החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הנשק: אזמל, סיפורו של רופא צ'צ'ני תחת אש

מאת:
מאנגלית: מרב מילר | הוצאה: | 2006 | 340 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

69.00

רכשו ספר זה:

1994. ערב המלחמה הראשונה בצ'צ'ניה נוטש ד"ר חסן באייב בן ה 31 קריירה מזהירה של מנתח פלסטי במוסקווה וחוזר למולדתו. שם, בתנאיםֿ לא תנאים, הוא מסכן את חייו בטיפול מסור הן בלוחמים צ'צ'נים הן בחיילים רוסים, אך בעיקר באזרחים. דבקותו בשבועת היפוקרטס אינה לרוחם לא של הקיצונים הצ'צ'נים ולא של הצבא הרוסי, והואנאלץ בסופו של דבר להימלט מצ'צ'ניה ולמצוא לו מקלט מדיני בארצות הברית.

סיפורו (האמיתי) מנפץ את תדמית הצ'צ'נים כ"עם של טרוריסטים", ומהווה עדות

ראייה נדירה לזוועות המלחמה בצ'צ'ניה.

באייב, שנולד למשפחה מוסלמית מסורתיתמרובת ילדים, מתאר את הווי החיים הצ'צ'ני ואת המנהגים המקומיים, אגב סיפורו האישי על אודות החינוך הקפדני שקיבל בילדותו, על מאבקו להתקבל לבית ספר לרפואה חרף האפליה בברית המועצות נגד הצ'צ'נים, על חודשי הלימוד הראשונים שנאלץ להעביר באולם המתנה של נמל התעופה יחד עם מחוסרי הבית, וכיצד המשיך בד בבד

עם הלימודים לטפח קריירה אתלטית בג'ודו ובסַמבו ) באייב הנו אלוף העולם בסמבובקטגוריית המשקל שלו לשנים 2001 ו 2002)

כ'נאמן זכויות אדם', ומאז בשנת 2000 הוכתר באייב על ידי ארגון Human Rights Watchהוא פועל להעלות על סדר היום העולמי את ההפרה הגורפת של זכויות אדם בארצו.

"תיאור מרגש, כובש ודרמטי באמת של אומץ רב ושל סבל אנושי אדיר שנגרם לעם הצ'צ'ני עקב פלישה ברוטלית שהקרמלין מתמיד בה באכזריות והמערב במכוון מעליםממנה את עינו") זביגנייב בז'ז'ינסקי, לשעבר היועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות הברית(

"חושפני ומרתק… בלתי רגיל… תיאוריו של באייב את אופי הטיפול הרפואי והכירורגי בארצות הברית בהשוואה למה שחווה בארצו, הם כשלעצמם סיבה לקרוא את הספר"

(ד"ר מארק פילד, (New England Journal of Medicine

"נשק האזמל" מותיר את הקורא בתחושת יראה נוכח אומץ לבם של אנשים פשוטים בנסיבות חריגות ומשום מסירות נפשם".

(South Florida Sun-Sentinel)

"חסן באייב החזיר לצ'צ'נים, אשר אחרים תיארו כטרוריסטים, צלם אנוש. הנשיא פוטיןמנסה להשוות את מאבקה של רוסיה בצ'צ'נים למערכה שמנהלת ארה"ב נגד אל קאעדה. מי שקורא את האוטוביוגרפיה המרגשת הזו יתקשה לראות את המצב בצורה פשוטה כל כך".

(Publishers Weekly)

מקט: haneshekizmel
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

פתח דבר

לילה אחד בסתיו שנת 2000, התעוררתי מחלום רע שפקד אותי תדיר בעת המלחמות בין רוסיה לצ'צ'ניה. בסיוט הזה ראיתי את הפצועים מוטלים על הקרקע, ודם פורץ מפצעיהם כמו מים מסכר; הם הביטו מעלה, מתחננים שאציל אותם.

"שימו את החוסמיֿעורקים", צרחתי. "יותר חזק! יותר חזק!" ועדיין הדם זרם. "יותר חזק! יותר חזק!" – והדם המשיך לצאת. בייאוש קראתי, "הם ימותו אם לא נעצור את הדימום!", ואז, באותו חלום, ראיתי נחשים זוחלים לעברי, לשונותיהם שלוחות ולוחשות, מנסות להכישני. נמלטתי. הם השיגו אותי. קפצתי מעליהם, אבל הם המשיכו להתקדם לעברי, כורכים את עצמם סביב קרסוליי. מה הם רוצים ממני? נשבעתי שעשיתי כל שהיה בכוחי לעשות. כאשר התעוררתי באותו בוקר בניוֿיורק, חשתי חולה.

"אתה נראה זוועה", אמר ויקטור, חבר שהתארחתי אצלו. התוודענו זה לזה כמעט עשרים שנה קודם לכן, בבית ספר לרפואה ברוסיה.

בהיתי בפניי במראת חדר הרחצה. את אותו גוון חיווריין ראיתי על פני הפצועים כשעבדתי כמנתח בזמן מלחמות צ'צ'ניה עם רוסיה. חשתי קור ודביקות לחה וחשדתי בכיב מדמם. בחודשים האחרונים הוא התפרץ פעם או פעמיים, אך לא בצורה כזו. או שמא הפצע הישן בבטני נפתח מחדש. חבריי מניוֿג'רזי נסעו לניוֿיורק לאסוף אותי לביתם. כל היום ניסיתי להשקיט את הכאב בעזרת הליכה, אולם לבסוף, בסביבות שש בערב, הזמינו חבריי אמבולנס והובהלתי לבית החולים הקרוב בסאמיט.

בעת המלחמות בצ'צ'ניה, ידעתי שאני יכול כל רגע למות, ולכן נהגתי לשמור בכיסי פיסת נייר ששמי וכתובתי רשומים עליה. תמיד התפללתי כי מי שימצא את גופתי ייקח אותה לקבורה בעיירת הולדתי, שכן שהקוראן מצווה עלינו לקבור את המתים בתוך עשריםֿוארבע שעות.

מה שהדאיג אותי כעת היה לא כל כך המוות, כמו המקום. מי ישלם עבור החזרת גופתי מארצותֿהברית לצ'צ'ניה? אפילו אם היה אי מי נכון לדאוג לסידורים, פקפקתי בכך שהרוסים יתירו להעביר את גופתי לצ'צ'ניה דרך מוסקווה. רציתי להיקבר בעיירה שבה נולדתי – לצד הסבים והסבתות שלי, דודיי ודודניי בבית הקברות הקטן באלחאן קלעה שליד גרוזני, עיר הבירה. רציתי להיות סמוך ובטוח שכל אימת שאנשים יעברו ליד חלקת הקבורה, הם ימללו בעדי תפילה.

בשעה ששכבתי על מיטת החולים בחדר המיון, הפכתי יותר ויותר נסער: נראה היה שלאף אחד בבית החולים הזה לא בוער שום דבר. כל שהסגל הרפואי עשה היה לשאול שאלות. שום משככי כאבים, אף לא בדיקה אחת של לחץ דם, דבר לא לעצור את הדימום. מַרֶט צַרנָאיֵיבָה, ידידה צ'צ'נית, התנדבה לשמש לי מתורגמנית. שמעתי אותה מדברת עם האחיות. לו דיברתי אז אנגלית, אולי הייתי חש יותר שליטה במצב. אולם בלי השפה הייתי חסר ישע כילד, הגם שהייתי רופא.

מַרֶט חזרה ואמרה לי להירגע, אבל שכחתי כיצד עושים זאת. בשנים האחרונות, בעת שניהלתי בית חולים בזמן מלחמה, חייתי בהילוךֿיֶתר. חיים ומוות היו תלויים בדקה אחת ויחידה. בתחילת המלחמה הראשונה, נדרשו לי שעתיים לקטוע רגל. כשנמלטתי שש שנים אחר כך לרפובליקה השכנה אינגושטיה, הגעתי לשלושים דקות. תפילה לאללה, חוסם עורקים לחסום את זרימת הדם לרגל, זריקה של משכך כאבים לרגל המרוסקת, טיפה של פּוליגלוּקין להעלות את לחץ הדם. אחר כך החתך האנכי, כשמונהֿעשר סנטימטרים מעל קו הקטיעה. קילוף לאחור של הבשר והשרירים ויצירת חֲפָיִים לכיסוי הגדם. אחר כך בעזרת הסכין למטה עד העצם, דרך הרקמה הרכה והשרירים, ובתוך כך קשירה של העורקים, הוורידים והעצבים; לבסוף, מסור היד – דרך העצם הארוכה של השוֹקה ובת זוגה, השוֹקית, ואחרי כן תפירת העור וחֲפָיֵי השריר מעל הגדם. לקראת הסוף, יכולתי לבצע את הניתוח בעיניים עצומות כמעט. לעתים התאורה הייתה חלשה כל כך, שלו הייתי עיוור היה זה היינו הך.

"בּאייב. השם שלו הוא בּאייב, חסן", אמרה מַרֶט לאחות שרשמה את השם על טבלת המעקב. "בּ…א…י…י…ב. נולד ב4 באפריל 1963, בצ'צ'ניה… פשוט תכתבי רוסיה."

הכאב היה כמו גחלים רוחשות בבטני, ודמיינתי את הדם מפעפע לתוך קרביי. אגרפתי את כף ידי והצמדתי אותה בחוזקה אל הנקודה מתחת לצלעותיי. אחות הגיעה והקיזה מעט דם. "בשביל מה הדם?", שאלתי.

"עושים לך בדיקות איידס ועגבת", לחשה מַרֶט.

"איידס ועגבת! זה לא הדבר הראשון שצריך להדאיג כשמישהו מדמם", אמרתי. "הם לא יכולים לפחות לתת לי משהו בשביל הכאב?"

"האחיות לא יכולות לרשום שום דבר בלי רשות מהרופא", אמרה מַרֶט.

חשבתי על האחיות שלי – בעיקר רוּמאני, שהייתה היחידה שבטחתי בה בהעברות של פצועים במצב קשה תחת האש הרוסית. בתחילת המלחמה, רצה בעלה שהיא תצטרף אליו ולילדיהם בפרובינציה השכנה אינגושטיה. אבל היא סירבה. "התפקיד שלי הוא לעזור לחסן", היא התעקשה. האומץ שלה גרם לי לחוש כלימה. היא הייתה אישה, והייתי אמור להגן עליה, לא לבקש ממנה לחמוק מצלפים רוסים. לא אחת בעת ההפצצות, הדפו אותי היא ועוד אחות לרצפה או צמוד לקיר, מסוככות עלי בגופן.

"מה אתן עושות?", שאלתי, נבוך, בפעם הראשונה שזה קרה.

"אנחנו חייבות להגן עליך!", אמרה רוּמאני. "אחיות יש כמה וכמה, אבל אתה הרופא היחיד."

השעון מעל עמדת האחיות בחדר המיון של בית החולים בניוֿג'רזי הראה אחת בלילה. שכבתי ארבע שעות במסדרון. מַרֶט אמרה שזה לילה עמוס, ולכן השירות אִטי כל כך. כל הווילונות בחדרי הבדיקה היו משוכים. לי המקום נראה שקט מאוד, רק אישה זקנה וגבר אחד בחדר ההמתנה. הגבר נופף באוויר בזרועותיו וקרא לאחות. המקום היה נקי ללא רבב והדיף ריח של חומר חיטוי. שום דם לא היה על רצפת הלינולאום, רק ברק. שום דלי של גפיים כרותות בפינה; רק כד של פרחים צהובים ולבנים ניצב על השולחן, לצד מגזינים וקופסה של ממחטות אף.

"הם רוצים לדעת לגבי הביטוח שלך", אמרה מַרֶט.

"ביטוח?"

"ביטוח בריאות", היא שנתה.

"אין לי."

אני מעולם לא שאלתי את מטופליי לגבי הביטוח שלהם. בצ'צ'ניה, אחרי פרוץ המלחמה עם רוסיה ב1994, משחדלו המשכורות להגיע, עבדו הרופאים והאחיות בבית החולים שלי ללא שכר. כולנו עבדנו חינם אין כסף. כך תפשׂנו את שבועת היפוקרטס. טיפלנו בכל מי שהיה זקוק לעזרה, בין אם היו בידו האמצעים לשלם ובין אם לאו; בין אם השתייך לצד הצ'צ'ני או לצד הרוסי.

התחקור האינסופי של האחות גרם ללבי להלום. רציתי לזנק מן המיטה ולברוח. כל זה הזכיר לי יותר מדי את חקירות החיילים הרוסים במחסומי הצבא בצ'צ'ניה. עצמתי את עיניי שוב ושאפתי עמוק, נזכר בחייל רוסי שגחן לתוך מכוניתי באחד המחסומים, לא מגולח, ועיניו אדומות. הרחתי וודקה בהבל נשימתו. הושטתי לו את מסמכיי.

"באייב, חסן?"

הנהנתי.

"אז אתה מטפל בבנדיטים?"

"אני מטפל בפצועים."

במחסומים היו השומרים הרוסים מתחילים בחקירות צולבות, בתקווה לשוחד או באיומים בקת הרובה. כאשר נהגתי לבית החולים עם מטופל במצב קריטי, כל דקה הייתה חשובה. אם היו מעכבים אותנו, הפצועים היו עלולים למות בדרך. ופעמים השומרים לא נתנו לנו לעבור בכלל.

פקחתי את העיניים והבטתי מטה בידיי, תוהה אם אי פעם אשתמש בהן שוב לניתוחים. העברתי את אגודליי על כפות הידיים. השרירים, מכל הניסורים, היו מוגדלים. לא מזמן שאלו אותי כיצד, בכאלה ידיים גדולות, הצלחתי לגשש בתוך פצע ולקשור את הוורידים. בעת שאולצתי לעזוב את צ'צ'ניה, היו ידיי כה נפוחות ומכוסות בשלפוחיות, שלא יכולתי עוד לנתח גם לו רציתי. עתה ירדה הנפיחות, והעור היה חלק. למרבה הצער, ראשי לא החלים באותה מהירות כמו ידיי.

גבר בחלוק לבן, נושא לוח מעקב, התקרב. הוא נשען מעל המיטה ודיבר בקול רם, סבור לכאורה שכך יוכל לגרום לי להבין. מַרֶט תרגמה עבורי. הוא שאל כיצד אני מרגיש, מתי חשתי לראשונה בכאב – אותן שאלות שהאחות שאלה. הוא נראה צעיר כל כך. אמרתי למַרֶט לבקש ממנו לעשות אנדוסקופיה. אם לפחות יכניס הרופא דרך גרוני צינורית אל תוך הבטן, נדע מה קורה. הוא נענע בראשו. "הגסטרואנטרולוג לא יהיה כאן עד מחר", הוא אמר, והורה לאחיות להחדיר לי עירוי.

חשתי מותש. היה עתה קרוב לשלוש לפנות בוקר. עצמתי את עיניי, והתמונות הטורדות חזרו. יכולתי לראות את חברי הקרוב חַמזת אָזִ'יֵיב, שוכב במסדרון של בית החולים הקטן שלי באלחאן קלעה, ומכנסיו כהים מדם. כשראיתי אותו שוכב שם, לא יכולתי להאמין למראה עיניי. רק כמה לילות קודם הסבנו הוא ואני לשולחן המטבח שלו ושתינו תה. הכרנו זה את זה מילדות, אולם אחרי שסיימתי את לימודיי בבית הספר לרפואה בסיביר וחזרתי הביתה לאלחאן קלעה, נהיינו חברים קרובים. הוא למד באקדמיה המשטרתית ועבד במחלק המשטרה המקומי.

הוא ודאי ראה את האימה בפניי. הוא חייך וקרץ לי כאומר, "תירגע, עכשיו אני רק עוד אחד מהמטופלים שלך". עקפתי את הפצועים האחרים השוכבים במסדרון וכרעתי לצד חַמזת. רסיסים קרעו את חליפת האימונית הכחולהֿלבנה שלו ודם זרם מתחת לירכו וצבע את המזרן באדום.

"שום דבר רציני." אחזתי בידו. "יכול להיות שהריאות שלך קצת נפגעו."

זה היה שקר; לפי כמות הדם ידעתי שהפצע היה גדול, וְקרוב לוודאי קטלני. אבל לא יכולתי להגיד לחַמזת שהוא גוסס. פעמים רבות אמירת האמת למטופל פירושה אובדן תקוותו, ובלי תקווה אין מה להילחם למענו. הייתי זקוק לתקווה שלו. סירבתי לקבל את העובדה שהוא גוסס. הוא נראה כל כך רגוע, כל כך שלו, לא מפציר בי להציל אותו כשם שעשה חבר אחר לאחר שנורה בתוך מכוניתו.

נלחמתי על חייו של חַמזת כאילו עמדו לו כל הסיכויים. "תעלי אותו מיד לשולחן הניתוחים", הוריתי לרומאני. תמיד התפללתי לפני ניתוח, אבל הפעם ביקשתי מאללה גם מחילה, על שהענקתי לחברִי קדימות על פני אחרים.

גזרתי את מה שנותר ממעילו של חַמזת וממכנסיו והשלכתי אותם על ערמת הבגדים הספוגים בדם בפינת חדר הניתוח. הפכתי אותו על הצד להקל עליו, וראיתי את הדם פורץ החוצה במִתקפים מתוך פצע גדול בגבו, מעל הריאה השמאלית. מדדתי לו את לחץ הדם, שהיה נמוך בצורה מסוכנת. נתתי לו זריקת מורפין, ואחר הכנסתי את אצבעי המורה לתוך הפצע. הוא היה עמוק, והרגשתי את חומו של הדם שזרם במהירות אל תוך חלל הבטן.

הסקתי כי שבר רסיס גדול למדי פגע בעורק הריאתי ובאונה התיכונה של הריאה השמאלית. החלקתי את אצבעי החוצה ודחסתי פדי גזה לתוך הפצע על מנת לחסום את שטף הדם. לו רק היו לי הכלים הנאותים והסמים לאלחוש כללי, הייתי חותך בין צלעותיו, מפריד אותן, ומאתר את מקור הדימום. באותו זמן חַמזת נשם בקלות יחסית, כלומר הדם לא חדר לקרומי הצֶדֶר העוטפים את הריאות, והריאות לא קרסו.

הצלחתי לייצב את מצבו של חַמזת. אף על פי שידעתי שאין לו סיכוי, הוריתי לרומאני להעביר אותו לבית חולים שהיה מצויד טוב יותר באָטָגִי. חיכינו עד רדת הלַיִל. רק בחשכה היה סיכוי כלשהו לחמוק מאש רוסית, וגם אז רק בנהיגה בלי אורות. רומאני הצליחה להגיע לאטגי. אבל כשהרופאים פתחו את הפצע, הם גילו שהרסיס פגע בחוט השדרה ושיתק אותו. חַמזת שרד את הניתוח אבל מת למחרת.

נעצתי מבט בתקרה, ממתין לטיפול, כָּמֵהַּ להיות בבית. מאז הַגָעתי לארצותֿהברית באפריל שנת 2000, לא חלף יום בלי ששאלתי את עצמי למה אני פה, לא נקף יום שלא חשבתי על קרוביי שם בבית, על אשתי, זארה, ועל ילדיי. הרגשתי שמקומי בחדר המיון שלי, לא בסביבה המבהיקה של בית החולים בסאמיט.

הידקתי שוב את ידי לבטן ועצמתי את עיניי. הייתי מחובר זמן מה לעירוי, והכאב שכך מעט. בחמש בבוקר, ביקשתי ממַרֶט להודיע לאחיות שאני הולך. האחיות שחררו אותי וקבעו לי תור לשעה עשר בבוקר אצל גסטרואנטרולוג יקר במרפאתו. לא הלכתי לשם. תחת זאת, התקשרתי למחרת לחבר, רופא אמריקאי, שדאג לי לטיפול חינם, במה שהתברר מאוחר יותר ככיב.

אשר לרבים כל כך מבני ארצי – הם עדיין זקוקים לטיפול. המלחמה בצ'צ'ניה נמשכת. אזרחים מתים מדי יום. אם אין הם נהרגים מירי הרוסים, הם מתים מדיזנטריה, מהתקפי לב, משבץ, מיתר לחץ דם, מצורה אלימה של שחפת שאינה מגיבה לאנטיביוטיקה, ומגידולים ממאירים שנגרמים על ידי עשן וכימיקלים באוויר. לרבים מהשורדים יש פצעים פיזיים ורגשיים שקרוב לוודאי לעולם לא יירפאו כליל. מן הבחינה הרפואית ארצי היא אזור מוכה אסון, ולא אוכל לשקוט עד שאחזור. אבל אני יודע שאיני יכול לחזור שוב הביתה – לא כעת, למִצער – לא כל עוד כוחות רוסיים וכמה קיצונים צ'צ'נים רודפים אותי. הקרמלין כינה אותי רופא טרוריסט כיוון שטיפלתי בלוחמי חירות צ'צ'נים. הקיצונים כינו אותי בוגד כי טיפלתי בחיילים רוסים פצועים. לאמיתו של דבר, האזרחים היו אלה שטיפלתי בהם הכי הרבה, והם עדיין זקוקים לעזרתי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הנשק: אזמל, סיפורו של רופא צ'צ'ני תחת אש”