקל עליו להחזיר לאחותו את ההלוואה שלקח ממנה בתקופת לימודיו, בלי להלבין את פניו.

הם הרבו לבלות יחד בחבורה שכללה את סימונה ודינה רעותה חמת המזג, את סאלי וסורינה, חברותיה של אמי, את קורנל ואת הזוג סטֶפניה ויַנקוּ, ידידיו של מוני, ועוד אחרים, רובם יהודים ומשכילים. אמי סיפרה על טיולי אביב וקיץ בפארקים העירוניים או על שפת הנהר בָּאחְלוּי, על הגשר האדום שהיה חביב במיוחד על מוני. בחורף נהגה החבורה להיפגש בהרצאות, בספריות או בדירתו המרווחת של קורנל האמיד, ידידו הוותיק ביותר של מוני ואחד משנים-עשר השליחים. אירועים מיוחדים, כגון קבלת הדיפלומה, נחגגו בבית קפה. השנים עברו עליהם ברעות, בשיחות ובריקודים, חייהם זרמו על מי מנוחות שרגשו מדי פעם מסיבות טבעיות, עד שתנועת הליגיונרים החליטה להשתתף בבחירות וזכתה ביותר משלושים אלף קולות. זה לא הספיק כדי להכניס אותה לפרלמנט, אולם הפיח בה די עזוז כדי שתתגולל באלימות על מתנגדיה ועל היהודים. ערוות קודריאנו נחשפה.

אני מניחה שגם הוריי, כמו דודי מישו ורבים באינטליגנציה הרומנית, התאכזבו לגלות שבעל המבט המהפנט לא הביא פוליטיקה חדשה אלא צרה ישנה. בדבריו אמנם הטיף לצדק טבעי, לחיים אותנטיים, לפרודוקטיביות וקורקטיות, במעשיו צפצף על הדמוקרטיה וניסה להשתרר באלימות על סדר היום הפוליטי במדינה באמצעות משמר הברזל, ארגונו הצבאי. הסלחנות המופלגת של הרשויות כלפיו וכלפי כנופייתו וחוסר האונים המוחלט של פרנסי יאסי, קוממו את צעיריה היהודים והם התחילו לחפש אפיק לפעול בו נגד הִדרדרותה המבהילה של מולדתם. סאלי, ששקלה להקדים את נסיעתה לפלשתינה, סיפרה לחבריה על אחד בשם מרסל פאוקר שמארגן במחתרת חוליות להגנה עצמית. מוני הקשיב בעניין, סטפניה אמרה שיהודים ואלימות לא הולך טוב, ינקו בעלה סבר שמדובר בגל חולף של פריעת סדר ספונטנית כטענת השלטונות, וסורינה צחקה שזה כנראה נכון, הרומנים הרי לא מסוגלים ליזום שום דבר מאורגן. קורנל גישש אצל הוריו שהיו להם מהלכים בחלונות הגבוהים, והרגיע שמקורות יודעי דבר סבורים שלא מדובר במִשנה רצחנית סדורה, המצב בשליטה, מומלץ רק לא להתבלט. מוני, שהרבה להתהלך בעיר והכיר אותה כאת כף ידו, ניווט את חבורתם אל מחוץ לאזורים המועדים (קרי, היהודיים).

בתחילת אוגוסט התנפצו התקוות שמדובר בגל חולף: השלטונות ירו למוות בעשרות כורים ששבתו במכרות בלוּפֶּני שבטרנסילבניה, וכל חטאם היה הקמת איגוד מקצועי ותביעת תנאי עבודה הוגנים, שכר סביר, הפסקת עבודת ילדים. דינה חברתה של סימונה נתקפה זעם היסטרי, אחד ההרוגים היה בן דודה. בחברים שניסו להרגיע אותה הטיחה שהם אימפוטנטים, ועזבה שלא על מנת לשוב. גם מוני נעלם יום אחר כך ללא הסבר, התנהגות לא אופיינית, לא מנומסת. זה הדאיג את אמי אך בשובו כעבור ימים ספורים לא חקרה אותו, חוששת לדעת, חוששת שבעתיים להפר את האיזון העדין ביחסיהם. סאלי שמה לב שהוא שתקן מן הרגיל ובדברו, נימה לוחמנית בלטה בקולו. כעבור חודש הוא נעלם בשנית. ואחר כך עוד פעם. ללא הסבר. אמי נמלאה חרדה. הפחד ממחויבות גורם לו אי שקט, ניחשה סאלי, וחסרון הכיס. משרתו זמנית, שכרו נמוך, חובו גדול, ולה נדמה גם שרגשותיו כלפי אמי אינם עמוקים כרגשותיה שלה כלפיו. אמי ידעה שהצדק אִתה. היא ומוני בילו יחד אך גם לחוד והוא מעולם לא התחייב. חיבתו לנשים לא הייתה סוד. גם אליה הגיעה השמועה על הקשר שלו עם יפהפייה מקומית בשם קלרוּצָה. עדיין לא הגיע הזמן לתת בו אמון. טוב עשתה שטרם הזמינה אותו לבית הוריה.

דודתי רוזה, שעבדה בדואר עם אותה קלרוצה סיפרה, שיום אחד כאשר מוני חזר מאחת מהיעלמויותיו, הוא הגיע לסניף וביקש מן העלמה הנ"ל להצטרף אליו בחוץ. זו יצאה אתו בעליצות, טופפת בעקביה, אך כעבור דקות שבה פנימה בכתפיים שמוטות, עיניה אדומות מבכי. אחותך גנבת! סיננה בכעס לרוזה שכמעט נפלה מהכיסא. מדוע "זרק" מוני את קלרוצה? האם מיוזמתו או שאמי הציבה לו אולטימטום? רוזה לא יודעת, אך מאז אותו אירוע לא נראה בחברת בחורות אחרות, לדבריה, ואת אמי כיבד בהזמנה לנסוע אתו לחתונת אחיו הבכור סמי בבוטושאן, באותה הזדמנות יציג אותה בפני אמו ואחיו. נראה היה שהעניינים ביניהם בכל זאת מתקדמים בכיוון הרצוי, אך ערב הנסיעה לחתונה הוא שוב נעלם. הפעם אמי נפגעה עד עומק נשמתה, בטוחה הייתה שנסע בלעדיה. אבל מדוע? מה השתנה לפתע? יום קודם עוד ביקרו יחד את קורנל, ידידו הטוב שהיה מאושפז לאחר שהותקף בידי בריונים באירוע שהעיתונים הגדירו כ"אנטישמי חמור". נגרם לו סדק בגולגולת וראייתו נפגעה. הבחור שכב במיטת בית החולים הלבנה עם עין חבושה וידיו רעדו. בקול רפה לחש שמאז פציעתו הוריו בהלם והם מדברים על הגירה. מוני הצליח להעלות חיוך על פני ידידו, אך בצאתם מן החדר הרצין והשתתק. על שאלותיה של אמי ענה בהן ולאו, ליווה אותה לביתה בדממה ולמחרת, כמו בלעה אותו האדמה.

ימים רבים התייסרה בשאלות היכן הוא ומדוע לא אמר לה מילה עד ששקעה באפתיה. אפילו הידיעה המדאיגה על זכיית משמר הברזל בבחירות אותה שנה באחוז שהספיק לו כדי להכניס נציג לפרלמנט, לא זעזעה אותה. סבי פינקו ניסה לשמח אותה והציע להתקין מכשיר טלפון בדירה בסְטרַדָה פָּאלָאט (המלך קָרול שהתעלם ממשמר הברזל האלים, התמיד במאמציו להצעיד את המדינה אל הקדמה על ידי ייסוד חברת רכבות והקים את חברת הטלפונים הראשונה של רומניה). אך סבתי, לדברי רוזה, לא הרשתה לו. "עזבו אותי עם האמנציפנציה", רטנה ביידיש. ההוצאה הכספית הייתה גבוהה לטעמה, את הכסף העדיפה לשמור עבור בתה הבכורה שהגיעה לפרקה והיא עלולה לאחר את הרכבת אם לא ימהרו להשיאה לאיש.

בחלוף שלושה שבועות של דאגה וחיבוטי נפש ניגשה אמי לכתובת מגוריו של אהובה, דבר שלא עשתה מעולם, לא הולכים לבד לבית של בחור. בעל הבית פתח את הדלת והיא ראתה נגרייה קטנה. אם דומנישוארה מחפשת את דומנו ויינשטיין, הוא גר בחדר למעלה, ושילם שכר דירה עד סוף החודש, אמר לה הנגר. כלומר הוא מתכוון לשוב, התעודדה אמי לרגע. אך הימים נקפו והוא לא שב. מה קרה לו? אולי פשוט חזר אל קלרוצה היפה. כיוון אחר, קשר אפשרי בין הסתלקותו זו להיעלמויותיו הקודמות, או להסלמה בהתרחשויות האלימות בעיר, או למה שקרה לקורנל ידידו, לא עלה בדעתה. מבחינתה, מה שלא הייתה הסיבה לעזיבתו, זה היה הקש האחרון. הפעם היא לא תסלח לו.

החיים הלא גמורים של הוריי מתהפכים בקרבי, עוברים שטרם הבשילו, אולי­ֿים, כנראֶ­ֿיים, כמדומני­ֿם, ואני יולדת אותם על הדף כמות שהם ומקווה שלא יהיו נפלים, שיתחזקו מלשד עטי, ייזונו מן הלקט השכחה והפאה של זיכרונות קרוביי, חיו! חיו! היו! אני מתחננת והם, לא ייאמן, מתחילים לנשום שחור על גבי לבן, נובטים, חלקים אחדים פורחים, ומה ששכחתי שאני זוכרת נשפך ממני כאשד, המון סיפורי אמי שהעיקו על ילדותי, שמרירת התנגדותי קברה תחתיה למעצבה, קמים עליי מאפלת מוחי, מתנערים לעשות בי את רצונהֿרצוני, שמות של אנשים שהיו בחייו, קורנל, פאוקר, גולדמן, יונסקו, טאנאסה, מילים רכות שהוא לחש באוזניה, פסוקי שירים ששר ומנגינות שניגן בכינור, A plecat un tren di gara, si cu iel iubirea mea1, וגם 2Leise flehen meine lieder, ואני אוספת אליי

את השלמים והחסרים, המתרצים והמסרבים, משבצת אותם בפרקי

חיים הולכים ומתרקמים, והסיפור שלו­ֿשלי מתחיל להעלות נוצה, להצמיח כנפיים, מנסה לעוף…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הפרק החסר”