המיזנתרופ, ספרו החדש של יונתן יבין, הוא רומן קיצוני ומלוטש להפליא על תיאטרון החיים והמוות. במרכזו ניצב דורון אריכא, מחזאי […]
תמונה ראשונה, 10.1.12
איך זה התחיל? מה היה משפט הפתיחה שרץ לו כל הזמן בראש בדרך הביתה?
כן, הנה:
דורון אריכא חשב תמיד, וזו בדיוק היתה הבעיה שלו.
משפט טוב.
דורון אריכא חשב תמיד, וזו בדיוק היתה הבעיה שלו. למעשה, דורון אריכא לא הצליח להפסיק לחשוב. זו קלישאה שהרבה נפוחים משתמשים בה, “אני לא מסוגל להפסיק לחשוב, גם כשאני נורא רוצה”, בלה־בלה־בלה, אני נורא חכם, תתפעמו ממני, אבל לדידו של דורון אריכא זו אמת: הוא פשוט לא הפסיק לחשוב, כל הזמן מילים בראש, רעיונות ויזואליים, צרצור בלתי פוסק שאינו מניח אפילו בלילה, גם לא בחלומותיו העמוסים כל טוב טורדני, אף לא דקה של דממה מנטלית, עד כדי כך שהאמין בכנות שאין דבר כזה “שקט”, כמו שאין דבר כזה “אפס מוחלט” במתמטיקה, שתמיד יש בראש רעש, הפרעה.
הוא באמת חשב על הכול, כל הזמן, ללא גבולות, כולל מחשבות מחרידות על רצח תינוקות ואונס ילדות ופשיטת עורו של אדם בעודו חי וכל זה. ומותו שלו, כמובן. ומות קרובי משפחה ומותה של עירית, אולי ברצח איטי, מתועב, לאחר אונס קבוצתי. מחשבות כאלה, שלא הפריע לו לחשוב כי הוא
כי הוא דורון אריכא.
כן, עירית זה שם טוב. נקרא לה עירית. עירית שפירר.
כל המחשבות הללו חלפו במוח המחזאי שלו כהרהורים סטריליים, דרמטיים, הוא הפך בהם כתיאורטיקן של פסיכוזות, לא כסוציופת אלים, הוא בוודאי לא ירצח, ולו משום שהוא עצל ו/או פחדן, אנטיפת או אפאתי מכדי להתייחס לזולת ביותר מאשר גסות מסוגננת לעילא. מיזנתרופ?
שיהיה מיזנתרופ. מיזנתרופ הוא קונה.
אפשרויות, רעיונות ותמונות הסתערו על מוחו ללא הרף, כמו זונות על תייר עשיר במדינה מרודה, או מטאפורה אחרת, ידידותית יותר למשתמש. דורון חשב משום שלא היתה לו ברירה או בריחה מפני המחשבות, חשב כדי שלא ייאלץ להרגיש וחשב כדי למשול במחשבותיו, תחי האירוניה. והאירוניה הגדולה יותר: הוא הצליח. הוא למד למשול במחשבותיו, מצא שיטה לווסת את ירי הנוירונים הפסיכי הזה, לתעלו למקלדת המחשב בצורת אחיזת עיניים מניבה, ועוד אחת, ועוד אחת. והכול טס כה מהר, כל המילים המיותרות והרווחיות הללו במהירות האור טסו, אף שמפניו לא סרה ארשת האדישות הנבזית.
חשיבה כפייתית כזו, בלתי נמשלת ובלתי נשלטת, לא היה בה פתרון טוב לטווח ארוך, דרך חיים שאפשר להלך בה. ואולם היא הספיקה לצרכיו והעניקה לו פורקן, הרחיקה את התעוקות שלא באמת הצטברו כי פשוט לא מספיק אכפת לו, או שזו מדיניותו הרשמית כלפי העולם: שלא אכפת לו מכלום, גם אם בתוכו אכפת לו ועוד איך. או הסבר אחר. הסבר אחר.
לא. באמת לא אכפת לו משום דבר. הוא בדק. חוץ מעירית, כמובן.
כמובן.
הוא קיבל על עצמו מנה מסוימת של תעוקה שאותה ייאלץ לשאת על שכמו בכל אשר ייפן, ואפילו לא היה לו כבד מדי כל עוד היה לו מספיק כסף, וכסף היה לו זה זמן. הרבה כסף, בעצם.
למען האמת, דורון אריכא לא חשב “תמיד”, אלא נהנה לחשוב שהוא חושב תמיד, ואפילו לא “נהנה”, הוא לא מהטיפשים הללו שילכו וייהנו ממשהו, ועוד ממה שאין בו צל עבה וחולני של רוע פורנוגרפי, פלסטי, או מוות. הנאה חיובית כלשהי? באמת בזבוז זמן ששורשו, כמובן, בחרדה מרופטת, בנאלית להחריד, גיחי־גיחי. כולם מפחדים, אז כולם ממהרים “ליהנות” ממשהו, כמו ב”חפץ” של חנוך לוין, תמונת הפתיחה עם העוגה. זה, למשל, מחזה גאוני, לא כמו הג’יפה הבינונית שהוא כותב. אבל לוין זה לוין.
ואמנם לפעמים התרוקן מוחו של דורון מכל הרהור. בדיעבד הבחין בכך, כלומר לפתע הבין שבשניות האחרונות לא חשב, שמוחו שמם ממחשבה, וברגעים נדירים אלה נמלא פליאה על שלא חשב מאומה, או שחשב על לא כלום, אם הדבר כלל אפשרי — והוא לא, עוד קלישאה, בלה־בלה־בלה. כי אכן פליאה זו טעמה בפיו היה דלוח כבר כעבור רגע, טעם סינתטי, כמו של ביס דוחה אצל מארחים שחשוב לך לשאת חן מלפניהם, וכמו כולם — הרי הוא אנושי, לא? — כמו כולם ניסה דורון להמשיך וללעוס את הפליאה התפלה הזו ולבולעה, אף שידע שהוא כבר בשלב הבא, של זיוף הפליאה.
כי להיות הוגנים צריך. ולהגיד את האמת.
באופן עקרוני, זה הגיהינום המנטלי שבו חי, שלתוכו נולד או שבו התבוסס כחזיר מרוצה בסחי, כי לא נרשמה התנגדות גדולה, כן? ובסך הכול זה לא הגיהינום של הגופרית הבוערת וזעקות השבר שקורעות במחשכים לוציפריאניים וכל זה, אלא גיהינום חמים ונוסך נמנום, טמפרטורה משוונית של ועדי עובדים, סירחון אטרקטיבי של רפתות או תחנות דלק. כמו שלזבובים נעים וטעים על חרא, נעמה לדורון אריכא טרדת מחשבותיו.
בשלב מסוים הוא נשא את עיניו והביט בנוכחים המחייכים, השיכורים, שכאילו רקדו.
אנחנו במסיבה, אגב.
אנחנו ב־מסיבה, המסיבה ההיא שבה הכול התחיל. ודורון אריכא עמד לו ליד הקיר וחשב לו ואיש לא ניגש אליו, כי מי ישים נפשו בכפו ויתנדב לחטוף מהמטורף הזה עלבון מושחז שעלול ללוותו עד יומו האחרון? טיפוס מסוכן, דורון אריכא, לא לתוך מלכודת הדובים של פיו רוצה אדם מן היישוב להכניס את קרסול האגו שלו, או מטאפורה אחרת.
חשב לעצמו דורון אריכא כך: באיזה גיל מפסיקים כולם לרקוד במסיבות, ורק כאילו רוקדים? מניעים איזה איבר ייצוגי — כף רגל, אצבעות, ראש — וגם זה אם הם במצב רוח טוב דיו. אבל מחייכים, כולם מחייכים עד נקיעת הלסת, כי במסיבות מחייכים. דורון לא חייך. הוא נאנח. נשען על הקיר, כוס יין בידו, ונאנח. לאחרונה ניסה להימנע מבירות, כיוון שעשו לו פלוצים לא נורמליים וכאבי ראש שהפריז בחריפותם כדי לעורר על עצמו את רחמיה של עירית ולסחוט ממנה מציצות בוקר בימים שהיתה לה משמרת מאוחרת ב”פרעסר”.
מתעקשת להשלים הכנסה, אף שהוא יכול לפרנס בקלות את שניהם, ותכלס — גם מפרנס. עוד אידיאלים מזורגגים, עוד מעקשנותה המטומבלת. “אנחנו לא נשואים ואתה לא תפרנס אותי,” שבה והסבירה לו, אבל עובדה שהוא כן מפרנס אותה. כל מה שיש בבית, זה הוא קונה, ההצגות המזורגגות שלו קונות. בריבים המעטים שלהם, כשזה נהיה מגעיל, כלומר על כסף, היא אומרת שהיא לא צריכה את כל זה ושמעולם לא ביקשה ממנו דבר וכו’ וגו’. הוא שב ונאנח. שתמשיך לשקר לעצמה.
ובכלל הרבה להתאנח. כעת נאנח משום שחשב על חייו המבולגנים, או הפוחזים. כן, זו המילה: פוחזים. והוא ניסה להתאכזב מחייו הפוחזים, אך התאכזב דווקא משום שלא באמת חי חיי פחז. היתה זו למעשה אנחה לא אותנטית, כי הוא לא באמת הרגיש שבע רצון מריקבונו המוסרי. הוא רק כאילו קם בצהריים ורק כאילו היה פטור מכל עול. למען האמת: סדר יומו נעמס עבודה מסודרת שגבלה בפקידות, ורק מבחוץ נראתה סוערת וביטניקית, כי זה מה שרץ לאנשים בראש כשהם שומעים “מחזאי”.
השכם בבוקר קם לעמול שעות ארוכות, ובלבו צו נשגב שהוליך אותו בדרכו רומסת הזולת והאידיאלים המתייפייפים: למכור עוד מחזות בינוניים דיים להפוך ללהיטי תיאטרון. הוא עבד ועבד ולא ויתר לאף פסיק, לא ויתר על כלום. בזה הוא עבד, בזה כל אדם שמצליח באיזשהו תחום עובד: בלא לוותר. על כלום. על השטויות הכי קטנות שבהן מתחבא אלוהים, או ההפרש שלך ממתחריך, שזה שם אחר לאלוהים. וזה תמיד ככה וכל הזמן ככה.
לפיכך דורון ראה בעצמו אדם מוסרי מאוד, רק שזה לא בדיוק המוסר שלהם. ובכלל, המונח הזה, “אדם מוסרי”. איזו סתירה מטופשת, ממש כמו “מבוגר אחראי” ו”המרדף אחר האושר”. הוא התפרנס מכתיבה מהודקת שהשביעה את תאוות הבצע של האנשים עם הדולרים באישונים. אמנותית, מכר דורון את נשמתו זה מכבר “לשטן הנדיב של קהל המנויים” ועוד מיני קלישאות שהמציאו כותבים כושלים, צרובי קנאה. מצבו טוב, וזה העיקר. הוא יכול להישען על קיר במסיבה ולזייף אנחות של מורת רוח ולנהוג במכונית חדשה, יש לו אישה שהיא תאומת נפשו, בלי כל מליצה, אין לו ילדים שיחריבו את חייו, ואף שהכנסותיו נאות — הוא לא הפך לבורגני מצחין. כן, חייו נוחים, אך נוהגו לא רהבתני, ורוב הונו סתם תופח אי־שם באיזה תיק השקעות סולידי, עד שיהיה לו די לקניית עוד דירה, כי אחת כבר יש לו. להם. וגם יופי של סקס, למרות שהיא לא הסכימה לצרף עוד בחורה, חלף ניסיונות השכנוע הבוטים שלו.
וכאן צריך להתעכב קצת. על כל עניין השלישייה.
למען האמת, גם הוא לא ממש רצה עוד בחורה במיטה. סתם היה לו חשוב לרזומה. בגילו המתקדם, עם פירות ההצלחה שקטף והרום המקצועי שאליו העפיל, שלישייה עם עוד בחורה היא סמל סטטוס מחייב. ובאמת משונה שעד כה לא זכה בחור כמותו, שבסך הכול זיין לא מעט ועודו מחוזר בעקביות (אמנם בעיקר בשל הצלחתו), למעמד המרגש של מנאז’ א־טרואה. הוא כנראה לא באמת רצה בכך, זה ההסבר היחיד, כי את הדברים שאיווה לעצמו השיג תמיד, וללא בעיות מיוחדות. הרבה אנשים הרחיקו לכת כדי שדורון אריכא יצא מרוצה, והוא התרגל לרמת שירות גבוהה מהעולם, בכל תחום.
אבל מתישהו זה הפך לקטע של פרינציפ, השלישייה. אשר על כן החל גורר את עירית לכל מיני מסיבות מכל מיני סוגים, פתיחות חגיגיות שנגדשו דוגמניות וידוענים, ערבי שכרות של משוררים בדירות קטנות בדרום תל אביב, פיק־אפ ברים מטופשים להדהים; ובאמת עשו להם עיניים פה ושם, אך היא עמדה בסירובה. דורון השתדל להשקותה ולגרום לה למזמז כל מיני בחורות, מה שכמובן הסתיים דווקא בהימרחויות שלה על בחורים הטרוסקסואלים להחריד, שעם חלק מהם “היה לה פעם קטע”.
כמה פעמים כבר הסביר לה את התועלת הרבה שתצמח לשניהם ממנאז’? בסדר, רק פעם אחת, בעיות קליטה לא היו לה, ובפעם הזו היא הבינה יופי — וסירבה. לאחר מכן הוא סתם חזר על עצמו כמו בקמפיין, בכוח למוח. אבל קמפיינים לא עבדו עליה, בולשיט באופן כללי לא חדר את גולגולתה, והוא ידע שהוא רק פורק עליה את תסכולו, שהוא בעצם לא מעוניין בשותפה נוספת אלא רק בהכנעה של עירית על עקרונותיה הנחרצים. הוא רצה לעצמו גם את חלק הנפש שבו שמרה על נאמנות לעצמה, משום שהוא חזיר מעצם הגדרתו, בהווייתו.
ושתי נשים עם גבר זה באמת לא כל כך הגיוני. כלומר, גבר ואישה במיטה הסתדר לו יופי, זו קומבינציה נכונה, אבל שלישייה היא כמו מכונית ללימוד נהיגה, עם מערכת נוספת של דוושות. ואף על פי כן הניח שאם יאיר השחר המוזהב על מיטתו וישזוף את גופיהן העירומים של עירית ועוד “כוכבנית” כלשהי, כמו שקראה להן בהנאה לא נסתרת, הוא כבר יסתדר איכשהו. הוא העדיף “כוכבנית” עולת ימים ונבערת מדעת, כי אלו לרוב יפות מאוד, גוף מאומן וחטוב, מוכנות לספוג יחס מחפיר להתמיה ממחזאי מצליח שיכול להתניע את הקריירה שלהן וכו’. אז לא, לא הוא יעמוד במקרה כזה נבוך ומבולבל וכולו פמיניסט פוכר אצבעות, ולא הוא יביע את מחאתו המעושה כנגד הפריצות, והוא אפילו לא ישאל את עירית את השאלה המטומטמת הזו, שוודאי כבר גדעה באִבן שלישיות כה רבות: “את בטוחה שזה בסדר?”
הוא פשוט יזנק לתך העסק ויתפוס מה שיגישו, יזלול מה שייתנו, יתקע את פינו בכל חור חברותי שיבטיח רטיבות חמימה ואפילו יבשושיות קרירה, כי בררנות ברגעים כאלה היא לוקסוס שגבר לא יכול להרשות לעצמו. והוא ידע בוודאות שיאהב את עירית מאוד במהלך המין כיוון שיצאה איתו סבבה בצורה בלתי רגילה, אף שייהנה יותר עם הבחורה האחרת. מה לעשות, סקס ומלחמות מנצחים בעיקר בזכות אלמנט ההפתעה ויחסי הכוחות, וזרה היא בכל זאת זרה, ושתיים על אחד זה לא כוחות.
היו לו הרבה הזדמנויות לזיין מהצד, כמובן. שפע כוכבניות שהיו מוכנות לעשות הכול — אבל באמת הכול. והוא לא נגע בהן, הן הגעילו אותו, נכונותן המתרפסת, איך שהביטו בו כאילו הוא שקוף, אמצעי, בסך הכול עוד שלב בסולם הקריירה המיותרת שלהן. הוא הרגיש זול, למרבה הפלצות.
המסיבה המזוינת הזו. כמו לחכות בתור בקופת חולים, בירות במקום ברונכיט.
הוא נשען על הקיר וליכלך אותו בסוליית נעלו. כך התחיל בעצם המשחק, בשיחה שלהם על האופי המחורבן שלו, על שבמסיבות הוא לא עושה כלום כדי להתחבר, רק מלכלך קירות, נשען מלא בוז ומחכה לשווא לשלישייה הטיפשית שלו. היא באה מהצד, הוא לא ראה אותה מתקרבת, ורכנה על אוזנו.
“אולי תפסיק כבר?”
הוא עשה לה עם היד “עם מה?” והיא חצי צעקה מעל המוזיקה: “ללכלך קירות ולשנוא אנשים.”
הוא חייך קצת, הרגיע אותו שעדיין אכפת לה, שהיא לא באמת מתה מבפנים כמו שחשב או חשש שבועיים לפני כן. “זה בדיוק ההפך,” הוא אמר, וכבר ידע שההיפוך לא יצליח, שהוא לא סימטרי, אבל יאללה. “אני שונא קירות ומלכלך על אנשים. סתם, אני לומד אותם, מזה אני מתפרנס, את יודעת.”
“ממש. מה אתה מוכר לי בולשיט של כתבות? הרי במחזות שלך אתה מוכרח לרדת קצת ל…”
הוא נעץ בה מבט חד, מתגרה, כי חשב שהיא סוף־סוף תגיד את זה, שהוא מוכרח לזייף. אחרי כל הזמן הזה יחד, אחרי פסטיבל המוות הכושל שהפיקה בסלון ביתם, הוא ישמע פעם אחת את האמת: שהוא מוכרח לקלוע למה שהקהל רוצה לבלוע, שהוא לעולם לא כותב משהו אמיתי, תמיד שלאגרים חנפים, שהוא לא כמוה, מחזאי אמיתי שנאמן לאמנות, וכל יתר החרטוטים הללו — כולם לגמרי נכונים, אגב.
אבל היא לא המשיכה, אמרה רק: “בחייך, עוד רגע תגיד שאתה גם אוהב את כולם.”
הוא צעק חזרה: “בדרכי המעוותת? כן. אבל אני בעיקר מבין את האקסיות שלהם.”
“טוב, אני די שתויה,” היא אמרה, שזה יותר חינני ומחרמן מ”שיכורה מהתחת”, למשל.
“ואני די חרא, וגאה בזה.”
“אבל לא במסיבות, במסיבות אתה יכול להיות נחמד, להתחבר.”
“תודה, הקאתי בבית. אני פשוט לא נחמד, קבלי את זה. זה משהו בבפנוכו. מיזנתרופ.”
“שמענו עליך. כולה עוד אנטיפת תל אביבי. אתה הרי לא באמת… שונא אף אחד.”
“קצת נפגעתי עכשיו,” הוא הביט בה בהלם מעושה, והיא ניחררה צחוק ולגמה מהכוס שלה, כולה נהדרת ושיכורה ומחרמנת. “אני באמת שונא אותם. אני באמת מיזנתרופ.”
“כל עוד אתה משתדל כל כך להעליב אותם, אכפת לך מהם. אחרת לא היית טורח.”
“לא, אני כמו ההוא מהאוורסט, מעליב אותם כי הם שם.”
“תאמין לי שאתה יכול לשלוט בזה אם תרצה. עובדה שאיתי אתה שולט.”
“אותך אני אוהב.”
היא חייכה חיוך טכני ממש, והוא ראה פתאום שהיא כבויה כמו מדורה שהשתינו עליה. ובכל זאת התנשקו קצרות על השפתיים, וכשהתרחקו הרים גבות עייפות, ארשת שלבש כל אימת שהפסיד לה בוויכוח, ארשת שימושית מאוד, כיוון שהפסיד לה הרבה. אבל היא הבית שלו, לה מותר להפסיד.
“זה לא כזה ביג דיל, אני פשוט מתעב אנשים,” הוא אמר. “ולפחות לא אוהב אותם, לא אוהב לדבר איתם. רובם סתומים עם קבלות, שרק מחכים שאעליב אותם כדי לרוץ ולספר לחבר’ה.”
“זה נהיה סמל סטטוס, לספוג מהוד רוממותו עלבון.”
“אבל זה נכון! את צוחקת, אבל את יודעת שזה באמת סמל סטטוס.”
“זה לא עומד בסתירה לכך שאתה עוד סנוב תל אביבי נפוח,” היא אחזה בפלח ישבנו הימני.
הוא ניער את ידה, הוא לא ייתן לה לנצח בדרכים נלוזות כאלה, הוא ימשיך להתפלמס גם אם תשלח את ידה ותיגע לו בזין, כהרגלה המפוקפק והחביב בעת ויכוחים שנתמשכו יתר על המידה.
“לא קשור סנוב,” הוא אמר, “הם סתומים, וזו עובדה סטטיסטית מטרידה, אבל עדיין עובדה. אז משעמם אותי לדבר איתם ולא בא לי על זה. להם יוצא הכול משיחה איתי, אבל מה לי יוצא? כלום בפיתה.”
הוא עצמו כבר היה “די שתוי” וידע שהוא מבלבל את המוח, כלומר אומר את האמת בצורתה הבלתי מאופרת.
“על כן סברו חכמינו — סנוב. אתה לא נפתח אליהם, לא מנסה להתחבר איתם — בטח שהם נראים לך ככה. וככל שאתה נסגר הם משתדלים יותר, ואז אתה עוד יותר הודף אותם.”
“מה זה כל הנפתח־נסגר הזה? עשית איזו סדנה כשלא השגחתי?”
“תצחק, אבל יכולת ורבאלית היא לא המדד היחיד, דורי. נכון ש… רהיטות מושכת את שנינו, אבל יש עוד כמה דברים באנשים, עוד דרכים לבטא אינטליגנציה חוץ מסמול־טוק שנון. יש אנשים עם לב ענק שנשמעים דבילים מוחלטים, אז הם לא שווים כלום?”
“לא הרבה. שילמדו לדבר, הדובוני אכפת לי המפגרים האלה.”
“אוקיי. ושמת לב כמה אנשים יש, שממש טובים בסמול־טוק שנון ותל אביבי, אבל בסופו של דבר לא אומרים כלום? סתם דבילים שישבו וראו מספיק פרקים של ‘אלי מקביל’ ולמדו את המוזיקה. אז איתם אתה מעדיף לדבר?”
“אני מעדיף לא לדבר עם אף אחד,” הוא הערה בזעף של זקנים את מה שנותר מהיין שלו ללועו, וגילה שכבר עשה זאת. טיפת יין יחידה שנשתיירה בקרקעית כוס הפלסטיק עשתה את דרכה העצלנית לפיו. כמה שהוא אוהב את חוכמתה! ממש כמו שהוא מתאמץ להסתיר זאת כדי שלא תעזוב אותו. הוא גם השתדל להיראות יותר זועף משחש, כי גמור ומנוי היה עמו לשכנעה שהוא מיזנתרופ אוריגינל.
“נו, אל תהיה פחדן,” היא ניסתה ללחוץ לו על בלוטת הגבריות, תרגיל שמעולם לא הכזיב, כי מתחת לעורו החיוורייני של איש התרבות דורון אריכא — ולא בעומק רב — שכן ניאנדרתל פשוט. “אתה יודע מה? בוא נשחק משחק.”
“מה משחק עכשיו?”
“ניסוי חברתי קטן. התפקיד שלך זה להתיידד עם הבנאדם הראשון שיתיישב בכיסא הזה.”
הוא הביט מטה. מימינו: כיסא פנוי, היחיד בכל החדר. איש לא ניגש לבקשו, משום שדורון אריכא הניח עליו יד, ואף אחד לא רצה לפנות לדורון אריכא אפילו בשאלת תם כגון “סליחה, הכיסא הזה פנוי?” שמא ייענה בנביחה צורמת, כגון: “למה, אתה רוצה לזיין אותו?”
“מה זאת אומרת, להתיידד?”
“להיות נחמד, לחייך, לדבר קצת. בוא נגיד שאם תיקח טלפון ותקבע עם מי שזה לא יהיה לבירה טנטטיבית, ניצחת.”
“לא, תודה.”
“אז אתה סתם אנטיפת.”
“לא, אני מיזנתרופ. כבר אמרתי לך.”
“אז תוכיח. נו, מה אכפת לך לנסות? תיאבק בזה, זו חרא של תכונה.”
הוא התקשה לראות את הפואנטה, אך אז הביט בעיניה. לראשונה מזה שבועיים הן דלקו שוב. מאז שמצא אותה בסלון והציל את חייה, פחד שכבר לא יראה את הגץ הזה. הוא הינהן לאות כניעה, והיא מחאה כפיים שלוש פעמים מהירות כמו ילדה קטנה. הוא נאלץ לחייך.
“לך תדע, אולי זו תהיה איזו כוסית,” היא עודדה אותו בטפיחה על כתפו.
“שתחשוב שאני איזה סוטה ותסתלק בתוך שנייה.”
“שתחשוב מה שבא לה, המטרה שלך היא להתיידד. ואם היא בכלל ניגשה כדי להתחיל איתך?”
המחשבה שהוא מושך נראתה לו תמיד משונה.
“אולי נדלג על כל הקשקוש הזה, ופשוט תאתרי לנו טרף גדל־דדיים שנגרור הביתה?”
“אני לא זקוקה לעוד פות במיטה,” היא דיקלמה את תשובתה הרגילה, וניכר בה שאין היא מבינה את השלכות סירובה על עתידו המר.
“אבל אמרת שאת נמשכת גם לנשים!” הטיח בה כתובע פיצוי על פרסום כוזב.
“מתי אמרתי?”
“את כל הזמן אומרת!”
“כדי להשאיר אותך איתי, טמבל. כל בחורה שיש לה טיפת שכל אומרת את זה לכל גבר, בטח אם היא רוצה אותו לטווח ארוך.”
מיליון פעם ניהלו את השיחה הזו או גרסאות שלה. נאלצו לנהל אותה, באשמתה. לו הסכימה פעם אחת לצרף עוד בחורה, השיחה היתה עושה את דרכה לארכיון, אבל באשמת עירית הדיאלוג הזה נתקע בלופ של ההווה.
“אולי זה עוד יקרה,” היא הבטיחה כהרגלה, וכך רק טמנה את זרעה השחור של שיחת השלישייה הבאה. “אולי נפגוש פעם מישהי שממש תדליק אותי, ונהיה מספיק שיכורים. לך תדע.”
“עכשיו אנחנו שיכורים.”
“אני אגיד לך מה,” היא היססה. “אם אתה משתתף במשחק, אני מוצאת לנו בחורה.”
הוא נדלק כמו ספוטלייט. “באמת?”
“באמת. נשבעת.”
“עכשיו נדפקת,” הוא אמר. היא אף פעם לא נשבעה סתם. “הבא שמתיישב. או הבאה.”
“אתה צריך לקבוע עם… מי שזה לא יהיה, לבירה. ולקחת טלפון. זה התנאי. להתיידד.”
הוא הביט בה אחוז חלחלה מעושה והיא פלטה צחוק פרוע ונשקה ללחיו ואז דינדנה “ביי” ארוך ומפתה והתרחקה אגב נפנופון פרידה סקסי ביותר. הוא עקב במבטו אחר ישבנה הנפלא עד שנעצרה לקשקש עם שתי חברות שלה מהתיאטרון, מהביטניקיות הללו שמתקלחות פעם בשבוע וודאי היו ששות לקיים עם שניהם יחסי מין מלאים, אבל מי רוצה שלישייה עם אחת שיש לה פוני בבית השחי וריח של בואש? ועם המזל שלו, היא בטח תהיה גם במחזור, וכשיביט בה מזועזע תצעק עליו בזעם פמיניסטי שזה “טבעי ומעצים!” ו”בואו נחגוג את הדם הנשי שלי!” וכל מיני כאלה.
הנה: תיאורטית הוא רצה שלישייה, אבל כשדמיין את המימוש, ראה רק שערות ודם, שמע צעקות והריח צחנה.
הוא עמד אפוא ברגלו על הקיר וחיכה. דקתיים חלפו ואיש לא ניגש לכיסא הפנוי, גם לא אישה. הוא העיף מבט בחדר, כל הכיסאות האחרים היו תפוסים. כמה אנשים רצו לשבת, אך נמנעו ממנו. והוא הרי הבטיח שיתנהג יפה, זה אמור להשתקף בפרצופו, לא? לא. מבטים זהירים ננעצו בו להרף עין, וחוגגים אחדים שכבר עשו את הצעד הראשון לכיוון הכיסא זיהו את אריכא, ומיהרו לסטות בזווית חדה לכיוון אחר, כאילו המציאו ריקוד חדש.
הוא ניסה לחייך, להפעיל את השרירים הזעירים והחלודים הללו בפניו, להיראות קצת מזמין, אבל חש שהוא מתעוות, שהוא נראה כמו איזה פוחלץ. שמחה תמימה מילאה אותו על שזיהו אותו ופחדו מפניו, שמחה בריונית שמתחתיה רק עצב רגיל ומנוון של הענק וגנו, לא עצב משמעותי. הוא חי בתחושה עמוקה ויסודית שהוא לא זקוק לזולת, אולי רק לשניים־שלושה אנשים בחייו, בת זוג שגם היא מקרית, אפילו אם זו עירית, תאומת נפשו. הרי יכולה להיות אישה אחרת, ואחרי כמה חודשים הוא ישתכנע שכזו טרם היתה לו, שהיא בעצם תאומת נפשו האמיתית, שכל קודמותיה, כולל עירית, היו רק אשליות וכו’. והוא יכול גם לבד.
וחבר. חבר אחד, לא טוב מדי, מישהו לשתות איתו בירה אגבית, שישמש לו אליבי כל אימת שיוטח בו המשפט “אין לך חברים!”
את המשבצת הזו מילא בחודשים האחרונים יובל מהסוכנות של אוסקר, שבעיקר ליקק לו כי הוא קליינט חשוב, אבל לפחות בצורה חצי־אלגנטית. והם כבר התחילו להיפגש פחות, דורון מאס בו וסינן אותו, יובל נעלב אך המשיך לחייך כי דורון בכל זאת מיוצג חשוב של אוסקר, פה ושם עוד הציע מפגשים בסמסים ובמיילים, מתרץ ש”גם אני עמוס לאללה, וחבל שלא יצא לנו להתקשקש בזמן האחרון”. ודורון לא השיב כי הוא דורון, וה”קשר” התמוסס והתפוגג כי הבשילה העת לעוד תקופת מדבר שבסופה ימצא את ה”חבר” הבא שלו, עוד דרינקינג־באדי חולף כצל.
ואולי לאדם דרושים שני חברים לפחות, כדי שלא ייקלע גם למחשבה המדפרסת “יש לי רק חבר אחד”. לא, עדיף כבר בלי חברים בכלל. הרי ממילא זה אותו דבר: אם יש לך רק חבר אחד זו סטייה סטטיסטית, כי בעצם אין לך חברים בכלל, סתם הזדמן לך. זו האמת, או האמת לכמה שניות, כי ככה זה עם אמת, וגם עם חברים. אתה חושב שהם לתמיד, אבל זה לא נכון. דורון כלל לא הבין את הצורך בחבר. זה נראה לו — כל תשומת הלב הזו, התחזוק השוטף, השיחות החוזרות על עצמן עם מי שכבר חלבת ממנו את לשד העניין — כמס גבוה על סחורה בינונית.
עירית עברה לזוג שנראה פשוט נורא, בחורה רזה ונוירוטית, מאלה שנראות כאילו יש להן מחלת נפש מידבקת, ואיזה בחור לא גבוה וקצת שמנמן עם סוודר חנבצי. היא נשקה לבחורה ולחצה יד לבחור, ואז הוא רכן ושאל משהו והיא הינהנה בהתלהבות והצביעה לעבר דורון, הזונה. השמנדריק הביט אליו ביראת כבוד, ואז אמר לעירית עוד משהו והיא שוב הינהנה והוא נפרד מהשתיים וניגש אליו.
כוס אמא שלה, איך מילכדה אותו. לא פייר, לא חוקי. אבל כן חוקי, הם לא קבעו שאסור לה לבחור לו קורבן. נו, הוא היה צריך לנחש שהיא כבר תפיל עליו איזה ג’לי ממושקף בסוודר.
הגניכט התקרב בחיוך עולץ מדי, רב שיניים קלוקלות, והתיישב על הכיסא בלי לבקש רשות ובלי למצמץ. מטיפוס כזה דורון היה עושה בדרך כלל קציצות, אבל החוקים השתנו זמנית, ובפרס הגדול של המשחק — שלישייה — הוא התכוון לזכות.
המשחק התחיל.
אין עדיין תגובות