החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

האורחים יבואו לך מלמעלה

מאת:
הוצאה: | 2015-08 | 271 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:


אסתי-לי-דר

"היא כל הזמן בין שני עולמות. מורדת באבא שלה ובאלוהים שלו, ורדופה מסיפורי ה'שמה' שלה. כל הזמן קדימה ואחורה כמו בריקוד גורלי, קדה ואוספת דברים מהעבר לתוך ההווה והופכת אותם לחיים. כאילו לוקחת צילומי שחור-אפור מהאלבום של ההורים שלה והופכת אותם לצילומי צבע".
*
שמלת ג'ורג'ט שחורה, מסתורית, נושרת ממרומי הארון בעת שמירי מכניסה את בגדי הקיץ ו'מורידה את החורף'.
השמלה נוצרת את סודה של אישה שלבשה אותה עשרות שנים קודם לכן, דמות קסומה ופראית שחייתה בכפר בצ'כוסלובקיה. דמותה הופיעה בחלומותיה של מירי עוד בילדותה, ושבה והופיעה כשהיתה מתחת לחופתה.
המפגש המחודש עם השמלה, שאותה הביאה עמה 25 שנים קודם לכן, כשחזרה מביקור משפחתי בפריז, מטלטל את עולמה של מירי, פסיכולוגית ירושלמית בת 47, בת הדור השני לשואה, מטפלת בניצולים ובבני הדור השני.
בעלת השמלה, כך היא מאמינה, דוחקת בה לפדות את סיפורה מתהום הנשייה. תוך כדי ניסיונותיה להתחקות אחר תולדותיה, עושה מירי מסע נפש החוצה זמנים וארצות. הסיפור נע מירושלים של ההווה , דרך פריז בתקופת הכיבוש הנאצי ואחריה, אל חיי היהודים הכפריים בצ'כוסלובקיה של לפני השואה. בדרך חולפים אירועים משנות התופת, העלייה ארצה, שנות הילדות במעון עולים בכרמל ושיכון הדתי ים ליד הים בחיפה, בית הספר החרדי 'בית יעקב', בני ברק, טקס החופה החרדי של מירי, והבריחה שלה מבית הוריה החרדים אל חיי החופש בירושלים.
במהלך המסע, מירי לומדת להכיר מחדש את גיבורי ילדותה, נפגשת עם עולמה של המחתרת החרדית ומנהיגה, רב מסתורי וקבלי, שפעלו בצ'כוסלובקיה, מתריסה נגד הוריה החרדים ומחפשת את האלוהים שלה.
בסוף המסע, בעיצומה של תקופת החגים, ואחרי משבר ביחסים בינה לבין בעלה, רופא נשים ב'שערי צדק', משלימה מירי תהליך בשלות נשית ורגשית, המלווה בהתפכחות מכאיבה, כאשר עליה לפגוש ולהכיר בצד האפל בנפשם של האנשים שאהבה ובצד המואר בנפשם של אלה שנגדם היא התמרדה.

"כשגחנה שָׁמָה, ידיה אוחזות בגורי שדיה, פוערת עיניים אל ערמת הנחושת של גיזת השיער שלה שנצנוציה הלכו וגוועו, הבחינה בערמה של שיער אדום-גזר שנאחז בשלה, כמו קולע עצמו בעוז אל תוך שיערה, מתנה עמו אהבים שם, על קרקע הצריף הנורא. שיער אדום, קשה, מבריק, עשוי לבלי חת, חובק את שיער הנחושת שלה, המלא בגעגועים… על זרועה השמאלית הופיע מספר כחול כעכביש ארסי, צורב… היא ניסתה להיזכר במה שסבתא ריזי ואבא לימדו אותה על הריבוינו של עוילם ולא הצליחה. היא חשבה שכנראה הוא שם, בצריף, יחד עם השיער שלה, השאיר אותה לבד בקור.. עכשיו הרגישה נטושה. הריבוינו של עוילם לקח ממנה את שיערה – השיער שסבתא ריזי אמרה שקיבלה ממנו כי הוא אוהב אותה."

*
"זהו רק קטע זעיר מתוך יצירה שמילים זעירות רבות לה, ומשמעות גדולה, גלויה ונסתרת כאחד. בסגנון כתיבה מאין כמותו מתארת המחברת, אסתי לי-דר, את חיי היהודים הכפריים בסלובקיה, את הווי הניצולים במעון העולים ושיכון האדוקים בחיפה, ולוקחת אותנו אל נופים, צמחים, ריחות, טעמים ותבשילים, ואל כל מה שמבקשת נפש לזכור.
מגדר, דת ואל – מוגדרים מחדש, נשיות מתוארת כמופקעת מן המקום הראוי לה בחוויה האורתודוכסית. נפשו של הקורא יוצאת אל כל אחת מגיבורות היצירה, כל אחת מהן עולם ומלואו, ולכולן מכנה משותף – אהבה שאינה תלויה בדבר."

אסתי לי-דר. ילידת חיפה, בת למשפחה חרדית , בוגרת תכנית ה"Double M.A" של ה"היברו יוניון קולג" והאוניברסיטה של דרום קליפורניה (USC), בלוס אנג'לס, היא עובדת סוציאלית, אנאליטיקאית יונגיאנית ומספרת סיפורים. לצד טיפולים בקליניקה פרטית בירושלים, היא עובדת גם כפסיכותרפיסטית בארגון "עמך", וכן בארגון "דורות ההמשך" של "יד ושם", שם היא מנחה, מזה שנים, קבוצת סיפור לבני הדור השני לשואה.
האורחים יבואו לך מלמעלה הוא רומן ראשון פרי עטה.
ספר ילדים שכתבה הסוד של אמא שושה ראה אור בשנת 1998 בהוצאת כתר.

מקט: 978-965-571-036-6
מסת"ב: 978-965-571-036-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


סבתא לִינְקָה מתה כבר לפני שנים אבל מירי יכלה לראות אותה עכשיו יושבת על המיטה, מניחה כפות ידיים שחומות על ירכיים מלאות, ואז מתקנת את הטורבן שלה: ״אני, מירקה׳לה, אף פעם לא זרקתי כלום. ואפילו ששאלו אותי תמיד, לינקה, למה את שומרת כל השְׁמַאטְקֶעלֶעךְ האלו, הסמרטוטונים האלה, מי צריך אותם, אני לא זרקתי. וכשכבר לא היה לנו ממה להתחמם וממה לתפור לנו משהו, כמה זה היה טוב שעוד היו לנו בחנות את כל השמאטקעלעך מהצמר והטוויד והג׳רסי. ממה את חושבת היה לי לתקן ולהוסיף מפה לשמה עד שיימח שמם הגיעו אלינו?״

מירי עמדה על סולם בין שתי דלתות הארון ו״הורידה את החורף״, כמו שאמא אומרת. הבגדים שנשרו מהמדפים הגבוהים בדרך אל כיסוי המיטה הלבן נשאו ריח נפטלין, קליפות תפוז ועקבות של רוח וגשם, שנכלאו בהם לעונה שלמה. מעל הוואדי חגו עורבים שחורים חסרי מנוחה, קורעים בשמי הגבעות האפורות של עיסאוויה. משהו עובר עליהם, חשבה.

עורב נחת במרפסת הפנימית, החשופה. הוא נעץ במירי מבט ישיר עד צמרמורת מבעד לשמשה, ניער נוצה על המרצפת, והמשיך לעמוד כמו מכשף זקן צהוב עיניים. היא החזירה לו מבט. מעניין אם גם העורב מרגיש איך הזמן עובר, שאלה את עצמה. רגע חם ורגע כבר שוב קר. אני מרגישה כמו איזה לוח שנה ישן. שוב התחושה הזאת שאני בתוך קפל של זמן, שבכלל לא ירדתי מהסולם הזה ורק לפני רגע עמדתי עליו להעלות את החורף. היא השקיפה על הערימה הצבעונית שעל המיטה הזוגית. העינוי העונתי: מה לזרוק ומה בכל זאת להשאיר. למה אני לא עורב, משירה נוצה וזהו. מירי חייכה והשעינה את ראשה על המסגרת העליונה של הארון. סבתא לינקה צודקת. אולי כשאורי יחזור מהודו, ירד בדיוק שלג ונינה תחפש משהו עבה מפעם ללבוש? היא ירדה מהסולם והעיפה מבט אל המרפסת. הנוצה נעה שם על פני המרצפות. לצלצל להילי? יש לה כאלה אמירות שעוזרות, ״אם לא השתמשת בזה שנתיים – זרקי בלי לחשוב פעמיים״. מאיפה היא לוקחת את זה? (הילי צוחקת – ״קראתי את זה פעם ב׳לאשה׳, העיקר שזה עובד.״ ומירי מתרעמת: ״בטח שלך זה עובד, את לא רואה מולך שיירות של אנשים עם שפתיים כחולות ורגליים קפואות על כל גרב קרוע שאת זורקת.״ הילי נסוגה מיד, בזה היא לא יכולה להתחרות עם מירי, היא, ילדת השמנת שהוריה גרים ברחביה ולא הגיעו משָׁמָה).

הילי היתה העוגן של מירי מאז שירדה מבוהלת מהאוטובוס ברחוב מטודלה בירושלים, אוחזת בתיק הקטן שהיה שייך פעם לסבתא לינקה, ובו ארזה בגדים ארוכי שרוול ומכפלת, כשהניחה מאחוריה את הבית בבני ברק. אווה׳לה היא ששלחה את הילי לחכות לה בתחנה. שתיהן שירתו יחד, יחד התהוללו עם הפלוגה שלהן בשארם אחרי המלחמה, ועכשיו פקדה אווה׳לה על הילי לשמור על מירי, שלא תתעה בסמטאות העיר העתיקה ושם תיבלע לנצח. איך שמירי סיפרה לאווה׳לה שהיא עוזבת את הבית, כבר שלפה את המספר של הילי – ״היא הכתובת שלך בירושלים, מירקה, ובלי ויכוחים. היא זוכרת אותך טוב מאוד מהיומולדת שלי ואת הולכת לגור ישר אצלה. יש להם מספיק חדרים וההורים שלה כמעט לא בבית, משרד החוץ אני חושבת.״ אווה׳לה הניחה רגל חסונה, יפהפייה ושחומה על השולחן בסלון של ההורים שלה בבני ברק, מול ספריית הקודש של אבא של מירי, מסתכלת בכל זאת סביב כדי לוודא שלא רואים, ושחררה בהנאה אצבע אחרי אצבע משוחה בלק. ״עוד תספיקי לגור לבד, מירקה, את לא צריכה להיות גיבורה על ההתחלה. וחסר לך להיעלם לי כמו שאת הולכת להיעלם להורים,״ שוב הסתכלה סביב לוודא שלא שומעים וסגרה: ״ואת שומעת – שם לא מנומס לדבר על אושוויץ ודברים כאלו.״

הטלפון צלצל ומירי מצאה בקושי את המכשיר מתחת לערימות הבגדים. ״מה לקח לך כל כך הרבה זמן לענות, מירנדה?״ אמר עברי בצדו השני של הקו. מירנדה היא הגיבורה של ״האחוזה במעלה הנהר״, הספר החילוני היחידי לצד ״הודו״ של קרליבך בספריית הקודש של אבא שלה, מתנת העיתון ״מעריב״. בגיל שתים־עשרה קראה בו שוב ושוב, אחוזה בקסם האפל של ניקולאס, מקנאה במירנדה היפהפייה ירוקת העיניים, וגם מרחמת עליה. כבר כמה שבועות הקול של עברי עייף ומרוחק, חשבה מירי. פעם אהבה לדמיין אותו אחרי ניתוח קיסרי מסובך, נח בחדר הרופאים, חדר שאין לה בו שום אחיזה. רגעי הזרות האלה ריגשו אותה, שכל אחד חוזר הביתה מהעולם שלו, שהבועות של החיים שלהם מתרחקות ומתקרבות כמו האמבות המתכווצות האלה במבחנות, שפעם הוא אהב להראות לה. עכשיו חזר ושאל במה היא כל כך עסוקה.

״עושה סלקציה של בגדי חורף,״ ענתה מירי, ״אני חייבת לגמור עם הסיוט הזה.״

״תעשי טובה, עד שאני מגיע שהכול יהיה באשפה או במדפים,״ הוא נשמע כועס וקצר. ״קבענו ל׳פינק׳, זוכרת? סלקציה עלק, תצאי כבר מהסרט, זה רק בגדים. את חייבת להפסיק לעבוד שם, זה ממש לא עושה לך טוב.״

הוא התכוון ל״עמך״. כבר שנים שהוא נוטר טינה לארגון הקטן בקומה השמינית ברחוב הלל, שהיא נמצאת בו ממש מההתחלה, כשרק למדו שם לטפל בניצולים. כאז גם היום, הסיפורים והחלומות שממלאים את חדרי הטיפול מסתננים החוצה ורובצים כעננה, ורוחות רפאים צובעות הכול – כורסאות, עציצים, את פינת המטבח המבולגנת ואפילו את המזכירות והמועדון. אבל אותי הזרות מלווה גם שם, חשבה מירי, מאז המעון־עולים התהום פעורה ומגרגרת, והיא לא נעלמת גם שם, בין המטפלים והניצולים. זאת התהום שלי.

עוד שלוש שעות יגיע עברי סחוט משערי צדק. מי יודע לכמה לידות חירום קראו לו וכמה תינוקות חילץ. מירי לא אוהבת לחשוב עליו כד״ר פיאמנטה, גוחן לתוך המחשכים המיוסרים של יולדת, הידיים השחומות והיפות שלו מרחיבות, מפשקות, פולשות לתוך שפתי נרתיק מדמם. מעדיפה לחשוב עליו סטרילי בחדר הניתוח, מול נשים רעולות לבן, נטולות פנים וכאב, וגם הוא מולן רעול ולא מושג. אני לא אעשה עניין מההערה על ״עמך״, היא אומרת לעצמה, הוא עייף ועצבני ובאמת שכחתי מ״פינק״. רק מלהגיד ״פינק״ עובר בה חום נעים וממיס את העצבות שנפרשה בתוכה. הוא תמיד מקניט אותה שהיא אוהבת את המקום הזעיר והמעושן הזה בפינת קינג ג׳ורג׳, למרות שמגישים שם חזיר. והכי היא אוהבת להצטנף אל החלון שעוטה תמיד ערפל של טיגון, ולאכול גולש שבאורח פלא בושל ללא שמנת והוא הכי טעים חוץ מהגולש של אמא.
*

מתעלמת מהעייפות עלתה מירי שוב על הסולם ומשכה אליה עוד שורה צמרית. מי באמת מסוגל להבין את הניצולים האלה – צריך לבוא משָׁמָה או לא? השאלה הזאת עברה בתחילת הדרך כחוט חשמל חשוף, מסוכן, טעון ורוטט לכל אורך המסדרון ב״עמך״, ארבה והמעידה את המטפלים וטרפה אותם למערבולות של אשמה. איזה קתרזיס מוזר היה ריב המטפלים הזה כשאילנה זינקה לפתע מתוך הקונכייה שלה וצווחה כמו נמר על שוקי ההמום. ״אסוציאציות?! מה אתה יודע על אסוציאציות? ולמה שלילדים של ניצולים לא יהיו אסוציאציות? אצלי זה בא ישר משָׁמָה, מההורים שלי. מה לעשות, אתה נולדת לך בקיבוץ נחמד ושרת כל היום עלי גבעה, אז כדאי שתסתכל קצת פנימה לפני שאתה מדבר.״ אילנה חיפשה מבט תומך אבל כולם ישבו בעיניים מושפלות. היא לא ויתרה: ״עד שלא תקבל שהאסוציאציות שלי הן חלק ממה שעובר אלינו משָׁמָה לא תבין בחיים שלך את האנשים האלו ולא יעזור המאסטר שלך בפסיכולוגיה קלינית.״ שום מאמר שכתבה על אשמת הניצולים ומצוקות הדור השני, וכל ניסיונה רב השנים כמנהלת מרפאות הנפש של הקיבוצים, לא הכינו את חניתה להתקפה כזאת מהמודרכת החביבה עליה. היא נגעה במשקפיים שלה שתלו באלכסון על החזה המלא, העבירה יד נבוכה בשיער המאפיר וגייסה את קול המדריכה הבוגרת והאמא של המקום. ״הנה יש לנו הזדמנות ללמוד in vivo מה זאת העברה בין־דורית שאנחנו מנסים להבין כל כך.״

״שום in vivo ושום בטיח, את לא תעשי ממני מקרה, חניתה.״ אילנה לא היתה מוכנה לוותר על הכעס. כמוני, חשבה מירי. כל החיים אני בתוך פעמון ענקי שאת הֵדֵי הכאב בתוכו רק אני שומעת. ילדה שבשיער השחור שלה מתרוצצים נחשי נחושת מוזרים כמוה, שמדברת בשפת טלאים של צער משָׁמָה ועליצות מכאן. ילדה שלא שמרה על עצמה וחשפה סודות מהחושך הסגול של שיכון העולים. ואמא מכווצת את השפתיים שלה המשוחות בְּרוּז׳: ״מי רוצה עסק עם ילדה שקוראת לקוטל יתושים קְרֶמָטוֹרְיוּם? זה לגמרי לא נורמל!״ מירי חייכה, מיישרת ומקפלת לסירוגין אפודה של נינה. הערב ההוא בנתניה, אצל בני הדודים של אמא מקוֹשִׁיצֶה, מהמשפחה שבקושי נשארה לה. היתה הוראה מפורשת – שתבריאי ושתאכלי ישר מהעצים, והכול היה רגוע וכמעט נפלא. צרצרים ופרדסים וריח עז של גויאבות וחביתה ישר מהלול. גם הייתי חצי מאוהבת בבן דוד הזה שאף פעם לא הבנתי איך הוא בן דוד, היא נזכרת, אבל אמא אמרה שכל מי שמגיע מהעיר שלה משָׁמָה או מהסביבה הוא דוד או בן דוד, ״זה מה שיש ואל תשאלי שאלות.״ ואני לא שאלתי שאלות. ואז שמעתי את הלחשוש והפיצוח של קוטל היתושים שדוד יאני תלה והתחלתי לזמזם לעצמי ‹דויטשלנד, דויטשלנד איבער אלעס׳ וקלקלתי לכולם את החביתה. בחודשים הבאים אמא היתה בטוחה שאיבדה את החלק הזה של המשפחה, היא אמרה בקדרות, ״וגם אל תספרי לאף אחד שמגיע לך פיצויים מגרמניה כי את סובלת בגללנו. עוד יאמינו שבאמת עשינו לך משהו, כשאנחנו שוברים את עצמנו שלך לא יחסר כלום. עוד לא שמעתי על ילדה כזאת!״ אמא ואווה׳לה מזהירות אותי, ״מתי תלמדי שיש דברים שלא מדברים עליהם בחוץ?!״

החדר האפיל, העורבים עדיין קרעו בשמי הוואדי. מירי קירבה לחזה מגפי גומי ורודים של נינה, ששלפה ממעמקי המדף, ובחנה כפפות ומעיל דובון אדום ואחד כחול. הם נשאו עדיין את ריחות האוטובוסים והפסקות האוכל של הילדים. היא דמיינה את אורי ונינה מנסים לתחוב את כפות רגליהם לתוך המגפיים הקטנים האלה וחייכה לעצמה. הייתי צריכה עליית גג לחפצים נשכחים, לא נחוצים, קטנים מדי, או גדולים מדי, או ישנים או לא אופנתיים. תמיד רציתי עליית גג רחבת ידיים, בת מאה שנה לפחות, שתריח מכמה וכמה דורות של סבתות לינקה. לא סתם בוידעם ישראלי אפרורי כמו אצלנו, איפה שאבא אחסן בקיץ את תנור הנפט ובחורף את המאוורר שקראו לו וינטלטור, ואולי עוד שתיים־שלוש מזוודות עור חומות, חשוקות מתכת משחירה, שהביאו מאירופה אחרי המלחמה. אחרי המלחמה נשארו רק הסיפורים, האנחות והבכיות בלילה, וכמה תצלומים שהדודים מאמריקה והדודה אולגה מפריז שלחו, תצלומים חומים שאצרו חיוכים קפואים לנצח של זרים שנעלמו מן העולם. אז איך אפשר בכלל לחלום על עליית גג? לא פלא שהיו רק הבוידעמים הזעירים שתלו מעל הראש בפרוזדורים הצרים. זה נס שאף אחד לא נתקע בהם וראשו נחבט. איך נינה היתה אומרת לי בטקסיות, ״ואת השמלה הזאתי ממזי, נשמור לנו עכשיו במחסן בשביל הילדה הקטנה שלי.״ מחסן. הילדה שלי קוראת לעליית גג מחסן. בשביל נינה עליית גג זה המחבוא של אנה פרנק, לא מקום של זיכרונות ושפע לדורות הבאים, זיכרונות שבאים עם זמן מבורך. מחסן, באמת.

המחשבה על הגולש שמצפה לה ב״פינק״ עשתה אותה רעבה, ממש משתוקקת לכוס קפה ולאיזה סנדוויץ׳. היא החלה לרדת מהסולם ובעודה אוחזת בצדיו ראתה את שמלת הז׳ורז׳ט השחורה גולשת לאיטה מקצה המדף הכי עליון בארון, נאחזת כמו אסיר נמלט בקצה חגורה של סוודר אפור ישן שהסתבך בעקב סולייתה. מזל שלא נפלתי, חשבה מירי לשבריר שנייה, מלווה את השמלה במבט מהופנט.

היא נחה עכשיו על המיטה בערימה רכה להפליא, מכונסת עדיין אל תוך קפליה, מודעת לחשיבותה. באיטיות כמעט בלתי נראית לעין, שמירי כבר ראתה בעבר, החלה פושטת את קפליה, מרשרשת ומתרפקת ונושפת נפטלין מתוך האריג השחור האוורירי, בושם ישן וזיכרונות שזחלו ופשטו כאד על פני הכיסוי הלבן. מירי נרתעה וגבה נחבט בשידת המראות. לבה הכפיל פעימות. תמיד התכוונה לשאול את עברי איך אפשר לחוש בכפל פעימות, אבל הפעם הן היו בפיה, בצווארה, לאורך עורפה, בשוקיה. בכל מקום. שמלת הז׳ורז׳ט השחורה!

היא לא יכלה להסיר ממנה את מבטה, בוודאי לא לגעת בה. מה היא עושה פה, העורבת השחורה הזאת, המכשפה הזאת…? מה פתאום הגיחה מאפלת המדף אחרי שבע־עשרה שנה, למי יש כוח אליה עכשיו? מירי ידעה שהשמלה תתבע את שלה כמו אז, כשמצאה אותה בעליית הגג בפריז אצל דודה אולגה. היא לא תנוח ולא תחזור למקומה סתם כך. אבל מה צריך לעשות, עשיתי כבר מספיק. פאניקה קלה מתחילה להשתלט עליה. זה בא מהשמלה.
*

אווה׳לה הסכימה אז לנסוע אתה לפריז אפילו שחשבה שזה טירוף, דרמה, צורך היסטרי להישען על העבר ועוד שטויות פסיכולוגיות. ״החיות שלי למשל,״ אמרה, ״כמה יש לי בפנסיון, עשרות? אין להן שום רצון, וגם לי לא, לדעת איך הגיעו אלי ומי זרק אותן, וגם לא מי התעלל בהן. שימות הלוואי. חום ואהבה ואוכל זה מספיק.״ מירי קפצה שפתיים ברוגז, מנהג מגונה שירשה מאמה, אבל לא היה טעם להתווכח עם אווה׳לה. זיכרון התינוק המת עדיין ריחף בתחתית נשמתה, כמו בכל ימי ילדותה בחדר הקטן במעון־עולים.

במעון־עולים אווה׳לה היתה כל כך עלובה, אסופה אל תוך עצמה כפקעת, נחבטת בין הצעקות של אמה המוטרפת לבין הבכי הפייסני של אביה. מירי וכולם יכלו לשמוע את הקולות – הכול עבר מתוך החדרים הזהים, דרך המרפסות הזעירות המעוטרות בגדר חיה, אל החצר הפנימית שהיתה הלב של השיכון. אבל מתישהו בתחילת התיכון בקעה אווה׳לה כמו איזה פלא מתוך הקורים שלה, ניערה מעליה את הזבובים, את הנזלת, את אמא ואבא שלה, וכולם הביטו פעורי פה בעיני התכלת הבהירות, בעור שזרח בצבע ברונזה־זהב ובאיברים הארוכים שאצרו בתוכם תשוקה ופראות וביקשו לפרוץ ולזלול את כל העולם. וזה בדיוק מה שעשתה, תוך שהיא מקעקעת את כל מה שחסם אותה במעין זעם כבוש. לא, היא לא רוצה לזכור או לסלוח. והיא ממש לא אוהבת ילדים. היא אפילו נגד. לנינה ואורי נקשרה כאילו היו גורי חיות מהפנסיון שניהלה ביד רמה ורחומה להפליא. כל הכלבים והחתולים העזובים של חיפה ונווה שאנן, צאצאיהם של דיירי הקבע של החצר הפנימית במעון־עולים, נאספו לשם.

אבל את מירי היא אהבה, אהבה עיקשת ונאמנה. היא הלא היתה שם איתה בחושך הסגול. יחד זללו רימונים מבוקעים והאזינו לקולות הלילה של המבוגרים. אווה׳לה לא מוכנה לדבר על מה שהיה בבית. הזעם שלה מתאסף בחלל הבטן לפקעות של כאב, שרק טבעות העשן הנצחי שהיא פולטת מהפה הקמוץ שלה נותנות לו פתח. בכל פעם שמירי גולשת למה שהיא קוראת ״השמאלץ שלה״, היא מתקוממת: ״אמא שלך דיברה יותר מדי, כל הזמן הלחשושים האלה פש… פש… פששש, בחצר עם סבתא לינקה שלך ודודה אגי שלך. אצלנו שתקו נקודה. אני בעד השותקים. תחי השתיקה.״ פעם שאלה מירי אם זה באמת היה יותר טוב לה ככה, שנודע על התינוק של אמא שלה לפני כולם, באמצע החצר של המעון־עולים, מסביב למדורה של איזה נחש. אווה׳לה כיווצה את שפתיה המלאות וניערה שוב את תלתליה הזהובים ולקחה עוד שכטה. ״תעזבי, זה קרה לפני מיליון שנה.״ היא לא אהבה לדבר על האירוע עם הנחש.

אווה׳לה הסכימה לנסוע עם מירי לפריז, כי מה לא היתה מוכנה לעשות למען מירי. כי למען מירי מצאה הצדקה לכל מחווה רגשנית. כי מירי היא אסטרונאוט, היא רגישה מדי, הרפתקנית מדי, נאיבית, רומנטית, נוטה לקיטש ומסוכנת לעצמה. וחוץ מזה, מירי התחננה שתבוא. הרי הדודה אולגה מזמינה, ועברי בין כה וכה במילואים. הצבא עדיין לא ויתר על סטאז׳רים לרפואה, אפילו לא על סטאז׳ר לגינקולוגיה.

בלילה לפני הנסיעה חלמה מירי חלום. היא יושבת על הספסל מתחת לאורן שבגינה. קר מאוד כאילו לא ספטמבר. דממה עמוקה מתוחה על הוואדי. מעליה תלוי ירח אדום, מאיר את ההרים ואת עיסאוויה מולה. הספסל ניתק במפתיע מהאדמה ומתרומם לאיטו אל עבר הירח. מבעד לכותונת הסגולה שעברי קנה לה ליום ההולדת, היא מבחינה בחוט דקיק בוקע ממרכז הטבור, זוהר ואלכסוני הוא נמתח מתוכה, מושך אותה כמו בובה על חוט אל עבר הכדור האדום הענקי. בתמיהה היא רואה איך החוט הזוהר חודר גם את גוף הירח ומחליק באלכסון מצדו השני מטה, מטה, נמתח למרחקים, דקיק ומאיר, והיא תלויה עליו כחרוז קטנטן סגול.

רטט עובר דרך החוט אל תוך בטנה, בחצותו הרים שחורים, דוממים, סלעי ענק קירחים ותהומות. הרטט אומר לה שהחוט עושה כעת את דרכו בתוך אפלת יער ששורשים עקורים תלויים ממנו כנחשים. כבר הייתי ביער הזה, היא חושבת בראותה אותו מהגבהים שבהם היא תלויה, אבל היא לא יכולה בשום אופן לזכור מתי. ריח חריף של עשבי מרפא מעורב בריח טחב, מעורר געגוע עז וחרדה. את הריח הזה אני מכירה שנים ועכשיו הוא מורה לי לעשות משהו. אבל מה? סמוכה כבר מאוד אל קליפתו האדומה של הירח, יכולה לשמוע את היער נוהם, נהמה שיש בה גם מין מנגינה, שפה שהיא לא מכירה, והיא לא יודעת אם היער מזהיר אותה מפניו או קורא לה לבוא אליו.

אולי זה היער של סבתא רבתא זיסי מסְווינִיצָ׳ה, אמא סיפרה עליה שהיתה מכשפה כזאת, מתעסקת בצמחים ובעצים, תהתה בבוקר ההוא, והקול המוזר של היער האפל ממשיך להדהד בראשה בשעה שהיא אורזת. חלום מפחיד. ולמה דווקא עכשיו לפני הטיסה לדודה אולגה? זאת אזהרה? אבל סבתא לינקה היתה שמחה לדעת שהיא נוסעת לפגוש את אחותה. אולי אני הולכת לעשות משהו מעבר לכוחותיי, שאלה את עצמה, או דווקא מתקרבת למה שתמיד חיפשתי? והיה כל העניין הזה עם האריזה. אפילו בגיחות אל אווה׳לה וספי בצפון, הסוודרים נערמים, דקים יותר ועבים פחות. תרופות למיגרנה, לזיהומים ולאלרגיות. ציפיות רזרביות כי אף פעם אי־אפשר לדעת באיזה חור נתקעים בדרך. במצבים כאלה היה עברי עוטה על פניו רצינות תהומית ומתחיל להרצות על גירוש ספרד, מגיע עד יציאת מצרים ומתעכב על הפוגרומים ברוסיה. ״באמת, מירנדה,״ היה מסכם, ״מה כבר יכול לקרות בין קיסריה לחדרה שתצטרכי ציפית רזרבית?״ מירי עייפה מלתאר את האסירים המבוססים בשלג עירומים ולוחשים – ״קחי, קחי, מירקה, הבחור שלך דווקא נחמד, אבל הוא לא מבין.״ מה כבר באמת יכול לקרות? היא הוציאה את המעיל המרופד הכחול מתוך המזוודה והשליכה בעקבותיו גם את הגופיות החמות. רק אחת. וסוודר אחד. מה יכול לקרות? מקסימום נקנה אם נצטרך. מה כבר באמת יכול לקרות? כמו עטלפים קטנטנים בשקערוריות זעירות של תודעתה נמנמו להן השאלות. במשך השנים לימדה את עצמה לא להרשות להן להתעופף כרצונן ולהפריע את היומיום שלה כפי שניסו לעשות עכשיו: יכולה לשמוע את המשק העדין של כנפיהן מנער תנועות קלילות וזעירות של דאגה.

מירי לרגע שוב בחלום, מריחה בעוצמה את ריח העשבים, והנה נעלמות כל השנים שעברו מאז ילדותה לתוך קפל זמן ענקי, והיא במעון־עולים, סבתא לינקה על הספסל מתחת לעץ הרימון, מספרת על ילדת העשבים האבודה שלה, ויודה והיא מקשיבים מתחת לגדר החיה.

כבר קצרה רוחה של מירי לפגוש את דודה אולגה, אחות של סבתא לינקה. סבתא לינקה קראה אל אחותה שוב ושוב בדמדומי ימיה האחרונים, שתבוא להיות איתה כמו בילדותן, בנערותן, במיטתן המשותפת בסוויניצ׳ה, לפני שהחיים, האהבה והמוות הפרידו ביניהן. ״את תראי, מירקה, איך היא תאהב אותך כשתבוא.״ אבל דודה אולגה לא באה ולא באה. תמיד איגפו החיים אותה ואת סבתא לינקה בהפתעות. היא לא הגיעה גם לחתונה של מירי ועברי, בדיוק אז התאלמנה. והיא כל כך רצתה להיות שם במקום לינקה, שכבר לא היתה נעבעך ולא זכתה לראות את מירקה שלה מתחתנת. ועכשיו לא יכלה עוד לדחות את המפגש עם הנכדה האהובה של לינקה, אחרת איך תוכל להסתכל בפנים שלה בַּיֶענֶער עוֹיְלֶם, בעולם הבא? היא לא היתה דתית כאחותה, ולכן העזה אז לעזוב את סוויניצ׳ה. אבל בעולם הבא האמינה בכל לבה.

באולם הנוסעים באורלי תקף את מירי פחד משונה והיא רצתה תכף ומיד לחזור הביתה. מה יהיה על אורי אם יקרה לה משהו? הוא רק בן ארבע, והוא סומך על כך שימצא אותה בחדר בקצה המסדרון, איפה שמנורת הלילה דלוקה בשבילו תמיד כמו מגדלור זעיר של אהבה. וכבר היא רואה אותו עומד לבד, רועד וזעיר ורעב וצריך כל כך פיפי, בין הרבה אנשים צפופים ונפחדים על רציף ענקי של רכבת, הדובי שלו לחוץ לו אל הפיג׳מה. כי זה תמיד קורה בלילה. בלילה באים תמיד הרעים וקורעים אותך מתוך החיים שלך. אבל ברגע שלכדו עיניה של מירי את דמותה העגלגלה של דודה אולגה, חשה כאילו נאספה אל תוך חיבוקה של סבתא לינקה. הן היו דומות ושונות עד בלבול.

הדודה עמדה לצד בתה אדלין, שמירי זיהתה מהתצלומים. על פי חשבונה, אדלין אמורה להיות כבת ארבעים ושלוש, אבל ההידור הפריזאי שלה שיווה לה בגרות וריחוק. הדודה רצה לקראתה בצעדי גיישה קטנטנים, פורשת לעברה זרועות שמנמנות. מירי לא יכלה להאמין שהיא כמעט בת שבעים ושמונה. ״אוֹ־לָ־לָה, כמה את דומה למאמא שלך! במיוחד העיניים האלה, אֶקְזֶקְטֶמוֹ, בדיוק. ואת בדיוק כמו שהיא היתה פה לַמַארִיאַז׳ שלה, לחתונה בארמון ששכחתי את השם שלו. איזה זוג הם היו ההורים שלך מַא־שֶׁר יקירתי, באו מהגיהינום ונראו כמו נסיך ונסיכה.

״אז הנה את, הנכדה של מַא־שֶׁר לינקה. לינקה היקרה שלי.״ כאן בא פרץ של בכי מעורב ביידיש ובצרפתית. ״מא־שר לינקה כתבה עליך כל הזמן.״ היא הרחיקה את מירי לרגע, מצמצמת עיניה כמומחית, מנידה ראש לכאן ולכאן, אוחזת את שני צדי פניה בין כפות ידיים שציפורניהן צבועות באדום בוהק. סבתא לינקה היתה מתה פעם שנייה לו ראתה אותן, חושבת מירי. ״אבל מַיין גוֹט, אלוהים, מה אני מפטפטת,״ היא מדביקה נשיקות גם ללחיים של אווה׳לה. מימין ומשמאל. ושוב מימין ומשמאל. אווה׳לה מגלגלת עיניים כאומרת ״הלא ידעתי שזה מה שיהיה ואין לי להאשים אלא את עצמי״.

הריח של הדודה העלה במירי מיד את זכר החבילות. בדרך כלל הגיעו מאמריקה. כולם במעון־עולים חיכו להן. אבקת חלב ואבקת ביצים ושוקולד היו הפוגה קסומה מתלושי המזון ותורי הבשר, שגרת היומיום של חייהם החדשים בארץ. בבת אחת פרץ הריח הפלאי של חוצלארץ מהחבילות, צובע את דירת החדר ברחוב טרומפלדור בצבע זר, רחוק, מסתורי. חבילה מדודה אולגה מפריז! מירי היתה בת שש. היא לא יכלה לחבר את הדודה מפריז עם אמא ואבא ודודה אגי. איזה עניין עם היטלר ועם אנחות וצרות ומחנות יכול להיות למישהי מפריז?

אמא ואגי משתאות על גרבי הניילון ועל חגורות הבטן בצבע גוף שעשו דרכם החוצה כמו מתוך כובע של קוסם. היו שם שפתונים כבדי ריח באדום כהה, וכותנות לילה אווריריות שכמו קיבלו מחדש את כנפיהן, משתוקקות להתעופף בחדר. כשהבובה טרודי לחוצה היטב אל לבה, מירי מציצה מהפינה. היא רואה איך אמא ואגי מסתכלות זו בזו, כמעט אפשר לשמוע אותן מגרגרות באיום כמו החתולות מיצי ונוצי מתחת לגדר החיה, מתאוות לחטוף למרות שתמיד אמרו לה שלא יפה לחטוף מאחרים. מה קרה? למה הן צריכות כל כך הרבה גרבי ניילון? ולמה אמא כועסת כל כך על דודה אגי?

בלילה שמעה את אמא בוכה בקול שהיה שייך רק ללילה, וידעה שזה בגלל החבילה. אבל אבא לא הבין את זה. ״צוֹ טִי חְצֶשׁ, מה את רוצה עכשיו?״ הוא ממהר אל שנתו, ונוטש את אמא בוכה אל תוך הכרית על המזל של אגי, גיסתה היפהפייה. לא רק שנשארו לאגי, האמא שלה, לינקה, ואחיה בֶּנִיש, ממש עכשיו האגי הזאתי מלקקת גלידה מול הקזינו בבת גלים, משאירה אחריה שובלי בושם שהמחזרים השיגו עבורה בחירוף נפש בשוק השחור של הימאים, טובלת עם חברותיה מבית העולים בגלי חוף הכרמל. והיא מתהפכת כאן קודחת מחום ומגעגועים לצד בֶּנִישׁ, אז למה החבילה מפריז לא יכולה להיות כולה בשבילה? מירי מתכווצת מתחת למיטה הגבוהה של הוריה. בטרם תירדם היא זוכרת איך סבתא לינקה עמדה ליד דודה אגי ואיך הסתכלה על אמא כשפתחו את החבילה, ונדמה כי מאחורי סבתא שלה, שמשלבת ידיים על בטנה הרכה, עומדת מישהי אפלה ומאיימת שמירי לא מכירה. כאילו יחד עם גרבי הניילון, משהו חזק ומסתורי פרץ מהקרטון כרוח רפאים.
*

הטלפון מצלצל. זאת אווה׳לה. היא תמיד יודעת מתי. ״את לא תאמיני מה נפל לי הרגע מהארון,״ מירי אומרת, ״שמלת הז׳ורז׳ט השחורה, קולטת? היית מאמינה שאחרי איזה שבע עשרה־שנים היא נופלת עלי פתאום?״

״אם אני קולטת? מירקה, שימי את המכשפה מיד, אבל מיד, בחזרה בניילון, והיידה לארון הכי למעלה שיש. ויותר טוב לפח אשפה, את שומעת?״

״לא. יש עוד דברים שאני לא מבינה. היא מהפנטת אותי…״

״לפח. אל תתחילי עם זה. לא מספיק חלומות היו לך כבר על הקיצ׳יטליין הזאת? אם דודה אולגה לא סיפרה, זה אומר שהיא לא ידעה או לא רצתה לספר. יש לך חיים, וגם לעברי נמאס מזה לגמרי, מירקה. תזרקי אותה כבר.״

מירי עדיין דבוקה לשידה, השפופרת בידה, מסתכלת על השמלה כמו שאמא הביטה בה שבע־עשרה שנה קודם, כשהביאה אותה אליה לבני ברק, היישר מנמל התעופה. מירי הורידה את השפופרת. לא יכולה עכשיו עם הכעס והפסקנות של אווה׳לה ולא עם קוצר הרוח של עברי. דמה מטורף וחם. היא תולה את השמלה ומתיישבת מולה על המיטה. השמלה מרשרשת על דלת הארון.
*

כאילו שלאווה׳לה אין תולעי פחד. הרי הן היו שם יחד ממש מההתחלה. רק מי שגר במעון־עולים ברחוב טרומפלדור 6 על הר הכרמל יכול היה למצוא את דרכו בתוך החושך הסגול שאפף את המקום. מאחורי שורה צפופה של ברושים נחבאו שלושת הבניינים הדו־קומתיים, נאחזים זה בזה בצורת ח׳, חובקים חצר פנימית מכוסה מחטי ברוש חריפות ניחוח, ספסל מקולף ועץ רימון ישן. מי שלא גר שם לא היה יכול למצוא את דרכו בתוך החושך הסגול הזה.

כמו תמיד, כשסיפור או זיכרון מאיימים להטיל את מירי לסערת נפש, אווה׳לה כמו דרקון זועם נעמדת בינם לבינה, ובאבחת לשון רושפת עשן סיגריות משביעה אותם להניח לה ולחזור לאפלה שממנה הגיחו. ״היום כבר אין את תולעי הפחד שלך,״ היא אומרת למירי, ״ואם הן מופיעות לך, את פשוט עושה ככה,״ היא מסובבת את אגרופה ימינה ושמאלה בתנועת נעילה – ״קליק, קליק וסוגרת,״ היא מדגימה בפעם האלף ומשתעלת שיעול כבד.

באותו הלילה היה חמסין. במיטה שנשלפה בשבילה מתחת לזו של אמא ואבא שכבה מירי לבושה בתחתונים ובגופייה והתבוננה בתולעי הפחד מסתלסלות בחושך, נפתחות ונסגרות, ואחר כך יוצאות אל המרפסת ונושפות אל עבר הגדר החיה את כל הפחד שלה. מירי יכלה תמיד לסמוך עליהן שתעשינה את זה בשבילה. הלילה הן הזכירו לה את טבעות העשן שיצאו מהמקטרת של זיידי, האיש הזקן שהיא ויודה גילו הבוקר על הגבעה. היה לה קשה להירדם והיא חשבה על סבתא לינקה שלה שישנה באותה המיטה עם דודה אגי היפהפייה בצד האחר של החצר, וזה עשה לה טוב בכיווץ של הבטן.

מירי דמיינה שבחוץ נפגשות תולעי הפחד שלה עם אלה של עֲקִיבֶע ושל יודה ושל אווה׳לה ושל מורדי, וחייכה כאילו היא נמצאת שם איתן בחושך במפגש סודי. היא דמיינה שהמיטה שלה צפה כמו סירת הצלה קטנה בתוך ים ענקי ומאיים. הכי בטוח על המיטה ובשום אופן אסור לרדת. היא הצמידה את כפות הידיים בין ירכיה שהפיפי לא יצא החוצה. וכדי שהפיפי יישאר שם בפנים היא נשפה החוצה עוד תולעת פחד אחת שתלך לחצר. כמו בכל לילה, החצר הפנימית התמלאה צעקות ביידיש ובהונגרית ובפולנית. קרעים־קרעים של ביעותים בקעו מכל הקומות, מהחלונות שהחמסין הכבד פתח לרווחה. הם התערבלו באוויר הסמיך ואחר כך נחתו למרגלות המרפסת של מירי.

המקרר שגר איתם בחדר נשען על הקיר מול המיטה. מאחוריו היא יכלה לשמוע את אמא של מורדי. האמא היפה עם התלתלים השחורים בוכה בשנתה ״מַא־מוּ, מא־מו״. זה היה מפחיד אבל גם מצחיק, כמו העֶגלה החדשה שנולדה בפינת החי באחוזה. מלמעלה שמעו את גֶנְיוּצְ׳קָה, אמא של עקיבע, שהצעקות שלה ״מַאמֶע? מאמע?״ יצאו דרך דלת המרפסת אל תוך החצר הפנימית ונשמעו למירי כמו תינוקת מופתעת. די, תשנו כבר, אמא של עקיבע ואמא של מורדי. אִמהות לא צריכות לבכות לאמא שלהן.

אפילו לילי, אמא של יודה, צועקת בצ׳כית: ״מַא־מוּשֵׁאק, מא־מושאק, נְיֶיה, נייה, לא, לא!״ ובגלל שהיא ג׳ינג׳ית כמו יודה, הצרחה שלה עוברת מעל לגדר של השיכון, חוצה את רחוב טרומפלדור 6 ומגיעה עד הוואדי. לילי היא האמא הכי נחמדה בשיכון, אבל את הצעקות שלה היא שונאת. שאב׳שליודה ישים לה כבר מתחת לאף את הסלאמי שהיא כל כך אוהבת ויעיר אותה. כולם בשיכון ידעו שרק ריח של סלאמי יכול להוציא אותה מהשינה שלה. גם את יודה היא האכילה מההתחלה רק סלאמי. לילי גדלה בחווה גדולה בקרפטים והיא יודעת שמחלב לא נהיים גיבורים, ועל החלב כאן בכלל אין על מה לדבר, בושה לעשות חלב כזה לאנשים שבאו מהמחנות. רק בשר נותן כוח לבן אדם, אבל לא מה שנותנים לאנשים פה. לילי רצתה שהילד שלה, החְלַאפֶּץ שלה, יהיה גיבור, והיא נתנה לו בכל יום קצת סלאמי מהשוק השחור שבעיר התחתית ליד הנמל. שיכניסו אותה לבית סוהר. יותר גרוע משָׁמָה זה לא יכול להיות, אולי רק האוכל.

מעליה שמעה מירי את נענוע המיטה של אמא ואבא, קפיצית כזאת. אמא מייבבת, ״מַאמִינְיוּ נְיֶיה חְצֶם, לא רוצה,״ מתחת לערימת השיער שלה, שקווצות לחות מזיעה משתלשלות ממנו. אמא בוכה לאמא שלה מירל, שנשארה שָׁמָה, והקול שלה לא כמו ביום, הוא כמו מגיע מרחוק־רחוק. אבא מומחה בלהתפלל ל״השם״, אבל לא בלהעיר את אמא. מירי רצתה שאב׳שליודה יהיה עם אמא במיטה, הוא היה יודע איך להפסיק אותה, הוא היה מחבק ומנשק ומנדנד אותה כאילו הוא אבא שלה. ואולי גם אמא צריכה סלאמי? היא שמעה את לחישותיהן של לילי ואמא ש״שָׁמָה הן היו נורא רעבות.״ לשָׁמָה צבע שחור ואפור וריח דמעות. הוא שייך לסודות של הלילה ולדברים הרעים רחוק־רחוק בוואדי. וכבר טפטף לה הפיפי חם ושורף בין הירכיים ולתוך כפות הידיים שאספו אותו לשלולית של פחד. אין דבר, בטח גם ליודה ולכולם ברח כבר פיפי, אבל עוד מעט יהיה בוקר והדברים הרעים בוואדי ילכו לישון וסבתא לינקה תבוא.

מירי התעוררה לקול הקריאה הפראית של יודה, ״מי־רי, מי־רי, בואיאֶנה, יש מָלָאנִים של גוזלים חדשים!״ היא ניסתה בכל הכוח לסיים את הפֵּיֵינֵעצְלֵע, הלחם הקלוי שאמא הכינה לה על הפתילייה. סבתא לינקה באה בוקר־בוקר לבדוק אם אמא לא שוכחת. ״זה יעשה לה תיאבון של גוי, אַנְיוֹלָה,״ היא היתה מראה לאמא איך לגרד לחם קלוי בהרבה שום, ועל זה למרוח הרבה חמאה, יקר או לא, תלושים או לא תלושים, אַ־פַיְיג. העיקר שתרצה עוד אחד. ככה היינו עושים לילדים בסוויניצ׳ה כשעוד היו לי הקטנים. מירי מיהרה אל יודה ועקיבע ואווה׳לה, מסתירה שאריות של פיינעצלע בתוך מחסנים קטנים בפה. הם כבר חיכו לה בחצר הפנימית.

היא לא שאלה אותם על הפיפי שלהם ועל תולעי הפחד. לא מדברים ביום על מה שקורה בלילה. אסור לערבב. הם צללו מתחת לגדר החיה שעיטרה את המרפסות סביב. האור שם היה רך ועמום כמו קולות המבוגרים שמעליו. הם פילסו דרך בין החורים הקוצניים ושכבו כמו החתולים שבלית ברירה הסכינו עם נוכחותם. זה היה המחבוא שלהם ולשם היה יודה מביא את הצבים שצד בגבעה המובילה לשכונת אחוזה שנראתה אינסופית במרחביה, עם עצי האורן ומצעי הסירה הקוצנית. ולשם גם אספו מורדי ועקיבע את הגוזלים שהצילו, שנשרו כמו פקעות מראשי צמרות הברושים, היישר אל פיות החתולים. ״אוי כמה שאתם מתוקים־קים־קים,״ מירי צייצה אליהם. היא הביטה בהערצה ביודה, הגיבור אדום השיער שלה, ״אתה שוב הצלת אותם.״

״תיזהרי, את עושה מהם קווץ׳, ככה לא מצילים,״ לרגע הוא הזכיר לה את אבא שלה, שכל המעון ידע שהוא היה מציל. מכל הילדים רק אווה׳לה לא אהבה לשחק בלהציל. היא אהבה לשבת בשקט, על סף האבן של החדר שלהם, ולגרד את הפצעים שעל הידיים שלה. נראה שלא אכפת לה שנוזל לה מהאף כל הזמן, ושיש סביבה זבובים שנראים כמו זר של יום הולדת. ״זה פצעים מהזנחה אם את שואלת אותי, גניה,״ אמרה אמא של מירי לאמא של עקיבע. שתיהן תלו כביסה לבנה כמו שלג במרפסות, ואמא הביטה למעלה אל גניה שהציצה מהקומה השנייה. ״אם רק המגדה הזאת תואיל בטובה לעשות לבת שלה מקלחת לפחות פעמיים בשבוע או אפילו פעם בשבוע, אז לא יבואו לחודינקה המסכנה זבובים לאף שלה.״ גניה הוציאה את מקל הכביסה מהפה שלה: ״רואים שלא היתה במחנה, ששם היתה לומדת איך להיזהר חזק מהלכלוך, אחרת היתה הולכת מהר מאוד. אבל היא היתה אצל הגויים האלה, אף אחד לא יודע באמת מה היה שם איתה.״

גניה לא ידעה אם לכעוס על אמא של אווה׳לה או לרחם עליה, אבל לאמא של מירי לא היו שום היסוסים. היא כעסה על אמא של אווה׳לה ועוד איך. הרי היא ואמא של עקיבע נלחמו כל היום מלחמת חורמה בציפורים האזיאתיות האלו, הזבובים, במגבות לבנות מורתחות, בקללות, בפליט ובליזול. ואמא של עקיבע לא הפסיקה לנער את המזרנים, ״שלא יהיה פה שְׁמוּץ, לכלוך, וכולנו נמות,״ לא הפסיקה להתריע.

״תראי, מירקה,״ אמא מסבירה בכל ערב, ״תראי מה יש להם ברגליים, זה הרי מחלה, כולירה, דיזנטריה, אפשר למות מזה.״ מירי שאלה את עצמה מה לא בסדר עם אמא של אווה׳לה, למה היא לא מנקה אותה, למה היא לא מסרקת אותה, למה היא מרשה לה לשבת כל היום על המדרגה עם הזבובים? לינקה נאנחת וביידיש מסבירה לאמא של מירי, ״הלב שלה שבור, צֶעבְּרוֹכֶען. לא סתם זורקים ככה ילדה החוצה כמו איזה חתיכת דרעק.״

״דרעק שמעק,״ אמא רותחת, ״אני בַּלָאגֶר הייתי מחלקת את התה המגעיל הזה שנתנו לנו לשניים. חלק שתיתי ובחלק ניקיתי את עצמי, אפילו שמה למטה, אז מה קשה לה כאן לשמור קצת על הילדה שלה?״ נו שׁוֹין, חושבת אניולה ונאנחת לעצמה, לינקה הרי לא היתה שמה. גם היא התחבאה בכפרים, התחפשה לנוצרייה. אז אין לה זכות לדבר.

אבל לינקה חוזרת ומתעקשת: ״את יודעת שאי־אפשר לשמור פה סודות, ויש כל מיני דיבורים עליה, נעבעך, מסכנה. תראי איך היא נראית כאילו שהוציאו אותה מהתוּחֶעס, שיהיה לך קצת לב.״
*

את בָּאבִּי וזֵיידִי גילו מירי ויודה כששוטטו בגבעה על הכרמל, מחפשים צבים וחלזונות גשם. אחר צהריים מוקדם ושמשי אחד הגיעו אל הצריף של זוג הזקנים, שכמו צמח בין שני צוקי סלע, נחבא בתחתית הגבעה. באבי, כפי שמאוחר יותר באותו היום למדו לקרוא לה, הכינה בדיוק מיץ פירות ורדרד שמירי הכירה מלינקה. וזיידי, שהריח מהעשן של המקטרת שלו, היה עסוק עם הפטיש. הוא דפק ודפק בפה מלא מסמרים, מלכסן אליהם מבטים קודרים.

באבי הזמינה אותם לכוס מיץ פירות במטבח שלה, שהשקיף אל המפרץ הענקי והנוצץ רחוק למטה. ״אז מה נשמע שם במעון שלכם? ומה שלום גברת מילנר הזקנה, את נכדה שלה, כן?״ למירי היה משונה שמישהו קורא לסבתא לינקה גברת מילנר. ״יש בריאות לכולם? ומה קוראים החברים שלנו הקטנים? ואווה׳לה? יש ילדה מה קוראים לה ככה, מה?״ מירי הופתעה, איך היא יודעת על אווה׳לה ועל המעון, אבל זיידי הפסיק אותה בחדות, ובפה מלא מסמרים שרק להם, ״לשתות, לשתות, גֶעזוּנְטְהַייט. איך אומרים, לבריאות. ותפסיקי לבלבל לקטנים במוח.״

עם כוס מיץ פירות ורדרד של באבי בידה, לא יכלה מירי להכיל את ההתרגשות והפליאה שאחזו בה. היא דחפה את יודה בכתפו עד שכמעט מעד. ״תראה, סבא וסבתא! ממש סֶט. זוג שלם ממש! הם כמו שתי לינקות. וממש זקנים, וגם ביידיש!״ איזו שמחה יכולה להיות במעון, הרי כל כך רוצים שם זיידי ובאבי כאלו ופה הם ממש מבוזבזים, לא שייכים לאף אחד, כאילו צמחו מתוך האדמה. ואיזה יופי זה יהיה שהיא ויודה מצאו בשביל כו־לם עוד זוג של סבא וסבתא, בשביל הספסל בערב, לפני השינה, אולי אז האנשים לא יבכו בלילה להורים שלהם. ״למה שלא נזמין אותם פעם למעון שלנו?״ שאלה את יודה. אבל יודה לא התלהב. לילי ואב׳שליודה אמרו תמיד שהכי נכון זה לסמוך על עצמך ולהיות חזק. אם אתה לא כזה אז לא תנצח בשום מלחמה. והוא תמיד התאמן בלהיות חלאפץ כזה.

בארוחת הערב, כשהחביתה תחובה לה בשני המחסנים הקטנים בצדי הפה, היא סיפרה על באבי וזיידי. ״יש עוד כאלה כמו לינקה שלי,״ אמרה בתחושת ניצחון, מנדנדת את רגליה בעצבנות מתחת לשולחן. היא הרגישה את עצמה חכמה ומצילה. זו היא שחשבה על זה ולא יודה. ואולי עכשיו אמא שלה תחייך סוף־סוף ואבא יסתכל עליה, לא סתם כמו תמיד דרך האוויר, כאילו שהיא לא ממש שם. ״והם אפילו כל הזמן שואלים על אווה׳לה.״

אמא העיפה מבט באבא, והוא החזיר לה מבט תועה ולא מבין. אבא לא התעניין במה שקרה במעון. אנשים לא עניינו אותו אלא רק מצבי סכנה שבהם הם עלולים להימצא. אמא הרימה את העיניים לתקרה והמשיכה לדבר אליו מעבר לעיתון: ״הרי אתה לא רוצה שאסביר לך הכול עכשיו, לפני הילדה הזו שמבינה כל דבר וכשכבר אין שפה אחת שאפשר לדבר פה בשקט.״

״אבל מה שהיא אומרת פה, צריך אולי להגיד למגדה, אולי היא לא יודעת,״ המשיכה.

אבא הצביע על מירי. ״זה מה שיוצא כשהיא מסתובבת כל היום עם השֶׁייגֶעץ הג׳ינג׳י הזה. את לא אומרת שום דבר למגדה! אם מגדה צריכה לדעת משהו, זה לא ממך.״ ומירי חשה איכשהו שבאבי וזיידי אינם מציאה שלה ושל יודה, ושגם הם שייכים לסודות של הלילה.

יודה והיא הפכו לאורחי קבע בצריף הקטן בתחתית הגבעה. בין החדר למטבח היו המרצפות מתנדנדות, ומירי ידעה שבצד האחר שלהן נמצא החושך ושמשם באים הדברים הרעים, כמו האלו שבוואדי. הם הביאו איתם גם את מורדי ועקיבע. גם הם רצו סבתא וסבא. עקיבע ומורדי הביטו בזקנים כאילו רק כעת צצו היישר מתוך המרצפות הרעועות ולגמו את המיץ הוורוד כמו איזה שיקוי מרגיע. הם לא ממש ידעו מה עושים איתם. רק אווה׳לה סירבה לבוא. כששמעה עליהם בפעם הראשונה החווירה ושלא כדרכה פרצה בצעקה מנוזלת, ״דו רוצה, אמא דו מרשה, אמא תכעס.״

הם לא שאלו אותה למה, כי לא שואלים.

עד אז היתה סבתא לינקה שלה הזקנה היחידה שנשארה בעולם. לפנות ערב, בקיץ, כשהחום העז פתח את החלוקים של האמהות והרים להן את השיער במסרקות, והאבות חזרו מלחפש עבודה בעיר התחתית, והילדים ישבו רחוצים בגופייה ובתחתונים נקיים ואכלו סלט במרפסת, כולם הביטו בלינקה: ״תגידי משהו, תספרי משהו, תשירי משהו משָׁמָה…״

איך הכול השתבש לינקה בעצמה לא הבינה. איך גוֹטִינְיוּ, אלוהים שכל כך אהבה, לא הציל את התאום היפה של אגי, שׁוֹנִי. אגי, איך שהיא נולדה, כולם ראו את ההַייבֶּעלֶה,1 הכיפה שנשארה על הראש שלה מהרחם. המיילדת אמרה, ״לינקה מילנר, יש לבת שלך כבר עכשיו שכל, יותר משל האח שלה. ההייבעלה יביא לה מזל גדול. ואת תתחילי לדאוג לקטנצ׳יק שנראה כמו פתיל של הבדלה.״ שניים הם נכנסו למחנה כמו לתיבה של נח, אבל מנגלה רצה דווקא את שוני. לראות איך היופי שלו נראה מהבפנים הוא רצה.

אבל העצב של לינקה לא שינה כלום. במעון־עולים ברחוב טרומפלדור האמינו שהיא הבריחה את מה שנלקח ונשכח בקפלי הפנים שלה, בשערות הלבנות, בטורבן. היא שרה להם שירי ילדות מסלובקיה ומהממלכה האוסטרו־הונגרית. היא שרה על עצי לימבורה ירוקים ותמירים ועל הצוענייה מרינה ועל הסבתא הזקנה והמרושעת עם שלושת ילדיה. היא סיפרה על חתונות וחגים ומטעמים שאבדו, וכולם עצרו את נשימתם, כי ידעו שעכשיו תתחיל לינקה לדבר בלחש, כמו רק לעצמה, על הקיצ׳יטליין, הנערה היפהפייה בעלת שיער הזהב והפס הירקרק ששזור בו, הנערה שריח עשבי בר נודף ממנה.

את מי סבתא לינקה שלה אוהבת יותר, אותה או את הקיצ׳יטליין? לפעמים היא באה אליה בחלומות, מירי רואה את הפס הירוק בשערה ומריחה את העשבים. הקיצ׳יטליין מושיטה זוג ידיים ואומרת משהו בשפה של שָׁמָה, ואולי היא רוצה להזהיר אותה. ואז מירי מתעוררת בתוך שלולית פיפי ויודעת שזה לא משהו שמדברים עליו, שזה שייך לסודות של החושך הסגול.

הקיצ׳יטליין, שזה ילדה קטנה בהונגרית, אבדה אי שם ואין איש יודע עליה דבר. בפניני געגוע נמלאות עיניה של לינקה כשהיא מספרת על קיצ׳יטליין, וידיה נפרשות אליה לאחוז בגופה הצעיר, בשמלתה בצבע האפרסק שבשוליה נתלים תמיד עשבי בר שריחם רענן וחריף כריחה. האם זאת אגדה שלינקה מספרת או חלום ישן שחלמה? איש לא ידע, אבל כולם חשו שהיא מספרת גם על האחד והיחיד, האדם האהוב שאבד להם ואין יודעים עליו דבר.

על הספסל המקולף מתחת לעץ הרימון הזקן, גופה המלא והרך מתנועע, ידיה השחומות אסופות אל שדיה ולראשה הטורבן הצבעוני. למבוגרים האלה, לינקה היא כמו האם המלכה ששרדה את החושך הגדול. ״אח־אח־אח,״ היא אומרת, משקיטה את העצב העמוק שלה, ״זה רק א־קלייניקייט, דבר שטות!״ וצוחקת, ומיליוני קמטוטי צחוק מעטרים את העיניים החומות שלה כמו עיטורי חוכמה עתיקה. ״עד החתונה זה יעבור,״ היא מסיימת בהבטחה, ״ועוד איזו חתונה…״

בזמן שהיא מספרת, אניולה, אמא של מירי, טורקת את דלת הארון במטבח, כל כולה עולה על גדותיה. עור הזית שלה מצהיב ועיניה מצטמצמות לפסים מנומרים של זעם. ברור שבמקום להיזרק למעברה, טוב יותר כיור האבן ומדפי הדיקט שכולם קיבלו במעון־עולים, אבל המטבח המואר והלבן שנשאר שם בסוויניצ׳ה מחכה לה. לשבריר שנייה היא נעמדת לצד שולחן העץ הענקי שסבתא ריזי הכינה עליו את עוגות הגבינה של ימי חמישי. התנור השחור והלוהט קורץ אליה בהבטחה ריחנית, וחום הבצק הפריך פוגש את החך שלה. אם לינקה מלכה זקנה, אניולה מילנר היא נסיכה מנושלת מעברה, נסיכה שהלכה לאיבוד. כל יום במטבח הזה במעון־עולים, אניולה מחכה להורים שלה שימצאו אותה כבר. הם ההורים שלה והם חייבים להציל אותה. הם מסוויניצ׳ה כמו לינקה, ואיך זה שלינקה כאן מספרת את הסיפורים שלה, ומי בכלל זוכר שלינקה ומירל, אמא של אניולה, היו החברות הכי טובות בסוויניצ׳ה? הדמעות שלה נושרות אל תוך הסלט ועל פרוסות הלחם שפרסה לארוחת הערב.

ברגעים האלה היתה מירי ניתקת בעל כורחה מקסם הספסל ורצה אל אמא שלה, עומדת בפתח המטבח ומביטה בה בעיני הדבורה המנומרות שקיבלה ממנה, מלווה את מסע הדמעות של אניולה מארובות העיניים אל הצואר ועד הלב שהולם בעורק הצוואר ובמפתח השדיים שלינקה כל כך לא אוהבת. ״אני מירקה,״ היא אומרת לאניולה בלבה. ״אני כאן, אמא, תסתכלי עלי.״ היא רוצה שאמה תשמע אותה: ״אני כאן, אל תטרקי כל כך, ואל תבכי, ואל תצעקי בלילה.״ אבל אניולה מסתכלת דרכה למשהו לגמרי אחר, ומירי יודעת שאסור להפריע. בשום אופן אסור לזוז או לנשום, בדיוק כמו בצילומי הפוטו של בעריש הצלם, אחרת תיעלם התמונה שאמא רואה דרכה.
*

הסוד על באבי וזיידי נפער כמו פצע של מוגלה, וביום הכי חם שהאנשים זכרו במעון.

אבא חזר למנוחת צהריים מהעבודה שלו בשוק הירקות שבעיר התחתית, והחביא את עצמו מאחורי העיתון המנוקד במספרים ובאותיות. מירי עמדה בצד השני ולא ציפתה שישאל או שיגיד לה משהו. במעון היו הרבה דיבורים על אבא שלה, היא ידעה קטעי דברים על אנשים שהציל והחביא. בדמיונה ראתה אותו נוסע ברכבות שטסות בחושך ונפגש עם אנשים במגבעות שחורות. אבא יחצה אוקיינוסים של אש כדי להציל אותה ולהחזיר אותה לחדר הזה, אבל מיד אחר כך הוא יחזור לעיתון שלו. אביה לא נראה לה ממשי. הוא היה עשוי משתיקות ומאיסורים.

ודווקא כעת הזדקף אבא באחת לקולו ההיסטרי של אבא של עֲקִיבֶעֶ: ״אַ שְׁלַאנְג, א שלאנג, נחש!״ פניו הפכו דרוכים כאילו נענה לסיסמה סודית שהשילה ממנו בבת אחת את כישוף המספרים והאותיות, והוא חזר להיות בניש הנועז של שעת הסכנות. הוא פנה בחדות אל מירי, לא נותן את דעתו על כך ששניהם נמצאים בבית, ״מרים, חזרי תכף ומיד הביתה, יש נחש בחוץ,״ ומבלי להעיף בה מבט נוסף מיהר אל לינקה ודודה אגי שגרו בצד השני של החצר.

הנחש עורר את האנשים מתנומת הצהריים והם רצו החוצה אל המשטח היבש שמאחורי הבניין של לינקה. אבא של עקיבע ואבא של אווה׳לה כבר ניכשו עשבים וענפים, גורפים ועורמים אותם מסביב לנחש. הרב זייטנר לחש לעצמו תוך נענועים ועצימת עיניים, ״והוא ישופייינו עקב, והוא ישופייינו.״ כולם התאספו שם, מתנשמים. כמו באיזה טקס עמדו כולם סביב, כל אחד עם הנחש שלו ועם הזיכרון שלו, מנופפים בזרועות כדי להרחיק את העשן של האש שכבר הוצתה.

גניה, אמא של עקיבע, לחייה אחוזות היטב בין אגרופיה, התרעמה: ״שככה נחש יסתובב חופשי איפה שיש ילדים! זה לא מספיק מה שכבר עברנו?״ הנחש היה הסכנה בכבודה ובעצמה, שמול העיניים הפקוחות שלה העזה לחדור למעון. היא בשום פנים ואופן לא יכלה לסלוח לו. אמא של מורדי עמדה בכל רגע להתעלף: ״מה זה פה, אֱגִיפְּטוּס? דבר כזה לא היה יכול לקרות שם, בבית.״ אבא של מורדי מחה את הפיח והזיעה מהמצח שלו ולחש ברוֹך לאמא של מורדי: ״ועוד איזה נחשים היו שם. די, מרתושקה, לא לפני הילד.״ ואבא של מירי ניסה לתחום את היצור המזדהר בתוך המעגל הבוער בשתי ידיים לבנות.

היצור רקד ריקוד מסתורי בתוך מעגל האש, העיניים הצהובות הביטו במירי. לעולם לא תוכל לשכוח את הדרקון הזה שרקד בתוך הלהבות. היא שאלה את עצמה אם מאוד כואב לו, אם הוא בוכה עכשיו, ולבה נכמר. היא חיפשה את יודה – דווקא כשמפחיד ומעניין ומסוכן, לאן הוא הלך?

ואז, בדיוק אז, הגיעו זיידי ויודה. זיידי ענק בגופייה אפורה ומיוזעת, פיו מכווץ מסביב למקטרת שלו כאילו הוא עדיין מחזיק מסמרים בפיו, ויודה לידו בבלוריתו הלוהבת והפרועה כאילו אחזה בו אש המדורה. ״אז לשם הוא הלך, לקרוא לזיידי. אז הוא בכל זאת האמין בסוף שזיידי יוכל להציל את המעון.״ יודה עמד מאחורי זיידי, מביט במירי בגאווה מהצד השני של עיגול האש. לילי, אמא של יודה, מנפנפת את העשן בתנועות נמרצות מהשיער האדום שלה. היא צוחקת ונראית כאילו היא חלק מהמדורה. ״תראו,״ היא אומרת, ״תראו את…״

כולם הסתכלו בזיידי וביודה, שמעו רק את האש מתפצפצת סביב הנחש הנשרף, ואז הגיעה הצרחה. הצרחה של מגדה, אמא של אווה׳לה, היתה מפחידה הרבה יותר מהשלאנג. היא נעמדה בחלוק הפרחוני הדהוי ופרום הכפתורים שבו הסתובבה כל הימים ובשערה המדובלל, מול אמא של יודה המופתעת, וחרשה את האוויר בצעקות שכמו יצאו ממקום נסתר בחלוק שלה: ״מאיפה הוא הביא אותו? מאיפה שהג׳ינג׳י הפרחח שלך והילדה הזותהי מביאים לכאן את כל החולירות שלהם?! כל היום הם מסתובבים הילדים האלו כמו חתולים, כל היום מחפשים את הצרות בשביל להביא אותן הנה,״ היא לא הפסיקה לצרוח. העיניים שלה יצאו מהחורים, עיניים ירוקות כמו של נוצי החתולה המטורפת. אווה׳לה הצטנפה ליד הסוכה, ראשה תחוב בין הברכיים, מתנדנדת וממוללת תלתל. מגדה לא הפסיקה לצרוח. ועכשיו נפנתה לזיידי, כפופה לעברו כמו מכוונת להכות ישר בלבו: ״לך, לך מפה. לך הביתה. מֶן הֹוזָה, קישטה. לך. אמרתי לכם אתם לא באים לפה אף פעם, לא באים לפה, כבר אין לכם פה בת ואין לכם נכדה. אין. אין.״

אמא של מירי, שאף פעם לא סבלה את מגדה שמזניחה ככה את אווה׳לה, רק חיכתה להזדמנות: ״הילדה הזותהי? מה זאת אומרת הילדה הזותהי בבקשה? ככה את מדברת על מירקה שלי?״ היא התקרבה למגדה עד כדי סכנה. כולם שכחו את האש ומירי חיפשה את לינקה בעיניים מבוהלות, אבל אמא שלה המשיכה: ״תאמיני לי שיותר טוב שהיא תסתובב כמו ילדה נורמאל עם החתולים ולא תתנדנד פה כל היום כמו הילדה שלך עם הנזלת, כמו איזה חוּדִינְקָה, מסכנה, לא עלינו, מהמחנה…״

נהיה שקט. אף אחד עד עכשיו לא העז להגיד דבר כזה לאמא של אווה׳לה. דודה אגי העיפה מבט נוזף באניולה ומיהרה לחבק את מגדה הרועדת. אגי היפהפייה ומגדה הסמרטוטית היו חברות, אף אחד לא הבין למה. עכשיו אמא של מירי צרחה: ״לכו־לם יש צרות,״ היא הסתובבה כמו על ציר והצביעה סביב, ״כו־לם מסכנים נעבעך ורק אצלי הכול בסדר. לא, אם אני שמה לי רוז׳ זה לא אומר שאני בסדר. זה רק עוזר שלא יראו את השחור בחוצה. שתשים גם היא קצת רוז׳ ושיהיה פה שקט ממנה. אפשר לחשוב שאני הגעתי לפה ישר מהבית־הבראה.״ היא הביטה באגי בזעם: ״מה את מחבקת אותה, לא שמעת איך היא מדברת על מירקה שלך?״

״מה קורה פה?״ אבא של מירי הביט סביבו בחומרה כאילו נחת הרגע מכוכב אחר. ״קודם כול אני מבקש להתרחק מהאש. מה זה כל הצעקות אני לא מבין. מרים, מה את עושה כאן?״ אמא של מירי נעמדה מולו, צוענייה פרועת שיער, פצועה, מגירה עליו זעם סמיך: ״בוקר טוב לתלמיד־חכם שלי, מה אתה לא מבין? שגם אם אני אמות פה לידך, גם לא תבין, שאולי רק אם ידליקו לי מדורה על הראש, אולי אז בכל זאת תבין?״

למרות האזהרות של בניש, לינקה יצאה וניסתה להרגיע את אניולה. ״שיהיה לך קצת לב,״ היא התחילה להגיד, אבל אמא של מירי דחפה אותה: ״לב? למי פה עוד יש לב? מה קרה, הביאו לה את האבא שלה לשְׁמַאטְקֶעלֶע הזאת, לסמרטוטה הזאת. מה היא צורחת מה, איזה אסון נורא קרה לה? אני הייתי צורחת ככה אם היו מביאים לי את אבא שלי?״ הדם של אמא סער מתחת לעור הזית שלה, והיא דחפה ממנה והלאה את לינקה. מגדה אפילו לא שמעה אותה. היא נחלצה מחיבוקה של אגי והמשיכה: ״מי ביקש שהילדה הזותהי של המילנרים והג׳ינג׳י הזה יעשו לי טובות? למה הביאו לי אותו לפנים שלי?״ היא צרחה לתוך פניו של זיידי. הוא ניסה להגיד לה משהו, ״מַיין קִינְד, ילדה שלי, תשמעי אותי רק לרגע…״

״כבר שמעתי אתכם מספיק!״ מגדה קולה ניחר, ״אותך ואת האמא, וזה מה שקרה לי, אִישְׁטֶנֶם, אישטנם, אלוהים.״ היא פערה את החולצה, מראה לזיידי את הלב שלה: ״זה ריק בגלל ששמעתי. איך אמא ואבא יכולים להגיד לילדה שלהם לעשות דבר כזה?״ מגדה דפקה על הלב שלה והוא נשמע חלול. ״גם אותי הייתם נותנים? בטח שכן. כי זה מה שעשיתם לתינוק שלי. שרק יהיה שקט זה למה. העיקר שלא ימצאו אתכם, זה למה. אוי כמה שאני טיפשה.״ אגי מחזיקה אותה וגם לינקה וגניה. הבכי שלה מוזר כאילו בלעה מסור. ״הלוואי שאני הייתי מתה שָׁמָה, למי יש כוח לכל זה…״ היא גוחנת אל זיידי שעכשיו כולם יודעים שהוא אבא שלה משָׁמָה, ויוצאת לה מהאף נזלת ירוקה וארוכה כמו לאווה׳לה, והיא מתיזה מולו את הקישטה שלה.

אבא של אווה׳לה מנסה לסדר לאשתו את החולצה, מחליק לה את השיער, מנגב את הנזלת, מסתכל לצדדים: ״תחשבי שהילדה כל הזמן שומעת, תחשבי גם על אווה׳לה שלנו. מספיק גם ככה היא עצבנית. די,״ הוא מרחיק אותה בעדינות לאט־לאט ממעגל האש שהולך ודועך. האנשים התפזרו בשקט. ״בוא הביתה, יודינקה,״ מתרוננת לילי, ״יש מקרוני וסלאמי לארוחת ערב.״

״בואי, נלך לגדר,״ אומר יודה למירי, מחלץ עצמו בזעם מידיה של אמו. מירי רואה כמה הוא מאוכזב. אפילו המקרוני עם הסלאמי של אמא שלו לא מעניין אותו. גם לה יש גוש בגרון ולא מהעשן. באפלולית הבטוחה של עולם שרק חציו מואר, הם לוחצים אל חזם שני גוזלים רכים שזה עתה הצילו. ״אל תהיה עצוב, יודה,״ היא מלטפת את הגוזל שלה, ״אתה לא אשם שהם לא רצו את זיידי. ובתור עונש הם ימשיכו לבכות כל הלילה לאמא שלהם.״
*

ב״פינק״ מעושן ומחניק כתמיד, ומירי מנסה שוב להבין מה היא מוצאת בחדר הצפוף הזה, שריח של שינקן ושניצל מטוגן אופף אותו, והיא נאלצת לחפוף בכל פעם כשהיא חוזרת. חוץ מהגולש ואולי ההרינג בתפוחי העץ ובשמנת שעברי אוהב, אין שם משהו שהיא באמת רוצה לאכול ושום מנה לא עומדת בתחרות מול הבישול של אמא. מירי לחצה את פניה אל השמשה והביטה החוצה. רחוב קינג ג׳ורג׳ היה נטוש והרוח גלגלה עלים וקרטוני מזון שהאנשים השליכו לצד פחי האשפה. העלים הזכירו לה רחוב באירופה. היא אהבה את אירופה. כולם אוהבים את אירופה. גם אלו ששונאים אותה, כמו אבא.

איך אפשר שלא להתגעגע לצבעי הסתיו, לפנסים שכמו צומחים מתוך האספלט, למרפסות הכבדות שלא ממהרות לשום מקום, שראו תהלוכות ופרעות והַמְלָכוֹת והעלאות על המוקד, ויעמדו שם עד קץ הימים. איך אפשר שלא להתגעגע לתחושת השייכות כשמניחים רגל אחרי רגל על מרצפות עתיקות שמוליכות אותך בבטחה. נשמתה מכירה את הסמטאות ואת השעות האפורות והקולות והמלמולים והמאפים שבחלונות בתי המאפה. חלק ממנה רוצה להתקבל שם מחדש וחלק ממנה שונא ונרעד מכל פיסת פסי רכבת שם, מכל שלט ״האלט״. אירופה שלה היא בירושלים, קרטונים מסתוללים באין מפריע, פנסים רעועים ודקיקים ושבורים, מאחורי השמשה של ״פינק״.

מירי ממוללת את הלחם הלבן, משחקת בכף ומספרת לעברי על השמלה השחורה ומביטה בו בעיניים שואלות. רואה את העייפות הגדולה על פניו, ועדיין לא יכולה להביא את עצמה לשאול אותו על היום שלו. רואה איך שפתו העליונה נרעדת בניסיון לעצור בעצמו ולהקשיב לה, ומתרגזת: ״תגיד כבר מה מעצבן אותך ודי.״ הוא מתחיל – ״באמת שלא בא לי לריב, מירנדה,״ והיא קוטעת אותו: ״אל תקרא לי מירנדה עכשיו.״ קולו מתחדד: ״אל תגידי לי שאת עוד פעם רוצה לברר על הקיצ׳יט הזאת.״

״קיצ׳יטליין. קי־צ׳יט־ליין. לא קשה לזכור.״ היא משחיזה קול. ״עד היום היא באה אלי בחלומות עם הריח שלה…״

״ואם את חולמת עליה זה אומר שאת צריכה לרוץ שוב לפריז לחפש אותה? איפה, במדור לחיפוש קרובים? תגידי, אתם לא מומחים שם ב׳עמך׳ לעבוד עם חלומות? זה לא קצת קונקרטי והזוי לנסוע?״

קונקרטי והזוי, הוא לא יכול לנסח את זה טוב יותר. מירי נוברת בכעס בגולש: ״אולי הקיצ׳יטליין מנסה להגיד לי משהו כל השנים, היא כמו קול בנפש שלי. אולי יש סיפור לא סגור שאני נקראת להבין? מה אני יודעת. אל תסתכל עלי ככה! בשבילך – מי שמת מת, וזה סופי, אבל לא בשבילי, ויום אחד נינה ואורי לא יוותרו לך. הם ישבו עליך חזק וירצו לשמוע על אמא שלך. מזל שיש להם את אחותך ואת דודה מינה הנודניקית. כל אחד רוצה לדעת מה הסיפור שלו.״

עברי כל כך עייף, הרי רק חיכה לאיזה ערב שקט איתה. ״מה זה קשור?״ הוא מתחיל. ״זה קשור,״ היא קוטעת אותו, ״זה קשור כי היא חוזרת אלי כל השנים בחלומות, ותמיד יש קולות וריחות מים ועשבים חריפים. אני בטוחה שדודה אולגה לא סיפרה לי הכול כשהייתי אצלה אז בפריז. אולי לא ידעה הכול, ואולי לא סיפרה הכול. זה בגנים של ניצולים לא לספר.״ היא משלחת בו מבט נוזף, ״שנים שאני מדברת עליה ואתה לא קולט כמה היא משמעותית עבורי. ועכשיו השמלה הזאת שוב…״

חסר אונים אל מול הלהט שלה הוא מנסה להבין: ״אני באמת מאמין לך, מירנדה,״ והיא ממשיכה: ״לפי השיער עם הפס הירוק והדיבורים על עשבים, אני יודעת בוודאות שהקיצ׳יטליין שסבתא לינקה בכתה עליה ואני חולמת עליה היא אותה בֶּלָה שעליה סיפרה לי דודה אולגה. מה היא רוצה ממני? ולמה השמלה הזאת חוזרת אלי? ולמה הבֶּלָה הזאת, הקיצ׳יטליין הזאת, הופיעה מעל לחופה שלנו? אל תצחק ממני שוב, עיבי, די, היית שם איתי מתחת לחופה, אני לא ממציאה. אז אולי אני באמת צריכה לנסוע שוב לפריז, לדבר עם אדלין. היא הרי היתה ילדה בשואה, היא בטח זוכרת דברים. כשהייתי שם היא התלחשה כל הזמן עם דודה אולגה וזה עצבן אותי ואת אווה׳לה. אולי עכשיו היא תוכל בכל זאת למלא לי איזה חור. בת כמה היא צריכה להיות עכשיו, שישים ואחת? מפחיד. עוד מעט גם היא תמות עם הסיפור. עיבי, אני חייבת לנסוע.״

הוא מביט בה מבעד לעשן. באמת דחוס פה לאללה, הוא חושב והכעס גואה בו. העומס במחלקה מכריע אותו, רצה לספר לה, לקטר קצת. אבל היא לא שם. לשנייה תוקף אותו רצון לקום, לנטוש אותה ליד החלון ולהסתלק. בשנייה הבאה הוא נכסף לאסוף אותה אליו ולערסל אותה. הוא חשב שאחרי שיינשאו היא תהיה ירושלמית חילונית לכל דבר והדחף שלה לחפש יירגע ויניח ראשו בחיק החיים החדשים שמצאה. אבל זה לא קרה. היא כל הזמן בין שני עולמות, מורדת באבא שלה ובאלוהים שלו, ורדופה מסיפורי השָׁמָה שלה. כל הזמן קדימה ואחורה כמו בריקוד גורלי, קדה ואוספת דברים מהעבר לתוך ההווה והופכת אותם לחיים. כאילו לוקחת צילומי שחור־אפור מהאלבום של ההורים שלה והופכת אותם לצילומי צבע.

עברי שיחק בכף ובקערת הגולש הריקה. לעולם לא אוכל להבין אותה באמת, חשב בייאוש. הוא הביט אל תוך עיניה המוזרות שניבטו אל הרחוב החשוך. הן נראו עדיין כמו צמד דבורים פראיות, נרגזות, כמו אז, כשהכו אותו באלם על סף הדלת של הילי, עד שנצמד למשקוף שלא ימצא עצמו נהדף מכל המדרגות מעוצמת הזרות. מעודו לא ראה עיניים כאלה, שכעת הזהיבו וריצדו על רקע השיער השחור והסמיך שפסי נחושת מוזרים בהקו מתוכו, ושכבר נוספו להם ריצודי כסף. הוא נשען לאחור, מנסה להיזכר איך הגיע לשם, אל סף דלתה של הילי.

הילי צלצלה והודיעה שיש מסיבה וחסרים לה בנים: ״ואתה עוד חייב לי מהמסיבה בשארם, ד״ר פיאמנטה.״ עברי לא אהב מסיבות, במיוחד לא את אלה בשארם, עם האופוריה ותחושת הכוח המטורפת של אחרי המלחמה. הוא חסר את דוידי, הליצן של התיכון, השכן ממול וחבר הילדות משכונת בקעה, שבלעדיו ירושלים לא מה שהיתה. ואת עמי, שהיה איתו בגן חנה ואיבד את ידו הימנית והכול הלך קיבינימט יחד עם היד. השכונה בבקעה נמלאה צללים שהצטרפו לצל של אמו המתה, ועברי העדיף לשמור מרחק. מוזיקה קלאסית מהטרנזיסטור במרפאה הרגיעה אותו וזה הספיק. הילי ואווה׳לה לא שכחו לו את זה. הן חשבו שבתור ירושלמי הוא יכול להפגין קצת יותר סולידריות וגאוות יחידה. ההסתגרות הקיפה אותו בהילה קודרת ורומנטית שהוא נהנה מתוצאותיה. אפילו עכשיו, מול מירי ב״פינק״ המעושן, הזיכרון הזה מעלה חיוך על פניו.

״אז מה מצחיק, תשתף אותי?״ מירי מסתקרנת, עיני הדבורה שלה נעוצות בו. ״סתם, פתאום נזכרתי בערב המטורף הזה שלנו, על המרפסת, לא יודע למה.״ עברי אוסף את שתי כפות ידיה בתוך שלו במחווה שתמיד אהבה. ״יש משהו שאתה רוצה לספר לי, למה הנוסטלגיה פתאום?״ דורית המתמחה שלו עוברת בראשו לרגע, והוא נאבק במדקרת אשמה חדה וקצרה: ״את חייבת לפרש כל דבר,״ הוא מושך את ידיו בחזרה. ״אל תכעס, סתם צחקתי. ואל תגיד שלא קורה כלום,״ היא מרצינה, ״כי דווקא כן קורה, תודה בזה, אני לא ממציאה סתם. תזמין לנו משהו חם?״

עברי מזמין סיידר תפוחים רותח, אין לו כוח לסשן נוסף. הוא עייף והיא קשה לאללה, כל השאר שטויות. הכול יעבור, הוא חושב, אנחנו פשוט צריכים להירגע. פוקס וזמיר יחזרו ואקח כמה ימים חופש. מזל שדורית לא נסעה. איתה שום דבר לא מסובך, רק מחכה למוצא פיו והכול נעשה.

כל הדרך הביתה הצמידה מירי את לחייה אל זגוגית החלון, עברי נהג בשתיקה. הם חלפו על פני כיכר השבת, חצו את שכונת מעלות דפנה, ועברי עדיין שתק. זה לא השמלה השחורה, זה אנחנו, חשבה מירי, קורה לנו משהו שתמיד קורה רק אצל אחרים. אולי באמת כדאי שאתרחק קצת, אולי השמלה השחורה היא רק סימן. בצומת הגדול של שייח׳ ג׳ראח, פקק ענקי. ניידות צפרו במרחק, ואמבולנס יילל בהיסטריה. ״רק לא איזה פיגוע עכשיו,״ עברי מצמץ בעיניו בעייפות. מירי לכסנה מבט לעברו. עצם הלסת שלו קופצת במתח. בסתר לבה קיוותה להיתקע איתו במכונית, פיגוע או לא פיגוע. איך יכלה לדבר רק על עצמה כל הערב? איך לא שאלה אותו על העבודה? שני הקולגות שלו מהמחלקה נסעו לכנס והכול עליו. איך שכחה. ״אתה הרוס לגמרי, רוצה שאחליף אותך?״ אמרה ברכות.

״מה פתאום, רק ישתחרר קצת, ואנחנו כבר בבית.״

המילה ״בית״ נסכה במירי שלווה. סתם נדמה לי, חשבה, אני מקצינה הכול. שומעת יותר מדי בעיות מהמטופלים ומשליכה עלינו. אבל למה הוא שותק? ולמה הזכיר פתאום את הערב שבו נפגשנו?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האורחים יבואו לך מלמעלה”