החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המוח הטיפש

מאת:
מאנגלית: ניצן לפידות | הוצאה: | 2018-02 | 317 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מדוע הזיכרון שלנו הוא אגואיסטי? מדוע דַחַק (stress) יכול למעשה לשפר את הביצועים שלנו? למה לפעמים תנועה גורמת לנו להקיא? למה יש לנו תגובות פחד חזקות כל כך לדברים שאינם מזיקים כלל וכלל? למה אנחנו יכולים לזהות פנים של אדם אך לא את השם שלו? מה המקור של פוביות וחרדות חברתיות? המוח האנושי הוא איבר מעורר השתאות, אבל אינו חף מפגמים. אין להכחיש שהוא מרשים, אבל הוא אינו מושלם כלל וכלל, והפגמים שלו משפיעים על כל מה שבני אדם אומרים, עושים וחווים. ייתכן שהוא מקום משכנה של התודעה והמנוע לכל חוויה אנושית, אבל למרות התפקידים המשמעותיים הללו הוא לא תמיד מאורגן, ולעיתים יש בו אי־סדר רב.

הספר עוסק בדברים הרבים שהמוח עושה שהם לא פחות ממגוחכים ומסביר כיצד הם משפיעים עלינו. הוא גם בוחן את ההסברים שבני האדם הגו לדרך פעולתו של המוח, אשר הוכחו בסופו של דבר כשגיאות גסות.

דין ברנט, חוקר מוח המלמד ומרצה במכון לרפואה פסיכולוגית ולמדעי המוח הקליניים באוניברסיטת קרדיף, בוחן את השאלות האלו ועוד נוספות בצורה מרתקת ומשעשעת ומאתגר את התפיסות שלנו בנוגע למוח שלנו ולתפקוד שלו.

מקט: 2791347
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

שטיפת מוח

כיצד המוח מווסת את הגוף, ובדרך כלל עושה בלגן נוראי

לפני מיליוני שנים, המנגנונים המאפשרים לנו לחשוב ולהסביר ולהרהר לא היו קיימים. הדג הראשון שהזדחל על פני האדמה לפני עידן ועידנים לא התייסר בספקות למחשבה, 'למה אני עושה את זה? אני לא יכול לנשום כאן ואין לי אפילו שום רגל, לא שאני יודע מה זה רגליים. זאת הפעם האחרונה שאני משחק אמת־או־חובה עם גארי!' לא; עד לאחרונה יחסית, למוח היתה מטרה הרבה יותר פשוטה וברורה: לדאוג שהגוף יישאר חי בכל דרך אפשרית.

מוח האדם הפרימיטיבי היה מן הסתם מוצלח כי המין שלנו הצליח לשרוד, וכיום אנו צורת החיים הדומיננטית על פני כדור הארץ. אבל למרות היכולות הקוגניטיביות המורכבות שפיתחנו, תפקודיו של המוח הפרימיטיבי המקורי לא נעלמו. אם כבר, הם נעשו חשובים יותר; מה זה היה עוזר לנו שיש לנו שפה וכוח היסק, אם היינו ממשיכים למות סתם כי שכחנו לאכול או נפלנו מראש צוק.

המוח זקוק לגוף כדי שיקיים אותו, והגוף זקוק למוח כדי שישלוט בו ויכריח אותו לעשות את מה שצריך. (למעשה, הקשרים ביניהם הרבה יותר מורכבים, אבל לעת עתה בואו נסתפק בזה.) כתוצאה מכך, חלקים נרחבים מן המוח מוקדשים לתהליכים פיזיולוגיים בסיסיים, לבקרה על פעולות פנימיות, לתיאום תגובות לבעיות, לסידור תסבוכות. במילים אחרות, לתחזוקה. האזורים השולטים בהיבטים הבסיסיים הללו, גזע המוח והמוח הקטן, מכונים לעתים 'מוח הזוחלים', כינוי המדגיש את אופיים הפרימיטיבי, מפני שהם עושים את אותם הדברים שהמוח עשה כשהיינו זוחלים אי־אז בעבר הרחוק. (היונקים היו תוספת מאוחרת לכל הסצנה הזאת של 'חיים על פני האדמה'.) לעומת זאת, כל היכולות המתקדמות יותר שאנו בני האדם נהנים מהן – תודעה, התכוונות, תפיסה, כוח היסק – מצויות בנאוקורטקס, קליפת המוח החדשה. הסידור בפועל הרבה יותר מורכב מכפי שהתוויות הללו מרמזות, אבל זו הכללה שימושית.

אז הייתם מקווים שהחלקים הללו – מוח הזוחלים והנאוקורטקס – יעבדו יחד בהרמוניה, או לפחות יתעלמו זה מזה. תקוות גדולות. אם יצא לכם לעבוד עם מישהו שעושה מיקרו־מנג'ינג, אתם ודאי יודעים עד כמה הסידור הזה לא יעיל. כאשר מישהו פחות מנוסה מכם (אבל בעל דרגה גבוהה מכם) מרחף מעל לראשכם, מוציא הנחיות על סמך מידע שגוי ושואל שאלות מטומטמות, העבודה שלכם נעשית יותר ויותר קשה. זה מה שהנאוקורטקס עושה למוח הזוחלים כל הזמן.

אבל לא הכול חד־כיווני. הנאוקורטקס גמיש ומגיב לסביבה; מוח הזוחלים מקובע. כולנו פגשנו אנשים שחושבים שהם יודעים הכי טוב כי הם מבוגרים יותר או ותיקים יותר. לעבוד עם אנשים כאלה יכול להיות סיוט, כמו לנסות לכתוב תוכנת מחשב עם מישהו שמתעקש להשתמש במכונת כתיבה כי 'ככה תמיד עשינו'. מוח הזוחלים יכול להיות כזה, ולפעמים שינויים מועילים הולכים לאיבוד בגלל העקשנות הנוקשה שלו. בפרק הזה נראה איך המוח מפשל בתפקודים הבסיסיים ביותר של הגוף.

תעצרו את הספר, אני רוצה לרדת!

(איך המוח גורם למחלת תנועה)

בני אדם מודרניים מבלים הרבה יותר זמן בישיבה מאשר בכל תקופה אחרת בעבר. רוב עבודות הכפיים הוחלפו בעבודות משרדיות. בזכות מכוניות ואמצעי תחבורה אחרים אנחנו יכולים לגמוא מרחקים בישיבה. בזכות האינטרנט אנחנו יכולים לבלות את כל חיינו בישיבה, עם עבודה מהבית ובנקאות וקניות מקוונות.

לכל זה יש גם חסרונות. אנחנו מוציאים סכומי עתק על כיסאות משרדיים ארגונומיים כדי שאנשים לא יינזקו או ייפצעו כי הם יושבים יותר מדי. ישיבה ממושכת במטוס יכולה לגרום אף למוות מפקקת ורידים עמוקים. זה נראה מוזר, אבל חוסר תנועה מזיק לנו.

כי התנועה חשובה. האמת היא שאנחנו ממש טובים בזה ועושים את זה הרבה, עובדה שהמין שלנו היה כמעט בכל נקודה בכדור הארץ, ואפילו בירח. מחקרים מראים שהליכה של שלושה קילומטרים ביום טובה למוח, אבל היא כנראה טובה לכל איברי הגוף.1 השלד שלנו התפתח כך שנוכל לצעוד זמן ממושך, שכן המאפיינים של כפות הרגליים, הרגליים והאגן שלנו, ובכלל הפריסה הכללית של הגוף שלנו, מותאמים להפליא להתהלכות קבועה. אבל זה לא רק מבנה הגוף שלנו; נראה שאנחנו 'מתוכנתים' ללכת בלי שהמוח שלנו בכלל יתערב.

צברי עצבים במוח השדרה שלנו עוזרים לשלוט בתנועתנו באופן לא מודע.2 צברי העצבים הללו מכונים 'מחוללי תבנית', והם מצויים באזורים התחתונים של חוט השדרה במערכת העצבים המרכזית. מחוללי התבנית הללו גורמים לשרירים ולגידים ברגליים לנוע בתבניות מסוימות (ומכאן שמם) כדי לייצר הליכה. הם גם מקבלים משוב מן השרירים, הגידים, העור והמפרקים – למשל כדי לזהות הליכה במדרון – כך שנוכל לכוונן ולהתאים את אופי התנועה שלנו בהתאם לסיטואציה. המנגנון הזה יכול להסביר כיצד אדם מחוסר הכרה מסוגל להתהלך לו, כפי שנראה בתופעת הסהרוריות בהמשך הפרק.

היכולת לנוע בקלות מבלי משים – בין שאנחנו בורחים מסביבה מסוכנת, מחפשים מקורות מזון, רודפים אחרי טרף או חומקים מטורף – הבטיחה את שרידותו של המין שלנו. היצור החי הראשון שיצא מן הים והתיישב ביבשה הוביל לכל צורות החיים הנושמות אוויר על פני כדור הארץ; הוא לא יכול היה לעשות את זה אלמלא כושר התנועה שלו.

אבל זו השאלה: אם תנועה היא חלק אינטגרלי מרווחתנו ומשרידותנו, ופיתחנו מערכות ביולוגיות מתוחכמות להבטיח שננוע בקלות ובמהירות האפשריות, למה לפעמים תנועה גורמת לנו להקיא? התופעה הזו נקראת מחלת תנועה או מחלת נסיעה. לפעמים, ללא כל הקשר, בשל היותנו בתנועה אנחנו פוגשים שוב את ארוחת הבוקר שלנו, מוותרים על ארוחת הצהריים שלנו, או פשוט פולטים את הארוחה האחרונה שאכלנו.

המוח הוא שאחראי לכך, ולא הקיבה או הבטן (למרות מה שאנחנו מרגישים באותו רגע). מה יכול היה לגרום למוח שלנו להגיע למסקנה – בניגוד לתובנות האבולוציה – שתנועה מנקודה A לנקודה B היא סיבה מוצדקת להקאה? למעשה, המוח כלל אינו מתנגד לנטיות אבולוציוניות. מקור הבעיה הוא אינספור המערכות והמנגנונים שפיתחנו כדי לסייע לתנועה. מחלת תנועה מתרחשת רק כשאנחנו נעים באמצעים מלאכותיים – באמצעי תחבורה. וכך זה עובד.

לבני האדם יש רשת מתוחכמת של חושים ומנגנונים עצביים היוצרים פּרופּריוסֶפּציה, היכולת לחוש את האופן שבו הגוף שלנו מאורגן כעת, אילו איברים מתנועעים ולאן. גם אם תשימו את היד מאחורי הגב עדיין תוכלו לחוש אותה, לדעת היכן היא נמצאת ואיזו תנועה גסה היא עושה, אפילו שאינכם רואים אותה. זו פרופריוספציה.

ישנה גם מערכת שיווי המשקל, או המערכת הוֶוסטיבּוּלרית, המצויה באוזן הפנימית. אלה הן תעלות מלאות נוזל (מעין צינוריות גרמיות בהקשר הזה) שתפקידן לזהות את שיווי המשקל והתנוחה שלנו. בתעלות יש די מקום שהנוזל יוכל לנוע בתגובה לכוח הכבידה, ולאורכן יש עצבים שתפקידם לזהות את המיקום והארגון של הנוזלים וליידע את המוח שלנו בדבר התנוחה והכיוון שלנו. אם הנוזל נמצא בראש הצינור, פירוש הדבר שאנחנו הפוכים, מצב לא אידיאלי שצריך לתקן בהקדם האפשרי.

התנועה האנושית (הליכה, ריצה, ואפילו זחילה או קפיצה) מייצרת סדרת אותות מסוימת מאוד. הליכה על שתיים, למשל, מייצרת תנועת נדנוד קבועה מעלה־מטה, מהירות כללית ואת פעולתם של כוחות חיצוניים כגון תנועת האוויר החולף על פניכם ועל פני תנועת הנוזלים הפנימיים בגופכם. כל אלה נקלטים על ידי פרופריוספציה ומערכת שיווי המשקל.

הדימוי הפוגע בעינינו הוא זה של העולם החיצון חולף על ידנו. אותו הדימוי יכול להיווצר כאשר אנחנו נעים או כאשר אנחנו עומדים במקום והעולם החיצון נע. ברמה הבסיסית ביותר, שתי הפרשנויות הללו אפשריות. אבל איך המוח יודע איזו מהן נכונה? הוא מקבל מידע חזותי, מצרף אותו למידע המגיע ממערכת הנוזלים באוזן ומגיע למסקנה 'הגוף בתנועה; הכול תקין', ואז חוזר לחשוב על סקס או על נקמה או על פוקימון, מה שעושה לכם את זה. העיניים שלנו והמערכות הפנימיות פועלות יחד כדי להסביר מה קורה.

תנועה באמצעות כלי רכב מייצרת מערך שונה של תחושות. למכוניות אין אותה תנועת נדנוד קצבית אופיינית שהמוח שלנו מקשר עם הליכה (אלא אם כן הלכו לכם לגמרי המתלים), וכנ'ל לגבי מטוסים, רכבות ואוניות. כשאתם נעים באמצעי תחבורה, אינכם 'עושים' את התנועה בעצמכם; אתם סתם יושבים שם ועושים משהו כדי להעביר את הזמן, כמו למשל מנסים לא להקיא. הפרופריוספציה לא מייצרת את כל אותם אותות מתוחכמים שיעזרו למוח שלכם להבין מה קורה. אצל מוח הזוחלים, היעדר אותות משמע שאתם אינכם עושים דבר, ועיניכם מחזקות את המסר הזה ואומרות למוח שאתם לא בתנועה. אבל אתם כן בתנועה, והנוזלים באוזן מגיבים לכוחות שנוצרים על ידי תנועה מהירה ותאוצה ושולחים למוח אותות שלפיהם אתם נמצאים בתנועה, ובמהירות גבוהה למדי.

עכשיו המוח שלכם מקבל אותות סותרים ממערכת זיהוי תנועה מכוילת להפליא, ונראה שזה מה שגורם למחלת תנועה. המוח המודע שלנו יכול להתמודד עם המידע הסותר הזה די בקלות, אבל המערכות העמוקות, הבסיסיות יותר והלא מודעות אשר מווסתות את גופנו לא יודעות איך להתמודד עם בעיות פנימיות מהסוג הזה, ואין להן מושג איך להסביר את התקלה. למעשה, מבחינת מוח הזוחלים יש רק תשובה אפשרית אחת: רעל. בטבע, רעל הוא הדבר הסביר היחיד שיכול להשפיע עמוקות על המערכות הפנימיות שלנו וליצור בהן בלבול כזה.

רעל זה רע, ואם המוח חושב שיש רעל בגוף, יש רק תגובה הגיונית אחת: להיפטר ממנו, להפעיל את רפלקס ההקאה, ועכשיו. לאזורים המפותחים יותר במוח יש אולי הבנה טובה יותר של המתרחש, אבל נדרש מאמץ רב לשנות את פעולתם של האזורים הבסיסיים מרגע שהחלה. אחרי הכול אלה אזורים מקובעים, כמעט בהגדרה.

התופעה הזאת עדיין לא מובנת עד תום. למה אין לנו מחלת תנועה כל הזמן? למה יש אנשים שאינם סובלים ממנה כלל? גורמים חיצוניים או אישיים רבים יכולים להשפיע, כמו סוג אמצעי התחבורה שאתם משתמשים בו, או איזושהי רגישות נוירולוגית לצורות תנועה מסוימות, אבל סעיף זה מסכם את התיאוריה המקובלת היום. אחד ההסברים החלופיים הוא 'השערת ניסטגמוס',3 שלפיה התנועה גורמת למתיחה לא־רצונית של השרירים האקסטרה־אוקולריים המחזיקים ומניעים את העיניים, והיא בתורה מעוררת את העצב התועה (אחד מן העצבים העיקריים השולטים בפנים ובראש) בדרכים משונות, מה שגורם למחלת תנועה. כך או כך, אנחנו נתקפים מחלת תנועה כי המוח שלנו מתבלבל בקלות, ויש לו אפשרויות מוגבלות לתיקון בעיות פוטנציאליות; כמו מנהֵל המקוּדם לתפקיד גדול מכפי מידותיו, אשר בכל פעם שהוא מתבקש לעשות משהו, פורץ בבכי או פולט סיסמאות ריקות.

מחלת ים היא ככל הנראה הקשה מכולן. ביבשה יש הרבה פריטים סביבנו, שאפשר להסתכל עליהם ובאמצעותם להבין את התנועה שלנו (כמו למשל, עצים החולפים על פנינו); על סיפונה של אונייה רואים בדרך כלל רק את הים ולפעמים דברים שהם רחוקים מלשמש אותנו, לכן סביר להניח שהמערכת החזותית תקבע שאיננו בתנועה. הפלגה בים גם מוסיפה תנועה בלתי צפויה מעלה־מטה הגורמת לנוזלים באוזן לשלוח עוד ועוד אותות למוח, שרק הולך ומתבלבל. בממואר המלחמה של ספַּייק מיליגן, Adolf Hitler: My Part in His Downfall ('אדולף היטלר: החלק שלי במפלתו'), ספייק מספר שהפליג לאפריקה במלחמת העולם השנייה והיה מהחיילים היחידים ביחידה שלו שלא סבל ממחלת ים. כשנשאל מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מחלת ים, הוא השיב בפשטות, 'לשבת תחת עץ.' אין לי כל ראיה תומכת לכך, אבל אני די משוכנע שהשיטה הזאת עובדת גם עם בחילת טיסות.

יש מקום לקינוח?

(הבקרה המורכבת והמבלבלת של המוח על מה שאנחנו אוכלים)

מזון הוא דלק. כשהגוף שלנו צריך אנרגיה, אנחנו אוכלים. כשהוא לא צריך, אנחנו לא אוכלים. זה ממש פשוט כשחושבים על זה, אבל זאת בדיוק הבעיה: בני האדם הגדולים והחכמים שאנחנו יכולים לחשוב – וחושבים – על זה, והדבר יוצר כל מיני בעיות והפרעות נפשיות.

המוח שלנו שולט באכילה ובתיאבון שלנו במידה שעשויה להפתיע רבים.1 הייתם מצפים שהשליטה על המערכת תימצא בידי הקיבה והמעיים, אולי עם קצת קֶלט מהכבד או ממאגרי השומן, המקומות שבהם החומר המעוכל מעובד ו/או מאוחסן. ואמנם, לכל האיברים הללו יש תפקיד בתהליך, אבל השפעתם קטנה מהצפוי.

קחו את הקיבה; רוב האנשים אומרים שהם מרגישים 'מלאים' אחרי שאכלו מספיק. זהו החלל העיקרי הראשון שאליו מגיע המזון שאנחנו צורכים. בזמן שאתם ממלאים את הקיבה היא מתרחבת, והעצבים שבה שולחים אותות למוח כדי שידכא את התיאבון ויפסיק את האכילה – תהליך הגיוני לגמרי. זהו המנגנון שעליו מבוססות דיאטות ההרזיה שבהן שותים שֵייק במקום לאכול ארוחה.5 השֵייק מכיל חומרים דחוסים הממלאים את הקיבה במהירות, מרחיבים אותה ושולחים למוח את המסר 'שבעתי' בלי שדחסתם לתוככם עוגות ודברי מתיקה אחרים.

אלא שהפתרון הזה הוא רק לטווח הקצר. רבים מדווחים על תחושת רעב עשרים דקות בלבד לאחר צריכת השֵייקים הללו, בעיקר מפני שאותות התרחבות הקיבה הם רק חלק קטן ממנגנון הבקרה על התזונה והתיאבון. למעשה, האותות הללו הם השלב התחתון בסולם ארוך המטפס מעלה עד לאזורים המורכבים יותר במוח. ומדי פעם בדרכו מעלה הסולם מזגזג ואף מסתובב במעגלים.6

עצבי הקיבה אינם היחידים המשפיעים על התיאבון שלנו; גם ההורמונים משחקים תפקיד. לֵפְּטין הוא הורמון המופרש בתאי שומן ומדכא את התיאבון. גֵרְלין מופרש על ידי הקיבה והוא מגביר תיאבון. אם יש לכם יותר מאגרי שומן, אתם מפרישים יותר הורמון לדיכוי תיאבון; אם הקיבה שלכם חשה ריקנות עקבית, היא מפרישה הורמון להגברת התיאבון. פשוט, נכון? למרבה הצער, לא. לאנשים יש אולי רמות מוגברות של ההורמונים הללו כתלות בדרישות התזונה שלהם, אבל אם האותות נותרים קבועים לאורך זמן, המוח יכול להתרגל אליהם במהירות ובפועל להתעלם מהם. אחת המיומנויות הבולטות של המוח היא יכולתו להתעלם מאותות צפויים מדי, חשובים ככל שיהיו (ולכן חיילים מצליחים להירדם גם בשדה הקרב).

שמתם לב פעם שתמיד יש לכם 'מקום לקינוח'? גם אם הרגע אכלתם את נתח הבקר הטוב ביותר, או כמות כזו של פסטה בשמנת שיכולה להטביע גונדולה שלמה, אתם מצליחים להתמודד עם סופלה שוקולד או גלידה עם קצפת. למה? איך? הקיבה שלכם מלאה, איך ייתכן שאתם יכולים להמשיך לאכול, ולו מבחינה גופנית? היכולת הזאת נובעת בעיקר מהמוח שלכם שמקבל החלטה ניהולית וקובע שכן, יש לכם עוד מקום. מתיקוּת הקינוח היא פרס מוחשי שהמוח מזהה ורוצה (ראו פרק 8), ולכן הוא הופך על פיה את החלטת הקיבה שקבעה 'אין כאן עוד מקום'. בניגוד למה שקורה במחלת תנועה, כאן הנאוקורטקס הופך את ההחלטה של מוח הזוחלים.

לא לגמרי ברור למה זה קורה. יכול להיות שבני האדם זקוקים לתזונה מורכבת כדי לשמור על בריאותם, ולכן במקום להסתמך על מערכות העיכול הבסיסיות שלנו ולאכול כל מה שזמין, המוח מתערב בניסיון לווסת טוב יותר את התזונה שלנו. ההסבר הזה היה מקובל אם זה כל מה שהמוח היה עושה. אבל הוא לא. אז ההסבר לא מקובל.

בכל הנוגע לאכילה, לאסוציאציות נרכשות יש כוח אדיר. אתם יכולים לאהוב נורא מאכל מסוים, נניח עוגה, ולאכול עוגות במשך שנים בלי שום בעיה. ואז יום אחד פרוסת עוגה מעוררת בכם בחילה. אולי הקרם שלה התקלקל; אולי יש בה רכיב שאתם אלרגיים אליו; או (וזה הכי מעצבן) אולי משהו אחר לגמרי עורר בכם בחילה זמן קצר אחרי שאכלתם אותה. בכל אופן, מאותו רגע והלאה המוח שלכם קישר בין הדברים, וכעת עוגה היא מחוץ לתחום; ייתכן שתחושו בחילה אפילו למראה עוגה. אסוציאציית הגועל חזקה במיוחד, והיא התפתחה כדי למנוע מאיתנו לאכול רעל או דברים נגועים, ובדרך כלל קשה מאוד לפוגג אותה. גם אם אכלתם משהו עשרות פעמים ולא קרה דבר, המוח אומר 'לא!', ואין לכם מה לעשות בנידון.

אבל לא מדובר רק במקרי קיצון כמו הקאה ובחילה. המוח מתערב כמעט בכל החלטה שלנו הנוגעת למזון. אולי שמעתם את הביטוי 'לאכול עם העיניים'? חלק הארי של המוח שלנו, כ־65% ממנו, מקושר לחוש הראייה ולא לחוש הטעם.7 בעוד שהאופי והתפקוד של הקשרים במוח מגוונים להדהים, אין ספק שחוש הראייה הוא מקור המידע החושי העיקרי למוח האדם. חוש הטעם, לעומת זאת, חלשלוש במידה כמעט מביכה, כפי שנראה בפרק 5. אדם ממוצע שמכסים את עיניו וסותמים את אפו יכול לבלבל בין תפוח אדמה לתפוח עץ.8 מן הסתם, העיניים שלנו משפיעות על התפיסה שלנו הרבה יותר מאשר הלשון, כך שמראה המזון משפיע במידה רבה על ההנאה שלנו ממנו, ולכן במסעדות יוקרה מוקדש מאמץ רב כל כך לצורת ההגשה.

השגרה שלנו יכולה גם היא להשפיע במידה רבה על הרגלי האכילה שלנו. לצורך ההדגמה, חשבו רגע מתי הזמן ההולם לארוחת צהריים. רוב האנשים יגידו בין 12 ל־2 בצהריים. למה? אם אנו זקוקים למזון בשביל לקבל אנרגיה, איך ייתכן שכל בני האדם, בין שהם עובדי כפיים כמו בנאים וחוטבי עצים ובין שהם עובדים בעבודה משרדית כמו סופרים ומתכנתים, אוכלים ארוחת צהריים באותה השעה? זה מפני שכולנו הסכמנו לפני זמן רב שזאת השעה לאכול ארוחת צהריים, ורובנו איננו מערערים על כך. מרגע שנכנסים לדפוס הזה, המוח שלכם מצפה שהוא יישמר. אתם תהיו רעבים כי הגיע הזמן לאכול, ולא הגיע הזמן לאכול כי אתם רעבים. נראה כי המוח מאמין שלוגיקה היא משאב יקר ערך, שיש להשתמש בו במשורה.

להרגלים שלנו חלק משמעותי במשטר האכילה שלנו, וברגע שהמוח שלנו מתחיל לצַפות לדברים, הגוף מתאים את עצמו במהירות. זה טוב ויפה לומר למישהו בעל משקל יתר שעליו לאכול פחות ולהיות ממושמע יותר, אבל זה לא כל כך פשוט. גורמים רבים יכולים להוביל לאכילת יתר, כמו למשל אכילה רגשית. אם אתם עצובים או מדוכאים, המוח שלכם שולח לגוף אותות שאתם עייפים ומותשים. ואם אתם עייפים ומותשים, מה אתם צריכים? אנרגיה. ומאיפה משיגים אנרגיה? מזון! מזון בעל ערך קלורי גבוה יכול גם לעורר את מעגל הגמול ומעגל העונג במוח.9 לכן די נדיר להיתקל באכילה רגשית של סלט חסה.

אבל ברגע שהמוח והגוף שלכם מתרגלים לצריכה קלורית מסוימת, קשה מאוד לצמצם אותה. האם ראיתם פעם רצים למרחקים קצרים או ארוכים בסוף המירוץ, מתכופפים קדימה ומתנשפים? האם חשבתם עליהם פעם כזללני חמצן? מעולם לא אמרו להם שאין להם משמעת עצמית או שהם סתם עצלנים או חמדנים. אפקט דומה (אם כי פחות בריא) יש לאוכל, כאשר הגוף משתנה ומצפה לצרוך כמות מוגברת של מזון, וכתוצאה מכך קשה יותר להפסיק לאכול. בשל עודף אפשרויות, בלתי אפשרי לקבוע מהן הסיבות המדויקות לכך שמישהו אוכל מלכתחילה יותר מכפי צורכו ואז מתרגל לכך. אבל אפשר לטעון שזוהי תוצאה בלתי נמנעת של התהליך שבו כמות בלתי מוגבלת של מזון נעשתה זמינה בעבור מין שהתפתח לקחת כל מזון שבהישג יד בכל עת שזה מתאפשר.

ואם אתם צריכים הוכחה נוספת לכך שהמוח שולט באכילה, חשבו על הפרעות אכילה כגון אנורקסיה או בולימיה. המוח מצליח לשכנע את הגוף שדימוי הגוף חשוב יותר ממזון, ולכן הוא אינו זקוק למזון! זה כאילו תשכנעו את המכונית שלכם שהיא לא זקוקה לדלק. זה לא הגיוני ולא בריא, אבל לצערנו שכיח מאוד. תנועה ואכילה, שתי דרישות בסיסיות למדי, נעשות מורכבות יתר על המידה כיוון שהמוח שלנו מתערב בתהליך. ועם כל זאת, אכילה היא אחת מהנאות החיים הגדולות, ואילו היינו רואים בה פעולה דומה לדחיסת פחם לתוך כבשן, ייתכן שחיינו היו דלים יותר. אולי אחרי הכול המוח כן יודע מה הוא עושה.

לישון, אולי לחלום…

או לפרכס, או להיחנק, או ללכת מתוך שינה

(המוח ומורכבותה של השינה)

שינה משמעה לא לעשות כלום, לשכב בחוסר הכרה. כמה מסובך זה כבר יכול להיות?

מאוד. השינה, מנגנוני ההפעלה שלה, איך היא קורית ומה מתרחש במהלכה, היא משהו שאנשים אינם מרבים לחשוב עליו. זה די הגיוני, קשה מאוד לחשוב על השינה בזמן התרחשותה, במיוחד לאור ה'חוסר הכרה' הזה. חבל, כי הרבה מדענים מסתבכים איתה, ואם יותר אנשים יחשבו עליה, אולי נצליח לפענח אותה מהר יותר.

בואו נשים את הקלפים על השולחן: אנחנו עדיין לא יודעים מהי מטרת השינה! השינה נצפתה (במידה כזאת או אחרת) כמעט בכל סוג אחר של בעל חיים, אפילו הפשוטים ביותר כגון תולעים נימיות, מערכה פשוטה ונפוצה של תולעים טפילות.10 יש בעלי חיים, כגון מדוזות וספוגים, שאינם מראים כל סימן לשינה, אבל אין להם אפילו מוח, כך שאי־אפשר באמת לסמוך עליהם לעשות משהו. אבל שינה, או לפחות פרק זמן כלשהו של חוסר פעילות, נצפו במגוון רחב של מינים השונים מאוד זה מזה. אין ספק שהשינה חשובה, ושורשיה האבולוציוניים עמוקים ביותר. יונקים ימיים פיתחו שיטות לישון עם חצי מוח בלבד בכל פעם, מפני שאילו נרדמו לגמרי הם היו מפסיקים לשחות, שוקעים וטובעים. השינה חשובה כל כך עד שהיא מדורגת מעל 'לא לטבוע', ואף על פי כן איננו יודעים מדוע.

היום ישנן תיאוריות רבות, כגון ריפוי. הודגם כי חולדות שלא מאפשרים להן לישון מחלימות הרבה יותר לאט מפציעות, ובאופן כללי אינן מאריכות חיים כמו חולדות שישנות מספיק.11 תיאוריה חלופית גורסת כי השינה מפחיתה את עוצמת האות של קשרים נוירולוגיים חלשים, כך שקל יותר להסיר אותם.12 לפי תיאוריה אחרת, השינה מסייעת לצמצם רגשות שליליים.13

אחת התיאוריות המוזרות יותר גורסת כי השינה התפתחה כאמצעי הגנה מפני טורפים.14 טורפים רבים פעילים בלילה, ובני האדם אינם זקוקים ל־24 שעות של פעילות כדי לשמור על עצמם. לכן השינה מספקת פרקי זמן ממושכים שבהם אנשים נותרים חסרי תנועה, כך שאינם פולטים אותות וסימנים שטורפים ליליים יכולים לנצל כדי לאתרם.

יש הלועגים לחוסר הישע של המדענים המודרניים. השינה נועדה למנוחה, שבה אנחנו מאפשרים לגוף ולמוח שלנו זמן להתאושש ולהיטען מחדש אחרי יום של פעילות מאומצת. ואכן, אם עשינו משהו מתיש במיוחד, פרק זמן ממושך של חוסר פעילות יכול לעזור למערכות שלנו להתאושש ולהתחדש על פי הצורך.

אבל אם כל העניין בשינה הוא מנוחה, מדוע אנחנו כמעט תמיד ישנים אותו פרק זמן, בין שבילינו יום שלם בסחיבת לבֵנים ובין שישבנו בפיג'מה וראינו סרטים מצוירים? שתי הפעילויות הללו ודאי לא דורשות זמן התאוששות דומה. חוץ מזה, הפעילות המטבולית של הגוף יורדת ב־5%-10% בלבד בזמן שינה. זאת 'מנוחה' קלה בלבד – כמו להאט את מהירות הנסיעה מ־80 ל־70 קמ'ש כשעשן יוצא מהמנוע. לא ממש עֶזרה.

תשישות אינה מכתיבה את דפוסי השינה שלנו, ולכן נדיר לראות אנשים נרדמים במהלך ריצת מרתון. תחת זאת, התזמון ומשך השינה נקבעים על פי המקצב הצירקדי של הגוף, שנקבע על פי מנגנונים פנימיים מסוימים. בלוטת האצטרובל במוח מווסתת את דפוס השינה שלנו על ידי הפרשת ההורמון מלטונין, שמשרה עלינו רוגע וישנוניות. בלוטת האצטרובל מגיבה לרמות אור. הרשתיות בעיניים מזהות אור ושולחות אותות אל הבלוטה, וככל שהיא מקבלת יותר אותות, כך היא משחררת פחות מלטונין (אם כי היא תמיד ממשיכה לייצר אותו ברמות נמוכות). רמת המלטונין בגופנו עולה בהדרגה לאורך היום, ועלייתה מואצת עם שקיעת השמש. לכן המקצבים הצירקדיים שלנו קשורים לשעות היום, כך שבבוקר אנחנו ערניים ובלילה עייפים.

זהו המנגנון שגורם ליַעֶפֶת. כשאנו נוסעים לאזור זמן אחר אנו חווים לוח זמנים אחר לגמרי של אור יום, כך שאפשר לחוות רמות אור של אחת־עשרה בבוקר כאשר המוח חושב שהשעה שמונה בערב. מחזורי השינה שלנו מכוּונים במדויק, והשינויים הללו ברמות המלטונין משבשים אותם. ו'להשלים שעות שינה' קשה יותר משנדמה לנו; המוח והגוף שלנו קשורים שניהם למקצב הצירקדי, ולכן קשה לנו (אם כי לא בלתי אפשרי) להכריח את עצמנו להירדם בשעה לא צפויה. כמה ימים בלוח הזמנים החדש של האור, והמקצבים מתאפסים מחדש.

אתם אולי תוהים, אם מחזורי השינה שלנו רגישים כל כך לרמות האור, מדוע אור מלאכותי אינו משפיע עליהם? ובכן, הוא כן משפיע. דפוסי השינה של בני האדם השתנו מאוד במאות השנים האחרונות מאז שהאור המלאכותי נכנס אל חיינו, והם משתנים מתרבות לתרבות.15 בתרבויות שבהן יש גישה מוגבלת יותר לאור מלאכותי או דפוסים שונים של אור יום (למשל, מעל קווי גובה מסוימים), דפוסי השינה מתאימים לנסיבות.

טמפרטורת הגוף שלנו משתנה גם היא בהתאם למקצבים דומים בין 36 מעלות צלזיוס ל־37 (שינוי ניכר בשביל יונק). היא מגיעה לשיא בשעות אחר הצהריים ומתחילה לצנוח לעת ערב. אנחנו הולכים לישון בערך באמצע הדרך בין הנקודה הגבוהה ביותר לנמוכה ביותר, כך שאנחנו ישנים כשהטמפרטורה בשפל, מה שיכול להסביר את הנטייה האנושית לבודד את גופנו בשמיכה בעת השינה; קר לנו אז יותר מאשר בזמן הערות.

כדי לקרוא תיגר נוסף על ההנחה שהשינה אינה אלא מנוחה ושימור אנרגיה, שינה נצפתה גם בקרב בעלי חיים המצויים בתרדמת חורף.16 כלומר, בעלי החיים האלה ממילא כבר חסרי הכרה. תרדמת חורף אינה שינה – המטבוליזם וטמפרטורת הגוף צונחים נמוך הרבה יותר. היא ממושכת מאוד, ולמעשה דומה יותר לתרדמת. אבל בעלי חיים בתרדמת חורף נכנסים באופן קבוע למצב של שינה, כך שהם צורכים יותר אנרגיה כדי ללכת לישון! הרעיון שהשינה היא לצורך מנוחה אינו ממצה אפוא.

וזה נכון במיוחד בכל הנוגע למוח, המציג התנהגויות מורכבות במהלך השינה. בקצרה, כיום מוּכּרים ארבעה שלבי שינה: שנת REM (תנועות עיניים מהירות) ושלושה שלבים של שינה שאינה REM (NREM(NREM שלב 1, NREM שלב 2, NREM שלב 3 – המציגים אירוע נדיר שבו מדעני מוח לא מסבכים את העניינים בשביל האדם ההדיוט. שלושת שלבי ה־NREM מובחנים זה מזה על ידי סוג הפעילות המוחית המתרחשת בהם.

פעמים רבות האזורים השונים במוח מסנכרנים את דפוסי פעילותם, כך שנוצרים 'גלי מוח'. כאשר מוחותיהם של כמה אנשים מסתנכרנים, זהו 'גל מוח מקסיקני'.2 ישנם כמה סוגים של גלי מוח, ולכל שלב NREM סוג אחד המאפיין אותו.

במהלך NREM שלב 1, המוח מציג בעיקר גלי 'אלפא'; ל־NREM שלב 2 יש דפוסים משונים שנקראים 'כישוֹרי שינה'; ו־NREM שלב 3 מתאפיין בעיקר בגלי 'דלתא'. ככל שאנו מתקדמים בשלבי השינה חלה ירידה בפעילות המוחית, וקשה יותר להתעורר. במהלך שנת NREM שלב 3 – שינה 'עמוקה' – היכולת שלנו להגיב לגירוי חיצוני כמו הצעקה: 'תתעורר! הבית נשרף!' נמוכה בהרבה מאשר בשלב 1. אבל המוח לעולם אינו מכבה את עצמו לגמרי, בין השאר מפני שהוא אחראי לשמור על מצב השינה, אבל בעיקר מפני שאילו נכבה לגמרי היינו מתים.

ואז אנחנו מגיעים לשנת REM, שבה המוח פעיל לא פחות – ואולי אף יותר – מכפי שהוא כאשר אנו ערים ודרוכים. תכונה אחת מעניינת (ולפעמים מבעיתה) של שנת REM היא שיתוק שינה. זהו מצב שבו יכולתו של המוח לשלוט בתנועה באמצעות העצבים המוטוריים פשוט כבויה, כך שאנו נותרים משותקים. לא ברור כיצד בדיוק זה קורה; ייתכן שעצבים מסוימים מעכבים פעילות בקורטקס המוטורי, או שחלה ירידה ברגישות האזורים השולטים בתנועה, כך שקשה יותר ליזום תנועות. אבל תהיה אשר תהיה הסיבה, זה קורה.

וטוב שכך. במהלך שנת REM אנחנו חולמים, ואילו המערכת המוטורית היתה בתפקוד מלא, היינו פועלים פיזית בהתאם למה שעשינו בחלום. אם אתם זוכרים משהו מהדברים שעשיתם בחלומותיכם, אתם ודאי מבינים למה עדיף להימנע מכך. מסוכן מאוד להתפרע ולהשתולל בזמן שאתם ישנים ואינכם מודעים לסביבתכם, גם עבורכם וגם עבור ביש־המזל שישן לידכם. כמובן, המוח אינו אמין במאת האחוזים, ולכן יש הפרעות התנהגותיות במהלך שנת REM, שבהן השיתוק המוטורי אינו יעיל, ואנשים אכן עושים את מה שהם חולמים שהם עושים. זהו מצב מסוכן באמת המוליד את תופעת הסהרוריות, שמיד נגיע אליה.

יש גם תקלות קלות יותר שבטח מוכרות לקורא הממוצע, כמו למשל קפיצת הירדמות – תנועה מפתיעה וחדה שאנחנו עושים בזמן ההירדמות. אנחנו מרגישים כאילו אנחנו נופלים פתאום, והתוצאה היא מעין עווית קלה במיטה. התופעה הזו שכיחה יותר בקרב ילדים ושוככת עם התבגרותנו. קפיצות הירדמות נקשרו לחרדה, לדחק, להפרעות שינה וכן הלאה, אבל בסך הכול נראה שהן אקראיות למדי. יש תיאוריות הגורסות כי המוח מבלבל בהן בין הירדמות לבין מוות, ולכן הוא מנסה בדחיפות להעיר אותנו. אבל ההסבר הזה לא מאוד הגיוני, כי המוח מוכרח לשתף פעולה כדי שנירדם מלכתחילה. על פי תיאוריה אחרת, התופעה היא שריד אבולוציוני מהתקופה שבה יָשַנו על עצים, ותחושה פתאומית של הטיה פירושה שאנו עומדים לצנוח, ולכן המוח נלחץ ומעיר אותנו. ואולי הסיבה אחרת לגמרי. התופעה שכיחה יותר בקרב ילדים מפני שהמוח שלהם עודנו מצוי בשלבי התפתחות – הקשרים עדיין נטווים, והתהליכים והתפקודים מתמקמים. מהרבה בחינות אנחנו לעולם איננו נפטרים מכל התקלות והבאגים במערכות מורכבות כל כך כמו מערכות המוח, ולכן קפיצות הירדמות יכולות להתרחש גם בבגרותנו.

בסך הכול זה קצת מוזר, אבל לא מזיק.17

תופעה נוספת לא מזיקה באופן כללי, גם אם נדמה לנו אחרת, היא השיתוק בשינה. משום מה לפעמים המוח שוכח להדליק בחזרה את המערכת המוטורית כשהכרתנו שבה אלינו. איננו יודעים בבירור איך ומדוע זה קורה, אבל התיאוריות המקובלות קושרות זאת להפרעה בארגון המופתי של שלבי השינה. כל שלב בשינה מווּסת על ידי סוגים שונים של פעילות עצבית, המווּסתים על ידי מערכי עצבים שונים. השינוי בפעילות יכול שלא להתרחש באופן חלק – האותות העצביים שמפעילים מחדש את המערכת המוטורית חלשים מדי, או שהאותות שמכבים אותה חזקים מדי או ממושכים מדי – כך שאנחנו חוזרים להכרה ללא שליטה מוטורית. יהיה אשר יהיה הגורם המכבה את התנועה בזמן שנת REM, הוא ממשיך לפעול גם כשאנחנו מתעוררים, ולכן איננו מסוגלים לזוז.18 התופעה הזו לא נמשכת זמן רב בדרך כלל, כי עם ההתעוררות שלנו יתר הפעילויות של המוח חוזרות לרמות הכרה רגילות וגוברות על אותות מערכת השינה. אבל עד שזה קורה החוויה יכולה להיות מפחידה למדי.

האימה הזאת קשורה אף היא למוח; חוסר הישע והפגיעוּת של שיתוק שינה מעוררים תגובת פחד רבת עוצמה. בסעיף הבא נעסוק במנגנון זה בהרחבה, אבל בינתיים נאמר רק שהוא יכול להיות עוצמתי עד כדי כך שהאדם נתקף הזיות של סכנה, ואף מרגיש בנוכחותה של ישות נוספת בחדר. ייתכן שזהו המקור לפנטזיות של חטיפה על ידי חייזרים ולאגדה על הסוּקוּבּוּס, השֵדה הפתיינית. רוב האנשים שחווים שיתוק שינה חווים זאת לפרק זמן קצר ורק לעתים נדירות, אבל אצל אחרים זו יכולה להיות בעיה כרונית מתמשכת. התופעה נקשרה לדיכאון ולהפרעות דומות, מה שמרמז על בעיה בתהליכים מוחיים הקיימת ברקע.

תופעה מסובכת אף יותר משיתוק שינה, אך ככל הנראה קשורה אליו, היא הליכה מתוך שינה או סהרוריות. גם התופעה הזו קשורה למערכת המכבה את השליטה המוטורית במוח בזמן שינה, אבל כאן המקרה הפוך – המערכת אינה חזקה מספיק או אינה מתואמת היטב. סהרוריות שכיחה יותר בקרב ילדים, ולכן יש מדענים הסבורים שמקורה במערכת דיכוי מוטורי שאינה מפותחת דיה. ואמנם, יש מחקרים המראים כי התפתחות חֶסר במערכת העצבים המרכזית עשויה לגרום לתופעה (או לפחות לתרום לה).19 על פי דיווחים, סהרוריות עוברת בתורשה, והיא שכיחה יותר בקרב משפחות מסוימות, מצב המרמז על קיומו של גורם גנטי הקשור לחוסר הבשלות של מערכת העצבים המרכזית. אבל סהרוריות יכולה להתרחש גם בקרב מבוגרים תחת השפעתם של דחק, אלכוהול, תרופות וכן הלאה – גורמים שעשויים להשפיע על מערכת הדיכוי המוטורי. יש מדענים הטוענים כי סהרוריות היא וריאציה או ביטוי של אפילפסיה, שהיא תוצאה של פעילות מוחית כאוטית או בלתי נשלטת, וזה אכן נשמע הגיוני. לא משנה כיצד הדבר בא לידי ביטוי, כאשר בקרת השינה והשליטה המוטורית במוח אינן פועלות כראוי, זה מפחיד.

אבל כל זה לא היה קורה מלכתחילה אלמלא המוח היה פעיל כל כך בזמן השינה. אז למה זה ככה? מה הוא עושה שם?

לשלב שנת ה־REM הפָּעיל במיוחד יש כמה תפקידים אפשריים. אחד החשובים שבהם קשור לזיכרון. אחת התיאוריות המרכזיות גורסת כי בזמן שנת REM המוח מחזק ומארגן ומשמר את הזיכרונות שלנו. זיכרונות ישנים מקושרים לזיכרונות חדשים; זיכרונות חדשים מופעלים מחדש כדי לעזור לשמר אותם ולהפכם לנגישים יותר; זיכרונות ישנים מאוד מתעוררים מחדש כדי להבטיח שהקשרים המובילים אליהם לא יאבדו, וכן הלאה. התהליך הזה מתרחש במהלך השינה, אולי מפני שמידע חיצוני אינו מגיע אל המוח ואינו מבלבל או מסבך את העניינים. הרי לא סוללים מחדש כבישים בזמן שמכוניות נוסעות עליהם, ואותו ההיגיון פועל גם כאן.

אבל עקב ההפעלה והשימור של הזיכרונות, אנחנו כמו 'חיים אותם מחדש'. חוויות ישנות מאוד ורעיונות דמיוניים חדשים מתערבבים יחד באותה קלחת. אין סדר מסוים או מבנה לוגי לרצף החוויות שנוצר בתהליך, ולכן החלומות שלנו תמיד משונים ונדמים לא מהעולם הזה. יש גם תיאוריה שלפיה האזורים הקדמיים במוח שאחראים לתשומת הלב וההיגיון, מנסים לכפות רציונליות כלשהי על רצף האירועים המגובב הזה, ולכן בזמן שאנחנו חולמים יש לנו הרגשה שהחלום אמיתי, וכל ההתרחשויות הבלתי אפשריות לא נראות לנו כל כך משונות תוך כדי חלום.

למרות אופיים הפרוע והבלתי צפוי של החלומות, יש כאלה שחוזרים על עצמם, והם בדרך כלל קשורים לאיזושהי סוגיה או בעיה מסוימת. ובאמת, אם משהו בחייכם מלחיץ אתכם (כמו מועד הגשה לספר שהסכמתם לכתוב), אתם הולכים לחשוב על הדבר הזה הרבה מאוד. כתוצאה מכך יהיו לכם הרבה זיכרונות חדשים הקשורים לנושא, שעל המוח לארגן אותם; הוא יחזור אפוא שוב ושוב בחלומות שלכם, עד שתתחילו לחלום באופן קבוע שאתם מציתים את המשרד של המו'ל שלכם.

על פי תיאוריה אחרת של שנת REM, היא חשובה במיוחד לילדים צעירים כיוון שהיא מקדמת התפתחות נוירולוגית בכלל ולא רק זיכרונות, תומכת בכל הקשרים במוח ומחזקת אותם. התיאוריה הזו מסבירה מדוע תינוקות זקוקים לשינה מרובה יותר מאשר מבוגרים (בגילים מסוימים יותר מ־12 שעות ביום), ומדוע הם מבלים זמן רב יותר בשנת REM (כ־80% מזמן השינה הכולל לעומת 20% בקרב מבוגרים). גם מבוגרים זקוקים לשנת REM כדי שהמוח שלהם ימשיך לתפקד ביעילות, אך הם זקוקים לה ברמות נמוכות הרבה יותר.

עוד תיאוריה רלוונטית טוענת כי השינה חיונית לסילוק תוצרי פסולת של המוח. התהליכים התאיים המורכבים המתרחשים במוח כל הזמן מייצרים מגוון תוצרי לוואי שיש לסלקם, ומחקרים הראו כי הסילוק מתרחש בקצב גבוה יותר בזמן השינה, ולכן ייתכן שהשינה בשביל המוח היא כמו מסעדה הסוגרת את דלתותיה בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב; ממשיכים לעבוד, אבל עושים דברים אחרים.

תהא אשר תהא הסיבה האמיתית לצורך שלנו בשינה, אין ספק שהיא חיונית לתפקוד תקין של המוח. אנשים שאינם ישנים, במיוחד שנת REM, מציגים מהר מאוד ירידה ביכולת הקוגניטיבית, בתשומת הלב ובמיומנויות פתרון בעיות, עלייה ברמות הדחק, מצבי רוח ירודים, עצבנות וצניחה בביצועי משימות בכלל; האסונות הגרעיניים בצ'רנוביל ובאי שלושת המילין יוחסו למהנדסים מותשים שעבדו שעות ארוכות מדי, וכנ'ל גם אסון המעבורת צ'לנג'ר. והבה לא ניכנס בכלל להשלכות ארוכות הטווח של החלטות שמקבלים רופאים בחוסר שינה שעובדים ברצף שלוש משמרות של 12 שעות.20 כשאנחנו פעילים זמן ממושך מדי בלי לישון, המוח שלנו מתחיל ליזום 'מיקרו שינה', שבה חוטפים כמה דקות או אפילו שניות של שינה בכל פעם. אבל כיוון שהתפתחנו אנו מצפים לפרקי זמן ממושכים של חוסר הכרה ויודעים לנצל אותם היטב, ולכן איננו יכולים להסתפק בפירורים אקראיים פה ושם. גם אם נוכל לשרוד על אף הבעיות הקוגניטיביות שנובעות מחוסר שינה, המצב הזה פוגע גם במערכת החיסון, והוא נקשר להשמנת יתר, לדחק ולמחלות לב.

אז אם במקרה נרדמתם תוך כדי קריאה, זה לא שעמום, זאת המלצה רפואית.

זה חלוק רחצה ישן או רוצח צמא דם?

(המוח ותגובת הילחם־או־בְּרח)

בתור בני אדם חיים ונושמים, ההישרדות שלנו תלויה במילוי הדרישות הביולוגיות שלנו – שינה, אוכל, תנועה. אבל אלה אינם הדברים היחידים החיוניים לקיומנו. סכנות רבות אורבות בעולם הגדול שבחוץ, רק מחכות להזדמנות לתקוף אותנו. למזלנו, אבולוציה של מיליוני שנים ציידה אותנו במערכת מתוחכמת ואמינה של אמצעי התגוננות מפני איומים פוטנציאליים, שהמוח המופלא שלנו מתאם במהירות וביעילות מדהימות. יש לנו אפילו רגש המוקדש כולו לזיהוי אִיום ולהתמקדות בו: פחד. אחד החסרונות של המנגנון הזה הוא שהמוח שלנו נוטה באופן טבעי לנקוט גישה זהירה, ולכן אנחנו חווים פחד גם במצבים שבהם אין בו כל צורך.

רוב האנשים מבינים על מה אני מדבר. אולי שכבתם פעם במיטה בחדר השינה החשוך שלכם, והצלליות על הקיר התחילו להיראות פחות כמו ענפי עץ יבש ויותר כמו זרועות שלדיות של איזו מפלצת אימתנית. ואז, ממש מחוץ לדלת, ראיתם דמות בברדס שחור.

ברור לגמרי שזה הרוצח המטורף שבדיוק שמעתם עליו מחבר. ולכן, מן הסתם, אתם נתקפים פאניקה מבועתת. אבל משום מה הרוצח המטורף לא זז. הוא לא יכול לזוז. כי הוא לא רוצח מטורף, הוא סתם חלוק רחצה. זה שתליתם על הדלת לפני שהלכתם לישון.

אין בזה שום היגיון, אז למה יש לנו תגובות פחד חזקות כל כך לדברים שאינם מזיקים כלל וכלל? כי המוח שלנו לא משוכנע שהם אינם מזיקים. גם אם נחיה בבועה סטרילית מוגנת לחלוטין, המוח שלנו יהיה מוטרד מפני המוות האורב בכל פינה. מבחינת המוח שלנו, חיי היומיום הם כמו הליכה על חבל מעל בור מלא גיריות זועמות ושברי זכוכית; טעות אחת ונמצא את עצמנו בסיטואציה מבעיתה, סובלים מכאב זמני אמנם אך בלתי נשכח.

הנטייה הזאת מובנת לגמרי. בני האדם התפתחו בסביבה עוינת ופראית עם סכנות מכל עבר. פרטים שפיתחו פרנויה בריאה וזינקו למראה כל צללית (שאולי באמת היו לה שיניים), שרדו די זמן להוריש את הגֶנים שלהם לצאצאיהם. וכך, בכל פעם שהאדם המודרני ניצב מול אִיום או סכנה פוטנציאליים, יש באמתחתו מערך (לא מודע בעיקרו) של מנגנוני תגובה המייצרים רפלקס שמאפשר לו להתמודד טוב יותר עם אותו איום, והרפלקס הזה עודנו חי ובועט (כמו גם בני האדם, הודות לרפלקס). הרפקלס הזה נקרא תגובת הילחם־או־ברח – שם נפלא המתאר בקצרה אך במדויק את תפקידו. כאשר אנו ניצבים מול אִיום, אנו יכולים להילחם בו או לברוח מפניו.

וכצפוי, תגובת הילחם־או־ברח מתחילה במוח. מידע חושי מגיע אל המוח ונכנס אל התלמוס, שהוא פחות או יותר הצומת הכי חשוב במוח. אילו המוח היה עיר, התלמוס היה התחנה המרכזית שאליה מגיעים כל הדברים לפני שהם נשלחים אל יעדם.21 התלמוס מחובר גם לאזורים המודעים המתקדמים של המוח המצויים בקליפת המוח וגם לאזורים הפרימיטיביים יותר של 'מוח הזוחלים' בגזע המוח ובמוח התיכון. זהו אזור חשוב.

לפעמים המידע החושי המגיע אל התלמוס נראה מדאיג. הוא יכול להיות מוּכּר או לא מוכר, אבל בהקשר הנוכחי הוא מדאיג. אם אתם תועים ביער ולפתע שומעים נהמה, זה מידע לא מוכר. אם אתם לבד בבית ולפתע שומעים צעדים במדרגות, זה מוכר, אבל לא לטובה. בכל מקרה, המידע החושי המדווח על כך מתויג בתור 'זה לא טוב'. בקליפת המוח, שם ממשיך עיבוד המידע, האזור האנליטי יותר של המוח בוחן את המידע ותוהה, 'האם אני צריך להיות מודאג מזה?' בעודו בודק בזיכרון אם משהו דומה התרחש בעבר. אם אין מספיק מידע לקבוע האם מה שחווינו מסוכן או לא, תגובת הילחם־או־ברח עשויה להתעורר.

אבל חוץ מקליפת המוח, המידע החושי מגיע גם לאמיגדלה, החלק במוח שאחראי לעיבוד רגשי חזק, ובמיוחד פחד. לאמיגדלה אין תחום אפור; אם היא מרגישה שמשהו לא בסדר היא מפעילה מיד את האזעקה, תגובה מהירה הרבה יותר מן הניתוח שיכול להתרחש אי־פעם בקליפה. ולכן תחושה מפחידה, כמו בלון שמתפוצץ במפתיע, מייצרת תגובת פחד כהרף עין, עוד לפני שאנחנו מספיקים לעבד את מה שקרה ולהבין שאין ממה לחשוש.22

בשלב הבא נשלחים אותות אל ההיפותלמוס. זהו האזור המצוי ממש מתחת לתלמוס (ומכאן שמו), ותפקידו לדאוג לכך שדברים יקרו בגוף. אם נרחיב את המטפורה הקודמת שלי שבה התלמוס הוא תחנה מרכזית, ההיפותלמוס הוא תחנת המוניות השולחת דברים חשובים אל העיר, שם הם ימלאו את יעדם. אחד התפקידים של ההיפותלמוס הוא לעורר את תגובת הילחם־או־ברח. לצורך כך הוא גורם למערכת העצבים הסימפתטית להציב את הגוף ב'עמדות קרב'.

בשלב הזה אתם בטח שואלים את עצמכם, 'מהי מערכת העצבים הסימפתטית?' שאלה טובה.

מערכת העצבים, רשת העצבים ותאי העצב הפרוסה בגופנו, מאפשרת למוח לשלוט בגוף, ולגוף לתקשר עם המוח ולהשפיע עליו. במערכת העצבים המרכזית – המוח ומוח השדרה – מתקבלות ההחלטות הגדולות, ולכן האזורים הללו מוגנים במבנה גרמי קשיח (הגולגולת ועמוד השדרה). אבל מתוך המבנים הללו מסתעפים עצבים מרכזיים רבים, אשר מתפצלים ושולחים עוד ועוד שלוחות עד שהם מעצבבים (כלומר, מחברים איברים ורקמות למערכת העצבים) את שאר הגוף. העצבים והענפים הארוכים הללו, מחוץ למוח ולמוח השדרה, נקראים מערכת העצבים ההיקפית.

למערכת העצבים ההיקפית שני מרכיבים. מרכיב אחד הוא מערכת העצבים הסומטית המכונה גם מערכת העצבים הרצונית, אשר מקשרת בין המוח לבין מערכת השלד והשרירים שלנו ומאפשרת תנועה מודעת. המרכיב האחר הוא מערכת העצבים האוטונומית, השולטת בתהליכים הלא מודעים שבזכותם אנו מתפקדים, והיא מחוברת בעיקר לאיברים פנימיים.

אבל כדי לסבך את התמונה עוד יותר, גם למערכת העצבים האוטונומית שני מרכיבים: מערכת העצבים הסימפתטית ומערכת העצבים הפאראסימפתטית. מערכת העצבים הפאראסימפתטית אחראית לשימור התהליכים השלווים יותר בגוף, כמו עיכול הדרגתי לאחר ארוחה או ויסות סילוק הפסולת. בקומדיית מצבים בכיכובם של חלקים שונים בגוף האדם, מערכת העצבים הפאראסימפתטית היתה דמות נינוחה שכל הזמן אומרת לכולם להירגע, ורק לעתים נדירות קמה מהספה.

לעומתה, מערכת העצבים הסימפתטית נתונה במתח מתמיד. היא היתה הדמות הפרנואידית הקופצנית שכל הזמן מתעטפת בנייר אלומיניום ומתלחשת בלי הפסקה על הסי־אַיי־אֵיי באוזנו של כל מי שמוכן לשמוע. מערכת העצבים הסימפתטית מכונה לעתים מערכת הילחם־או־ברח מפני שהיא זו שמעוררת את מגוון התגובות של הגוף להתמודדות עם איומים. היא מרחיבה את האישונים שלנו כדי שייכנס יותר אור לעיניים וניטיב לאתר סכנות. היא מגבירה את קצב הלב שלנו ומסיטה דם מאזורים היקפיים ומאיברים ומערכות לא חיוניים (כולל עיכול והפרשת רוק – ולכן הפה שלנו מתייבש כשאנחנו מפחדים) לכיוון השרירים, כדי לוודא שיש לנו את מרב האנרגיה לריצה או ללחימה (ולכן אנחנו מרגישים מתוחים).

המערכת הסימפתטית והמערכת הפאראסימפתטית פועלות כל הזמן, והן בדרך כלל מאזנות זו את זו ומבטיחות את התפקוד התקין של כל מערכות הגוף שלנו. אבל במקרי חירום מערכת העצבים הסימפתטית משתלטת ומכינה את הגוף ללחימה או לבריחה. תגובת הילחם־או־ברח מעוררת גם את ליבת יותרת הכליה, כך שגופנו מוצף אדרנלין אשר בתורו מייצר תגובות מוכרות נוספות לאִיום: מתח, פרפרים בבטן, נשימה מהירה להגברת החמצון, ואף ריקון המעיים (אם אתם בורחים מסכנת מוות, אינכם מעוניינים בשום 'משקל' מיותר).

גם המודעות שלנו מוגברת לפתע, ואנחנו נעשים רגישים במיוחד לסכנות פוטנציאליות, מה שמפחית את יכולתנו להתרכז בדברים הפעוטים שעסקנו בהם לפני האירוע המאיים. זה קורה גם מפני שהמוח שלנו ממילא כבר ערני לסכנה, וגם מפני שהאדרנלין שמכה בו לפתע מחזק צורות פעילוּת מסוימות ומגביל את האחרות.23

העיבוד הרגשי במוח אף הוא עולה מדרגה,24 בעיקר מפני שהאמיגדלה מעורבת בתהליך. אם אנחנו ניצבים בפני איום, אנחנו צריכים מניע כדי להתמודד איתו או לברוח ממנו בהקדם האפשרי, ולכן אנו נמלאים מיד פחד או כעס אשר ממקדים אותנו ומבטיחים שלא נבזבז זמן יקר בהפעלת שיקולים לוגיים.

אם אנחנו ניצבים בפני איום פוטנציאלי, גם המוח וגם הגוף עוברים למצב של מודעות מוגברת ומוכנות גופנית להתמודד איתו. אבל הבעיה טמונה בהיבט ה'פוטנציאלי'. תגובת הילחם־או־ברח מתחילה לפני שאנחנו יודעים אם יש בה צורך.

שוב, זה הגיוני לגמרי; האדם הפרימיטיבי שבורח ממשהו שעלול להיות נמר, מעלה את סיכוייו לשרוד ולהעמיד צאצאים יותר מהאדם שאומר, 'בואו נחכה ונראה מה זה, רק ליתר ביטחון.' הראשון יגיע בחזרה אל השבט ללא פגע, ואילו האחרון יהפוך לארוחת הבוקר של הנמר.

בשביל מי שחי בטבע, זוהי אסטרטגיית הישרדות מצוינת, אבל בשביל האדם המודרני היא טורדנית למדי. תגובת הילחם־או־ברח כרוכה בשלל תהליכים גופניים ממשיים ותובעניים, ונדרש זמן עד שהשפעתה שוככת. רק לגל האדרנלין נדרש זמן מה לצאת מזרם הדם, ולכן זה לא ממש נוח שכל גופנו נכנס לכוננות קרב בכל פעם שבלון מתפוצץ.25 לפעמים אנחנו חווים את כל המתח והציפייה הדרושים לתגובת הילחם־או־ברח, ועד מהרה מגלים שהיא מיותרת לגמרי. אבל עדיין השרירים שלנו מתוחים והדופק שלנו מואץ וכן הלאה, וכיוון שאיננו פורקים את המתח בריצת אמוק או בקרב היאבקות עם פולש זר, אנחנו חווים התכווצויות שרירים, רעד ועוד תופעות לא נעימות המתעוררות כאשר המתח עולה על גדותיו.

נוסף על כך, אנו מוצפים רגשות. אם עברנו הטרמה לחוש בעתה או כעס, לא נוכל פשוט לכבות את הרגש בן רגע, ופעמים רבות נתפרץ על מטרות חפות מפשע. רק תגידו לאדם לחוץ מאוד 'להירגע', ותראו מה קורה.

אולם הדרישות הגופניות התובעניות של תגובת הילחם־או־ברח אינן כל הסיפור כולו. מוח הממוקד כל כך בזיהוי סכנות ואיומים הוא בעייתי מאוד. תחילה, המוח יכול לבחון את המצב הנוכחי ולהיעשות ערני יותר לסכנה. אם למשל אנחנו בחדר שינה חשוך, המוח יודע שאיננו רואים היטב, ולכן הוא מתמקד בהאזנה לרעשים חשודים; ואנחנו יודעים שבלילה אמור לשרור שקט, ולכן כל רעש זוכה להרבה יותר תשומת לב שלנו, ויש סיכוי גבוה יותר שהוא יפעיל את מערכת האזעקה הפנימית שלנו. נוסף על כך, בשל מורכבות המוח שלנו אנחנו יכולים לצַפות, לנמק ולדמיין, משמע אנחנו יכולים לפחד מדברים שמעולם לא קרו או שאינם שם, כמו חלוק הרחצה צמא הדם.

פרק 3 מוקדש לדרכים המוזרות שבהן המוח משתמש בפחד ומעבד אותו בחיי היומיום שלנו. כאשר המוח המודע שלנו אינו מפקח על התהליכים הבסיסיים החיוניים לחיינו (ולעתים קרובות מפריע להם), הוא מצטיין במחשבה על דרכים שבהן אנו עלולים להיפגע. ולאו דווקא פגיעה גופנית, אלא גם דברים מופשטים כמו מבוכה או עצב שאינם מזיקים מבחינה פיזית, אבל אנחנו עדיין מעדיפים להימנע מהם. די באפשרות קיומם להצית בנו תגובת הילחם־או־ברח.


1 זו גם לא בדיוק מערכת יחסים חד־כיוונית. זה לא רק שהמוח משפיע על המזון שאנו אוכלים; נראה שלמזון שאנו אוכלים יש (או היתה) השפעה ניכרת על אופן הפעולה של המוח שלנו.4 יש ראיות לכך שכאשר בני האדם גילו את הבישול, הם שיפרו באחת את התזונה שלהם. אולי איזה אדם קדמון מעד והפיל את אומצת הממותה שלו לתוך המדורה. אולי היצור הקדמוני הנחוש הזה לקח מקל והוציא את האומצה מהאש, ואז גילה להפתעתו שהיא עוד יותר מעוררת תיאבון וערֵבה לחך. קל יותר לאכול ולעכל מזון מבושל. המולקולות הארוכות והדחוסות המרכיבות אותו מתפרקות או עוברות דה־נטורציה, וכך השיניים, הקיבה והמעיים שלנו יכולים להפיק יותר מן המזון שלנו. כפי הנראה, השינוי הזה הוביל להתפתחות מהירה של המוח שלנו. בכל הנוגע למשאבים גופניים, המוח האנושי הוא איבר תובעני להפליא, אבל בישול המזון אִפשר לנו לעמוד בדרישותיו. בזכות ההתפתחות המוחית המוגברת הזו נעשינו חכמים יותר והמצאנו דרכי ציד טובות יותר, שיטות חקלאיות חדשות וכן הלאה. המזון העניק לנו מוח גדול יותר, והמוח הגדול יותר העניק לנו עוד מזון, במעגל היזון חוזר.

2 אני צוחק. לעת עתה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המוח הטיפש”