לפני שלושים שנה נעלמו האחיות לבית בתאני. גופותיהן לא נמצאו מעולם. כעת, נהגת שמעורבת בתאונת פגע וברח טוענת שהיא הת'ר, […]
1
הבטן שלה התכווצה למראה מגדל המים המרחף מעל לעצים הדוממים, החשופים, חללית שירדה לאדמה. מגדל המים היה ציון דרך משמעותי במשחק הוותיק של המשפחה, אף שלא ציון הדרך מספר אחת. ברגע שאיתרת את הדסקית הלבנה על רגליה הדקות ידעת שהגיע הזמן להתכונן, כמו רץ שמשתופף בהיכון. למקומות, היכון, אני רואה —
זה לא התחיל כמשחק. איתור חנות הכולבו החבויה בעיקול הזה של הכביש המהיר היה תחילה תחרות שלה עם עצמה, דרך להקל על השעמום בנסיעה בת השעתיים הביתה מפלורידה. ככל שהצליחה לזכור, הם ערכו את הטיול בכל חופשת חורף, אף שאיש במשפחה לא נהנה מהביקור בבית סבתא. הדירה שלה באורלנדו היתה צפופה ומצחינה, הכלבים שלה מרושעים, ארוחותיה בלתי אכילות. כולם היו אומללים, אפילו אבא שלהן, במיוחד אבא שלהן, אף שהעמיד פנים שאינו אומלל ונעלב מאוד אם מישהו רמז שאמו מתאפיינת במשהו מהדברים שלא ניתן להכחיש שאכן אפיינו אותה — קמצנית, משונה, רעה. אבל אפילו הוא לא היה מסוגל להסתיר את הקלתו כשהלכו והתקרבו הביתה, והוא זימר בקול את שמו של כל גבול מדינה שחצו. ג’ורג’יה, הוא נהם בסגנון ריי צ’רלס. הם בילו את הלילה שם, במחנה קמפינג אלמוני, ויצאו לדרך לפני השקיעה. עד מהרה הם הגיעו לקרוליינה הדרומית — “מדינה ממש חלומית!” — ובעקבותיה המרחבים המתמשכים, האטיים והמקנטרים של קרוליינה הצפונית ווירג’יניה, שנקודות העניין היחידות בהן היו, בהתאמה, העצירה לארוחת צהריים בדורהם וקופסאות הסיגריות המרקדות על שלטי החוצות מחוץ לריצ’מונד. ואז, לבסוף, מרילנד, מרילנד הנפלאה, אין כמו בבית במרילנד, שלא דרשה מהם אלא כשמונים קילומטר, בקושי שעה בזמנו. היום נדרש זמן כפול כמעט כדי להזדחל לאורך השדרה, אבל התנועה התחילה לזוז עכשיו וחזרה למהירות נורמלית.
אני רואה —
“הַצְלֶר’ס” היה בית הכולבו המפואר בעיר, ולכבוד חג המולד הקימו שם תמיד ארובת־דמה ענקית ועל שפתה סנטה קלאוס, תמיד עם רגל אחת בפנים. האם בדרכו פנימה או החוצה? היא מעולם לא הצליחה להכריע. היא לימדה את עצמה לחפש את ההבזק האדום הזה, ההבטחה שהבית קרוב, כפי שציפורים מסוימות מלמדות
רב־חובל שהחוף בהישג יד. זה היה טקס סודי, בדומה לספירת הפסים השבורים שנעלמו מתחת לגלגלים הקדמיים של המכונית, פעולה ששיככה את הבחילה שלה בזמן נסיעות ושמעולם לא נגמלה ממנה לחלוטין. כבר אז היא שמרה בקנאות על פריטי מידע מסוימים בנוגע לעצמה, בהבנה ברורה של הקו המפריד בין מוזרויות שעשויות להיות מעניינות לבין הרגלים כפייתיים שיסמנו אותה כמשונה, כמו סבתה למשל. או אם להודות בכנות מוחלטת, כמו אביה. אבל המילים נפלטו מפיה יום אחד בעליזות, בלי שהתבקשו, עוד דיאלוג סודי עם עצמה שנפלט אל העולם שבחוץ:
“אני רואה את ‘הצלר’ס’.”
אביה הבין מיד את חשיבות העניין, בניגוד לאמה ולאחותה. נדמה שאביה תמיד מבין את הרבדים הטמונים במה שאמרה, עובדה שהיתה מנחמת כשהיתה צעירה מאוד, ומאיימת ככל שהתבגרה. הבעיה היתה שהוא התעקש להפוך את ההצדעה־לבית הפרטית שלה למשחק, לתחרות, ואת מה שהיה פעם רק שלה נאלצה עכשיו לחלוק עם כל המשפחה. אביה היה מאמין גדול בלחלוק, בלקחת דברים פרטיים ולהפוך אותם למשותפים. הוא האמין בדיונים משפחתיים ארוכים ונפתלים, שכינה “דיון קבוצתי” בהתאם לביטוי המקובל באותה תקופה, ובדלתות פתוחות ובעירום חלקי, אף שאמם גמלה אותו מההרגל הזה. אם ניסית לשמור משהו לעצמך — שקיק ממתקים שקנית בכספך או רגש שלא רצית להביע — הוא האשים אותך שאת אוגרת. הוא הושיב אותך, הביט לך ישר בעיניים, ואמר לך שמשפחות לא עובדות ככה. משפחה היא צוות, יחידה, ארץ בפני עצמה, חלק מהזהות שלה שיישאר כזה למשך שארית חייה. “אנחנו נועלים את דלת הכניסה כנגד זרים,” הוא אמר, “אבל לעולם לא זה כנגד זה.”
ולכן הוא החרים את “אני רואה את ‘הצלר’ס'” למען טובת המשפחה ועודד את כולם להתחרות על הזכות לומר זאת ראשונים. מרגע ששאר בני המשפחה החליטו להשתתף במשחק, הקילומטר האחרון הזה על הכביש המהיר הפך בלתי נסבל מרוב מתח. האחיות מתחו צוואר, רכנו קדימה בחגורות הבטיחות התחתונות הישנות, אלה שחגרו רק בנסיעות ארוכות. ככה זה היה בזמנו — חגורות בטיחות רק בנסיעות ארוכות, בלי קסדות אופניים, סקייטבורדים שנבנו מעץ מתבקע ומסקטים ישנים. כשהיא מוצמדת כך למקומה בחגורת הבטיחות, היא הרגישה את הבטן שלה מתהפכת ואת הדופק שלה מאיץ, ובשביל מה? בשביל הכבוד חסר המשמעות שבלהיות הראשונה לומר בקול את מה שהיתה תמיד הראשונה לחשוב. כמו בכל התחרויות של אבא שלה לא היה שום פרס, שום טעם. כיוון שהניצחון לא היה מובטח לה עוד, היא עשתה את מה שעשתה תמיד: היא העמידה פנים שלא אכפת לה.
אבל הנה היא שוב כאן, לבדה, כך שהניצחון מובטח לה אם תרצה בו, חסר משמעות ככל שיהיה, והבטן שלה עדיין מתהפכת, בלי לדעת שהחנות כבר מזמן לא כאן, שכל סביבת המחלף שפעם היתה מוכרת השתנתה לחלוטין. השתנתה, ונכון, הפכה המונית. “הצלר’ס”, הדודה המנומנמת, הוחלף ב”הכול בזול” מוזנח. ממול, בעבר הדרומי של הכביש המהיר, מלון “קווליטי אין” הפך למחסן. מנקודת התצפית הזאת היה בלתי אפשרי לראות אם “הווארד ג’ונסון”, שבו אכלה המשפחה את ארוחות הדגים המטוגנים השבועיות, נותר בצומת, אבל איכשהו היה קשה לה להאמין שכן. האם “הווארד ג’ונסון” עדיין קיים בכלל איפשהו? והיא, האם היא קיימת? כן ולא.
הדבר שקרה לאחר מכן התרחש בתוך שניות. הכול קורה ככה, אם חושבים על זה. כך היא תאמר מאוחר יותר, בחקירה. עידן הקרח קרה בתוך שניות; רק הרבה מהן. אה, היא ידעה לגרום לאנשים לאהוב אותה כשהדבר היה נחוץ לחלוטין, ואף שהטקטיקה היתה פחות חיונית להישרדותה כעת, היה קשה להיגמל מההרגל. החוקרים שלה העמידו פנים כעוסות, אבל היא זיהתה שהשיגה את ההשפעה הרצויה על רובם. בשלב הזה התיאור שלה את התאונה היה עוצר נשימה בפרטיו החיים, מעשה שגרה מלוטשת. היא העיפה מבט ימינה, מזרחה, בניסיון להיזכר בכל ציוני הדרך של ילדותה, ושכחה מהאזהרה הישנה, “גשרים עלולים לקפוא ראשונים”. היא הרגישה תחושה משונה, כמעט כאילו ההגה מחליק מאחיזתה, אבל למעשה המכונית היא זו שנפרדה מהכביש, איבדה אחיזה, אף שהשלג עדיין לא התחיל לרדת והמדרכה נראתה יבשה כעצם. הבעיה היתה שמן, לא קרח, כך תגלה מאוחר יותר, שנותר על הכביש מתאונה קודמת. כיצד יכול אדם לשלוט בכתם שמן על הכביש, שנח בלתי נראה באור הדמדומים של חודש מרס, בחוסר הפעולה או בפעולה החלקית בלבד של צוות אנשים שמעולם לא פגשה, שלעולם לא תכיר? במקום כלשהו בבולטימור מישהו התיישב לארוחת ערב באותו לילה ממש, בלי לדעת שהחריב חיי אדם אחר, והיא קינאה בו על אי־הידיעה.
היא לפתה את ההגה ולחצה בכוח על דוושת הבלמים, אבל המכונית התעלמה ממנה. המכונית הרבועה החליקה שמאלה, נעה כמו המחט במד מהירות שיצא מכלל שליטה. היא נחבטה במחסום ההפרדה, הסתחררה, החליקה לצד האחר של הכביש המהיר. לרגע נדמה שהיא היחידה שנעה, כאילו כל המכוניות האחרות ונהגיהן קפאו ביראת כבוד. מכונית ה”וליאנט” הישנה הזכירה לה את “הנסיך וליאנט” האמיץ מרצועת הקומיקס של עיתון יום ראשון ואת כל מה שייצג — המכונית נעה בזריזות ובחינניות, רקדנית בין הנוסעים האדישים, הארציים, של שלהי שעת העומס.
ואז, בדיוק כשנדמה היה לה שהצליחה להשתלט על ה”וליאנט”, והצמיגים מצאו שוב אחיזה באספלט, היא הרגישה חבטה רכה מימין. היא פגעה בצדו של רכב שטח לבן, ואף שמכוניתה היתה קטנה ממנו בהרבה, נדמה שרכב השטח נרתע בבהלה מהמגע כמו פיל שחוסל ברובה אוויר. היא ראתה לרגע פני ילדה, או היה נדמה לה שראתה, פנים שהבעתן לא בדיוק מפוחדת אלא בעיקר מופתעת מההבנה שבכל רגע נתון עשוי משהו להתנגש בחייה הסדורים. הילדה לבשה מעיל סקי והרכיבה משקפיים גדולים ולא־מחמיאים באופן אכזרי, שמחממי אוזניים מפרווה לבנה רק גרמו להם להיראות עוד יותר גרוע איכשהו. פיה היה עגול, שַעַר אדום של פליאה. היא היתה בת שתים־עשרה, אולי אחת־עשרה, ואחת־עשרה היה הגיל שבו… רכב השטח הלבן התחיל אז בגלגוליו העצלים במורד הסוללה.
אני מצטערת, אני מצטערת, אני מצטערת, היא חשבה. היא ידעה שעליה להאט, לעצור, לבדוק לשלום רכב השטח, אבל מקהלה של צפירות וחריקות בלמים עלתה מאחוריה, חומה של צליל שהדפה אותה קדימה כנגד רצונה. זאת לא היתה אשמתי! כולם אמורים לדעת שרכבי שטח מועדים להתהפכויות. הדחיפה הקלה שלה לעולם לא היתה גורמת לתאונה דרמטית כזאת. וחוץ מזה, עבר עליה יום ארוך והיא היתה כל כך קרובה. היציאה שלה היתה הקרובה ביותר, פחות מקילומטר הלאה משם. היא עדיין תוכל להשתלב בתנועה על כביש אַי־70 ולהמשיך מערבה אל יעדה.
אך כשעלתה על הישורת הארוכה לעבר אַי־70, היא מצאה את עצמה סוטה ימינה במקום שמאלה, לעבר השלט “תנועה מקומית בלבד”, לעבר הכביש המשונה, הלא גמור, שמשפחתה כינתה תמיד “הכביש לשום מקום”. כמה נהנו לתת הנחיות הגעה לבית שלהם. “סְעו בכביש הבין־מדינתי מזרחה, עד שהוא נגמר.” “איך יכול כביש בין־מדינתי להיגמר?” ואביה היה מספר בניצחון את סיפור המחאה, על האזרחים ששיתפו פעולה בכל רחבי בולטימור לשמר את הפארק ואת הסביבה הטבעית ואת הבניינים הטוריים המקיפים את הנמל שבשעתו עוד היו צנועים. היתה זאת אחת מהצלחותיו המעטות של אביה בחייו, אף ששיחק בסיפור תפקיד משני בלבד — בסך הכול אחד החותמים על העצומות, הצועדים בהפגנות. מעולם לא קראו לו לשאת דברים באספות הציבוריות, ולא חשוב כמה ייחל לתפקיד הזה.
ה”וליאנט” השמיעה צליל מחריד, הגלגל האחורי הימני השתפשף במה שהיה כנראה פגוש מעוך. במצבה הנסער, נראה לה הגיוני לחלוטין לעצור בשוליים ולהמשיך בדרכה ברגל, אף שהשלג התחיל כעת לרדת ועם כל צעד התחדדה בתוכה ההנחה, שמשהו אינו כשורה. צלעותיה כאבו כך שכל נשימה היתה כדקירת סכין זעיר, והיא התקשתה לשאת את התיק שלה כפי שהנחו אותה לשאת אותו — צמוד לגוף, לא משתלשל מידיה כפיתוי לגנבים ולשודדים. היא לא חגרה חגורת בטיחות בזמן התאונה, והיטלטלה בתוך המכונית, פגעה בהגה ובדלת. היה דם על פניה אבל היא לא היתה בטוחה מה מקורו. מהפה? מהמצח? היה לה חם, היה לה קר, היא ראתה כוכבים שחורים. לא, לא כוכבים. יותר נכון לתאר זאת כמשולשים מסתחררים ומסתובבים, תלויים על חוטי מובייל בלתי נראה.
לאחר פחות מעשר דקות הליכה עצרה לצדה ניידת באורות מהבהבים.
“זאת ה’וליאנט’ שלך שם מאחור?” קרא אליה השוטר, לאחר שפתח את החלון בצד הנוסע אך לא יצא מהניידת.
איך לענות? השאלה היתה מורכבת יותר משהשוטר הצעיר היה יכול לדעת. אבל היא הינהנה.
“יש לך תעודה מזהה?”
“בטח,” היא אמרה וחיטטה בתיק שלה אבל לא מצאה את הארנק. מה, זה — היא התחילה לצחוק כשהבינה כמה זה מושלם. מובן שאין לה תעודה מזהה. הרי אין לה זהות, לא באמת. “מצטערת. לא. אני — ” היא לא הצליחה להפסיק לצחוק. “היא איננה.”
הוא יצא מהניידת וניסה לקחת ממנה את התיק כדי להסתכל בעצמו. הצרחה שלה הדהימה אותה עוד יותר מאשר אותו. כאב בער בקיבורת זרועה השמאלית כשהוא ניסה להחליק את התיק מעבר למרפק. השוטר דיבר לתוך כתפו בבקשה לסיוע. הוא הוציא את המפתחות שלה מהתיק, ניגש בחזרה למכונית שלה וחיטט בתוכה, ואז חזר ועמד איתה בגשם המעורב בשלג שהתחיל לרדת לבסוף. הוא מילמל אליה מילים מוכרות אך מלבד זאת שתק.
“זה חמוּר?” היא שאלה אותו.
“את זה רופא יקבע כשנביא אותך למיון.”
“לא, לא אני. מה שקרה שם.”
קול עמום של משק להבי מסוק ענה על שאלתה. אני מצטערת, אני מצטערת, אני מצטערת. אבל זאת לא היתה אשמתה.
“זאת לא היתה אשמתי. לא הצלחתי לשלוט בה — אבל באמת לא עשיתי שום דבר —”
“הקראתי לך את הזכויות שלך,” הוא אמר. “הדברים שאת אומרת — הם נחשבים. לא שיש ספק רב שעזבת את זירת התאונה.”
“התכוונתי להזעיק עזרה.”
“הכביש הזה מסתיים בחניון ‘חנה וסע’. אם באמת היית רוצה לעזור להם, היית עוזרת בַּמָקום או יוצאת ביציאה של שדרות סקיוריטי.”
“התכוונתי לבית המרקחת הישן ‘וינדזור הילז’ בצומת של פורסט פארק ושל וינדזור מיל. חשבתי להתקשר משם.”
היא ראתה שתפסה אותו לא מוכן, בשימוש הזה בשמות מדויקים, בהיכרות שלה עם האזור.
“אני לא יודע על שום בית מרקחת, למרות שיש שם תחנת דלק, אבל — אין לך טלפון סלולרי?”
“לא לשימוש אישי, יש לי אחד בעבודה. אני לא קונה דברים עד שהם עובדים כמו שצריך, עד שהם מושלמים. טלפונים סלולריים מתנתקים באמצע שיחות וחצי מהזמן שמדברים בהם צריך לצעוק, אז את לא יכולה לשמור על פרטיות. כשטלפונים ניידים יעבדו טוב כמו נייחים, אני אקנה לי אחד.”
היא שמעה את הד קולו של אביה. אחרי כל השנים הללו הוא היה בראשה, הצהרותיו נחרצות כתמיד. אל תהיי הראשונה לקנות טכנולוגיה משום סוג שהוא. תשחיזי את הסכינים שלך. תאכלי עגבניות רק בעונה. תהיי נחמדה אל אחותך. יום אחד אמא שלך ואני לא נהיה כאן, ויהיה לכן רק זו את זו.
השוטר הצעיר בחן אותה במבט רציני, בחינה מלאת יראה שכזאת שילדים טובים שומרים לאלה שהתנהגו לא יפה. מגוחך שהיה מסוגל להסתכל עליה בספקנות כזאת. באור ההוא, בבגדים ההם, כשהגשם משטח את תלתליה הקצרים, הקוצניים, סביר להניח שהיא נראתה צעירה מגילה. אנשים תמיד מיקמו אותה כעשור מתחת לגילה האמיתי, גם בהזדמנויות הנדירות כאשר התלבשה יפה. כשסיפרה את שערה הארוך לפני שנה זה רק גרם לה להיראות עוד יותר צעירה. מצחיק לגבי השיער, באיזו עקשנות נותר בלונדיני בגיל שבו נזקקו מרבית הנשים לכימיקלים כדי להשיג צבע בהיר, מגוון כזה. כאילו שערה נוטר לשנים של כליאה כפויה בצביעה ביתית בגוון חום. שערה ידע לנטור טינה טוב לא פחות ממנה.
“בתאני,” היא אמרה. “אני אחת האחיות בתאני.”
“מה?”
“אתה לא יודע?” היא שאלה אותו. “אתה לא זוכר? טוב, אני מניחה שאתה בסך הכול בן… כמה? עשרים וארבע? עשרים וחמש?”
“אני אהיה בן עשרים ושש בשבוע הבא,” הוא אמר.
היא התאמצה לא לחייך, אבל הוא כל כך הזכיר לה פעוט שמכריז שהוא בן שנתיים וחצי ולא שנתיים. באיזה גיל אנחנו מפסיקים לייחל להיות מבוגרים מכפי שאנחנו, מפסיקים לדחוק את המספרים כלפי מעלה? היא שיערה שאצל מרבית האנשים זה קורה בסביבות גיל שלושים, אם כי לה זה קרה מוקדם בהרבה. בגיל שמונה־עשרה היא היתה עושה הכול כדי להתכחש לבגרות ולקבל הזדמנות נוספת להיות ילדה.
“אז עוד לא נולדת כש… ובטח אתה גם לא מהסביבה, אז לא, לשם הזה לא תהיה שום משמעות עבורך.”
“ברישיון הרכב כתוב שהוא שייך לפנלופה ג’קסון מאשוויל, קרוליינה הצפונית. זאת את? לא התקבלה התראת גנֵבה כשבדקתי את מספר הרכב.”
היא ניענעה בראשה לשלילה. הסיפור שלה יתבזבז עליו. היא תחכה למישהו שיוכל להעריך אותו כהלכה, שיבין את המשמעות המלאה של מה שהיא מנסה לומר. כבר עכשיו היא התחילה בחישובים שהפכו לה מזמן לטבע שני. מי בצד שלה, מי יעזור לה? מי נגדה, מי יבגוד בה?
בבית החולים “סנט אגנס” היא המשיכה לדבוק באילמות סלקטיבית ולענות רק על שאלות ישירות של איפה כואב לה. פציעותיה היו קלות יחסית — חתך במצח שדרש ארבעה תפרים זעירים, ושהבטיחו לה שלא ישאיר צלקת, ומשהו שנקרע ונשבר בזרועה השמאלית. נכון לעכשיו ניתן לייצב את הזרוע ולחבוש אותה, כך נאמר לה, אך בסופו של דבר יידרש ניתוח. השוטר הצעיר מסר כנראה את השם בתאני, משום שפקידת הגבייה לחצה עליה להרחיב, אבל היא סירבה לדון בכך שוב ולא חשוב כמה חיטטו ודחקו בה. בנסיבות רגילות היו מטפלים בה ומשחררים אותה. אבל אלה בהחלט לא היו נסיבות רגילות. שוטר במדים הוצב מחוץ לחדרה ונאמר לה שהיא אינה חופשייה לעזוב גם אם בית החולים יקבע שהדבר אפשרי. “החוק ברור מאוד בנושא. את חייבת לומר לנו מי את,” אמר לה שוטר אחר, שוטר מבוגר יותר, חוקר תנועה. “אלמלא הפציעות שלך היית מעבירה את הלילה במעצר.” ועדיין היא לא אמרה דבר, אף שהמחשבה על מעצר הבעיתה אותה. לא להיות חופשייה לבוא ולצאת כרצונה, להיות מוחזקת במקום כלשהו — לא, לעולם לא שוב. הרופא הזין את השם “אלמונית” בגיליון שלה, והוסיף “בתאני?” בסוגריים. שמה הרביעי, על פי ספירתה, אולי החמישי. היה קל להתבלבל בספירה.
היא הכירה את “סנט אגנס”. או, ליתר דיוק, הכירה אותו בעבר. כל כך הרבה תאונות, כל כך הרבה ביקורים. חתך בקרסול כשצנצנת גחליליות נפלה ונשברה, הרסיסים ניתזים מהמדרכה וחותכים את
החלק המעוגל ביותר. מחבט זבובים שפגע בנפיחות מודלקת מחיסון אבעבועות, שלא מתוך כוונה רעה. ברך שנפתחה כמו פרח אחרי נפילה בין השיחים, חושפת פְּנים מבעית של דם ועצם. שוֹק שהשתפשפה בשסתום חלוד של צמיג ישן, פנימית ענקית של טרקטור או של משאית, הגרסה הביתית של אביהם למתקן קפיצות מתנפח שהושג והוקם מתוך כבוד לאנגלופיליות של אמא שלהם. הביקורים בחדר המיון היו עניין משפחתי, עוד יחד כפוי של אביהן — עניין מבעית עבור הפצועה, משמִים עבור אלה שנאלצו לבוא איתה, אבל כולם קיבלו אחר כך גלידה ממכונה ב”מר ג’י”, אז בסופו של דבר זה השתלם.
זאת לא קבלת הפנים שדמיינתי, היא חשבה לעצמה בעודה שוכבת שם בחושך, והניחה לרחמים העצמיים, ידידיה הוותיקים, לבוא אליה, לעטוף אותה.
והיא אכן דמיינה את החזרה, כך הבינה כעת, אף שלא תיכננה שזה יקרה היום. מתישהו, בסופו של דבר, אבל בתנאים שלה, לא בהתאם לרצונו של מישהו אחר. לפני שלושה ימים, סדר חייה שהושג בעמל רב סטה מהמסלול ללא התראה מוקדמת, יצא משליטתה כמו מכונית ה”וליאנט” הירוקה. המכונית הזאת — נדמה שכל הזמן הזה היתה במכונית רוח רפאים שדחקה אותה צפונה, על פני ציוני הדרך הישנים, לעבר רגע שלא בחרה בו. ביציאה לכביש אַי־70, כשהיה קל כל כך לפנות מערבה לעבר יעדה המקורי, ואולי להימנע מלהתגלות, המכונית פנתה ימינה ועצרה מעצמה. הנסיך וליאנט נשא אותה מרבית הדרך הביתה, מעשה רמייה שמטרתו לגרום לה לעשות את הדבר הנכון. בגלל זה השם יצא לה מהפה. בגלל זה, או בגלל המכה בראש, או בגלל אירועי שלושת הימים האחרונים, או בגלל החרדה שלה לגבי הילדה ברכב השטח.
בעודה מרחפת על משככי כאבים, היא פינטזה על הבוקר, כיצד תהיה ההרגשה לומר את שמה, את שמה האמיתי, בפעם הראשונה זה שנים. לענות על שאלה שמעטים האנשים שנאלצו להקדיש לה מחשבה שנייה: מי את?
ואז עלה בדעתה מה תהיה השאלה השנייה.
אין עדיין תגובות