החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המילואים האחרונים שלי

מאת:
הוצאה: | 2012 | 184 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

ירון זלצמן, מורה לאזרחות בתיכון, מקבל צו התייצבות למילואים באמצע שנת הלימודים ונאלץ להתנתק מתלמידיו ומחייו. בהרי יהודה, אזור הדמדומים של החברה הישראלית, הוא פוגש את חבריו לפלוגה וחש שהמפגש הזה כבר אינו מה שהיה. אולי האנשים הם שהולכים ומקצינים, אולי האווירה ברחוב נעשית אלימה ווולגרית, ואולי זה פשוט הוא עצמו שהשתנה ואינו יכול עוד להעביר ימים בין בני אדם שדבר מה ערטילאי וחסר שם אבד להם במעמקי נפשם. בשיחות אין-סופיות הוא צולל אל תוך מערבולת החברה ונוכח לדעת שלא נותר עוד במה להאמין. הלכה הרֵעות, נעלם הרצון לחיות חיים שלווים ונורמליים, ואת מקומם של אלה תפסו שנאה ופָנטיות, חוסר התחשבות ויצר כיבוש. לירון זלצמן אין עוד ערכים להיאחז בהם, אין עוד בני אדם להתקרב אליהם. המציאות מתנפצת לו בפנים, והוא נופל, מושיט ידיים, ואינו מוצא דבר. המילואים האחרונים שלי הוא ספר על הקלישאות החלולות של החברה הישראלית, על הערכים שהיו ואינם. הספר מתבונן בדור הישן שמדינתו קורסת מול עיניו ובדור החדש שקם רק כדי כדי לחולל על הדם שנשפך.

מקט: 4-794-83
מסת"ב: 9789655480283
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות

ירון זלצמן, מורה לאזרחות בתיכון, מקבל צו התייצבות למילואים באמצע שנת הלימודים ונאלץ להתנתק מתלמידיו ומחייו. בהרי יהודה, אזור הדמדומים של החברה הישראלית, הוא פוגש את חבריו לפלוגה וחש שהמפגש הזה כבר אינו מה שהיה.


1 – זה התחיל בכוס תה. מישהו בפלוגה הביא אתו לשטח גזייה קטנה, כזאת שקונים במאה שקל בתחנת דלק, סיר קטן ושרוול של כוסות פלסטיק חד-פעמיות. את העלים אסף בדרך, כשצעדנו.

היינו במסע. ממתי עורכים מסעות במילואים? הרי הם אמורים להיות חופשה, לא? מנוחה מכל הלחצים. נראה שאחד המפקדים למעלה החליט שכבר הרבה זמן שלא השתפשפנו ומוכרחים לשפשף אותנו. לצערנו, הוא החליט לעשות את זה בצמר של פלדה.

אחרי שצעדנו רוב שעות הלילה, עצרנו לפנות בוקר למנוחה. השמים כבר היו מוארים, אבל השמש עדיין לא עלתה. הרגליים שלי היו הרוסות והירכיים השתפשפו זו בזו בכאב גדול ואדמומי. תחושה מוזרה כשהירכיים הפנימיות מתמזגות. הן אמורות להיות רכות, עגלגלות, נשיות, ודווקא עכשיו הן צצות באמצע המסע הגברי שלנו. מכאיבות, רומזות שהתעגלתי.

מוטי הרתיח מים על הגזייה וחילק לכולם תה בכוסות פלסטיק כפולות. אני ישבתי על גבעה קטנה בצד והבטתי בפלוגה שנפרשה מתחתיי. על האדמה הקרה והקשה שכבה תערובת של קרחות ומפרצים ומתחה רגליים באנחה. מעט שער שיבה, הרבה שער באוזניים. הידיים עדיין חזקות אצל רובם. גברים. אחד אחד התקרבו אל מוטי, לקחו ממנו את התה וחזרו למקומם, משתמשים באפוד או בסלע למשענת. מקצתם נרדמו מיד, אחרים בחרו להיאבק בשינה, לדבר עם החברים ולחכות לזריחה המתקרבת.

קצת בצד, בנפרד מכולם, ישב יוסי. הוא נשף בתה שלו וחיכה בסבלנות שיתקרר. החולצה שלו, הרטובה מזיעה, נדבקה אל הגב. הוא ישב ובהה במדבר שלפניו, כמעט מבלי למצמץ. לא הכרתי אותו היטב, אבל באותו הרגע חיבבתי אותו. הוא ישב קפוא, כמו ספינקס קטן, קמטים חורצים לו את הלחיים ושער כהה ומקורזל מכסה את כל מצחו. אף שהיה בחור צעיר הזכירה לי דמותו תמונות חיילים מאלבומי הניצחון של המלחמות הישנות: חייל חוצה את התעלה בדרך למצרים, חייל על טנק מנופף לשלום ברמת הגולן. הוא נראה בדיוק כמו המילואימניקים של פעם.

יש לי מעט זיכרונות של אבי במדים. בעצם יש לי רק אחד, ובו הוא חוזר ערב אחד הביתה מהמילואים. אני זוכר שהסתכלתי עליו מלמטה כשנכנס. אני ישבתי על השטיח ושיחקתי בזמן שהדלת נפתחה. אני זוכר את ריח המדים שלו, את השער הדליל והסמור, את הידיים החזקות שהקיפו וחיבקו אותי ואת הזקן הג'ינג'י ששרט. מה שמוזר בכל הזיכרון הוא שלאבא שלי מעולם לא היה זקן ג'ינג'י, היה לו דווקא זקן שחור.

וככה נראה יוסי באותו הרגע. חייל מפעם, חסר זמן. לוחם מיתולוגי. יוסי צנח במתלה והיה בחווה הסינית. הוא לחם שכם אל שכם עם כוח צביקה ברמת הגולן והרחיק עד לאי גרין עם הסיירת. לחלקיק שנייה ניסיתי להיזכר איך נראו שאר הבחורים בתמונות של אריק שרון כשצולם עם התחבושת על הראש באמצע הקרבות. אולי גם יוסי צולם שם ברקע? היה לי ברור שהאיש שישב מולי והחזיק בכוס התה היה אותו האיש שדהר על הגבעות בסג'רה ביחד עם השומרים ישראל גלעדי וצבי בקר.

הפניתי את מבטי והסתכלתי על השאר. ליד הגזייה ישבה קבוצה של אתיופים ושוחחה בקולות כבושים. מדי פעם עלה משם צחוק רם במבטא זר. מישהו סיפר לי שהאמהרית היא בעצם אחות של העברית, אבל באותו הרגע היא נשמעה באוזניי זרה וצורמת. הם דיברו בקולניות, וקיוויתי שישתתקו. כשהסתכלתי עליהם הם נראו לי כמו ילדים בגן המדברים בשפת סתרים שהמציאו בעצמם. מתרגשים מכל דבר, מתווכחים במה ישחקו. ברגעים אחרים, למשל כשבחרו לדבר עברית, הם דווקא מצאו חן בעיניי, ואפילו הערכתי אותם. הם צעדו לארץ כל הדרך מאתיופיה הרחוקה. מוכרחים לכבד את זה. בטח בדרך אכלו אותם נמרים ותנינים ושאר כולרות שצריך לכלוא בסָפָרי. היו לי כמה תלמידים אתיופים. אף פעם לא קיבלו ממני יחס מפלה, אפילו לא פעם אחת. לפעמים הקלתי עליהם, זה כן. ויתרתי במקום שעם תלמידים אחרים, רגילים, לא הייתי מוותר. מה לעשות, הם הלכו לארץ כל הדרך מאתיופיה.

מרחוק, מובדלים מכל השאר, התקבצו הדתיים לתפילת שחרית. הכיפות הצבעוניות שלהם ניקדו את השטח כמו חצץ גרוס. הם העירו זה את זה, נעמדו עם הפנים למזרח והתעטפו בטליתות. יפה לראות אותם ככה, עומדים זקופים במדבר הרחב מתחת לשמים הנמוכים. אפילו המדים לא הצליחו לקלקל את התמונה. רק הנשק. הרובים היו זרוקים בערמה בצד, שחורים וכבדים, ומהרגע שהבחנתי בהם הם טינפו לי את כל ההרגשה, עם הגריז שלהם ואבק השרפה. עכשיו הדתיים כבר הניחו תפילין, ובבת אחת פרצה השמש לשמים. הקרניים הבוהקות שלה סנוורו אותי. נהיה לי חם, וזיעה זלגה לי מהמצח וטפטפה אל תוך העיניים. מצמצתי בעיוורון, ולרגע כואב אחד זה היה כאילו המציאות כולה נמסה לי בתוך הגולגולת. העולם התחיל לבעבע כמו תמונה שנזרקה אל האש. מבעד לדמעות נראו המתפללים כמו גושי צבע מתנועעים. הזעתי בתוך המדים למרות שקור הלילה עדיין לא התחלף בחום היום העולה.

ואז התחילה הרוח לנשוב. רוח רעה, לא טבעית. קיוויתי שמישהו מלבדי יבחין בשמים ההולכים ומחשיכים, בשמש הנעה לאחור וחוזרת אל מתחת לאופק, בסופות החול ההולכות וקרבות. סוף העולם הגיע.

נשמתי עמוק וחיכיתי שהכאב יחלוף. פניתי להסתכל שוב ביוסי. קיוויתי שאולי הוא, מכל האנשים, ירגיש בסכנה האורבת, בארבעת פרשי האפוקליפסה המתקרבים. אבל יוסי לא הרגיש. הקרקע לא עמדה לפעור את פיה ולקבור אותו, אלא נשארה יציבה ותומכת. זבובים זמזמו סביבו אבל יוסי לא שם לב. הוא שכב על הקרקע בנוחות, הראש שמוט לאחור והפה פתוח במקצת. הוא נרדם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המילואים האחרונים שלי”