החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המפנה

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2014-05 | 416 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

אחרי‭ ‬שעזבו‭ ‬את‭ ‬הקהילה‭ ‬כדי‭ ‬להצטרף‭ ‬יחד‭ ‬אל‭ ‬ההתקוממות‭ ‬הגדולה‭,‬ קאסיה‭ ‬וקי‭ ‬נאלצים‭ ‬שוב‭ ‬להיפרד‭.‬ קאסיה‭ ‬נשלחת‭ ‬לעבוד‭ ‬עבור‭ ‬ההתקוממות‭ ‬הגדולה‭ ‬מתוך‭ ‬הקהילה‭,‬ ואילו‭ ‬קי‭ ‬מוצב‭ ‬מחוץ‭ ‬לגבולותיה‭ .‬אבל‭ ‬שום‭ ‬דבר‭ ‬אינו‭ ‬מתרחש‭ ‬כצפוי‭,‬ ועד‭ ‬מהרה‭ ‬צצות‭ ‬תעלומות‭ ‬חדשות‭.‬

קאסיה‭ ‬זועמת‭ ‬על‭ ‬כל‭ ‬מי‭ ‬שמאיימים‭ ‬לקחת‭ ‬לה‭ ‬את‭ ‬הדברים‭ ‬החשובים‭ ‬מכול‭ ‬‮-‬‭ ‬משפחה, ‬אהבה,‬ חופש‭ ‬בחירה. והמהפכה‭ ‬השקטה‭ ‬שלה‭ ‬עומדת‭ ‬להתפרץ‭ ‬במרד‭ ‬אדיר‭.‬

החלק‭ ‬המסכם‭ ‬בטרילוגייה‭ ‬רבת–המכר‭ ‬הבחירה‭ ‬כתוב‭ ‬נפלא‭ ‬וסוחף‭ ‬רגשית‭.‬ במהלכו‭ ‬חוזרים‭ ‬קאסיה‭,‬ קי‭ ‬וזאנדר‭ ‬לקהילה‭ ‬כדי‭ ‬להציל‭ ‬את‭ ‬הדבר‭ ‬שנמנע‭ ‬מהם‭ ‬במשך‭ ‬זמן‭ ‬כה‭ ‬רב‭,‬ הכוח‭ ‬לבחור‭.

מקט: 15100085
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

זאנדר

בכל בוקר זורחת השמש, צובעת את פני האדמה באדום, ואני חושב: אולי היום הוא היום שבו הכול ישתנה. אולי היום הקהילה תיפול. מאוחר יותר מגיע הלילה, ואנו עדיין ממתינים. אבל אני יודע שהקברניט אמיתי.

עם עלות השחר מתקרבים שלושה מנהלנים לדלת בית קטן. הבית דומה לכל הבתים האחרים ברחוב: שני תריסים בכל אחת משלוש החזיתות שחלונן פונה לרחוב, חמש מדרגות אל הדלת, ושיח קטן ומחודד צומח מימין לשביל.

המבוגר מבין המנהלנים, גבר אפור שיער, מרים את ידו ומקיש על הדלת.

אחת. שתיים. שלוש.

המנהלנים קרובים לזגוגית, כך שאני יכול לראות את התג העגול, התפור לכיס הימני במדיו של המנהלן הצעיר ביותר. העיגול אדום בוהק ונראה כטיפת דם.

אני מחייך וגם הוא. כיוון שהמנהלן: הוא אני.

בעבר היה טקס המנהלנים אירוע חגיגי שהתקיים בבית העירייה. הקהילה ערכה סעודה רשמית, והיית רשאי להביא את ההורים שלך או את המותאמת שלך איתך. אבל טקס המנהלנים אינו אחד משלושת הטקסים העיקריים — קבלת הפנים, נשף ההתאמה והנשף הסופי — כך שהוא כבר איננו מה שהיה פעם. הקהילה התחילה לעגל פינות היכן שאפשר, והיא מניחה שנאמנות המנהלנים תמנע מהם להתלונן על כך שהטקס שלהם איבד מזוהרו.

עמדתי שם עם ארבעה אחרים, כולנו במדים לבנים חדשים. המנהלן הראשי הצמיד תג לכיסי: העיגול האדום מייצג את המחלקה הרפואית. ואז, כשקולותינו מהדהדים מתחת לכיפת אולם העירייה הריק ברובו, התחייבנו לקהילה, ונשבענו אמונים לממש את הפוטנציאל שהקהילה זיהתה בנו. וזה הכול. לא הפריע לי שהטקס היה סתמי. מפני שאני לא באמת מנהלן. כלומר אני כן, אבל הנאמנות האמיתית שלי נתונה להתקוממות הגדולה.

נערה בשמלה סגולה הולכת במהירות על המדרכה שמאחורינו. אני רואה את השתקפותה בחלון. ראשה מורכן כאילו היא מקווה שלא נבחין בה. ההורים שלה צועדים מאחוריה, ושלושתם בדרך אל תחנת רכבת האוויר הקרובה. היום החמישה־עשר, לפיכך נשף מרץ יתקיים הערב. לא עברה אפילו שנה מאז שצעדתי במעלה מדרגות בית העירייה יחד עם קאסיה. היום שנינו רחוקים מאוד מאוריה.

אישה פותחת את דלת הבית. היא מחזיקה את תינוקה החדש, זה שבאנו להעניק לו שם. "תיכנסו בבקשה," היא אומרת לנו. "חיכינו לכם." היא נראית עייפה, אפילו ביום זה שאמור להיות אחד המאושרים בחייה. הקהילה לא מדברת על כך יותר מדי, אבל החיים קשים יותר במחוזות החיצוניים. נדמה שהמשאבים מתחילים במחוז סנטרל ומדממים החוצה. כאן במחוז קאמאס הכול מלוכלך ומרופט למדי.

אחרי שהדלת נסגרת מאחורינו, האֵם מניפה את התינוק ומציגה לנו אותו. "הוא בן שבעה ימים היום," היא אומרת לנו, אם כי מובן שאנחנו כבר יודעים זאת. משום כך אנחנו כאן. טקס קבלת הפנים תמיד נערך שבוע לאחר הלידה.

עיני התינוק עצומות, אבל המידע שבידינו מציין שעיניו כחולות כהות. שׂערו: חום. אנחנו גם יודעים שהוא נולד בזמן, ושתחת השמיכה המהודקת סביב גופו יש לו עשר אצבעות ועשר בהונות. דגימת הרקמות הראשונית שנלקחה במרכז הרפואי מצוינת.

"אתם מוכנים?" שואל המנהל בּרוּאֶר. בתוקף היותו המנהלן המבוגר ביותר בוועדה שלנו, הוא הבכיר. קולו הוא מיזוג מושלם של טוב לב וסמכותיות. הוא כבר עשה זאת מאות פעמים. בעבר תהיתי אם ייתכן שהמנהלן ברואר הוא הקברניט. המראה שלו מתאים בהחלט. והוא מאוד מסודר ויעיל.

אבל כל אחד עשוי להיות הקברניט.

ההורים מהנהנים.

"על פי הנתונים, אמור להיות כאן אחיו הגדול," אומרת בקולה הרך השנייה בשרשרת הפיקוד, המנהלנית לֵיי. "רציתם שהוא יהיה נוכח בטקס?"

"הוא היה עייף אחרי ארוחת הערב," מתנצלת האם. "הוא בקושי הצליח להשאיר את העיניים פקוחות. השכבתי אותו לישון מוקדם."

"זה בסדר, כמובן," אומרת המנהלנית ליי. כיוון שהילד רק בן שנתיים וקצת — מִרווח כמעט אידיאלי בין אחים — הוא אינו מחויב להיות נוכח. סביר להניח שבכל מקרה הוא לא יזכור דבר.

"מהו השם שבחרתם?" המנהלן ברואר מתקרב אל המסוף שבכניסה.

"אוֹרי," אומרת האם.

המנהלן ברואר מקיש את השם במסוף, והאם מזיזה מעט את התינוק. "אורי," חוזר המנהלן ברואר על השם. "והשם האמצעי?"

"בֶּרטוֹן," אומר האב. "זה שם משפחה."

המנהלנית ליי מחייכת. "שם מקסים."

"בואו תראו איך זה נראה," אומר המנהלן ברואר. ההורים מתקרבים למסוף כדי לראות את שֵם התינוק: אורי ברטון פרנסוורת'. מתחת לאותיות מופיע הברקוד שהקהילה הקצתה לתינוק. אם הוא יחיה חיים מושלמים, הקהילה תשתמש באותו ברקוד לסימון דגימת הרקמות שנועדה לשימור, בנשף הסופי שלו.

אבל הקהילה לא תשרוד זמן רב כל כך.

"אני שולח את זה מיד," אומר המנהלן ברואר, "אלא אם יש לכם שינויים או תיקונים."

האם והאב מתקרבים כדי לבחון את השם פעם אחרונה. האם מחייכת ומרימה את התינוק אל מסך המסוף, כאילו הוא מסוגל לקרוא שם את שמו.

המנהלן ברואר מביט בי. "המנהלן קָרוֹ," הוא אומר, "זה הזמן לגלולה."

תורי. "צריך לתת את הגלולה מול המסוף," אני מזכיר להורים. האם מניפה את אורי גבוה יותר, כדי שראשו של התינוק ופניו ייראו בבירור ויוקלטו על ידי מסך המסוף.

תמיד מצא חן בעיני מראה הגלולות הקטנות למניעת־מחלות, שאנחנו נותנים בטקס קבלת הפנים. הגלולות עגולות וכאילו מורכבות משלוש פרוסות עוגה זעירות: שליש כחול, שליש ירוק ושליש אדום. אף על פי שרכיבי הגלולה שונים לחלוטין משלוש הגלולות שהתינוק יישא איתו בהמשך, השימוש באותם צבעים מסמל את החיים בקהילה. מראה הגלולות למניעת־מחלות ילדותי וססגוני. הן תמיד מזכירות לי את לוח הצבעים שהיה לנו על המסך בבית הספר היסודי.

הקהילה נותנת את הגלולה לכל התינוקות, כדי להגן עליהם מפני מחלות וזיהומים. הגלולה למניעת־מחלות מותאמת לתינוקות. היא מתמוססת מיד. זה הרבה יותר אנושי מהחיסונים שניתנו בחברות הקודמות, בהחדרת מחט ישירות לעור התינוק. אפילו ההתקוממות הגדולה מתכננת להמשיך ולתת את הגלולה למניעת־מחלות כשאנשיה יגיעו לשלטון, אבל לערוך בה כמה שינויים.

התינוק מתפתל כשאני מוציא את הגלולה מאריזתה. "את מוכנה לפתוח לו את הפה בשבילי?" אני מבקש מאמו של התינוק.

כשהיא מנסה לפתוח את פיו, התינוק מסובב את ראשו, מחפש מזון ומנסה לינוק. כולנו צוחקים, ואני מנצל את פיו הפתוח כדי להפיל את הגלולה פנימה. היא מתמוססת לגמרי על לשונו. עכשיו עלינו לחכות שהוא יבלע, והוא בולע: בדיוק בזמן.

"אורי ברטון פרנסוורת'," אומר המנהלן ברואר, "אנו מברכים אותך על הצטרפותך אל הקהילה."

"תודה," אומרים ההורים במקהלה.

ההחלפה עברה בלי בעיות, כמו תמיד.

המנהלנית ליי מעיפה בי מבט ומחייכת. שערה השחור הארוך גולש על כתפיה. לפעמים אני תוהה אם גם היא חברה במרד ויודעת מה אני עושה — מחליף את הגלולות למניעת־מחלות בגלולות שההתקוממות הגדולה נתנה לי. כמעט כל מי שנולד במחוזות בשנתיים האחרונות, קיבל את חיסוני ההתקוממות הגדולה במקום את אלה של הקהילה. פועלים נוספים בשירות ההתקוממות הגדולה מבצעים כמוני את ההחלפה.

הודות להתקוממות הגדולה התינוק הזה יהיה חסין לא רק בפני מחלות. הוא יהיה חסין גם בפני הגלולה האדומה, כך שהקהילה לא תוכל לגזול את זיכרונותיו. כשאני הייתי תינוק, מישהו החליף את הגלולה עבורי. אותו הדבר עשו לקי. וככל הנראה גם לקאסיה.

לפני שנים הצליחה ההתקוממות הגדולה להסתנן לבתי המרקחת, שבהם מכינה הקהילה את הגלולות למניעת־מחלות. כך שנוסף לגלולות המיוצרות שם על פי נוסחת הקהילה, מיוצרות גלולות אחרות עבור ההתקוממות הגדולה. הגלולות כוללות את כל מה שהקהילה משתמשת בו, וכן חיסון בפני הגלולה האדומה, ועוד תוספת.

כשאנחנו נולדנו, להתקוממות הגדולה לא היו מספיק משאבים לייצר גלולות חדשות לכולם. היא נאלצה לבחור רק חלק מהתינוקות, ובחרה במי שהאמינה שיועיל לה בעתיד. עכשיו סוף־סוף היו מספיק גלולות לכולם.

ההתקוממות הגדולה מיועדת לכולם.

והם — אנחנו — לא ניכשל.

בדרכנו חזרה למכונית האוויר, אני צועד מאחורי המנהלן ברואר והמנהלנית ליי, כיוון שהמדרכה צרה. משפחה נוספת עם בת בשמלת נשף צועדת במהירות ברחוב. הם מאחרים, והאמא לא מרוצה. "כמה פעמים אמרתי לך —" היא אומרת לאב, אבל כשהיא מבחינה בנו, היא משתתקת בו ברגע.

"שלום," אני אומר כשאנחנו חולפים על פניהם. "ברכותי."

"מתי הפעם הבאה שתראה את המותאמת שלך?" שואלת אותי המנהלנית ליי.

"אני לא יודע," אני אומר. "הקהילה עדיין לא קבעה מועד לתקשורת מסוף־אל־מסוף הבאה שלנו."

המנהלנית ליי מעט מבוגרת ממני: היא בת עשרים ואחת לפחות, מפני שכבר חגגה את חוזה הנישואים שלה. מאז שאני מכיר אותה בעלה משרת בצבא, מוצב אי־שם בגבול. אני לא יכול לשאול אותה מתי הוא אמור לחזור. זהו מידע מסווג. אני חושב שאפילו המנהלנית ליי עצמה לא יודעת מתי הוא יחזור.

הקהילה לא מעוניינת שניכנס לפרטים, כשאנחנו מדברים על העבודה שלנו עם אחרים. קאסיה יודעת שאני מנהלן, אבל היא לא יודעת מה בדיוק אני עושה. מנהלנים עובדים בכל מחלקות הקהילה.

הקהילה מכשירה סוגים רבים של עובדים במרכז הרפואי. כולם מכירים את החובשים, מפני שתפקידם לאבחן אנשים ולעזור להם. יש גם נתחנים שמנתחים, רקחנים שמכינים תרופות, אחיות שמסייעות ורפאנים כמוני. תפקידנו לפקח על היבטים שונים בתחום הרפואה — ניהול מרכזים רפואיים, למשל. אם אנחנו הופכים למנהלנים, לעתים קרובות מבקשים מאיתנו לשרת בוועדות, כפי שאני עושה. בוועדות אנחנו דואגים להפצת הגלולה לתינוקות ומסייעים באיסוף רקמות בנשף הסופי. על פי הקהילה, זהו אחד התפקידים החשובים ביותר שמנהלן עשוי למלא.

"איזה צבע היא בחרה?" שואלת אותי המנהלנית ליי, כשאנו מתקרבים למכונית האוויר.

להרף עין אני לא יודע למה היא מתכוונת, ואז אני מבין שהיא שואלת על השמלה של קאסיה. "היא בחרה בירוק," אני אומר. "היא היתה יפהפייה."

מישהו צועק, ושלושתנו מסתובבים בבת אחת. זהו אביו של התינוק, הוא רץ לקראתנו מהר ככל יכולתו. "אני לא מצליח להעיר את הבן הגדול שלי," הוא קורא. "הלכתי לראות אם הוא עדיין ישן, ו…משהו לא בסדר."

"תתקשר לחובשים דרך המסוף," צועק אליו המנהלן ברואר, ושלושתנו ממהרים ככל יכולתנו אל הבית. אנחנו נכנסים בלי להקיש על הדלת ונחפזים אל החלק האחורי של הבית, שם מצויים חדרי השינה. לפני שהמנהלן ברואר פותח את הדלת לחדר המנוחה, המנהלנית ליי מניחה יד על הקיר כדי לייצב את עצמה. "את בסדר?" אני שואל אותה. היא מהנהנת.

"שלום?" אומר המנהלן ברואר.

האם מרימה מבט לעברנו, פניה אפורים. התינוק עדיין בזרועותיה. הילד הגדול יותר שוכב במיטה ללא תנועה.

הוא נח על צדו, גבו מופנה אלינו. הוא נושם, אך נשימותיו איטיות, ותלבושתו רפויה מעט סביב צווארו. צבע עורו תקין כמדומה. אני מבחין בכתם אדום בין שכמותיו, ונשטף רחמים ושמחה.

זהו זה.

ההתקוממות הגדולה אמרה שכך זה ייראה.

עלי להיזהר לא להסתכל על האחרים בחדר. מי עוד יודע? האם מישהו מהנוכחים לוקח חלק בהתקוממות הגדולה? האם מישהו מהם ראה את המידע שאני ראיתי בקשר להתקדמות המרד?

זמן הדגירה אמנם אינו קבוע, אך ברגע שתתפרץ המחלה, יידרדר מצבו של המטופל במהירות. בתחילה יבליע החולה מילים, ובהמשך יידרדר למצב של כמעט תרדמת. הסימן המובהק ביותר לווירוס חי של המגֵפה הוא סימן אדום או סימנים אדומים בגבו של המטופל. ברגע שהמגֵפה תתפשט באופן משמעותי באוכלוסייה, והקהילה לא תוכל להסתיר אותה עוד, תתחיל ההתקוממות הגדולה.

"מה זה?" שואלת האם. "הוא חולה?"

שלושתנו שוב זזים כאחד. המנהלנית ליי אוחזת במפרק ידו של המטופל כדי למדוד לו דופק. המנהלן ברואר פונה אל האישה. אני מנסה לחסום בפניה את מראה הילד השוכב ללא ניע על המיטה. עד שלא אדע שפרצה ההתקוממות הגדולה, אני צריך להמשיך כרגיל.

"הוא נושם," אומר המנהלן ברואר.

"הדופק שלו תקין," אומרת המנהלנית ליי.

"החובשים יגיעו תוך זמן קצר," אני אומר לאם.

"אתם לא יכולים לעשות שום דבר?" שואלת האם. "תרופה, טיפול…"

"אני מצטער," אומר המנהלן ברואר. "רק במרכז הרפואי נוכל לעשות משהו."

"אבל הוא יציב," אני אומר לה. אל תדאגי, אני רוצה להוסיף. להתקוממות הגדולה יש תרופה. אני מקווה שהיא שומעת את צליל התקווה בקולי, כיוון שאני לא יכול לספר לה מאין אני יודע שהכול יהיה בסדר.

זהו זה. ההתקוממות הגדולה מתחילה.

ברגע שההתקוממות הגדולה תגיע לשלטון, נוכל לבחור. מי יודע מה יקרה אז? כשנישקתי את קאסיה ברובע, נשימתה נעתקה, מתוך הפתעה אני חושב. לא הנשיקה הפתיעה אותה — היא ידעה שזה מגיע. אני חושב שהיא הופתעה ממה שהרגישה.

ברגע שיתאפשר לי, ארצה להגיד לה פנים אל פנים:

קאסיה, אני מאוהב בך, ואני רוצה אותך. מה דרוש כדי שתרגישי כמוני? עולם שלם חדש?

מפני שזה מה שצפוי לנו.

האם מתקרבת מעט אל בנה. "הוא פשוט," היא אומרת בקול נשבר, "כל כך דומם."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המפנה”