החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חמש פנים

מאת:
הוצאה: | 2016-05 | 140 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

חמישה סיפורים על שאלות של זהות עצמית, כל אחד מתאר התמודדות עם מצוקה. אובדן אדם אהוב, פרידה, פיטורים, חרדות מעיקות, העדר זיכרון – כל סיפור חושף בפני הקורא אדם שנקלע למשבר והוא מבקש להיחלץ ממנו.

הספר תורגם באנגלית וזכה לביקורות נלהבות.

אהרון אפלפלד: "הסיפורים הם בעלי חשיבות משום שהם מתארים את התהליך המורכב של התגבשות הזהות הישראלית, והם מטילים אור חדש על מורכבות החיים בישראל. אולם הם חשובים הרבה מעבר לכך; הם חושפים הבנה עמוקה של נושאים אנושיים כלליים. קול אמנותי חדש וחשוב."
Publishers Weekly Starred Review: "חמש נובלות מעולות שעוסקות בזהות ישראלית ובמודעות עצמית … הכתיבה המאופקת והיפה של ברש-רובינשטיין מונעת מהדמויות מלהגזים בביטוי רגשות וליצור מלודרמה… אוסף סיפורים שהוא אוצר רוחני."

The Jewish Chronicle: "יש סופרים שעוסקים בתיאור נסיבות, ואחרים, כמו עמנואלה ברש-רובינשטיין, מביטים עמוק אל תוך חיינו. ספרה הוא יצירת מופת – אוסף נובלות שבו כל דמות נאבקת להבין את עצמה בעת משבר. סופרת ילידת ישראל, חוקרת תרבות, דת ופילוסופיה, נדמה כי ברש-רובינשטיין רואה את הנפש מבעד לקרני רנטגן – או אולי, כבתו של היסטוריון אמנות ידוע – היא חונכה להביט אל מעבר לבד ולמשיחות המכחול."

The Mail on Sunday, The Best New Fiction: " … מתורגמים מעברית, המונולוגים האלה, שנולדו ברגע של משבר, כתובים עם חוכמה מלאת כוח ותובנה, וחודרים אל הקורא עם עוצמה רגשית. קול ייחודי ובלתי נשכח."

מרים גרוס, עורכת לשעבר של ה"סנדי טלגרף": מבריק ומקורי בצורה יוצאת דופן. הסיפורים מתארים באופן נוגע ללב את חייהם הפנימיים של הדמויות, והתוצאה מרתקת ומעניינת ממש כמו ספר מתח".

מעוף הציפור: לאחר מות אביה המספרת נוסעת מחיפה לכנס אקדמי בשיקגו. באופן מוזר, מארגן הכנס מתעקש לברר פרטים שונים על מותו של האב.

עגילים: שלושה דורות של נשים ישראליות: סבתא שגדלה בתרבות אירופית, אם שעוצבה על פי האידאל של הצבר המחוספס והנכדה שמבקשת למצוא את דרכה.

המורה ללשון: מורה חרוצה ומצליחה מאין כמותה מגלה שמנהל בית הספר שכר מורה חדשה ונאה.

כלב שמירה: פחד משתק מכלבים מעוות את חייו של אדם צעיר.

הילה: אדם מגלה שהוא בבית חולים וחווה את העולם סביבו במנותק מחייו הקודמים.

עמנואלה ברש-רובינשטיין היא חוקרת תרבות, סופרת ובלוגרית. ילידת ירושלים, היא למדה באוניברסיטה העברית ספרות, פילוסופיה ומדע הדתות. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בהבנת הנאציזם בהקשר דתי.

עמנואלה פרסמה ספרים אקדמיים, בעברית ובאנגלית, העוסקים בפרשנות תרבותית של הנאציזם והשואה. לאחר מותו של אביה היא החלה לכתוב פרוזה, שהבשילה לידי אוסף סיפורים זה, בעידודו של אהרון אפלפלד. היא תרגמה את הספר לאנגלית, הוא ראה אור בבריטניה וזכה לביקורות נלהבות.

עמנואלה הייתה חלק מהתוכנית ללימודי דתות באוניברסיטת תל אביב ועתה היא חלק ממרכז נבזלין לעמיות יהודית במרכז הבינתחומי הרצליה.

לעמנואלה יש בלוג דו-לשוני מצליח, "על עצמנו ועל אחרים" onourselvesandothers-heb.com על נושאים תרבותיים שונים, עם דגש על תרבות ישראלית.

מקט: 978-965-565-225-3
מסת"ב: 978-965-565-225-3
ביקורת על הספר
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מעוף הציפור

שעות אחדות לאחר מותו של אבי נתבשרתי כי הוזמנתי לכנס בשיקגו. לאחר שאספנו את החפצים המועטים שנותרו בארונית בית החולים, ספרים אחדים, שמיכות, נעלי בית ושעון, עמדנו לעזוב את הקומה השמינית של בית החולים, המוארת יתר על המידה, ולא לשוב אליה עוד. חיכינו שייערכו הסידורים הרשמיים. המתנו עזובים, תחילה במסדרון, לאחר מכן במעלית ולבסוף בקומה התחתונה האפלה מעט. בשעת לילה מאוחרת זו הייתה הכניסה לבית החולים כמעט ריקה, ואנו ישבנו שם כמי שאינו מצפה עוד לדבר.

משניתנו המסמכים הדרושים נסענו משם, מנסים לעכל את המוות שפקד אותנו. בבית הוריי נמסרה לי הודעה כי הוזמנתי להרצות באחת האוניברסיטאות באזור שיקגו, בכנס שנקרא 'חיים ומוות – ייצוגם באמנות'. אולם בשעה זו לא נתתי דעתי על ההזמנה, שבימים אחרים הייתה מעוררת בי עניין. ישבנו דוממים, ודווקא דבריה של אמי על כך שהוא "חיי חיים ארוכים וטובים" הדגישו את נוכחותו של המוות שטרם נתפס. עדיין לא העזנו להיכנס לחדר העבודה שלו, שקירותיו מכוסים ספרים, ונדמה כי דווקא הם אלה אשר נותרו יתומים.

בהלווייתו ספדו לו אחדים, וביניהם סופר ידוע שהפליא בדבריו והחל מקרב אלינו את נוכחותו של המוות. מודעת האבל שנתלתה בפתח ביתנו הפתיעה אותי. האותיות הגדולות והשחורות העידו על מותו אף יותר מן הקבר שזה עתה נכרה. זרם האנשים שהציף את הבית, טקס סיום השבעה, פרקי תהילים שקראנו מול הקבר הטרי—כל אלה השכיחו מלבי את ההזמנה שנשלחה אליי. אך לאחר תום ימי האבל נזכרתי בנסיעה הצפויה. תחילה חשבתי לבטל את השתתפותי; לאחר מכן החלטתי לנסוע. הבית האפלולי, הציורים הניבטים מן הקירות, תמונותיי התלויות בחדר עבודתו, כל אלה נטעו בי רצון לשהות במקום אחר. שלחתי הודעה כי למרות מותו של אבי אני מתכוונת לבוא.

מארגן הכנס, פרופסור צעיר ממוצא איטלקי, השיב לי מיד. הוא הביע את תנחומיו ברוב נימוס, לא שכח לתבל את הנוסחאות השדופות בכמה מלים אישיות והציע לאסוף אותי כשאגיע לשיקגו. אף שהיכרתי אותו מביקוריו בחיפה נדמה היה לי כי המפגש בשדה התעופה, השמור בדרך כלל לקרובי משפחה, יהיה מביך ואפילו מעיק. גם כוונותיו לא היו ברורות לי. האם הייתה זו הצעה של צעיר המבקש לנהוג כלפי באופן מגונן, או אולי ההיפך, רמז לכך שניפגש שוב במהלך הכנס? כשראיתי אותו במהלך שהותו בחיפה נדמה היה לי כי יש בדבריו תמיד איזו חוסר בהירות. כמעט מעולם לא התבטא מפורשות, בין המלים השתרבבה תמיד נימה אירונית, מלגלגת מעט. גם בחזותו היה דבר מה שאינו מעורר אמון. אף שהיה גבר נאה, לבוש תמיד בהידור מאופק ובעל פנים בהירות וחלקות, כשדיבר הייתה שפתו העליונה משתרבבת מעט קדימה, מעידה על ניסיון מכוון ליצור תחושה של הופעה מסוגננת יתר על המידה, כאילו קשה עליו הדיבור אך הוא מתאמץ למען השומעים. שיער חלק, שינים ישרות, עיניים בהירות אולם עכורות מעט, הופעתו חסרה איזה פגם שיבליט את מעלותיו הרבות.

כשהודעתי לבני משפחתי שאני מתכוונת לנסוע לכנס הם הופתעו מעט. אמנם אמי שבה ואמרה כי יש לשוב לשגרת חיים מהר ככל האפשר, וגם אחותי הביעה דעה דומה. ואולם נדמה היה לי כי הם מדכאים איזה גינוי עמוק שמקורו איננו בנסיעה ודווקא משום כך אין להעלות אותו בנשימה אחת עם מנהגי האבל. לעומתם הייתה בתי הצעירה גלויה יותר והביעה מורת רוח מסוימת. בגילוי לב האופייני לה כל כך, בעיקר כאשר מדובר ברצונותיה שלה, אמרה כי היא רוצה שאהיה נוכחת במסיבת חנוכה שבה יש לה תפקיד, והוסיפה בנשימה אחת כי אין זה ראוי שאסע זמן קצר כל כך לאחר מותו של אבי. האופן שבו כרכה את צרכי הילדות שלה עם נימוקים מוסריים תמיד העלה בי חיוך. ברכות רבה חיבקה אותי, מקרבת אליי לחי עגולה וסמוקה מעט, התוודתה שאחסר לה מאוד ומיד פרשה לחדרה.

בתי הבכורה בעלת העיניים הרושפות לא אמרה דבר, אולם מבטה חשף תהייה שאיננה אופיינית לבני גילה. היא הביטה בי כאילו נסיעתי מסתירה סוד שהיא חפצה לגלותו. כדרכם של בני הנעורים הייתה שקועה כמעט תמיד בהתנסויותיה, ונדמה כי היא חיה ברוחה רגעים מסוימים שוב ושוב. ואולם לעתים נדירות ניכרה בה סקרנות אחרת, מעיקה יותר. למורת רוחי שאלה אותי שוב ושוב למטרת נסיעתי. כל הסבריי על הקידום המקצועי שלי, על חשיבותם של כנסים, על ההכרח לפגוש אנשי מקצוע, לא הניחו את דעתה. היא התעניינה במזג האוויר, האם אשהה קרוב לאגם ששמעה עליו, מהם פערי השעות בין חיפה לשיקגו, ועוד שאלות שעסקו כולן בתהליך הנסיעה עצמו. לבסוף התעייפה, עצמה את עיניה ופניה נראו יגעים. הבטחתי להתקשר אליה, ואולם הבטחותיי היו חסרות ערך בעיניה. לא משום שחששה שלא אקיים אותן, היא ידעה בביטחון מלא שיקוימו, אלא כי היא חשה שהן מליטות עוד יותר את סוד נסיעתי. וכך, בשעת לילה מאוחרת, נרדמנו זו לצד זו לאורה הפעוט של המנורה הקטנה בחדר השינה.

דווקא אביתר היה אדיש מעט לנסיעה. בשעת לילה, כשסיפרתי לו על כך, העמיד פני מופתע, אך ניכר היה בו כי רוחו הפזורה איננה קשובה לתאוות הנדודים שלי. בעייפותו החל להתעניין בפרטיים המעשיים הרבים הקשורים בנסיעה—סדר היום של הבנות, האוכל, צרכי הבית, החתול—נדמה כי כל אלה נוספו אל ערמת הטרדות העצומה המעיקה עליו. שערו החלק צנח על הכרית וריסיו השחורים והמעוגלים, שנראו כמעט כמעשה יד אומן, רפרפו מעט לפני שכיסו את העיניים הכחולות. ברגעים האחרונים לפני שנרדם עוד העיר משהו על "נושא מעניין" אף שכלל לא אמרתי לו מה על מה נסוב הכנס או מה נושא ההרצאה שלי. הוא הפנה אלי את עורפו, משך את השמיכה, ואני נותרתי רועדת וחשופה, מנסה להשיב אליי את הכסות הנעימה.

וכך, שבוע לאחר מכן, עמדתי בשדה התעופה עם אביתר והבנות, מושיטה את דרכוני ואת כרטיס הטיסה לפקידה בעלת איפור כבד, מוסרת לה את המזוודה ונפרדת מבני משפחתי. בתיק היד שלי נשאתי את ההרצאה שלי, שקיוויתי לתקן מעט במהלך הטיסה, ספרים אחדים, תצלום של אבי שהחלטתי ברגע האחרון לקחת אתי ומעט כלי כתיבה. לאחר כשעה התיישבתי במקומי במטוס סמוך לחלון, מוכנה להתמסר לטלטולי הדרך. לידי ישבה אישה מבוגרת, מביטה בצילומים שאחזה בידה ובוכה מעט. היא הזדרזה לספר לי כי זה עתה נפרדה מבנה שחי בכרמיאל והיא שבה לארגנטינה, שם ממתינה לה בתה. צערה השכיח ממני מעט את נסיבות נסיעתי, ומיד התמסרתי לדמויות הניבטות מן התמונות שהושיטה לי: בנה כבן הארבעים בעל בלורית שחורה וארוכה, אשתו המחייכת באופן מוגזם אל המצלמה, שני בניהם הקטנים, והיא עצמה בחברת בנה ומשפחתו, מאירים פנים אל הצופה האלמוני.

המטוס המריא ואני התרווחתי בכיסאי, מתכוננת לדרך הארוכה. משום שנסעתי בגפי חשבתי שאוכל לנצל את זמן הטיסה לקריאה מחודשת של ההרצאה שלי. ואולם ככל שהתקדם המטוס במעופו כך הלכה ונתפזרה דעתי. אף ששלפתי את הדפים והנחתי אותם על ברכיי, לאחר קריאת מלים אחדות לא יכולתי עוד להתרכז. מראות ימיו האחרונים של אבי שבו ועלו, ורושם הימים האלו היה עתה חריף עוד יותר. נדמה היה כי כל פרט עומד עתה בזכות עצמו ואינו מתחבר לרצף האירועים שקדמו לו ושבאו בעקבותיו. גם זיכרונות מן השבועות האחרונים לחייו נראו סתומים, ובפרט היה איזה אירוע שנזכרתי בו שוב ושוב למרות רצוני. בביקור בבית הוריי נכנסתי לחדר השינה לשוחח עם אבי ששכב לנוח. אולם הוא נרדם והיה שקוע בחלום, וניכר היה בו כי הוא חווה בחלומו אושר רב. הוא דיבר מלים אחדות בלתי מובנות; אך לא היו אלה המלים אלא ההבעה של שמחה שלמה וילדותית שהציפה אותו. עמדתי שם נטועה במקומי, מביטה בו שקוע באושרו ולבסוף יצאתי מן החדר. עתה, כמו אז, ידעתי שמקור האושר נותר גנוז, ובכל זאת נדמה היה לי כי חווית ילדות הציפה אותו. מתוך הפנים הזקנות הציץ פתאום ילד, מתרפק על אמו או מתריס משהו כנגדה. ואף שניסיתי לסלק את חידת החלום היא שבה והופיעה, מאלצת אותי לנסות ולחפש לה פתרון.

האישה הארגנטינאית שישבה לידי התרווחה בכיסאה. נראה כי מועקת הפרידה מהבן האהוב התפוגגה מעט ועתה היא מתכוננת לפגישות המצפות לה בתום הדרך. שוב דיברה על בנה, ואולם לאחר משפטים ספורים היא החלה לספר על בתה החיה בארגנטינה, וניכר היה בפניה כי היא מצפה לשוב לביתה. הנכדים הצעירים, הצעצועים הפזורים בביתה, דירתה בקומה גבוהה המתנוססת מעל רחוב ראשי וסואן, המכונית הקטנה שהשאירה לבתה ועתה זקוקה בוודאי לטיפול—בעיני רוחה כבר הייתה שם בבית המוכר כל כך, רחוק מן הבן העקור בכרמיאל. ואף שהביטה בתצלומים של בנה ומשפחתו היא נראתה פזורה דעת, לבסוף השיבה אותם למקומם בארנק.

לאחר שעות אחדות של טיסה נדמה היה לי כי גם אני שוקעת מעט בשינה. האור במטוס נראה מעורפל ומרבית הנוסעים עצמו את עיניהם. וכך נרדמתי גם אני, שקעתי בשינה עמוקה, נטולת חלומות. כשהקצתי היה המטוס כבר מואר, מוכן לארוחת הבוקר המקדימה את הנחיתה. נוסעים רבים פסעו מצד לצד במטוס, חסרי מנוחה, וגם אני חשתי שאיני יכולה לשאת עוד את טלטולי הדרך. ואמנם, לאחר ארוחה קלה נאספו כלי האוכל והמטוס החל מנמיך טוס, מכוון את דרכו את שיקגו.

לאחר שנחתנו נהרו הכול אל אולמות הכניסה. פקידים חמורי סבר המתינו לנו, ולאחר כמה רגעים הגיע תורי. כאשר שלפתי את דרכוני בכדי להושיט אותו לפקיד ראיתי לפתע כי התצלום של אבי נותר בין דפי דרכון: איש צעיר, בעל פנים עגלגלים ומשקפיים בעלי מסגרת כהה וכבדה, ופניו נוהרות באור הניכר בעיניו ולאו דווקא בחיוכו. מיהרתי לשלוף את התצלום מן הדרכון, ובשל הצורך להיענות במהירות לתביעותיו של הפקיד תחבתי אותו לתיק היד שלי. עברתי את ביקורת הדרכונים ופסעתי לאסוף את המזוודה השחורה שהמתינה לי. ולאחר שמצאתי אותה פסעתי בצעד מהוסס אל אולם היציאה.

למרות מאמציי שלא לחפש את הפרופסור הצעיר לא יכולתי שלא לשוטט במבטי בין האנשים הממתינים בפתח האולם. אף שהביטו באופן מאומץ ומרוכז בבאים, נדמה כי הם אינם ממקדים את מבטם באיש. גברים בחליפות הדורות, נשים נושאות ילדים, נהגים הנושאים שלט ועליו כתוב שם, מביטים אל כל נוסע בציפייה דרוכה ובאכזבה לאחר שחלף על פניהם. תחושת רווחה הציפה אותי משנוכחתי כי הוא אינו בין הממתינים. כבר בטיסה הפכתי בדעתי כיצד ייראה הרגע המביך של הפגישה. עתה שמחתי לגלות כי הוא נחסך ממני. בצעד נמרץ פסעתי קדימה אל תחנת המונית כשמישהו אחז בזרועי.

כשהפניתי את מבטי ראיתי שוב חיוך מלגלג, שיניים הישרות, מעיל ספורטיבי. הוא לחץ את ידי, הביע שמחה שהגעתי למרות האסון שפקד אותי, שוב הביע את תנחומיו והציע לשאת את המזוודה שלי. שערו הבהיר והחלק היה פרוע מעט, ניכר היה כי הרוחות העזות המנשבות בחוץ הסיטו מדרכן את השערות הסדורות בדרך כלל. אף שניסה להאיר פנים, מדי פעם העיף מבט מפוזר הצדה. הוא שאל בפירוט על הטיסה, רואה בעיני רוחו את הדרך מחיפה לשיקגו, וגילה סקרנות מוזרה ולא מובנת בנוגע לפרטים קטנים ובלתי חשובים: איזה מזון הוגש במטוס? מדוע התארכה הטיסה כחצי שעה מעבר לצפוי? האם נאלצתי להמתין זמן רב לפני שעברתי את ביקורת הדרכונים? תוך כדי עיסוק לא מובן בתהליך הנסיעה הוא הוביל אותי אל מכוניתו העומדת במגרש החניה, העמיס את מזוודתי השחורה ויצאנו לדרכנו אל העיר.

נסענו במהירות בכביש רחב ידיים, מואר באורות ניאון ומוקף שלטים מאירי עיניים. אף שאני מורגלת בנסיעה בכבישים מהירים, נראה היה לי כי כביש זה מנחה את הנהג ביתר מהירות אל מחוז חפצו. מכוניות רבות מצטרפות אל הנוסע מכבישים צדדים, הכול נוהרים במרץ אל מקום אחד, מזדרזים בדרכם ומבקשים להקדים איש את רעהו. לאחר נסיעה של כחצי שעה החלו להיתמר באופק בתיה הגבוהים של שיקגו. שעת בין ערביים הטילה אור סגלגל על העיר ושלל האורות הקטנים המבצבצים מרחוק הלכו והתגבשו לידי צלליות רבות של מגדלים מוארים ובתים רבי קומות, מזמינים את האורח המזדמן להיטמע בין אורותיהם מבלי לשאול אותו לנסיבות חייו.

דווקא בדרך היה מארחי הצעיר מרוכז יותר, נתון כולו למלאכת הנהיגה. הוא סיפר לי מעט על העיר, על רובעיה השונים, הסביר כי הוא עצמו מתגורר בצפון העיר ואולם הוא מביא אותי לבית המלון המצוי במרכז העיר. הוא נראה מופתע כשגיליתי לו את אכזבתי על שאין אנו רואים את האגם, הסביר כי אנו מגיעים אל העיר מכיוון מערב ואילו האגם הוא במזרח, אבל הבטיח כי למחרת יסיע אותי לאורכו של האגם. דווקא ההבטחה לפגישה נוספת עמו, שאיננה חלק מן הכנס, העיבה על רגעי ההנאה הצרופה מן המקום הלא ידוע. שוב לא הייתה דעתי נתונה לחלוטין לנסיעה המהירה, שהתחלפה עתה בנסיעה ברחובות קטנים יותר במרכז העיר. למרות רצוני תהיתי שוב מהן כוונותיו, והרחובות האפלים מעט בין הבניינים התמירים חלפו לנגד עיני כמעט מבלי משים. כשהגענו לפתח המלון הוא מיהר להוריד את המזוודה, למסור אותה לידי עובד בית המלון, ולאחר מכן לחץ את ידי בחופזה, שב למכוניתו והפליג משם במהירות. בחדרי במלון ניסיתי לקרוא שוב את ההרצאה שלי אך העייפות גברה עליי. הספקתי להתקשר הביתה ולהודיע כי הגעתי. בתי הצעירה השיבה לי, ובדרכה הילדותית סיפרה באריכות על חוויות היום. לבסוף סיימנו את השיחה ואני שקעתי בשינה.

כשהגעתי למחרת לכנס הבחנתי בו מיד. הפעם היה מארחי הצעיר לבוש בחליפה מהודרת, כדרכם של מארגני כנסים. בלא ספק הבחין בי כשנכנסתי ואולם נדמה היה לי כי הוא מנסה להתעלם ממני. לאחר שיחות חולין ודברי מבוא, החלו האורחים הרבים להרצות את משנתם. גם אני הקראתי את דברי, ואף שניסיתי להרצות באופן שיקרב אליי את השומעים, עייפות חדשה, לא מוכרת, השתלטה עליי. הטיעונים שקודם נראו בעיניי כמרתקים נדמו עתה תפלים. תוך כדי ההרצאה לא יכולתי שלא לתהות אם יש בכלל רצף הגיוני בדבריי. המשפטים נראו תלושים זה מזה, התחביר מוזר, לא מקובל. ובכלל, כל נוכחותי בכנס נראתה פתאום מיותרת לחלוטין, ואפילו קצת מביכה ולא מובנת. תוך כדי ההרצאה חלף פתאום לנגד עיניי הרב מהלווייתו של אבי. הוראותיו המדודות והמפורטות לגבי מנהגי האבל הפתיעו אותי, אולם עתה הן נראו לי דווקא מובנות והולמות. מחשבותיי נדדו אל בית הקברות, וכתוצאה מכך אף טעיתי כמה פעמים בקריאת ההרצאה. ולבסוף, כשסיימתי, התעקשו כמה מן הנוכחים לשאול שאלות, וכך נאלצתי לשוב אל חדר ההרצאות, שקירותיו החשופים מוארים באורות פלורוסנט לבנים, ולנסות להעמיד פנים כאילו יש היגיון כלשהו בדבריי. משתמה ההרצאה הודו לי הכול; לאכזבתי התחלפה מיד תחושת ההקלה המלווה בדרך כלל את סיום ההרצאה בתשישות עמוקה. כשהתכוונתי ללכת לנוח בחדרי הופיע לפתע הפרופסור הצעיר, מחייך בלבביות, חושף טור שיניים צחורות, ובעיניו, כתמיד, שמץ של לגלוג.

הוא הזמין אותי להצטרף אליו לארוחת הצהריים עם כמה מחבריו. משום שלא הצלחתי להעלות בדעתי תירוץ הולם נסחפתי עם זרם האנשים הנוהרים לארוחה. הניחוחות בחדר האוכל המרווח, שמחלונותיו הגדולים נשקף הנהר של שיקגו, המולת האנשים, צחוק נישא באולם—כל אלה הפיגו מעט את תשישותי, ושקעתי בשיחה עם אנשים לא מוכרים שישבו סביבי. אך הייתי נחושה בדעתי לעזוב מיד לאחר הארוחה ולשוב למלון כדי לנוח מעט.

משנאספו הצלחות ושיירי האוכל נעלמו מן השולחנות קמו הכול ופנו לחדרי ההרצאות. החלטתי לנצל שעת כושר זו, חמקתי אל גרם המדרגות, ירדתי קומה אחת ופניתי במהירות אל דלת הכניסה המסתובבת. כשיצאתי החוצה היכתה בי רוח קרה ונדמה היה לי כי מעילי, שלא הלם את האקלים הקר כל כך, כמעט ואינו מגן עליי. בכל זאת פסעתי אל הרחוב, ישירות אל הנהר. היה יום מעונן; האור הרך, המעורפל, הלא מוכר הטיב עמי. גיליתי כי אני מצויה בין שני גשרים ומאחורי אחד מהם מצוי האגם. עמדתי שם, בוהה במים הזורמים, מהססת אם לפנות ישירות אל המלון או לערוך טיול קצר על גדות האגם. הבניינים הגבוהים השתקפו במים, רועדים מעט, מתעגלים ושוב מתיישרים. הבטתי למעלה. הבתים רבי הקומות, שראשם נעלם במסך סמיך של עננים, נראו מגושמים וכבדים. ובעוד אני נטועה שם חשתי בנגיעת יד קלה בכתפי. מאחורי עמד המארח הצעיר, מחייך חיוך ממתיק סוד.

הוא החל לדבר בלא הרף. גם הוא עייף מאוד, הכנס אמנם מעניין אבל עשיר מדי והוא אינו יכול להתרכז בהרצאות רבות כל כך. מלבד זאת הוא היה עסוק מאוד בזמן האחרון, ועתה החל לפרט את כל המשימות המעיקות עליו בימים אלה, וכמו כן לא ישן בלילה בשל רוחות סוערות ששרקו בחוץ. נדמה היה לי כי שטף הדיבור השתלט עליו והוא עצמו תוהה כיצד יסכור אותו. לבסוף, כמעט בלחש, הציע שייקח אותי לטיול במכוניתו לאורך האגם. עתה נזכרתי במבוכה כי אתמול הבעתי את רצוני העז לראות את האגם של שיקגו, ולאחר דקות אחדות הפלגנו בכביש המתפתל לאורך הגדה.

העננים הרבים שמילאו את השמים השתקפו באגם, והמים האפורים כהים געשו. מעולם לא ראיתי גוון כזה, הים התיכון לעולם אינו מאמץ כך את צבע הרקיע. ומפתיעים עוד יותר היו הערפילים הרבים, מרוכזים כל כך בקו האופק עד שהוא נעלם, וממרחקים נראו המים מחוברים לשמים. מול המסך האפור והעצום הזה נראתה העיר לצדנו קטנה יותר, למרות בתיה המתמרים לגבהים.

תחילה היה מארחי שקוע בתיאור הנוף, תוך שהוא מתבל את דבריו בסיפורים משעשעים על עברה של העיר. אנשי מאפיה מטילי מורא, ראשי עיר מוזרים, ארגוני עובדים מהפכניים—כל אלה הפכו בפיו למעין סיפור אחד ארוך ומתמשך, מחרוזת ארוכה של מעשיות על עברה הסוער של העיר. אולם למרות הפרטים הרבים המעשיות המבדחות תמו לאחר דקות אחדות, ועתה הוא ניסה להסיט את השיחה אליי. הוא שאל על אנשים המוכרים לו מאוניברסיטת חיפה, סיפר על היכרות ארוכת שנים עם אחדים מהם ואף חשף כמה פרטים שלא היו ידועים לי.

משתמה גם שיחה זו הוא נראה נבוך והחל לשאול אותי לשלומי מאז מות אבי. אף שניכר היה כי הנושא מעיק עליו הוא נראה נחוש בדעתו להמשיך לדבר עליו. כבדרך אגב אמר כי לפני כחודשיים נפטרה אמו, בגיל צעיר באופן יחסי, ואולם לא הוסיף דבר על נסיבות מותה. היססתי אם לשאול אותו, ואולם חשתי כי אין בכוחי עתה לומר ולו מילות נימוס על אבלו של מישהו אחר, ולכן העדפתי להחריש. לרגע סבורה הייתי כי לא ישוב לדבר על מות אבי, ואולם מיד התחוור לי, מתוך המאמץ שניכר לפתע בפניו, כי אין בכוונתו להרפות מן הנושא, ואולי אפילו רק לשם כך הציע את הטיול לאורך האגם.

מארחי נראה עתה דרוך; הלגלוג הקל שבמבטו נעלם. בתווי פניו הנאים ניכר מתח רב שכבר אי אפשר היה להסתירו. לאחר נסיעה של כחצי שעה פנה אל אחד המפרצים הקטנים על גדת האגם, נסע אל מגרש החניה, והעמיד את מכונית כשפנינו אל בתי העיר הניצבים על שפת האגם. המראה היה כה מרשים עד שלרגע שכחתי את המארח הנבוך ושקעתי בציור שלפניי, מורכב מאין ספור גוונים של אפור ולבן, הקווים הישרים של הבתים מול העננים הרכים המעוגלים המקיפים אותם. אך הוא כחכח בגרונו, מנסה להפר את השתיקה המביכה. ובאופן מפתיע, כשותף לסוד, שאל אותי ממה בעצם מת אבי.

מלמלתי משהו על צירוף של מחלות שכל אחת ניתנת לטיפול כשלעצמה, על חולשת הגוף, מילה על מחלות ילדות שהטילו מום בגופו, והתכוונתי לשקוע שוב במראה העיר שעתה הקיפו אותה עננים כהים וכבדים עוד יותר והיא נראתה כעומדת להיעלם. ואולם מארחי התעקש, ועתה נוכחתי בלא כל ספק כי הוא מחכה לשמוע תשובה מפורטת. העתקתי את מבטי אליו. תווי פניו הנקיים ועיניו הלגלגניות כוסו במבוכה עזה, סומק קל התפשט בפנים, מטשטש מעט את הקווים הישרים ומאיים לקלקל את הנועם הנקי שלהם.

ניסיתי להיזכר בפרטים רפואיים מדויקים יותר, אולם הם נראו מרוחקים ולא מובנים. נזכרתי בביקורו של הרופא הבכיר בחדרו של אבי בבית החולים, אך לא עלה בידי להיזכר כמעט במילה מדבריו. משהו על "לחץ אטמוספרי", אולי "תמיכה", נדמה לי כי עלתה המילה "אשלגן"—ורק פניו המיוסרות של אבי צצו ועלו, וגופו הדק והשביר, עטוף בעור חרוט. ואולם מארחי דווקא הכביד עליי בשאלות. הוא נראה מרותק מן הפרטים הרפואיים הקטנים ביותר, חקר ושאל לסיבות המחלה, מדוע אושפז אבי וכיצד אבדה הכרתו, ונדמה כי הוא מנסה לשחזר איזה אמת עמוקה המצויה מעבר לפרטים המדויקים של הגסיסה.

ניסיתי להעיר משהו על יופייה של העיר אך נוכחתי כי זהו ניסיון עקר. מארחי התעקש, וברור היה לי כי אין בכוונתו להרפות מן החקירה עד שיוכל לאסוף את שלל העובדות הרפואיות, ובעיקר לאחות את החלקים החסרים בתיאור שלי. המבוכה כמעט ונעלמה והוא היה שקוע כולו בתהליך התפתחות המחלה. למגינת לבו לא יכולתי לשוב ולשחזר אותה, אף על פי שהכול אירע רק לפני ימים אחדים. בית החולים המואר שקע ונעלם, וכל שלל הפרטים שקודם נראו חיוניים כל כך היו מצויים עתה מעבר להשגתי. לבושתי אפילו לא הצלחתי להיזכר בשמות הרופאים ואת שמות המחלות מעולם לא ידעתי. דווקא בשל התשובות המהוססות שלי הוא נראה נחוש לחלץ ממני את העובדות שנראו לו פשוטות כל כך, קלות לזכירה עד כדי גיחוך. וכשלא הצלחתי להעלות בזיכרוני את שמה של תרופה כלשהי שב הלגלוג הקל אל עיניו אף שהוא השתדל להסתירו.

לרווחתי נחרדנו מברקים ורעמים וגשם עז החל לרדת. כך נעצר שטף הקושיות, ושוב חשתי הקלה. אי אפשר היה שלא לראות את האכזבה העמוקה בפניו של מארחי. נדמה כי הבושה נעלמה כליל, והוא אינו מסתיר את רצונו העז להחיות ברוחו את תהליך מותו של אבי. ציפיתי להסבר, אולי להתנצלות מגומגמת, אך הוא נראה כמי שנחשף סודו ואת הבושה מחליפה אנחת רווחה קולנית. לא זו בלבד שלא התנצל אלא עיניו אף הסגירו מורת רוח גלויה על הגשם שהפר את רצף שאלותיו.

מיהרתי להציע כי ניסע משם, והוא החל לנהוג דרומה אל מרכז העיר. הגשם הכבד האט את הנסיעה וכך נתאפשר לי להביט בניחותא על בתי העיר ההולכים מתקרבים. אף על פי שהייתה זו שעת אחר צהריים מוקדמת, חשכה כיסתה את העיר. עננים כבדים וכהים יצרו אפלת לילה, והאגם השתרע משמאלנו נראה היה עתה ער וחיוני יותר בשל הגלים העזים, אפורים כהים, דומה יותר לים המוכר לי מחיפה. נסענו שותקים, מסביבנו רצו אנשים למצוא מחסה מפני הגשם הכבד. נחשול ברקים האיר את השמים; המכוניות הנוסעות דרומה אל העיר האטו את נסיעתן בשל הגשם הכבד, והיו שפנו לרחובות צדדיים בכדי להימלט מן הצפיפות המעיקה. שוב נעלמו קצוות הבתים הגבוהים בין העננים, והמראה החסר הזה, כתמונה שנגזר ממנה חלקה העליון, הוליד בי מועקה. הבניינים נראו כה כבדים עד שנדמה היה כי הם רובצים על הרחוב, מאיימים להבקיע בו בור עצום ולהרוס אותו.

לאחר נסיעה של כחצי שעה הגענו חזרה למקום בו התקיים הכנס. למרות המבוכה הרבה, ואף שהתקשתי להביט ישירות בפניו, שאלתי את מארחי אם יוכל להביא אותי אל המלון בו אני מתגוררת משום שאני עייפה ורוצה לנוח מעט. הוא הסכים בנימוס ושוב עלה ניצוץ הלגלוג בעיניו, אדיש לחלוטין לחשיפת העניין המוגזם שלו במות אבי. שוב הפכו תווי פניו לנאים ונקיים, שוב חסרו את העיוות המעיד על סטייה אנושית. כשהביא אותי לפתח המלון חשתי כה תשושה עד שויתרתי על מילות הפרידה המנומסות; יצאתי מן המכונית, נכנסתי לאולם הכניסה ופרשתי מיד לחדרי.

צנחתי על המיטה. מכיוון שהווילונות הכבדים לא הוסטו נותר החלון מוסתר, ואפילו האור המועט שנותר בעת הסערה לא חדר פנימה. רק מנורה קטנה דלקה בקצה החדר, שקירותיו המעוטרים בתמונות נראו כהים ומעיקים מעט. הצללים שהטילו הרהיטים נדמו עתה חיוניים ממש כמו החפצים עצמם, ובתוך האפלולית בלט באופן מוזר המעקה המוזהב של המיטה.

עיניי היו כבדות וכמעט נעצמו, אבל לא יכולתי להירדם. שאלותיו המציקות של אורחי שבו ועלו, ואולם עתה, משנעלמה הסקרנות המטרידה שלו, הן נותרו עומדות בעינן, מעיקות ולא מובנות. העניין שלו במותו של אבי נראה פתאום טבעי ואפילו מתקבל על הדעת. לשווא ניסיתי להיזכר בשמות התרופות. הפרטים הרפואיים התערפלו לחלוטין ולנגד עיניי ראיתי רק את גופו של אבי מוטל על המיטה, כשמכונת ההנשמה מחדירה בו חיים ושואבת אותם החוצה. מחוסר הכרה, נתון בין צינורות אין-ספור, הוא נראה היה כאדם זר לחלוטין ואי אפשר היה להכיר בו את האדם שהיה. עתה משנתחלפה הבעת הפנים הערנית והחדה לידי תרדמת עמוקה עלו כל ניסיונותיי לגלות את התווים הידועים בתוהו. נדמה היה כי חלה פה טעות חמורה וכולנו נאספנו סביב מיטתו של ישיש אחר, לא מוכר, להיות עדים לגסיסתו. על פי מראה גופו של איש זה ברור היה כי הוא שבע ימים—כפי הנראה לא הרבה באכילה בשנותיו האחרונות שכן היה כחוש למדי, וגם גוון פניו האפרפר, כמעט כסוף, יצר רושם כי הוא נתון כבר במעבר אל עולם אחר. עטוף בחלוק, צינורות רבים מנקבים את גופו הדל, האור המעיק של בית החולים כלל לא הפריע לו, והוא נראה אדיש לגמרי לצפצוף הרעשני של המכונה המחדירה חמצן אל ריאותיו.

צלצול מרעיש החריד את דממת החדר. מיהרתי לנטוש את מראות בית החולים והזדרזתי בהקלה אל הטלפון, ולשמחתי הרבה שמעתי את קולה של בתי הבכורה, בעלת העיניים הרושפות. מיד פצחה בסדרה של שאלות: איך נראית העיר, מה גודלו של האגם, מה מזג האוויר, האם הספקתי כבר לטייל, היכן אני מתגוררת, ועוד ועוד שאלות למכביר. ניסיתי להחדיר משפט בין השאלות ואולם הדבר כמעט ולא עלה בידי. לבסוף כשהתעייפה מעט עלה בידי לספר לה מעט על בתי העיר מתנשאים לגובה, על האגם הכסוף, על המלון האפלולי משהו ועוד פרטים אחדים על הרצאתי. לאחר שסיפקתי את סקרנותה היא רצתה לסיים את השיחה אך אני נאחזתי עתה בקול הצעיר, שגם ממרחקים ניכרה בו רעננותו, להוטה להימלט מרשמי בית החולים. חקרתי כיצד הם נוהגים בהעדרי ולמדתי כי אין איש בבית מלבדה, וכי גם היא עומדת ללכת לחברה. בתי הצעירה עדיין לא שבה הביתה ואביתר ישוב רק בשעת לילה מאוחרת. כשתמו כל שאלותיי לא נותרה לי ברירה אלא להיפרד ממנה, אך אילצתי אותה להבטיח לי כי תשוב ותתקשר אליי גם מחר. שבתי והשתרעתי על המיטה, התרווחתי בין השמיכות, והחמימות שהתפשטה בחדר הפילה עליי תרדמה. וכך התעוררתי עם עלות החמה ביום שלמחרת.

  1. :

    בעמוד התודות הפותח נכתב כי הספר נכתב לאחר מות האב ויצר בסופרת צורך לבטא את הכאב בכתיבה, כאב פרידה מהורה כואב עד מאוד, כל מי שחווה מבין ומזדהה.
    הספר מחולק לחמישה סיפורים, בכל סיפור דמות מרכזית אחת המספרת בגוף ראשון התמודדות של כאב בשל אובדן. לדמויות אין שם, פה ושם ניתן שם באקראי אך אין לו משמעות, הדגש הוא על הדמות הראשית ובדרך ההתמודדות שלה ברגעי המשבר.
    הסיפורים כתובים בשפה חכמה מאד, מלאי רגש ואוצרים בתוכם מלבד ההתמודדות הרגשית גם תיאורי טבע מרהיבים, כל סיפור עם התיאור היחודי שלו.
    כל סיפור טמן בחובו שאלה, כיצד אני הייתי מתמודדת במצב? וזה הוא היופי בכתיבה החכמה והמיוחדת הזאת החודרת אל לב הקורא בכלל ואל ליבי בפרט.
    מעוף הציפור
    לאחר מות אביה נוסעת המספרת לכנס אקדמי בשיקגו, היא נמצאת עדיין בסערת רגשות, מות האב לאחר מחלה שרישומיה נמצאים טריים במוחה ובנפשה. ההלוויה, ההספדים והשבעה הסתיימו והיא בדרכה לכנס. מארגן הכנס הטרדן מנסה בכח לברר פרטים שונים על מות האב. כל פגישותיה עם המלווה מובאים על רקע תיאור העיר, האגם היפה החוצה אותה ובמיוחד תאור מזג האויר מובא בצורה מוחשית.
    בדרך אקראית לא מתוכננת מתגלה גם סיפורו של המארח וזאת לדעתי אולי הסיבה לאובססיה שלו לחקירת סיבות מות של האב.
    כל קורא יפרש את הענין בדרך שלו.
    עגילים
    לסיפור זה התחברתי מאד, במיוחד לקשר בין הסבתא לנכדה.
    הסיפור מתאר שלושה דורות של נשים, סבתא שנולדה וחונכה על התרבות האירופאית, האנגלית השמרנית, אם (בת) שנולדה בארץ, צברית במלוא רמ"ח אבריה ונכדה המבקשת למצוא את דרכה. הסבתא שנותנת לה את תשומת הלב המלאה היא מודל לחיקוי עבורה. הנכדה הנאבקת על עיצוב דמותה מחד ומאידך נאבקת עם אובדן, מוצאת אצל הסבתא מפלט.
    סיפור מלא יופי ועוצמה.
    המורה ללשון
    הסיפור הוא על מורה חרוצה מאין כמוה שבחרה במקצוע "הוראת הלשון" וזאת כהמשך לימי ילדותה שם היתה תלמידה מצטיינת ועכשיו היא מורה מצטיינת. ההישגים והשאיפה למצוינות היו בעבר וגם בהווה הדבר שהמריץ אותה מעל לכל. הנקודה שעליה להתמודד בה היא התחרות עם מורה חדשה נוספת למקצוע "למידת הלשון" האם מורתנו בנויה להתמודדות? כיצד היא בוחרת להתמודד עם הבעיה.
    כלב שמירה
    סיפור עוצמתי, האם יש אדם שבמהלך חייו לא חווה פחד מאיזה סיבה שהיא? כאן זה לא רק פחד אלא ממש חרדה משתקת מפני כלבים המעיקה וכובלת אדם צעיר. כיצד מתוודע הבחור לפחד? כיצד חי איתו וכיצד מחליט להתגבר עליו. היצליח בכך?
    תיאור יפה ואלגנטי לבעיה.
    הילה
    סיפור המתחיל כעין הזיה עם תיאורי טבע מקסימים וגולש אל המציאות שאותו אדם עבר תאונה ונמצא בבית חולים ומנותק מחייו הקודמים.

    לסיכום: הספר הינו קובץ סיפורים יפיפיים עליו אני ממליצה בחום לקריאה. כל אחד ימצא בוודאי סיפור אחד לפחות אליו יתחבר אישית.

הוסיפו תגובה