החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המסתערב

מאת: ,
הוצאה: | 2020 | 344 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

אהרן חיים כהן היה הרבה יותר ממסתערב, וסיפור חייו המיוחד המובא בספר הזה רחב ומקיף הרבה מעבר לסיפורם של ניצני המודיעין ביישוב ובמדינה. הוא היה בן היישוב הישן הספרדי, שילדותו עברה עליו בתנאים הקשים של ירושלים במלחמת העולם הראשונה, ואחריה התחבר לעולים החלוצים ואימץ את דרכם. הוא הפגין קור רוח ואומץ במאורעות 1929, והיה לא רק המסתערב הראשון במאורעות ואחריהם, אלא שירות מודיעין של איש אחד שעסק בשנות השלושים של המאה שעברה כמעט בכל תחומי המודיעין שהיו ידועים אז בארץ: התרעה, הסתערבות, הפעלת רכזים ומודיעים, ציתות לטלפונים ואף דיפלומטיה חשאית. אהרן חיים כהן היה איש שלמד בעצמו ובנה את עצמו, אך נותר אאוטסיידר בממסד היישובי. ממשיכיו דאגו להקטין את פועלו ולהשכיח את דמותו, וכך הצטיירו הם עצמם כאבות המודיעין הישראלי. למזלו של כהן, את ההיסטוריה כותבים בסופו של דבר אלה שחקרו אותה ולא אלה שעשו אותה או דימו לעשותה, ומקומו בה נשמר – אם לא בחייו אז לפחות אחרי מותו.

פרופ' (אמריטוס) יואב גלבר

 

אהרן חיים כהן, שחייו נגדעו בטרם עת, לא זכה לספר את סיפור חייו המסעיר, שהיה עשיר בפעולה, הצלחות ואכזבות. הוא פעל בנחישות ובהתמדה לתרום את חלקו בהקמת הבית היהודי בארץ ישראל ובסיכול כוונותיהם של אויביו, אך בה בעת לא חדל להאמין באפשרות של דו־קיום בין יהודים וערבים בארץ, ופעל ללא לאות להגנת זכויותיהם של כל העובדים, מתוך אמונה עמוקה ברוח האדם. אהרן חיים היה איש מעשה, איש ספר, איש משפחה ואיש רעים, אהוב על קרוביו וחבריו הרבים, שנצרו את זכרו באהבה ובגעגועים. בספר זה שבים ומעלים בני משפחתו מנבכי העבר את סיפור חייו ופועלו, בפסיפס מגוון של מסמכי ארכיון, עדויות חיות וזכרונות משפחתיים, ומשיבים אותו למקומו הראוי בתולדות ישראל.

ד"ר דורון ב' כהן

מקט: 4-249-50826
אהרן חיים כהן היה הרבה יותר ממסתערב, וסיפור חייו המיוחד המובא בספר הזה רחב ומקיף הרבה מעבר לסיפורם של ניצני […]

פרק ראשון
מסעי הסב ועליית המשפחה משיראז לירושלים

מולא אהרן בן ר' משה הכהן, סבו של אהרן חיים, יצא בגפו מעירו שיראז והגיע לארץ־ישראל ב־1886 לביקור ב"ארבע ארצות": צפת, טבריה, ירושלים וחברון. התואר "מולא" הושאל מהחברה המוסלמית בקרב חלק מקהילות המזרח, וניתן לחכמים בולטים ולמנהיגי קהילות. ואכן, הוא היה בעל בעמיו. אשתו הראשונה לא הרתה ועל כן נשא אשה שנייה, אלמנה ואם לבן, בתקווה שתהיה ולדנית. היא ילדה לו שלושה בנים — יוסף, בנימין ורפאל חיים — ובת אחת, שרה. גם את בנה של האשה השנייה, שמעון, גידל מולא אהרן כבנו. במהלך ביקורו בארץ הקודש גמלה בלבו ההחלטה לשוב ולעלות עם משפחתו. פגישה אקראית עם הרב דוד מזרחי־צורף גרמה לו לסטות מתוכניתו. הרב צורף חפץ להקים בירושלים בית הארחה לעולי הרגל הספרדים. מולא אהרן התנדב לצאת לארצות ניכר כשד"ר (שליח דרבנן) מטעמו של הרב, ולאסוף תרומות לבניית בית ההארחה.

בחודש אייר תרמ"ו (1886) יצא מולא אהרן מהארץ למזרח אירופה, מצויד בחותם, פנקסים, כְּתב שליחות והמלצות חמות. החותם נשמר ומצוי עתה באוסף פויכטוונגר במוזיאון ישראל בירושלים. על פניו רשום הכיתוב: "דוד בן אליהו מזרחי גבאי קופת הכנסת אורחים המיוסדת פה עיר הקודש". על גבו חובר חישוק נחושת ועליו חרוטים ענפי זית ובמרכזם נחקק "ירושלים ת"ו". במקור היה זה מטבע עות'מאני שערכּו הנקוב היה גרוש אחד. החותם הגיע למנוחתו במוזיאון ישראל בעקבות כישלון שליחותו של השד"ר, כמסתבר.

רבני ירושלים ראו בשליחות חריגה מסמכות. אחד מכתבי עיתון "המליץ", ביטאון ההשכלה שראה אז אור באודסה, יצא, קרוב לוודאי ביוזמת רבנים אלה, בעקבות השד"ר, וביום 5 במאי 1887 תיאר את פגישותיו ב"עיר חורסאן שבאוקראינה, כמו כן בעיר אודסה ובפלך בסרביה". וכך הוא כותב: "פגשתי פה איש… שמו: אהרן משה הכהן ובידו פנקס הכתוב פנים ואחור בכתב רש"י ואשורית במכתבי תהילה המעידים עליו כי הנהו איש נאמן, תם וישר הלוך ושלוּח הוא לאסוף נדבות עבור חברת 'הכנסת אורחים' בעיר הקדושה ירושלים".

כיוון ששדרי"ם רבים חיפשו תרומות בסביבה, וכיוון שכתב השד"רות שנשא מולא אהרן לא עוטר בחתימותיהם של הראשון לציון ושאר גדולי חכמי ירושלים, הביע הכותב חשד כלפי השד"ר וסבר שאינו שליח ירושלים, ושזייף את החותם שבו צייד אותו מזרחי־צורף, ובעצם רכש אותו באודסה.

לאחר פרסום המאמר, נתקל אהרן בן ר' משה הכהן בחומה של חשדנות. נראה כאילו החותם של הרב צורף אינו מקנה לו כל זכויות. בצר לו, שבור בגוף ובנפש, נאלץ לצאת אל העיר קַרַסוּ־בַּזאר שבחצי האי קרים, על מנת להיפגש עם הרב חיים חזקיהו מדיני, יליד ירושלים, שנחשב לסמכות רבנית עליונה כמי שחיבר את ספר ההלכה החשוב שדי חמד, וכמי שקנה לו שם של צדיק בעיני יהודים וגויים כאחד. הרב מדיני נפגש עם מולא אהרן, התרשם מיושרו ומאישיותו, אך נאלץ בלחץ רבני הקהילות האחרות לפנות לירושלים כדי לברר את מקור סמכותו של השד"ר.

בעיתון "המליץ" ביום 22 ביולי 1887 התפרסמה תשובת הרבנים: "כי השליחות הנזכרת נעשה שלא בידיעתנו כלל". הם דרשו ממדיני להחרים את הכספים, הפנקסים והחותמות, ולשלוח אותם אחר כבוד לירושלים. ואולם מדיני לא ראה עצמו כפוף לרבני ירושלים ולא היה חייב למלא אחר הוראותיהם. הוא השאיר ברשותו את החותם, והוא נותר בין חפציו גם כששב בשנותיו המאוחרות לארץ מולדתו והתיישב בחברון. לימים נמצא החותם בעיזבונו, וכך הגיע למוזיאון ישראל, שם נשמר גם כתב המינוי של מולא אהרן.

בכתב תשובתו לרבני ירושלים מסביר מדיני שחטאו של השליח אינו גדול, כי כוונתו הייתה טובה. הוא מתאר כיצד הוא חלה בעירו, "מבלי שאיש אסף אותו לביתו". מדיני שיגר טלגרמה לארץ ובה תיאר את מצבו האנוש של השליח, אלא שנוסח הטלגרמה השתבש, ומתוכנהּ ניתן היה להבין בטעות כי הוא אינו בין החיים. בהגיע הידיעה לשיראז נהגו שתי נשותיו וארבעת ילדיו המזועזעים על פי מנהגי האבלות המקובלים וישבו עליו שבעה.

כשהחלים מולא אהרן ממחלתו הקשה נשלחה הודעה לצפת ולשיראז. במהרה עשה את דרכו חזרה הביתה, מרחק של לא פחות מ־2,500 קילומטרים. בני המשפחה הנרגשים יצאו לקבל את פניו בעיר איספהאן. הם כללו את בנו הבכור יוסף, שהיה כבר נשוי, בנימין, אבי אהרן לעתיד, האחות שרה, שהייתה ילדה, ורפאל צעיר הבנים, שהיה כבן שש שנים והתרגש מאוד לגלות שגם לו יש אב מכובד, שאותו לא הכיר.[3] ואולם מולא אהרן חזר לעירו כשהוא נחוש לחדש את תוכניתו המקורית ולהעלות את המשפחה כולה לארץ הקודש. לאחר הכנות מרובות יצאה המשפחה לדרכה ביום שני, כ"ו בתמוז תר"ן (1889). המסע משיראז לארץ־ישראל ביבשה ובים נמשך כחצי שנה. הם הגיעו לנמל יפו בעיצומו של החורף; ההפלגה הייתה מטלטלת ומתישה. בנמל המתין להם יוסף שלוש, ממקימי נווה צדק, והציע את עזרתו וביתו. מולא אהרן דחה את ההצעה הנדיבה כי אצה לו הדרך לעלות לצפת, על אף תנאי מזג האוויר הקשים. בדרכה, חנתה השיירה באורחן דרכים בשכם. השלגים שכיסו את הדרכים מנעו כל אפשרות של הגעה לעיר צפת. החלטתו הגורלית של מולא אהרן לשנות כיוון ולעלות לירושלים קבעה את גורל צאצאיו לדורות.[4]

אנשי העלייה הראשונה התאכזבו מרה כשמצאו ארץ חרבה שלא דמתה במאומה לסיפורי השליחים. לעומתם, מולא אהרן, שכבר תר את הארץ, ידע לאן מועדות פניו. עם הגיעו לעיר, יצא אל הכותל המערבי. בהתרוממות רוח, ובהרגשה של אושר עילאי, חילק ברוחב לב מעות לעניים, התפלל בכוונה רבה והרגיש כי הוא ממלא את ייעודו. תחילה התגוררה המשפחה בבית פח בשכונה הסמוכה לשער שכם, "בתי ניסים בק".[5] המשפחה סבלה מקור החורף הירושלמי ומחום הקיץ, כשבית הפח רק מעצים את תנאי מזג האוויר. בשנת תרנ"ו (1895), משרווח להם מעט, החליטה המשפחה לבנות בית אבן במגרש שרכשה בסמוך לצריף הפח שבו התגוררה עד אז.[6]

משפחה של עובדי דפוס

בנימין, אביו של אהרן חיים, החל לעבוד כפועל בבית הדפוס של אברהם משה לונץ.[7] לפי סיפורו של אהרן, בחודשים הראשונים לעבודתו היה תפקידו של אביו הצעיר לשבת על מכבש הדפוס ולהעיק עליו במשקלו. הוא נדרש לשבת ולקום לסירוגין, ורק לאחר שישה או שבעה חודשים ניתן לו לגשת אל תיבת האותיות, ואולם גם אחר כך, עד לבגרותו, לא פסק מלשבת ולקום על המכבש (ושמא סיפר כאן אהרן מניסיונו שלו, כשהחל אף הוא כנער צעיר לעבוד בבית הדפוס?).[8] קשים היו חייהם של פועלי הדפוס, שסבלו ממעסיקים מתעמרים ומשכר נמוך, ובסופו של דבר התארגנו ופתחו בשביתה, בעידודם של פעילי המפלגות הציוניות־סוציאליסטיות שהגיעו זה מקרוב לירושלים והכירו מקרוב את עולמם של עובדי הדפוס (והם עצמם הפעילו את דפוס "האחדות").[9] כך התגלגל בנימין, הצעיר שבא משיראז הרחוקה, להשתתפות באירוע מסעיר: הפגנת הפועלים הראשונה שהתקיימה בירושלים, היא הפגנת פועלי הדפוס, שצעדה ברחובות העיר ביום חורף מושלג, ו' בכסלו תרס"ט (30 בנובמבר 1908), בארגונה של מפלגת "פועלי ציון". בצאתה מ"בית העם" לכיוון העיר העתיקה מנתה ההפגנה כמה עשרות פועלים והתנהלה בעצלתיים, אבל בהדרגה סחפה עמה המונים שנמשכו אל האטרקציה, כביכול הקרקס בא לעיר. בראש צעדו שלושה מנגנים (מדי פעם נשמעה נגינת המארסלייז) ונישא דגל טורקי אדום ועליו, בעברית ובערבית, הכתובת "יחי החפש" ו"תחיה אגודת פועלי הדפוס בירושלם!".[10] בנימין היה נושא הדגל ולצדו צעד יצחק בן־צבי. כשהגיעו לשער יפו עצר אותם שוטר טורקי, שמן הסתם ראה לראשונה בחייו הפגנה כזו, ושאלם לפשר השמחה. "חתונה", השיב בנימין קצרות. "ומי החתן?" הקשה השוטר, ובנימין לא התבלבל והשיב: "נושא הדגל", כלומר הוא עצמו. "חתונה, חתן, טוב ויפה, אבל איפה הכלה?" התעקש השוטר. על כך השיבוֹ בנימין כי הכול הולכים להביא את הכלה. השוטר השתכנע ואִפשר להם להיכנס לִפְנים החומות, והם צעדו אל בניין ה"סאראיה" ומסרו את עצומתם (ה"ארדחל") לפחה, שהבטיח לעיין בבקשתם ולשוב ולהיפגש עמם למחרת היום. בינתיים המשיכה ההפגנה להתפתל בסמטאות העיר העתיקה, וכשעצרה בנקודות מסוימות עלה בן־צבי לנאום ונשא דברים חוצבי להבות בזכות הפועלים, בגנות לוחציהם ואף בגנות הרבנים שהטילו חרם על השובתים. כעבור שני עשורים עתידה דרכו של בן־צבי להצטלב בזו של אהרן חיים, בנו של בנימין, שבאותה עת היה עדיין פעוט בזרועות אמו, והתוצאות יהיו הרות גורל, ואף יקשרו אותם בקשר אמיץ לשארית חייהם.

במועד ההפגנה כבר היה בנימין נשוי ואב לילדים. בחודש אלול תר"ס (1900) הוא נשא לאשה את בכורה־חנה אסולין, בת למשפחה מוגרבית ותיקה בעיר העתיקה. לא ידוע כיצד נערך הזיווג בין השניים, אבל רבים מהצעירים העולים התחתנו דווקא בבנות הארץ ולא בבנות עדתם (כך עשו גם שני אחיו של בנימין). בכורה־חנה הייתה יתומה מאב ומאם, שנוצלה על ידי קרובי משפחתה, חסרת רכוש ונדוניה. בתמונת הנישואים נראה האב גבה־קומה ולבוש כמנהג המקום בכתונת פסים ארוכה וחובש תרבוש טורקי. הוא היה כבן 25 ואילו הכלה כבת 16, יפת תואר ולבושה בטעם רב. בתמונה הם עומדים זה לצד זה כשעמוד מפריד ביניהם. במהלך חיי הנישואים השליט בנימין את רצונו על אשתו, דעתה לא נחשבה במאומה, ולעתים אף סבלה מנחת זרועו. אמונה דתית עמוקה איחדה אותם. הם היו מקפידים על קלה כחמורה וברוח זו אף גידלו את ילדיהם. בשנות נישואיהם הראשונות נולדו שלושה ילדים: הראשונה בת־שבע, ששמה ניתן לה כסגולה לבן שיבוא אחריה, שכן היא שקולה כנגד שבע בנות. הסגולה לא הכזיבה, ולאחר כשנתיים נולד הבן אהרן חיים, ואחריו בת נוספת, אסתר. המשפחה הצעירה התגוררה בדירת חדר ומטבח שנבנתה כקומה שנייה בבית המגורים של ההורים.

לימוד קריאה

כפי שיתואר בפרקים הבאים, אהרן היה איש פעולה, אבל בה במידה שאהב את העשייה, אהב את הלימוד והקריאה, ואת אהבתו הנחיל לצאצאיו. על צעדיו הראשונים בקריאה סיפר לא פעם לבנותיו. בערב יום כיפור, כשחזר מתפילת כל נדרי, הייתה זו שעת רצון, כאשר כל הבנות הצטופפו לידו בחשיכה, שהרי בשל קדושת היום לא העלו אור. אז היה פותח את סגור לבו.

בוקר אחד, כך סיפר, כשהייתי בן שלוש או ארבע, אבי הורה לי להתלוות אליו. לא היה זה דבר של מה בכך. אבי מעולם לא שוחח אתי, לא גילה רגשות ודגל ברעיון של "חוסך שבטו שונא בנו". לכן הייתי נרגש וסקרן כאשר אחז בידי והוביל אותי בסמטאות העיר העתיקה עד שהגענו לשער של ברזל עליו הקיש אבא. השער נפתח וראיתי אדם עם זקן ארוך וקולו כקול צפצפה. הקשבתי בשקט ובחרדה לשיחה בין אבי לבין ה"מורה". אבא ביקש שילמד אותי רק להכיר את האותיות לא יותר מזה. לאחר משא ומתן הוסכם שעבור כל אות שאלמד, ישלם אבא מטבע. ללא אומר ודברים השאיר אותי, ילד קטן ומאד מפוחד מאימת המורה, והלך. לפנות ערב אחז המורה לוח גדול ומקל בידו האחת ואותי בידו השנייה והביאני לבית הורי. אבא שאל את המורה כמה אותיות למדתי כדי לשלם לו את שכרו כמוסכם. ללא אומר ודברים הניח המורה את הלוח ועליו כל אותיות האלף בית. במקלו הורה על אחת האותיות, ואני, לאחר שהתגברתי על החרדה שתקפה אותי נוכח מבטו של אבי, זיהיתי את האות ללא כל היסוס. כך עבר המורה מאות לאות, את שמן קראתי בקול אחת לאחת. אבא לא האמין, לקח את המקל ושוב הורה על האותיות ואני שבתי וקראתי בשמן בזו אחר זו. אבא המופתע נאלץ לשלם למורה בו ביום את מלוא שכרו. זו היתה תרומתו היחידה של אבי להשכלתי.
[3] רפאל חיים הכהן, אבנים בחומה, עמ' 4. [ספרים ומאמרים יצוינו בהערות על פי שם המחבר וכותרת ראשית; לפרטים מלאים ראו ברשימת המקורות.] [חזרה]
[4] על מסע המשפחה משיראז לירושלים, שם, עמ' 37-7. [חזרה]
[5] שם, עמ' 41-40 וכן הערה 1 באותם עמודים. [חזרה]
[6] שם, עמ' 86-85. [חזרה]
[7] גם רפאל חיים, אחיו הצעיר של בנימין, החל את עבודתו בתחום בבית הדפוס של לונץ, שם, עמ' 43-42, אך הקים בית דפוס עצמאי הקיים עד היום. [חזרה]
[8] כאן ולהלן על פי יוסף אוליצקי, אמנות הדפוס, עמ' 123-122. [חזרה]
[9] על הסכסוך בין פועלי הדפוס למעסיקיהם דווח בהרחבה בעיתונו של אליעזר בן־יהודה הצבי; ראו גיליון מ"ב מיום 27 בנובמבר 1908, שבו מובאים דברי שני הצדדים, ובן־יהודה עצמו מביע אהדה לתביעות הפועלים אך מזהיר אותם שלא לנהוג באלימות. על מפלגות הפועלים בירושלים ועל השלבים שהוליכו להתארגנות הפועלים, לשביתות ולהפגנה, ראו אוליצקי, שם, עמ' 93 ואילך. [חזרה]
[10] צילום הדגל אצל אוליצקי, שם. [חזרה]