החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המועדון

מאת:
הוצאה: | 2009 | 276 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

"בגיל שישים וארבע הרגשתי עצבנית, לחוצה, קצרת רוח – הכול העיד על כך שהגיע הזמן לפרוש מן העבודה. פחדתי מן הפרישה. פחדתי מן הזמן הפנוי שיעמוד לרשותי. פחדתי מן הזיכרונות שיציפו אותי וירסקו את הקליפה הדקה של שפיות שבה נאחזתי.
"מצאתי את עצמי נוסעת במשך שש שנים, פעמיים בשבוע, לפסיכיאטר בשכונה מרוחקת מן המרכז הסואן שבו אני גרה, שופכת עליו ללא מעצורים את כל ייסורי ומכאובי. מצאתי את עצמי מספרת לאדם זר דברים שכלל לא ידעתי שהם קיימים ורוחשים בי. סיפרתי לו על בני המת הממשיך לחיות בי, על לימודי ועיסוקי שהיו למרכז חיי, על נישואי המוקדמים וגירושי המאוחרים, על הגברים שהיו ולא היו בחיי, על ילדותי ברומניה ועל התבגרותי בישראל, על האהבות והקנאות, על התיקונים ועל ההחמצות – וגם על הנחמות".

מרתה רמון היא סוציולוגית בהכשרתה, שהתמסרה לתיקון חברתי: היא הייתה בין מייסדי עמותת "אנוש" והקימה את המועדון החברתי הראשון של פגועי נפש בישראל, את שתי"ל (שירות תמיכה וייעוץ לארגונים במסגרת "הקרן החדשה לישראל", שאותה ניהלה) ואת "המרכז הישראלי לעזרה עצמית". בכנות וללא התחשבנות מתארת רמון את המכשולים שעמדו בדרכה ואת ההישגים שנזקפו לזכותה.
ספרה של מרתה רמון מיועד לכל מי שחושב שהוא בודד בהתמודדותו עם בעיה שהנחית עליו הגורל; לאנשי המקצועות הטיפוליים ולמטופליהם; ולכל מי ששוקל להרים את נס השינוי והשיפור החברתי.

מקט: 4-249-2046
"בגיל שישים וארבע הרגשתי עצבנית, לחוצה, קצרת רוח – הכול העיד על כך שהגיע הזמן לפרוש מן העבודה. פחדתי מן […]

פתח דבר

“ויקח הבורא בידיו את הצרור

ויתן לאדם ויצו לאמר:

זה צרורך,

לך־לך,

בכל מקום, בכל עת

זה עליך לשאת!

וייצא האדם

לרחובות העולם

ויישא את צרורו

ובצרור – סיפורו…”

 

שמשון חלפי, גינות, 2004

 

במאי 1999 כרעה בתי ללדת. ביוני אותה שנה התעתד “המרכז הישראלי לעזרה עצמית” שבראשו עמדתי לערוך כנס בינלאומי בירושלים. הייתי מתוחה ועצבנית. החלטתי לפנות לפסיכיאטר בקופת חולים כדי שירשום לי כמה כדורי הרגעה.

בפגישה אמרתי לו: “בני יורם היה בן תשע־עשרה כשאובחן כסכיזופרן כרוני… בהיותו בן עשרים וארבע נמצא מת במערת אליהו ליד חיפה… כמעט עשרים שנה עברו מאז… בתי דנה נשואה באושר, יש לי שני נכדים. אבל הם גרים רחוק, בארץ אחרת. חברַי בירושלים לא נטשו אותי כשיורם חלה; היו לידי, האזינו, תמכו, עזרו. ד”ר בֶּבָּה אייזנברג, פסיכיאטרית שניהלה את התחנה לבריאות הנפש במושבה הגרמנית, הסכימה לקבל אותי לשיחה פעם בשבוע; היא עזרה לי לתפקד, להתמודד עם מחלתו של יורם; לאחר מותו עודדה אותי לנסוע לארצות הברית, לעבור לתל אביב… המשכתי לחיות, המשכתי לתפקד, אפילו ליהנות. בזמנו רשמה לי קסנקס במינון נמוך, אבל בזמן האחרון אני מרגישה שהמינון אינו מספיק. קשה לי לעמוד בעומס, לשאת את המתח… אני חסרת סבלנות, אינני ישנה טוב, נוטה להיעלב ולפרוץ בבכי ללא סיבה נראית לעין…”

הפסיכיאטר ענה: “אני מבין. אני יכול לתת לך מרשם, אבל לא נראה לי שאת זקוקה לתרופות. את כמו אדם הנושא ג’ריקן כבד, מלא דמעות, במעלה ההר… נראה לי שכמה שיחות יקלו עליך לשאת את המשא שעל גבך… אני עצמי עמוס, אינני יכול לקבל אותך, אבל אני מוכן לחפש לך מישהו מתאים… אני מבין שאת רוצה פסיכיאטר… למקרה שבכל זאת תזדקקי לתרופות…”

מאז אני מבקרת פעמיים בשבוע בשכונת רמת החי”ל (חטיבה יהודית לוחמת) בפאתי תל אביב. אני יושבת על ספסל עץ מקורה מול מגרש חנייה קטן, במפגש הרחובות מרכוס וק”ם[2]. יד המקרה כיוונה אותי לשכונה המנומנמת הזאת, שאליה התנקזו כל כך הרבה חורבן ותקומה… בשכונה בתים קטנים ישנים, ביניהם בתי מידות מסוגננים בפשטות של משפחות צעירות. בקצה המגרש בצד שמאל יש בית כנסת; בצד ימין – שביל המוליך אל מתנ”ס מוקף עצים. באופק, מעל צמרות העצים, מתנשא בניין חדיש ועליו מתנוסס השם “נס”… באביב מלבלבים העצים בשלל פרחים סגולים, צהובים ואדומים. פיליפינית קטנטונת עוזרת לאיש מצומק להתיישב על הספסל. אם אקשיב, אשמע את חריקת עצמותיו. אשה כבדת גוף הנעזרת בהליכון, מלוּוה גם היא בפיליפינית, צונחת לידו באנחת רווחה; הצעירות פותחות בשיחה ערנית; הזקנים בוהים באופק, אינם מתייחסים איש לרעהו, סגורים בעולמם. גם אני… אני ממשיכה לשבת על הספסל הקרוב לרחוב ק”ם, מחכה לשעתי… אביב, קיץ, סתיו, חורף… שש שנים.

פעמיים בשבוע אני באה לשכונה הירוקה, המרוחקת מן המרכז הסואן שאני גרה בו. כשיורד גשם אני מחכה במכוניתי במורד רחוב מרכוס, מנסה להביא סדר במחשבותי, מעלעלת במחברת חלומותי, מחברת הסיוטים שלי; הצלילים הצורמים הבוקעים מן הרדיו שבמכונית אינם מפריעים לי. אני שומעת רק את הרעש הקודח בראשי… השעון במכונית, השעון על צג הטלפון הנייד, השעון שעל ידי… כל אחד מורה על שעה אחרת; אינני אוהבת לאחר… כל דקה יקרה…

אני אישה גבוהה, נאה ומטופחת, יש אומרים מרשימה. מרשימה!? אף פעם לא ידעתי אם זאת מחמאה… כל מה שרציתי היה להיות אישה אהובה. בינתיים אני אישה עסוקה מאוד. זה לי קרוב לשני עשורים שאני מנהלת את “המרכז הישראלי לעזרה עצמית” שהקמתי. חמישה ימים בשבוע אני יוצאת מן הבית מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בערב. בחרתי לגור קרוב למקום עבודתי כדי לא לבזבז זמן… קניתי דירה ישנה ופיקחתי על שיפוצה מבלי לבזבז אפילו יום עבודה אחד. אינני הולכת הביתה לנוח בצהריים. אם יש לי אחר צהריים פנוי, אני רואה סרט. בערבים אני קוראת, צופה בחדשות. בסופי שבוע אני קוראת ומשתדלת לבלות עם חברים. יש לי הרבה חברים ואני אוהבת לארח אותם. שלוש פעמים בשבוע אני מתַרגלת במועדון של האוניברסיטה: חדר כושר, התעמלות, שחייה. באביב ובחורף אני נוסעת לפריז ולכפר קטן בפרובנס, לבקר את בתי ובני משפחתה; בקיץ הם באים אלי; נכדַי, סולאל ועדן, הולכים לקייטנה של האוניברסיטה וכך הם שומרים על העברית שבפיהם. אני אישה מסודרת. חיי מסודרים, יש לי משרה מסודרת, דירה מסודרת, פנסיה מסודרת, אם כי קטנה…

 

פגישה ראשונה – 4 במאי, 1999

בביקורי הראשון אצל ד”ר עמי אבני, לפני שעבר לקליניקה קבועה בכניסה לביתו, עליתי במדרגות חיצוניות של בית דו־משפחתי ישן ומוזנח. פעמון לא היה, גם לא שלט. דפקתי על הדלת בהיסוס, אבל היא נפתחה מיד, כאילו המתינו לי מאחוריה.

“זה כאן?”

אדם בן גילו של יורם הזמין אותי פנימה בתנועת יד רחבה.

“היה לך קשה למצוא?” שאל.

“לא. נסעתי לפי ההסבר שלך…”

למראהו הסתמי אני חשה אכזבה; מולי עומד צעיר נוטה להשמנה, לראשו תלתלים לחים ופרועים, מתחת לבתי שחיו מכתימים כתמי זיעה את חולצתו המשובצת. הוא לובש מכנסי כותנה כחולים מקומטים, נועל סנדלים תנ”כיים…

הייתה זו בעליל דירה שכורה: לצד המבואה ראיתי פינת בישול, דלת המוליכה אל השירותים; חדר גדול עם ספה מרופטת, שולחן מלבני… בפינה שתי כורסאות עץ פשוטות עם ריפוד מהוה, שולחן קטן ועליו קופסה של ממחטות נייר, בפינה אחרת מאוורר.

“אין מזגן?” שאלתי בדאגה.

“אני מתנצל… אכוון אלייך את המאוורר… בעוד כחודשיים אני עובר לקליניקה אחרת… שם יהיה מזגן…”

מה אכפת לי מה הוא יעשה בעוד חודשיים? חשבתי. על מה אני כבר יכולה לדבר עם איש בגילו של בני… דיברתי עם בבה על הכול… אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית, לתקן את העבר…

ובכל זאת אמרתי: “אני עומדת לפרוש מן העבודה בסוף השנה הבאה… הפסיכיאטר שהפנה אותי אליך הציע שאפגוש אותך לכמה שיחות… הפסיכיאטרית שעזרה לי במשך שנים גרה בירושלים… אני צריכה מישהו קרוב יותר…” ובעצבנות הטחתי בו: “קרני האור המשתקפות במשקפיך מסנוורות אותי… אינני רואה את עיניך… אפשר להזיז את הכיסא?”

לאחר כמה חודשים, כשכבר הפסקתי לשאול את עצמי אם אמשיך לבוא לטיפול, העביר המטפל את הקליניקה שלו לבית ישן במעלה רחוב מרכוס. שער ברזל נמוך, גינה עם עשבים שוטים, שביל לא ברור. מרפסת מקורה עם כיסאות נוח מאובקים. אני קוראת את עיתון הבוקר שנמצא תמיד בתיק שלי וממתינה לו…

“נעים להגיע כשמישהו ממתין לך…” אמר בחיוך. רק פעם אחת אמר זאת, אם כי אני הקדמתי תמיד לבוא.

כשיש פציינט לפני, אני יושבת ומחכה על הספה בחדר ההמתנה שבתוך הבית. ספה ושתי כורסאות מהוהות, כוננית לבנה גדולה גדושה ספרים, צילומי מאמרים מסומנים בעט. הרבה שעונים. שעונים עגולים, ריבועיים, מלבניים, מעוצבים, מקושקשים, שעונים עומדים ושעונים שכובים הפזורים על המדפים… יש מטבח ובו קומקום ישן. על השיש מונחים כמה ספלים הפוכים שנשטפו בחופזה. אני משתוקקת לעשות לעצמי כוס קפה, אבל חוששת להרעיש. אני יודעת שלי הייתה מפריעה נוכחותו של מישהו הממתין בחוץ.

אני שונאת לאחר. אף פעם אינני מאחרת. כך אני שולטת בזמן. הלוא בסוף ממילא יערים עלי הזמן, ינצח אותי בחלחולו הקצוב, הנצחי. בינתיים אפשר לסמוך עלי. אני תמיד מגיעה בזמן, לרוב מקדימה בגלל החשש לאַחר. המטפל שלי יכול לכוון את השעון לפי בואי. בהתחלה נהג להציע לי שתייה. היה נעלם במטבח לשפות את הקומקום. כשהמים היו רותחים היה שואל: תה? קפה? נס? בוץ? חלב? סוכר? סוכרזית? ושוב היה נעלם.

תמיד אני בהולה להשתחרר… אני חייבת להוציא את כל המילים המסתובבות בראשי בערבוביה נואשת. אם לא אעשה זאת, איחנק… אני מקיאה מילים בזרם סוחף, לא מרוסן… אין לי זמן לסדר את המחשבות, את המשפטים, ובוודאי לא לזוטות כמו קפה…

פעם אחת איחרתי בגלל פקק שנוצר בשכונה הסמוכה; פעם אחת טעיתי בשעה ובאתי לפני הזמן; ועוד פעם טעיתי בשעה ובאתי אחרי הזמן. זה הכול… שש שנים… שלוש מאות שמונים ושתיים פגישות… חמישים דקות כל פגישה… ועוד דקה או שתיים לשירותים… ואז:

“נדון בזה בהרחבה בפגישה הבאה… להתראות, מרתה…”

ד”ר עמי אבני עזב את הקליניקה המוקפת עשבים שוטים ועבר לקבל את מטופליו בביתו היפה בקצהו הגבוה של רחוב ק”ם. שם היה שער ברזל אטום, נעול, שנפתח רק כשצלצל מישהו בפעמון. שבע מדרגות ללא מעקה. בצד מוסך ובו קטנוע, אופניים וכמה חבילות לא מזוהות… גינה מטופחת, עצים פורחים שאינני יודעת את שמותיהם, רקפות אדומות, סגולות ולבנות בעציצים.

אין חדר המתנה. אני נאלצת לחכות ברחוב. בחדר הטיפולים ניצב קיר מלא ספרים מסקרנים שלא יכולתי לעלעל בהם. שולחן כתיבה, מחשב, מדי פעם רעש של פקס מגיע. שטיח קילים צבעוני, שוב שתי כורסאות עץ עם ריפוד מהוה. מדי פעם אני מעירה לו על כך. אני מניחה שגם מטופלים אחרים מעירים. “אתה לא רואה? לא אכפת לך?” אני גוערת בו.

אחר כך אני יורדת במדרגות, פותחת את השער, מעיפה מבט באישה היושבת במכונית קטנה לבנה מול הבית ברחוב ק”ם, מחכה לתורה. מי היא? מה מביא אותה לכאן? אין לי זמן לחשוב עליה. אני ממהרת לדרכי.

אני רגועה מעצם המחשבה שאני בטיפול. מאז שאני באה אליו, לא לקחתי אפילו קסנקס קטן אחד… מדי פעם אני מקניטה את המטפל: “קסנקס זול יותר מן הטיפול אצלך…”. חמישים דקות שלמות, פעמיים בשבוע, הוא עומד לרשותי, מאפשר לי לפרוק מעט מעומס החיים והמתים המאיים לחנוק אותי. הוא מקשיב, מגיב, לפעמים גם שואל, אבל בעיקר מקשיב.

אחרי שאני הולכת הוא מקליד כמה שורות במחשב, מדפיס בחטף לפני שמגיע המטופל הבא. הוא איננו מתקן את שגיאות הכתיב הרבות, משאיר קיצורים המובנים רק לו.

באוניברסיטה מלמדים את הרופאים: “אם לא רשמת, כאילו לא עשית כלום…” כך נולד לי תיק רפואי. כשעזבתי, ביקשתי שישלח לי את התיק. הרגשתי שהופתע, שלא שמח כלל על בקשתי החריגה, אבל הסכים. הסוד הרפואי הגיע בדואר האלקטרוני. התחלתי לקרוא בו בסקרנות. בהתחלה התאכזבתי. הדברים היו כל כך לא אישיים, כמו מילון מונחים שמילותיו נשפכות ללא סדר, ללא היגיון. כל הערבוביה הזאת שהעליתי על דל שפתי… כל המילים שהקאתי במשך שש שנים הסתכמו במשפטים מקוטעים, בכמה שורות עלובות!? אבל מיד התנחמתי – זהו מונולוג ארוך מאוד גם כשהוא מקוצר… הייתי שם, אני יודעת מה היה; יתרה מזו, התחייכתי ביני לביני, אוּכל לקרוא בין השיטין, להשלים, להוסיף, לגרוע, לפרש, לתקן כאוות נפשי. תחושה של כוח פנימי הציפה אותי: הרי זה מה שהמטפל עודד אותי לעשות, לא? לספר מה היה כפי שאני זוכרת את האירועים. אלא שבכל פעם כשאני נזכרת בהם הם מצטיירים קצת אחרת – לפעמים גרוע יותר, לפעמים טוב יותר…

מכל מקום, ללא ספקות וללא פקפוקים המרתי את החלום הישן שלי לנסוע להודו במסע אל תוך עצמי. כנווד מותש, המשתוקק להגיע אל נאת מדבר, הגעתי בדייקנות כפייתית לשעת הטיפול כדי להטיח במטפל את המִנעד האינסופי של רגשות ותסכולים של אישה מלאת חיים ומוות, צער ושמחה, תשוקות ותסכולים, תקוות והחמצות. נהניתי להיות, ולו גם לשעה קלה, המרכז הבלעדי של תשומת לבו. כמו נרקיס הבטתי בעיניו הכחולות וראיתי את עצמי נשקפת בהן.

וזה מה שמצאתי שם, בתיק הרפואי:

 

4.5.1999 – קבלה

הופנתה על ידי זאב. בת ששים וארבע. גרושה עם שני ילדים. מנהלת. נישאה בגיל שבע־עשרה. התגרשה בגיל שלושים ושבע. הלכה עם הבת. הבן נשאר עם האב. שלוש שנים אחר כך הבן חלה בסכיזופרניה. לפני שמונה־עשרה שנים התאבד. הייתה בת בכורה. הרגישה גבוהה מדי. אחיה קטן ממנה בחמש שנים. לכאורה הוא המוכשר, היא היפה… בסופו של דבר היא ההישגית, יש לה קריירה; הוא נאבק על פרנסתו. כעת מתכננת פרישה; הודיעה על כך לכולם כדי לסנדל את עצמה… הזהירה אותי שהיא מניפולטיבית באמצעות סיפורים על מטפלים שהתיידדה איתם, הִנדסה אותם. סיפרה על מטפלת שהייתה קשוחה עִמה. לכאורה הכול בסדר, אך התחושה היא של זיפת בפנים; מתלוננת על נכדה בן השלוש שאיננו אוהב אותה… על בתה הבורחת ממנה… היא עצמה בורחת לעבודה, מקיאה… בסיום צריכה לשירותים.

תיאום חוזה לארבע פגישות. להחלטה: אופציה של טיפול קצר או ארוך. נראה לי ארוך…

 

10.5.1999 – טלפונית

התקשרה לבטל פגישה. בתה ילדה. היא טסה אליה לפריז. תיאמה תור לשבוע שלאחר מכן.

 

20.5.1999 – פגישה שנייה

איחרה. דיברה על חוסר הנוחות לאחר, על מכתב קשה שכתבה לה בתה, על מה נכון ולא נכון, על כאבהּ של הבת על כך שהיא עצמה העדיפה קריירה בעוד הבת בחרה באימהות ובמשפחה. בוכה במשך כל הזמן שהיא קוראת את המכתב. מספרת על חוסר עניין באנשים, בנכד. תחושת אשמה בגלל הבן, הבת, הנכד.

 

27.5.1999 – פגישה שלישית

דיברה על ספקות ביחס אלי; על הנחה שקיימת בינינו תוקפנות; על בעיית העבודה; על תחושת האשמה בגלל מות בנה; על כך שלא רצתה להיות לו לאם; היה לה סיבוך מיד לאחר הלידה – מסטיטיס; על אחריות בעבודה; על עזרה עצמית כתיקון, אבל רק מאחורי הקלעים; על כך שאומרים עליה שהיא אישה חשובה; על גבריות ונשיות; על כך שהשתנתה במעבר מירושלים, שם הייתה אשת מסיבות, עכשיו התרחקה; על התחושה שהישן איננו מעניין; על כך שהיא בלתי נסבלת; על כך שהייתה ילדה מוכה; על אב נעדר מבחינה רגשית; על אם לא מרוצה, ממורמרת. לסיום: על כך שבכל זאת היא חושבת שאני מתאים לה, אחרי שאמרה שזה רק ניסיון…

 

הנה כי כן, ממאי 1999 עד פברואר 2005 הלכתי לטיפול אצל ד”ר עמי אבני. בהתחלה פעם בשבוע, אחר כך פעמיים בשבוע… כאמור, שלוש מאות שמונים ושתיים פגישות במשך שש שנים… בשנים אלה פרשתי מן העבודה, נסעתי לטיולים, למדתי באוניברסיטה והתחלתי לכתוב. מאז שאני זוכרת את עצמי, במשך כל ימי חיי, תפקדתי, עבדתי והתפרנסתי. לכאורה הכול היה בסדר, וכשהייתי זקוקה לעזרה ידעתי לגייס אותה. ואף על פי כן שום דבר אינו כפי שהוא נראה…

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.