׳יא בינתי, יא בינתי, איז'אי ראדי!׳ (בתי, בתי בואי לשם!) צעק אביה של ברוריה, מכוון אותה למקום מחסה מפני הפגזים […]
1
כי לא עזב הללויה כי חסדו עלי סבב
(פיוט שכתב הרב מקיקץ שלי, סבה של ברוריה מגאוני ג’רבה)
היא שכבה במיטה, בוהה באוויר בעודה מוקפת בספרים שכתבו אביה וסבה.
“אימא, מה קרה?”
היא לא הבחינה כי ילדיה שבו מבית הספר.
“נזכרתי במה שקרה לנו בג’רבה,” ענתה, מבטה מוסיף להיות נעוץ בתקרה.
“אתם יודעים שגם אלינו הגיעו הגרמנים הנאצים, כן?”
“מה? לא, לא ידענו.” השתוממו ילדיה, מביטים זה בזה כלא מאמינים.
“לא מלמדים אתכם בבית ספר?” ספק קבעה, ספק שאלה.
הנאצים הגיעו לג’רבה בשנת 1943, הם הסתובבו חמושים ברובע היהודי הגדול “חארה אל כבירה”, כשהם מחרימים את כל מקלטי הרדיו.
פחד ואימה שררו באי. בשבת פרשת תרומה בשעות הבוקר הגיעו שתי משאיות לבית הכנסת “הכוהנים” שברובע הגדול “חארה כבירה”, שם מתפלל רבי משה כלפון הכהן. מהמשאיות ירדו חיילים נאצים ודרשו באיומים כופר נפש של 50 קילוגרם זהב, תוך 3 שעות בלבד, אחרת ישחטו את כולם.
בחוכמתו ענה להם הרב משה כלפון הכהן כי אינו יכול להיענות להם, עד שלא יביא את הדברים לידיעת אחיהם שברובע הקטן. הרב, שהבין שהמדובר הוא בשעה שבה יש צורך בפיקוח נפש, נסע איתם בשבת אל הרובע הקטן. תפילת השבת ברובע הגדול הופסקה. הקהילה הייתה בחרדה גדולה.
באותה שעה יצא הרב רחמים אל הרחוב כדי לאסוף את הזהב. אסף ובכה. הוא הצליח לאסוף רק 43 קילוגרם. הגרמנים נתנו לקהילה ארכה של 24 שעות להשיג את יתרת הזהב. בלית ברירה הוזעקו בלילה צורפים יהודים שנתבקשו להתיך את הזהב ולערב בו נחושת כדי להגיע למשקל הנדרש.
למוחרת התעוררו היהודים לקולות של מטוסים מכל עבר. פיצוץ אדיר נשמע באי. האנגלים והאמריקנים תקפו.
הזיכרון סחט את כוחותיה והיא ביקשה לנוח. הילדים יצאו, מותירים אותה מזמזמת חלושות:
“כי לא עזב הללויה כי חסדו עלי סבב.
מוני רבת, צררוני סבבוני בכל פינת תבל אשר פזרוני. לולא מנת חלקי שומר פלטת עמו כמו אישון בת תמיד אותם לא עזב הללויה.
שומרי צילי מן העולם ועד עולם. הלא זה לי כאלפיים גולה נכלם, צורי אלי, מעין כל חי נעלם. מיצרי הוא גואלי.
פודי משטי כזב הללויה.
חזקי, אמצי ושמחי כי הנני בא. ארצה ארצי אשיב שבות אהליבה. לך בן פרצי, ייכנס חולת אהבה,
אז שמי תעריצי הללויה”.
עיניה נעצמו אט אט…
הבוקר הפציע על האי ג’רבה, “אי גן העדן”, הדקלים הירוקים בוהקים על רקע צהוב המדבר.
ברוריה פסעה בסמטאות הצרות, מקשיבה לציוץ הציפורים. ריח התאנים על העצים התערבב בריחם המתוק של התמרים, וענפי הזיתים נעו ברוח כאומרים: “סבאח אל חיר”. מפעם לפעם עצרה ברוריה ושאפה את ריח היסמין שעלה מהחצרות. בתי האבן לבנים, קשתות אבן תומכות בכיפות הבתים וכחול החלונות מתמזג עם הים והשמיים.
השוק המה ותסס וסוחרים על גמליהם נהרו אליו. מוליכי חמורים גערו בחמוריהם וכיוונו אותם בעזרת בעיטות קלות באפיהם. צעקות הרוכלים נמהלו בנעירות החמורים ובחרחור הגמלים. ברוריה פסעה בינות לחנויות הצורפים, דרך מוכרי הערק ומשם לרחוב היהודים.
מבית המדרש הקטן שבקצה השוק נשמעו קולות המתפללים אשר השכימו לתפילת השחרית. היא נכנסה בשקט ועמדה בקרן זווית.
משסיימו ישבו המתפללים להאזין לסבה, הרב מקיקץ שלי. הוא נהג להתיישב ליד שולחנו ולחדש להם חִידּוּשׁים. סבה שהבחין בה נופף בידו והזמינה להיכנס. יראת כבוד מילאה אותה. היא פסעה אליו ולחשה לו כי הביאה לו את מזונו. הוא הנהן והניח את ידו על ראשה: “ישימך ה’ כרחל וכלאה…”
“אמן,” ענתה בלחש.
בדרכה חזרה דילגה בין אבני הרחוב, ריחות התבשילים נמהלים בריחות היסמין. נשות האי שקועות בעמלן תלו את הכביסה על חומות החצר, ילדים שיחקו מסביב לבתים ישנים עטורים בצמחייה טרופית. קרני השמש זהרו עַל כָּתְלֵי הבתים ורקדו עַל הגגות.
יהדות ג’רבה נחשבת אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. לפי מסורת מקומית, יהודים כוהנים הגיעו לאי בימי שלמה המלך יחד עם יורדי ים פיניקים, וכן לאחר חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה”ס, כשהם נושאים עימם את אחת מדלתות בית המקדש, ולכן ג’רבה נקרא “עיר הכוהנים”.
עזרא הסופר הגיע לאי ג’רבה לפני בנייתו של בית שני, במטרה להעלות לארץ ישראל לוויים שהיו חסרים לתפקידי המקדש. הלוויים תושבי האי סירבו בטענה כי הבית השני ממילא ייחרב. בתגובה לסירובם עזרא קללם שלא יזכו להשלים את שנתם. בעקבות קללתו רבים מהם מתו והנותרים נמלטו לארץ.
ליישוב היהודי באי שתי קהילות, האחת “חארה אל כבירה” (הרובע הגדול החשוף יותר למודרניזציה) סמוך לנמלו הדרומי של האי, שבה בני הקהילה הם מבני שבט זבולון והגיעו למקום כבר בימי שלמה המלך.
השנייה היא “חארה אל זגירה” (הרובע הקטן השמרן יותר) שבה התיישבו יהודים בני הכוהנים.
שני הרבעים נחשבים קהילה אחת ומתנהלים כך, הן בחיים הפיזיים והן בחיי הרוח היהודיים, למרות שכל אחד מהם מושפע במידת מה מהאזור ומהסביבה שאליה נחשף.
יהודי ג’רבה הצליחו לשמר את תרבותם המסורתית ועד היום הם מקפידים בשמירת מצוות תורת ישראל ומכלול פרטי ההלכה היהודית. בג’רבה כעשרים בתי כנסת ושתי ישיבות: ישיבת “אור תורה”, וישיבת “רבי אברהם” המיועדת למצטיינים. כמו כן, פועל באי בית ספר יהודי-פרטי: “תורה וחינוך”.
____________
מקורות:
ויקיפדיה – עיין ערך יהדות ג’רבה:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A A_%D7%92%27%D7%A8%D7%91%D7%94
