החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הנזיר השחור וסיפורים אחרים

מאת:
מרוסית: דינה מרקון | הוצאה: | 2005 | 296 עמ'
זמינות:

25.00

0 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

אנדריי ואסיליץ´ קוברין, המגיסטר רואה החזיונות, רופא שנבגד על ידי אשתו חובבת הבוהמה, סטודנט למשפטים שמתחלחל לנוכח ההמוניות של רובע הזונות במוסקבה, מהפכן שמתחזה לשרת. אלו ועוד באוסף סיפורים זה של הסופר הרוסי הגדול.

מקט: 4-249-1695
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירת הספר באתר סימניה
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1 – אָנדרֵיי ואסילייץ' קוֹברין, מגיסטר, עיַף ועצביו התערערו. הוא לא קיבל טיפול רפואי, אך פעם שוחח כבדרך אגב, על בקבוק יין, עם מיודעו הרופא, והלה יעץ לו לבלות את האביב והקיץ הקרובים בכפר. בדיוק באותה עת הגיע מכתב ארוך מטָניָה פֶּסוֹצקָיָה, שביקשה ממנו לבוא להתארח בבּוֹריסוֹבקָה. או-אז החליט שבאמת ראוי שייסע להתאוורר.

תחילה – זה היה באפריל – נסע לכור מחצבתו, לקוֹברינקָה מכורתו, וחי כאן, מסוגר, שלושה שבועות; אחר כך, כשמצב הדרכים השתפר, יצא בעגלה רתומה לסוסים אל בית האפוטרופוס שלו ומחנכו לשעבר, פֶּסוֹצקי, שנודע ברחבי רוסיה במומחיותו בטיפוח גנים. מקוֹברינקָה לבּוֹריסוֹבקָה, כפר מגוריהם של הפֶּסוֹצקים, היה מהלך של לא יותר משבעים ורסטאות, והנסיעה בדרך העפר האביבית הרכה, בכרכרת קפיצים המחליקה על פניה מתונות, הסבה לו הנאה של ממש.

ביתו של פסוצקי היה ענקי, מעוטר בעמודים ובאֲרָיות שהטיח התקלף מהם, ושרת עטוי פְראק ניצב לפתחו. הפַּארק העתיק, קודר וחמור סבר, שניטע לפי דוגמת הגן האנגלי, נפרש כמעט על פני וֶרסטָה שלמה מהבית עד הנהר, ונסתיים שם בגדת חומר תלולה שצמחו עליה אורנים ששורשיהם החשופים הזכירו כפות חיה שעירות; למטה נצצו המים בברק לא-ידידותי, בּיצָניוֹת הסתחררו והשמיעו ציוצים מלאי תלונה, ותמיד שרר כאן הלך רוח כזה, שחשת שלא נותר לך אלא להתיישב ולכתוב בַּלָדָה. לעומת זאת, בקרבת הבית עצמו, בחצר ובגן הפרי, שיחד עם מטעי העצים הצעירים השתרע על כשלושים דֶסיאָטינוֹת, שררו עליצות ושמחת חיים אפילו במזג אוויר רע. ורדים, שושנים צחורים וקַמֶליות כה פלאיות, צבעונים שכאלה, בשלל צבעים, החל מלבן בוהק וכלה בשחור כזפת, ובכלל, עושר כה שופע של צבעים כבגניו של פֶּסוֹצקי, לא הזדמן לקוֹברין לראות בשום מקום אחר. האביב היה רק בראשיתו, ומלוא הדָרן של הערוגות עוד היה חבוי בתוך החממות, אך אפילו אותו שפע שֶׁלִּבלב לאורך השדרות והיה פזור אי-פה אי-שם על הערוגות, די היה בו כדי שהמטייל בגן יחוש כמי שנקלע לממלכה של גוונים ענוגים, בייחוד השכם בבוקר, כשעל כל עלה נצצו רסיסי טל.

הצמחייה שגדשה את חלקו של הגן שהיה מוקדש לנוי, שפסוצקי עצמו כינה אותה בבוז "זוטות," כישפה את קוברין אי-אז בשנות ילדותו והילכה עליו קסם כשל ארץ אגדות. אֵילו פלאים גחמניים היו כאן, אילו פסגות של כיעור מעודן והתעמרות בטבע! ניצבו כאן טורים של עצי פרי סדורים כחיילים, עץ אגס שצורתו כשל צפצפה פּירָמידָלית, אלונים ותִרזות דמויות כדור, מטרייה מעץ תפוח, קשתות, אותיות מסולסלות, נברשות מפוארות ואפילו המספר 1862 עשוי משזיפים – מחווה לשנה שבה החל פסוצקי לעסוק בגננות. נקרו כאן גם עצים צעירים, נאים ותמירים, שגזעיהם ישרים ומוצקים כגזעי דקלים, ורק אם התבוננת היטב יכולת לזהות בעצים הרכים הללו ענבי שועל או דמדמניות. אך הדבר שהוסיף לעליצותו של הגן יותר מכל היתר, ושיווה לו מראה חי ותוסס, היה התכונה המתמדת שבו. משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב רחשו כנמלים סביב העצים והשיחים, בשדרות ועל הערוגות, אנשים המצוידים במריצות, אתי חפירה ומזלפים…

קוברין הגיע אל הפסוצקים בערב, אחרי תשע. את טָניָה ואת אביה, יֶגוֹר סֶמיוֹניץ', מצא שרויים בדאגה גדולה. השמים הבהירים, הזרועים כוכבים, והמדחום בישרו קרה לפנות בוקר, ובינתיים איבאן קָרליץ' הגנן נסע העירה ולא היה להם במי להסתייע. בשעת ארוחת הערב דיברו אך ורק על קרת השחרית, והוחלט שטניה לא תשכב לישון ותעבור בגן אחר חצות, לבדוק אם הכול כשורה, ויֶגוֹר סֶמיוֹניץ' יקום בשלוש או אפילו לפני כן.

קוברין בילה בחברתה של טניה את הערב כולו, ולאחר חצות פנה ללכת יחד אִתה אל הגן. היה קר. באוויר כבר נספג ריח חריף של חריכה. בגן הפרי הגדול, המסחרי, אשר הכניס ליֶגוֹר סֶמיוֹניץ' רווח נקי של כמה אלפים מדי שנה, ליחך את הארץ עשן שחור, סמיך וצורב, שחיתל את העצים ובכך הציל את האֲלָפים האלה מקָרָה. העצים ניצבו כאן כעל לוח דַמקָה, בשורות ישרות וסדורות כמו טורי חיילים, והסדר החמור והמוקפד הזה, וכן קומתם השווה של כל העצים, וגם זאת, שלא נבדלו במאום זה מזה באמיריהם ובגזעיהם, עשו את התמונה לחדגונית ואף משעממת. קוברין וטניה עברו בין שורות העצים שלחשו בהן מדורות מגללי בקר, תבן ופסולת למינה, ולעתים רחוקות נקרו בדרכם פועלים, שנדדו בתוך העשן כמו צללים. לבלבו רק הדובדבנים, השזיפים וזנים אחדים של עצי תפוח, אך הגן כולו טבל בעשן, ורק בסמוך למשתלות נשם קוברין אוויר במלוא חזהו.

"עוד בילדותי העשן כאן גרם לי להתעטש," אמר ומשך בכתפיו, "אבל עד היום איני מבין כיצד יכול העשן להציל מפני קרה."

"העשן ממלא את מקום העננים, כשהם אינם…" השיבה טניה.

"ולשם מה נחוצים עננים?"

"במזג אוויר סגרירי ומעונן אין קרה של שחרית."

"זהו הדבר!"

הוא צחק ונטל אותה בידה. פניה הרחבות, הרציניות מאוד, שנצטמררו מקור, גבותיה הדקות והשחורות, צווארון מעילה הזקור שלא הניח לה לסובב בחופשיות את ראשה, וכל-כולה, צנומה, תמירה, שולי מעילה אסופים לבל יתלחלחו מהטל, עוררו בו תחושת התמוגגות.

"אלי הטוב, היא כבר בגרה!" אמר. "כשנסעתי מכאן בפעם האחרונה, לפני חמש שנים, עוד היית לגמרי ילדה. היית כחושה כזאת, ארוכת רגליים, התרוצצת בשיער פזור ולבשת שמלונת קצרה, וקראתי לך אֲנָפָה… מה שעושה הזמן!"

"כן, חמש שנים!" נאנחה טניה. "מים רבים זרמו מאז. תגיד, אָנדריוּשָׁה, עם יד על הלב," דיברה בלשון זריזה, מביטה בפניו, "אינך רגיל עוד אלינו? בעצם, מה אני בכלל שואלת? אתה איש בוגר, יש לך כבר חיים מעניינים משלך, אתה שֵׁם-דבר… ההתנכרות טבעית כל כך! אבל איך שלא יהיה, אָנדריוּשָׁה, הייתי רוצה שתראה בנו בשר מבשרך. יש לנו זכות לכך."

"כך אני רואה אתכם, טניה."

"בהן צדק?"

"כן, בהן צדק."

"התפלאת היום, שיש ברשותנו תצלומים כה רבים שלך. הרי אתה יודע, אבי אוהב אותך אהבה עזה. לפעמים נדמה לי שהוא אוהב אותך יותר מאשר אותי. הוא גאה בך. אתה אדם מלומד ויוצא מגדר הרגיל, עשית לך קריירה מפוארת, והוא בטוח שאתה כזה הודות לחינוכו. איני חולקת עליו. שימשיך לחשוב כך."

כבר החל מפציע השחר, והדבר ניכר במיוחד בבהירות שבה התבלטו באוויר פקעות העשן ואמירי העצים. זמירים נתנו קולם בשיר ומן השדות הגיעה צווחתם של השׂלַווים.

"אבל הגיע הזמן לישון," אמרה טניה. "וגם קר." היא נטלה אותו תחת זרועו. "אנדריושה, תודה לך שבאת. המכרים שלנו אינם מעניינים, וממילא הם מעטים. כל שיש לנו הוא הגן, הגן ושוב הגן: דבר לא עוד. פלג-גזע וגזע גבוה," צחקה, "תפוחי אוֹפּוֹרטוֹ, תפוחי רַנֶט, תפוחי בּוֹרוֹבינקָה, הרכבה מסוג זה או אחר… כל חיינו התנקזו אל הגן, ולעולם אפילו איני חולמת על שום דבר מלבד עצי תפוח ואגס. זה, כמובן, טוב ומועיל, אך לפעמים מתחשק גם משהו נוסף, למען הגיוון. אני זוכרת, כשהיית בא אלינו לחופשות או סתם כך, הבית היה נעשה רענן ומואר יותר, כאילו הסירו את הכיסויים מהנברשת ומהרהיטים. הייתי ילדה אז, ובכל זאת הבנתי."

היא דיברה ארוכות וברגש רב. פתאום צצה בראשו משום-מה המחשבה, שבמשך הקיץ הוא עשוי להיקשר אל היצור הקטן, החלש והדברן הזה, להישבות בקסמה ולהתאהב; במצב שבו נתונים שניהם זה כה אפשרי וכה טבעי! המחשבה הזאת עוררה בו התמוגגות והצחיקה אותו; הוא נרכן אל הפנים החמודות, הדאוגות, והחל לשיר חרש:

"אונייגין, לא אסתיר עד כמה

כרוך לבי אחר טטיאנה…"[3]

כשהגיעו הביתה, יגור סמיוניץ' כבר קם. לקוברין לא היה חשק לישון, הוא קשר שיחה ערה עם הזקן וחזר עמו אל הגן. יגור סמיוניץ' היה גבה קומה, רחב כתפיים, בעל כרס גדולה וסבל מקוצר נשימה, אך הלך תמיד כל כך מהר שהיה קשה להשיגו. ארשת פניו היתה טרודה להחריד, תמיד נחפז לאיזה מקום ולעולם בהבעה האומרת, שאם יאחר ולוּ גם ברגע אחד, הכול אבוד!

"סיפור שכזה, אחי…" פתח, ואז עצר כדי להשיב את רוחו. "על פני האדמה, קרה, כפי שאתה רואה, אבל אם תרים את המדחום כשני סָאזֶ'נים[4] מעל לפני האדמה, חמים שם… למה זה כך?"

"באמת שאינני יודע," אמר קוברין והצטחק.

"הממ… אי אפשר לדעת הכול, כמובן… השֵׂכל, רחב בהיקפו ככל שיהיה, לא יוכל להכיל הכול. הרי אתה מתעסק בעיקר בפילוסופיה?"

"כן, אני מרצה לפסיכולוגיה, אבל ככלל, עוסק בפילוסופיה."

"וזה לא משעמם, מעת לעת?"

"להפך, זו תמצית חיי."

"טוב, מי ייתן…" שׂח יגור סמיוניץ' וליטף, מהורהר, את פאות זקנו הכסופות. "מי ייתן… אני מאוד שמח בשבילך… שמח, אחי…"

אבל לפתע הטה אוזנו, ובהבעה נוראה רץ הצדה ונעלם במהרה מאחורי העצים, בעננות העשן.

"מי זה קשר את סוסתו אל עץ התפוח?" נשמעה זעקתו הנואשת, קורעת הלב. "איזה מנוול ובן-בליעל העז לקשור את סוסתו אל התפוח? אלי הטוב, אלי הטוב! קלקלו, הקפיאו, חיללו, השחיתו כליל! אבד הגן! חרב הגן! אלי הטוב!"

כשחזר אל קוברין היו פניו מיוגעות, פני אדם שנעלב עד עמקי נשמתו.

"נו, מה אפשר לעשות עם העם הארור הזה?" אמר בקול בוכים ופרשׂ את כפיו. "סטיוֹפּקָה הוביל בלילה עגלה עם גללים, וקשר את סוסתו אל התפוח! המנוול ליפף את המושכות והידק אותן היטב-היטב, כך שקליפת העץ השתפשפה בשלושה מקומות. ראית כדבר הזה? אני מדבר אליו, והוא עושה מעצמו טיפש גמור ורק מעפעף בעיניו! תלייה זהו עונש קל מדי בשבילו!"

אחר כך נרגע, חיבק את קוברין ונשק לו על לחיו.

"טוב, מי ייתן… מי ייתן…" מלמל. "אני שמח מאוד שבאת. שמחה שאי-אפשר לתאר… תודה."

אחר כך סייר בגן כולו באותה הליכה מהירה שלו ובהבעת פנים טרודה, והראה לבן טיפוחיו לשעבר את כל החממות, את הסככה המקורה לגידול עצי פרי בחורף ואת שתי מכוורותיו, שכינה אותן הפלא של המאה.

בשעה שהלכו עלתה השמש והאירה את הגן באורה הבהיר. נעשה חמים. קוברין חש שמצפה לו יום שטוף שמש, עליז וארוך, ונזכר שזוהי הרי רק תחילתו של חודש מאי ולפניו עוד קיץ שלם, שטוף שמש, עליז וארוך כמו היום המפציע, ורגש של שמחה צעירה ורעננה זע לפתע בחזהו, כאותו רגש שידע בילדותו כשהתרוצץ בגן הזה. או-אז חיבק גם הוא את הזקן ונשק לו ברכּוּת. נרגשים, הלכו השניים אל הבית וישבו לשתות תה מספלי חרסינה עתיקים, עם קצפת ועם כעכים משׂביעים, רכים ושמנים – והזוטות האלה שבו והזכירו לקוברין את ילדותו ונעוריו. ההווה הנפלא וחוויות העבר שהתעוררו בו נמזגו יחד; הם גדשו את נפשו ונדחקו בה, אך הדוחק הזה נעם לו.

הוא המתין לטניה שתתעורר ושתה אִתה בצוותא קפה לרוויה, ואחרי טיול משותף הלך לחדרו וישב לעבוד. הוא קרא בריכוז, רשם הערות והרים לפרקים את עיניו כדי להביט בחלונות הפתוחים או בפרחים הרעננים שעמדו באגרטלים על השולחן והיו עדיין רטובים מטל, ושב והשפיל את עיניו אל דפי הספר, והיה נדמה לו שכל נים בו רוטט וצוהל מעונג.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    פשוט מעולה!

הוסיפו תגובה