החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המישורים

מאת:
מאנגלית: עמרי שפירא | הוצאה: | 2022 | 108 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

יוצר קולנוע מגיע אל המישורים של אוסטרליה במטרה לתעד אותם בסרט, לו הוא מתכוון לקרוא "הפְּנים". מה שמתחיל בתיאור שגרתי של אותם מישורים ושל אנשי־המישורים הצבעוניים ששוכנים בתוכם, נהפך בהדרגה ליצירה פרועה ומורכבת הלוקחת חלק בשלל סוגות, ביניהן פנטזיה, אוטופיה, מונולוג דרמטי ומסע־חיפוש, ומתייחסת גם למחוזות הפנומנולוגיה, פוסט־סטרוקטורליזם, דקונסטרוקציה ופילוסופיה השראתית. אם אין זה מספיק, ניתן לראות בו גם פרודיה על עבודת־שטח אנתרופולוגית, קדחת התאים וביקורת אמנות; מסה על מושג הזמן ומגבלות הייצוג; הערה קומית על סדרי עולם־חדש וזהות לאומית; ואפילו ערגה דיסטופית.

ג'ראלד מורניין (נולד במלבורן ב־1939) הוא מהחשובים שבסופרי אוסטרליה, ובוודאי המקורי שבהם. הוא ידוע בפרישותו הקיצונית, ומצהיר שלא עזב מעולם את גבולות אוסטרליה, לא טס לשום מקום ולא התנסה בשחיה בים, לא הפעיל מעולם מחשב, ועד לאחרונה נמנע מענידת משקפי שמש. המישורים, ספרו הראשון המתורגם לעברית, הוא כתב על עולם מורכב וחסר גבולות שיכול להתגלות לאדם רק בדלת אמותיו. השפה הצלולה שאין בה משפט מיותר, ההומור המטורף והמרחבים האוסטרליים האינסופיים מציעים לקורא לצעוד אל טריטוריה חדשה, המאתגרת את הגבולות אותם אנו מייחסים למרחבינו המוכרים.

 

"יש סיכוי טוב שמורניין, … הוא גדול הסופרים החיים הכותבים באנגלית ושרוב האנשים מעולם לא שמעו עליו."

הניו יורק טיימס

מקט: 4-249-51038
יוצר קולנוע מגיע אל המישורים של אוסטרליה במטרה לתעד אותם בסרט, לו הוא מתכוון לקרוא "הפְּנים". מה שמתחיל בתיאור שגרתי […]

(1)

לפני עשרים שנה, כשהגעתי לראשונה אל המישורים, שמרתי על עיניים פקוחות. תרתי אחר כל דבר בנוף שעשוי היה לרמז על איזו משמעות מורכבת מעבר למראות הגלויים.

המסע אל המישורים היה הרבה פחות מפרך מכפי שתיארתיו לאחר מכן. ואני לא יכול אפילו לומר שברגע מסוים ידעתי שעזבתי את אוסטרליה. אבל אני זוכר בבירור כמה ימים שבהם האדמה השטוחה מסביבי הלכה ודמתה יותר ויותר למקום שרק אני יכולתי לפענח.

המישורים שחציתי באותם ימים לא היו לחלוטין זהים. לעתים השקפתי על עמק גדול ושטוח עם עצים מפוזרים, כבשים עצלות, ואולי נחל קטן במרכז. לעתים, בקצה שטח לחלוטין לא מבטיח, הדרך טפסה לעבר מה שהיה ללא ספק גבעה, שמאחוריה נשקף במרחק רק עוד מישור, ישר וצחיח ומאיים.

בעיירה הגדולה שאליה הגעתי באחר צהריים אחד, זיהיתי אופן דיבור וסגנון לבוש ששכנעו אותי כי הרחקתי די והותר. האנשים שם לא היו בדיוק אנשי־מישורים מהסוג המסוים שקיוויתי למצוא במחוזות הנידחים שבמרכז, אך שמחתי לדעת שלפניי היו מישורים נוספים שטרם חציתי.

מאוחר באותו הלילה עמדתי מול החלון שבקומה השלישית של מלון הדרכים הגדול ביותר בעיירה. מאחורי הדפוס השגרתי של פנסי הרחוב השקפתי אל הארץ החשוכה שמעבר. משב רוח הגיע בפרצים חמים מן הצפון. רכנתי לתוך זרמי האוויר שעלו מהערבות הסמוכות, שהשתרעו לאורך קילומטרים. לבשתי על פניי ארשת שתשקף מגוון רגשות עוצמתיים, ולחשתי מילים שעשויות היו להתאים לדמות בסרט ברגע שבו הבינה שמצאה את המקום אליו היא שייכת. לאחר מכן פסעתי חזרה אל החדר והתיישבתי לשולחן שהותקן במיוחד עבורי.

פרקתי את מזוודותיי כמה שעות קודם לכן. עכשיו היה שולחני עמוס לגובה בתיקיות של דפי רישומים וקופסאות של כרטיסיות ומבחר ספרים עם סימניות ממוספרות בין עמודיהם. בראש הערימה היה יומן בגודל בינוני שתויג:

 

הַפְּנִים

(תסריט)

מפתח עבור קטלוג

רישומי רקע

וחומר השראתי

שלפתי החוצה תיקייה עבה שתויגה מחשבות אקראיות — עדיין לא בקטלוג, וכתבתי בתוכה:

אף נפש חיה במחוז הזה לא יודעת מי אני או מה אני מתכוון לעשות כאן. משונה לחשוב שמכל עם־המישורים השקוע בשינה (בבתים מאורכים מעץ לבן עם גגות מתכת אדומים וגינות צחיחות, המאוכלסות בעיקר בעצי פלפל וקוּראג’וֹנג ושדרות של אשל) אף לא אחד ראה את נוף המישורים שאני עומד בקרוב לחשוף.

את היום שלמחרת העברתי במבוכי המסבאות והטרקלינים שבקומת הקרקע של המלון. כל הבוקר ישבתי לבדי על ספת עור גדולה ובהיתי בפסי אור השמש הבלתי נסבל שתחמו את התריסים הוונציאנים הקבועים בחלונות שהשקיפו על הרחוב הראשי. היה זה יום נטול עננים בראשית הקיץ, ושמש הבוקר הקופחת חדרה אפילו לתוך המרפסת דמוית המערה של המלון.

מדי פעם הטיתי מעט את פניי כדי לתפוס את משב האוויר הקריר מהמאוורר שמעל, הבטתי על הטל שהופיע על כוסי וחשבתי בחיוב על מזג האוויר הקיצוני שפקד לתקופות את המישורים. חופשי מגבעות ומהרים, אור השמש חלש בקיץ על מלוא שטחה של הארץ מעלות השחר ועד השקיעה. ובחורף הרוחות והגשמים, שפשטו לאורך המרחבים העצומים, בקושי דלגו על עמדות העץ האחדות שאמורות היו לשמש כמחסה עבור בני־אדם וחיות. ידעתי שהיו בעולם מישורים נרחבים שנחו במשך חודשים מתחת לשלג, אבל שמחתי שהמחוז שלי לא היה אחד מהם. העדפתי לראות כל השנה את תצורתה האמיתית של הארץ עצמה ולא את התלוליות והחללים הכוזבים של מיני יסודות אחרים. בכל מקרה, חשבתי על שלג (אשר מעולם לא ראיתי) כמשויך יתר על המידה לתרבות אירופאית או אמריקאית מכדי להתאים לאזור שלי.

אחר הצהריים הצטרפתי לאחת מהקבוצות של אנשי־מישורים שנכנסו מהרחוב הראשי והתיישבו במקומותיהם הרגילים בברים העצומים. בחרתי קבוצה שבה חשבתי שאמצא אינטלקטואלים וכמה מן הממונים על ההיסטוריה והחוכמה של המחוז. על פי לבושם והתנהלותם, ידעתי שלא היו רועי כבשים או בקר, למרות שייתכן שבילו הרבה מזמנם באוויר הפתוח. ייתכן שמעטים החלו את חייהם כַּבנים הצעירים של בעלי האדמות. (כולם על המישורים חבו את עושרם לאדמה. כל עיירה, גדולה או קטנה, זכתה ליהנות מעושרה הבלתי מוגבל של הלטיפונדיה שסביבה.) כולם לבשו את בגדי מעמד המישורים המתורבת ובעל הפנאי — מכנסיים פשוטים ואפורים, קפליהם מגוהצים למשעי, וחולצה לבנה ונקייה עם סיכות עניבה וסרטי שרוול תואמים.

הייתי להוט להתקבל אצל האנשים הללו ומוכן לכל מבחן שהם עשויים היו להעביר אותי. למרות זאת, לא ציפיתי כלל להיעזר במשהו מהדברים שקראתי בכתבים שגדשו את מדפי הספרים שלי על אודות המישורים. הציטוט מיצירות ספרותיות נגד את רוחה של האסיפה, למרות שכל אחד שם בוודאי קרא כל ספר שעלה בדעתי. אולי מכיוון שעדיין הרגישו עצמם מכותרים על ידי אוסטרליה, אנשי־המישורים העדיפו לחשוב על הקריאה שלהם כעל תרגול פרטי שתמך בהם בעיסוקיהם הפומביים, אבל לא יכול היה לפטור אותם מחובתם לטיפוח מסורת מוסכמת.

אך מה הייתה אותה מסורת? כשהאזנתי לאנשי־המישורים, הייתה לי תחושה מבלבלת שהם לא היו מעוניינים בשום אמונה משותפת להישען עליה: שכל אחד מהם חש אי נוחות אם נדמה היה לו שאחר חשב כברור ומובן משהו שהוא עצמו טען בנוגע למישורים בכללותם. נדמה היה שכל איש־מישורים בחר להיראות כתושב יחידי של אזור שרק הוא יכול היה להסביר. ואפילו כאשר דיבר אחד מהם על המישור המסוים שלו, נדמה היה שהוא בוחר את מילותיו כאילו הפשוטה שבהן לא נלקחה מתוך אוצר מילים משותף, אלא שאבה את משמעותה מהאופן הייחודי שבו נאמרה על ידי הדובר.

באותו אחר צהריים ראשון, ראיתי שמה שלעתים נחשב ליהירותם של אנשי־המישורים היה לא אחר מאשר סירובם לזהות כל מכנה משותף בינם לבין אחרים. היה זה ההפך המוחלט (כשם שאנשי־המישורים עצמם ידעו היטב) לדחף הנפוץ בקרב אוסטרלים של אותם ימים להבליט כל תכונה שנִדמו לחלוק עם תרבויות אחרות. איש־מישורים לא רק יטען לבוּרוּת בנוגע לדרכיהם של אזורים אחרים, אלא בשמחה יצטייר כלא מעודכן בנוגע אליהן. באופן מרגיז במיוחד עבור זרים, הוא יעדיף להעמיד פנים כנטול כל תרבות ייחודית, בטרם ירשה שארצו ודרכיו ייחשבו לחלק מקהילה גדולה יותר של אופנות או טעמים מדבקים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.